הארצות של העולמות המוכרים
רקע כללי |
ארצות |
מפלצות |
אלים ואמונה |
דמויות |
גזעים
מדינות הים
הרילדאריני (Rildarynian Sea),
צפון-מערב יבשת ואלנקאלד
תאור כללי | טאלורי | אוסייל דה לה-מר | רקע על
מדבר דורק | אימפריית קרונזארק | טאדאפוס | זורנאו
הים הרילדאריני הקר והסוער מתפתל
כצינור מסועף אל תוך צפון-מערב יבשת ואלנקאלד, החל מתעלת דארניי (Darney) היוצאת מתוך מפרץ האמראב
במערב, והלכה במפרצי איאורנוסט והאגלפראו הקפואים, החודרים כאצבעות גסות אל תוך
היבשת בחלקו המרוחק, הצפון-מזרחי. ים זה קיבל את שמו כאשר נקרא על שם מלכת הואלקיריות
רילדאריה "הבלתי מתפשרת",
שליטת המועצה הלבנה והאי ההידרוסטי בראשית האלף הראשון לספירת הילאסיאס
(סה"ה). רילדאריה היתה הראשונה שעמדה בראש צי שהפליג במימיו המסוכנים של ים
זה, כאשר נחלצה לסייע לאנשי זורנאו במלחמתם להשתחרר מעולם של בני קראן (ראה פרוט
בהמשך, וכן בפרק ב' להיסטוריה של האי ההידרוסטי).
הים הרילאדאריני הוא אחד הימים
המסוכנים ביותר עבור ספנים בלתי מנוסים, וצופן עבורם מלכודות מוות על כל צעד ושעל:
שרטונים ואיים סלעיים הנחבאים בתוך הערפילים, קרחונים צפים, רוחות סוערות המשנות
כיוון בלא התראה, וזרמים חזקים העולים מהמיים העמוקים ויוצרים מערבולות. ישנן
עונות, אשר אף בר-דעת לא יצא בהן להפלגה בים זה, והשיט על פניו משותק לחלוטין.
אקלים ועונות שנה
מימיו של הים הרילדאריני הם קרים
מאד, ובמהלך החורף ואף באביב שטים על פניו קרחונים המגיעים מחלקו הצפון-מזרחי
ונסחפים מערבה ודרומה. עם זאת, זרם הקריגון (Krygown) הבוקע ממקורות תת-קרקעיים במזרח,
מתחת לביצות החמות של טאדאפוס (אשר הוא הגורם להיווצרותן, לפי הידוע למלומדים),
מונע ממרבית הים הרילדאריני מלקפוא לחלוטין, אף בעיצומו של החורף. מצב זה, של
קפאון מוחלט או כמעט מוחלט, קורה אך ורק בכמה מן המפרצים הצדדיים, בעיקר איאורנוסט
והאלגפראו המצויים מחוץ להישגו של זרם הקריגון. מעט ידוע על מקורו של הזרם
התת-קרקעי, החוצה את העולם התחתי של צפון-מרכז ואלנקאלד, אבל משערים כי מקורו קשור
אי-כה בהרי הגעש הגדולים של דאמרדום ובים תת-קרקעי עצום אי-שם באותו איזור.
אביב: בעת האביב, עולות במקצת הטמפרטורות, והקרחונים
מתמעטים. המפרצים הצפוניים-מזרחיים מפשירים בהדרגה, אולם נעשים ראויים לשייט של
ספינות גדולות רק בסוף העונה או בראשית הקיץ. הרוח הצפונית נחלשת, ומשתנה בהדרגה
לרוחות מזרחיות קלות הנושבות ממרכז היבשת. אי לכך, הולכים הגשמים ומתמעטים, והים
נעשה נוח יותר לשייט. אי לכך, מרבית ההפלגות הגדולות נעשות בעונה זו (כך גם נעשתה
ההתקפה הגדולה של הצי ההידרוסטי על טאלורי, אשר סיימה את מלחמת ארבע השנים).
קיץ: הרוחות הופכות לדרום-מזרחיות עד דרומיות, ונושבות
ממדבר-דורק, אי לכך עולה הטמפרטורה באופן ניכר, והקרחונים נעלמים. מאידך גיסא,
באיזורים מסויימים גורם הצירוף בין זרם הקריגון,איים סלעיים בעלי מצוקים גבוהים
ורוח דרומית עזה למערבולות מתעתעות ומסוכנות במיוחד. לעיתים רחוקות (בעיקר בסיום
הקיץ), פוקדים את הים משבי רוח דרום-מערבית מפלוריאן החרבה, ועשויים לשאת קמצוץ
מסופות הגאז שמתחוללות שם. מדי עשר או עשרים שנים, מספיקה כמות הגאז כדי לחולל
אסונות, ואזי עשויים להתקל ב"ספינות רפאים", שכל צוותן נקטל בחנק בעודן
בלב-ים. הישובים האנושיים המעטים באיזור (בעיקר אוסייל דה לה-מר), סיגלו לעצמם
אמצעי הגנה, ואילו עוצמת הזרימה לעולם אינה מספיקה כדי לסכן חופים רחוקים יותר,
כגון אלו של קרונזארק או טאדאפוס.
סתיו: הסתיו הוא עונת הסערות, הנגרמת מהתנגשות המשבים החמים
הממשיכים לבוא ממדבר דורק עם רוח מערבית עד צפון-מערבית עזה, לחה וקרה שבאה ממפרץ
האמראב. התוצאה הינה גלים של סופות אימים המסוגלות לנפץ כמעט כל כלי שייט באשר
הוא. לצרה זו נוסף אף זן קטלני ונועז של דגי חרב, המכונה "אוסורן צהבהב"
או "גדודי אארגורת", אשר להקותיו פורצות אל ים זה מהצפון הרחוק דרך תעלת
דארניי בעונה זו, אל עבר איזורי ההטלה שלו המצויים באיזור זה. דגים אלו קשורים
בקשר מיסטי כלשהו אל הסופות, והם נעשים נועזים וחצופים יותר ככל שאלו מתחזקות. בין
היתר, מסוגלים דגי האוסורן לקפיצות עצומות, תוך שימוש בחרטומם המחודד לשפד יריבים
ולמשוך אותם למיים, התקפות מאורגנות להפחיד על כלי שייט, ועוד. הים מרים נחשולים
עצומים, המכים בעיקר בחופיו הצפוניים, ועשויים לסחוף כמעט כל דבר לעבר מצוקי
קרונזארק העויינים. סיפורים רבים על איזור מסתורי זה החלו כאשר ניצולי סופה נסחפו
באל-כורחם אל חופים אלו, ונפלו בידי סיוריהם של בני קראן.
חורף: הרוח הדרומית נפסקת, ואילו הרוח המערבית הופכת בהדרגה
ליותר ויותר צפונית, הנחשולים נפסקים והמערבולות נחלשות, בעוד הים מוכה בסופות
שלגים עזות. הסכנה העיקרית בהפלגה בעונה זו, מלבד הקור המקפיא והגלים הגבוהים אשר
מקשים לתמרן בין השרטונים, הינו הקרחונים הצפים, הנסחפים בעשרותיהם דרומה עם הרוח.
מדי פעם, מהווים קרחונים גדולים אלו ואחרים אמצעי תעבורה נוח למפלצות, המגיעות
בצורה זו אל איזור אוסייל דה לה-מר.
ארץ זו, לשעבר ממלכה גאה וידועה
לתהילה, נוסדה במאה ה-9 לסה"ה על-ידי בני אדם ז'ראלים[1],
מאמיני האל הזוהר (The Glimmering
One) אשר נמלטו מארצם דרך פורטאל, כדי לחמוק משלטון האיימים של המלך
האחרון בשושלת דה-ז'ראל, לואי "החיוור"[2].
