כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר לפרק הבא | חזרה לפרק הקודם | חזרה אל דף השער |

פרק שני: במרומי ענף קמל

בעיני אֶלֶאדוּן הצעיר, דמו שבעת מעגלי הכרך הפרוש תחתיו לערמה אפרורית וסרת-טעם של קופסאות מוכתמות, אשר הושלכו למרגלות מינדולוין הכחול ביד ענקים גמלונית. ממרומי מגדלו, היה המלך צופה בהמון האדם המשוטט אנא-ואנה ברחובות ובכיכרות. אוסף נקודות כהות וחסרות משמעות, חסר גדולה, משמעות או חזון, כמוהו כמעט כנחיל רמשים הגודש את החוצות באלפיו.

לעומת זאת, היה הרקיע מעליו שונה לחלוטין: זירה למאבק איתנים בין ענני סתיו לכתמי תכלת שבצבצו להם פה ושם, מקום בו בקעו הרוחות המיללות את החומה האפרורית בטלפיהן הקרים. מחזה מרתק, אשר אלאדון מצא בו מאז ומעולם דבר-מה שובה-לב עבור נפשם חסרת המנוח של שועי-ארץ.

ממתח קלות את אבריו, התרומם המלך קמעה ממעקה השיש הנישא מעימדו היה משקיף, כדרכו מדי בוקר. אצבעות ידיו נעו, מגרדות ברוגזת-מה את השיש הקר, בעודו מטה את צווארו אנא ואנא. הבוקר, יותר מבכל עת אחרת הזכורה לו, טרד דבר-מה את מנוחתו.

בתנועת פתאום, זינק השליט הצעיר על המעקה, מתיישב על קצהו ורוכן קלות מטה באורח מסוכן, כמנהגו מעת לעת. חיוך חמצמץ, חסר הומור, עלה על פניו החיוורות כאשר שב וסקר את העיר המשתרעת הרחק מתחתיו.
"עירי שלי" מלמל פעם ופעמיים, מפיק עונג מעצם הצליל הנפלט משפתותיו "עירו של המלך אלאדון" שב ושנה, חיוכו מתרחב. אלאדון נהג, לא פעם, לחשוב על עצמו בגוף שלישי, כדרך אשר, לדעתו, היתה שגורה על שליטים אדירים בימי הקדם.
ואכן, מינאס טירית וגונדור כולה היו מחוזות שלטונו, מזה שמונה שנים תמימות, והוא עשה בהן כרצונו.
"רצון המלך הרם" שב והרהר בחמדה, מטה את ראשו לאחור בכדי להתענג על מגען המלטף של רוחות הסתיו.

אלאדון הצעיר עלה על כס איזילדור במלאות לו שבע-עשרה אביבים, עת בישרו כרוזי גונדור כי אביו עטור התהילה, טאר-לינרוס, קיפח את חייו בארצות נכר. פח אכזר טמן לו יריב נעלם, כך סופר, אי-שם בצילם של הרי הערפל. שרביטו של בית אלנדיל עבר לידי בנו היחיד, ועמו שליטה לשבט ולחסד בגורל מאות-אלפי אדם; גברים, נשים וטף. עד מהרה, מצא אלאדון את מלאכת השלטון כמהנה למדי; כוחו ומעשיו הפילו יראה ומבוכה בקרב ההמון, ועל כך התענג בכל מאודו.

"יראה היא כח" שינן לעצמו בפעם המי-יודע-כמה בעומדו במרומי אכסדרתו, עיניו האפורות מרצדות בבוז אל עבר אותן נקודות שחורות וחסרות חשיבות המזדחלות הרחק תחתיו. "יראה מאלצת אותו, את עדר הכבשים התם שלי, לזכור את מקומו ולציית".
ואכן, יראה היתה נחלת המון העם תחת שלטונו; יראה בעיר, בשדה ועל אם הדרך. לזאת, הטיבו נאמניו לדאוג, בלא לדקדק באמצעים יתר על המידה.

המלך הצעיר לא הרבה להדאיג עצמו בזוטות, כגון ההתמרמרות אשר היתה נחלת חלקם של רבים מבני עמו, אשר כינוהו בלחישה "עריץ אחוז שגעון". הוא, לכשעצמו, ביכר את הדרך בה כינוהו חסידיו: "שליט מעשי ונועז, המסרב לכבול עצמו לדפוסי חשיבה עבשים ובלים מזוקן". בלתי צפוי ונטול רחמים ככל שיהיה, הטיב אלאדון הצעיר לבחור את נאמניו, עליהם הרעיף כיבודים לרוב למען יעשו את רצונו ויאכפוהו ביד חזקה ובזרוע נטויה ברחבי גונדור ומעבר לה.

לוקח שאיפת אוויר עמוקה אל ראותיו, יכול היה להבחין כעת בשמש, בוקעת לרגעים מספר מתוך פרצה בינות לעננים. כעת יקדה להבת אנור, לתדהמתו, גבוה מעל ראשו - אות כי הנה חלפה עברה לה השעה החביבה עליו, ושעת חצות היום אינה עוד מרוחקת.
אלאדון נאנח, משנן לעצמו באי-חשק כי הגיעה העת להפנות גבו אל המעקה, ולהתחיל ולמלא את חובותיו המלכותיות; מושך בכתפיו, הטיל מבט אחרון, מלא צער, אל עבר הרקיע מלא ההוד שמעליו. אזי, שלח ידו להאחז באחד מעמודי השיש, כדי לדלג ולרדת אל רצפת האכסדרה.
אלא שאזי, בלא התראה, קפא המלך על מקומו כאילו הפכו אי-מי לאבן. דקה ארוכה ישב על המעקה בפה פעור ועיניים קרועות לרווחה. ליבו הולם בחוזקה, חש כיצד צולל מבטו באחת ממרומי הרקיע אל הרחובות המוצללים; מתערפל אין-אונים ובה-בעת מתחדד באורח מוזר. דבר-מה הציף את כל ישותו, מעלה טעם מר בפיו ומעורר בו תאווה עזה לזעוק בקול כזה, עד אשר ירעד מגדלו מן המסד עד הטפחות.
"מה היה הדבר הזה?" הרהר, צונח אל קרקעית האכסדרה בגוף רועד. לשברירה של שניה, דימה לראות בוהק אדמומי מרצד, אי-שם בסמטאות, כמו זרח כוכב בוער בלב מצולת הערב-רב, הרחק מתחת לעיניו הנבוכות.

מתאמץ לרסן את הרעד בזרועותיו, נעמד על אצבעות רגליו ורכן מעבר לסף המעקה, מאמץ עיניו ככל יכולתו בכדי לפלח קרביהם של כל רחוב וסמטה אשר מתחת. אלא שככל שהאריך להביט, כן גבר תסכולו. לא נותר ולו זכר לאותו אור זוהר אשר טרד את כל נימי דעתו.
"בשם מצולות הנשיה!" גידף בכעס, ממצמץ בעיניו הכואבות. ככל הנראה, הרהר בכעס, תעתע בו דמיונו. לא נותר לו אלא להודות לגורלו, כי איש ממשרתיו לא נכח בכדי לחזות במבוכתו. מושך כתפיו בנהמה, הפנה עורף אל המעקה ויצא ממרומי האכסדרה בצעד גס, מבטיח לעצמו להותיר את אותה רעות-רוח טפשית מאחוריו, כמו לא היתה מעולם.

"אטיב לעשות" מלמל בחירוק שיניים "אם אתן ליבי לענייני השעה". בעודו יורד מטה, שב ונזכר בשנוא נפשו, הרגריף אשר מן ההיכל הזהוב.

"הגיעה השעה ליתן את הדעת לעזות-מצחו של הפרא הלז" התנהם אלאדון בינו לבינו, בעוד עוטי השחור והכסף הניצבים בדרכו קופצים לדום מתוח ומצדיעים במחווה רבת-רושם. אלא, שהמלך לא נתן דעתו אליהם, ולו כמלוא הנימה. מחשבתו היתה נתונה כעת לשמועות אשר צדו את אוזנו, כי סוחרים סוררים בני גונדור הוסיפו להבריח סחורות צפונה, מתעלמים מן הצווים הזועמים והמכסים הגבוהים אשר הטיל חדשות לבקרים בכדי לגדור את דרכם.

"אני אלמד אותם פרק, את אותם פשפשי-מיטה טורדניים ותאבי בצע" הבטיח לעצמו, שם את פניו בכבדות במורד המדרגות והלאה, בואכה לשכת החותם המלכותית.

המלך הצעיר פילס דרכו במסדרונות המפוארים ודרך אולמות עתיקי-יומין, הלמות מגפיו כבדה על מרצפות השיש הצחורות. קומץ אנשי משמר ומשרתים אשר נקרו בדרכו מיהרו לסור לצדדים, קדים בהכנעה ויראת כבוד. אלא, שמלבד אלו, כמעט ולא נתקל המלך בנפש חיה בעוברו בתוככי ארמונו המעתיר; השנה, יותר מבכל עת, היו בני הלוויה והאצילים שהתגוררו בארמון מעטים למספר.
באל-כורחו כמעט, נסבו מחשבותיו של אלאדון על אותם ימים רחוקים, בהם ישב אביו על כס המלוכה; ימים בהם המה המגדל אצילים, אבירים, גבירות חצר ושאר אורחים מכל סוג ומין. ימים, בהם נשמעו שיחה ונגינה מכל טרקלין ואולם. אלא, שימים אלו חלפו עברו להם זה מכבר. להוציא ימי מועד ומשתאות גדולים אשר היה המלך עורך מפעם לפעם, שלטה הדממה בכיפה ברחבי הארמון המעטיר, מופרעת אך ורק בצעקות יונאים העולות מפעם לפעם מקסרקטינם שבקומת המסד, ובהתפרצויותיו של המלך עצמו, כאשר הוציאו אי-מי מכליו.
אכן; האורחים ובני הלוויה מעטים היו יותר מאי-פעם, אלא שאלאדון הגביה ראשו, נהם יהיר נרקק מבין שפתיו.
'הדבר האחרון עלי אדמות לו אני נזקק' הרהר בלעג 'הינו עדה של שוטים צבועים הבולשים בעקבותי וטורדים את מנוחתי בהבליהם!'

מחשבות אלו מתרוצצות בראשו, נכנס באחת אל לשכתו, טורק את הדלתות ברוב מהומה בעקבותיו. ברגע הבא, השליך עצמו על כס המלכות המרופד, מטיח אגרופו בשולחן העבודה בחוסר סבלנות בעוד עיניו תרות אחרי לבלרו האישי.

"היכן אתה, גולם..." החל מגדף, כאשר נזכר כי סילק את אותו ברנש באגרוף קמוץ מעל פניו, ממש בעצם אותו הבוקר. מסנן דבר-מה בלתי נעים מבין שפתיו, שילח ידו באחת לאורך ציפוי הלקה של השולחן, מפזר לכל עבר מיני מכתבים ושאר חפצים שעמדו בדרכו. באצבעות קודרות לפת את בקבוק יין השרף המונח בסמוך, מרימו ומצמידו אל שפתיו ללגימה גסה וארכנית.

