הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות
הידרקראון:
מפתח כללי לעיר ורבעיה
חלק ב': הטבעת האפורה: רבעי העוני של
הידרקראון
דחוקים בין רגלי הרכסים לאגם המזוהם,
הפכו הרבעים שלחופיו הצפוניים והדרומיים של אגם היידראו לחלק הגרוע והמצחין ביותר
של העיר; רוב-רובם של הרבעים הללו בנויים על הקרקע הבוצית והמזוהמת של האגם,
ושרויים יומם ולילה (בעיקר הצפוניים שביניהם) מתחת לענן מחניק של ערפיח שבא מן
הסדנאות הענקיות של רובע הארובות ומספר מקומות אחרים; רוב-רובם של אותם רבעים,
הינו מבוך של בתים צפופים וסמטאות מזוהמות, שהפסולת מפונה מהן אך לעיתים נדירות;
משמר העיר ופקחי העיריה המסתובבים בהם מושחתים ואלימים במיוחד, והמתח והאלימות
לעולם אינם רחוקים. חלקה הצפוני של הטבעת, עומד בעיקר בסימן של סדנאות הענק
ומגוריהם של המוני הפועלים הנדכאים העובדים בהם בעבור משכורות עלובות, וכן בסימן
הנמל הענק של הידרקראון, על המוני הפונדקאים, הסמטאות והסכנות שהוא צופן. החלק
הדרומי, לעומת זאת, הינו בעיקר רבעים חקלאיים לשעבר שהדרדרו לשפל המדרגה עקב
השינויים בעיר, ובעיקר הזיהום שהלך וגבר במי האגם.
רבעי הטבעת האפורה, בעיקר בצפון,
מופרדים היטב מהרבעים העשירים יותר שמעליהם, אגב ניצול המצוקים התלולים של רכס
פוגסקארף, שאותם ניתן לצלוח דרך מנהרות ושערים מוגנים, בהם בודקים השומרים היטב את
זהות העוברים והאם יש להם משהו לעשות בחלקיה העשירים יותר של העיר. ברבעים
הדרומיים, ההפרדה נוקשה פחות, ולמעשה מתקיימת פחות בעזרת חומות, אלא יותר בשאלה
המהותית ידו של מי גברה – של הקהילות הישנות ואבירי סנט-קלאודור, או של המים
המזוהמים, הספסרים והעושקים.
תיאורים מפורטים של רבעי צפון הטבעת האפורה:
איזור הנמל הגדול | רובע הארובות | רובע
האקלי | רובע מק'קלירד |
רובע הארובות
תיאור מקוצר של רבעי הטבעת האפורה
1) הרבעים מדרום לאגם היידראו
רובע מצולות השמחה
שוכן ליד בית הקברות לאביונים, וסביב אגם
קטן שהפך מזה שנות דור לשלולית מצחינה של ביוב, הפך רובע זה (לשער: רובע קרן האגם)
לגהינום של הידרקרון; זוהי התחנה הסופית אליה מגיעים חסרי-כל שהדרדרו עד הדיוטה
התחתונה, נכים, מטורפים ושיכורים שהחברה הקיאה אותם, וחלקם כמעט ואיבדו צלם אנוש.
כיום, מדובר בבליל של צריפים, בקתות, חורים והריסות של מבנים ישנים, שמשתרעים
בצפיפות בתוך קרקע בוצית ומצחינה.
רובע קרן-האגם, היה מאז ומעולם רובע עני
וירוד יחסית לרבעים החקלאיים של דרום העיר; הרובע היה מאז ומעולם אוסף של בתים
עלובים יחסית, שהצטופפו מתחת למטעי התפוחים של רובע הפעמון, דחוקים בין שפת האגם
לסכר הקיידרהרצי הישן והמפחיד, ורק מתלול סלעי לח, דולף ומצחין הפריד בינו לבין
ביצת סאולנהוד במערב. כאן, חי בדורות עברו אוסף של אריסים שעבדו ברבעים החקלאיים,
איכרים עניים בעלי משקים זעירים, מפעילי דוברות ועוד כהנה וכהנה. אלא, שמאורעות
שני הדורות האחרונים דרדרו את הרובע עד הקצה – החל מזיהום מימיו של אגם היידראו,
שהשפיע במיוחד על הגדות הנמוכות שמתחת לרכס הברקים, והמית את המשקים הקטנים;
הדרדרותו (ויש אומרים, הקללה שהוטלה) של רובע הפעמון וחורבן מטעי התפוחים שלו,
וזליגה הולכת וגוברת של פושעים ושיכורים חרצו את גורל המקום סופית. כיום, אפשר
למצוא כאן, לצד המוני החלכאים הבוהים נכחם בעיניים חלולות, ושלדי-אדם נגועים
בבהרות ומחלות ממחלות שונות, גם לא מעט פשע אלים. בין היתר, קמו במקום מספר
פונדקים מזוהמים ואלימים, ובית בושת בשם "חלום רטוב", שמעסיק את הפרוצות
הירודות, המטונפות והדוחות ביותר בעיר, שלא מצאו פרנסה בשום מקום אחר, ומהווה מקור
לא-אכזב להפצה של מחלות מין ושאר מיני זוהמה.
מאחר ואפילו הרדיקלים נרתעים מלהכנס
למקום הזה, הרי שהמפלט הכמעט יחיד עבור אנשים צעירים שהגיעו לכאן, הינו להצטרף
לאחת הכנופיות האלימות, שהופכות את הסמטאות למקום מסוכן להחריד.
