כרך ראשון: שלהבת הגבירה

| מעבר לפרק הבא | חזרה אל הפרולוג | חזרה אל דף השער |


פרק ראשון: כשידיד ותיק נוקש על מפתנך

כוכבים חיוורים ומפוזרים נצצו עדיין בשמיה הכחולים-כהים של העיר מין-רימון, אשר נשקפו למלוא יופיים מחלונות חדר-העבודה ההדור. עמדה אותה שעה כחולה ושקטה של טרם-שחר, פורשת את כנפיה האפלוליות על הרחובות הצרים. מחלונו הגבוה אשר במעלה הגבעה, דמו הללו בעיני אאריון לחוטים קלושים המתפתלים בעלטה, עד אשר הם נפרמים בהדרגה במזרח. שם, התנשא קו החומות החיצון, חבוי למחצה במעבה הצללים. הרחובות שממו עדיין בשעה מוקדמת זו, ורק פה ושם התנהלה עגלה בודדת, מפלסת דרכה באיטיות אל עבר רחבת היריד שבפאתי העיר. זו השתרעה מעבר לעיקולי המצוקים, חבויה ונסתרת מעיניו הבוחנות.
מניח את ספל התה המהביל על שולחן העץ המלוטש לתלפיות, הניח אאריון לעצמו לשלוח מבט ארוך נוסף אל עבר הכוכבים הנקלשים בהדרגה. לרגע, נעורו בו הזכרונות מימי צעירותו, כאשר שרת במלחמה הרחוקה ההיא. מפקדו היה נוהג לומר כי דרך הכוכבים, צופה אלברת אלת האור על גונדור המעטירה, נוצרת את גדולתה ושומרת עליה מרע. ואכן, אף לאחר שעברו שנים רבות, ושערו של אאריון החל מתמעט ומאפיר, לא כלתה מליבו האהבה לאותם כוכבים נקלשים של טרם שחר. לא פעם, היה מהרהר בינו לבין עצמו, כי אותם מאורות שמיים עצמם נותרו בתפארתם מאז ומעולם, בעוד העולם משתנה ומזקין מתחת להם. אותם כוכבים עצמם, שיער בינו לבינו, צפו בחידוש המלוכה בגונדור, אי-אז לפני למעלה מאלפיים שנים, כאשר רכב אראגורן הגדול אל מינאס טירית כשכוכב הדונדיין בוהק לו על מצחו.

"אכן, היו אלו ימים של הוד ותפארת, אי-אז בראשית הימים" נד בראשו בדי-עצב, אלא שברגע הבא התנער בכעס. כעת, לא היה עוד חייל צעיר וחולמני תחת פיקודו של סרן פלנתאר, בימים רחוקים של נצחונות עטורי חלום, אשר העלו בלבבות את זכר תהילתם של ימי בראשית. כעת, היה אאריון פרקליט נשוא פנים, מהודר וזעוף, ולא היה בידו עוד זמן רב להביט בכוכבים ולחלום חלומות תמימים, באשר ידיו מלאו עבודה.

משתקע אל תוך כורסתו, התיר לעצמו עוד לגימה מרעננת אחת של רוח קרירה, טרם הרכיב את משקפיו הכסופים ורכן על ניירותיו. ידו גיששה כמאליה על פני השולחן, עד אשר מצאה ואחזה בפאה הנוכרית הלבנה, מרכיבה אותה באחת על פדחתו המקריחה. היה עליו להיטיב ולחשוב בבהירות ובחריפות, ידע, ולא יוכל לעשות כן כהלכה אלא אם יראה כפרקליט נכבד מכף רגל ועד ראש.
"אהמ!" הפטיר ממעמקי גרונו ברוב-משמעות, עוטה ארשת חשיבות על פניו בעודו נושא עיניו אל הראי התלוי על הקיר הסמוך. לאחר רגע, כאשר היה מרוצה די הצורך, שב ופנה אל ניירותיו, מותיר את הכוכבים המיותמים הרחק מעברה השני והנשכח-מלב של כורסת חדר העבודה.

"אכן" הרהר בינו לבינו, בעודו נוטל את הקולמוס ומקרב אליו את כסת הדיו. מידה מועילה אחת נותרה ממורשתם של אותם ימים הזויים; אאריון הורגל להשכים קום, ולהחלץ ממיטתו עוד בטרם עלות השחר. אלא שכעת, משהתיישבה עליו דעתו, לא עוד בזבז שעות יקרות על חלומות בהקיץ, אלא היה רוכן בחריצות ובכובד ראש על כתבי בית-דין, משתנן, מתקן ומסלסל הערות נמרצות בכתב יד מהוגן ונאה. שעה שקטה ונעימה עמדה באוויר הבית הגדול, ורעייתו הגבירה היתה שקועה עדיין בשינה עמוקה. שוקע אל תוך המסמכים המצהיבים המוטלים על המפה, היה אאריון נחוש לנצל שעה יפה זו עד תומה.

ואכן, חודש יאבניירה הביא עמו עבודה רבה לפרקליטים נשואי פנים; ככל שהפך הקיץ הלוהט לנחלת העבר, ומלאכת הזריעה הלכה וקרבה אל סיומה, כך התרבו מחלוקות ופלוגתאות בין האיכרים ושאר בריות עמלניות. המריבות, ועמן שכר טרחה נדיב המשולשל לכיסי גלימתו השחורה היו מצויות בשפע, בשנה זו יותר מבכל עת. על אף המחירים הגבוהים שגבה, הרבו הבריות לחזר על פתחו, וידיו מלאו עבודה.
גיחוך קלוש עלה על פניו, בעודו מעביר יד נינוחה על חלקת כרסו המטופחת למדי, העטויה מחלצות קטיפה ומשי. יום פתיחת יריד הסתיו עומד בפתח, ועמו יום חביב ומענג המצפה לו בבית הדין. לאחר שיסתיים עניין קטן ונחמד זה, בעוד ימים מעטים, יהיה עליו לרתום את מרכבתו המהודרת ולרדת דרומה, אל עיר הבירה. אי-כה, הסכים לקחת עליו את עניינו של ידיד ותיק, אשר הגיש כתב-עתירה אל בית הדין המלכותי אשר לכתר יסילדור.
"דיה לצרה בשעתה" העיר בינו לבינו, סוגר את יומנו בטפיחת יד מהוקצעת. הגיחוך שעל פניו התרחב, כאשר שב אל העניין אשר העסיק את דעתו יותר מכל; פרשת גירושיה של הגבירה קלבריאן. זו נראתה כמסתבכת והולכת, מתלהטת מעל לכל תבונה והגיון ככל אשר העמיק חומו של הקיץ. אלא, שגם רוחותיו הקרירות של הסתיו לא ציננו את הצדדים, לשמחתם הרבה של כל עדת הפרקליטים אשר השתרכה אחרי גיבורי המעשה בכל אשר הלכו, לוחשת ונוברת, משיאה עצה ורוקמת תוכניות ותוכניות נגד. כאשר התקרב יאבניירה לסיומו, כבר היו שבעה אדונים כבודים בגלימות שחורות ופאות לבנות מעורבים בסוד העניינים, גובים בשמחה ובששון את תמלוגיה הדשנים מכל המי-ומי אשר תחבו את חוטמם אל תוך הקלחת.

הכסף, כך ידע אאריון היטב, היה מצוי בשפע. קלבריאן היתה אחייניתה של מושלת מין-רימון, השרה מלריאל העשירה כקורח. מרשו של אאריון עצמו, בעלה סמוק הלחיים של הגבירה הבוכיה, היה בן לאחת מן המבוססות שבמשפחות הסוחרים ממחוז לבנין. מאז עבר דרקון נושף אש בין בני הזוג, אי-אז בראשית חודש וירסה, הספיק אאריון לשלשל לקופתו הצנועה כאלף ומאתיים מלגלרינים של זהב, ועוד היד נטויה.
"וכעת, לסיבוב מהלומות חדש!" צחק, הולם בטוב-ליבו על גבי ציפוי השולחן, סמוך לספל המבהיק המעלה אדים ערבי-ניחוח. מהדק את אחיזת ידו בקולמוס, החל כותב במהירות ובמרץ, עוצר מדי פעם בכדי לתת עיניו בפרי עטו.
"אהה, קלבריאן האומללה!" העיר, מדושן כולו שמחה לאיד "אינך יודעת מה עתיד לנחות עלייך היום בבית הדין, ואף לא תדעי עד שתתאחר השעה. בזו הפעם, ציפורי הנחמדת, לא עוד יצילוך ההצגות שאת עושה על דוכן העדים. גם אם תבכי ותזילי דמעות כניינה בכבודה ובעצמה, אכה אותך שוק על ירך בזו הפעם".
לוגם מעדנות מספל התה, נפנו מחשבותיו לרגע אל ההפתעה הקטנה אשר ארגן בעמל רב; אמנם, ספק גדול הוא אם יתלהבו שופטי העיר, בלשון המעטה, כאשר יראו את העד החדש משרך רגליו אל עבר דוכן העדים. זאת באשר אאריון עצמו תמה האם נראתה ברייה מגונה ממנו במחוזות אלו של גונדור מאז ימי פשיטות האורקים. אלא, שלא היה בזוטא זו בכדי לערער את מצב רוחו המרומם של הפרקליט. מתופף על השולחן באצבעותיו המעובות, העמוסות בטבעות יקרות, שב והתענג בפעם המי-יודע כמה על המחשבה כיצד יראו פניה של הגבירה קלבריאן כאשר תראה את אותו שוליית סייסים צץ מולה מעבר לפרגוד כרוח רעה שבקעה מכוך נשכח באדמה.
"היאך! אני יכול לחזות בדמיוני את הדרך בה יסמקו פני הינשוף של עמיתי המלומד כעגבניה בשלה!" גיחך, מחשבתו העולצת פונה אל בא-כוחה של קלבריאן בישת המזל. איש לא יעצור אותו, בזו הפעם, מלהפוך את הגבירה ופרקליטה גם-יחד לחוכא והיתלולא בפני דודתה השרה וכל שועי מין-רימון.

"עוד שעות ספורות!" גרגר, מלטף את פאתו הנוכרית ביד אוהבת. מסיים את כתיבתה של פסקה נוספת, נשען לאחור, מתרווח על כורסתו הרכה כשהוא עוצם קלות את עיניו.
לפתע, חש כי מחשבותיו שבו בלא התראה דווקא אל הפרשיה האחרת אשר לקח על עצמו... לא עניין קל של מה בכך, הרהר, מה גם שהוא כרוך בנסיעה אל מינאס טירית... הכל בעבור שכר טרחה צנוע מאד, לפחות במושגיו שלו. בדרך-כלל, לא היה אאריון טורח כלל ועיקר אף להביט בעניינים כגון אלה, אלא שהמבקש היה ידידו, אי-אז לפנים שנים. אף כי הזמן והמעמד עשו את שלהם, הרי שעדיין, לחמו שניהם שכם אל שכם במלחמת הלוטוס... שלא לדבר על כך, שמן המכתב הנרגש שקיבל עלה כי אכן נגרם לו עוול גדול, לאותו ברנש.
"ניחא..." מלמל לעצמו, מתרומם בכדי להרים את מקטרתו המונחת על השידה "בזבוז של ימים אחדים בעיר הבירה לא יהרוג אותך... מה גם ש…המממ... הופעה מוצלחת בפני זקן השופטים של הוד-מלכותו עשויה לתרום רבות למוניטין, שועל זקן שכמותך!"
נוטל את מקטרתו לידו, החליט אאריון להתאמץ ולדחוק את העניין מדעתו עד לבוא העת, תמה מדוע טרד זה את מנוחתו שוב ושוב. אחרי הכל, מעשי עוול לא היו כה נדירים בתשע השנים האחרונות, הזכיר לעצמו בעגמומיות. מושך בכתפיו, נטל את דפיו מהשולחן, מתהלך בכבדות הלוך ושוב ליד חלונו הגבוה, בעוד השמיים מתבהרים בהדרגה, דוחקים את צללי חדר העבודה בהדרגה לאחור. אי-שם במזרח, הרחק מעבר לחומות העיר, החלו הרי איפל-דואת שבפאתי האופק ללבוש גוון אפרורי-כחלחל. עוד מעט ותזרח השמש.