אלאדון, אשר בא לעולם עשרים וחמש שנים קודם לכן, בן יחיד לאביו טאר-לינרוס ולאשתו הראשונה, הרוזנת אילינל מפרלגיר, יכול היה להחשב במובנים רבים כגבר נאה; הוא ירש את קומתו הגבוהה של אביו, ואת עיניה האפורות-ירקרקות של אמו. שערו השחור כעורב גלש על כתפיו הרחבות, מסורק אך במעט, נופל על פנים מעוצבות היטב, מעוטרות בשפם דקיק ומטופח היטב. אלא, שמזגו הסוער ואהבתו את הטיפה המרה לא הטיבו עמו. הסומק המוגזם בלחייו, עיניו הממצמצות, ובעיקר ארשת פניו הקפוצה והמאיימת עמדו לו לרועץ, פוגמים בחזותו ותורמים לשמועות אשר נפוצו על אודותיו לעשרות בכל פינה מפינות גונדור.

אף כי אלאדון לא נמנה מעולם על חסידיה של עבודת המכתבה, הרי שכעת מצא כי אין הוא מסוגל להתרכז ולו לרגע. מחשבתו בגדה בו, מתרוצצת אנא ואנא כלהק אווזי בר סוררים. אך לשווא אימץ אלאדון את ידו האוחזת בקולמוס, מנסה לשוב אל נוסח הצו אשר התכוון לנסח בעניינם של אותם מבריחי סחורות מחוצפים. בפעם המי-יודע כמה, מצא עצמו שב ומהרהר באותו הבזק אדום והזוי.

"האם היתה זו גלימה, עשוי פשתן צבוע אדום?" תפס את עצמו מהרהר בקול-רם "ושמא בד יקר יותר... אולי קטיפה? אכן, בגדר הסביר... ואולי למרות הכל, לא היה זה אלא כובע לבד מהוה של נער-מריצות מטופש משדות פלנור?" עיניו נעצמו קלות בעודו חושק שפתיו, מגעם של זכרונות מרים מייסר את ישותו בלא רחם "לא יתכן... לא לאחר שנים רבות כל-כך" מלמל בינו לבין עצמו, ראשו נשמט לאחור אל תוך משענת כסאו.

קולו העמוק של האורלוגין הגדול הקפיץ את המלך מהרהוריו, מגלה את אוזנו כי הוא שקוע במצולת זכרונותיו ולבטיו מזה למעלה ממחצית השעה.
"המממ..." מלמל, מטלטל את ראשו ברוגז. ברגע הבא, ננער כליל. בהחלטת פתאום, הזדקף במקומו, אגרופו הולם בשולחן בעוצמה רבה.

"רודיון!!!" זעק במלוא גרונו, הקירות סביב מחזירים הד.

כרגיל, לא היה על אלאדון לחכות יתר על המידה; נדמה היה, כי אך שבריר שניה עברה טרם נפתחה דלת האולם כדי מחצית, מאפשרת למשרתו האישי של המלך להחליק אל תוך חדר הלשכה. רודיון הגוץ ונמוך הקומה, אשר קומתו לא עלתה על קומת הוביט אלא במחצית הראש לערך, מיהר אל עבר שולחן העבודה, מרצרץ מהר ככל יכולתן של רגליו הקצרות. בעיני אלאדון, נדמה המשרת לא פעם כמי שמתגלגל פנימה, צץ כהרף עין מאי-שם, כמו בקע מאמצע שום-מקום.

אלא, שהמלך לא נראה כשבע רצון מזריזותו של משרתו הצייתני, נהפוך הוא; מכווץ את גבותיו בזעם, סבר בינו לבינו כי רודיון נראה תמיד כמי שמרחרח ומצוטט מאחורי דלתות, בולש תדיר אחר מעשי אדונו.
"רודיון!" שב המלך וקרא, אגרופו הולם בשולחן פעם נוספת, חלשה מעט מקודמתה "האם הגיעו חדשות אל הארמון הבוקר?" חקר, אצבעותיו מתופפות קלות על העץ שלפניו, בעודו שואל עצמו בליבו מדוע זה קרא למשרת כלל ועיקר לבוא לפניו. אילו הגיע בלדר נושא בשורה אל המגדל הלבן, היו אנשיו מודיעים לו על כך בלא דיחוי, ואלאדון הטיב לדעת זאת.

המשרת טלטל את ראשו העגול לשלילה; רודיון היה אדם מוזר למראה, בעל ראש עגול המזכיר בחזותו תפוח עץ אדמומי, וכמעט בלא צוואר מתחת לו. לחייו היו רכות ומעובות, ועל סנטרו גדל זקנקן שחור, קצר. כאשר דיבר, נעו שפתיו במהירות רבה שכזו, עד אשר היה בן-שיחו מדמה בליבו כאילו התכוון לומר הרבה מעבר למוצא פיו. תכונה זו בלטה אף יתר על הרגיל כאשר היה המשרת אחוז פחד - ארוע שכיח למדי בקרב אנשי חצרו של המלך הצעיר. על גופו הגוץ ענד בגדים אדומים-כהים, אשר השתלבו היטב עם גוון פניו, שרשרת הזהב של משרתי המלך נצצה על חזהו, נראית אי-כה גדולה וכבדה למידותיו.

"הכל... הכל כשורה, הוד-מלכותו המורם מעם" ענה המשרת, קד עמוקות, ככל שאפשרו לו חיטובי גופו המעוגלים "הכל שליו ושקט בממלכתו המפוארת של הוד-מעלתו האדיר", הוסיף, פוזל בחשש אל עבר ארשת פניו החמוצה והנרגנת של אדונו.

אלא, שאלאדון טרם התרצה.

"אין חדשות, אומר אתה?" הפליט, מעקם את גבותיו "שום מרידה חדשה של אותם בני עוולה מהדרום, כוהני המורשת המטומטמים? אף לא חדשות דיפלומטיות? ומה על שיירת הכלולות ושליחותם של בני בריתי העושים דרכם לכאן? מאומה?"

קולו של המלך נשמע, כרגיל, צולפני ונוקשה, מהול בקורט זחיחות-דעת ידענית. כך דיבר אל משרתיו מאז ומעולם, לפחות מאז הגיע אל פרקו. רודיון, רעד פתאומי חולף בגופו, הוסיף לדבר ולמלמל אי-אלו דברים, אולם מחשבתו של השליט הצעיר החלה נודדת הלאה משם, שבה באל-כורחה אל אותה להבה אדומה אשר הדירה את מנוחתו.

"שים סכר לפיך הארור, בשם כל הרוחות הרעות!" נבח לפתע, בלא התראה, אל עבר משרתו המופתע, חש לפתע כי קולו של רודיון מורט את עצביו "מניה וביה, אינך מביא לי תועלת מרובה, חרפוש קטן ועגול שכמותך. מזה זמן רב לא עלה לאל-ידי להציל מפיך דבר-מה בעל חשיבות, מלבד אותן יבבות מתפרסות ומעוררות סלידה, בהן הינך מתמחה!" רעם, עיניו ניצתות בהבזק מסוכן.
"רודיון, הינך שוטה וחסר תועלת. אינך ראוי להיות אלא אחרון נערי המטבח, ואף זאת בקושי רב" הוסיף, מרים את פרק ידו מהשולחן וקומץ אצבעותיו אט-אט לאגרוף מאיים. פרפור של עונג עלה בנפשו של המלך, לכשראה כיצד נסוג המשרת העגלגל לאחור, רועד כעלה נידף.
"יום אחד..." הוסיף, מאט דיבורו כשהוא מתענג על כל מילה ומילה "יום אחד, אולי אפילו היום, יעלה בי הרצון לשלחך לשבוע ימים בצינוק... באשמת, המממ... הבה ונראה... היותך היצור המגוחך והמרגיז ביותר בארמוני?"

אזי, בעוד קול יבבה חנוק נפלט מפיו של המשרת, נזכר אלאדון לפתע לשם מה הביאו לפניו מלכתחילה.

"כעת, אמץ את ראשך הדלוח ונסה להקשיב לדברי!" סנט לעברו "שא רגליך העלובות מכאן, ואמור ללבלר המלכותי כי אם יקרים לו חייו, טוב יעשה לו יופיע בלשכתי במהרה. לא שכרתי את שירותיו בכדי להניח לו להתבטל להנאתו, הלא כן? ברצוני כי הצו החדש שלי יתנוסס בכל רחבי העיר עוד בטרם תשקע השמש. מהר ולך!"

רודיון שב וקד עמוקות, כמעט ומועד אפיים ארצה. אזי, תפס רגליו ונמלט מן הלשכה כל עוד נפשו בו. מאחוריו, עלה חיוך מוזר על פניו של המלך. כעת, ידע היטב מה ברצונו לכתוב... לא היה לכך, כמסתבר ולו קשר קלוש אל המבריחים מן הגבול הצפוני. אלו נשמטו כעת מדעתו כמעט כליל.

"מעתה ועד עולם, ברחבי ממלכת גונדור המעטירה" אמר בקול רם, מנסה לשוות לדבריו גוון מלא הדר "לא... טוב אף יותר: מעתה ועד עולם, בכל רחבי ממלכתו של אלאדון ירום-הודו, אסורה בתכלית לבישת גלימות אדומות. כל הנתפס מפר את הצו, יבלה לילה תמים במעצר ואף יכנס בשני... לא, שלושה מלגלרינים של זהב..."

מחשבות משביעות רצון אלו מתרוצצות בקרבו, שב אלאדו ושקע לאחור, אל תוך כסאו.
"אני רחום כלפיהם יתר על המידה, אל אותם רמשים קטנים" הרהר בגיחוך, מתיר לעצמו לעצום את עיניו לרגע, בעודו מחכה לבואו של הלבלר.

מרחק-מה מאחורי הדלת, נעצר רודיון לרגע בכדי להסדיר את נשימתו, פיו מפליט אנחת יאוש חרישית. דקה קצרה השתופף בצילו של עמוד, מטה אוזן חששנית להקשיב לקול אדונו הדובר אל עצמו בתוככי הלשכה. אזי, מיהר לדרכו. רודיון, אחרי ככלות הכל, היה משרת טוב למדי. בדרך-כלל, הטיב למלא את מצוות אדונו, ואף למד להכיר את רוחו הסוערת, המשתנה מרגע לרגע. רודיון הורגל מזה שנים שלא לצפות לתודות או חביבות. אלו לא היו מעולם בין תכונותיו של אדונו. לכל היותר, גילה מעט מאלו כלפי הסופרת המלכותית, וטעמיו עימו... אלא שרודיון לא היה בטוח כלל ועיקר כי הוא מעוניין להתחלף עמה. היטב זכר את צרחותיו הנוראות של אדונו באותו ליל חשוך ומפחיד, בה גילה השר לאנראד את אוזנו כי...

מעדיף לקטוע את הרהוריו בנקודה זו, חלף רודיון על פניהן של כמה מכובסות הארמון, עונה לברכותיהן בניד ראש לאה. בתוך יום אחד, שיער בליבו, יהיה בית המעצר רחב הידיים השוכן במעגלה השני של העיר מלא וגדוש עד אפס מקום באותם נתינים אשר ההנו להפר או לא התבשרו במועד אודות הצו החדש. נד ראשו בתוגה, היה משרתו האישי של המלך סמוך ובטוח, כי פרחחי היונאים יתענגו למדי על אכיפת צו משונה זה.