בית הקברות לאביונים: כמו כן, נטלה עיריית הידרקראון
אדמות של משקים הרוסים בדרום-מערב הרובע, והרחיבה את בית הקברות המקומי הקטן, כדי להקים
את מה שהפך לאחד המקומות המבעיתים ביותר בעיר: בית הקברות לאביונים – שטח עצום של
בורות מכוסים או מכוסים למחצה, חסרי שמות, בינות לעצים שנבלו מזמן והפכו לאנדרטאות
מעוקמות, כאשר לא אחת נחפרים בגסות קברים קיימים כדי להשליך אומללים נוספים שמתו
ברבעי העוני. ידועה במיוחד לשמצה היא מערה טבעית עמוקה מאד הפעורה בגבול בין בית
הגברות לבין רכס הברקים העולה לעבר רובע הפעמון; המערה, שעץ נבול עתיק יומין גדל
ליד פתחה, הפכה אתר לקבר אחים, אליו הושלכו בחופזה מאות על מאות גופות של קטולי
מרד הפועלים הגדול ואסונות אחרים. כיום, המקום נחשב רדוף, השמועות מספרות על קולות
איומים שעולים מן המעמקים בלילה, ולהוסיף על האירוניה, תלה אי-מי חבל תליה על העץ
הגדול, שאיש לא טרח להסיר, וחקק תחתיו את המילים: "אכן טוב ומזין הוא פרי
העץ, אך מתוק וטוב ממנו פרי האדמה".
לא זאת בלבד, שבעיר מסתובבות שמועות
עקשניות כי המקום – למצער, מעמקי המערה והפירים העצומים, נגוע באלמתים, אלא
שהחבורה שעובדת בבית הקברות הינה חבורה מוזרה- אוסף של אנשים מעורערים בנפשם,
צעירים סוטים המעריצים גוויות ורקבון, ושאר ברנשים שלאיש אין רצון מיוחד לתהות על
קנקנם. השמועה מספרת כי חצי מהם סוגד לעורב הנשמות, והחצי האחר זולל מתים לתאבון;
אולם כל עוד השמועות המצמררות נשארות בתור כאלו, איש אינו יורד לעומקם של דברים.
בית החולים לעניים ובתי התמחוי: עיריית הידרקראון, שהחלה
להשתמש במקום כ"פח אשפה" לסילוק "פיות חסרי תועלת" אכן הקימה
מספר מוסדות בכדי לנסות ולהתמודד כך עם הלחץ מארמון המלך וממקומות אחרים – בעיקר
בית חולים לעניים ושני בתי תמחוי, והכנסיה ההידרוסטית הקימה בית תמחוי נוסף
וכנסיה. אלא, שכצפוי עשו אווירת הרובע והשחיתות של הממסד את שלהם, והפכו את
המקומות הללו למזבלות מתועבות של פשע, זוהמה ומוות; בתי התמחוי, במיוחד העירוניים,
מגישים לא פעם שאריות ופיגולים לשמם; אנשי המשמר והפקידים שנשלחו לשם – בדרך-כלל,
הבררה של הבררה של המנהל ההידרוסטי, שנשלחו לתפקיד זה בתור עונש – עושים ברובם יד
אחת עם הפושעים והסרסורים, ועוד כהנה וכהנה. במיוחד ידוע לשמצה בית החולים, שצוותו
סיגל מנהגים מוזרים מאד, ורבים טוענים כי מוות על עמוד התליה עדיף בהרבה על גסיסה
איטית באותו מקום.
דרך העגלות: הדבר היחיד בעל החשיבות ברובע, מבחינת
עיריית הידרקראון, הינה דרך עגלות ישנה היורדת מגבעת הברקים (היא חולפת בתפר בין
גבעת הצבי לרובע הפעמון), וחוצה בקו ישר יחסית את מזרח הרובע, עד שהיא מגיעה לגשר
המחבר אותו עם העיר הצפונית. מאחר וזהו נתיב חשוב מאד למעבר (בעיקר של עגלות
ומשאות כבדים) בין שני חלקי העיר, הרי שהעיריה נאלצה להתחיל ולהגן על העגלות
העוברות בו מפני ההתקפות החוזרות ונשנות של כנופיות מורעבות. לאחר שפעולות תגמול
אכזריות שעלו בחייהם של חפים מפשע רבים מבין תושבי הרובע לא הועילו, נאלצה העיריה
להשקיע משאבים בהקמת סוללות עפר המגביהות את הנתיב, הקמת מספר מגדלי תצפית, וחיובו
של גנראל זורסטון להקצות כח מיוחד של אנשי משמר העיר לאבטח את המגדלים ואת קטעי
הדרך שביניהם. מפקד המשמר המושחת, ניצל את ההזדמנות כדי להפטר כך מקציני משמר שלא
נשאו חן בעיניו, ובראשם סרן בשם רודריק היוארדס, אדם שנחשב לקצין מוכשר וישר – מה
שללא ספק היה לצנינים בעיני מפקד המשמר. יצא, שבאורח מוזר, דווקא יחידת משמר-עיר
זו, שמוצבת בתפקיד ובמקום הגרוע ביותר, נחשבת ליחידה יעילה וישרה הרבה יותר
מהממוצע, ומפקדה חורג לא פעם מההנחיות שניתנו לו, ומנסה לסייע ככל יכולתו בפנים
הרובע – אלא שכוחו מוגבל מאד, אנשיו מעטים ולא מצוידים כהלכה, וחלק מהתפקידים
שהוטלו עליו הינם אכזריים מאד מניה וביה: בעיקר ליווי המגורשים מרבעים אחרים אל
תוך "מצולות השמחה", וסילוק אנשים נואשים – כולל נשים וילדים, שמנסים
לטפס על הדרך ולהתחנן בפני נהגי העגלות שיושיעו אותם מן הגהינום אליו הושלכו.