לרגע ארוך קפא על עומדו, מביט ברגשות מעורבים בפסגות ההרים הרחוקות וברקיע מעליהן, אותם גדר מחוץ לעולמו לפני שנים רבות כל-כך. תמה היה, האם עשה אף ידידו הותיק כמותו. לפני שנים, נזכר, נודע כפרחח ומחפש צרות לא קטן, אשר סרן פלנתאר נאלץ להשקיע מרות ומאמצים רבים בכדי לרסנו.
אלא שאז, בלא התראה, נקרע חוט מחשבותיו. נקישה עזה הלמה בדלת הכניסה, מרעיד את גופה העשוי עץ מהגוני עדין. אאריון התנער, סב על עומדו בכעס. אי-מי היה נוקש על מפתנו באגרוף גס, הולם שוב ושוב בלא הרפות.
"מיהו המהין להקים מהומה שכזו בשעה כה מוקדמת!" הרעים הפרקליט בקול בריטון מהדהד, אשר שנים רבות של עמידה בפני ערכאות גונדור פיתחו להפליא. אלא שמרשים ככל שיהיה, דומה היה כי לא הרתיע את העומד מאחורי הדלת ולו כמלוא הנימה. מן העבר השני, עלה קול עמום, ספק צחוק צרוד, ספק נהמה לעגנית. ברגע הבא נשנו הדפיקות, עזות עוד יותר מקודמותיהן.
"אהוי, אדון פרקליט!" השיב אי-מי מעבר לדלת, קולו עמום מאחורי משטח המהגוני "האם בכוונתך ליתן לי להמתין עוד זמן רב? הלא תפתח את הדלת בפני ידיד ותיק?".

כעת, חש עצמו אאריון כועס באמת ובתמים; אם היה זה אותו מכר ישן מאיתיליין אשר הקדים בואו, הרי שהתיר לעצמו להחציף פנים יתר על המידה.
"הכך מרעישים על סף דלתו של אדון מכובד?" רטן "ועוד בשעה של טרם עלות השמש?". עוד רגע, תפגם דלת העץ היפה שלו, דבר אשר יכעיס אותו די הצורך בכדי להשליך את ידידו בבושת פנים, כלעומת שבא. הכל ידעו כי לידידות יש גבולות שאין לחצותם, כולל הטרדת מנוחתו של פרקליט כבוד בשעה בלתי הולמת. זאת מכח קל וחומר, אם הינך מן הבריות אשר שכר הטרחה אותו תשלשלנה לכיסו בסופו של יום אינו מן המשופרים.
"אכן, עזות-מצח!" התנהם אאריון בינו לבינו, בעודו גורר את גופו הכבד אל עבר דלת הכניסה, פאתו הנוכרית הלבנה מדגישה את הסומק שבלחייו. עד מהרה, יזכה החצוף לגערה כזו, אותה יזכור במשך שנים. הרהורים אלו מתרוצצים בראשו, סובב את המפתח ודחף את הדלת ממנו והלאה.

"אתה!" נפלטה קריאת תדהמה וחימה מפיו, אלא שהזר לא חיכה להזמנה, ופסע פנימה באחת, חיוך רחב מרוח על פניו העגולות. לא היה בו, בברנש, ולו שמץ דמיון לאורח מאיתיליין; היה זה גבר מגודל אברים ורחב גרם, בשנות הארבעים המוקדמות לחייו. עורו שחום במקצת ולחייו תפוחות. עיניים כהות ריצדו בזחיחות-דעת מתוך הפנים המכורכמות, הממוסגרות במפלי שער שחור ושמנוני הגולש על צווארו וכתפיו. על גופו עטה גלימה פשוטה, בלויה למדי. שפתיו של הפרקליט רעדו מזעם ודאגה כאחת; בריה זו היתה מוכרת לו היטב.
"כיצד העזת?" ניסה לרעום, אולם קולו הרועד בגד בו, נשמע כגניחה מוזרה "מה מעשיך על מפתני, בשם כל הולאראוקו מתהום התופת?!"

הברנש השזוף, מצידו, לא נראה נפחד ולו כמלוא הנימה, נהפוך הוא; צחוק חביב, מהול בקורט לגלוג, נפלט מפיו כאשר עצר, נשען בכח על השידה כשהוא נושא מבט מתפעל סביבו.
"אוה!" גיחך "רואה אני כי נחלת הצלחה רבה בשנים האחרונות..." ידו תעתה על גבי השידה, ממשת בהתפעלות כנה את הכדים העתיקים למראה ואת שורת גביעי הקריסטל הנוצצים המסודרים לצידם.
"תמיד אמרתי" הוסיף הלה לאחר רגע "עיר הגונה וטובה היא מין-רימון; די רפש יש בה בכדי להזין מאה פרקליטים כבודים והדורי פאה במשך שנות דור". עינו השמאלית קרצה, בעודו טופח מדושן עונג על השידה, מרעיד קלות את שורת הגביעים.
"והטוב מכל עוד לא נאמר, אחא!" הוסיף והריע "שמעתי כי אף אשה נאה ובהירת שער קנית לך... הלא תציג אותה בפני חבר ותיק אשר לא הזדמן אל הקירייה המעטירה זמן רב כל כך?"

כל גופו של אאריון רעד מחימה, כאשר לפת את מטהו ונע קדימה, כעומד להנחית מהלומתו הישר באפו של האיש הגדול. דברים רבים, נעימים יותר או נעימים פחות, היו בהחלט בגדר הצפוי והסביר בחייו של פרקליט כבוד. אולם, בריה זו, אשר את הכרותו עמה לפני שנים התאווה מאד לשכוח, ניצבת בעזוז ובקול תרועה גדול בדלתו הקדמית! עוד רגע, ויעיר את רעייתו משנתה או גרוע מכך; אחד משכניו עשוי לתהות עד כמה מהוגן הוא האיש אשר ברנשים כאלו נוקשים על מפתנו.

"אני מתרה בך, אלאמור!" סינן מבין, עושה מאמץ עליון בכדי להנמיך את קולו ככל האפשר "לך, הסתלק מביתי! אם לבקש את עזרתי באת, דע לך כי אני עמוס מדי בענייניהם של שועי העיר" הבהיר, מרים סנטרו בגאווה בעודו מדגיש את המילים האחרונות "מה גם שמזה שנים רבות, אינני עוסק בעניינים מאותו סוג בשלו בוודאי באת הלום. לך לדרכך! ואם תבקש לראות פני בעתיד, התכבד לכל הפחות ונסה להכנס..."

"דרך הדלת האחורית, כבימים עברו" השלים הגבר הגדול, ארשת מוזרה על פניו. לרגע, דומה היה כי צער וטינה ארוכת שנים נמהלו בעיניו הכהות. אלא שברגע הבא, שב והשתלט החיוך הרחב על פניו "כך תמיד נהגת לקבל ברנשים בלתי-מהוגנים שכמותי, הלא כן?" צחק, הולם באגרופו על הקיר המצופה לבני שיש. אזי, שבו והרצינו פניו לרגע.
"השתנו הזמנים, אחא" הוסיף, פותח את כפתור גלימתו ומשליכה על הארץ. וראה! מתחת לה, עטה האיש הגדול שיריון קשקשים משובח בגוון האדום-ורדרד, כותפותיו עטויות דרגות סרן ירקרקות. נשימתו של אאריון נעתקה; היטב ראה את הסמל המוטבע בגסות על משטח המתכת; דמותה של יונה לבנה פעורת מקור ופרושת כנפיים. סמלם של אלו, עמם לא רצה אאריון שיג ושיח כלשהו, אך כוחם ברחבי גונדור היה הולך וגדל בהתמדה בשנים האחרונות.

"החוצה! החוצה!" זעק אאריון, מנופף במטהו. כעת, לא שלט עוד בקולו, ואף החשש מפני רעייתו ושכניו נמוג ונשכח מליבו.
"אם מצאת, כהרגלך, באיזה צד של הלחם מרוחה החמאה, יבושם לך!" הטיח בו "אכן, אלו בדיוק הינם האנשים אשר בקרבם יכול ברנש מסוגך לעלות לגדולה! אולם אף אם תחזיק בידך את שרביטו של השר לאנראד בכבודו ובעצמו, לא ניתנה לך רשות לפרוץ אל ביתי כאילו היה מסבאה של…"

קולו של הפרקליט נקטע, כאשר טפח אלאמור על שכמו בדרך ידידות מעושה. אך בקושי רב הצליח אאריון הנאבק לשמור על שיווי-משקלו ולא ליפול ארצה, לישיבה נלעגת על כבוד אחוריו.
"אהוי!" קרא אלאמור, מחווה סימן מוזר בידו "אהוי! שחצנים במעט נעשינו, אחא! או שמא זוהי דרכם בקודש של אדונים מהוגנים ועוטי פאות הלבנות, לזנוח מאחורי גבם ברנשים כמותי, מרגע בו התבססו די הצורך בכדי לבחוש ברפשם של שועי ארץ... אלא שאכן השתנו הזמנים".
גיחוכו הלעגני של אלאמור התעצם.
"מסוכן הוא להתנהג כך בימינו הנאורים" הוסיף, מלקק את שפתיו בלשון בשרנית "לא שהדבר נוגע לי: אלך לי דרך הדלת האחורית, כבאותם ימים טובים... אלא שהם" הוסיף, קולו יורד אוקטבה בלא התראה, בעוד האוויר נמלא שעטת רגליים גסות. "הם עשויים להתרגז מעט, בראותם כיצד זקן שחצן ונוכל נוהג במפקדם. הלא כן, בחורי-חמד?"
פניו של אאריון חוורו כסיד. אבריו חדלו מלציית לו, לא מותירים לו אלא לבהות בארבעת הצעירים החמושים אשר שעטו דרך דלתו הפתוחה לרווחה, פניהם מבשרות רעה. בתוך רגע, התייצבו במעגל סביבו, ידיהם טופחות על ניצבי חרבותיהם. האור הבוקע מן החלון נצץ קלות על העגילים באוזניהם ובאפם, מאיר היטב את תוויהם הזועמים. לרגע, נדמו בעיני אאריון לכלבי טרף משורבבי לשון המחכים לאות מאדונם. כעת, חש אאריון כיצד רועדות ידיו ורגליו באין מעצור.
"אתם מתגרים באדם הלא נכון" יבב, מנסה לשווא להסוות את כפות ידיו הרועדות "אני אדם מכובד… מכובד וחשוב מאד בעיר זו. השרה מלריאל..."

נחרת לעג בקעה מפיות הצעירים החמושים.
"אתה תיזהר!" נהם אחד מהם בקול צרוד, משלח מהלומת אגרוף עזה בשולחן העבודה. הניירות התעופפו לכל עבר. כבסיוט, ראה אאריון כיצד גורפת ידו של הצעיר את כסת הדיו, משלחת אותה באחת אל מעבר לקצה השולחן. כתם שחור וגדול הופיע, הולך ומתפשט על גבי המרצפות היקרות.
"תבין, אחא" העיר אלאמור בנחת, תופס חזקה בכורסתו של הפרקליט "עודך שבוי בדפוסי מחשבה של עידן שחלף ועבר לו. אשר לי ולנערים הטובים הללו, באנו לכאן לשרת את מנעמי הקידמה הנישאת על רוחו של עידן חדש ואמיץ הממשמש ובא. זו חשובה לנו אלף מונים יותר מדקדוקיו היבשים של חוק בלה מזוקן".