השמש הגביהה מהלכה, חולפת-עוברת בהדרגה על-פני חלונותיו המפוארים של המגדל, בעודה סבה באיטיות בשמי הדרום הרחוקים. שעת חצות היום חלפה-עברה לה ביעף, ושעת אחר-צהריים משמשה ובאה בעקבותיה, כאשר הותיר המלך הצעיר את מזכירו המפוחד מאחורי גבו. בדרכו, חלף-עבר כרוח-סערה באולם הסעודות, מתעלם כליל מהתקרובות המהבילות הפרושות על מפת המשי,ו וחוטף נתח בשר מעושן אל פיו בהינף יד מזלזל. אגב, הכה מבלי משים באחת מגביעי הקריסטל העומדים בסמוך, מפילו באחת להתרסק על המרצפות אשר למטה. אחד הטבחים הזדעק, חש קדימה בכדי לנקות את השברים.

"טפש עב בשר!" שרק המלך באיום מבין שיניו, מלכסן אל הטבח ביש המזל מבט כזה, אשר גרם לאותה בריה להתכווץ במקומה בחלחלה. אלא, שדעתו של המלך הצעיר לא היתה נתונה עוד למשרתיו; ברגע הבא, היה הרחק מעבר לדלתות האולם, שועט במעלה המדרגות אל עבר חדריו האישיים.

לאחר שטרק את הדלת בפניהם של השומרים, מאיים עליהם כי יומתו אם יעזו להפריע את מנוחתו, מצא אלאדון את עצמו שרוי בבדידות שקטה בתוך טרקלינו האישי. אלא, שלא כמו תמול-שלשום, לא היה בכך בכדי להשקיט, ולו במעט, את סערת רוחו. דומה היה, כי השליט הצעיר כמעט ושכח לחלוטין את אותו גזרה אשר הטיל על תושבי ארצו שעה קלה קודם לכן; עניינים אחרים העסיקו את רוחו הגועשת, בעת שסבב בטרקלין הלוך ושוב, בועט קלות ברגלי כסאות, והולם על ירכו באגרוף קמוץ. לאחר רגע, סב אל עבר פתחת האכסדרה האהובה עליו. כהרף עיין, מצא עצמו שעון פעם נוספת על המעקה, שערו הכהה מתנופף ומתבדר ברוח הסתווית.

לפרק זמן ארוך, קפא המלך על מקומו, ידיו לופתות בכח את אדן המעקה, ועיניו בולעות את האופק במבט מעורפל. כעת, לא עוד התעכב על שבעת מעגלי העיר; מבטו חלף-עבר הלאה משם, אל מרחבי הפלנור הירוקים, בואך חומותיו המרוחקות של ראמאס אכור אשר דמו לקווים כהים המתפתלים בינות לירק הכהה. הלאה משם, הרחק, שצף נהר אנדואין כפס שחור ומעורפל, חולף תחת גשרי העיירה אוסגיליאת ונעלם מן העיין אי-שם מעבר לה, בפאתי דרום. אי-שם, בקצה האופק, מעבר למרחבי איתיליין המכוסים ערפילים רכים, פצעו פסגות האיפל-דואת את האופק בשחור-אפור משונן.

שעה ארוכה, עמד המלך ואימץ את עיניו עד כאב, מנסה להבחין בצריחי המצודות הקודרות החולשות על אותן פסגות מרוחקות; אלא, שככל שהוסיף לנסות, כך העלה חרס בידו. אי-אז בילדותו, בימים בהם הטה אוזנו עדיין לאגדות ימים-עברו, שמע אלאדון על אודות שליטי-קדם אדירים, אשר מבט עיניהם פלח את האופק למרחק עצום. האם היו אלו מלכי נומנור הקדומים, או שמא בני-לילית? אלאדון התקשה לזכור את התשובה לכך, אלא שכעת היה עניין זה חשוב כקליפת השום. עיניו של המלך הצעיר, אף כי לא ניחנו ביכולת לפלוח את האופק, היו בהירות וחדות למדי. אף על פי כן, היה עליו להודות כי אין הן עומדות עוד באתגרו של אותו רכס המרוחק. אם בשנים עברו יכול היה לא פעם לראותו לפרטיו כאשר אימץ את מבטו, הרי שבשנה האחרונה כוסה האופק דוק; איפל דואת נסתרה באד וערפל, כאילו הגו הפסגות עצמן במחשבות קודרות.

אלאדון כיווץ שפתיו בחוסר שביעות רצון, מחשבותיו נסבות לרגע בדוכס רב העוצמה אשר התעתד להגיע מן המזרח בכדי לתפוס את מקומו במועצת שועי גונדור; אי הנעימות שעל פניו גברה, בעודו מסנן גידוף שקט מבין שפתותיו. לאחר רגע, הסב פניו כבאל-כורחו, נוטה דרומה; שם, ריצדה השמש מעל מרחב אינסופי של ירוק וחום, בואכה הרונדור, וממנה אל אותן ארצות רחוקות מהן עתידה להגיע ארוסתו בתוך שבועות ספורים.

לאחר רגע נוסף, סב על עומדו וחזר אל תוך חדריו, גיחוך מתריס עולה על פניו; היטב ידע, כי רבים בקרב המון העם אינם שבעי נחת, בלשון המעטה, מאירוסיו אלו. את זאת, הטיבו לספר המלשינים הזריזים אשר פיזר השר לאנראד בפקודתו בפונדקי גונדור, בשווקיה ובשערי עריה. אלא שביקורת זו נפלה עד כה על אוזניים ערלות; כמוה כזעם הגלוי על הברית שכרת עם אויבי גונדור מאז; אנשי ראהון ורוכבי הקרונות. זכר המלחמה ההיא, הרחוקה, נישא עדיין בלבבות אנשים רבים. אלא שאלאדון, אשר לא היה אלא ילד רך בעת מוראות מלחמת הלוטוס, היה נחוש בדעתו; היום יותר מאי-פעם.

"כל עוד מוסיף האספסוף להתמרמר" גיחך בינו לבינו "הרי שהכל כשורה; הצב כידונים די-הצורך, והם יוסיפו לרטון ולהעלות גירה בפונדקיהם המצחינים כאוות-נפשם, אשר אשר יעלו אוזניהם טחב. אני האדון כעת" הוסיף בקול, טופח בגאווה על לוח ליבו. עיניו נצצו, כאשר שלח מבט מתריס אל עבר התמונה הגדולה התלויה על קיר הטרקלין, נתונה במסגרת מושחרת.

"אהה! כיצד היית מתפקע מזעם, אבי היקר, לו ראית כיצד ביטלתי בהינף יד ברית עבשה בת אלפי שנים עם אנשי הסוס המטומטמים. לא עוד יטנף הרגריף הגס את מרצפות הארמון הזה בצחנתו! ישאר בהיכלו שבין האורוות, ויתפלש שם במררתו!"

סומק עז עלה בלחייו בדברו; את הרגריף מלך רוהאן שנא אלאדו בכל מאדו. המלך הצעיר זכר היטב את קולו הרועם והבוטח של אותו ברנש מגודל וצהוב שער. מלך גונדור לא שכח מעולם הכיצד שמע את קולו הרועם של אותו ברנש מגודל וצהוב זקן מטיח בו דברי זלזול, אשר עצם זכרונם גרם לכל ישותו לרעוד בזעם. אלאדון, אז נער צעיר ונחבא אל הכלים, האזין באין-רואה מאחורי הדלת בעת בה שוחח מלך רוהאן עם אביו בטרקלין, אי-אז לפני שנים רבות. מאותו רגע ואילך, רחש אלאדון להרגריף משטמה יוקדת אשר כזו, אשר כל מימי הים הגדול לא יכלו לכבותו.

"נער בוסר רכרוכי! תינוק חסר תועלת!" התנשף בתעוב "ניחא, לאותו רב-סייסים טיפש כבר השבתי כגמולו, לאחר שעליתי אל כס המלכות. אולם..." עיניו הבוערות תעו אל התמונה, ננעצות בה במבט מלא עלבון. מתוך הבד נשקפה אליו דמותו של אביו, ארשת פניו שלווה כתמיד, מביט נכחו בארשת מהורהרת קמעה. טאר-לינרוס, אשר הצייר החמיא עד מאד לדמותו, הונצח כשהוא לופת בשמאלו את שרביט המלוכה, וימינו שולפת את אנדוריל מנדנה.
אלאדון חש כיצד חורקות שיניו בתוך פיו; את אותה חרב עתיקה, גאוות בית טלקונטאר אשר עברה מאב לבן, לא זכה מעולם לאחוז בידו.

"אכן, אבי היקר" לחש לעבר התמונה "כאשר עמד הפרא הרוהירי מולך ואמר את אותם דברי בלע על אודותי, לא טרחת להעמידו במקומו. שמא היית אתה עצמך שותף לדעתו? טאר-לינרוס המהולל, אשר לא טרח אף לחזור ממסעותיו בכדי לבוא אל מיטתה של אמא, כאשר גססה ודעכה..." כעת, בערו לחייו של המלך הצעיר באש של ממש. דמעה מרה ניגרה על לחיו.
"ואזי, שנה אחת בלבד לאחר מכן, הבאת אותה אל הארמון, לועג ליגוני ברגל גסה. נארוון היפה! נארוון האצילית!" ירק בתעוב "את אמי שכחת כהרף-עיין, כמו לא היתה אלא צל שהתאיין באנחה, והיה כלא היה".

אלאדון נרעד כעלה נידף, זכרונות מרים צפים לנגד עיניו ומייסרים אותו בלא רחם; אמו הקודחת, מוטלת במיטתה; שיעוליה הקודרים, הממלאות את האוויר בניחוחו של מוות הולך וקרב; אותם פנים כחושים ואהובים אשר החיים הולכים וחומקים מהם בהדרגה.

"כל איכר מזוהם החי בבקתה שגגה קש היה טורח לבוא ולשבת לצד רעייתו הגוססת, ללטף את ראשה ולהפרד ממנה טרם הלכה אל הצללים. אך לא כן אתה, פאר גונדור והדרה, המלך אשר הביא מפלצת טמאה והושיב אותה על אותו כסא עצמו..."

גאוותו של אלאדון לא עמדה לו עוד, והתייפחות חנוקה נפלטה מפיו. אך לא לאורך זמן; אלאדון לא אבה להשפיל עצמו, אף לא בפני תמונתו של אדם מת. מוחה את דמעותיו בהינף יד גס, שלח מבט בתמונה.

"כעת, התהפך בקברך!" לגלג "הנער לו בזת, מביא אל תוך המגדל את בתו של הגדול באויביך. כולי תקווה כי תהנה ממנה ממש כפי שנהניתי אני מאותה אהובה שלך. ארור תהיה!" כמו מאליו, ובטרם הצליח להבין את אשר הוא עושה, הבזיק להב פגיון מחגורתו, מוטל קדימה וננעץ במרכזה של התמונה. זו התנדנדה במקומה מעוצמת המכה, בעוד אלאדון קורס אחורה אל תוך כסא, פניו לוהטים כאדמותו של אותו כוכב מוזר אותו דימה לראות ממרומי מגדלו, וכל גופו רועד. שעה ארוכה ישב בלא נוע, עיניו הלחות עצומות וגופו הרפוי שעון לאחור, בלתי מנוחם ולכוד כולו בזכרונות מיוסרים.

