הארצות של עולמות קלדאריה
רקע כללי |
ארצות | מפלצות | אלים ואמונה | דמויות | גזעים
סילנארילדה - אינדקס פנימי (יתווסף בהמשך)
ארצות | דמויות |
מפלצות | דתות ואמונה | גזעים
רקע כללי
בהקדמה זו תובא ההיסטוריה הקדומה של היבשת, המתארת את
ימי הקדם, ולאחריהם את עלייתה ונפילתה של קייסרות האור; התקופה המתוארת בהקדמה זו
הינה תקופה המהווה ברובה "זכרון משותף" של כל ארצות התרבות בסילנארילדה,
ומסתיימת בשנת 1500 לסה"ה. לאחר תאריך זה, לא ניתן עוד לדבר על היסטוריה
משותפת, וכל מדינה וחבל-ארץ זקוקים לתאור משל עצמם, דבר שיעשה במדור ארצות של
היבשת.
העידן הקדום
| קיסרות האור בשיאה | מלחמת התופת השואגת | דעיכת הקייסרות | נספחים
העידן הקדום
(5,000 - 298 לפנה"ס)
היבשת העצומה, המסתורית והרב-גונית של סילנארילדה,
התגלתה בידי הנאר'אקי לראשונה אי-שם באלף השישי לפנה"ס; בתקופה זו, כבר היו
חלקים ממנה מאוכלסים ביצוריו של צ'אוגארוק; נחילי המאנדאוראק (Mandaurak) חיו ביערות החמים
והילכו איימים על סביבתם; במרכז ובדרום היבשת, הקימו אנשי התייש הקדמונים
ציביליזציה פרועה ומיסטית, שמרכזה עמד בארכיפלגו הפנימי של ג'ארדהאדן[1]
(Jardhaden).
הנארא'קי, אשר זכו בסילנארילדה לכינוי "Quaredeiny"[2],
פעלו תחילה כנציגה של האימפריה המרכזית של גזע זה אשר שכנה במורקוויליירי, אולם עד
מהרה, התנתקו ממנו כליל, כשהם מורדים בשאט-נפש בשלטונו הקדום של טוטנאהאגן[3].
הנאר'ארקי או הקוואראדיני, באו מכיוון צפון-מערב, ומקימים את מאחזיהם הראשונים על הרי
היסטריל[4]
(Hystril), ובאיזור שפך נהר מורלורג (Morlorg) העצום. ממאחזיהם
המבוצרים, אשר אחד מהם הינו וָארוֹקְ'רֵאנְטֵה המתקיים עד לעצם היום הזה,
תקפו גייסותיהם המעופפים את המאנדאוראק, ולאחר מכן את אנשי התייש;
המלחמה נתמשכה, לסירוגין, במשך אלפי שנים; הקווראראדיני לא הושפעו במישרין מקריסת
אימפריית הנארא'קי המרכזית, אף כי לשמע הבשורות התמלאו תאוות נקם עזה עוד יותר
ממקודם, וככל הנראה אף קלטו פליטים רבים לשורותיהם. לא ברור מדוע, אולם ביבשת זו
החל ככל הנראה הריטואל הכביר אשר נערך במצוות ה-High One, אשר הקנה לנארא'קי צורה דמויית
אדם, והפכם לגזע הנודע כיום בשם וארולאנטים. המלחמה ידעה מהפכים לא מעטים, וניטשה
במלוא עוזה במרכז היבשת; הוארולאנטים נפגעו לא במעט מהופעת שבטי הפרוטוגי (Prutugy), גרסה אפלה ומפלצתית של
אבירי הזאהאדורי של ה-High One.
אלו התיישבו במקומות אפלים ופגעו ככל יכולתם בוארולנטים בישי המזל[5].
מכה נוספת ורבת משמעות עוד יותר באה עם הופעת בני האדם;
הגזע האנושי הראשון שהופיע בסילנארילדה במהלך האלף ה-3 לפנה"ס, היו אנשים
גבוהים, רחבים ושזופים מאד; לפי אגדותיהם, נעורו לחיים באיים טרופיים שכוחים בדרום
היבשת, הדומים למדי לאלו של ג'ארדהאדן. אלא שלרוע המזל, הם התגלו לראשונה בידי
אנשי התייש, אשר השכילו לשעבד אותם בתור מעין ואסאלים לוחמים, ולימדו אותם את
פולחן צ'אוגארוק (או ליתר דיוק, פולחן באלקאגות', בן-אלמוות של צ'אוגארוק הנחשב
בעיני אנשי התייש הדרומיים לאביהם הקדמון). אותם בני אדם, אשר היו ככל הנראה גם
בעלי רגישות מאגית גבוהה מהממוצע האנושי, הקימו ערי-מדינה תאוקרטיות פרימטיביות ומוזרות,
שלחמו לצד אנשי התייש, (מכאן השתרשה אצל הוארולאנטים אי-חיבה מובנית כלפי בני
האדם, אשר גם אם התעדנה מאד במהלך השנים, נותרה על כנה). בשלהי האלף השלישי
לפנה"ס, פנתה המלחמה באופן מובהק כנגד הוארולאנטים.
המכה הסופית נחתה על הוארולאנטים בסביבות שנת 1750 לפנה"ס; אחד מכוהניו
הגדולים של צ'אוגארוק (אשר לא ברור האם היה איש תייש או בן-אדם), חולל סדרה של
ניסויים בבוץ קסום ונגוע במיני אלמנטים של כאוס, ויצר ממנו יצורים חדשים, אשר זכו
ברבות הימים לכינוי "גאפיוק" (Gapuke)[6]; בריות
משונות וכעורות אלו, אשר גודלן לא עלה על זה של הוביט, לא נועדו להיות גזע של
לוחמים; מאז ועד היום, מדובר בבריות פחדניות מאד, המעדיפות תמיד חנופה או כניעה
(או דקירת סכין בגב) על פני מלחמה פנים אל פנים. ככל הנראה, היצורים פותחו בכדי
לשמש עבדים בעריהם של מאמיני צ'אוגארוק. אלא, שעד מהרה גילו אנשי התייש ובני האדם
העתיקים כי עצם קיומם של הגאפיו מחולל אסון אימתני אצל הוארולאנטים; דבר-מה הקשור
בנוכחותם (ככל הנראה בתוצר הנפלט לאוויר בעת נשימתם[7]),
גרר מגפה קטלנית אצל צאצאי הנארא'קי, אשר מתו באלפיהם ורבבותיהם, ושאריתם נסו
בבעתה. בתוך מאה שנה, הושמדו הוארולאנטים בכל מאחזיהם ביבשת, מלבד בהרי היסטריל;
זאת, משום שהגאפיו[8] עצמם אינם
מסוגלים להתקיים בגובה של מעל 800 - 1000 מטרים מעל פני הים, ובהגיעם לשם הם
נאחזים בכאבים עזים ומחנק, ומתים בתוך שעות ספורות.