הגבר המגודל רצה להוסיף עוד דבר-מה, כאשר קרבה דמות נוספת, נכנסת באחת אל תוך החדר. עיניו המפוחדות של הפרקליט מצמצו, מביטות ביאוש לעבר הבא זה מקרוב; אלא, שלא רק אאריון עשה כן. הצעירים הפרועים חדלו מצחוקם, נושאים עיניהם בציפיה מתוחה. דומה היה, כי חשש ריצד אף במעמקי עיניו הכהות של אלאמור, אשר הזדקף על גבי הכורסה, ידו המעובה מגרדת קלות את ציפוי השולחן.
בתוך רגע, יכול היה אאריון לראות את תווי פניו של הבא; צעיר היה לימים יותר מכל מרעיו, גופו הרזה עטוי גלימות יקרות בגון הארגמן, ומאכלת כסופת ניצב תלויה לו בחגורתו. נראה היה לאאריון כי מלאו לו בקושי שבעה-עשר אביבים. במבט ראשון, ניתן היה לחושבו לנער נאה מאד: עורו היה חיוור, ותווי פניו עדינים וחלקים. מעל מצחו הגבוה צמחו תלתלים בגוני החום-אדמה, מסתלסלים ויורדים מסביב לעצמות לחייו הגבוהות ועד לשולי צווארו העדין, הנתון בצווארון שני יקר ערך. ריח מבושם קליל נדף מגופו, כאשר צעד קדימה, חולף בלא מילה על פני הפרקליט המבוהל וחוטף בקבוק יין מאחד המדפים הסמוכים, מגיש אותו בגסות אל פיו.
אלא, שהיה בו אף דבר מה אחר, אשר פגם ביופיו; אאריון התקשה להחליט האם היתה זו הבעתו הקפוצה והזעופה, דבר-מה אחר בפניו הרזות או שמא עיניו, אשר נראו לפרקליט כבאר עמוקה של ריק חום-בהיר, שאש סתרים מאכלת בוערת אי-שם במעמקיהן.
רגע ארוך, שררה בחדר דממה דרוכה; אזי, ניסה אאריון לפתוח בדברים.
"מי..." החל שואל, אולם הנער ירה בו מבט כזה, אשר גרם לו להתנודד על מקומו כקנה ברוח. שומר על שתיקה רועמת, הסב הבא זה מקרוב את גבו אל הנוכחים, צועד צעדים מספר קדימה ונעצר ליד החלון, משקיף אל העיר באין-אומר כשידיו משולבות על חזהו.
דומה היה, כי מבטו החטוף של הלה ושתיקתו שברו את רוחו של אאריון יותר מכל איומיהם של מרעיו. דמעות צצו בעיניו, והוא חש כיצד אוחזת בו סחרחורת, מאיימת להפילו אחוז-עלפון ארצה.

"מה רצונכם?!" זעק במר ליבו, קולו מהדהד בינות לקירות השיש החיוורים.

לרגע ארוך, לא באה תשובה; אאריון חש כיצד מחליקות הדמעות על לחייו, בעוד החדר כולו מתחיל להסתובב מול עיניו. רגליו פקו, גורמות לו להתנודד באורח מסוכן, אלא שידו החסונה של אלאמור תפסה בצווארונו, מונעת ממנו מלהתמוטט אפיים ארצה.
"מה אנו רוצים?" החזיר, שולח מבט מהיר וחושש קמעה אל עבר הנער המוסיף לעמוד בלא נוע ליד אדן החלון. אזי, גבר קולו, הופך לתרועה משועשעת.
"ראו נא, רבותי הנאורים! אמרתי לכם מראש, כי בחור טוב הוא הפרקליט שלנו, ביסודו לפחות. אני האומר, כי בסופו של דבר, יגלה הבנה לתביעותנו הצודקות". לאחר רגע, שב ונעץ עיניו באאריון המפרפר בקצה זרועו.
"מה אנו רוצים?" החזיר בגיחוך "לא הרבה, לא הרבה... לכל הפחות יאמר, כי לא באנו לגזול את שכר טרחתך היקר, ואף לא לדרוש דבר העומד מעבר למידותיך הצנועות מאד. למרבה הצער" הוסיף ברוב משמעות "נגרם עוול גדול לכמה מאחינו אוהבי השלום, כמו גם לאנשים חשובים אחרים" הוסיף, עינו פוזלת קלות לעבר הנער חום התלתלים.

"עוול אשר, חוששים אנחנו, עשוי אף אתה לקחת חלק, בלא כוונה כמובן. עניין לנו בשרירות ליבו של שמרן רע-לב, אשר מסרב להבין ללב הבחורים שלנו, אשר לא התכוונו אלא להעתיר את ברכות הקדמה באותו מקום, ולחלוק עימו בצדק ויושר את ברכת הארץ וטוביה. ומה עשה הוא?" התלונן אלאמור "ירק בפניהם ושיסה בהם את בהמותיו הרעות, שקוע כולו באלחת מסורה קפואה שתם זמנה. גדול חששנו, אחי היקר, כי אף אתה עשוי לדחוף את אפך לאותה מדמנה".
"ואתה תזהר מאד!" חזר ונהם הצעיר שלצידו, מתבל דבריו אלו בשטף-קצף של גידופים. ברגע הבא, נשמט אגרטל יקר ערך והתנפץ בקול רעש גדול על הארץ. אלא שאלאמור ננער ממקומו, מנופף יד נוזפת אל עבר הפרחח.
"הס, נערי!" התנהם הגברתן "האם לא אמרתי והדגשתי לפני רגע, כי האדון המלומד מגלה הבנה ברוכה לשאיפותנו הצודקות? זאת" הוסיף בגערה "אף בלא שתתחיל לקפץ כאן סביב ולהתנהג כמו קוף!" בדברו, הידק קלות את אחיזתו סביב כתפיו של אאריון המעולף למחצה.
"הסכת ושמע, אחא" אמר "אני עצמי אוהב אותך מאד, אדון פרקליט, ואף זוכר לטובה כיצד טיפלת בענייני באותם ימים. במיוחד, מכיר אני תודה על הדרך בה שכנעת את אותה דודה זקנה ומטומטמת, מנוחתה עדן, להפסיק ולשלוח ידיים גרומות אל כספי אמי. שמעתם, חבריא?" הוסיף, קורץ אל עבר מרעיו "אותה גברת מגונדרת החליטה כי ברנש אשר אביו בא מארצות השמש היפות אינו יכול לרשת את הון המשפחה..."
הצעירים צחקו בבוז, בעוד אלאמור מוסיף ברוב-משמעות.
"כך או כך, אחא, כמה מידידיו כועסים מאד-מאד על העוול הגדול שנעשה להם, והם נחושים בדעתם לתקנו, בדרך זו או אחרת. לא אסלח לעצמי, אם יאונה רע לאשתך החביבה ובהירת השער בגלל דבר של מה בכך... ציפור קטנה לחשה לי, כי גבירתנו היפה נולדה ברוהאן, ומקיימת אף כיום קשרים עם דודניה שמעבר לגבול. כמו כן, שמענו כי היא מרבה מאד להסתובב במיני ספריות עתיקות ולדפדף בכתבים נוטפי-שנאה. זאת וגם זאת עשוי להחשב בלתי מומלץ לבריאות בימינו... להסתבר כמסוכן מאד-מאד. אנשים נאורים אי-שם למעלה עשויים להרים גבה או שתיים נוכח מעשיה... הלא כן, ידיד ותיק?"
הפרקליט ניסה להשיב דבר מה, אולם לא הצליח בכך, שפתיו נעות כמו היה דג אשר הוצא מן המיים. ברגע הבא, נשמט ונפל לישיבה מגושמת על הארץ, ידו אוחזת ברפיון בחזהו, וכתם הדיו הגדול מלכלך את שולי גלימתו. אי-כה, עמד לו כוחו להנהן בחיוב למבט השואל אשר שב אלאמור ונעץ בו. האיש הגדול הניף ידו במחוות נצחון.
"הוא שאמרתי" הריע, מעלה מבט גאה על פניו. הצעירים החמושים הנהנו בשביעות רצון, מהם מגחכים, מהם שולחים מבט של ציפיה בגבו של הנער הניצב ליד החלון. אלא, שלרגע ארוך מאד, לא מש זה ממקומו, נותר על מכונו כפסל שיש מאיים. לבסוף, הסתובב, עיניו הבוערות סוקרות בחטף את החדר.
אם ציפה אלאמור להכרת תודה, הרי שאותן עיניים חומות-בהירות לא נעתרו לו. נהפוך הוא.
"יש לי עניינים לטפל בהם!" שרקו שפתיו של הנער. לרגע, שלח מבט מתוסכל בחדר ובמסדרון החשוך המוליך אל החדרים הפנימיים. הדמות המפוחדת אשר האזינה לשיחה מבין צללי הפרוזדור מיהרה להחבא מאחורי עמוד, אלא שהוא לא שעה אליה עוד. חולף על פני אלאמור ואנשיו כרוח סערה, פרץ מן החדר החוצה, טורק את הדלת ברעש גדול בעקבותיו.

אלאמור נותר על עומדו לרגע ארוך, בוהה אחריו במבוכה. אזי, נאנח ומשך בכתפיו.
"חזרה אל הקסרקטין, בחורים" הורה בקול שקט למדי "יש אורחים חשובים לקבל היום, אם שכחתם. אני אבוא בעקבותיכם בעוד רגע, אחרי שאסביר לאדון המלומד את כל הנדרש".
עודו מדבר, לא התאפק מלשלוח מבט ארוך נוסף מעיניו הכהות, בוהה בדלת הרועדת ומתנודדת על צירה. לרגע, תמה בינו לבינו האם התכוון האדון הצעיר, באמת ובתמים, לבצע מעשה טירוף מפניו הזהיר אותו אלאמור בכל לשון אזהרה? הכל ידעו, כי שלטון השרה מלריאל עודנו חזק, למרות הכל. ומה היה קורה אם…

"מוזרות דרכיו של הנער" הפטיר בינו לבינו, מושך בכתפיו. כעת, לא יגלה עוד לעולם את התשובה לשאלתו, וטוב שכך.

* * *

שמש בוקר חיוורת עמדה בשמיים, גבוה מעל הרי אייפל-דואת הרחוקים, מסתתרת מדי פעם בפעם מאחורי גושי הענן האפורים המשייטים ברקיע. מתחת לצל החומות הגבוהות, הלכה ההמולה וגברה בהתמדה. עגלות יצאו ובאו בינות לדוכני היריד הססגוניים, עמוסות יבול וסחורות אחרות. קריאותיהם של רוכלים, עגלונים ושומרים, נמהלו בנגינת חלילים, חריקת אופנים ושקשוק שריונותיהם של שומרי העיר, המסיירים הלוך ושוב ברחובות הצרים.
מתחת לצריח העתיק החולש על השער, היתה המהומה רבה. עגלות וכרכרות נכנסו ובאו בזו אחר זו, עוברות מתחת לשער השיניים הפתוח לרווחה, מתחת לעיניהם הפקוחות של שומרי השער. פרדים יגעים, כורעים מתחת לעומס המשא, נקשו בפרסותיהן מתחת לקמרון האבן העצום, חולפים-עוברים בין קיסוסי-חומה זקנים המטלטלים קלות ברוח הסתווית. דומה היה, כי אנשיה החמושים של השרה מלריאל התייאשו זה מכבר מתהיה על קנקנם של כל הנכנסים בשער. מרבית השומרים, עומדים מפוהקים לפני הקמרון, טרדו עצמם בעיקר בריחו המגרה של שיכר התפוחים הבוקע מאוהל השתיה הסמוך. רק לעיתים, הגיח אחד מהם אל תוך המעבר בכדי לתהות על קנקנו של אי-מי מבאי השער.

אלא שכעת, סבר אחד מהם כי הגיעה שעה אשר כזו; לא בחפץ לב מרובה, ננער וצעד אל תוך הנתיב. שריונו הישן משקשק אגב הילוכו, עקף עגלה גבוהה ועמוסת תלתן אשר חצתה כעת את הקמרון.
"בוקר טוב לך, מר גרימבל!" הפטיר כלאחר יד, כאשר פסק העגלון לזרז את סוסיו והניף ידו בכדי לברכו לשלום "יום מוצלח לך, והזהר מן הכייסים!". אלא, שמבטו של השומר לא התעכב ולו לרגע על מכרו הותיק ושני בניו החסונים. כל תשומת ליבו התמקדה בסוס האפור הפוסע בלא חפזון אחרי עגלת התלתן, ובדמות המבורדסת הרכובה על גבו. בהתקרבה אל השער, נחלצה בקפיצה קלילה מן האוכף, מושכת את סוסה באפסרו ומברכת את השומרים בניד-ראש שליו.

כעת, נתנו בה אף שני השומרים האחרים את עיניהם, מזדקפים ועושים אי-אלו צעדים לעברה. ואכן, שונה היתה נוסעת זו בחזותה מכל אשר עבר בשערי מין-רימון עד כה. גבוהת קומה ודקיקה, עטתה גלימות דהויות במקצת שגונן כאודם השקיעה. ברדס תואם הצל על פניה וכיסה כליל את שער ראשה. זוג עיניים בצבע ספיר, בהירות וחדות-מבע, נצץ לעבר השומרים מתוך צללי הבד הדהוי, סוקר אותם בשלווה. ידה הימנית, עדינה ובהירה, ענדה טבעת אלאנור יקרת ערך. אולם לא זאת בלבד עורר את עניינם של שומרי השער: חרב ארוכה נתלתה בחגורתה, מטלטלת קלות כאשר צעדה גבירתה במעלה הדרך. לרגע דימה אחד מאנשי מלריאל לראות בוהק זהוב עדין, חבוי אי-שם מתחת לכנף גלימתה.