הצללים החלו מתארכים סביב, כאשר שב אלאדון ופקח עת עיניו בשנית. אור השמש דעך על האכסדרה הסמוכה, מפנה מקומו לגוונם הכחול-עמוק של שמי אחר-צהריים מאוחר. אלא, שלא בשל כך נעור המלך מהזיותיו; היה זה קול אשר התמר ונישא מאי-שם, מנער אותו בהדרגה משרעפיו הקודרים. קול סופרן נשי, עדין ומתקתק למשמע-אוזן.
"רולאנדה" מלמל המלך, מנער את ראשו ומעביר יד קדחנית למחות את לחייו. עצם הגיית אותו שם מילא אותו בתאווה חמימה ורוטטת. לאחר רגע, זקר ראשו מן הכסא, כורה אוזנו להקשיב לדברי הגבירה הסופרת.

* * *

רולאנדה עצמה, אשר חלפה באותו רגע עצמו בהילוך קליל על פני אחד המסדרונות הסמוכים, כלל לא נתנה דעתה כלל למחשבה התאוותנית והמיוסרת אשר הופנתה כלפיה. הגבירה הסופרת היתה שקועה בהרהורים משל עצמה. זה עתה שבה מעם השר לאנראד, באוזניו הקריאה שני פרקים חדשים מספרה, אותם העלתה אלי-כתב בליל אמש.

כעת, היתה עוברת ביעף על פני שורת הוילונות הסגולים, המעטרת את חלונות המפלס הנישא בואכה חדריה הפרטיים. מקישה בנעליה המהודרות על פני אבני המרצפת, עקפה באחת את קבוצת המשרתים העמלה, העוסקת בסגירת הוילונות לעת-ערב, תוך שהם מברישים את הבד בקפידה במברשותיהם הגדולות.

בראותם את הבאה זה מקרוב, פסקו המשרתים לרגע ממלאכתם, קדים קלות ומברכים את הגבירה הסופרת לשלום במקהלת קולות צרודים. זו השיבה בניד ראש וחיוך חביב, משיבה בברכה אדיבה, ואזי שבה ושקעה אל תוך הרהוריה.
"אכן" הודתה בינה לבין עצמה בשביעות רצון בלתי מבוטלת. הפגישה עם ראש היונאים, אשר התארכה כדי ארבע שעות תמימות, עלתה יפה מבחינתה. השר לאנראד, אשר העיד על עצמו מאז ומעולם כי הוא מעריץ מושבע של כתיבתה, לא פסק אף בזו הפעם מלהחמיא לה על סגנונה המושחז, ועל כתיבתה הנאה, המטיבה להלום ערכים היאים לימינו-אנו.
די והותר היה במחמאות אלו, בכדי לשפר עד-מאד את מצב רוחה ולהצית ברק מלבב בעיניה. רולאנדה אהבה מחמאות מאז ומעולם; כאשר הטיבו לספר את שבחיה, היה הדבר מעלה סומק חמים ומלבב על לחייה. כעת, חשקה במחמאות אף יותר מתמיד; מזה חודשים ארוכים, עבדה במרץ על הכרך החמישי בסדרת ספריה: "הרד'ול ומסדר הלבבות החמים", בעודה מאיצה בעצמה לעמוד בדברה ולסיימו עד בוא חג החורף. אזי, אפשר יהיה לשולחו אל מאות המעתיקים ואוחזי הקולמוס אשר עמדו היכון לעמול על עותקיו ולשגרו אל מעריציה הנלהבים בכל רחבי גונדור. היטב ידעה, כי שלוחי השר לאנראד הבטיחו "מתנה" מן הסופרת הנערצת אשר תופץ בכל עיר וכפר עם בוא אביבה של השנה הבאה. רולאנדה, אשר מצאה הבטחה זו מרגשת מאד, גמרה אומר לעמוד במצופה ממנה, ויהי-מה.
אלא שהמשימה לא התגלתה כקלה; היסוסים והרהורים קודרים, אשר הכו בה פה ושם, ריפו את ידיה והאטו את כתיבתה, אף כי עשתה כל שלאל ידה לגבור עליהם. כמו כן, השר לאנראד עמד באדיבות על כך כי יסיע בידי רולאנדה במלאכתה הקשה. אי לכך, היתה הגבירה הסופרת סרה אליו לעיתים תכופות, בכדי לאפשר לראש היונאים לנהוג כדרכו מאז כתיבת ראשון ספריה: מקשיב וקורא בסבלנות, היה ראש היונאים מתקן תיקונים קלים, משפץ פסקה, או מציע במתק-קול רעיון זה או אחר לשלבו בתוך מסכת הפרקים ההולכת ונשלמת. אלא, שמאז מסעו הארוך של השר לאנראד אל האראד בראשית השנה, נהג הלה להעדר מן המגדל הלבן מדי פעם בפעם, ואף דבר זה עיכב את השלמת הכרך, לו חיכו מעריציה של רולאנדה בשקיקה גדולה כל-כך.

קולות רמים וגסים ניערו את הגבירה הסופרת מהרהוריה; קצין-משמר מבוגר, מדי השחור וכסף שעטה בוהקים לאור הלפידים, לכד את אחד מצעירי המשמר כשהוא מתנמנם בעמדתו, ולא עוד, אלא שבקבוק משקה היה חבוי לו אי-שם בעמקי אמתחתו.
מושכת בכתפיה, סרה רולאנדה אל בין הצללים, לעקוף את ההמולה הקרבה והולכת, ואת המשרתים הבאים לחזות בשומר ביש המזל הנגרר בלא עדינות יתרה בואכה אל מקום המצאו של אראנמיר הזקן, מפקד משמר המגדל. חומקת ונדחקת בינות למשרתים ואנשי המשמר אשר כמו צצו מכל עבר בכדי לחזות בהצגה, סטתה רולאנדה אל תוך מסדרון צדדי, טיפסה במעלה גרם מדרגות צר, ובתוך רגע מצאה עצמה עומדת אל מול דלת חדריה. מסובבת באנחת רווחה את המפתח הכסוף והקטן שבידה, הכניעה את הדלת לאחור, ובתוך רגע אחד הותירה את שרידי ההמולה מאחוריה, מצויה כל כולה ברשות עצמה.

חדריה של סופרת המלך, מצויים שני מפלסים בלבד מתחת לחדריו של אלאדון עצמו, היו מהודרים ומלאי-נוחות במידה שניתן להתקנא בה; דבר לא חסר בהם, ממשרתות אדיבות הנראות כמשתוקקות למלא את כל מוצא פיה ושמלות נשף מרהיבות-עיין הגודשות את הארונות, ועד מאכל ומשקה מן המשובחים שבמשובחים, וחדר אמבט סגלגל ונעים המעלה אדים חמימים וערבי-ניחוח. כה שונה היה, כפי שציינה רולאנדה בינה לבינה לא פעם, מאותם חדרי-פונדק טחובים ושאר מקומות קודרים ומעוררי סלידה בהם התגלגלה לפני שנים מעטות בלבד, טרם מצא אותה מזלה הטוב.

רולאנדה התנערה; היא לא רצתה לחשוב ולהזכר עוד באותן שנים אומללות. כעת, משתם יום עבודתה, לא רצתה עוד אלא לפוש ולשאוף מעט אוויר צלול של שעת בין-ערביים. לא פחות מכך, חשה צורך עז להוותר לבדה לשעת-מה. אי לכך, נדה בראשה לשלילה אל עבר צמד המשרתות שחש אליה, מציף אותה בשאלות בדבר יין מתובל חם, אמבט וארוחת ערב. אלו, אשר הכירו היטב את משמעות ארשת פניה, החווה קידת מהולה במבוכת-מה, ומיהרו להעלם מני עיין. בתוך רגע, היתה סופרת המלך לבדה, מוקפת באפלולית חרישית, מופרעת אך ורק בידי ריחושן של להבות הלפידים וביבבת הרוח מעבר לחלון, ההולך ומאפיל לאיטו.
אנחת רווחה חרישית בוקעת מפיה, הטילה עצמה רולאנדה על הספה הרכה, לא הרחק מאור הדמדומים הנשקף מחלונה הגדול. משעינה ראשה בעונג על כר משי גדול, התענגה באיטיות על מגעו האפלולי, המלטף, מתירה למחלפותיה הבהירות להשתחרר מקישוריהן ולגלוש בעצלתיים על פניה ועל הכרים. חיוך העונג שעלה אט-אט על פניה התרחב, כאשר שבה ונזכרה בערגה במחמאות שהיו מנת חלקה משר היונאים ובני לווייתו. ידה העדינה נעה לאט, חולפת בלא חיפזון על פני שערה וכתפיה.
רגעים ארוכים, נותרה כמעט בלא תנועה, מתמתחת באיטיות בתוך האפלולית המשכרת, אור הלפידים העומם מאיר קלושות את שערה הסתור וחיטובי גופה. אלא שהשלווה העצלה הופרעה בלא התראתה; יבבת רוח הערביים גברה, הופכת לרגע לשאגה, כאשר אחז משב אוויר עז בכנפי חלונה, מכניע אותם ומטיחם לאחור באחת. הרוח שעטה פנימה, מכבה את הלפידים המבושמים במדקרת חניתותיה הצוננות, מפזרת את אדי הקטורת העצלים לכל עבר, בעודה לופתת את מפיות השולחן המונחות בסמוך וגורמת להן להמריא ממקומם ולרחף סביב כלהק יוני-בר לבנות שתוקף החרידן משלוותן. אחת מאותן מפיות בהירות נישאה אל תקרת החדר ואזי צנחה באיטיות על אדן הספה, ממש ליד פניה של רולאנדה המופתעת.

לשבריר שניה, הביטה הגבירה הסופרת בהפתעה בבד הלבן, שאותיות שמה רקומות עליו בכתב מסולסל וכהה, עשוי לתלפיות. אזי מיהרה והתנערה, קופצת על רגליה וממהרת אל החלון המטלטל על ציריו בפראות. אם לא תמהר ותסכור את חדרה בפני רוח פרצים זו, הרהרה בחשש, עשויה זו להפיל את עציצי הציפורנים החביבים עליה ממקומם.