מפלתם המוחצת של הוארולאנטים הביאה את תור הזהב של אנשי התייש ובעלי בריתם מקרב
האנשים העתיקים; במשך מאות שנים, השתרעו ממלכותיהם לאורך מרבית היבשת, ונשלטו
על-ידי מלכים כוהנים; על אלו פיקח, ככל הנראה, בן-אלמוות זוטר ממשרתי באלקאגות',
(או כוהן גדול רב עוצמה שכזה, עד אשר נחשב בטעות לבן-אלמוות בשל כוחו ואורך חייו);
בהעדר אויב מבחוץ, החלו הממלכות הפרועות ללחום זו בזו, כאשר בכל שנה הוקרבו אלפי
יצורים על מזבחות באלקאגות' וצ'אוגארוק.
במאות ה 7-6 לפנה"ס, הונהגו בני האדם ואנשי התייש בידי כוהן בן-אלמוות רב
עוצמה בשם אטונג[9], אשר הצליח
להכניע את יריביו מביית ולהקים לעצמו אימפריה אדירה; צבאות אדירים עמדו לרשותו, ואותם
התכוון אף לנצל כדי לתקוף מתקפת נגד את הולקיריות הלבנות, אשר טיהרו באותם ימים את
דרום-מזרח ואלנקאלד ומלכתן האדירה אסטרידה "הנודדת", ישבה באי הגדול
אלדורניי, ויישבה בו פליטים מקרב העלפים ואנשי המערב[10].
אטונג אסף רבבות אנשי תייש ובני-אדם עתיקים ואיסנפור מפלצות, והחל בונה צי איימים
שישוט צפונה. אלא שאסטרידה לא התכוונה לחכות להתקפה, והלמה ראשונה במפרץ האצבעות
האפורות, משקיעה את הספינות והולמת מהלומה קשה בצבאותיו של אטונג (516
לפנה"ס).
במשך כמאתיים שנים, הגנו אנשי התייש ובני האדם העתיקים על האימפריה שלהם; אלא שחרף
מספרם הרב, קסמי הכאוס שלהם ולחימתם הנואשת, לא הצליחו להתמודד מול הולקיריות
העתיקות, אשר היו בשיא כוחן והונהגו בידי הגדולה במצביאותיהן אי-פעם.בשנת 332
לפנה"ס, ניטש הקרב המכריע, סמוך לעיר וארולנטית חרבה שעל שפת האגם המיסטי
שזכה לשם "אגם הרוחות התועות"[11];
הקרב הגדול היה עקוב מדמם של שני הצדדים, ובסופו התמודדו אסטרידה ואטונג זה כנגד
זה. לאחר קרב שלפי האגדה לקח שעות רבות, הוכרע אטונג ואיבד את צורתו הגשמית,
וצבאות הכאוס ניגפו ונכתשו. בתוך שנים ספורות, תמה המלחמה; אנשי התייש ובני האדם
העתיקים שנותרו בחיים נטשו את ישוביהם ונסו באימה לדרום היבשת.
קייסרות האור
בשיאה (298 לפנה"ס עד 1140 לסה"ה)
אסטרידה הנודדת הקימה את בירתה על גבעה במישורים
הפוריים שבצפון-מזרח היבשת, כ-250 מייל ממזרח מ"מזלג הקשת בענן"[12];
כאן, הוקמה עיר עצומה שחלקים רבים ממנה נעשו משייש קסום, ונועדה להיות העיר היפה
ביותר בקלדאריה; שמה נקרא ארקלארילדה - נזר הארץ הנעלה; שם, הוכתרה אסטרידה בשנת
298 לפנה"ס כ"קייסרית האור הלבן"; (ארקלאריה א-נילדריל);
ממלכתה האדירה השתרעה באותם ימים מעמק החצות במערב ועד לערבות שמעבר להר העקרב[13]
במזרח, ממפרץ האצבעות האפורות בצפון ועד הרחק מעבר למיצרים הדרומיים בדרום; נתיניה
היו ולקיריות, עלפים ובני אדם עתיקים, אשר נהרו ליבשת החדשה, אשר עליה סיפרו
השמועות כי היא גן עדן עלי אדמות; אלא, שמלכתחילה, לא היה הישוב פרוש באופן שווה
על כל חלקי היבשת. הרוב המכריע של המתיישבים מכל הגזעים העדיפו את איזור המייצרים,
המישורים הפוריים ממזרח לו, וחלקיו הצפוניים של ג'ארדהאדן, כולל כמה מאיי
הארכיפלגו הדרומי. יתרת החלקים יושבו בדלילות, דבר אשר תוצאתו אכן ניכרה מאוחר
יותר.
לעת עתה, הוכו יצוריו של צ'אוגארוק, והפכו למטרדים של איזורי הספר; ערים קמו בזו
אחר זו, וספינות סוחר הפליגו מהן לאלדורני, ולאחר שנת 0 לספירה[14],
אף להילאסיאס, והביאו משם סחורות ומתיישבים חדשים; אסטרידה נחשבה בעיני רבים
לגדולת השליטים, אשר אין לכוחה מתחרים; שלוחיה הגיעו עד לג'ונגלים הפראיים שבמזרחה
הרחוק של היבשת, נשאו ונתנו עם הגזע המוזר של אנשי הפיל היושבים שם, והביאו משם
זוחלי ענק מאולפים אשר החלו משמשים כבהמות מסע ועבודה בערים הגדולות והעשירות; כזה
היה תור הזהב הגדול, אשר בו נחשבה סילנארילדה, או חלקה לפחות, לגן-עדן עלי אדמות.
בשנת 102 לסה"ה, לאחר ארבע-מאות שנות שלטון[15],
הודיעה אסטרידה כי כהונתה כקייסרית תמה, והגיע זמנה לשוב אל היכלה הנצחי של
פיוריליה[16]; בלחץ העם,
ובניגוד לנוהג הרגיל אצל הולקיריות, הועבר השלטון לאחת מבנותיה, אלנריניאה;
בתקופתה, כפי שקרה במקומות אחרים, החלו הולקיריות נחלשות בהדרגה, אף כי בסילנארלדה
לא נוצר קרע נראה לעיין בתוכן. החלשות זו גררה החלשות, תחילה בלתי-מורגשת, של
הקייסרות עצמה. המפלצות החלו שבות ומתעוררות בהדרגה, ולחץ הדרגתי ניכר באיזורי
הספר. חרף זאת, המשיכו החיים במרכז הממלכה כסדרם. זאת, עד אשר התחולל הראשון
באסונות-רבתי אשר שינה את סדרי היבשת;
החל משנת 370 לסה"ה, לערך, שטף נחיל של שבטי אדם
ברבאריים את צפון סילנארלדה; עממים אלו, אשר זכו לכינוי הבלתי מחמיא "פראי
הים", היו ככל הנראה קרובים רחוקים של אבות-אבותיהם של האולקולים וההידרלינים[17],
ובאו באלפים רבים של סירות מפרש. מאחר ואלו לא הותירו רישומים כתובים, לא ברור
מהיכן באו ומה הביאם להגר. מרבית השבטים סגדו לאליל אכזרי המכונה "התמנון
השחור"[18], והיו בעלי
מנהגים אכזריים לא פחות משל אנשי התייש, אם לא יותר; ההתקפה האדירה באה, והלמה
במרכז הקייסרות בהפתעה גמורה. עשרות ערים עלו באש ונשרפו, ומעשי טבח נוראיים נעשו;
פליטים מבוהלים נסו מגן העדן שהפך לתופת אל איזורי הספר; את המהומה לא אחרו אנשי
התייש לנצל, ויצאו במספר מתקפות רבתי שהוסיפו למהומה.