יוזמה שניסה סרן היוארד לקדם, לנסות ולרתום כמה מן האומללים לשירות המשמר, הוכשלה
ברובה בידי גנראל זורסטון, והצלחתה היתה צנועה למדי – כמה תריסרים בודדים של
אנשים, שלא זכו לכל מעמד שהוא מבחינת רשויות העיר.
רובע האנקולים
רובע האנקולים היה בעבר רובע דייגים
בעיקרו, והדבר ניכר עדיין בחלק מהארכיטקטורה של בתים ורחובות מסויימים. בדור
האחרון, הרג זיהום מי האגם את רוב הדגים, והפך את יתרם ללא ראויים למאכל אדם (לא
כולל פיגולים המושלכים בבתי תמחוי), ורוב הדייגים איבדו את פרנסתם, והפכו לעובדי
נמל הדוברות הקטן לשעבר, שגדל פי כמעט עשרה בתוך 40 שנים, הופך לערוץ מרכזי להעברת
סחורות, בעיקר מוצרים חקלאיים ומזון, מדרום העיר לצפונה. איזור הנמל אמנם נשמר
בידי כוחות רבים של משמר העיר, אולם בכל-זאת נחשב למקום אלים ומושחת מאד, שאורח
התנהלותו אחראי במידה רבה לעליית מחירי המזון ולפגעים נוספים, וגורר לא פעם תלונות
רבות.
שורש הרע, או לפחות חלק גדול ממנו, נובע
מן העובדה כי אנשיהם של כמה מן "הג'נטלמנים השעירים" הפכו לשליטים בפועל
של עסקי הדוברות, וכל שייטי הדוברות סרים למרותם – ומי שלא הבין את הרמז, הוכה
מכות רצח, או הבין בדרך הקשה את המונח "האגם עמוק והדגים טורפים".
בפועל, רבי-הפושעים של הידרקרון מספסרים במחירי המזון, וגובים עמלות שמנות לכיסם
מכל התעבורה בנמל. תחרות לא קרואה עשויה לזכות בתגובה נחרצת אלימה מאד, וזאת בלשון
המעטה. לצד הנמל, קם בליל של מאורות שתיה ובתי הימורים עלובים, בתי בושת, וכמו כן,
כמעט בגלוי, בתי עישון סמים, שקמים כאן כמו פטריות אחרי הגשם, בלא שמשמר העיר יעשה
משהו בכדי לטפל בתופעה.
בשנה האחרונה, רכשו גורמים המקורבים לסר
ברייטון מתחם בפאתי הרובע, במטרה לנסות ולהתחרות בעסקי הספנות של עולם הפשע,
ולהעשיר בדרך זו את קופתו המדוללת של מסדר סנט-קלאודור; אלא, שעד כה ההצלחה מעטה
מאד – ולא רק משום שעל המתחם כבר נחתו מספר התקפות שהובילו לקרבות קשים ועקובים
מדם; אנשיהם של "הג'נטלמנים השעירים" החלו מאיימים על חקלאים ועל כל מי
שמעז להשתמש בשירותי המתחם החדש, ניסו להרעיל סחורות המגיעות אליו, וכמו כן, פרץ
"באורח פלא" סכסוך בין מסדר סנט-קלאודור לפקחי העיריה, אשר העלו שורה של
טענות בדבר פעילות מנוגדת לחוק, הובלה בלא רשיונות ועוד.
עמק החזירים
העמק העמוק, הצר והמצחין עד אימה שמשתרע
בין גבעת הצבי למדרונות הגבוהים של רובע קלאודור, הינו מרכז לגידול החזירים
המיועדים להפוך לבשר זול ולמוצרים אחרים (לכל חלק – כולל שומן, עור ואפילו פרסות,
יש שימוש). זהו איזור של חזיריות ענקיות, מסביבן מתנוססים אינספור מבנים קטנים
יותר; נדמה, שענן סמיך של צחנה תלוי ועומד תמיד מעל הרובע, שלא לדבר על עשן מגעיל
שמתמר תמיד מארובות החזיריות הגדולות, ותעלות מצחינות ופתוחות המבתרות את הרובע
לאורך ולרוחב. את התמונה משלימים אוסף של בתי ענק מרובעים וחסרי צורה שעומדים
בשורה מסודרת סמוך למרכז הרובע, ואיזור מפואר אחד, סגור ומוגן היטב: ארמון קטן בעל
מגדל גבוה, מעוטר בפסלי אריות, בו שוכן "הבוס הגדול" של הרובע (ע"ע
בהמשך).
הרובע החל את "ההיסטוריה המודרנית"
שלו במבצע של רשויות הוד-מלכותו, אשר העבירו לכאן אלפים של שבויים ופליטים משרידי
שבט הנוטריאקס, רובם ילדים ונערים שאיבדו את כל בני משפחותיהם, במה שנועד להיות
'מבצע שיקום' שיעיד על החסד שמעטירה האימפריה אפילו על צאצאיו של השבט הפרוע
והאלים שהאכיל את חייליה מרורים במשך תקופה ארוכה, עד שנמחץ סופית. כאן, לאורך
הדרך הראשית של "מזלג הפלדה", הוקמה שורה של בתי יתומים מהוהים
ומרופטים, אליה הועבר כל המטען האנושי, במטרה "לחנכו להיות בני תרבות",
ולעקור את "רעיונות הפרא האלימים והילידיים" מראשם.