כעת, משהזדקפה למלוא קומתה אל מול אור הדמדומים האדום, כשהיא עטויה בחולצתה בלבד, יכול היה המתבונן מן הצד לחזות היטב בדמותה; קשה עד מאד היה לנחש מחזותה המלבבת, כי חגגה את יום הולדתה הארבעים לפני שנתיים ימים. דומה היה, כי הזקנה טרם הצליחה לאחוז את הגבירה רולאנדה באצבעותיה הגרומות, ולו כמלוא הנימה.
הגבירה הסופרת עטתה כעת חולצה הדוקה מקטיפה כחולה, אשר הותירה את שתי כתפיה הבהירות והעשויות היטב גלויות לעין. שערה הארוך והגלי-קמעה, אשר גונו כגון החיטה הבשלה, גלש בחופשיות על פניה העדינות, חולף ויורד מהן כלפי מטה, אל עבר גופה התמיר וחזה המלא. אולם, רבים היו שטענו כי בחזותה של רולאנדה דבר נאה ושובה לב יותר מזוג עיניה; הללו, ירוקות-אפרפרות בגוונן, הקנו לחזותה ארשת מהורהרת קמעה. עיתים חולמנית, עיתים חודרות ושובות-לב, אך מהולות תמיד בקורט של עצבות ישנה, שקועה עמוק. זו סרבה להעלם כליל אף בשעה שהיתה הסופרת מפזזת ברחבי הארמון כשהיא מפטפטת וצוחקת בעליזות.
כעת, חשה רולאנדה אל החלון, שולחת את זרועותיה הבהירות בכדי לאלצו להסגר. נאה ונחשקת היתה הגבירה הסופרת; הולכי הרכיל ריננו, כי רבים מבאי הארמון התאוו אליה, אלא שפחד המלך נפל עליהם, וזאת שלא בכדי.

אלא שרוח המערב העזה סרבה להכנע; כנפי החלון פרפרו וחרקו, ממאנות להסגר ולהניח לה לחזור אל השלווה המבושמת שהיתה מנת חלקה קודם לכן. הרוח שרקה ויללה, חודרת פנימה ופורעת את מחלפותיה של הגבירה הסופרת, טופחת על פניה באצבעות קרירות ומאלצת אותה לשמוט את כנפי הזכוכית מידה.

אט-אט, חדלה רולאנדה ממאבקה, מטה ראש וניצבת כמכושפת אל מול שמי-המערב. ממול חלונה, השתרעו מדרונות המינדולוין, השמש המנמיכה צובעת את צלעותיהם ברצועות ארוכות כגון הדם הכהה, מהולות בזהבו העמוק של יום הולך וכלה. מוזר ועגום היה המחזה בעיניה, עת עמדה והביטה בו באין-אומר, כבאל-כורחה. נזר אבני הלשם שעל ראשה התבהק קלות, כאילו ניצתו אבניו הקרות באשה של שלהבת סתרים עתיקה.
מוסיפה לעמוד באין-נוע, חשה כיצד מתרכך קמעה מגעה של הרוח; אט-אט, החלה הסופרת שוקעת במחשבות, מפקירה את גופה למגע הקריר, המלטף, בעוד האור הולך ודועך לאיטו על מדרונות ההר העומד מנגד. כעת, שבו הרהוריה אל הפרק האחרון אשר הציגה זה עתה בפני שר היונאים.

'המממ...' מלמלה בינה לבין עצמה 'האם לא עלה בי הרצון להוסיף סצנה חדשה על אודות משחקם של הקוסמונים אדומי הגלימות?' חיוך חמים עלה על פניה של הגבירה הסופרת כאשר נזכרה בדרך בה כתבה על עלילותיהם של אותם ברנשים חביבים, המרחפים על מטאטאים ומשחקים בכדור זהב נוצץ.

"אלא שהשר לאנראד... אהה!" נאנחה "היטב בלבל אותי ועכר את חוט מחשבתי, כאשר עמד בכל תוקף על כך כי אכתוב פעם נוספת על דמותה של אותה זרה, שוֹשָאנְבֵּה, ואף הציע לי כי אגרום להרד'ול להתאהב בהדרגה בעיניה השחורות הנוצצות... המממ..." מחשבתה שבה ונדדה אל הדרך בה הסביר לה השר לאנראד, בדרכו הרכה ורבת החן, כי תוספת זו אך תשפר את עלילת ספריה, ואף תהפוך אותם טובים יותר לחינוכם של ילדים.

רולאנדה לא הצליחה לגמור אומר בדעתה, האם הצליח לשכנעה בסופו של יום בצדקת דבריו, או שמא נעתרה אך ורק בכדי להפיס את דעתו. כך או כך, רעיון חדש זה, אף כי עכר ובלבל את חוט מחשבתה הקודם, העלה בקרבה רעיון חדש וחביב: לסיים את הבא מבין פרקיה בתמונתה של נשיקה נועזת על רקע שמש דרומית חמה. רולאנדה צחקקה בינה לבין עצמה מששבה והפכה את אותו רעיון מתוק בדעתה. אלא שרוח המערב שבה והתגברה, מצליפה בפניה באבחה קרה ודוקרנית, בולעת ומעמעמת את מחשבותיה בתוך נהמתה העיקשת.

כאורח מוזר, חשה רולאנדה את עצמה כאילו יוצאת ישותה מתוך גופה, כמו חצץ ביניהן קיר קפוא של זכוכית כהה. כבחלום מוזר, הביטה בעצמה, והנה היא סועדת בחברת המלך וראש היונאים, רוחה טובה עליה והיא צוחקת בעליזות בעוד אלאדון הצעיר מעביר ידו על זרועה כבדרך חיבה. ממש כשם שעשתה בערב אתמול. רולאנדה עמדה קפואה במקומה, עיניה בוהות נכחה בעוד הזכרונות צפים ועולים לנגד עיניה, מערפלים ומפוגגים את מסכת העליזות מעל פניה.
"אכן" אמרה בקול מוזר, רך ונוגה למשמע אוזן "כאילו לא ראה את סורגי כלובו, מזמר הקיכלי...". ברגע הבא, ננערה בהפתעה, מנסה להבין מהיכן חמקו מחשבות שכאלו אל תוך ישותה. אלא שאלו סרבו להתפוגג. רטט קל עבר בה, כאשר נזכרה כי המלך יצפה לנוכחותה אף הערב, כאשר יעלה ברצונו לסעוד את ליבו. ולאחר מכן...

"הפסיקי, שוטה!" גערה בעצמה בגסות "וסגרי חלון ארור זה, בטרם תגרום לך הרוח להצטנן כדבעי!". בסופו של דבר, הוסיפה והרהרה בליבה, הרי שחייה בחברת אלאדון לא היו רעים כלל ועיקר, למרות תהפוכות מזגו הסוער. המלך הצעיר היה גבר נאה עד מאד, והיא נהנתה ומצאה סיפוק רב בחברתו. כמו כן, הרי שכלפיה, השתדל אלאדון לנהוג בדרך של חביבות, לפחות מרבית הזמן. המלך היה נדיב מאד כלפיה, נתן לה כל שליבה חפץ ו...

"הפך אותך לצעצוע נאה ונוצץ משל עצמו, הא ותו-לא" ענתה לעצמה לפתע באותו קול קר ומוזר, אשר החריד את כל ישותה "וכולם, כולם יודעים זאת, מעבר לחיוכיהם המנומסים".

הסופרת, נאבקת בעצמה, רעדה כעלה נידף. זו, ידעה בעמקי ליבה, היתה אף הסיבה האמיתית בגלל העמיד המלך את פלנתאר האומלל למשפט, הדיחו ממעמדו וציווה על להסתלק בבושת פנים מהמגדל הלבן.

'פלנתאר...' מלמלה בעצב. חרף כל החיכוכים והמחלוקות ביניהם, אשר הגיעו לא פעם אל סף מריבה של ממש, הרי שרולאנדה חיבבה באמת ובתמים את אותו ברנש אפור שער וחמור סבר. כעת, הרבה להתגעגע אליו, ביחוד לעת ערב, כאשר הותירה את צלצוליה הראוותניים של החצר מאחוריה והיתה ניצבת בדד ברשות עצמה. הגבירה הסופרת מצאה עצמה כמהה לא פעם אל הדרך האבירית, המגושמת במקצת, אשר היה הלה נוהג בה, בעת שטיילו יחדיו בגני הארמון, מתדיינים ומתווכחים ביניהם בעודם פוסעים מתחת לצמרות העצים, או ישובים בצוותא בפינה מוצללת. אף כעת, בעומדה אל מול הרוח הזועפת, תמהה רולאנדה בינה לבינה האם הבין, או אף זכר, את אשר ארע ביניהם אז, בליל היפוך הלבנה.

רולאנדה התכווצה, עוצמת את עיניה, כל ישותה נקרעת בינות רגשותיה הסותרים. היטב זכרה את ארשת פניו של השר לאנראד ביום שלאחר מכן; ראש היונאים לא אמר דבר, אף לא בדרך הנזיפה הרכה בה היה מוכיח את רולאנדה לעיתים, עת דבר-מה בפרי עטה לא נשא חן בעיניו. אולם דבר-מה בניצוץ עיניו לחש לה כי ידע הכל. כעת, בעוד אורו האחרון של יום נקלש על פני המדרונות מנגד, ידעה זאת רולאנדה היטב מתמיד. דבר זה, הרהרה, יכול היה להבהיר היטב את מהלכם של מאורעות שבוע לאחר מכן. סרן פלנתאר מעולם לא טרח להסתיר את דעתו על מעשי המלך והיונאים, ככל שיכולה היתה לזכור, מדבר גלויות אף אל מול פני המלך. אותה פעם אחרונה, כאשר נודע לו כי העץ הלבן סולק מן הכיכר שלפני הארמון, מפנה מקומו לפסל הראדירי מוזר בעל שמונה ידיים, לא היתה בגדר יוצא מן הכלל. אלא שעד אותו יום, הסתפק המלך בדברי בוז וזעף, כשהוא מותיר את נאמנו הותיק של אביו על מכונו.

דמעה מרה גלשה במורד לחייה של רולאנדה, כאשר נזכרה באותו יום מר ונמהר.

"עלי האשמה" לחשה בקול שבור "היה על אלאדון להעניש אותי, לא את פלנתאר האומלל. הכל ידעו כי המסדר היה לו כבודו וחייו גם יחד, ואילו אני..." אלא שברגע הבא, הנידה ראשה במרירות.
"כלום קיווית באמת ובתמים כי אי-מי יטיל את האשמה עלייך?" מלמלה בעיניים לחות "הרי אין מענישים צעצוע על כך כי אי-מי נטלו ללא רשות. הלא כן?"

מרכינה את ראשה, אימצה את כל כוחותיה בכדי שלא לפרוץ בבכי, בעודה נשענת בחולשה אל אדן החלון, מפקירה את כל-כולה למדקרות הרוח. משהפריע משק כנפיים גמלוני אי-שם מעבר לחלון את בדידותה, אחזה בסערת רוחה בקופסית עץ ממדף סמוך, מיידה אותה בכל-כוחה אל עבר הדמות המכונפת וגדלת המימדים שעל גג הצריח הסמוך.

אלא שידה הרועדת והקרה בגדה בה, גורמת לחפץ הקטן והחום להחטיא את מטרתו וליפול מטה-מטה הרחק מן הנשר הדהוי שהוסיף לשבת בלא פגע על מכונו. הלה הסב ראשו, כמשלח בה מבט נוקב מבעד לעיניו הכהות, ואזי פרש כנפיו וטפח בהן בכבדות, ממריא וגולש אל מקום מנוחה בטוח יותר, הרחק ממטווחי אבן.