הפליטים אשר מצאו את המישורים הפוריים של טאלורי, התארגנו במדינה שנועדה להיות
'העתק' של מולדתם הז'ראלית, ועד היום ניכר הדמיון הרב בין שתי המדינות בתחומי
השפה, הדת ומבנה החברה (אף כי כמובן, במרוצת הזמן השתנו דברים רבים). שלוש-מאות
השנה הראשונות בהיסטוריה הטאלוריאנית מצויות בסימן מלחמה תמידית בקלאנים בדלניים
וקסנופוביים של עלפי יערות (דיילינוסט) המקורבים לממלכת ליינהיים העתיקה. אבירי
מסדר הכוכב הטאלוריאני[3]
ניצחו את העלפים בקרב הגדול במורילו (1167 לסה"ה), ומאז חדלו הקלאנים של
ליינהיים להוות סכנה מוחשית. חלקם נכנע ונשבע נאמנות לכתר הטאלוריאני, ואילו חלקם
האחר העמיק לסגת אל תוך היערות הבלתי-חדירים שבגבולה המערבי של המדינה, ושמר על
עויינות רבה עד עצם היום הזה.
במשך למעלה מ-600 שנים, נשלטה
טאלורי בידי שושלת המלכים דה-רוסרלאט. טאלורי נלחצה קשות בתקופת שיא כוחה של הברית
האפלה[4],
אולם למרות פלישות מספר לתוכה, מעולם לא נכבשה כליל. מאוחר יותר, עם החלשות ברית
האויב, נטלו אבירי מסדר הכוכב הטאלוריאני חלק מרכזי ב"מלחמת הקודש"[5]
שהכריזו מסדרי האבירים על סולטנות סורגושיראג במאה ה-22, והקימו דומיון פאודלי
גדול בשם תרמינסאל בחופי צפון יבשת ארקוויליירי. מאה וחמישים שנה מאוחר יותר,
לערך, עבר השלטון בתרמינסאל לידי הכתר הטאלוריאני בדרך של נישואין פוליטיים, זאת
על רקע התחזקותה של טאלורי ושאיפתה לכונן מושבות על חשבון הברית האפלה.
ברית האינטרסים הזהירה של טאלורי
עם הידרוסט הפכה לעויינות גלויה במאה הנוכחית, לאחר התרסקותה הסופית של הברית
האפלה. בסופו של דבר, פרצה בין הצדדים מלחמה, בה ריסקו ההידרוסטים את טאלורי הגאה
והשפילו את צבאותיה עד עפר בקרב קיי-קווירי (2431 לסה"ה), כאשר הם כופים על
המדינה המובסת שלום משפיל, שהפך חלק ניכר מצפון טאלורי, כולל שתי ערי נמל עיקריות
ועתיקות, ל"חבל חסות" של האימפריה ההידרוסטית.
את הכאוס שהשתרר בטאלורי המבולבלת
ושותתת הדם של לאחרי התבוסה, ניצל זרם קיצוני של רדיקלים בשם 'חסידי התבונה
העליונה', אשר נוצרו ממיזוג בין רדיקלים שונאי-מסורת מ'צבא התבונה' של פרופסור
ריינאלד הנקן, אשר ניסה להשתלט על הידרוסט במאה ה-24, לבין זרם קיצוני ואלים במיוחד
של כהונת האל רונובסק[6].
מנהיגם של מהפכנים אלו, ז'אן קולוז-באביין, השתלט על טור-רויאל, בירת טאלורי ועל
המלך, אשר הפך לבובה החותמת על צווים לפי רצונם של הרדיקלים דנן. קולוז-באביין פתח
במלחמת אזרחים גדושת מעשי טבח והוצאות סדרתיות להורג, במטרה "לטהר" את טאלורי
מבני אצולה, חלקם הארי של אנשי כנסיית הזוהר ובורגנות עשירה. טאלורי שקעה למלחמת
אזרחים בלתי נגמרת בין כוחות המהפכנים האכזריים לבין אצילים פאודליים שהתארגנו
להשיב מלחמה בראשות הדוכס הארכי-ריאקציונר דה-רוקור, בעוד שני הצדדים מכבידים ידם
על האוכלוסיה.
לצרות אלו נוספו פלישה גדולה של
מינוטאורים מההרים בדרום, אשר החלו עושים כשלהם בחלקים מדרום המדינה, וכן הגעתה של
מצביאה קיידרהרצית מורדת בשם פון הלנשטיין, אשר באה לטאלורי במגמה מוצהרת לכבוש
אותה ולהופכה ל"מדינה פרטית" משל עצמה. זו ניצלה את הכאוס להשתלט על
חלקים רחבים מאד במזרח טאלורי. לכל אלו, מתווספים הצרות הרגילות של מלחמת אזרחים :
רעב, גלים של פליטים, מכה של כנופיות בוזזים ועוד. באותה עת עצמה, יושבים
"שלטונות החסות" ההידרוסטים בצפון טאלורי, כשהם בוחשים בקלחת שוב ושוב.
יש הטוענים כי ההידרוסטים נהנים מאד מהמצב, אשר הביא לנהירת פליטים (וכח עבודה
זול) אל השטחים שתחת חסותם, ויש מי שמקדים ומתכנן את המהלך ההידרוסטי הבא שיבוא
"לעשות סדר" בארץ הבוערת, בסופה תהפוך כולה לקולוניה מן השורה באימפריה
ההידרוסטית המנצחת.
אי גדול-מידות של מצוקים וצמחיה
מוזרה, היושב סמוך לחופי שפלת דורק וחולש על מעברי ים חשובים ורצועת חוף פוריה
המנומרת באינספור איונים ומפרצים גדושי צדפות. האי, שבהיסטוריה הקדומה שלו היה
מיושב בידי אנושואידים מעוותים, נכבש וטוהר בידי הרפתקנים טאלוריאנים במאה ה-11
לסה"ה, ומאז הפך לדומיניון פאודלי מבודד, המשמש כאחד מאיזורי הספר של ממלכת
טאלורי.
אוסייל דה לה-מר מעולם לא סבלה
מעודף שקט ושלווה, והכפרים הטאלוריאנים בשפלת דורק עוד פחות ממנה. האיזור שב
והוטרד פעם אחר פעם בידי סוחרי עבדים טאדאפים ושודדי ים מזורנאו, כאשר מדי פעם
הנחיתו בני קראן התקפות גדולות משלהם על האיזור, באשר מעולם לא חדלו לראות בכל
איזור הים הרילדאריני (ובאיזורים הפוריים של אוסייל במיוחד) חלק אינטגרלי מן
"הים הפנימי" של "נחלות גזע הנצח" (קרי, הם עצמם).
מקור אחר לצרות צרורות היה מדבר
דורק הלוהט והבלתי טבעי המשתרע מדרום לשפלה הנושאת את אותו שם; שפלת דורק (או שפלת
אוסייל) מסתיימת בסדרת מצוקים גבוהה, עמוסה בנקיקים ונקבות, העולים ומטפסים
בתלילות אל רמה סדוקה המהווה את חלקו הצפוני ביותר של המדבר העצום. יצורי המדבר
נמשכו תמיד אל ישובי האדם בשפלה מתחתיהם, ופשטו עליהם מדי פעם.