המלחמה הפרועה בפולשים התחוללה, לסירוגין, במשך כ-100
שנים, והפכה את רוב מחוזות הקייסרות לאפר ואפר; למעלה משני שליש מן האוכלוסיה
נספו; בסופו של דבר, ניצלה הקייסרות מחורבן מוחלט אך ורק בשל סכסוכים שהחלו פורצים
בין השבטים הפולשים; שניים מהגדולים והחזקים בשבטים, אשר חשבו עצמם למקופחים
ונבגדים, שוכנעו בידי הקייסרית (רילקלאריה, בתה של אלנריניאה שנספתה), לעבור
לצידה ולקבל את האמונה באור. דבר זה יצר מהפך אשר הדף את שבטי הפולשים לאחור;
בסופו של דבר, עד שנת 480 לערך, הושמדו שארית שבטי הפולשים, נהדפו אל הים או נכנעו
לקייסרית, אשר החלה לנסות ולשקם את שאריות ממלכתה.
השיקום התנהל בהדרגה, אולם הקייסרות מעולם לא שבה עוד לתור הזהב שלה; השפעות
המלחמה היו רבות: נוסף לדלדול האוכלוסין, נוצרו הבדלים לא מעטים בין תושבי מחוזות
שונים. עממי הים שהמירו דתם הפכו לחלק נכבד מאד באוכלוסיה, במקום אנשי המערב
בעתיקים והעלפים שהדלדלו מאד. המסחר פחת והעוני גבר. מאידך גיסא, לפלישתם הגדולה של
פראי הים היתה, לפחות, תוצאה חיובית אחת: הניוון בקרב הואלקירי הלבנות הואט מאד,
באשר הובהר להן היטב כי מסוכן מאד לעזוב את החרב לטובת חיי שלום ונוחות.
כך, עוברות כ-650 שנים בהם עומדת הקייסרות על מכונה,
בצורתה החלשה והמעורערת יותר. החל מראשית האלף השני, החלה צרה נוספת מתרחשת; דומה
היה, כאילו העולם עצמו משתנה בהדרגה, ודרכי הים בין סילנארילדה לואלנקאלד ואסטראנה
נעשות ארוכות וקשות יותר ויותר; בסופו של דבר, נפסק המסחר עם ואלנקאלד כמעט כליל,
זולת עם אלדורני[19]; דומה היה,
כי רק ספני האלדורליני, מכל ברואי עולם, מסוגלים לנווט בין היבשות, אשר הלכו
ונקרעו זו מזו, והם הם לא בנקל. רק לאחר זמן הוברר, כי מאחורי הקרע עומד כוחו של
בלגורת' עצמו; האל האפל שם ליבו לקייסרות האור הסוגדת למושבעת ביריביו, ונשבע
להשמידה ולהופכה לסחי ורפש; אלא שבניגוד לצ'אוגארוק, תכנן היטב את צעדיו; לאט-לאט,
התבססו כוחותיו הרחק מעבר לגבולות, מקימים מבצרים ומחכים לשעתם.
מלחמת התופת
השואגת (1140 - 1151 לסה"ה)
כוחותיו של בלגורת' סגרו על סילנארילדה ממספר כיוונים;
ברמות הקפואות במערב, התבססה התאנגארורק, שושלת של ענקים עריצים ואדירי-כח[20],
אשר התפארו בכך כי הם צאצאיו הישירים של בלגורת' עצמו, פרי מעלל זדון שביצע באחת
היפות והטהורות בבנות העלפים.תחת פטישם השחור התקבצו בני אדם פרועים ובהירי שער
אשר נקראו הד'ורליני, שבטים של עלפי-פרא נוודים מזרע עלפי האש, דארקירי, טרולים
עצומים ועוד כהנה וכהנה. בין שני הרים מושלגים הוקמה נימתאנג האדירה, מבצר אשר
נראה כחיקוי למצודתו האדירה של בלגורת' עצמו בימי ראשית העולם.
סביב ים הקיטור המתועב, הרחק בדרום מזרח, השתכן אחד משדי האש העתיקים, הורת'ורג,
ומילא את סביבתו בסחי ולבה, ואסף לשירותו צבא של אורקים, ענקים מעוותי פנים ואוכלי
אדם, ושעבד לשירותו שבטים גדולים מאנשי התייש ומפראי האדם אשר נותרו לפליטה
מהאנשים העתיקים; במדבר האבק התאספו חצאי-אנוש, ובהרים האדירים שבגבולו הדרומי של
העולם הידוע נפער פער עצום, או פורטאל אל העתיק בעולמות, ואליו חצבו עלפי-זדון
מעברי-סלע מעירם התת-קרקעית העצומה, חיקוי מעוות לתהילת עידני קדם; משם, יצאו
צבאות קלגסים וסוחרי עבדים הסרים לפקודת אארליתוי האכזר והחמדן, אשר הרהיב עוז
להכתיר עצמו בתואר עתיק היומין "המלך העליון".במשך כמעט 300 שנים התעצמו
יצירי הזדון בחשאי, ואזי, בשנת 1140 לערך, הסתערו על סילנארילדה מכל עבר.
כך החלה האדירה במלחמות, והאחרונה בה לחמה הקייסרות כקייסרות; בראשית הקרבות, נחלו
צבאותיו של בלגורת' נצחונות אדירים; התאנגארורק ירד מהרמות הקפואות, וכבש בנקל את
עמק החצות האפלולי; מאחזי הקייסרות ננטשו, נטבחו או שועבדו ללוחמי ההדורליני,
הדארקירי ושאר הגייסות שבאו אחר נושא המקבת השחורה. הורתורג' ואארליתוי באו מדרום,
כאשר הורתורג מאגף את הקייסרות ממזרח לגורד'האדן, והעלפים של אארליתוי תוקפים את
הערבות הנמוכות והמיצרים הדרומיים,מתכתשים עם חיילות המצב הנחלשים של הקייסרות,
צרים על הערים והודפים את יריביהם אט-אט צפונה.
אלא, שמשרתי בלגורת' לא היו מקשה אחת, ובשיא נצחונם
התעוררו ביניהם מחלוקות; התאנגארורק, אשר אנשיו התבססו במערב היבשת, טען כי כצאצאו
הישיר של בלגורת', מגיעים לו הבכורה והשלטון בקייסרות שתכבש; היה ברצונו לקחת את
הקייסרית ובנות-פמלייתה שלל לארמונו הקפוא. אי לכך, דרש מהורת'ורג להמתין, ולא
להותיר לגייסותיו ארץ חרבה ושרופה. הורת'ורג החזיר בבוז כי הוא עתיק מן
התאנגארורק, ושירת את בלגורת' עידנים בטרם בא זה לעולם כלל ועיקר, ואי לכך יעשה
כרצונו. לעת עתה,שלח זרוע אחת של צבאו, מונהגת בידי דרקון יורק אש, אל מרכז הקייסרות,
ובעצמו נע צפונה ומזרחה, אל הערבות הגבוהות במזרח, מחריב אותן לחלוטין והופך אותן
למדבר האבק הידוע לשמצה, מקום חרוך וצרוב, השורץ מוות ורוחות רעות. היה בכוונתו
לכתר את מרכז הקייסרות מדרום וממזרח, ולהפוך את "גן העדן" של הולקיריות
לשממה מעלת עשן, בטרם יוכלו התאנגארורק או אי-מי אחר להתערב.