"לוואי וכל זאת לא היה מתרחש מעולם!" לחשה אל תוך הרוח, חשה לפתע צביטת געגועים אל אותם ימים שכוחים אשר לא ישובו עוד; אותם ימים נטולי דאגות בהם קיפצה ופיזזה ילדה קטנה ובהירת שער ברחבי האחוזה היפה שבלב יער האורנים הירוק בדרום איתיליין. ימים בהם יכולה היתה לרוץ חופשיה בינות לשבילים וערוגות הפרחים, לרדוף אחרי פרפרים, בעודה חולמת ושרה על קוסמים ופיות, עננים וטללים..." הגבירה הסופרת קפצה שפתיה בעצב. אזי, נתונה היתה הרשות לשיר ולחלום, בלא שאי-מי יטול ממנה דבר בתמורתה.

דפיקה קלושה בדלת, הולכת וגוברת בהדרגה, חדרה אט-אט אל סבך מחשבותיה הנוגות.

"הנח לי!" קראה אל מעבר לכתפה בקול עמום, שמה את ליבה, לפתע-פתאום, לחזותה הפרועה ופניה האדומים והרטובים. אלא שהדפיקות שבו ונשנו, מלוות בקול מלא התנצלות אשר רולאנדה לא הצליחה להבין את דבריו, מלבד את התיבה "שאינו סובל דיחוי", אשר שבה ונשזרה פעמיים או שלוש בתוך קולו.

"חכה אך לרגע!" קראה לבסוף, נמלכת בדעתה. יתכן, כי המלך הצעיר הוא ששלח לחפשה. שולחת יד קדחנתית לנגב את לחייה, התנערה ואימצה את כל כוחה בכדי להגיף את החלון באחת, לחצוץ בינה לבין רוח המערב התובענית והקודרת.
"שוטה! שוטה כפויית טובה שכמותך!" סנטה בעצמה, רוכנת על אגן מיים כסוף לצד הקיר וממהרת לשטוף את פניה. אזי, מסדרת מעט את מחלפותיה, חטפה את גלימתה ואצה אל עבר הדלת, אחוזה כל-כולה בכעס על עליבותה.
"כך הינך גומלת למי שהיה כה חביב ונדיב אליך, אימץ אותך אליו והשרה עליך מכל טוב הארץ... האם שכחת את אותן שנים נוראות של השפלה, של פונדקים מהם סולקת בחרפה, את נושיו של לָאוּרֶנְטִיל הנבל הרודפים אחרייך בחרפות ואיומים? הוד מלכותו, אדונך, העלה אותך ביד תקיפה אל מרומי התהילה. אף אם ביקש בתמורה את חיבתך, האין זה מחיר נמוך עד גיחוך לעומת זאת? טפשה חולמנית ומטופשת שכמותך!"

בכך, ניגשה אל הדלת כשהיא ממהרת להטיב את מראה, נחושה כולה למחוק מדעתה את אותם הרהורי כפירה, עד לאחרון שבהם, ולהיות ראויה באמת ובתמים לחסדו של אדונה המלך. זוקפת ראשה בנחישות, החליקה בידה את קפלי גלימתה פעם נוספת ואחרונה. אזי, פתחה את הדלת בהינף יד מהיר.

אלא, שבניגוד לתקווה הפרועה שפעמה לרגע בחזה, לא היה זה המלך הצעיר אשר עמד מן העבר השני, חיוך שחצני וכובש-לב על פניו. לא היה זה אלא טילאמון, רב המשרתים, עומד כפוף ומצונף במעילו הכהה סמוך לשומר האדיש הניצב בעמדתו שמן העבר השני, גבו שעון כתמיד על הקיר.

רב המשרתים של המגדל הלבן, חזותו הצנומה והאפרורית קודרת ומתוחה אף יותר מן הרגיל, מיהר להחוות קידה עמוקה משנפתחה הדלת.
"ערב טוב ומבורך לך, הגבירה הסופרת!" אמר בקול קדורני, דרוך וחששני קמעה "כולי התנצלות על שאני נאלץ להפריע את מנוחתך, גבירה מרוממת..." הוסיף.
רולאנדה חייכה באדיבות, פניה לובשות ארשת מקסימה "אין בכך מאומה, טילאמון מכובדי" אמרה, תמהה בינה לבינה האם עודו זוכר רב המשרתים בסתר ליבו את אותו ליל גשום, אי-אז, בו הגיעה לראשונה אל הארמון. אזי, נזכרה לזקוף ראשה, קורנת כולה הדר והוד.

"האם הוד-מלכותו רוצה לראות את פני הערב?" שאלה ברשמיות.

טילאמון נד ראשו לאות שלילה. כעת, יכולה היתה רולאנדה להשבע בינה לבינה, כי דבר-מה אכן קרה. דבר-מה בארשת פניו המזקינות של רב המשרתים היה אפרורי מתמיד, כמלא חלחלה וצער בלתי-אופייני.

"לא הגבירה..." החזיר "לפחות... עדיין לא. שמא לא היה עלי להטריחך בזוטות, אולם" הוסיף, קרב אליה צעד אחד ומנמיך קולו "מכיוון שיותר מכל אחד מבאי ארמון זה, היית את ידידתו של זה אשר גורש לאחרונה, סבור הייתי כי תמצאי בכך עניין-מה".
"המשך!" ציוותה רולאנדה, מנסה לעצור את הרעד שאחז את ישותה לפתע, כאילו תלה אי-מי פטיש כבד המתנודד גבוה מעל ראשה.
"ירמנל הזקן" לחש טילאמון, עיניו ממצמצות בעצב "זה... נוגע אודותיו". מטה ראשו אנה ואנה בפחד, קרב עוד צעד אחד אל רולאנדה, ולחש דבר-מה לתוך אוזנה.
"הו, בשם הואלאר כולם!" קראה רולאנדה בחלחלה, שארית המסכה נושרת מעל פניה ככלי אין-חפץ "לא... לא יתכן!"

השעה הבאה דמתה בעיני רולאנדה לחלום מוזר וקודר, החולף סביבה במהירות מפחידה; מתכנסת בגלימתה הכחולה, ירדה במהירות בינות מפלסי הארמון, פוקדת על טילאמון למהר ולארגן לה מרכבה וסוסים. כבהזיה ערפילית, נכנסה אל תוך מושבה המרופד, בעוד הרכב מצליף וגוער בגסות בבהמות הרכב השועטות מן המגדל הלבן והלאה, בינות רחובות עוטי עלטה, שערים וסמטאות המתפתלות במורד העיר, בואך אל אחד מחלקיו הנידחים של המעגל השלישי. ירח חיוור, מצועף בעננים, עמד גבוה מעל שמי מינאס טירית כאשר נעצרה המרכבה בחריקת סרנים.
"גבירתי!" שמעה רולאנדה את קולו של אחד משני עוטי השחור והכסף אשר יצאו ללוותה "הנה הגענו אל מחוז חפצך, התרצי..."
יתרת הדברים חלפו ליד אוזניה בלא שתתן אליהם את דעתה. בתנועה מהוססת, דחפה את דלת הכרכרה ושרבבה את ראשה החוצה. אוויר קר ועכור קידם את פניה, גורם לה להצטמרר ולמהר לכסות את ראשה בברדסה. רחוב אפלולי ושכוח-אל השתרע לנגד עיניה, אבניו האפלות נוצצות קלות באור הירח החיוור. נאנחת בחשש, נטלה הגבירה הסופרת את ידו של עוטה השחור והכסף אשר נשלחה בכדי לסייע לה לרדת ארצה, עיניה הירוקות-אפרפרות מוסיפות לסקור את המקום באי-נחת. הרוח הקרה הכתה בה, מזכירה לה כי זמן רב, שמא רב מדי, לא הרבתה לצאת אל מחוץ לאולמותיו המחוממים היטב של הארמון.
בעוד צמד שומריה תופסים עמדות מצדדיה, סוקרים את הרחוב סביב בדריכות, הסבה רולאנדה את מבטה אל מבנה האבן גדל המידות אשר התנשא כעת מעליה; בעל שלוש קומות היה, קירותיו סדוקים במעט ומעלי איזוב וטחב. אורות מעטים בלבד בקעו מבעד לתריסים המוגפים, נמהלים בקולות קלושים וילל חתולים עגום הנישא מאי-שם. לרגע, הציפו אותה הרהורי חרטה על עצם בואה. לא היה מזה מחובתה לבוא לכאן, הזכירה לעצמה. האם לא די היה כי תשלח משרת עם סכום כסף והוראות מתאימות?

"מאוחר מדי לסגת כעת" השיבה לעצמה, מרכינה ראש. ירמנל הזקן, איש אמונו ואבירו של טאר-לינרוס, נודע ברבים בימים עברו כנושא דגלו הנאמן של המלך המנוח. היטב זכרה רולאנדה את תמונות השמן הססגוניות אשר הנציחו את מעללי אותם ימים, בהם צוייר כבדרך אגב לצידו של אדון גונדור דאז; גבר רב-רושם, המניף ביד תקיפה את דגל העץ ושבעת הכוכבים. אלא שהיא עצמה זכתה להכירו שנים קודם לכן, בנסיבות שונות לחלוטין. ירמנל, אז קצין זוטר ואלמוני בצבא גונדור, גילה אדיבות רבה כלפיה וחילצה ממצב ביש באותו ערב נורא בפרברי מינאס איתיל. עד היום, לא ידעה רולאנדה מה היה מתרחש אלמלא התערבותו התקיפה: האם היו שני רעיו השיכורים של לאורנטיל אונסים אותה באותה קרן רחוב ומשספים את גרונה, כאשר איימו לעשות אם לא תמהר ותתן בידם סכום כסף אשר לא היה לאל ידה להשיג ולו עשירית ממנו. למען האמת, העדיפה רולאנדה לא להוסיף ולהגות בשאלה זו כלל ועיקר.

כובשת את הרעד שעורר בה אותו זכרון, נשאה רולאנדה עיניה אל חזית הבניין. אכן, היה זה המקום עליו דיבר טילאמון; מעל הדלת הראשית התנדנד וחרק ברוח שלט עץ דהוי, עליו חרוטה כתובת ישנה המכריזה: "פונדק התרנגול המאושר". אוזרת את כח רצונה, פסעה רולאנדה קדימה, מורה לאחד משומרי-ראשה לפתוח את הדלת לרווחה.

זו נפחתה, חורקת במחאה קולנית. ברגע הבא, מצאה עצמה רולאנדה עומדת בפתחו של אולם גדול ואפלולי, מואר אך בידי לפידים מעטים ולהבותיה של אח צמוקה אשר אין בה אלא מחסה מועט בפני צינת ליל הסתיו. ניכר היה בו, באותו אולם מאובק, כי ידע בעבר ימים טובים יותר; רולאנדה סבורה היתה, כי יכול היה להכיל בתוכו כמעט מאה איש. כעת, מכל מקום, לא מנתה רולאנדה יותר מתריסר ברנשים הישובים בדממה סמוך לאח ומריקים אל קרבם ספלי בירה ושיכר תפוחים זול. כמה מהם עטו סינרים מוכתמים מעל בגדיהם, לאות כי הינם חנוונים אשר באו לפוש מעט מעמל יומם ברחוב סמוך. חייל בודד של משמר העיר ישב לבדו לצד הקיר, ראשו שעון לאחור והוא מנמנם קלות. המוזג רבץ מאחורי דלפקו, מנהל שיחה מפוהקת עם אחד מנערי המטבח על אודות חוק חדש זה או אחר שהוציא המלך זה עתה.