מצבה זה של אוסייל דה לה-מר הפך אותה לאתר מושך הרפתקנים, הן מטאלורי והן מארצות
חוץ. חלק מאלו נשכרו והועסקו בשמירה על העיר ועל השפלה הפוריה מפני התוקפים הרבים,
ואילו אחרים השתמשו בה כבסיס יציאה למסעות במדבר דורק או בחלקיו המרוחקים יותר של
הים הרילדאריני. כמו כן, שימש הנמל של אוסייל כאחד הנמלים העיקריים באיזור, והמקום
העיקרי ממנו יצאו ספנים למסחר עם זורנאו המרוחקת, או העמיסו ספינות בסחורות מוזרות
אשר הביאו נוסעים והרפתקנים ממדבר דורק עצמו. מאידך, בתקופות מסויימות, נודעה לנמל
זה אף חשיבות רבה ביצוא של ענבי ומשקאות הוגאש משכרים, דבר אשר משך לאוסייל דה
לה-מר כמות לא מבוטלת של אנושואידים[7],
בעיקר גובלינים והובגובלינים, אשר לא הוסיפו לשקט ולשלווה בפרברי אוסייל, בלשון
המעטה.
עם פרוץ מלחמת האזרחים בטאלורי,
ניסו כוחות מהפכניים להשתלט על אוסייל דה לה-מר, כאשר הם מונהגים בידי אחד מקציניו
הערמומיים והאכזריים ביותר של באביין, מכשף אשר כונה "האזרח קמיל". הלה
הצליח לחדור לטירת הרוזן המקומי, אדם מבוגר וחשוך ילדים, ולהרעיל אותו ואת רעייתו
למוות. אלא, שההתקפה על האי נכשלה; כמה מאות מותיקי הצי הטאלוריאני, ביחד עם משמר
אוסייל, הרפתקנים ומספר אצילים ומלוכנים שהשתקעו במקום החזירו מלחמה שערה והצליחו
לגרש את חייליו צמאי הדם של "האזרח קמיל" בחזרה אל הים. מגנים אלו
הונהגו בידי הצמד שהפך עד מהרה לשליטיה החדשים של אוסייל דה לה-מר: איש הכנסיה
הבכיר הנציב דה-קלורליי, והנסיכה קתרין דה-רוסארלאט, אחיינית מדרגה שניה של מלך
טאלורי.
מאז, עקב התמשכות מלחמת האזרחים והתשת צבאותיו, לא הצליח קולוז-באביין, למרות
זעמו, לארגן צבא פלישה חדש שיוכל לאיים על האי המבוצר היטב וספינות המלחמה המגנות
עליו. עם זאת, האי מושך אליו עיניים רבות, לא רק של המהפכנים, אלא גם של הנציב
ההידרוסטי בצפון טאלורי, אשר הוא וידידיו הפלוטוקראטים חומדים מאד את החופים
המלאים בצדפות-פנינים. לעת עתה, נמלטו אנשים לא מעטים אל אוסייל דה לה-מר, והוקמו
ישובים חדשים בשפלה, אשר שיפרו את המסחר ומערכות ההגנה שלה. אלא, שהמלחמה בטאלורי
ממשיכה להשתולל, והחשש מפני מהלך אלים של אחד הצדדים (אולי פון הלנשטיין
השאפתנית), מדיר שינה מעיניהם של מושלי האי, אשר הפך ל"שריד" מטאלורי
הישנה והגאה, אליה מתגעגעים רבים כל-כך. לצרות נוספים אף בני דורק המוזרים (ראה
ערך) וסוחרי העבדים הטאדאפים, אשר ריבוי האוכלוסיה בשפלת אוסייל לא נעלם מעיניהם.
לעת עתה, הצרה העכשווית והגדולה ביותר של האי וסביבתו הוא המכשף קמיל עצמו; הלה נפגע והושחת אנושות במהלך
הקרב על האי, כאשר נאבק בדה-קלורליי בקרב קסמים אז. שילוב מוזר בין קסמים שהוטלו
בו-זמנית עיוות אותו לחלוטין, הופך אותו ליצור כאוס נורא למראה ושטוף תאוות הרס
ונקם, אשר לא מביישת את האגדות על משרתי צ'אוגארוק העתיקים. קמיל, אשר איבד כל
אנושיות, לא חזר, מטבע הדברים, אל אדונו הקודם, אלא נמלט והשתכן בנקיקים של מדבר
דורק הצפוני, סמוך לשפלת אוסייל, שם החל מחזק את קסמיו ואוגר יצורים וכוחות
המטרידים את השפלה באופן תדיר, כאשר הכל חוששים כי כל זאת אינו אלא הקדמה לנקמתו
האמיתית.
מדבר דורק העצום, המשתרע על פני
חלק גדול ממרכז יבשת ואלנקאלד, הינו מקום בלתי-טבעי, אשר הלהט העומד בו (המתקרב לא
פעם ל-50 מעלות בעונת הקיץ), עומד בניגוד לכל חוקי האקלים. מדבר דורק הינו מרחב
עצום של טרשים, גבעות שוממות, עמקים ובקעים עמוקים הצוברים חום קטלני, מישורים
אינסופיים של אפר חם, ועוד. מדי פעם, מכות בחלקיו המזרחיים והצפוניים סופות גאז
הבאות מאדמתה המקוללת של פלוריאן.
האגדה מספרת כי המדבר נוצר לפני אלפי שנים, כאשר השמיד צ'אוגארוק כרך עצום של אחת
משבע התרבויות העתיקות של ה-High
One
(או שמא גזע שכוח אחר), אשר ישב במרכז האיזור, שרובו היה באותה עת
מדשאות פוריות. לפי אותה האגדה, היו עיקר חייליו של צ'אוגארוק באותה מלחמה
אבות-אבותיהם של בני גזע הדורקים, היושבים בישימון המבעית עד עצם היום הזה.
גרסה אחרת (מקובלת פחות) של הסיפור גורסת כי התרבות שהושמדה הייתה שייכת דווקא
לצ'אוגארוק, ומדביריה היו אחד מצבאות העלפים הראשונים (ולפי אחד המקורות הוחלפו
העלפים בנארהייני, אמזונות האש של נארוון) אשר נכנסו לעולם הידוע בשלהי עידן ערפילי
הליל. כך או כך, בתקופה זו השתחררה סדרה של קסמים גלובליים הרסניים (וכל הנראה
נצחיים), אשר קרעו את האיזור לגזרים, ויצרו את המדבר הנורא, כפי שהוא כיום.
מדבר דורק הוא נחלה ואיזור מחייה למפלצות וגזעים מוזרים ותוקפניים של אנושואידים,
ביניהם בולטים בעיקר שני אלו:
·
זנים של אנשי קוף
טורפניים מיוחדים במינם, מן הסוגים אוסטרלופיטקוס קרניבורוס, אוסטרלופיטקוס
דיאבוליס ואוסטרלופיטקוס ציאניס, אשר חלקם עשויים להתאגד מדי פעם בנחילים של מאות
רבות של פרטים המנחיתים התקפות רבתי על שפלת אוסייל, ממלכת דירלין ואיזורים אחרים
שמחוץ לגבולות המדבר.
·
הזן המדברי של
ענקים המכונים ה"רועי הושו" (Hushu): זן של יצורים גבוהים, צנומים ועקמומיים, הידוע כרועים אלימים של
עדרי עיזים מפלצתיות אוכלות כל, ובמיוחד כמגדלים של זני אופיום מדברי, עליו מבוססת
במידה רבה החברה והתרבות שלהם, והם אף מוכרים כמויות גדולות ממנו לפושעים אנושיים,
המזינים בתורם את שוקי הסמים של המדינות הגדולות ביבשת ואלנקאלד.
מעבר לאלו , ולזנים רבים אחרים של
יצורים (הכוללים לטאישים מיוחדים, הובגובלינים, מוטאנטים ועוד), ידועים לשמצה
במיוחד בני הגזע הדורקי עצמם: תרבות מפלצתית עתיקה הסוגדת לצ'אוגארוק
ול"בתו", בת אלמוות אלימה ודורסנית בשם אומבאשה[8].