בפועל, הרי שגם אם היו באמור לעיל
כוונות טובות, הרי שהם נבלעו באטימות, תאוות בצע, ובעיקר בשנאה ההדדית המבעבעת בין
רוב-רובם של ההידרוסטים לרוב-רובם של בני הנוטריאקס. ההידרוסטים החילו כאן תוכנית
חינוך אלימה ונוקשה להדהים, שלא פעם גולשת לסדיזם לשמו; כמו כן, נאלצים הנערים
לעבוד בעבודות שנחשבו לפי מסורתם לבזויות והטמאות ביותר – ובראשן, עבודה בחזיריות
הרבות ששכנו מאז ומתמיד בעמק, ושהפכו לענקיות, מזוהמות ותעשייתיות יותר מאי-פעם
בדור האחרון. האחראים על המבצע הם פקיד עיריה בכיר בשם בוב רוטמן, רדיקלי קנאי
לשעבר ש"חזר בתשובה" (וככל הנראה סיפק לגנראל זורסטון או לראש העיר מידע
רב ערך, שהביא אותם לקדם אותו), והסוחר הפאלהיסי העשיר כקורח בארהיז', שהפך בשנים
האחרונות ל"בוס" הלא מעורער של הרובע, ושל עסקי הבשר הזול בעיר בכלל –
ואין ספק, כי הרוויח הון תועפות מתפקידו כקבלן הביצוע הראשי של המדיניות של הממשל
כלפי הנוטריאקס, ומעבודתם הזולה של הללו.
כיום, פועלות ברובע מספר חזיריות
ענקיות, שכמעט כולן בבעלות המשפחה המורחבת של בארהיז', שהחלה מתפשטת ומנסה לצבור
עוצמה גם ברבעים סמוכים, ומנהלת מאבק לנסות ולחדור לעסקי הבשר המשובח של גבעת
הצבי. הפאלהיסים, קרובים-רחוקים של האמת'ורים שניכרים בגוון עור כהה יותר וקומה
גבוהה ורחבה יותר מאשר האמת'ורים ה"קלאסיים", מחשיבים את עצמם כצאצאי
אימפריית אכדר הקדומה, וסוגדים לאל האריה שלה; אולם במשך דורות על דורות נחשבו
בעיני האמת'ורים כנחותים ועלובים, ונדבקו אליהם סטריאוטיפים של נוכלים מזוהמים,
פרימטיביים ועלובי-נפש. כעת, עקב מפלתם של האמת'ורים מידי ההידרוסטים, התהפכו
היוצרות, והפאלהיסים – שמשלב מוקדם מאד החלו לשתף פעולה עם האימפריה, הפכו לעשירים
והחזקים, דבר אותו הם אינם מאחרים לנצל כדי להתנקם בדודניהם הרחוקים.
כיום, שוכן ראש משפחת בארהיז' במה שהיה
פעם טירה ישנה, שנרכשה על-ידו והפכה לארמון של ממש, מוקף בפסלי אריות ובגנים,
מרוצף בשיש, ומכיל מרחצאות פאר. בארמון, מסתודדים רבים מקרוביו הרבים של האדון
באראהיז', והוא מקום לתככים רבים בין בני המשפחה, כולל ארבע נשותיו של "הבוס".
מאחר ובאראהיז' חובב מאד נערות נאות (שלא מבנות עמו, כמובן), הרי שמספר גדול של
בנות נוטריאקס יפות-תואר אולצו לשמש כפילגשיו, ולסבול לא רק מנחת זרועו, אלא גם
מנחת זרוען של ארבע נשותיו הרשמיות, ושל צבא בניו וקרוביו.
יתר הרובע, הפך לדעת רבים ל"חזיריה
גדולה אחת"; מבוך של חזיריות, מחסני מזון חזירים, איטליזים מזוהמים המטפטפים
טינופת לתוך התעלות הפתוחות, מחסני בשר והמלחה, ועוד כהנה וכהנה; הזוהמה שנזלה מטה
משכה, באורח צפוי למדי, עדרים של צואנים ששורצים במנהרות ומדי פעם פושטים מעלה,
והמשמר המקומי – רובו כח פרטי השייך לבני בארהיז' והם עצמם מחזיקים בדרגות הפיקוד
שלו, לוחם בהם והודף אותם בחזרה לביוב, עד הפעם הבאה. לצד בני האדם למיניהם, ברובע
יש נציגות נכבדה של אנושואידים מסוגים שונים, לרבות חבורה גדולה של אנשי עכברוש
שעירים, רובוסטי מגודלים ועוד כהנה וכהנה, שחלקם עובדים בעבור באראהיז' וחלקם
עצמאיים.
פונדק העכביש השתוי: הגם שפונדק תת-קרקעי זה אינו
הגדול בפונדקי הרובע, הוא הציורי והידוע ביותר לשמצה, משום שזהו מרבצה של קהילת
אנשי העכברוש ושל אנושואידים נוספים, כמו גם של מספר בני אדם סוטים במיוחד שנהנים
מהחברה הזו. הפונדק הוא המקום העיקרי המגיש את התועבה הנקראת "שושוק":
עכביש ענק שלם שניצוד בעולם התחתי, בטנו מולאה בתערובת מבחילה של בשר סוסים (או
חיה דומה), מעורבב ברסק תפוחים דוחה, ולעיתים מוגש ביחד עם נתחי גבינה זולה.