ברגע הבא, משצדו עיניו את בוהק שריונם של עוטי השחור והכסף, התנער ממקומו, ארשת מבוהלת במקצת עולה על פניו.
"הא... ערב טוב ומבורך, אוחזי חרב אצילים. התרצו ספל שיכר? אין כאן ולו ברנש אחד העוטה עליו גלימות אדומות, בי נשבעתי!". שומרי המגדל לא ענו דבר, רוטנים דבר מה בינם לבין עצמם. ברגע הבא, צעד אחד מהם קדימה, כמתכוון להכריז ברשמיות על נוכחות הגבירה הסופרת. אלא, שרולאנדה הקדימה אותו, מעלה חיוך מרגיע על פניה בעודה מהסה את עוטה השיריון בתנועת יד תקיפה.

"ערב טוב, אדוני הנכבד" אמרה בנעימות, קרבה קמעה אל הדלפק "באתי מן המגדל הלבן, בשליחות אשר אינה סובלת דיחוי..."

כעת, משנכנסה אל מעגל האור, יכולים היו באי האולם לראות את תווי פניה. שניים מן הצעירים בהם התלחשו בהתרגשות, בעוד אחרים מסתפקים בניד ראש אדיש או מבט יגע שהופנה לעברה בלא חפזון. המוזג, לעומתם, מיהר לקום מכסאו ולהחוות קידה מנומסת.
"כבוד גדול הוא זה לפונדקי הצנוע, לארח את הנעלה בסופרי גונדור!" מיהר להפטיר בקול אשר רולאנדה תמהה מאד על מידת כנותו "כולי עונג לארחך תחת צל קורתי הצנועה! מה תרצי כי אגיש לך ולאנשייך? שמא בקבוק ליקר דובדבנים נאה? או שמה כריכי לחם חם עם נחתי עוף מעושן וערב לחיך?"
רולאנדה הנידה ראשה באדיבות.
"כולי תודה לאדיבותך, מכובדי הפונדקאי" החזירה, שולחת מבט חוקר אל עבר גרם המדרגות האפלולי המוליך מן האולם כלפי מעלה "אלא שעניין דחוף ועגום הוא המביא אותי לכאן, ולא אוכל להשתהות. הגיעה לאוזני ידיעה כי אביר זקן מתארח בפונדקך..."

בעל הבית לא נזקק להסבר נוסף. שמץ גיחוך נקוב זלזול עלה על פניו, כאשר הטה ידו אל עבר גרם המדרגות "אהה, את ירמנל הזקן את מבקשת" החזיר במשיכת כתף "אם כך, דומני כי עוד מעט ותאחרי את השעה. הברנש שוכב בחדר השביעי משמאל בקומה השניה, גבירתי המרוממת, ואחד הנערים שלי מצוי לצידו". לרגע נדמה היה מארשת פניו כי ביקש להוסיף עוד דבר-מה, אלא שלאחר רגע נמלך בדעתו, מסתפק בתיפוף אצבע נרגן על משטח הדלפק. אלא שרולאנדה לא שהתה אליו עוד. מפטירה מילת תודה קלושה אל תוך חלל האוויר, סבה על עומדה ופנתה באחת אל עבר גרם המדרגות. לא היה לה כל צורך בדבריו של הפונדקאי. כל ישותה נבאה לה רעות, כאשר העפילה מעלה בכל המהירות אשר אפשרו לה נעלי העקבים העדינות שנעלה.

השומרים המרטנים מתנהלים אחריה בכבדות, פרצה אל תוך המסדרון המאובק, שבה ונזכרת באל-כורחה באותה דמות הדורה הנישאת על גבי תמונות השמן ששזפו עיניה במרוצת השנים, כזו שעמדה באולם ההכתרה טרם שכנע השר לאנראד את אלאדון במתק שפתיים להעבירה משם למקום אחר. אף כי טילאמון מפוחד היה, והסתפק ברמיזות, הצליחה רולאנדה להבין על נקלה את אשר ארע; ירמנל הזקן, אשר פרש מתפקידו זמן קצר לאחר מות טאר-לינרוס והתגורר בשנים האחרונות בכפר קטן בסמוך לפינת-גלין, הזדמן אל עיר הבירה, ובלא שידע על אשר התרחש בתוככי המגדל הלבן באותו קיץ, ביקש להכנס אל תוכו בכדי לבקר את ידידו הותיק פלנתאר. אלא, ששומרי השער סרבו להתיר את כניסתו, באומרם כי פלנתאר אינו שוכן עוד בארמון. אזי, בעודו עומד נבוך מול השערים המוגפים, התקהלו סביבו פרחחי יונאים, מן הסוג אשר הרבה לרבוץ בימים אלו למרגלות חומת הארמון. הללו חירפוהו וגידפוהו, שרים שירים פרועים של לעג, ואף לא נמנעו מלבעוט בו ולידות בו מכל הבא ליד. הזקן שבור הלב הצליח להגיע אי-כה אל חדרו שבפונדק, ואזי התמוטט באפיסת כוחות.

בשפתיים קפוצות וכתפיים מכווצות, חלפה רולאנדה על פני הדלתות, קרשי הרצפה הרעועים חורקים מתחת לעקביה הנוקשים. מתנשפת בכבדות, שבה והזכירה לעצמה בתקיפות כי אך הרחמים הביאו אותה עד הלום, ולא דבר זולתם. קל וחומר, שאין היא רשאית להזדהות עם אמונתם של איש גוסס זה... ושל פלנתאר. המסדרון פנה מזרחה, ואזי הבחינו עיניה בנער בן חמש-עשרה לערך, השרוע על כסא לצד דלתו של אחד החדרים. הלה, מתנער מתנומתו האדישה למשמע הצעדים הקרבים, הרים בתדהמה את ראשו העטוי בכובע מצחיה ישן, עיניו נפערות מתדהמה לנוכח האשה בהירת השער אשר ניצבה מעליו.
"אה... הוד מעלת הגבירה הסופרת!" קרא בקול גדול, אדישותו נושרת מעליו באחת "אני... אני ושתי אחיותי הקטנות מעריצים גדולים שלך, הוד רוממותה המוכשרת" הוסיף, פניו רועדות מהתרגשות "במיוחד... במיוחד אוהב אני את את אותו ברנש מגודל ושמח עם מטריית הקסמים הורודה... כל כך שמחתי כאשר..."
"תודה לך, אישי הצעיר" החזירה רולאנדה בקול עצור, פניה חיוורות. מקום נורא זה, בו כמעט ויכולה היתה לחוש את ריח המוות עומד כבד באוויר, לא נראה לה, בלשון המעטה, כהולם דיון על עלילותיו העליזות של הרד'ול הנער המכשף. זאת, ואף דבר-מה אחר אשר לחש מילים רוויות אשם בקרבה, אותו נסתה בכל מאדה להכניע ולהחניק.

"תודה לך, אישי הצעיר" שבה אמרה, קולה נשמע מרוחק ובלתי-ידידותי יותר מאשר התכוונה "אולם באתי לכאן בכדי לראות את פניו של האביר ירמנל. הנה לך" הפטירה, מניחה מטבע כסף בידו של הנער. הלה התרומם ממקומו בארשת פנים נזופה.
"אמרו כי אי-מי יבוא לראות את הזקן" ירק מפיו בכעס, מחווה בראשו לעבר החדר האפל "אולם אני לא העליתי על דעתי כי אי-מי חשובה כמוך תתעניין בו בכלל". באומרו זאת, הפנה גבו אליה, כושל בכעס אל תוך המסדרון, בעודו מרטן בשפל-קול.
"בהה! פגר זקן ומצחין, זה כל מה שנותר ממנו, אם בכלל. עוד סבא-רבא מיובש שזמנו חלף-עבר לפני שנים. מטבע כסף אחד, אחרי כל אותן שעות שבזבזתי עליו. פשו!"

רולאנדה נאנחה בעצב, נדה ראשה לשלילה אל עבר השומר, שהחל פוסע אחרי הנער המתרחק בצעד תקיף. לאחר רגע, דחפה את הדלת, הנער נשכח כליל מדעתה. כל ישותה הדואבת הושקעה כעת בחדר הקטן והאפל שהשתרע לנגד עיניה. בדל נר בודד, עומם והולך, ניצב על גבי שולחן קטן, מאיר חלושות את החלל הצר ואת המיטה הישנה עליה שכב ירמנל הזקן, גופו עטוף בשמיכת צמר מבאישה, מלאת טלאים גסים.
בשמעו את הדלת נפתחת, נאנח הזקן בכאב, מתהפך על משכבו ובוהה לעברה בעיניים דהויות. רגע, עמדה הגבירה הסופרת באין-נוע, בוהה בחיוורון במחזה שנגלה לעיניה, מתקשה להאמין כי הגוף האומלל השרוע בפניה הינו אותו גבר חסון וגבה-קומה אשר הניף את דגלו של טאר-לינרוס. יד קרה צבטה את ליבה כאשר הבחינה עד כמה הצטמקו מימדיו. נשימתו נראתה כהולכת וכבדה עליו מרגע לרגע, מלווה חרחור חולני ומבשר רעות. רולאנדה מצאה עצמה תמהה, בינה לבינה, האם מסוגל ירמנל לראותה כלל ועיקר. אזי, פצה הזקן את פיו, קולו צרוד וחלש.
"פלנתאר?" שאל, ממצמץ בעיניו נוכח אור הנר המרצד מעל גבי שיריונו של עוטה השחור והכסף הניצב מאחורי גבה של רולאנדה.

"חוששני שלא" החזירה רולאנדה בקול רך, קרבה ורוכנת מעל מיטתו. סרן פלנתאר אינו שוכן עוד במינאס טירית. אנוכי רולאנדה סופרת המלך, ידידתו של פלנתאר האמיץ. כמו כן, חושבני כי פגשתי אף אותך בעבר, אף כי לפני שנים רבות". בסיימה את דברה, הטתה ראשה לעבר השומר הניצב מאחוריה.
"הבא לכאן אור, בבקשה!" אמרה, אלא שירמל הניד ראשו לשלילה.
"אין צורך, אין עוד צורך בכך" מלמל, מטה את פניו הכחושות, המעוטרות בזקן לבן ונוקשה. כעת, נעשה קולו צלול יותר, דובר ספק אל עצמו, ספק אל הגבירה הרכונה מעליו "חושבני כי בימים אלו, הנני מעדיף את העלטה הסוגרת עלי מעברים. דברים רבים שמאיר האור בימים אלו אינם נושאים חן בעיני".
רולאנדה, אור הנר העמום מרצד לאיטו על חיטובי פניה, הנהנה בעצב, ריח הטחב מעלה כבס בגרונה. פעם נוספת, הזכירה לעצמה שלא להסחף מעבר לגבול אותו הציבה, אלא שאז שב ירמנל ודיבר.
"אהה, סופרת המלך... כמה נאה הוא מצידך לבוא ולבקר אדם זקן השוכב על ערש דווי. אכן, זכורה לי הפעם בה נפגשנו, כאשר דלק אחריך אותו צמד גוררי רגליים. דומה כי השנים הטיבו עמך והעלו אותך מעלה-מעלה, עלמתי הטובה" הוסיף, שיעול בולע את אחרית דבריו.