בשנת 1446, החל מבצע את תוכניתו, מצעיד את צבאו למרגלות הר העקב ומתקדם אל עיר
הבירה; דרומה משם, הגיעו צבאותיו אל מייצרי הים המובילים לג'יידהאבן, ביתרו את
מזרח הקייסרות לשניים וצרו על ערי המייצרים העשירות; דרומה עוד יותר משם, בערבה
הנמוכה, השלים אארליתוי את כיבושיו, שם את שארית אוייביו במצור, והחל בונה צי גדול
כדי להפליג לאורך הג'ורדהאדן. התאנגארורק הזועם נאלץ להתעכב בפרריות של סוואפהארט,
הרחק מערבה משם; מרד גדול בקרב ההדורליני והעבדים פגע בצבאו, ורבים מהמתקוממים שלא
נטבחו נסו אל שורות אוייביו ותגברו אותם; כעת, נאלץ להתקדם באיזורים דלי-ישוב
ועניים במחסה, כאשר יריביו נוקטים בתרגילי "פגע וברח". אלא, שהגדולה
בצרות החלה נופלת על צבאו כאשר קרב אל אגם הרוחות התועות; לפי האגדה, נזעק ה-High One לעזרת השבטים המאמינים
בו אשר ישבו בסמוך, העלה את ליוויתן הנשמות הקדמוני אל פני האגם, והלה שחרר אלפי
רוחות אבודות כנגד התאנגארורק; הלה איבד כרבע מצבאו, והיתר נאחזו בפלצות והחלו
נסוגים במהירות ובאי-סדר מערבה. בצר לו, הורה התאנגארורק לצבאו לחצות את ההרים
נטולי השם במקום בו היו נמוכים יותר, בכדי להכניסם אל הערבה הנמוכה, מקום בו הכין
אארליתוי את צי הספינות שלו.
בינתיים, החל מהפך אף בחזית המזרחית; האלדורלינים, נתיני מלך אלדרוניי, שלח ספינות
מלאות באספקה ותגבורות לקייסרות המתנודדת, אלא שבאלו לא היה די אלא כדי להאט את
התקדמות צבאות הורת'ורג. אלא שבשנת 1148, הגיעו לסילנארילדה מתיישבים חדשים, אשר
לקחו חלק מכריע במהלך המאורעות.
באותם ימים, היתה ממלכת ז'ראל הרחוקה שבאסטארנה נמשלת
על-ידי הכנסיה, אשר יסדה שלטון תאוקרטי מושחת למדי. כאחת השיטות להשתיק אבירים
ואנשי כנסיה מתנגדים, היה השלטון נוהג לשלוח אותם למסעות מלחמה והתיישבות, כדי
"להפיץ את האמונה בזוהר המבורך". בדרך זו, פלשו הז'ראלים להילאסיאס, אשר
היתה שרויה באותם ימים בתוהו, ויסדו שם את ממלכת ויפסאריה; אחד מאדריכלי מלחמת
הקודש בהילאסיאס היה הנציב פטריס (פטריקיוס) דה-סורשט, לוחם-קוסם רב עוצמה ואיש
כנסיה מלומד מאד, אשר התפרסם בזמנו כאשר ניסה להנהיג רפורמות בכנסיה. כתגובה לכך,
נשלח להילאסיאס, ושם לקח תפקיד חשוב הן בנצחונות הצבאיים, והן ביסוד כנסיית-זוהר
מקומית, אשר היתה אמה מולידה של "הכנסיה ההילאסיאנית".
נגיד הכנסיה בז'ראל דאז, גיום דה-רימאל, חשש מאד מהנציב דה-סורשט; כעת, החל חושש
כי הלה יתבסס בהלאסיאס ויתחרה משם בכנסיית האם המושחתת בז'ראל. אי לכך, שלח איגרת
רועים, ובה חייב את הנציב לצאת מהילאסיאס עם ספינות מלחמה ועם כל אחד מחסידיו
שירצה להצטרף אליו; באיוולתו ובבורותו, הורה הנגיד לנציב דה-סורשט לכבוש את אלדורני
המעטירה, לשרוף את מקדשי אל הים באש, ולהמיר בכפיה את דת תושביה לאמונת הזוהר.
מבצע זה, שלא לדבר על הצדקתו הדתית המפוקפקת מאד, היה ברור וידוע כמבצע התאבדות -
משום שהאלדורלינים היו בעלי צבא וצי אדיר, ומשלו היטב אף במזג האוויר סביב אייהם.
דה-סורשט יצא לדרכו עם צי של חמישים אוניות, מחציתן אוניות מלחמה, ואלפים רבים
מחסידיו הצטרפו אליו. אלא, שלא היה בכוונתו להתאבד אל מול חופי אלדורניי, והוא מסר
לשלוחי "כתר השחף[21]"
כי פניו לשלום. מלך אלדרוניי, כאשר שמע את סיפור המעשה, יעץ לנגיד דה-סורשט לקיים
את נדריו למלחמת מצווה בדרום, אל מול צבאות הזדון של בלגורת', והציא לו כי מלחיו
יובילו את הצי ליעדו.
בשנת 1148, כאמור, הגיעו הז'ראלים אל סילנארילדה והתיישבו שם; הנגיד דה-סורשט הציע
לשלוחי הקייסרית את שירותי אביריו, בתמורה לחבלי ארץ בה יוכלו אנשיו להתנחל ולקיים
את דתם. הקייסרית הלחוצה, ששמחה על בואם של אנשים המאמינים, לפי תפיסתה, באחד
משלוחיה של אלת האור, וקיבלה ברצון את ההצעה. בסתיו של אותה שנה, נחת צבא רענן
הנושא את ניסי הקייסרית על צבא המשלוח של הורת'ורג הצר על אסטריכוס שעל המיצרים
הצפוניים; בשורותיו של אלו היו האבירים הז'ראלים, וחיל משלוח אלדרוליני חדש. עבדי
בלגורת', שלא פיללו להתקפה כזו, הופתעו והוכו, ובמהומת הקרב גבר דה-סורשט על
הדרקון האדום הנורא וקטל אותו (מכאן היתה ההנמקה להכריזו מאוחר יותר כקדוש - פטריס
הקדוש, הורג הדרקון, הנחשב לקדוש הראשי של הז'ראלים בסילנארילדה, לצד ואלארי
המוארת). הורת'ורג, אשר שמע על אובדן צבא המשלוח שלו, נבוך ועיכב את התקדמותו
למספר חודשים, נמנע בפחדו מלתקוף את עיר הבירה, אשר הגנתה באותה עת היתה דלה.