רדיקלים מ'קלאן העכבר': פונדק העכביש השתוי, כמו גם מקומות אחרים ברובע,
משמשים מקום מפגש לחבורה דוחה במיוחד של רדיקלים (או בעיני רבים, רדיקלים לשעבר) –
חבורה סוטה במיוחד, שהמרדנות והלעומתיות בחיי הרדיקלים 'הרגילים' לא סיפקה אותם,
והם הפכו ככל הנראה לכת הסוגדת לרוחות עיפוש כאלו ואחרות. רוב הרדיקלים האחרים
למדו להתרחק מחברתם, מה שהפך אותם לחבורה עצמאית ומסתגרת, שטוענת כי התרבות
"הגזעית והאמיתית" היחידה היא זו של טוטם העכברוש, שהוא היפוכו של החברה
ההידרוסטית הגזענית והצבועה. אחד מאותה חבורה, סטודנט לשעבר בשם ג'יימס סיימונס
(כיום מכונה "ג'ימי גושרוש"), הפך למתופף של "העכביש השתוי",
ומרכז חלק מהטקסים של הכת. באורח רשמי, ישנן כנראה הסכמות בשתיקה ודו-קיום בין הכת
לבין הפאלהיסים אדוני הרובע, וכמה מאנשי הכת עובדים במשרות זוטרות ברובע, כולל
במשמר. למעשה, הדבר שהרתיח רבים מהרדיקלים עצמם, וגרם למעשה לנידוי "קלאן
העכבר", היא השמועות המבוססות יותר ויותר, שחלק מאנשיו עובדים כציידי עבדים
הרודפים אחרי יתומי נוטריאקס נמלטים.
האיטליז של שומאק השמן: אחד המקומות הידועים ביותר
לשמצה ברובע, שכבר הפך לאגדה בפני עצמו, הוא האיטליז של איש-עכברוש שמן במיוחד בשם
שומאק; זהו בית מלאכה תת-קרקעי גדול של טחינת בשר פיגולים, פשיטת עורות, זמזום
זבובים וציוצי עכברושים. נראה ששומאק לא מסתפק רק בטינופת הירודה ביותר מן
החזיריות, אלא מערבב ב"חגיגה" נבלות שהובאו ממקומות כאלו ואחרים, בהמות
טמאות שניצודו בעולם התחתי, ועוד. דמותו של איש העכברוש המיוזע בגופיה מפורסמת, ויש
שמועות כי הוא מספק פיגולים לא רק לבתי היתומים ולפונדקים הזולים והמגעילים ביותר
ברבעי הטבעת האפורה, אלא גם לסוחרי בשר נוכלים, המערבבים את הפיגולים בבשרים
אחרים, ומוכרים אותם במכיר מופקע גם במקומות מהוגנים יותר, שאינם יודעים (או שאולי
כן) מה הם באמת רוכשים. לא בכדי, גרגר העכברוש השמן בעונג כי "אה, 'תם לא
יודעים כמה אנשי צילינדר בעיר זו אכלו סחורה של שומאק, ואפילו לא הרגישו".
ישנם הטוענים, כי אם אי-פעם יחשפו כל לקוחותיו של שומאק, תפרוץ שערוריה רבתי בעיר.
בתי בושת וסחר נשים :ברובע קיימים גם לא מעט בתי
בושת בעבור הבריונים והשומרים, שמנצלים בלא בושה ובגלוי נערות מבתי היתומים – כאשר
השמועות העקשניות הן, שהאחראים והצוותים של המקום משתפים פעולה עם התופעה, וממש
בוחרים מועמדות מתאימות, בעבור עמלה שמנה. לפי חלק מהשמועות, מועמדות 'מבטיחות'
במיוחד מועברות בידי סוכנת בכירה של הג'נטלמן השעיר ג'וני לאנג לבתי זונות מובחרים
יותר, או נמסרות כשפחות תענוג סודיות לכל מיני עשירים, בין היתר בהבטחות לעתיד טוב
יותר, ואפילו בהשתלבות עתידית בחברה הגבוהה של הידרקרון (הבטחה שסיכוייה להתקיים
שואפים לאפס).
חניכים בכפיה, ובלימת התערבותו של מסדר
סנט-קלאודור:
במטרה לסכל התערבות מצד אבירי סנט-קלאודור ושאר גורמים חתרניים, חתם ראש העיר
בכבודו ובעצמו, ככל הנראה בעצה אחת עם מזכיר המושבות הרוזן פינהאם (שמבחינתו, בני
נוטריאקס הם פראים נחותים מקופים, שצריכים להודות על כך שלא הושמדו עד האחרון שבהם)
על חוקים אשר מקנים לבני הנוטריאקס מעמד נחות מנחות של "חניכים בכפיה";
לא רק, שהמעמד הזה שולל מהם כל זכות, כולל פניה לבתי המשפט, אלא שהוא מאפשר להגביל
אותם למקומות מסויימים, ואוסר על כל המסדרים והאגודות בעיר לקלוט אותם לשורותיהם
או לתת להם מחסה, באיום של סנקציות חמורות – מעמד בזוי שאין לו תקדים (אפילו אנשי
העכברוש או גורונים עילגים ואלימים מהעולם התחתי אינם סובלים ממעמד כזה), ולמעשה
כובל את ידיהם של אבירי סנט-קלאודור וכל גורם אחר שיכול היה להתערב; אי לכך, אסרה
הנהלת המנזר על סר ברייטון כל פעולה, והורתה לאנשיו להסגיר בחזרה לשלטונות בורחים
מעמק החזירים. היוצאים מהכלל היחידים, הם קומץ צעירי נוטריאקס שנקלטו בין אנשיו של
סר ברייטון קודם לחקיקת החוקים הללו – שאחת מהן, סרילאריקס (ססיליה) הפכה לקצינה
צעירה ומוכשרת הכפופה לברייטון עצמו. אלא, שאפילו אלו לא מעזים להתערב ולעזור
לאחיהם (לפחות לא בגלוי) באשר השלטונות הבהירו כי מי שיתפס ילקח מהאוטונומיה של
סנט-קלאודור, ישפט ויוחזר למעמד "חניך", על כל המשתמע מכך.