יצורים אלו ניחנו בפלג-גוף תחתון של חתול טורף קדמון, ממנו מתנשא טורסו אנושי בעל
ארבע ידיים אדירות, ומסתיים בראש מפלצת בעל קרניים ארוכות. היצורים ותרבותם קשורים
בקשר הדוק לאש, והם חיים בישובי אבן בעלי מבנים מוזרים מאד (מנקודת ראות אנושית)
באיזורים המסוכנים ביותר של המדבר, מהם הם יוצאים למסעות מלחמה, לאחר פולחנות
ריקוד מוזרים (או מרתקים) למראה ורבי רושם שהם עורכים לאליהם במקדשי האבן שבלב
המדבר. זאת באשר כל תרבותו של גזע זה עוסקת באופן אובססיבי בקטל. לעת עתה, מרבית
כוחם מופנה מזרחה: לאחר שהצליחו להכניע את טאדאפוס ולגבות ממנה מס כבד של בני אדם
לקורבן, סחורות וחפצי ערך, הפנו את חמתם אל הממלכה החדשה דירלין, עם מיישביה
האנושיים פתחו מלחמה נוראה ובלתי מתפשרת.
תרומה מפוקפקת אחרת של מדבר דורק (ובעיקר אוכלוסיית ההובגובלינים שבו) לעולם הידוע
הינה גפן ההוגאש הידועה לשמצה: קרוב בר רחוק של הגפן המצויה, המצמיח ענבים מרים
ומבחילים למאכל, המשגשים במקומות חמים ויבשים. אלא, שהצמח הוא בעל יכולת שרידה
מעולה אף באקלים נוח פחות, ואי לכך התפשט במאות השנים האחרונות כמעט לכל חלקי
העולם הידוע. האנושואידים, אשר גילו את הצמח לפני דורות רבים, מפיקים מענביו משקה
אלכוהולי חזק וירוד שזכה לאותו שם - הוגאש (ובקרב חסידיו, בכינוי החיבה
"הוגי"). מאחר והגפן גדלה בכל מקום אפשרי, המשקה הוא זול מאד (ממש כפי
שהוא ממכר), והפך ללהיט של ממש בקרב אלכוהוליסטים אלימים וחסרי פרוטה.
ההובגובלינים של מדבר דורק, שגילו
לפני מספר מאות שנים את יתרונות המסחר, החלו מתיישבים בארצות שונות (נוחות יותר
ונטולות דורקים), כאשר הם סוחרים במשקה זה בכל מקום אליו הגיעו. עד מהרה, החלו אף
סוחרים אנושיים עושים את אותו הדבר, עד אשר כיום הפך משקה זה לנפוץ כמעט בכל פינה
מפינות קלדאריה.
מדבר דורק מהווה גם משכן לכמות מועטה של נוודים אנושיים, וכן לעלפים מדבריים
מוזרים, ככל הנראה שרידים מחורבנה של ממלכת פלוריאן. אגדות מספרות על עיר סתרים של
עלפים אלו, הנמנים על גזע
ה-Rose Elves, הנחשב לאחד הבכירים
(והנדירים) בגזעי ה-Elven Lords,
אלא שמעטים יודעים דבר-מה מעבר לכך על אותה עיר, המוסתרת לפי השמועה בקסמים רבי
עוצמה אי-שם בלב המדבר.
המחוזות שמצפון לים הרילדאריני
הינם שטח שחלקים גדולים ממנו מיוערים ביערות מחטניים קדומים, מתוכם מבצבצים מדי
פעם רכסי גבעות והרים קרים ונמוכים. מדובר באיזור קר ביותר, אשר חלקו הגדול מצוי בחורף
קפוא מעל מחצית השנה. בעבר הקדום, שכנו בעומק שטח זה בני אחת משבע התרבויות
העתיקות, הגלאוגיס (ראה ערך במדור גזעים), אלא שאלו הושמדו כליל זמן רב בטרם נודעו
מחוזות אלו לבני האדם ולעלפים, וחורבות עריהם שקעו למכתשים בתוך הטייגה הקפואה,
אשר סביבם גדלים עצים מעוותים ומסתובבים יצורים מוזרים.
את מקום הגלאוגיס תפסו, מזה אלפי
שנים, בני גזע מוזר אחר, אשר נודע בפי בני האדם והעלפים בכינוי "בני קראן"
People of Kren)).
מדובר באחד במוזרים ביותר מגזעי דמויי האדם, באשר בני גזע זה עוברים שני "גלגולים"
בטרם מגיע חלקו לצורתו הסופית. בכך הוא מזכיר (אף כי עצם האנקדוטה תעורר זעם איום
בלב כל אחד מהם) את עלמות הדומן הידועות לשמצה.
בני קראן נולדים כיצורים דמויי
לארווה, אשר מתגלגלים בתוך מספר חודשים עד שנה לצורה הבסיסית והנפוצה של הגזע:
אנושואיד אפרפר-ירוק, נטול שער, בעל ארבע זרועות דמויות קנוקנת, אשר כל חזותו
מזכירה הכלאה מוזרה בין אדם לדיונון. יצורים אלו הינם החיילים והפועלים של הגזע,
ותוחלת חייהם קצרה למדי: לא יותר מ 35-45 שנים. בדרך-כלל, הם מתים זמן רב קודם
לכן; בשל מספר העצום, תבונתם הנמוכה יחסית והיותם חיילים צייתנים ואוהבי קטל, אחוז
המוות ביניהם הוא עצום. קברניטי הגזע, אשר מכירים היטב את תכונותיה של צורת חיים
זו (המכונה Low Kren),
מסוגלים לשלוח בלא מנוד עפעף אלפים רבים מביניהם למות, ביחוד כאשר הם יוצאים
למלחמה כנגד בני גזעים אחרים.
ה-Low Kren אחוזים באובססיה להוכיח את עצמם,
משום שאמונתם היא כי המצטיינים ביניהם הם אשר יתפתחו בעתיד לצורת החיים הגבוהה
יותר של גזע הקראן.
אחוז קטן מה-Low Kren (לא יותר מ-10%, לכל היותר), החל מגיל 25 ואילך, עשוי אכן להתפתח לצורות
חיים אחרות. הקראן שוקע אל תוך עצמו בצורה מוזרה, ונכנס לתנומה עמוקה במהלכה הוא
מוכנס לאחד ממקדשיהם של בני הגזע, משם יצאו לאחר שנה שני יצורים שונים זה מזה (בהתפלגות
שווה לערך). אחד מהם הוא יצור עצום ותפוח המזכיר שילוב בין דרקון לדיונון ענק, בעל
תבונה ירודה ביותר, המכונה Breed
Kren. כפי ששמו מרמז עליו, יצור זה הוא אורגן הרביה של הגזע, והוא אשר
מופרה וממליט את הלרוות מהם מתפתחים בני קראן חדשים.
הסוג השני, החשוב לא פחות, הוא
יצור דמוי-אדם, הנראה כבן אדם גבה קומה בעל תווים נאים למדי[9],
אולם נבדל באופן בולט מבן-אדם בשל גוון עורו הנע בין ירקרק לירקרק-אפרפר. שערם של
ברואים אלו, המכונים High Kren,
הינו אף הוא בגוונים של ירוק עמוק או ירוק כהה. ה-High Kren מחולקים, בהתפלגות שווה, לזכרים
ונקבות המתפקדים באופן דומה לבני אדם. אף כי מוסד הנישואין מוכר להם היטב[10],
אף כי הם שני המינים עקרים לחלוטין ואינם מסוגלים עוד להביא צאצאים. מלאכת הרביה,
הנחשבת בעיניהם כבזויה, נותרת ל-Breed
Kren, ומותירה בידם את מלוא זמנם לעסוק בעניינים אחרים.