בינתיים, הצליח התאנגארורק לחצות את ההרים, באבדות כבדות, ולהתקדם אל תוך מחנותיהם
של עלפי הזדון מהדרום; אלא, שאארליתוי חשד בו, ולא נהג בו בכבוד אשר נחשב בעיני
התאנגארורק כראוי לו; קייסר העלפים ראה עצמו כריבון בדרום, ולא שש לסור למרותו של
הענק נושא המקבת, על אף אילן היוחסין האפל והנורא שלו, וכעת חשש כי התאנגארורק
יתבע לעצמו את חלקה הארי של הביזה. הדברים הגיעו לכדי התכתשות, שיושבה אך בקושי
רב; בסופו של דבר, הסכימו הצדדים לשתף פעולה, אולם אארליתוי זמם מזימה להפטר מבעל
בריתו, לאחר שישתמש בו, ולא עבר זמן רב עד שהוציאה אל הפועל. משהפליג הכח המאוחד
צפונה, וקרב אל ארנסילד שבפאתי הכניסה למיצרים הצפוניים, תמרנו ספני אארליתוי את
בעלי בריתם אל מלכודת ימית; חייליו של התאנגארורק נכלאו בין זרמי-מיים חזקים
למצודות של אנשי הקייסרות מהן הומטרה אש-תופת, ספינותיהם התרסקו, והם שילמו בלמעלה
ממחצית אנשיהם, זאת בעוד עלפי הזדון מעכבים במתכוון את ההתקפה היבשתית, סבורים כי
התאנגארורק יסיח את מרבית קשתי האוייב והם יוכלו לנחות מאחורי קו המצודות ולזכות
בנצחון קל. אלא, שדודנו של אארליתוי ניהל את המערכה בחוסר כשרון משווע, וחבורות של
קשתים רכובים שהטיבו לדהור בינות לסלעים עיכבו את אנשיו כבדי החימוש והפילו בהם
אבדות, ביניהם הדודן המפקד עצמו. עלפיו של אארליתוי התקדמו באיטיות, והיו רחוקים
עדיין מלהשיג את מטרתם; אף העיכוב שהתעכבו סייע לאנשי הקייסרות לחסום את דרכם
ולהקשות עליה עוד יותר.
בינתיים, משהסיג התאנגארורק את שרידי צבאו לאחור, התגלה לו מעשה המרמה של
אארליתוי, וחמתו יקדה בו כאש; בלא לחשוב פעמיים, שלח שליחים אל הקייסרית, והציע לה
שביתת נשק, בתנאי שתכיר בשלטונו במחוזות המערב שנפלו לידו, וכן בערבה הנמוכה;
אי-אלו מכוהני בלגורת', שניסו לעכב בעדו, נמחצו בלא שיהוי תחת אלתו העצומה של
העריץ הזועם; כעת, עט זה על בעל בריתו לשעבר, מרסק את ספינותיו בכל אשר מצא; לאחר
מכן שב והפליג דרומה ומערבה, אל הערבה הנמוכה, ושםחוללו אנשיו טבח נורא בעלפים של
אארליתוי בכל מקום בו מצאו אותם; שארית עלפי הזדון נאחזה בהיסטריה ונמלטה ככל
שנשאה נפשה דרומה, ואילו אלו מיחידותיהם שנותרו באיזור המיצרים מצאו עצמן מנותקות
ומבודדות, וחוסלו או הוכנעו בזו אחר זו בידי כוחות הקייסרות.
במאוחר, הגיעו בשורות האיוב אל הורת'ארג, שהשתולל מזעם,
אך ללא הואיל; הברית בין עבדיו של בלגורת' נותצה, והפכה למלחמה אכזרית (מלחמתו של
התאנגארורק באארליתוי נמשכה עוד מאות שנים לאחר מכן, לסירוגין, והעויינות ביניהם
ובין משרתיהם נותרה עד עצם היום הזה). בצר לו, אסף שד האש המבעית את כל כוחו וצעד
לעבר בירת הקייסרות, בעודו שורף ומשחית כל דבר שעמד בדרכו; אלא שהשעה התאחרה. כעת,
היה בידי יריביו די זמן כדי לאסוף את כל כוחם ולקדם את פניו. כך, החל הקרב האחרון
אשר התחולל בו-זמנית לפני חומות ארקלארילדה ובעמקים הסמוכים לה; הקייסרית קאסילדה
יצאה משערי הבירה במלוא הדרה, כדי לחפש את הורת'ורג, מוקפת בטובי האלופים מכל
הלאומים והגזעים אשר סרו למרותה.
קרב עמק הלהבות, כפי שנקרא זה, השתולל במשך כמעט תשעה ימים, וכמעט שני שלישים
מהלוחמים בו נקטלו; צבאותיו של הורתורג הסתערו על החומות ועל האבירים שיצאו מהן גל
אחר גל, בלא דעת נפשם; עימם באו המוני אנשי תייש ופראי אדם מצאצאי האנשים העתיקים,
שיכורים מתאוות נקמה וקטל על ארצותיהם שאבדו. בסופו של דבר, נפגשו מנהיגי הצבאות
פנים אל פנים; בקרב שהתחולל, נהרגו כל אלופיה של קאסילידה, כולל הנציב דה-סורשט;
הורת'ורג הוסיף להלחם כמטורף, גם לאחר שהוקף בגופות שומרי-ראשו, ואיש לא יכול היה
לעמוד מול שוט האש הנורא שלו. בסופו של דבר, עלה בידי קאסילדה, המוקפת בקסמי הילה
לבנים, להתקרב אליו ולדקור אותו בחרבה אֶנְגֶלְדֵייר[22],
מספר פעמים מספיק כדי להכריעו ארצה. אלא שהיא עצמהנחרכה ונפגעה, וסופה שנפצעה פצעי
מוות. אנגלדייר עצמה נשברה ואורה דעך; פליטי הקרב השיבו את הקייסרית הגוססת ואת
שרידי חרבה אל ארקלארילדה, שם מתה הקייסרית לאחר ימים מספר, בלא ששבה להכרתה (סתיו
1151).
פלישתו הגדולה של בלגורת' תמה; צבאותיו נשברו והוגפו,
ושרידיהם תעבו זה את זה וקטלו זה את זה באין מעצורים; אף כי אנשי התאנגארורק ועלפי
הזדון הוסיפו להטריד את סילנארילדה לאורך הדורות, ולא פעם סבלו מחוזותיה מפלישות
מסוכנות, הרי שלא אזרו מעולם את הכח להוריד מתקפה כללית ומוחצת. צבאו של הורת'ורג
לא היה עוד, ושרידים מבוהלים ממנו שבו לפאתיו החרבים של דרום-מערב, ושם הסתתרו
בעמוקים בנקיקי הקיטור והלבה שעלה בידם למצוא. אנשי התייש ופראי האדם שבו והדרדרו
לשבטים חסרי צורה.
אלא שתבוסתו של בלגורת' לא היתה שלמה; לא זאת בלבד, שמחוזות רבים נפלו בידי
התאנגארורק לבלי שוב, הרי שהקייסרות עצמה לא היתה עוד; אחרי מותה של קאסילדה, הלך
מעמד יורשותיה והדרדר, עד שהפכו כמעט כליל לסמל מפואר, אשר הכל סוגדים לו מהשפה
ולחוץ, אך אין הוא מושל עוד אלא בארקלארילדה בלבד.