חלק מרכזי בהנמקה לאותם חוקים, הינו
ניצול קיומן של כנופיות חשאיות של בני נוטריאקס שנמלטו מבתי היתומים, ואשר הפכו לחבורות
טרור המסתתרות במנהרות מתחת לעמק החזירים, ורוצחות הידרוסטים ופאלהיסים בכל מקום
בו הם מוצאים אותם. אותן חבורות, שרבות מהן לפי השמועה כבר חצו מזמן את סף הטירוף,
אימצו פרשנות מזעזעת לדת הישנה של הנוטריאקס, הכוללת קורבנות אדם, ואינן מרחמות גם
על ילדים קטנים. לפי אחת השמועות, הכנופיות – או לפחות הגדולה והאכזרית מביניהן,
מונהגת בידי סוכן של אחוות המוות (ולפי גרסה אחרת ומפחידה עוד יותר של השמועה – מג
קאהרויאני). ישנו מי שסבור, כי למעשה, המשמר והכוחות ההידרוסטים לא עושים הרבה מדי
כדי לצוד את הכנופיות הללו ולהשמיד אותן, משום שלמעשה הם מרוויחים מקיומן.
רובע האלה
סיומה של סדרת המלחמות הגדולה, ועוד
יותר מכך: חוקי הסדרת המושבות (שצמצמו מאד את חיל המצב הדרוש ברבות מהן), הביא לכך
כי צבא הידרוסט נאלץ לפלוט מתוכו כמות גדולה של חיילים, שומרים וקצינים נמוכים;
רבים מאלו לא חסכו כמעט פרוטה בלא לבזבז אותה על משקאות ופרוצות, ורבים אחרים היו
אנשים מרירים ואלימים, שהמלחמות הותירו אותם מצולקים ומסוכנים, כמו גם אכולי קנאה
בחברים לנשק שהצליחו לעלות בסולם הדרגות או להתעשר. כמו כן, אף שאיש לא הודה בכך,
רבים מאותם אנשים התרגלו לביזה קלה בארצות הילידים, כך שממשל הוד-מלכותו חשש מאד,
כי שחרור כמות מהם בלא תוכנית או טיפול עשויה להפנות רבים מהם לשוד דרכים.
מסיבה זו, הוקצו אדמות רחבות ידיים סביב
קצה של דרך מזלג הפלדה, בין גבולות איזור הרבעים החקלאיים לבין גשר השלשלאות
המוליך לכלא הגדול; הכוונה המקורית, היתה לישב כאן חיילים לשעבר עם מענקי קרקע, כך
שכל משפחה תוכל להחזיק בית ומשק חקלאי קטן; ואילו חיילים אחרים יוכלו למצוא עבודה
כסוהרים בכלא הגדול, אשר עקב המרידות והמהומות קיבל באותה תקופה תוספת גדולה של
'אוכלוסיה'. בפועל, התנהלו הדברים בדרך שונה לגמרי. לא רק, שחלק קטן מאד מאותם
חיילים אלימים בדימוס התעניין בחקלאות וטיפול במשק בית, הרי שעקב הזיהום ההולך
וגובר של האגם, היו הקרקעות במקום גרועות מאד לחקלאות; כמו כן, מספר המשוחררים היה
גדול בהרבה מן המצופה, והרובע הפך צפוף ואלים בהרבה. השלטון מינה ראש רובע בכדי
לשמור על הסדר, והגה תוכניות של שילוב החיילים הממורמרים בעבודות שמירה יזומות –
אולם גם תוכנית זו נכשלה; בריונים וגורמי פשע החלו לזלוג לרובע, האלים וקשוח מניה
וביה; הג'נטלמנים השעירים השיגו עד מהרה דריסת רגל הולכת וגוברת, והחלו להשתמש
במקום בכדי לסרסר בשירותיהם של שכירי חרב – הן עבור הכנופיות שלהם עצמם, והן בעבור
גורמים כאלו ואחרים בעיר.
התוצאה היתה, שבתוך שנים מעטות, הפך
המקום לסכנת נפשות של ממש, באורח שכמעט ומזכיר מושבת פיראטים; הסטיה מהדרך הראשית,
ואפילו הליכה על הדרך הראשית בלילה ובלא ליווי חמוש, היא סכנת נפשות; הרובע עצמו
הוא מבוך של בתי אבן, כאשר על הבניה הסטנדרטית הראשונית נוספו קומות נוספות,
מרפסות וגם לא מעט חפירות תת-קרקעיות; הזבל זרוק ונערם בערמות, ולא פעם מצטרפות
אליו גוויות של הרוגי קטטות, שלעיתים מפונות רק לאחר ימים; ובכל מקום, ניתן לראות
שיכורים ובריונים חמושים התרים אחרי שעשועים או 'בשר טרי'. בריונים מרובע האלה
חודרים לא אחת לרובע התה בכדי לחפש צרות, ולעיתים הם פולשים גם לרובע ברייטון,
ומתכתשים עם אבירי סנט-קלאודור או עם המיליציה המקומית הכפופה להם.
הגידול החקלאי היחיד ברובע, הוא גפן
ההוגאש השוטה, ממנה מפיקים את המשקה האלכוהולי הצהוב, הזול והעכור; חוות הוגאש
מצויות בעיקר בגבולו המזרחי של הרובע, והן בדרך-כלל מגודרות ושמורות היטב בידי
בריונים מאומנים, ששוברים ראשים קודם ושואלים שאלות אחר-כך; מספרים, כי על החוות
ודמי החסות השמנים שגובים מהן מתנהל מאבק אלים בין הג'נטלמנים השעירים "האוזי
וחצי" לבין "גובו", שמעסיק קוסם מיומן היטב בשם אל פלימטון, כדי
לאזן את יתרונו של יריבו במספרים ובכוח ברובע.