ה-High Kren הם המעמד השליט של הגזע,
והם האחראים להנהגתו ותרבותו. הם מהווים את האצילים, שרי המלחמה, הסופרים,
המלומדים, הכוהנים והקוסמים של ארצם. אף כי, כגזע כולו, אהבת הקרב נטועה בדמם והיא
תופסת חלק ארי בתרבותם, הרי הם אינם נוטים להשליך את חייהם מנגד על נקלה. ה-High Kren חיים בין 300 ל-500 שנים,
ומתחילים להזדקן בחמישית האחרונה של חייהם.
השלטון העליון בקרונזארק נתון בידי
"מועצת הנצח"; מועצה של תשעה-עשר שרי מלחמה, המהווים את העילית שבמעמד
האצולה. בראש המועצה עומדים המלך והמלכה של האימפריה. המלך הזכר, המכונה "אדון
הקרב", הינו השליט העליון ובעל המילה האחרונה באימפריה, למרות כי נהוג להתחשב
בדעתם של שרי המלחמה, לפחות באופן רשמי. מעמד זה אינו עובר בירושה: כל אימת שהמלך
מת, בוחרת "מועצת הנצח" את המלך החדש מבין שורותיה.
המלכה, המכונה "גבירת הנצח", הינה קוסמת עתיקה בשם ארקין-דארי (Erquin-Darie), החיה מזה למעלה מ-2,000
שנים, והיא ואישיותה הפכו לחלק מרכזי מתרבות הקראן. לפי המסורת, היא נישאת מחדש כל
אימת שבוחרת המועצה מלך. תפקידה הוא בעיקר טקסי (מה שתואם את הסברה כי דעתה שלה
נתונה אך במעט לאימפריה, ויותר לעניינים מסתוריים משל עצמה), אף כי מעטים השליטים
אשר יזלזלו בעצותיה, לפחות באופן רשמי. מאידך גיסא, בפעמים המעטות בהם התערבה
לטובת ארצה, בין אם בשדה הדיפלומטי ובין אם בשדה הקרב, קצרה בדרך-כלל הצלחה לא
מועטה.
מוצאם המדוייק של בני קראן אינו
ידוע, אולם מלומדים משערים כי הם אינם גזע "טבעי". הסברה הנפוצה לגביהם (אותה
הם מכחישים בזעם), הינה כי הם תוצאה של ניסויים שעשו בני גזע הגלאוגיס בעבר הרחוק,
כדי ליצור בעבורם גזע של משרתים. אחד הדברים המחזקים סברה זו היא הכמות הנכבדה של
מוטאנטים מוזרים המהלכים ביערות בצפון הרחוק של קרונזארק, סמוך לחורבות הגלאוגיס.
רבים מהמוטאנטים הללו הינם שלבי-ביניים מוזרים בין הקראן לבין יצור הנקרא סורקאן,
מעין גרסה יבשתית ושוכנת עצים של חיה דמויית דיונון אפור העוטה שיריון של זוחל על
חלק מגופו. הקראן עצמם אינם מחבבים את המוטאציות דנן כלל וכלל, וצדים אותן כשם
שצדים חיות. אגדותיהם מספרות על גזע של מוטאנטים שחורים, תלת-עיניים ויורקי רעל
בשם קארוקו (Quaruku),
אשר קראו תגר בעבר הרחוק על בני קראן וכפו עליהם מלחמה בת מאות שנים. מכל מקום,
בני קראן ניצחו והשמידו את יריביהם כמעט כליל, מבריחים את שאריותיהם אל עמקי העולם
התחתי. גם יתר המוטאציות נדחקו בהדרגה, וכיום ניתן למצוא אותן כמעט אך ורק בחבלים
הצפוניים והנידחים ביותר, וליד חורבות הגלאוגיס שהם בגדר "טאבו" מוחלט
עבור בני קראן.
עבור בני קראן, עצם איזכור הדעה כי הגלאוגיס השנואים יצרו אותם בימי קדם כחלק
מניסוי קסום, הינה כפירה ועלבון שדינם מוות. מנגד, אין הם חולקים על כך כי בימי
קדם היו עבדיהם של הגלאוגיס, אולם בנקודה זו או אחרת הם התמרדו והשמידו כליל את
אדוניהם המרושעים והנצלניים. לטענת בני קראן, הם עצמם עתיקים יותר מהגלאוגיס, והיו
אדוני הארץ ואיזור הים הרילדאריני כולו זמן רב טרם הופיעו הללו לראשונה על פני
העולם הידוע.
אם בשל מעלליהם של אדוניהם לשעבר
ועם מסיבה אחרת, בני קראן היו ונותרו גזע פרובלמטי מאד בכל הנוגע ליחסיהם עם גזעים
תבוניים אחרים; חלק גדול מה-High
Kren נראים כאחוזים באובססיה לפיה לא רק שהם הגזע הנעלה ביותר על פני
העולם הידוע, אשר נבדל מכל האחרים כפי שאלו נבדלים מהחיות, אלא כי יתר הגזעים
התבוניים, בעיקר בני אדם ועלפים זוממים כל העת כיצד להרע לבני קראן ולגזול מהם את
המגיע להם בזכות. אי לכך, סבורים הקראן כי על גזעים אלו, במקרה הרע, להיות מושמדים
(כגורלם של הגלאוגיס, וכפי שניסו בני קראן לעשות לסאראו בזמנו בכל מקום בו לחמו
בהם), ובמקרה הטוב להיות מסולקים מהשטחים שתובעים הקראן לעצמם או להפוך לעבדים
נרצעים (כגורלם של בני האדם והגמדים, למשל). הקראן הם גאים מאד, ואך בנדיר כורתים
בריתות עם גזעים אחרים. עד לפני שנים לא רבות, כמעט ולא קיימו דיפלומטיה או קשרים
כלשהם עם העולם החיצון, מלבד מלחמה.
המלחמה היא אחד המושאים העיקריים
של תרבות הקראן, אשר ניהלו אינספור מלחמות גדולות וקטנות מאז עמדו על רגליהם
לראשונה והקימו את מדינתם העצמאית. כאשר אין להם אויב מבחוץ, מתקוטטים אציליהם זה
עם זה, אף כי הומצאה מערכת מסובכת של קודים וחוקים לעדן מלחמות אלו ולקבוע להם
סייגים. אהבת שלום ופשרנות נראית לקראן כדבר הנחות והבזוי ביותר שניתן להעלות על
הדעת[11].
אי לכך, כאשר הם מסתבכים בסכסוך, הם עשויים לשפוך בו קיתונות של דם ולהסתבך במשך
מאות שנים רבות, גם אם ידם אינה על העליונה. זאת, בדרך-כלל, עד שארקין-דארי מוצאת
דרך לחלץ את "מועצת הנצח" מן הבוץ אליו נכנסה בשחצנותה.
לפי תפיסתם של בני קראן, הרי הים
הרילדאריני וכל ארצותיו הם חלק אינטגרלי מ"אימפריית הנצח" שלהם. בעבר הרחוק,
לחמו בסאר'או של האמראב על שטחים אלו, ואכן כבשו חלק ניכר מהם באלף השני ומחציתו
האלף הראשון לפנה"ס, כאשר החלה אימפריית האמראב להחלש ולהדרדר. אלא, שחולשה
פנימית החל ב-500 לפנה"ס (אולי האחרונה במלחמות הקארוקו) הוביל את הקראן
לכאוס ארוך, אותו ניצלו בני גזעים אחרים (בעיקר בני אדם הקטיליאניים ועלפי יער)
כדי לנער אותם מחופיו הדרומיים של הים הרילדאריני. בני קראן לא שכחו זאת מעולם, על
אף כי כמעט שלושת אלפים שנה חלפו מאז, ומדי פעם ניסו את מזלם בפשיטות גדולות
ומסעות מלחמה, אשר רובם העלו חרס או צלחו לזמן קצר בלבד.