"זרה בשדות גונדור המוריקים, הלא כן, גבירתי?" פתח איש המשמר, חוסם את דרכה ומשלב ידיו על מותניו ומסלסל שפמו, מתאמץ לשוות גוון סמכותי לקולו. לרגע, לא ענתה הנוסעת דבר, מטוב עד רע, עיניה הבוהקות סוקרות אותו בלא חפזון. לבסוף, משראתה את שני השומרים האחרים קרבים והולכים, משכה בכתפיה והחזירה.
"בוקר טוב אף לך, מכובדי. אכן, אין אני מבנותיה של ארץ זו" קולה הצלול נישא מתוך ברדסה הדהוי, מתנגן ושליו. ביתי שוכן הרחק-הרחק במערב, במית'לאן היפה שעל המצוקים, אשר חומותיה הבהירות צופות על גלי הים הגדול".

השומרים הביטו זה בזה במבוכה. איש מהם, כמדומה, לא שמע מעודו שמות אלו. לאחר רגע, שב זה אשר נראה כמפקדם להביט בה, חשש וסקרנות נמהלים בפניו המשופמים.

"מסעי הוליך אותי אל ממלכת גונדור, בה לא ביקרתי מזה שנים" המשיכה, חיוך חביב מסתמן מתחת לברדסה "עלה בדעתי לפוש מעט ביריד חביב זה, טרם אשים פעמי לחזות במגדל הלבן, ולסור אל בית הספרים עתיק היומין והמהולל של ארקורלוין. האם די לך בכך, מכובדי?".

"גבירתי הטובה..." גמגם השומר המשופם. ניכר היה בפניו, כי הוא פוסח על שתי הסעיפים. לאחר רגע, הניד ראשו בקדרות.
"כדבריך לו יהי" החזיר, מתנשף. אלא שברגע הבא הוסיף והעיר בקול נמוך יותר.
"אך דעי לך, גבירה... לא אטעה אם אשער, כי כאשר ביקרת ארץ זו לאחרונה, היה זה בימים בהם משל טאר-לינרוס הטוב במגדל הלבן" צער נמהל בקולו, אלא שהוא מיהר לכובשו ולהוסיף בגוון מעשי יותר:
"דברים רבים בגונדור אינם כאשר היו, מאז נאסף אל אבותיו. מלכנו הנוכחי, אָלַאדוֹן ירום הודו, אינו נוטה חסד לזרים מהצפון והמערב..."
"אלו חשודים בעיניו תמיד" הוסיף שומר כחוש ולבן זקן, פניו מרירות וחרושות קמטים "בריות רבות הדירו רגליהם מגונדור בתשע השנים האחרונות". בדברו, נקפצו ידיו, מגרדות בכעס את חגורתו.

"וטוב יעשו אם ימשיכו במנהג ברוך זה!" התריס לעומתו השומר השלישי, ברנש מוצק וצעיר לימים. בדברו, נעו עיניו העויינות מהנוסעת אל עמיתו הקשיש, וחוזר חלילה.
"אנשי רוהאן וכל ידידיהם חורשי הרעה אינם רצויים עוד על אדמת גונדור!" התיז מבין שפתיו, מפנה ראשו ויורק על הקרקע "היטב שמענו, כי מלך ילדי האורוות הנבערים, הרגריף, אינו מוכן להשלים עם הרוחות החדשות והמרעננות הנושבות בארץ זו, ומנסה את שכלו הדל ברקיחת מזימות..." צחקק בבוז "טוב עשה מלכנו הנאור, כאשר מיהר לבטל את הברית העבשה מזוקן, והחליפה בידידות נצח עם ארצות השמש היפות".
"חדל ללהג!" התנהם הקשיש, פניו סמוקים מרוגז ואגרופיו קמוצים, כנכון להתנפל על עמיתו עול הימים בכדי לגלגלו ארצה במהלומת אגרוף. אלא שהמפקד הקדים לחזות את הסכנה, ונעמד ביניהם בצעד תקיף.
"רב לכם, לשניכם!" גער בכעס. ברגע הבא, הפנה מבטו אל הנוסעת, הממתינה בסבלנות לצידם, ואל עגלות האיכרים אשר נעמדו במקומן, בעליהן משרבבים ראשיהם בציפיה, לחזות בתגרה הממשמשת ובאה.
"הינך רשאית להכנס, גבירה" פסק, מניף ידו אל טור העגלות, מסמן להן להמשיך בדרכן. זו הנהנה באין-אומר, ואזי שבה להוביל את סוסה הלאה, אל עבר קמרון השער המוצלל. האיכרים מיהרו לזרז את בהמותיהם, מהם משתעלים ורוטנים על העיכוב, ומהם מושכים כתפיים, מצטערים למדי על הבידור אשר נחסך מהם. לרגע, סב השומר המשופם על עומדו, בוהה בארשת פנים מהורהרת אחרי הנוסעת עוטת האדום. משהו בחזותה הזכיר לו דבר-מה, אך ככל שהתאמץ, לא הצליח בשום פנים ואופן לגלות במה מדובר. רגע אחד, עמד ונעץ עיניו בדמות הגבוהה ובסוסה האפור, ובמשנהו נעלמו הללו מעבר לקמרון. נאנח בינו לבינו, שב ונעץ מבט זועף בשני פקודיו, גומר אומר בדעתו לגעור בהם כראוי בזו הפעם.

במרחק לא רב משם, הסב מר ארגלין קאהרן את ראשו, שולח מבט תמה אל עבר עוטת הברדס אשר חמקה אל תוך היריד הסואן. לאחר רגע, משך בכתפיו ושב אל עיסוקו הקודם: דין ודברים עם אותו בעל דוכן לו היה מוכר את הריבות אשר הביא בעגלתו. מעביר יד למודת עמל על זקנו המאפיר, נשען לאחור במקומו, צופה בפועליו של סוחר המרקחות מעמיסים את חביונות הריבה על כתפיהם החסונות.
אף כי הגיל החל נותן אותותיו בארגלין, היה ונותר גבר חסון ומרשים למדי. שיבה זרקה בזקנו המטופח, צובעת אותו בהדרגה בצבען של עיניו האפורות. קמטים מספר נחרשו על מצחו, פרי דאגת השנים החולפות, אולם זרועותיו נותרו חזקות כתמיד, ופניו נמרצות ובהירות. על גופו עטה אפודת צמר פשוטה ומכנסי עבודה דהויים בגון העכבר, את התמונה השלימו טבעת נישואין כסופה ופשוטה למראה הענודה על אצבעו, ותליון ישן-נושן בדמות אגוז-לוז המתשלשל לו על חזהו.
"הי-הופ!" התנהמו הפועלים, תופסים בגופן של שתי חביונות אחרונות, אשר הורמו אחר-כבוד אל על, נישאות אל עבר ירכתי הדוכן. הסוחר חייך, מניד ראשו בשביעות רצון.

"ריבות מצויינות" הפטיר הלה, מלקק את שפתיו ומביט בדי-צער בצנצנת הקטנה אשר העניק לו ארגלין לטעימה זמן מועט קודם לכן "מצדיקות עד תום את המוניטין המשובח שיצא למחוז הולדתך, בלא כל מקום לטעות! אמנם" הוסיף בהרהור שני "חסרה כאן מאד, לדידי, טעמה הטוב של ריבת אוכמניות... אולם ניחא. חמישה עשר מלגלרין זהב, אם כן, כפי שסיכמנו?"

"אמת ויציב" נאנח ארגלין, אשר התזכורת לא נעמה לו כלל ועיקר. בהנהון יגע, הושיט את כף ידו סופר בקול חרישי את המטבעות הזהובים אשר שלשל לתוכה הסוחר. במנוד ראש יגע, שלח את ידו הפנויה לחפש את מקטרתו.
"לא תזכה לראות ריבת אוכמניות בזו הפעם" ריטן, ספק אל הסוחר, ספק לעצמו. "לא כל עוד קונים להם פרחחי יונאים מרבץ באדמותי. בחצי האי הנאה עליו מגדל הייתי פירות יער, זרעו הם באין-בושה את פקעותיו המאוסות של זקריר הביצה. שווה בנפשך!"
"מה חבל!" הפליט הסוחר כלאחר יד, נוטל לידו כד נחושת גדוש מיים, אותם החל שופך על תפוחיו, לשוות להם חזות רעננה ומצודדת.

בתוך רגע, מצא עצמו ארגלין לבדו. שלוש נשים צעירות עטויות שמלות ססגוניות ניגשו אל הדוכן, מפטפטות בקול גדול בעודן שולחות ידיהן אל התפוחים ובודקות אותן ביד מיומנת. בן-שיחו, שופע חיוכים, החל משוחח עימם תוך שהוא מקלס ומשבח את מרכולתו. יודע היטב כי אין כל סיבה לחיפזון, התרווח ארגלין על מושבו, מצית את מקטרתו ומביאה אל פיו.
'תמהני, מה הוא קנקנה של אותה נוסעת חוגרת חרב' הרהר, בעוד טבעת עשן ראשונה נפלטת ממקטרתו, ממריאה אל חלל הרחוב הדחוס. תמה היה, מדוע חוזרות מחשבותיו שוב ושוב אל אותה אשה מוזרה.
"ככל הנראה, משום שכך הינך נפטר מהרהור בצרותיך שלך, לפחות לזמן-מה" הרהר בתוגה, מרים את המושכות וממריץ את סוסתו להתחיל לפסוע באיטיות לאורך הרחוב ההומה. העגלה האיטית החלה נוסעת, חולפת-עוברת על פני המון האדם הצובא על הדוכנים.
"עוגות גזר כתומות ונאות!" הרעים קולו של אי-מי לצידו "עוגות מתוקות ושובות לב, מתנגנות עלי חיך כשיר אהבה המושר לעת אביב! והמחיר, רבותי, המחיר! זול ממנו לא תמצאו מאנוריין ועד אתיר-אנדואין!"
אי-מי ענתה בקריאה משלה מתוך דוכן בעברו השני של הרחוב הצר, ואחרים החרו-החזיקו אחריה בדרך אשר הזכירה לארגלין להקת תרנגולות. אלא שדעתו לא היתה נתונה עוד לסחורה. מחשבתו שבה והפכה במאורעות אשר גרמו לו, איכר נשוא פנים אשר מזה שנים לא עזב את מחוז הולדתו באיתיליין, לחצות את הנהר. אף כי צורך השעה הוא שדחק בו לעשות כן, הרי שארגלין הודה בליבו פנימה, כי לא היתה זו הסיבה היחידה. במשך שנים ארוכות חש געגועים עזים בליבו למה שיה מנת חלקו אי-אז. אי-כה בנפשו התענג על נסיעה בדרכים הפתוחות המוליכות הרחק מכפרו, מתרפק על רוחות סתיו המנשבות סביב עגלתו, מרקידות עלי שלכת זהובים סביב. זמן מה לבלותו הרחק משדותיו ומרעייתו הנרגנת, אשר תלונותיה וגערותיה הלכו ונתרבו ככל שחלפו השנים.
ארגלין נאנח מרה, מכה באפודתו בכדי לסלק ממנה מעט אבק, מניף אגב-אורחא את שוטו הארוך בכדי להרתיע פרחח זריז אשר ניסה לטפס ולפשפש בעגלתו מאחור. לאחר שהצליח למכור את מעשי המרקחת שהביא עמו במחיר הגון למדי, חישב ומצא כי נותר בידו זמן פנוי די הצורך בכדי לטרוח ולמצוא חדר ללינת לילה באחד מפונדקי העיר.

"זמן מה למנוחה" הרהר, שב ונזכר בדרך בה הוציאה אותו רעייתו הכבודה מכליו טרם צאתו לדרך. אליריין שלו, אשר לא הצטיינה מעולם במזגה הנוח דווקא, כמעט והדירה שינה מעיניו מאז נחתה עליהם הצרה הנוכחית, אי-אז באמצע הקיץ.
"כאילו היה לאל ידי לעשות דבר מה" מלמל בכעס. בסופו של דבר, היו לו עצמו סיבות מצויינות לכאוב את אובדן החלקה הנאה; באותו חצי-אי, בבית קטן על שפת המים, התגורר סבו המנוח מירגונד. אף כי עברו שנים רבות כל-כך מאז, יכול היה ארגלין לזכור היטב את הדרך בה היה נוהג לשבת לצד שיחי הפטל המרשרשים, גבו שעון על בול-עץ וחכה ארוכה לפותה בידיו הקמוטות.
"וכעת, שם סאנרול הנבל את ידיו על החלקה!" התאבל ארגלין "הוא ואותו גובה-מיסים ארור!"