שוק השרירים: שכירי החרב הנחותים יותר מתרכזים
ברחבה גדולה באמצע הרובע, ליד שרידי ביתו של ראש הרובע (שנס על נפשו לאחר שאחת
הכנופיות העלתה את הבית באש, נקמה על שהורה להצליף באחד מאנשיהם), שם יש שפע
ביתנים וסככות מזוהמות, אליהם מגיעים מעבידים בכדי לבחור אנשי אגרוף. עבור שכירי
חרב טובים יותר החורגים מרמת בריונים גרידא, רצוי לפנות לשירות התיווך של אחד הג'נטלמנים
השעירים – בעיקר בוב האוזר ("האוזי וחצי"), שיכול לספק במהירות את
הסחורה, בתמורה לעמלה שמנה.
עסקי הבשר הטרי: רובע האלה, ובעיקר מרתפי
הפונדקים (בעיקר כמה לא מוכרזים, הפתוחים ליודעי דבר בלבד מקרב הכנופיות המתאימות)
משמשים זירה ללא מעט ענפי ספורט אכזריים מאד, מקרבות כלבים ועד פוקר סכינים; אגרוף
והאבקות אהובים מאד, אבל הענף הידוע ביותר לשמצה הוא בן-דוד מבעית שלהם המכונה
'קרב בשר', שלמעשה, אינו יותר מטבח מסוגנן היטב- המתחרים מקבלים 'גושי בשר', קרי –
כל מיני נערים, שיכורים מרבעי הטבעת האפורה, וסתם ארכי-פרחי, שחלקם נחטפו לשם כך,
ואילו אחרים התפתו להגיע מרצונם אחרי שרומו לחשוב כי ילמדו כאן כיצד פותחים קריירת
אגרוף ו'עושים כסף'. מה שקורה הוא, שאותם אנשים פשוט נשחטים על הזירה – בד"כ
בידיים ריקות של המתחרים המאומנים מולם הם מושלכים, ולעיתים גם בנשק; לא אחת,
קרבות ההרג האלו הם בגדר 'חימום' לפני הקרבות בין המתאבקים של הרובע לבין עצמם
(שאלו בד"כ לא מסתיימים במוות – חבל לאבד אלוף או מועמד מוכר ואהוב), כאשר
הקהל מסביב מריע ומהמר על זמן וסוג ההריגה, ועוד כיוצא באלו.
לידיה דארק'לירד: דארקירי מפורסמת וידועה לשמצה,
שלפני עשרות רבות של שנים היתה קצינה בכירה ב"ברית החץ השחור" שמיררה את
חייה של צפון הידרוסט במשך שנים ארוכות. לאחר שהברית הובסה, היא עצמה היתה בין אלו
שהושלכו לכלא, אלא שלפני שנתיים זכתה לחנינה, ובחרה שלא לחזור לצפון אלא להתיישב
ברובע. דארק'לירד שכרה לעצמה חבורה מיומנת של תומכים – קומץ דארקיריות, כמה לוחמים
ותיקים מצפון הידרוסט, ראלז'הארק אחד או שניים ואפילו שאמאן איש-תיש. הבריונים של
'האוזי וחצי', שניסו ללמד אותה לקח משום שזלזלה בגלוי בדרישה של "הבוס"
לשלם עמלה עבור העבודות שלה, למדו בדרך הקשה 'עם מי לא מתעסקים', ומספרים כי אחד
או שניים מהם הושלכו לחיפושיות ענקיות שהיא מגדלת במרתף המתחם המבוצר של החבורה
שלה, ומה שנשאר להם הונח ברובע, במקומות בולטים – מסר שנראה שהאוזי ואנשיו קלטו
היטב. לא ברור אילו עסקים בדיוק היא מנהלת, אבל נראה שהיא שכירת חרב עצמאית ויקרה
מאד, שנשכרת עבור עבודות מסובכות ומעניינת. ישנה שמועה, שהיא מכירה היטב את העולם
התחתי, כולל את דרך החתחתים המסוכנת המוליכה ל'עיר הדרקונים' המסתורית (אם זו אכן
קיימת), שליווי שלה ושל חבורתה הוא אולי הדרך הבטוחה (יחסית) היחידה להגיע לשם. לא
ברור, האם נכונות השמועות שיש לה קשר עם דארקירי אחרות, אולם נראה שהיא מתעניינת
מאד בהידרקרון ולומדת אותה ואת יושביה בקפידה – אם כי לא ברור לשם מה, שהרי כוחן
של הדארקירי בצפון נראה שרוסק כמעט לגמרי. יש טוענים שהיא גם נוהגת לבלות מדי פעם,
במסווה של יפיפיה אנושית, בנשפים של החברה הגבוהה, ועורכת שם כל מיני עסקים
שהשתיקה יפה להם.
הלגיון השחור: רובע האלה הינו מניה וביה רובע אלים
מאד, שהמוות יכול להכות ביושביו, בעיקר בצעירים והחלשים ביניהם, באורח תדיר למדי;
אלא, שאפילו כאן, ישנן שמועות שמפחידות אפילו בריונים קשוחים במיוחד – ואחת מהן,
היא על אנשים שנשמתם נשאבה מתוכם או נוגעה בצורה כזו, שהופך אותם למכונות הרג
חסרות רגשות, שמשוטטות בלילות אפלים בכדי לקטול אנשים באכזריות, בלא כל סיבה
הגיונית (למשל, ריב על משקה או על זונה) – הם מתמחים בסכינים מורעלות ובהסתתרות
בצללים, והתגנבות אל קורבנם מאחור (ולפי חלק מהגרסאות, גם מפעילים קסמים פשוטים של
טשטוש והשקטה). בפונדקי רובע האלה מספרים על אנשים שנעלמו, לאחר שמתווך מסתורי
הציע להם עבודה משתלמת ב'לגיון השחור' (או מגוון שמות דומים), ולמעשה החתים אותם
על עסקה בה הם מאבדים את נשמתם. יש הטוענים, כי המתווך הזה אינו אלא סוכן של עורב
הנשמות, או אולי הוא עצמו; ויש המקשרים זאת עם אביר אפל אגדי בשם סר פוגלוק המסתתר
עמוק בעולם התחתי, לוחם-קוסם בעל קסם שחור אגדי, שסוגד לכוחות הזדוניים מהארצות
האבודות.