רולאנדה שתקה, מנסה לנחש האם היו דברים אלו בגדר מחמאה, או שמא לגלוג מוסווה. היטב ידעה, כי אך מעטים מאלו אשר לחמו לצד טאר-לינגרוסט נטו חיבה לספריה, אף לא ידידה פלנתאר, אשר לא הסתיר ממנה מעולם את דעתו בעניין זה.
"ולא עוד, אלא שנותרת צעירה ויפה מתמיד" הוסיף ירמנל, עיניו הדהויות סוקרות אותה בארשת מוזרה קמעה "מאז ומעולם פרחו באיתיליין השמועות כי לא כל הדם העתיק כלה מני ארץ, עת נשרף הארמון שעל הגבעות הלבנות והפך לבית מטבחיים".

"תודה לך מקרב לב, אדוני הטוב" הפטירה רולאנדה בלא להבין את כוונתו, לחייה מסמיקות מעט לשמע הדברים "כך או כך" מיהרה להוסיף "פלנתאר היה ידידי הקרוב. לא הייתי סולחת לעצמי, אלמלא באתי ועשיתי ככל שלאל ידי לסייע לאחד הטובים שרעיו. במה אוכל..."

ידו החלושה של ירמנל המוטלת על השמיכה נקמצה בחולשה.
"אם כך" החזיר בקול שנשמע לרולאנדה כמו בא ממצולות הים "נכונים הם דברי הבלע שהטיחו בי אותם פרחחים ארורים ליד בית השער. רעה אונתה לפלנתאר הנאמן, שאם לא כן, היה מגיע לכאן בעצמו, קרוב לודאי. הלא כך הוא?"

רולאנדה נאנחה מרה. נושא זה היה הדבר האחרון עלי אדמות עליו אבתה להרחיב את הדיבור. אחרי ככלות הכל, השר לאנראד מעולם לא היה בין שונאיה, נהפוך הוא. כמו כן, לא חסרו לה אף סיבות אחרות, כאובות עוד יותר. אלא שכעת, לא ראתה בפניה ברירות מרובות.
"פלנתאר הועמד לדין, בראש חודש אורימה" אמרה בשפל-קול "שר היונאים האשימו בחתירה והפצת לזות שפתיים על אודות הכתר, והוד-מלכותו מצאו אשם בדין. אי לכך" הוסיפה בקול קפוא, נאבקת ברגשות הבוערים בקרבה "נגזרה עליו גלות נצח ממינאס טירית".
כאב דק ניקר בישותה של רולאנדה, עת נשכה קלות את שפתה התחתונה. שלא בכדי, השמיטה מן הסיפור לא מעטים מפרטיו, כולל האופן בה נקרעו הדרגות מעל כתפיו הגאות של פלנתאר, וכיצד לא העז איש מרעיו להפרד ממנו לשלום כאשר יצא לדרכו בראש מורכן; אף לא איש מלבדה. אלא, שהגבירה הסופרת החליטה לחסוך מירמנל פרטים אלו. כמו כן, לא טרחה אף לספר עד כמה קרוב היה פלנתאר לגורל נורא פי כמה; בתחילה, עלה בדעתו של אלאדון להשליך את הסרן ביש המזל אל תוך בור-צינוק אפל, שם יעונה וירצח, בעוד ברבים יפורסם כי התאבד בכלאו. רולאנדה נזקקה לשעה ארוכה של תחנונים רווי דמעות בפני המלך, בתוך אפלולית חדריו, טרם הצליחה לשכנעו לחזור בו ממחשבתו הרעה; שעה תמימה בהם עשתה כל שלאל ידה בכדי לרכך את ליבו, סופגת חרפות וגידופים נמרצים, לאחריהם נאלצה לבלות את הלילה כולו עם אדונה התובעני. איש לא ידע על אותם דברים מלבדה ומלבד המלך הצעיר, וכך רצתה רולאנדה כי ישארו פני הדברים. בתוך ליבה פנימה, לא ניחמה על מעשיה וסבלה באותו לילה. מחיר מועט היה זה, בעיניה, עבור הצלת חייו של פלנתאר הגאה ממוות נורא. היא, אשר על מצפונה רבץ יותר מחלק גרידא בנפילתו, חשה עצמה כמחוייבת לפחות לזאת.

ירמנל, מבחין כי הסופרת חדלה מלדבר, נעץ בה מבט ארוך, גורם לה לתמוה האם הצליח לנחש ולו חלק ממחשבותיה העגומות.
"טוב הדבר" אמר לבסוף "כי לפחות ידידותך ניתנה לו. רבים אחרים, לו נמצאו במקומך, היו מסונוורים מתהילתם הם, וממהרים להפנות עורפם לרעים בלתי-אהודים מימים עברו. רבים, רבים מדי, עשו כן בשנים אלו האחרונות" מלמל "וכעת, נגזר עלי ללכת אל הצללים. דומה הדבר, כי פלנתאר יוותר כעת האחרון שביננו".
צער נורא קרן מפניו חרושות הקמטים "רבו תעתועי הגורל האכזר, הגבירה רולאנדה. ככל שהכרתי את פלנתאר, לא אטעה אם אומר כי מעדיף היה להלוות אל אדוננו המהולל באחרון מסעותיו, וליפול לצידו בקרב, בעוד השמש זורחת מעל ראשו, וכולו אפוף בכבוד היאה לאביר אמיץ שכמותו. אף אני" הוסיף בקול נשבר "פיללתי לכך בכל מאדי. לוואי ומתנו, אני ופלנתאר, בטרם ראינו כיצד מתגוללת גונדור בקיאה, מחוללת ועוטת חרפה, ואדי שודלוק מסתלסלים בלעג מעל בורות מפלתה. רבות אררתי את אותו יום בו נפלתי מסוסי ורגלי נשברה, על אותה גבעה בגבול רוהאן. זאת, ורק זאת, מנע ממני את הכבוד להלוות וליפול לצד אדוני הרם באחרון מסעותיו".

"אל תדבר כך!" נזפה בו רולאנדה בעדינות, סוקרת בחלחלה את עיניו השקועות עמוק בחוריהן "ראשית, אדאג להוציאך מחור מלוכלך זה אל מקום הולם בבתי המרפא, שם תוכל להתאושש מן החולשה והחולי".
אלא שאף בדברה, ידעה היטב כי נתאחרה השעה. דומה היה, כי ירמנל הטיב לדעת זאת באותה המידה, באשר הניד ראשו חלושות לאות שלילה.

"הינך אשה חביבה מאד, הגבירה, אלא שתוכלי לחסוך טרחה זו מעצמך. המחלה אשר פקדה אותי, אין לה מרפא, באשר ימי חיי הנה תמו" בדברו הסב ירמנל פניו, נועץ מבטו המתערפל בתקרת החדר העלוב "כל שנותר לי כעת הוא לחכות למתנת ארו כי תבוא ותקחני ממיטת יסורים זו..." קולו הלך ונחלש "תביאני לשוב ולפגוש את ריאן היקרה שלי, את מלכי המהולל וכל יתר רעי שנאספו אל אבותיהם. תני דעתך" הוסיף "כי רק השוטים הסוגדים לאיין הם אשר כופרים במתת, בחששם כי הריק אשר היה מנת חלקם בחייהם יוסיף ויהיה מנת חלקם אף לאחר מותם. אל לך לדאוג לי, הגבירה רולאנדה, לא עוד.
אזי, בלא התראה, ניצת זיק במעמקי עיניו הכהות, והוא שב ושילח בה מבט עז. לשבריר הרגע, שבו פניו והזכירו לרולנאדה את אותו אביר גאה, נושא דגלו של טאר-לינרוס.
"דאגתי אינה נתונה עוד אלא לפלנתאר הטוב, האחרון באביריו של טאר-לינרוס" אמר בקול צלול ומרוחק "ואף לך, גבירה אצילה. תמהני עד מאד, להיכן נושא אותך גורלך, אולם ליבי מנבא לי כי נושא הוא בחובו יותר מכתיבת ספרי קוסמים מתקתקים הניתנים בידי ראש היונאים. לתוכם" הוסיף בבוז "שוזר הוא כעכביש את חוטיו המורעלים, למטרותיו שלו".

רולאנדה חשה כיצד כמעט ועומד ליבה מפעום. הכיצד עלה בידי זקן חולה זה לנחש כי השר לאנראד הוא שסייע בעריכת ספריה, כשהוא מגיה, מעיר ומוסיף זוטי-דברים מדי פעם בפעם. אלא ש..." פרפרה מחשבתה "האמנם זוטי דברים הם אלו?"

שפתיה רועדות, גחנה על ירמנל, אוחזת בידיה בשמיכתו הבלויה. "למה כוונתך?" נאנקה, עודה מוכת חלחלה ופתיעה. אלא שירמנל נראה כשקוע בחוט מחשבותיו שלו.
"אכן, תמהני מאד" שב ואמר "בל תטעי בדברי. אינני מאחל לך ולרעי האמיץ אלא שלווה וכל טוב, אלא שלעידן מוזר אנו באים. כמעט ויכול אני לחוש בו בהתקרבו, בעיניו הנכוחות של אדם הרואה את מותו תלוי מנגד. ענני סתיו מתעבים מעלינו, הגבירה רולאנדה, אך המשכו של סיפור עגום זה נחסך ממני". לחרדתה, ראתה רולאנדה כיצד הולך הניצוץ ומתעמעם בתוך עיניו.

"למה כוונתך?" שבה וקראה, דמעות עולות בעיניה. אלא שירמנל לא שמע אותה עוד. נדמה היה לה כעת כמפנה דבריו אל האוויר הקודר סביבו.
"ריאן, ריאן!" הזדעק "איה מחלפותיך הנוצצולת כאור כוכבי קדם, את ראיתיך מהלכת ושרה בינות לדשאים המוריקים, יפה ממלכה בהיכלות זהב? עתה שוקעת להבת אנור, ואפלה קפואה יורדת עלינו..." שיעול מבעית, אחרון, בקע מפיו, בעודו נושא ידו הרועדת כלפי מעלה, וכל גופו רעד. אזי, שב קולו ונקלש, רוטט בתוככי החדר האפל, בעוד שארית הברק דועכת בעיניו.

"במרומי ענף קמל,
התיישב עורב.
ליל סתיו ירד".

באנחה רפה, צנחה ידו המורמת, נשמטת אין-אונים אל צד המיטה. רולאנדה לא נזקקה לדבר בכדי לדעת אל נכון את אשר ארע. נוטלת את היד חסרת החיים בידה, הניחה אותה ברעד על החזה שעמד מפעום. אזי, לא עמד לה עוד כוחה, והיא פרצה בבכי תמרורים.

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.