מאורעות אלו, הם שגרמו לו לסוע הרחק מכפרו הקטן, ולשים פניו אל מין-רימון בבקשו עצה וסעד כנגד העוול אשר נעשה עמו.

מוציא בדממה את מקטרתו מפיו, שב ונזכר בשיחה אשר ניהל עם איש המעבורת הזקן על נהר האנדואין, בצהרי יום האתמול.
"אה, ארגלין, ארגלין!" גיחך הזקן, שב וטובל את משוטו הנצחי במרץ במימי הנהר הקוצפים "בוודאי שזכורים לי אותם זמנים. אחרי הכל, אני היה זה שהעביר אותך את הנהר כאשר שבת לאיתליין בתום המלחמה ההיא, גאה כתרנגול ומלא סיפורי גבורה כרימון. אלא, שאותם ימים חלפו-עברו להם זה מכבר..." גיחוך עלה על פניו של איש המעבורת, בעודו מוסיף לחתור בלא חפזון.

"אני מתקשה להאשים אותה, את אליריין שלך, על שמאסה זה מכבר לשמוע אותך מספר שוב ושוב על עלילות ימים עברו... כיצד ערפת את ראשו של אותו כוהן הראדרי באבחת גרזן, לאחר שחץ הרעל שירה בך נתקל בדרך-נס בתליון הלוז שאתה עונד עליך".
ארגלין הניד ראשו בדי-עצב. משקיף דומם במי הנהר האפורים-ירוקים הקוצפים סביב, ובאיתליין הנבלעת בהדרגה בערפילים מאחוריו. דומה היה, כי לא היה ולו אחד מתושבי כפרו אשר לא שמע סיפור זה פעמים רבות, כמוהו כאת יתר עלילותיו תחת פיקודו של פלנתאר האמיץ.
"ועוד אומר לך" הוסיף השייט זקן, מכחכח בגרונו "רוחות חדשות נושבות היום מהמגדל הלבן. לא עוד מומלץ להתפאר בפרהסיה במעללי מלחמה כנגד בני המזרח והדרום, יקחם אופל. חלפו-עברו להם הימים בהם ישבו טאר-לינרוס המהולל ונארוון היפה שלו על כס יסילדור!"

"תמהני אימתי אקח את המעבורת בחזרה, ואילו סיפורים יהיו בפי אז" הרהר ארגלין, דבריו העגומים של המשוטאי הזקן שבים ועוברים בראשו.
'אכן, אין כיום עוד כבוד כלשהו לאלו אשר חרפו נפשם וצעדו באש ובמיים אחרי דגל העץ ושבעת הכוכבים" התאונן, בעוד עגלתו נוטשת את רחוב החומות ופונה אל רחוב אחר המטפס מעלה, אל עבר מרכזה של מין-רימון. "שלא לדבר על אותם צעירים שחצנים ומופקרים, תפח בהם הרוח!" הוא עצמו חש חשק עז לשבר את עצמותיהם של שניים מהם, בהם נתקל השכם בבוקר, רובצים לצד אוהל דלוח לצד דרך המשואות. אף כעת סמקו לחייו מחימה, כאשר נזכר בעלבונות וכינויי הזלזול אשר הטיחו בו.

"זמנים קשים עומדים בפתח" הפליט במרירות, מושך ברצועות סוסתו ומטה את העגלה בכדי לעקוף קשיש בלוי בגדים, הניצב באמצע הדרך וסופר בחמדנות אי-אלו תפוחי אדמה בתוך אמתחתו. לא נותר לו אלא לחרוק שיניים ולהוסיף ולעבד את שדותיו בעבור פרנסה צנועה. כל זאת, בעוד רעייתו מוסיפה להתלונן ולהטריד את מנוחתו, והארץ מעכירה ומאפירה סביב לו.
"זו דרכו של עולם" הודה בצער, שב ותוחב את מקטרתו לפיו "זו דרכו של עולם".

לא הרחק משם, היתה אף הנוסעת עוטת האדום שקועה בהרהורים קודרים משל עצמה; נוגסת כלאחר יד בתפוח ירקרק בעודה חולפת בארשת מהורהרת על פני הרחוב הומה האדם. לרגע, נעצרה בכדי להשיב חיוך לקבוצת ילדים גדולה אשר עצרה את התרוצצותה בין הדוכנים כדי לנעוץ בזרה מבטים סקרניים. אלו, קופצים וצועקים בקולותיהם הדקים, התגודדו לרגע ארוך סביב הנוסעת וסוסה האפור. במשך דקה ארוכה, נעצו הללו עיניים חמדניות בתיקי האוכף המלאים מגילות-קלף, תיבות עץ מגולפות לתלפיות ושאר חפצים מוזרים.

"מה באת למכור, גבירה?" שאל קולה הדק של אחת הילדות. הנוסעת צחקה מקרב-לב, ורכנה לעבר הסקרנית הקטנה כשהיא מחלצת דבר-מה מתוך אחת התיבות.
"אינני אלא נוסעת החולפת בעיר נאה זו בדרכי אל הדרום" השיבה, שולחת יד עדינה ללטף את ראשה של הילדה הנפעמת "אולם, בל יפול לבבך. כדרכם של נוסעים אשר חלפו במחוזות רחוקים של צפון ומערב, יש לי באמתחתי כמה וכמה הפתעות לשמח את ליבה של מלאכית קטנה כדוגמתך. טלי למשל אצבעון כסוף זה..."

"לא גבירתי, תודה רבה לך!" שיסע קול גס ונחרץ את השיחה. אשת האיכרים אצה בבהילות קדימה, ממהרת לתפוס בילדה המופתעת ולהרחיקה באחת מן הנוסעת, כאילו חילצה אותה ממלעתותיה של חיית טרף. לשווא פרפרה הפעוטה ונאבקה באחיזת אמה. זו התעלמה כליל ממחאותיה הבוכיות, שולחת מבט נזעם אל עבר אדומת הגלימות.

"בנותי אינן מקבלות מתנות מזרים! ובוודאי שלא אתיר להן לאחוז במעשי-יד מפוקפקים אשר נעשו בארצות השוטמות את מלכנו האהוב והנאור!"

הנוסעת הזדקפה, שולחת באיכרה מבט תמה. זו שלחה מבט מהיר ימינה ושמאלה, ואזי הוסיפה בהנמכת קול:
"הביני גבירה..." הבהירה, מלכסנת עיניה ברוב-משמעות אל עבר שלושה צעירים חמושים העומדים לא הרחק משם, סוקרים את באי היריד במבט זעוף. "אין זה מומלץ לנהוג בדרכים אשר אינם נושאים חן בעיני משרתיו של הוד מלכותו. אנשי משמר היונה גורסים כי זרים מארצות הצפון והמערב משחיתים את נפש הילדים ומזיקים לחינוכם. אל לנו להרגיזם..."

הנוסעת זקרה גבותיה כמנסה לאכל את הבשורות. "טוב ויפה" החלה לומר "אולם מה פסול...".

באותו רגע עצמו, ניכרה תכונה במעלה הרחוב, עשרים פסיעות לערך ממקום עומדה. אחד מנושאי הנשק החל מתקרב באיטיות, שולח מבט עכור נכחו. האיכרה זינקה לאחור כמי שהכה בה הברק.

"אינני רוצה במגע כלשהו עם זרים ארורים, מחפשי צרות ושונאי שלום!" נבחה לעומתה, ואזי הפנתה עורף ונסה אל תוך הקהל, לופתת את ילדתה הבוכיה כבעווית.

ואכן, אחד האנשים החמושים הלך וקרב, ארשת מאיימת על פניו וידו החסונה מלטפת את ניצב חרבו. עוברים ושבים אשר נקלעו לדרכו מיהרו לנתר לצדדים. אחד הרוכלים כמעט ומועד אפיים ארצה אגב נסיגה, שומט מלוא החופן חריטים מאמתחתו. אלו התגלגלו לכל עבר, נפזרים בקול שקשוק על אבני הרחוב. בתוך רגע, ניצבו הברנש המאיים והנוסעת הזרה פנים אל פנים.

כעת, יכולה היתה לסוקרו היטב, מכף רגל ועד ראש; הברנש, עוטה שיריון קשקשים בגוני האדום-ורדרד, נראה כמי שמלאו לו תשע-עשרה או עשרים אביבים לכל היותר; שערו הפרוע נפל על כתפיו בגדילים מוזנחים אשר הלמו את זיפי לחייו המגודלים. בסמלים אותם עטה לא היה ולו זכר לסמל העץ ושבעת הכוכבים של גונדור, ומנגד נחרטה יונה פעורת לוע על שיריון החזה. למרות חזותו המוזרה, נדמה הצעיר כמיומן בדרכי החרב, לפחות במידת-מה. הדבר ניכר היטב בדרך הילוכו ובאצבעות ידו הדרוכה המונחת קלות על ניצב חרבו.

לרגע, הצטלבו מבטיהם; עיניה הכחולות-בוהקות של הגבירה הישירו מבטן אל פני הצעיר החמוש, סוקרות בלא פחד את ארשת פניו העויינת. מכווצת גבותיה, חשה הנוסעת כמביטה אל תוך-תוכן של שתי בארות מעורפלות, חשוכות ומלאות משטמה. ברגע הבא, ניער הצעיר את ראשו והסב מבטו, כאילו עקצו דבר-מה. בתוך רגע, גרר את רגליו ממנה והלאה. משלחת מבט מהיר בעקבותיו, ראתה הגבירה כיצד הוא מתרחק, שפתיו ממלמלות דבר-מה נמוך ובלתי מובן. מוסיף לרטן בינו לבינו, שירך הצעיר את רגליו אל עבר קרן הרחוב, מצטרף לשני ברנשים אחרים אשר ניצבו ליד דוכן אריגים סמוך.
"תמהני" הפליטה בינה לבינה, מוטרדת ואכולת ספקות. לאחר רגע, התנשפה ושבה לפסוע בצעד מדוד לאורך הרחוב, מקפידה לשמור מרחק של כבוד מאותם ברנשים. בתוך רגע, נותרו הללו מאחורי גבה.

כעת, צד דבר-מה חדש את עינה: ביתן ססגוני, העומד סמוך מאד למרכז הרחוב ההומה. ככל שקרבה אליו, כך נסתבר לה כי בדוכן מכירה גדול עסקינן, מהוקצע ומהודר יותר מכל אשר ראתה ביריד עד כה; וילונות רכים השתלשלו לאורך חלקו העליון, וכל-כולו מוברש ומצוחצח, ממסד ועד טפחות.
הנוסעת כיווצה את גבותיה. דבר-מה בחזות ססגונית זו לא נשא חן בעיניה; יתכן, סברה בינה לבינה, שהיו אלו הציורים הצבעוניים על קירות הדוכן, אשר נראו לה מטופשים מאד למראה: מיני עננים מחייכים וראשי מגדל צעקנים מרוחים בכל צבעי הקשת.
"אלא שיש כאן דבר-מה נוסף האומר דרשני" גמרה אומר בדעתה, קרבה הלום בארשת-פנים מהורהרת. חולפת-עוברת על פניהן של שתי עלמות צעירות ומצחקקות, צעדה אל הביתן. משקרבה די הצורך, שלחה מבט בוחן אל תוכו פנימה. פנים המבנה היה גדוש ומלא בסחורה אחת בלבד, אשר נערמה על קרקעו בערמות מסודרות ושובות-עיין: ספרים. ספרים גדולים ועבי כרס, מקושטים בכותר נוקשה ומקושט הדומה בחזותו וצבעיו לקירות הביתן עצמו.
תמהונה של עוטת הברדס גבר; בכדי להתקין כמות כה גדולה של כרכים, נדרשו בוודאי מאות רבות של מעתיקים ואוחזי קולמוס אשר עבדו יומם וליל. באותו רגע, נפל עליה מבטו של היושב בדוכן, גבר מבוגר וצנום-מימדים אשר זה-עתה התפנה מלקוחות קודמים.
"בוקר טוב ומבורך, גבירה חביבה!" חייך לעברה, עיניו מרצדות בערמומיות. עוטה גלימה משובח בגווני הספיר, רכוסה בסיכת זהב גדולה, הזכיר לה הברנש לבלר הדור, ולאו רוכל דווקא.
"ברוכה תהיי בבואך אל מין-רימון הנאורה והשוחרת השלום!" הוסיף במתק-קול, מלטף אגב-אורחא את זקנו המטופח "שמא אוכל לעניינך ביצירת מופת, מתנת-פז עבור ילד צמא לחינוך הגדל בביתך, או עבור קרוב נאור ואוהב-ספר, יהא אשר יהא?"