דעיכת הקייסרות
(1151 - 1500 לסה"ה)
המלחמה הגדולה תמה, ואת קאסילדה המנוחה ירשה בתה
טרילדאריה; טרילדאריה נודעה למרחקים כולקירי יפיפה, מעל ומעבר למקובל אף בקרב
בנותיה של אלת האור; כמו כן, היתה משכילה מאד, ושלטה כמעט בכל הלשונות וכללי הטקס
העתיקים. אלא, שמעבר לכך, לא השכילה לשלוט בממלכתה העצומה;
המצב בתום המלחמה היה קשה ביותר; הממסד הקייסרי נעלם
כמעט כליל מאיזורים רבים, אשר היו שרויים בתוהו או תחת שלטונם של מפקדים צבאיים
מקומיים; אף כי צבאות האויב הסדירים נהדפו, הרי שהחורבן והעזובה גרמו למפלצות
ולעושי צרות כמעט מכל סוג ומין להרים את ראשם.
טרילדאריה, שליבה לא אבה לעזוב את ארמונה לזמן ממושך, והיתה נחושה בדעתה לשמש
"סמל זוהר" עבור נתיניה, יצרה את מעמד הרִילְדְאֵנִילְד[23],
הוא "המצביא העליון"; אשר תפקידו לסוב בארץ, לרפאה מפגעיה ולאכוף את
שלטון הקייסרות; מאחר וזכרה את גבורת האבירים והכמרים הז'ראלים במלחמה, והתייחסה
אליהם כאל המאמינים האדוקים ביותר בדתות האור, הפקידה את המשרה הנכספת בידי אחד
ממנהיגיהם, אביר רב-עוצמה בשם לואי-פיליפ דה-רינטון, אשר הרשים אותה עד מאד
במידותיו האדוקות והאציליות;
מינוי זה הסתבר כטעות פטאלית; דה-רינטון היה מצביא
מוכשר, אולם אדם קשה וקנאי, אשר סבר בכל ליבו, כי מידת החטא, עבודת האלילים
והפריצות בקייסרות היא שהביאה עליה את צבאות בלג'ורת, בתור עונש מהאל הזוהר; את
איחוד הקייסרות ביצע דה-רינטון בתקיפות ובאכזריות, כשהוא פושט ומעניש ביד קשה את
מתנגדיו וכל מי שלא נשא חן בעיניו; עד מהרה, גברה במחוזות רבים ההתמרמרות משלטונו,
ומשלחות תלונה נשלחו אל הקייסרית, אולם זו, מעבר להבטחות ואיגרות רכות לשון אל
הרילדאנילד, לא עשתה דבר, והוסיפה לטפח את חצרה, לה קראה "פנינת לב
העולם".
המהומה בארץ התחדשה עד מהרה, כאשר במקומות רבים פרצו מהומות כנגד דה-רינטון, וכנגד
הז'ראלים בכלל; דה-רינטון הגיב באכזריות, בתליות סיטוניות והעלאה על המוקד, אולם
הצרות אך הלכו וגברו, ועד מהרה התפשטו גם אל חלק מהז'ראלים עצמם, שהקו הקנאי בו
דגל מנהיגם (אשר כלל יד חזקה כלפי זרמים בכנסיה הז'ראלית שלא נמנו על כנסיית
האבירים בנוסחה הקנאי, הכנסיה הצנטרליסטית וחסידי ברנאר) לא נשא חן בעיניהם.
החל משנות ה-80 של המאה ה-12 לסה"ה, החלה צרה חדשה לפקוד את הקייסרות
המתפוררת; סדרת מאורעות, ביניהם קנאותו של דה-רינטון והיחס המשפיל שלו כלפי חסידי
ה-High One, וכן שינויים מאגיים
שנגרמו בשל התכלות מרבית כוחו של ליוויתן הנשמות הקדום, גרמו לרבים מכוהני ה-High one לפרוש לארצות הספר
וליערות עם קבוצות ממאמיניהם. חלק מאלו יצרו כתות קנאיות ורצחניות, אשר זכו לכינוי
Raving Zealots;
אלו היו פושטים על כפרים, דרכים ועיירות בחיפוש אחרי כופרים, בעיקר ז'ראלים, אשר
היו מומתים בעינויים; הכל במסגרת מלחמת קודש אנרכיסטית שהכריזו כנגד הקייסרות.
הופעתם של הקנאים הצווחים תרמה מאד להדרדרות הסדר והבטחון, ולירידה במעמדו של
דה-רינטון.
בשנת 1187, לאחר שביצע טבח בעיירה מורדת במרכז הארקוס;
השיג אותו גורלו. כומר ז'ראלי שנמנה על מתנגדיו רקח רעל קסום וקטלני במיוחד, ונסך
אותו לתוך יינו של המצביא העליון. זה נפח נשמתו בתוך דקה קצרה, וכל הנסיונות
להחיותו עלו בתוהו. כעת, החלו שני בניו, שארל ולואי-מישל, להתקוטט על ירושתו; הדבר
גרם להתכתשות בין תומכיהם, שהסתיימה בכך כי כל אחד מהם הכריז על עצמו כרילדאנילד
בו-זמנית. מיד כשנפוצה השמועה על מותו של דה-רינטון השנוא, פרצו מרידות גדולות
בתריסר מקומות בקייסרות, בעיקר באיזור המיצרים, שתושביו תעבו את הקנאות הז'ראלית
מאז ומעולם. הקייסרית היססה ולא נקטה עמדה במועד, ובתוך 15 השנים הבאות, הכריזו על
עצמם כ-20 בעלי שררה כעל רילדאנילד. התואר איבד כל משמעות, והקייסרות התפוררה כליל
בתוהו ומלחמת אזרחים אכזרית; מחוז לחם במחוז וטירה לחמה בטירה, כפרים נשרפו
ונבזזו, והסחר הדלדל.
יריבי הקייסרות הגדולים לא יכולים היו לנצל את המצב
בעצמם, היות התאנגארורק ואארליתוי הוסיפו להלחם זה בזה, דבר אשר התיש מאד את כוחם;
חרף זאת, לא אחד מאצילי הקייסרות שלח שוחד מכובד מערבה ודרומה, לשכור שכירי-חרב
ממשרתי התאנגארורק או עלפי-הזדון; יצורים אחרים משל שניהם שבו ולחצו את הגבולות,
מדלדלים את אוכלוסיית הספר עוד יותר וגורמים לנטישה של מקומות ישוב.
מלחמת האזרחים הוסיפה להשתולל; שמונה פעמים במהלך המאה ה-13, הטילו צבאות פרטיים
של בעלי-אגרוף מצור על עיר הבירה, בדרישה מהקייסרית להכניסם, ליתן להם שילומים
וסיוע כספי, ולהכתיר את מנהיגם בתור הרילדאנילד האחד והיחיד; פעמיים, בשנת 1254
ו-1277, נכנעה הקייסרית ועשתה כפי שהתבקש ממנה, אולם שוויה של הכרזה זו לא היה רב.