האחרונה בארצות שלטונם, מעבר
לגבולות ארצם הנוכחית, היתה הארץ הקפואה זורנאו (בפיהם קרויה זור-קראנרין). במשך מאות
על מאות שנים, שיעבדו הקראן ביד ברזל את בני האדם הצפוניים, צאצאי האארתאד
הקדומים, והפכו אותם לעבדים נרצעים. במאה ה-3 לסה"ה, התערבה בסכסוך רילדאריה,
מלכת הואלקיריות האחרונה אשר שלטה באי ההידרוסטי, ויצאה לזורנאו עם צבא גדול (הפלגה
אשר העניקה לים הרילדאריני את שמו). המלחמה בין הצדדים ארכה מאות שנים עקובות מדם (אשר
התארכה זמן רב לאחר ששלטון הולקיריות נעלם מהידרוסט, ורילדאריה ומלוותיה עקרו
לזורנאו סופית), ועל אף התבוסות הכבדות שהנחילו הולקיריות ואנשי הצפון לקראן, שבו
אלו ותקפו בחמת זעם. בסופו של דבר, אי-שם במאה ה-7, נאלצה ארקין-דארי כמעט להכריח
את "מועצת הנצח" להגיע להסכם עם רילדאריה, באשר מצבה של קרונזארק עצמה
היה בכי רע, והיא עצמה עמדה בסכנת פלישה. בני קראן הכירו בחירוק שיניים בשלטונה של
רילדאריה על זורנאו, אולם כאשר עזבה זאת את הארץ והורישה את תפקידה לאחת
הואלקיריות הכחולות שבפמלייתה, שבו והתכחשו להסכם, בטענה כי התחייבו להכיר אך ורק
בשלטונה "הזמני" של רילדאריה, ולאחריו על הארץ לשוב לאדוניה החוקיים.
מאז, פרצו לסירוגין מלחמות גבול בין שני הצדדים, והקראן הצליחו לצמצם את גבולות
זורנאו ואף לכבוש את רובה פעם או פעמיים, למספר עשרות שנים.
כיום, מתאוששים הקראן ממאות שנים ארוכות של מלחמות פנימיות אשר שברו כמעט כליל את
כוחם. "אדון הנצח" החדש, הצעיר והשאפתן שלהם, נור-דארן, החל עוקב בחשד
ובעויינות אחרי הצלחותיה של האימפריה ההידרוסטית, ובעיקר במתרחש מעברו האחר של
הים, בטאלורי המוכה. הקייסר החדש, אשר חש כי כוחו בידו, מכין כעת, בהדרגה, את עמו
למסעות כיבוש ותהילה חדשים, אולם בניגוד לקומדיו, החל לשבור את הטאבו עתיק היומין
ולגשש מעט בשדה הדיפלומטיה האנושית. ברית זהירה נכרתה בינו לבין המלך העריץ של
אריגרטה, אשר כמוהו שוטם את ההידרוסטים ומעוניין להכות בהם. מעבר לכך, הרי
ששחצנותו המחליאה של נור-דארן (ושל אנשיו) במגעים דיפלומטיים[12]
הכשילה אותו מלהגיע להישגים גדולים יותר.
למרות זאת, החלו ההידרוסטים בשנים האחרונות להשקיף בדאגה הולכת וגוברת על הקראן
ומנהיגם החדש, ולסמן אותם כסכנה חדשה לאימפריה ולמושבות שלהם. שמועות מספרות כי
יעדו הבא של נור-דארן יהיה כיבוש רב-רושם של אוסייל דה לה-מר, אולי מפני שהוא
משתעשע ברעיון להפוך מקום זה לעמדה קדמית למבצעים עתידיים, וכן להרשים את המצביאה
העצמאית פון הלנשטיין (אחת מבני האדם היחידים שהוא מעריך באמת ובתמים) כדי לפרוש
עליה בעתיד את חסותו היהירה.
ראשית ימי העם הטאדאפי, עם אנושי
הקרוב במוצאו לשוכני הארכיפלגו ההקטיליאני, הינו במושבת ספנים הקטיליאנית אשר
נוצרה אי-כה בשלהי האלף הראשון לפנה"ס, עם שקיעת כוחם של הסאראו ובני קראן
כאחד. ההיסטוריה הקדומה שלה מספרת על מספר מלחמות, בבני קראן מחד גיסא, ובדורקים
שוכני המדבר מאידך גיסא. כיום, מכל מקום, ההבדל בשפה ובתרבות בין הטאדאפים
להקטיליאנים הינו ניכר, ואך בדוחק הם יכולים להחשב כבני אותה תרבות.
טאדאפוס, השוכנת סביב הביצות החמות העצומות שבדלתא של נהר טאדיף[13],
היתה נתונה מראשית ימיה בקונפליקט בין סוחרים ואיכרים מחד, לבין אנשי אגרוף וסוחרי
עבדים מאידך, ועברה תקופות 'אור וחושך', מהומות ומלחמות אזרחים. בצל אותן ארועים,
הלכה והתפתחה בהדרגה החברה הטאדאפית החצויה, כאשר אף חלקה שאינו מזוהה עם סחר
עבדים וביזה מצוי במאבק וחיכוך תרבותי-דתי מתמיד בין זרמים שונים, אשר הלכו
והתפתחו בהדרגה לחברה המאמינה בפנתאון אלים שונה לחלוטין מזה המאפיין את בני
הקטיליאנה המקוריים.
חלק ניכר (כ-30% מהטאדאפים) מאמינים באלה אחת בשם מאנאריס (Manarys), אשר ידועה גם בהקטיליאנה כאלה
של עוצמה מנטלית ופיזית כאחד, ולפי חלק מן המלומדים, היתה בעבר הקדום משרתת של ה-High One אשר נטשה אותו והסתפחה אל
הפנטאון ההקטיליאני. טאדאפים אחרים מאמינים במספר אלים, ביניהם הנסיך הזהוב,
וגרסאות מקומיות של האלים ההידרוסטיים הידנלור וגלימרדון. אל אלו הצטרפו מהגרים מזורנאו המאמינים
באליל המכונה "אבי הסוסים", וקומץ של של מאמינים באלוהותה של הולקירי
רילאדאריה, כנציגתה של אלת האור עלי אדמות. מעבר לכך, הביאה השפעה תקופתית של
אמזונות האש מקלאן אר-נארסילור אף להיווצרות חבורות גדולות של מאמיני אלה של בנות
גזע זה, נארוון, בגרסתה לפי אמונת ה-Path
of the Sparking Blade (ראה בתאור אמזונות האש במדור גזעים לפרטים נוספים),
אשר זכו לכינוי "אוהבי הגבירה", כאן כמו באויידנשלוס. כאשר זכתה טאדאפוס
למספר מאות שנים של שקט, בהן צומצם כוחם של סוחרי העבדים והמיליציות החמושות מרבות
הצרה, אורגנה הדת בצורה שכל אותם אלים, שבעה במספר, נכנסו אל הפנתאון הטאדפי
הרשמי.
הביצות הגדולות והחמות של שפך
הטאדיף היו תמיד חלק מרכזי מהוויית החיים בטאדאפוס, לטוב ולרע כאחד. מחד גיסא,
הפיקו בני טאדאפוס משרשרת הביצות הגדולה מגוון מינרלים, חומרי גלם וסחורות יחודיות
(כולל בשמים נדירים ומשובחים), אשר העשירו מאד את המדינה, כמו כן, גילו שם חיות מיוחדות
כולל זן מיוחד של עוף מיים קדום דמוי ברווז ענק לו קראו הטאדאפים זיירוס, המשמש
בטאדאפוס למגוון שימושים, מבשר ועד חיית רכיבה אמפיבית באיזורי הביצה והנהרות.