הנוסעת זקרה גבותיה, מעבירה עיניה מהספרים אל המוכר, וחוזר חלילה. לאחר רגע, הושיטה את ידה במחווה מנומס, אבן האלאנור שעל טבעתה בוהקת קלות באור השמש החיוור.

"ואלו ספרים מצויים במרכולתך, מכובדי?" החזירה בקול עצור.

החיוך שעל פני הברנש התרחב, נמתח כמעט מאוזן אל אוזן. "איזו שאלה, גבירתי היקרה! איזו שאלה!" מיהר וענה, מניח יד על לוח ליבו בהתפעמות מתורגלת היטב.
"לכבוד ולעונג הוא לי למכור את פרי עטה המהולל של הגבירה רולאנדֵה, סופרת המלך, אשר רבים סבורים כי לא קם עוד תופש-עט מוכשר ממנה בכל רחבי ארדה. ארבעה כרכים שלא יסולאו בפז, אשר החליפו בצו מלכנו המהולל, כתבים עבשים ונוטפי שחץ אשר תם-זמנם לפני עידן ועידנים!"
הגבירה אחזה בכרך אשר הוגש לה, פותחת בעדינות את הכריכה הססגונית ושולחת מבט בוחן אל הדפים הכתובים בדיו נאה ומסולסלת.
"הרי!" הוסיף מוכר הספרים, קורן נחת "טלי, למשל, את הכרך הראשון בסדרה המהוללה, אותו הינך אוחזת בידך ברגע זה 'הראד'ול וענן הכשפים". מגולל הוא את קורותיו של נער רך, אשר זוכה לעלות אל ארץ הגמדונים הקסומים אשר בינות לעננים. שם לומד הוא כי עליו לזנוח את מסורת אבותיו היהירה והקפואה, ולהביא אהבה ושלום אל העולם המיוסר.

אלא שברגע הבא, נמחק חיוכו של הברש המזוקן מעל פניו; באבחת יד אחת, הוטל הספר בשנית על אדן הביתן. הבעה מלגלגת עלתה בפנים המוצלות, מלווה ברשף עיניים יוקד אשר הפך את נחת-רוחו על פניה.

"דומני כי אשמור על צרור כספי למטרות מועילות יותר" הטיחה בקול מעודן, אך צולפני "ובאשר ליצירות האומנות דנן... הרי שלא אגזים אם אודה ואתוודה כי סגנונה של הגבירה הסופרת הינו כה רהוט, חינני ומלא עומק, עד כי וודאי ניתן היה למצוא אורקים המתעלים עליה בכתיבתם. זאת, כמובן" הפטירה במשיכת כתפיים "לו אך ידעו הללו לגבב מילים בשפת המערב עלי ספר".

באומרה זאת, עשתה הנוסעת צעד לאחור בכדי להתרחק ממוכר הכתבים ההמום. אלא שבאותו רגע עצמו הונחתה עליה יד גסה מאחור, לופתת את כתפה ומקמטת את אריג גלימתה האדומה.
"תנו עיניכם בעושת צרות חצופה זו, אחים נאורים!"

היה זה אחד מאנשי משמר היונה. שלושת הצעירים החמושים קרבו אליה מאחור, כמסתבר, בעת שעיינה בדפי הספר. כעת הקיפוה בחצי עיגול, אחד לופת את כתפה ושני האחרים ניצבים דרוכים, ידיהם נוגעות בניצבי חרבותיהם.

"רואה אני" המשיך היונאי והתנהם, מכווץ את גבותיו העבות לארשת מאיימת "כי אשה זרה החליטה להעז ולתפול עלבונות ולזות שפתיים על הטובה בסופרי גונדור. שמא יש לה אף הערות אלו או אחרות על מלכנו האהוב והנאור, ועל הדרך בה בחר לכלכל את ענייניה של גונדור?"

המוכר, פניו סמוקות ומלאות עלבון, רכן מעל האדן, מטה את גופו קדימה ומנופף אגרוף משטמה אל עבר עוטת הברדס.

"טוב תעשו אם תדאגו כי תבוא על עונשה!" התנשף בחימה "אשה זו, בלא ספק, הינה אחת מאותם שמרנים חורשי-רעה, השוטמים בכל ליבם המעוות את דרכו הברוכה של הוד-מלכותו, אשר שם קץ לימי עבר של תוקפנות ורהב". קולו של איש הספרים הלך וגבר, גורם לעשרות האנשים המהלכים סביב לשאת ראשיהם ולהביט במתרחש ליד הביתן.
"בת-ברית היא, וודאי" הוסיף "לאלו אשר דשנו ושמנו במלחמות השוא אשר נוהלו בימים עברו כנגד תרבויות שלוות ושוחרות שלום בארצות השמש היפות: מורשת באושה ממדרשם של בני-לילית ארורים בימי-קדם. האם יכולים אתם, צעירים נאורים, לשאת תועבה כזו המתרחשת לנגד עיניכם?"

"ושמא הינך מרגלת?" הטיח בה יונאי אחר, קומץ אגרוף ומנופף בו אל מול פניה "תולעת משחיתה אשר נשלחה לכאן בידי הרגריף הפרא ואנשי הסוס עמומי המוחין שלו?"
"אמת ויציב!" הסכים השומר הראשון, גופו הרחב מתנשא מעל הנוסעת הלכודה, וידו החופשית מגרדת קלות בזיפי סנטרו "מדוע שלא נקח את הגברת החביבה הזו אל סרן אמנדול? שמעתי שהוא עומד לחזור לכאן עם השיירה ההיא" הוסיף, מגחך ברוב משמעות.
"רעיון מצויין!" החרה-החזיק אחריו אחד מחבריו "אמנדול כבר ילמד אותה דבר או שניים, לאחר שיסחט ממנה הסברים ארוכים ונאים על מעשיה, חבריה והמקום ממנו באה". בדברו, נשלחה ידו אל כנף אדרתו, מפשפשת ומחפשת דבר-מה "היכן האזיקים, ראנור? אצלך אולי?"
אולם, גיחוכיהם מבשרי הרעה של היונאים נקטעו באיבם. הנוסעת הפנתה מבטה, מעבירה אותו משומר אחד למשנהו. לא היה באותן עיני ספיר בוהקות ולו שמץ מאותה ארשת פחד מתחננת אליה הורגלו. אנקת הפתעה נפלטה משפתי הברנש רחב הגרם, בעוד שני חבריו נרתעים לאחור ומטלטלים את ראשם באורח מוזר, כמתנערים מחלום מפחיד. ברגע הבא, עלה חיוך צונן על שפתיה של האשה.

"אם ברצונכם לתהות עלי ועל עיסוקי" אמרה "הרי ששמי הוא אֶרְלָאסְט, מלומדת ונוסעת ממית'לאן אשר במערב. פני מועדות למינאס טירית, לבקר שם ידידים ותיקים. תוכלו אף לספר זאת לסרן הטוב שלכם, אם יעלה הרצון בפניכם. אלא" הוסיפה, לא טורחת להסוות כלל ועיקר את הלגלוג שבקולה "שיהא עליכם לעשות זאת בלעדי, באשר" זיק מסוכן הבהיק בעיניה, גורם ליונאי המגודל להרתע אחור, כמי שהכהו שוט של אש "אנוכי אדונית לעצמי, ואיש לא יורני אימתי לצאת ואימתי לבוא"

היונאים נהמו בכעס, שפתיהם רועדות מגודל ההשפלה. היטב היו מודעים לעיניים הרבות הצופות בהן מן הרחוב ומכל הדוכנים הסמוכים. לרגע, הביטו איש באחיו, בעוד יריבתם עומדת מנגד, צופה בהם כשידיה שלובות על חזה. מקץ דקה, חרק אחד מהם בשיניו, שולח בארלאסט מבט רווי עכור ורווי משטמה.
"בקרוב, תשלמי מחיר גבוה על חוצפתך, בת כלבים!" הטיח בה. אלא, שעוז ליבו לא תאם עוד את קולו הרועם. שני חבריו נסוגו אף הם צעדים מספר. אחד מהם, מסב פניו בנהמה, חיטט באמתחתו ושלף ממנה גליל-עישון גס למראה. עננה מצחינה וירקרקת גוון נפלטה אל חלל האוויר כאשר הציתו, תחבו לפיו ושאף שאיפה הגונה. מיד לאחריה, נרעד גופו בפרץ מוזר של גרגור וצחקוק.

"עזבו אותה לכל הרוחות, אחים נאורים!" הצליח לפלוט אגב כך, קולו צרוד ומקוטע "אהה... אחחח... סתם משביתת שמחות היא זאת!"

"יציב ונאור!" החרה-החזיק אחריו היונאי גדל הגוף, שולח ידיו לכיסיו בחיפוש קדחתני אחרי גליל משל עצמו "טרם חלחלה לקדקודה העובדה כי טאר-לינרוס המלוכלך שבק חיים, למרבה השמחה. תמו הימים הרעים בהם משלו בכיפה קשישים כמושים ואוהבי מסורת. אבל אני, מה אכפת לי? המשמרת שלנו מסתיימת בלוא הכי. ככל שאני מהרהר בכך, דומני כי אין בי רצון רב לראות את אמנדול עכשיו, קל וחומר לשמוע הטפה נוספת מפיו. ישיבה בפונדק על גלילי-חמד וכוס בירת זקרירים נשמעת לי כרעיון טוב יותר".
"כל מילה בסלע" צחק השומר השלישי, טופח על שכמם של מרעיו בדרך ידידות "גברת זו תסיים את דרכה עד מהרה בצינוק, בין כך או כך, אני האומר לכם. וכעת..." ידו מצאה את גליל העישון שלו, שולפת אותו באחת מכיסו "גלילי שוּדְלוּק! האח, איזה עינוג שמימי!"
מסביב, החל הקהל שנקבץ לחזות במעצר להתפזר ולשוב אל ענייניו. איש הספרים, סר וזעף, חזר לשבת על כסאו המרופד, ממלמל דבר-מה בלתי נעים בינו לבינו.
"ובכל זאת, אחים" הפליט היונאי בהרהור שני, בעודו מצית את הגליל ומקרבו אל פיו "אולי כדאי שבכל זאת, נמצא מישהו שיזהיר את אמנדול. עדיף שידע איזו בריה מגונה מזדחלת לה ברחובות העיר".

* * *

ענן האבק הגדול הלך וקרב. החל משעות הצהריים המוקדמות, יכולים היו צופי מין-רימון לראותו ממגדליהם, מיתמר ומתערסל לאורכה של דרך המשואות. כעת, קרב ובא, זוחל כתולעת איטית לאורך הנתיב העולה אל שערי העיר. כעת, משנטתה השמש מערבה וצללי ההרים הלבנים ממעל החלו מתארכים, ניתן היה להטיב ולשמוע את הקולות הנישאים ברוח; חריקה וניהום, טלטלה וצניפה, מלווים בקריאותיהם הרמות של הפרשים השועטים סביב, צועקים ומנופפים בחרבותיהם. אחד-אחד, בקעו הקרונות המגודלים מתוך אחרון עיקוליו של הנתיב, רועמים קדימה באיטיות בוטחת.

בעת ההיא, מלאו כבר חומות מין-רימון בהמון אדם רוגש ורוחש. דומה היה, כי כל מי שיכול היה להתפנות מעסקי היריד נצטופף בכדי לחזות באותה שיירה אשר היתה לשיחת היום בפונדקי מין-רימון מזה שבוע בקירוב. גברים נשים וטף נדחקו ורכנו אף מכל גג סמוך, אשר היה גבוה די הצורך בכדי להשקיף על המרחב המשתרע מחוץ לשערים. סקרנות ובהלה נשקפו מהעיניים הרבות, אשר נישאו בציפיה מזרחה. רבים מותיקי העיר הטיבו לזכור, עדיין, את המצור אשר הטילו מצביאי ראהון על מין-רימון במלחמה ההיא.