החל מראשית המאה ה-14, החלו להתארגן "ליגות" מקומיות, בדרך-כלל בין ערים
חשובות, ששמו להן למטרה לסלק את שכירי החרב, שרי המלחמה והבוזזים מתחומן; הראשונה
בין אלו היתה הליגה האסטריצית, אשר התארגנה באופן רשמי בשנת 1319 לסה"ה; ליגה
זו, ואחרות שהלכו בעקבותיה, כפרו במעמד הרילדאנילד, וטענו כי אין הן מכירות אלא
בקייסרית (נטולת הכח). ליגות אחרות העמידו בראשן, בנקודה זו או אחרת, אציל תקיף
והקנו לו מעמד של אר-מִינְסְקְלֵאר (רוזן עליון[24]);
כך, נוצקו יסודותיהן של כמה מהמדיניות העתידיות של סילנארילדה; בשנת 1332, שבו
פראי הים ופלשו לצפון היבשת בכח גדול, אשר נפל אמנם מהכח אשר ביצע את המתקפה
הגדולה, אולם חולל הרס וחורבן רב. זאת בעיקר משום שכמה מבעלי הכח לא אחרו לעשות עם
שבטי הפראים יד אחת, ולשכור אותם כנגד יריביהם מבית. הקייסרית השכוחה, אשר ניסתה
לשגר פקודות על התמודדות עם המתקפה, לא זכתה להקשבה אלא מצד משמרה האישי ואי-אלו
חבורות הרפתקנים; בסופו של דבר, הביס משמר הקייסרית בקרב לִירִינְהֵאלְדָה
את עיקר חילם של הפושטים, ועימם שלושה אצילים פרועים (אחד מהם בעל תואר רילדאנילד
מטעם עצמו), השמיד את רובם והפיץ את שאריהם לכל רוח (1356). מפקד המשמר ניצל את
נצחונו לכבוש את טירותיהם של האצילים הסוררים, העניק אותן לאנשיו והורה להקים
מצודות על האיים שבגבול מפרץ האצבעות האפורות, לקדם פלישות נוספות של פראי הים.
אלא שהקייסרית לא השכילה לנצל אף הישג נאה זה כדי לחזק את כוחה, ועד מהרה שבה
ושקעה, שכוחה מלב.
המאה ה-15 נשאה בחובה את דלדול הקרבות בין משרתי
בלגורת' לבין עצמם, מה שהביא על הקייסרות החולה פגעים נוספים; שלוש פעמים במהלך
המאה, תקפו כוחות גדולים מהמערב ומהדרום, חדרו אל תוך הארץ ונהדפו בקושי רב, תוך
שהם משאירים שטחים נכבדים ומבצרים בידיהם. חלק מאלו הפכו לקללה ומארה בכל סביבתם
למשך עשרות רבות של שנים; בשנת 1483, נרצחה הקייסרית טרילדאריה בביקור בצפון
הג'ורדהאדן, כאשר הותקפה שיירתה מן המארב בידי עלפי זדון מאומנים היטב, ששאפו
לנקמה בשל תליית שאריהם שנשבו שנים אחדות קודם לכן. לכס הקייסרית עלתה אחייניתה, הלמינטיארה,
שנולדה כתוצאה מנישואין של אחותה הצעירה של הקייסרית לאביר אלדוריליני שהיה אחד
מראשי משמרה;
הקייסרית החדשה, צעירה ונמרצת, חתרה לשנות את המצב העגום, אשר נתיניה קצו בו בכל
ליבם, ולכנס ועידת שלום גדולה של כל בעלי השררה, ראשי הערים ואבירי המחוזות;
בועידה זו, התכוונה לשנות את המצב מקצה לקצה, לחדש את השלטון הריכוזי ולשים סוף
להשתוללות שרי המלחמה וכנופיות שכירי האויב. במשך 11 שנים, עמלה לנסות ולהגשים את
תוכניתה, מהלך במסגרתו שילחה את משמרה האישי כנגד כמה וכמה אצילים סוררים שלגלגו
ובזו לה בגלוי. בסופו של דבר, בשנת 1494, התכנסו כמעט אלף נציגים בארקלרילדה, לדון
בחידוש הקייסרות ובסיום מלחמות האזרחים. אלא שהועידה, אשר החלה בקול תרועה רמה,
התבררה ככשלון מוחץ עבור הקייסרית הצעירה, אשר לא הבינה, פשוטו כמשמעו, את כמות
האינטרסים הסותרים ואת מיעוט כוחה לעומת הליגות והשליטים המקומיים הגדולים, אשר
רובם לא רצו כלל וכלל לאבד את עצמאותם.
הועידה נמשכה, לסירוגין, כמעט שלוש שנים, כאשר היא עומדת לא פעם על סף פיצוץ. פסע
אחר פסע, נכנעה הקייסרית הצעירה וראתה את חלומותיה מתנפצים; בסופו של דבר, בראשית
החורף של 1497, הגיעו צירי הועידה להסכם אשר נקרא "אמנת השלום הגדולה";
הסכם אשר הוכרז בקול תרועה גדולה ובשבועת נאמנות חגיגית של כל הצירים
"לשלטונה הנצחית של גבירתנו האדירה, הקייסרית מזרע אסטרידה"; אלא שאמנת
השלום הגדולה לא היתה אלא חותמת הפטירה של הקייסרות, והכל ידעו זאת; סמכויותיה של
הקייסרית, מאחורי המסווה המנומס, קוצצו מאד, ונאסר עליה לשלח את משמר ראשה
באצילים, אלא לאחר עצרת והליך מיוחד ורשמי, אשר כמעט ולא היה בר-ביצוע; זאת ועוד;
מרבית משמר ראשה של הקייסרית נאלץ לעזוב את עיר הבירה, ולהקים מצודות בגבולות
הממלכה, בשטחים אשר ניתנו לו, כדי להוות צבא חייץ נייטראלי שיחצוץ בין האצילים
והערים החופשיות לבין האויב מחוץ. תחת זאת, זכתה הקייסרית ל"משמרות
כבוד" אשר סרו למעשה למרות חלק מהאצילים; תואר הרילדאנילד הוענק, באופן רשמי,
לארבעת האצילים החזקים ביותר: אדון מָנֵלוֹרְקָה
(שם נמצא הריכוז הז'ראלי הגדול ביותר), לחזק באצילי הינריליה, המחוז הגדול והפורה
שממדרום לעיר הבירה, למושל הארכיפלגו הפנימי (ג'ורדהאדן), ולאדון המערב, שאיחד אז
תחת שלטונו חלק מסוואפהארט ונור-אסטיליה דהיום (וכמאה שנים לאחר מכן נהדף אל
הביצות בידי משרתי התאנגארורק).
כך, באו לעולם "ארבעת הכתרים", מוסד אשר נשתמר באלף השנים אשר חלפו מאז,
אף כי השושלות ואף איזורי השליטה השתנו במרוצת הזמנים; אף כי הקייסרית נותרה כסמל
מפואר ומוסד דתי למאמיני האור, איבדה מכאן ואילך כל כח מדיני או צבאי. בשנת 1500
לסה"ה, התפטרה הלמינטיארה בפחי-נפש מתפקידה לטובת אחת מאחיותיה, והצטרפה אל
אחד מיחידות המשמר הקייסרי כקצינה מן המניין. תם עידן קייסרות האור וההיסטוריה
המשותפת של סילנארילדה הצפונית, והחל עידן המדינות העצמאיות. ממורשת העבר לא נותרו
אלא סמל ושלושה חגים רשמיים, המשותפים בשינויים קלים כמעט לכל בני התרבות
בסילנארילדה:
1.