מאידך גרמו הביצות מגוון של צרות-צרורות: החל מקדחת, וכלה בהצפות ובמפלצות, כגון
נחילים של עלמות דומן, לטאישים ואנשי דו-חי מרגיזים אשר פשטו שוב ושוב לאיזורים
המיושבים. יתר על כן; בהדרגה, החלו חלק מבני האדם עצמם, בעיקר באיזורים הכפריים
הנידחים והקשים לגישה[14],
החלו לסגל לעצמם אמונה בטוטמים ובאלוהויות הקשורות לביצה. מתח החל להיווצר בין
מאמינים אלו לבין יתרת הטאדאפים, אשר כינו אותם בלעג "גאמבוסיס" על שם
גאמבוק טאדו שד הצפרדע, המפורסמת באלוהויות הביצה. הגאמבוסיס גונו כמצחינים, בעלי
מנהגים נתעבים ואף כדוגלים בפולחן סתרים הקשור אי-כה לישויות כאוטיות מסוכנות. מדי
פעם, נרדפו אי-אלו מהם באשמת בריתות עם יצורי הביצה, כגון עלמות הדומן, ואספקת
מידע לאלו האחרונים על מטרות אנושיות טובות לתקיפה.
הכף התהפכה במאה הנוכחית; בעוד בעולם הגדול מנהלת הידרוסט את מלחמותיה, ואורדאריס
מפילה שואה על אמזונות האש של קלאן אר-נארסילור (אשר כמה מהן היו קשורות ל'אוהבי
הגבירה' בטאדאפוס), נפל דבד בטאדאפוס, וצירוף מאורעות הפך את ארץ הסוחרים לסיוט. התחזקות
פולחן סיימר בקרב צעירים מופקרים בארצות רבות של העולם הידוע לא פסח אף על ערי
המסחר של טאדאפוס, אלא שכאן לבשה אמונה זו גוון מיוחד הקשור לביצות, אשר שילב בין
פולחן סיימר לפולחן יצורי הביצה, שנראה לצעירים המופקרים ביזארי ומנוגד למסורת די
הצורך כדי להסתפח אליו. עד מהרה, החלה מתפשטת בטאדאפוס כת הולכת וגדלה אשר כונתה
כת "ביצת העינוגים", אשר מאמיניה שילבו שנאה לפנטאון המסורתי, שימוש
מסיבי בסמי הזיה, סטיות מיניות והערצה ביזארית של יצורי ביצה. בו בעת, החלו יצורי
הביצה עצמם, בעיקר אנשי דו-חי מגודלים ואלימים הקרויים בוגולים, ללחוץ בחוזקה
הולכת וגוברת את המדינה המאויימת.
מלך טאדאפוס, קלאודיוס הרביעי, עשה רבות כדי להדוף את ההתקפות מבית ומחוץ, ושכר
כמות רבה של שכירי חרב מטאלורי לשם כך. אלא, שעם פרוץ מלחמת טאלורי-הידרוסט חזרו
אלו ברובם לביתם כדי להשתתף באותה מערכה. חודשים מעטים לאחר מכן, בברית בין סוחרי
העבדים העתיקים ל"מאמיני ביצת העינוגים", הופל קלאודיוס הרביעי ונרצח,
כאשר הוא מוחלף באחיינו ההולל אריוס. זה החל עד מהרה לא רק לסגוד ל"ביצת
העינוגים", אלא העיז והפך את פולחן גאמבוק טאדו לפולחן הרשמי של הממלכה. כאשר
פרצו מהומות ומלחמות אזרחים, שילם המלך ההולל סכום נראה לדורקים מן המדבר, כדי
שייסיעו לו לדכא את המרד. בדרך זו, הפך אריוס אף לואסאל חנפן של גזע המפלצות
המדברי, אשר הצליח לפרוש אדונותו על טאדאפוס בקלות מעוררת חלחלה, ולקבל משם סחורות
ומחצבים אשר סייעו לו במלחמותיו האחרות במדבר דורק ומחוצה לו.
כיום, הפכה טאדאפוס שם נרדף לפרברטיות וזדון; מלכה אריוס בנה לעצמו ארמון חדש בלב
ביצה מלאכותית שנוצרה בריטואל עיפוש, ומעסיק משמר גדול של עלמות דומן ובוגולים.
הוא ומאמיני ביצת העינוגים מקריבים קורבנות אדם באין-מפריע במקדשיהם המבעיתים,
ורודפים את חסידי יתר האמונות במדינה. כלפי חוץ, הפכה טאדאפוס "שוחרת השלום",
לבסיס פעולה וסיוע לכתות סיימריסטיות אחרות, בעיקר הרדיקלים ההידרוסטים[15],
וכן בסיס ליצוא סמי הזיה וחומרים דומים לכל מדינות צפון-מערב ואלנקאלד. גילדת הספנים
הטאדאפית העתיקה שינתה את שמה לכינוי הנתעב "הטיטאנים של פריאפוס[16]",
אשר הפכה, פשוטו כמשמעו, לאיגוד של מפיצי סמים, שפחות-מין ושאר תועבות. ההידרוסטים,
לכשעצמם, מביטים בכעס במתרחש בטאדאפוס, אולם עד עתה, נשמרו בין המדינות שלום ואף
יחסים דיפלומטיים וסחר. המחצבים (ושאר הסחורות יקרות הערך) הטאדאפיים, ככל הנראה,
חשובים מכדי שיוותרו עליהם. מאידך, בין זורנאו הצפונית לטאדאפוס הוכרזה מלחמה,
בעיקר בשל השתוללותם המחודשת של סוחרי עבדים, אשר פשטו על הקלאנים של זורנאו בכדי
לחפש "סחורה". קרבות עזים, מלווים בחדירות של הרפתקנים, ניטשים בגבולה
הצפוני של טאדאפוס, אולם עד כה, לא הביאו אלו כל הכרעה, ואף לא קרבו אותה.
בני האדם הראשונים אשר ישבו את
המחוזות הקפואים שבצפון-מזרחו של הים הרילדאריני ומעבר לו, הגיעו לארץ של זורנאו
לפני אלפי שנים, בעת שלהי עידן ערפילי הליל. לפי האגדות, עסקינן באחד מן האארתאד
העתיקים, אותם ציי ספינות אגדתיים על גבם באו אנשי הצפון אל העולם הידוע לפי
מסורתם העתיקה.
אחד מאותם אארתאד נפרד מן היתר (האארתאד המרכזי, לפי האגדה, הפליג הרחק דרומה משם,
וממנו באו אבות-אבותיהם של הקיידרהרצים) אי-שם בצפון הרחוק, וספינותיו נטרפו על
חופי קרח. אנשי הצפון אשר ירדו ממנו נדדו בארצות קפואות, ושרידיהם הגיעו לזורנאו,
מקום בו "התאהבו" בשל הציד המגוון והגפנים הלבנות שגדלו בו בשפע. אלא,
שבמיוחד נשאו חן בעיניהם סוסי הקרח הכחולים אשר דהרו באותם מישורים, אשר נראו
לאנשי הצפון כנס אלוהי, ומהווים עד היום נדבך עיקרי וחשוב בתרבותם.
אלא, שהתרבות הקדומה של אנשי
זורנאו, שלא היתה אלא קונפרדציית שבטים, נמחצה ושועבדה באכזריות בידי הקראן, אשר
ראו באנשי הצפון לא יותר מאשר סוג נחות של קופים אשר מצווה לשעבדו ולאלצו לעבוד
בפרך עבור "אימפריית הנצח". זורנאו היתה משועבדת יותר מאלף שנים, בטרם
הגיעה לעזרת יושביה רילדאריה מלכת הולקיריות, אשר נחלצה לסייע להם ממקום מושבה
שבהידרוסט.
מלחמת השחרור של זורנאו היתה ארוכה ועקובה מדם, אולם לאחר מאות שנים, נאלצו הקראן
להכיר באובדן שלטונם, אם כי לאחר הסתלקותה של רילדאריה שבו ופלשו מדי פעם בפעם.