השמועות פרחו לעשרות; אמנם, רבים היו שטענו במשיכת כתף, כי אין באותם קרונות דבר, מלבד חילופי כוחות בחיל בני המזרח אשר מוצב מניה וביה במצודת בני-ברית מדרום למינאס טירית. אחרים, לעומת זאת, טענו כי מלך גונדור ובעלי בריתו זוממים דבר מה, לקראת כינוסה הקרב והולך של עצרת שועי גונדור. בדרך זו, סחו הולכי הרכיל, מבקש אלאדון הצעיר להלך איימים על נסיך דול-אמרות ושאר אצילים סוררים אשר הרהיבו עוז להתנגד למדיניותו.

כעת, נעצר הקרון הראשון בחריקה עזה, קופא על מקומו כאנדרטה מאיימת, סוסיו נוחרים בוטשים בפרסותיהם, חמש-מאות פסיעות לערך מקו החומות החיצון. קרונות אחרים חרקו ונטלטלו בעקבותיו, עוקפים אותו מצדדיו בכדי לתפוס את מקומם בסמוך. בני אדם נמרצים קפצו בזה אחר זה ממבני העץ. קולות רמים בלשון זרה שבו ונישאו ברוח, קרובים וקוראי תגר. אזי, בלא התראה, פרצה קריאה רמה מקרב ההמון המצטופף על החומה החולשת על בית השער; כחץ כהה ושלוח, התנתקה חבורת פרשים מבין צללי הקרונות, שועטת בסערה אל עבר העיר.

אנשיה החמושים של מלריאל התלחשו בבהילות. לאחר רגע, לחש אי-מי פקודה מהוססת. תריסר שומרים דהויי-מדים ניתקו מחסות קמרוני השערים, זוקרת חניתות ביד רוטטת ופוסעת קדימה, לחצוץ בין הרוכבים לבין שער העיר.

כעת, משקרבו הרוכבים והלכו, מספרם כתריסר, יכול ההמון להבחין כי אך מיעוטם, לא יותר משלושה או ארבעה, נמנו באמת ובתמים על אנשי ראהון. יתרתם נמנו, כמסתבר, על אנשי משמר היונה. פרועי שער ומאובקים, נשאו עימם את נסם יונאי חבל אנוריין: לב אדום, מוקף בשבעה עלי כותרת בגון הלילך. הלה נפרש מלוא אורכו, מתנופף בגאון לצד נס הדרקון הירוק של בני המזרח.

מילות גידוף בודדות נפלטו, נישאות לאורך החומות בליווית אגרופי זעם קמוצים. רגב עפר בודד הושלך, מלווה בצעקה "אנשי דמים!", אלא שזה נבלע בהמולה ונחת אי-שם מתחת לחומות, עשרות מטרים רבות מנתיבם של הרוכבים. אלו שעטו ובאו, מבט עיניהם נוקב את אנשיה כבדי התנועה של שרת העיר. אלו האחרונים לא עוד הצליחו להסתיר את הרעד בידיהם ואת עגלי הזעה הקרה הנוטפים להם על פניהם באין-מעצור. עשרים פסיעות מהשער, עצרו הבאים זה-מקרוב באחת, סוסיהם צונפים בחוזקה ואי-אלו מהם מזדקרים על שתי רגליהם האחוריות מעוצמת הבלימה.
מלמול נמוך עבר בהמון, באשר כעת יכולים היו הכל להבחין בגבר האדיר, העטוי בשיריון וקסדת מלחמה אדומות-זהובות; אקארוק שר-צבא ראהון, בנו בכורו של קאהלוק רועץ-הצפון, המצביא אשר עצם שמו העלה צל פחד תמיר בלבבות בני גונדור.

"הבוז לך, פרא ארור!" צרח אי-מי מן החומה למעלה, אולם משהרים שר ראהון את מבטו הנוקב לאותו מקום, נעלם הברנש כאילו בלעתהו האדמה. לרגע, חלפו עיניו הכהות של אקארוק על פני החומה, כתרות אחר אותה בריה, ובמשנהו העלה חיוך עקום ומלגלג על פניו.

"באהרנט, אק גונדהארו! זאר פרהודאר אק בראנטאק!" הרעים בקולו, משועשע. מלוויו הנידו ראשם לאות הסכמה, מגחכים בבוז.

היונאים, לעומתם, לא נראו כמשועשעים כלל ועיקר; היטב ידעו, כי שלא כמו באנוריין, אין כוחם במין-רימון חזק דיו. אף אם נמנעה השרה מלריאל מלהצטרף בגלוי אל אויבי היונה, ידעו היטב, לא תקדם עירה את פני ידידיהם בריקודים ומצהלות שמחה. לאחר רגע, דרבן קצינם של אנשי היונה את סוסו, חולף על פני השר אקארוק ונעצר פסע אחד בלבד מן השער, מתנשא בקומה זקופה מעל השומרים אוחזי החניתות.

"חברים! שומרים ואזרחי העיר מין-רימון!" רעם בקול גדול, אשר נשמע מקצה החומה ועד קצה.

כה רם ומרשים נשמע באותו רגע, עד כי רוב-רובו של הקהל השתתק, נועץ בו מאות רבות של עיניים אכולות היסוס. השומרים התנודדו בחשש, נסוגים מחצית הצעד לאחור.

כעת, משנבדל מיתרת הרוכבים, יכול היה ההמון לראות היטב את דמותו של אותו קצין יונאים; גבר חסון וגבה קומה, בן ארבעים וחמש שנים לערך. זקנו השחור כפחם, שטרם זרקה בו שיבה, נפל מסודר על שריון החזה שעטה, מקנה לו חזות כבודה ומטילת מרות. עיניים תקיפות, נתונות תחת גבות עבותות, החזירו מבט חסר מורא אל ההמון העוין.

"אנוכי, סרן אמנדול, מפקד גדודי השלום והאחווה של חבל אנוריין" הוסיף, ידו טופחת על לוח ליבו "זכיתי להיות זה אשר, בצו מלכנו האהוב, נשלח להתלוות לאורחינו הכבודים אשר מן המזרח". עיניו של היונאי נצצו בגאווה, ואזי נשא ידו בתקיפות אל עבר השער.
"פתחו את השער!" ציווה בקול גדול "קדמו בברכה את אנשי ראהון האהובים, שגרירים של שלום המבשרים בבואם עידן חדש של רעות ואהבת אחים!"

הקהל החריש, צופה נכחו בדריכות. מאי-שם, הרחק מאחורי החומה, נשמעה שירה פרועה, מלווה בהלמות תוף. היונאים המעטים אשר חנו במין-רימון שמו פניהם כמצופה אל עבר השער, מנגנים ונושאים פרחים בידיהם. אלא, שחבורתם הקטנה לא הצליחה להידחק קרוב די הצורך אל השערים הגדולים.

אלו מהנוכחים אשר שמעו של אמנדול הגיע עדיהם, הנידו ראשם באנחה, לא מופתעים כלל ועיקר. נאומים אשר כאלו היו לחם חוקו של מנהיג יונאי אנוריין מזה שנים. אולם, אף אלו אשר רחשו תעוב עז לאמנדול, לא הרהיבו עוז להפחית בערכו; כאיש אמונו של השר לאנראד ולוחם מטיל אימה, הציבו ראש היונאים אל מול גבולותיה העויינים של רוהאן. אך מדרך הטבע, לחש אי-מי סמוך למגדל השער, הופקד הוא ולא אחר על ליווים של אותם בני מזרח.

רגע ארוך עבר, עד אשר פתח אי-מי משומרי השער בדברים. אחד או שניים מהצעירים ביניהם, אמנם, נשאו לעברו מבט מלא הערצה, אולם האחרים קפצו שפתותיהם, חניתותיהם זקורות ופניהם קודרות.

"האם כך, חברים, מקדמים במין-רימון את פניהם של אורחים עייפים ורעבים?" שב אמנדול והרעים בקולו "האם תהינו להותיר את השר הגדול וידיד המלך לחכות כאחד הנקלים בשער?"

ההמון התלחש ורטן. בזו הפעם, דומה היה כי אמנדול מגזים מעט בדרישותיו. הכל ידעו, כי אף אל מינאס טירית, שם ישב השר לאנראד בכבודו ובעצמו, לא הורשו חיילי ראהון והאראד להכנס בחופשיות אשר כזו, נאלצים לחנות במצודת גדולה בפאתי ראמאס-אכור.
אקארוק ואנשיו ניצבו מנגד, מבטם הזחוח קמעה לא סר מפניהם. עיניהם ריצדו בעניין, כאשר נסב מאמנדול אל אנשי העיר, וחוזר חלילה.

לאחר רגע אשר נראה כנצח, פתח סמל המשמר בדברים, קולו חיוור ומגומגם למשמע אוזן.
"כולי התנצלות בפניך ו...בפני אורחיך הכבודים, כבוד הסרן. אלא" הוסיף, משפיל קמעה את מבטו "הוראותי ניתנות לי מעם השרה מלריאל, אשר אסרה במפורש את... את הדבר אותו אתה מבקש. ככל שאמורים דברים באספקה וצידה לדרך, אשאל את סרן..."

אלא שאמנדול קטע את דבריו בנהמת כעס רמה. לרגע, הניף את ידו עוטת הכפפה כמבקש להכות את איש המשמר בפניו. במשנהו, הצליח אי-כה לרסן את זעמו. אלא, שעיניו בערו באש זרה.

"מלריאל! השרה מלריאל!" סנט בבוז, פניו עוטות סומק "פעם נוספת, אתם מוגיעים את אוזני בסבך פקודות ונהלים סרי-טעם, יבשושיים כדרדר ומרים כלענה. רואה אנוכי את המסתתר בעיניכם!" הרים קולו, אגרופו הקמוץ מונף אל על.
"שנאה! שנאות ישנות ותפלות כלפי אחינו שוחרי השלום, מורשת רעה מימי טאר-לינרוס הגא ויועציו רעי הלב. כלום טחו עיניכם מראות" קרא "כי רק תוקפנותם האכזרית של שליטי-עבר ופשעי רוהאן חצצו בינינו, והפכו אנשים טובים לשונאינו?"
כה רם היה קולו, עד כי החומות והעצים סביב החזירו הד. אי-אלו מקרב הקהל הרכינו ראשם, כמפחדים להישיר מבט אל עיניו הזועמות.

"כעת!" הוסיף אמנדול בקול גדול "הכיצד מהינים אתם לעמוד חוצץ בין גונדור לבין השמש החדשה העולה ומאירה על עמנו בקרניה הזכות? הכיצד שומרים אתם אמונים, בלא דעת, לכזבי בני-לילית ואור כוכביהם העקר, אשר הפילו חשרת-עלטה על עמיהם של בני-אנוש במשך עידן ועידנים? ראו כיצד תועים אתם כסומא בחשכה, נאחזים בצל כמוש ומתפורר אשר נס מני גבולות עולם, והיה כלא היה!"

לרגע, דומה היה כי השומרים נסוגים לאחור ומפנים את הדרך, אלא שאחד מהם התנהם בקול נמוך וזעוף, מגדף ושולח מבט של משטמה בשר אקארוק. בן רגע, שעט בן המזרח קדימה, שולף את חרבו מנדנה. השומר הזדעק וזינק לאחור, בעוד חבריו מתפזרים ומזנקים לעברים באי-סדר. ברגע הבא, מצא השומר ביש המזל את עצמו לחוץ בגבו אל אבני החומה, בעוד חרבו של שר ראהון שלופה לפני ראשו, מצביעה עליו בלעג.

"חזירים אמרת?" צחק אקארוק בבוז, עיניו הכהות בוערות "לא אקארוק בן קאהלוק הוא המזיע כחזיר כאשר אך מכוונים לעברו חוד של חרב! שורו וראו!"
לשון גונדור, בה עבר שר ראהון לדבר כעת, בקעה נוקשה ומשובשת מעט מבין שפתיו "שמור על לשונך, ארנב שפל, פן תאבד אותה!" שומרי ראשו של אקארוק געו בצחוק, מצביעים בחרבותיהם על רגליו הרועדות של השומר. היונאים שלחו מבטים חוששים קמעה אל יתרת שומרי העיר ואל החומות למעלה, אלא שאלו נותרו במקומם, איש מהם לא מעיז לעשות ולו צעד אל עבר אקארוק הזועם. אמנדול לבדו נאנח, פניו מלאות תסכול וצער.

"ארנבוני שדה!" סנט אקארוק "ואם יכנסו אנשי ראהון הגיבורים לעיר זו חרף רצון האשה המושלת בה, מה תעשו אז? האם..."