פסטיבל האור
הלבן: חג הנחגג באמצע האביב, במועד המשוער של הכתרת אסטרידה הנודדת ויסוד
הקייסרות.
2.
חגיגת אנגלדייר
(חג הנצחון): חג בן ארבעה ימים לזכר הנצחון על כוחות בלגורת', שיומו הראשון הינו
יום הזכרון לקייסרית המתה ולחרב שנותצה[25].
3.
חג השלום: נחגג
בראשית החורף, ביום השנה להכרזת אמנת השלום הגדולה, ואורך אף הוא ארבעה ימים. בכמה
וכמה איזורים (בעיקר באסטריציה), הוא נחשב כמעין "יום עצמאות".
הערה: בחג הנצחון ובפסטיבל האור, אחת לשבע שנים, נהוג כי כל
האצילים עולים לארקלארילדה, להשבע אמונים לקייסרית; המועדים אינם חלים בו-זמנית,
ויוצא כי כינוסי האצילים מתרחשים אחת לשלוש וארבע שנים, לסירוגין.
נספחים
א. המדינות
והמחוזות השייכים לקייסרות
|
עיר הבירה הקייסרית וסביבותיה. |
מחוז ארקלארילדה |
|
מכונה גם: The Rainbow Fork. ארץ שרובה דלתת
נהרות, ובתוכה מצויים עיקר ממלכתם וישוביהם של הז'ראלים הגולים. |
מָנֵלוֹרְקָה |
|
מפרץ האצבעות האפורות ושרשרות איי השייש, מחוז דל
בפאתי צפון, הנמשל בידי משמר הקייסרית. |
מית'-א-קמריל |
|
ערבות הספר המזרחיות, שם שוכנות בין היתר מרבית אמזונות
האש של סילנארילדה; גובל במדבר האבק מטיל האימה. |
רמת העקרבים |
|
'שערי פיסאם': בצפון
רמת העקרבים, גובלים ביערות הקדומים, ומכיל את נקודות מפגש ומסחר עם אנשי הפיל. |
היסאנולד |
|
ממלכה היושבת במחוז הגדול, השטוח והפורה מדרום לעיר
הבירה |
הינריליה |
|
איזור המיצרים הצפוניים, איזור של ערי מדינה עשירות,
שרובן שייכות עדיין לליגה האסטריצית העתיקה |
אסטריציה |
|
"חוף הספיר"
שבצפון הים הפנימי של ג'ורדהאדן; מדינה סובטרופית יפיפיה ועשירה, עם יערות
מרהיבים ונופים מדהימים. |
לונארל-או'פליס |
|
הארכיפלגו הפנימי, מדינת איים במאבק בין לורדים
ימיים. דרומה הינו זירת מאבק בין משמר הקייסרית[26]
לאנשי התייש. |
ג'ורדהאדן |
|
מדינה עגומה היושבת במעבר שבלב הביצות הגדולות, לאחר
שתושביה נהדפו לשם בידי צבאות התאנגארורק. |
מורגסטאם |
|
מדינה כאוטית הנמצאת מדרום-מערב לאסטריציה |
הארקוס |
|
מדינת ספר ליד ההרים המקיפים את אגם הנשמות, אשר רוב
תושביה הם מאמיני ה-High one |
זאהדורה |
|
מדינת הספר במערב, הניצבת מול עבדי התאנגארורק; מזה
מאות ארוכות, נשלטת בידי עלפי-אש, צאצאיהם של גזע משועבד לבלגורת' אשר חלקו
התמרד במאה ה-16, וקיבלו על עצמו את הגנת גבול המערב. |
נור-אסטלינה |
ב. מפתח לתארי אצולה גבוהים (בולקירין)
|
גבירתה הנעלה של העטרה, קייסרית (בהטיה זכרית,
ארקלארילד). |
ארקלאריה |
|
אציל בעל קרבת דם לקייסר או לקייסרית, מעין נסיך.
במקורו, אחד מצאציה הזכריים (והאנושיים) של הקייסרית הולקירי. |
ארקלריון |
|
המצביא העליון. תואר האצולה הגבוה ביותר לאחר
הארקלאריה. |
רִילְדְאֵנִילְד |
|
מצביא בעל-שררה (לעיתים גם שר מלחמה. טראן שקול
ל"טור" בעלפית). מעין דוכס; במקור, מושלים ועושי דברו של המצביא
העליון. |
(טְ)רֵאנִילְד |
|
רוזן עליון, מושל ליגת ערים (בשימוש מועט מאד כיום) |
אר-מִינְסְקְלֵאר |
|
רוזן, מושל עיר. |
מִינְסְקְלֵאר |
ג. מילות מפתח בולקירין
הטייה זכרית ונקבית של שם: אם קיימת, אזי נקבה תסתיים
בסיומת "יָה" או "יֵה", וזכר בסיומת "יִלְד". מילה
שהגייתה בזכר ונקבה היא זהה, תשאר תמיד חסרת סיומת.
אדאייני (Edeiny) - לקוח מעלפית, במקור "בני-אדם".
כיום, מילה כללית לגזע תרבותי שאינו הולקיריות לסוגיהן.
אֵנִיָה - מצביאה, אצילה בכירה (בגרסה עתיקה, נושאת כליה או
בת-פמלייתה של הקייסרית).
אֵרְד - (סיומת), נוטר (הן בזכר והן בנקבה).
ריילארד אם כן הינו תואר שמשמעו "נוטר/ת האור")
אָרִיַה (סיומת) - משמעותו "גבירה (נעלה) מגנה", השם
"רִילְדָארִיַה" משמעו "הגבירה הנעלה, מגינת המולדת"
ארקלאר - נזר או עטרה.
ארקלאריה - גבירתה הנעלה של העטרה, קייסרית (בהטיה זכרית,
ארקלארילד).
ארקלריון - אציל בעל קרבת דם לקייסר או לקייסרית. במקור צאצא זכר
(ואנושי) של הקייסרית הולקירי.
היסט - מעורפל, כמו המילה העלפית הית'.
מינסיל – עיר (בד"כ עיר מבוצרת גדולה, או
מעוז של כוחות האור)
נאר – אש או שלהבת (כמו בעלפית).
נילד – לבן.
סיל – חפץ טהור, בוהק באור כסוף או שניהם.
סִילִיָה – בוהקת, טהורה (קלארסיליה, שם שהתקצר
לקלאריליה, משמעו "השליטה הבוהקת")
קווארא (Quare) – רוח עזה, לעיתים בא גם כרמז דק ליהירות.
קוואראדיני – וארולאנטים.
קלאר – נישא, מרכזי, שליט.
קסורל – רוח השחר (קסורלרילאניה, שהתקצר לקסוריניאה, הינה
"המצביאה של רוח השחר")
ריל – אור
רִילְדְאֵנִילְד – המצביא העליון. תואר האצולה הגבוה ביותר
לאחר הארקלאריה.
רִילְדֵה – ארץ, במשמעות חיובית כשל "מולדת נעלה" או
"או ארץ מוארת"
בחזרה
אל דף האינדקס של ארצות קלדאריה
כתב וערך: גדעון אורבך, 2003.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.