זורנאו, מאז ועד היום, היא ארץ
פרועה של רוכבי סוסים שלא השתנו בהרבה מאז תקופת האארתאד הקדומה (הגם שהמירו את
האוניות, כאמור, בסוסים[17]),
השבטים סוגדים למיני אלילים, חלקם קשורים בסוסים וקרח, ואילו אחרים סוגדים בעקיפין
לאלת האור, דרך דמותה של רילדאריה הנתפסת בעיני כל השבטים כמשחררת האצילה אשר גאלה
אותם מעול הקראן השנואים.
הישובים הגדולים בזורנאו מעטים, ומלבד הבירה האגלפראו שעל חוף הים, אין ישובים
העולים באוכלוסייתם על אלפי אנשים בודדים, ואף אלו מועטים מאד. בשאר הארץ, מתכתשים
שבטי רוכבים לוחמים ביניהם, כמנהגם מאז ומעולם. תרבות שונה במעט התפתחה לאורך
החופים ובמצודות האבן שהקימו הואלקיריות באיזורי הגבול עם זורנאו. שם, ניתן למצוא
אנשי צפון תרבותיים יותר, אשר ביניהם סוחרים ומשכילים, ואף אבירים לא מעטים, בני
מסדרים אשר הוקמו בימים עברו בידי הולקיריות. מסדרים אלו לקחו חלק חשוב ב"מלחמת
הקודש" שהכריזו אבירי מערב ואלנקאלד על סולטנות סורגושיראג, והם היו אלו אשר
כבשו את המחוז הצפוני השומם של סוראגיה והקימו בו את ממלכת אויידנשלוס (ראה ערך). כמו
כן, התיישבו בהאגלפראו ובקומץ ישובי חוף אחרים אף מעט סוחרים טאלוריאנים
והקטיליאנים, אשר תרמו מאד לפיתוחם של ישובים אלו, הופכים למיעוט בעל השפעה. אחת הסחורות
העיקריות של זורנאו (מלבד סוסים כחולים שנחשבים אסורים למכירה לפי חוקי דתם של
השבטים), הינו יין הדאר-פריינווארט הצונן והמשובח, המופק מן הגפנים הלבנות. יינות זורנאו
התפרסמו מזה מאות שנים כמשובחים במיוחד, ונמכרים בהידרוסט ובמדינות אחרות בעד
הון-תועפות.
השלטון המרכזי הרופף מאד בארץ זו
נתון, אז כהיום, בידי הולקיריות הלבנות והכחולות השוכנות בזורנאו, ומהוות כ 15%
מהאוכלוסיה לערך, כשהן זוכות למעמד נערץ ולא פעם חצי-אלוהי. ולקיריות אלו מקיימות
מועצה, המזכירה במעט את "המועצה הלבנה" של הידרוסט בימים עברו, ומתוכה
נבחרת, לפי המנהג העתיק, מלכה המכהנת כ-400 שנים טרם שהיא מפנה את כסאה למועמדת
צעירה יותר. במאות השנים האחרונות החלו ניצני מתח בין השבטים בפנים הארץ לבין
שוכני החופים, כאשר הולקיריות מנסות תדיר להרגיע ולפשר ביניהן. אלא, שכעת התאחדו
מרבית תושבי זורנאו להדוף את הטאדאפים הפושטים מדרום, ולקדם אף את איום הקראן אשר
שב ומתעצם במערב. אי לכך הובלעו מתחי הפנים, במידה רבה, לפחות לעת-עתה.
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום
[1]קרי, בני אדם שמוצאם מארץ ז'ראל שבצפון יבשת אסטארנה.
[2]המלך חיוור הפנים אשר נטש את אמונת הזוהר וסגד בגלוי לנאקרוב. השקיע את
ז'ראל בנהרות של דם וקסמים אפלים עד אשר הופל בסופו של דבר ב"קרב אלף
הזאבים".
[3] מסדר אשר אף הוא העתק של מסדר
הכוכב המקורי, הפועל עד היום בז'ראל.
[4] כינויה הבלתי-מחמיא של הברית
הצבאית עתיקת השנים בין עלפי הסערה של קאהראן-וול לדיקטטורה של קיידרהרץ.
[5] למעשה, היה מנהיגם דה-הלודן
היוזם והמנהיג של המסע, והרוח החיה מאחורי הנסיון הכושל ליצור 'אבירות בינלאומית'.
[6] רונובסק ידוע כ"אל הזעם
והמרד", או מגנם של פשוטי העם מפני ניצול מצד אצולה ובעיקר בורגנים עשירים.
כוהני רונובסק, אשר מוצא הראשונים מהם מרושקין, לחמו במשך מאות שנים כמתחרת בלתי
פוסקת כנגד שלטון טוטאנהאגן בקיידרהרץ. במאה וחמישים השנה האחרונות, החלו מנהלים
מלחמות ומרידות של פועלים כנגד הפלוטוקרטיה הנצלנית שצמחה בהידרוסט וערי הנמל
הגדולות של איירנוסט ואינטוריה. עם זאת, הזרם המרכזי של רונובסק נשמר מפגיעה בחפים
מפשע (עד כמה שניתן), ומוכן להכיר בשלטון פאודלי חלש של "אצולה עממית".
הזרם הפורש, כאמור, הוא קיצוני הרבה יותר, ומקדש את האלימות המהפכנית גם כמטרה,
ולא רק כאמצעי.
[7] אשר הם מקור ההוגאש מניה
וביה. עד היום, מתגוררות קהילות שלהם ברבעי העוני שבפאתי אוסייל דה לה-מר.
[8] נודעה כיריבה של טוטאנהאגן
ואף של יריבו קריגנסדורף, ושילחה במשך תקופות ארוכות מאמינים פרועים ומפלצות לאיי
קיידרהרץ. כוחה רב עדיין בארכיפלגו של קרונפורד. מספר תרבויות אנושיות ראשוניות
ואלימות סגדו לה בתור מעין אלת צייד, והעלו לה קורבנות אדם.
[9] אי לכך, הוא מקבל בונוס להטלת
מראה חיצוני, כאילו היה עלף למחצה.
[10] הם מחשיבים עצמם קשוחים מדי
מכדי להכנע לרגשות "אנושיים נחותים" כגון אהבה, אף כי בפועל אין הם
מנועים מלחוש רגשות כאלו.
[11] אי לכך, הם בזים לסיימר יותר
מלכל דבר אחר. הופעת הרדיקלים 'אוהבי השלום' בתרבויות האנושיות נראית לקראן כסימן
מובהק לטיבם הנחות של בני אנוש.
[12] כאשר בעיניהם, עצם קיום המגע
עם בני גזע אחר הינו ויתור ואדיבות גדולה מאד מצידם.
[13] אשר משמו הקדמוני דנן נגזר
שמה של טאדאפוס עצמה.
[14] בחלקים מטאדאפוס קיימת מסורת
של "כפרים צפים" או בנויים על במות עץ בענפיהם של עצי ענק הגדלים בביצה.
[15] מאידך, יחסיהם עם המהפכנים
הטאלוריאנים בראשות באביין הינם מתוחים ועויינים מאד, בעיקר בשל בוזו הקולני של
מנהיג המהפכה למנהגיהם.
[16] אליל זימה הילאסיאני המהווה
חלק מפולחן 'ביצת העינוגים'.
[17] שככל הנראה לא היו זרים לאבותיהם. העתיקה
באגדותיהם מספרת על הדרך בה נסו אבותיהם הקדומים מארץ מולדתם, שנשטפה בידי כוחו של
אל זדון הדומה מאד בתאורו לבאלגורת', עברו דרך קשה והפכו מעם של רוכבי סוסים לעם
של יורדי ים. מסיבה זו, ככל הנראה, רבתה כל-כך התלהבותם מן הסוסים המשובחים שמצאו.