אלא שאז נשמע קול אחר, תקיף וצלול מקודמיו.
"רגל אנשיך לא תדרוך בעיר זו, ואף לא תעבור קמרון זה, שר הבאלכות!" אקארוק, מופתע, הסב פניו מן השומר הרועד, מטה ראשו בכדי לנסות ולראות את הדובר החדש. זה, קומתו גבוהה וצעדו יציב, בקע מתוך צללי השער, חרב ארוכה וכסופת להב שלופה בידו.

"דומני, כי חברת ידידיך הנאורים השכיחה מדעתך, כי אין אתה שר ואדון לארץ זו, וכתר איזילדור טרם נלקח בידך שלל. אי לכך" נשא הלה את קולו, נועץ מבטו הישר בעיניו של אקארוק "טוב תעשה אם תמנע מדברי-רהב ומתביעות אשר אינך זכאי להן. בני תרבות אשר מתארחים בארץ לא להם אינם נוהגים לנופף חרבות ולפרוץ בחוזק יד, כיאה לשודדי דרכים!".

לרגע, התמודדו הדובר ואקארוק בעיניהם. אמנדול, לעומתם, פער את פיו בתדהמה, מנחש באחת. את טיבו של אותו האדם. כעת, משנחלץ כליל מבין צללי הקמרון, יכול היה לראות בבירור את דמותו: חיוור פנים ותמיר, ניצב בלא מורא אל מול שר ראהון, נועץ בו עיניים חודרות, אפורות כים. שער-ראשו היה אף הוא בגוני האפור, אף כי פה ושם נשזרו בו עדיין אלומות חומות-אדמדמות. אף כי נשא דרגות של קצין משמר בשירותה של מלריאל, היו בגדיו פשוטים ודהים למדי. על חזהו עטה שיריון קשקשים פשוט, בלא עיטור וסמל. ארשת פניו הקודרת לא הותירה מקום לספק, מקנה לו חזות של אדם שהובס ונואש. אלא, שאף בחורף תבוסתו שמר על הדרת כבוד גאה, נטולת פחד.
לרגע, נראה אקארוק כמי שהופתע והתבלבל. בפעם הראשונה מזה זמן רב, נותר באין-מענה.

"דבר נוסף" הבהיר קצין המשמר, עיניו האפורות יוקדות "כל עוד שוהה אתה בתחומי עיר זו, בל תשלוף נשק על שומריה. אחרת, יהא עליך להתמודד עמי תחילה".

שפתיו של אקארוק נעו כרוצות להשיב תשובה, אלא שסרן אמנדול הקדימו. עיניו של קצין היונאים קדרו, רגשות מעורבים נמהלים בתוכן.

"אכן ואכן!" הודה לבסוף, מניד ראשו באנחה קלה "מיד ניחשתי כי אתה הוא הדובר, ידידי הותיק. רק אתה, מכל באי ממלכת גונדור, עודך מסוגל לנהוג בדרך זו. איש לא יכחד, כי אמיץ לב אתה: היום כתמיד. אלא, שליבי מלא צער על כי שנים כה רבות חלפו, ואתה לא למדת דבר ולא תיקנת את דרכיך. היום כאז, מרקד אתה כבובה על חוט, פיון בידי אנשים בני בליעל אשר מפיהם למדת תורה לפני שנים רבות. חרף קלונם, והדרך בה חשף השר לאנראד הדגול את כזביהם, מוסיף אתה להשלות עצמך ולהאחז בשברי אשליה".

"שברי אשליה?" החזיר הקצין אפור השער, נושא עיניו אל עבר היונאי הרכוב "חרף כל העלבונות, אמיתיים או מדומים, עומדת האמת איתן על מכונה, ושם תשאר עומדת לעד, אף אם יתקהלו יונאים לאלפים ויזעקו כי אור הינו חושך וחרפה היא כבוד. אחד הוא אורם הלבן של פאתי מערב, ואף אם יארך מקסם הלהטים של לאנראד הנקלה וחסידיו, סופו להתפוגג כמוץ ברוח".
אמנדול התכוון להשיב מנה אחת אפיים, אלא שאקארוק עיכב בידו.

"עייפתי מויכוחים מטופשים אלו!" רעם בקולו, עיניו ננעצות בקצין המשמר במבט חד, אך לא נטול הערכה "לך ואמור לגבירתך הנחבאת אל כליה, כי בני ראהון הגיבורים לא יפרצו את שעריה היום. אין אנשי זקוקים לחברת ארנבים מפוחדים, ואף לא מפיקים ממנה עונג. אנשי היונה ידאגו לספק צידה לאנשי, ודי לנו בכך". באומרו זאת, הפנה מבט תקיף לאחור.
"טאהוראק זאר!" פקד על שומרי ראשו. אלו, שולחים מבט נדהם אל מנהיגם ואל יריבו גם יחד, הסבו אט-אט את סוסיהם, פונים לחזור אל עבר הקרונות שבמורד הדרך. אקארוק נותר לרגע אחד מאחור, שולח מבט גאה ומלא תגר לעבר קצין המשמר. לאחריו, פלט קריאה עזה מפיו, מסב את סוסו ודוהר כחץ מקשת בעקבות אנשיו הנסוגים. ההמון עמד מנגד, מביט נכחו בפה פעור. היונאים, מגדפים בלחש ושולחים מבטי משטמה אל הקצין אפור השער, שעטו בעקבותיהם. אמנדול לבדו נותר לרגע מאחור, שולח מבט עגום אל עבר פניו של יריבו.

"יש האומרים" רטן לבסוף "כי רק לוחם ותיק יכול להבין לנפש לוחם ותיק אחר. אולם אתה, ידידי הישן-נושן, הינך חסר תקנה עולמית. אדבר איתך מאוחר יותר!" הוסיף, מפנה את סוסו בכדי לדהור בעקבותיהם של בני ראהון. קצין המשמר נותר על עומדו, עיניו האפורות מלוות באין-אומר את דמותו המתרחקת של אמנדול. אזי, נאנח חרישית והפך גבו, מפלס דרכו בין שומרי השער הלומי הפחד ונבלע בינות לצללים.

מרחק-מה משם, חבויות היטב בינות לעצים הגדלים בצדה של דרך השערים, הוסיפו העיינים הירוקות-כהות לצפות לרגע ארוך בואך שערי העיר. איש משומרי העיר, או אף מהקהל הגדול המחל להתפזר לאיטו, לא הבחין בשתי הדמויות הנחבאות בינות לעלוות העלים, בוחנות בדממה את המחזה מתחילתו ועד תומו.

לבסוף, ננער הגבר ירוק העיניים, מבטו מלא לעג.
"אכן, משעשע" הפטיר "בימים עברו, אך בנדיר היית מוצא ריכוז כה גדול של שוטים במקום אחד. האח! מה צר כי כמה ממכרי הישנים-נושנים אינם חוזים בהצגה נאה זו. אך ניחא, סבורני כי לא אטעה הרבה אם אניח כי אנשי ראהון לא ישתהו כאן זמן רב".

"מניין לך?" הקשה רעהו, קולו צלול ומתנגן, אך קר כקרח. עיניו הבהירות של הצופה השני שבו וחלפו על פני החומות הגבוהות, ננעצות בשנאה יוקדת בניסים התלויים על חודי המגדלים, מתנופפים ברוח העזה. ברגע הבא, שב וכרך את גלימתו בקפידה על גופו, מסווה היטב את נצנוץ הפלדה הכהה שזהר מתחתיה.

"טוב הוא הדבר לראות כי בטחונך העצמי שב אליך..." מבטן של העיניים הבהירות פלח את הדובר הראשון, נוקב וצונן. "ושמא אף יתר על המידה, אולם לא לי לשפוט בכך. כל ענייני אינו אלא לוודא כי דברים יתנהלו כשורה עד תומם, הא ותו לא".

הדובר הראשון העלה מבט מלא ארס על פניו, מסלק קווצה משערו הבהיר מעל פניו. היטב חש בבוז הנושב לעברו מאותן עיני פלדה, שאור בהיר ועקר עודו נוצץ בהן, זכר לימי עבר שכוחים.

'נכשלת', לעג לעברו המבט הקר 'סר חינך, והכל יודעים זאת'...

הגבר בהיר השער קפץ שפתיו, מהרהר במהירות בצעדיו הבאים. לאחר מכן, נד בראשו בחמיצות. אותם ברנשים יהירים עתידים יהיו לגלות במהרה, כי נותרו באמתחתו תרגילים מספר, ואף יש לאל ידו ללמדם שיעור או שניים.

"טוב ויפה" הפטיר לבסוף, מסתיר את הזעם העולה בקרבו וסוקר את רעהו בארשת משועשעת קמעה "אולם כעת, אותיר אותך ואת מרעיך החביבים לנפשותיכם. זמן רב די הצורך ביליתי בחברתם, שומר לבל יאונה לכם רע. כעת, עז רצוני במיטת-לילה רכה ובקנקן מהביל של יין מתובל. מה גם" הוסיף בגיחוך "כי בעיר זו שוכנת אף גבירה נאה וחביבה אחת, אותה לא פקדתי זמן רב מדי. אשר לך, אודה לך אם תפקוד על נעריך הטובים לשים עינם ולהיזהר, עד לבוא שעת כושר".

מסיים את דבריו, גלש בין העצים, מתרחק ונעלם בלא לחכות לתשובה, מותיר את עוטה השיריון לבדו. לרגע, הביט הלה בעקבותיו במשטמה, אומר דבר-מה בלתי מחמיא בלשונו המתנגנת. אזי, הפנה ראשו ופלט פקודה תקיפה אל עבר המשוכות העבותות שמאחוריו.

קולות ענו בתשובה, עכורים וצורמים למשמע אוזן. אחת-אחת, גלשו דמויות אפלות ממחבואן, מתפזרות ומדשדשות בין העצים בצעד עקמומי. אחד מאותם ברנשים, מתנהם אגב הילוכו, השתופף לרגע בצל גזעו של צאלון עתיק יומין, שולח רגלו בגיחוך גס, לדרוס שיח סתווניות קטן הצומח סמוך למקום מחבואו.
נוחר מתחת למצנפת הפרווה המלוכלכת אשר הסתירה את פניו, הוסיף להתקדם בזהירות, סוקר את החומות הנישאות מולו בעיניים צהובות מלאות שנאה. מביט סביבו, הבחין כעת במקום מסתור הולם; שוחה עמוקה חבויה בין שרכים, צופה הישר אל עבר חלקיה הצפון-מזרחיים של חומת העיר, במקום בו קרבו עצי החורש כדי פסיעות מעטות ממנה.
נוהם בשביעות רצון, גלש לעברה, מפזר את מרבד עלי השלכת המכסה את קרקעית החורש. על סף השוחה ממש, עצר בפתאומיות, מטה ראשו אנה ואנה ומרחרח את האוויר. רגע עמד במקומו בגו כפוף, נוהם בחשדנות. אלא, ששעה נתאחרה: אי-מי הגיח מהיר כברק מאחוריו, בוקע כהרף עיין מתוך עלוות השרכים, לופתו מאחור ומשסף את גרונו בהינף מאכלת. יד מהירה נכרכה על פני הברנש ביש המזל, סוכרת את פיו לחסום את הצרחה, בעוד השניה שבה ומכה, שמה קץ לפרפוריו הנואשים. ברגע הבא, נגררה הגוויה משם והלאה, נמשכת אל בינות השרכים המרשרשים.

השומר המשועמם, אשר טייל על החומה בסמוך, הפנה ראשו באיטיות אל עבר העצים, מפהק ומפלבל בעיניו. לרגע, דימה בנפשו כי שמע רחש חשוד, אי-שם מעבר למשוכות השרך השופעות שבינות לאלונים.

ברגע הבא, משך בכתפיו באדישות. "שועלים ארורים" מלמל. מפנה גבו, שם פעמיו בצעד כושל אל עבר דלת הצריח הסמוך, שב ומפליט פיהוק גדול. אך סגר את הדלת מאחוריו, ודבר-מה נאחז בקלילות באחד מקיסוסי החומה, מושך עצמו מעלה במהירות הבזק. בתוך רגע, חצה את משטח האבן המוגבה, זינק מטה ונעלם בתוך הרחוב המוצלל אשר מן העבר השני.

© כל הזכויות שמורות, בכפוף לכל דין ובכפוף לזכויות היוצרים המקוריות על יצירותיו של טולקין. צילום, העתקה בכל דרך אחרת או שימוש מסחרי כלשהו אסורים בתכלית, בלא אישורו המפורש והמשותף של הכותב, בכתב ומראש. כל הפועל בניגוד להוראה זו מפר את החוק.