רובע הפעמון
מקום טראגי זה היה, עד לפני מספר שנים,
חלק מהרבעים החקלאיים הסרים למרותו של מסדר סנט-קלאודור; ראש הרובע, כוהנת קלאודור
בשם גלוריה וינדהולם, היתה מרפאה ומאגית אור רבת עוצמה, בעלת מקום של כבוד
בטריבונל המורחב של סנט-קלאודור, אישה ידועה לתהילה ואהובה ברובע ומחוצה לו.
מסופר, שהכירה היטב את סר ברייטון, שבתקופה זו היה עדיין קצין אבירים בדרג ביניים,
ששאיפותיו היו אז בגדר חלומות בלבד, שמעה את רעיונותיו ותמכה בהם; ולפי שמועות
אחרות, ברייטון הצעיר העריץ את גלוריה עד כדי אהבת סתר לוהטת. הרובע עצמו היה רובע
פסטורלי של בתים צנועים עם רעפים אדומים, ששכן לאורך המדרונות הצפון-מערביים של
רכס הברקים, ובמרכזו כנסיה בעלת מגדל לבן ופעמוני כסף עזים שניתן היה לשמוע את
צלצולם מרחוק (ומכאן שם הרובע). תושבי הרובע מצאו את פרנסתם בעיקר ממטעי התפוחים
שלהם, שאומרים שקסמיה של גלוריה עשו אותם דשנים ועסיסיים במיוחד.
אלא שהחל מלפני שמונה שנים (2432
לסה"א), החלו סדרה של מאורעות מבעיתים להתרחש; ראשית, נחטפה בתה היחידה של
גלוריה, אמילי בת העשר; היו שאמרו, שיצורים מוזרים נראו נמלטים מתוך הכנסיה, והיו
שטענו שבריונים וסוחרי ילדות של ג'וני לאנג (שיני סוס) עמדו מאחורי המעשה. כך או
אחרת, הילדה לא נמצאה מעולם, חיה ומתה; גלוריה ספגה מהלומה אנושה, ממנה לא החלימה
עוד; האבל על בתה כרסם בכוחותיה, והיא נחלשה והלכה. באותו עת, החלה גם הקרקע עצמה
לכמוש, כאילו הוטלה על הרובע כולו קללה; האדמה הפכה חולית ויבשה, ובהמשך נפערו
במקומות שונים ברובע חריצים שהדיפו אדים מצחינים; אחד מהם הלך וגדל עם השנים,
וכיום הפך לבקע עצום, שעומקו בלתי ידוע, והוא חוצה כמעט את מחצית הרובע ממזרח
למערב. העצים הלכו וכמשו, פריים נעשה קשה ומר יותר, והיבול הלך וירד, עד שברוב
חלקי הרובע, בעיקר ליד הבקעים, מתו עצי התפוח לגמרי, או החלו מצמיחים תפוחים רעילים
(שמפעם לפעם הגניבה אותם יד מסתורית ליבוליהם הדלים של בני הרובע, והוציאה להם שם
רע עוד יותר). במהלך שנת 2434, חלתה גלוריה במחלה אנושה שאיש מכוהני קלאודור לא
הצליח לרפא, ובראשית השנה שלאחר מכן מתה, קודחת בהזיות ואומללה. שמועה מסתורית
מספרת, כי בימיה האחרונים רשמה על מגילה דבר-מה ארוך, בכתב צפוף הכולל רונות
סודיות שהגתה בטירופה. נפוצו שמועות, כי מי שיפענח את הכתוב יבין את טיבה של הקללה
שפגעה ברובע, ואולי ידע כיצד להסירה. אלא, שהמגילה לא נמצאה, ולפי הסיפור נגנבה
מביתה של גלוריה הגוססת ממש לאחר מותה. איש מהרבים שניסה לחפשה, כולל סר ברייטון,
לא מצא מאומה.
בינתיים, יבשו מטעי התפוחים לגמרי,
והנקרות והבקעים הלכו ורחבו, ומחלקם התגנבו עכברושים ענקיים ומזיקים אחרים; אלא
שעיקר הנזק בא מידם של בני אדם דווקא: פושעים וחמסנים נמשכו לרובע הדועך, השתלטו
על חלקים ממנו; בריוניו של הג'נטלמן השעיר ג'וני לאנג הקימו בקצה הרובע איטליז
גדול ומזוהם בשם "השוק והקורקבן", ולאחריו גם בית בושת גדול בשם
"החבצלת המשתוקקת"; רבים מבני הרובע נאלצו להפוך לעבדים בשכר-רעב
באיטליז, ואל בית הבושת הדרדרו נערות מן הרובע – חלקן בכח הזרוע, וחלקן בשל רעב
ויאוש. הבריונים החלו נוהגים ברובע מנהג אדונים, וכבר דובר באורח כמעט רשמי על כך
שג'וני לאנג עצמו, או מי ממקורביו יטול את תפקיד ראש הרובע.
כת החיפושית: אלא שאז, הגיע לרובע כוהן מסתורי (יש
האומרים מאסקארי או טראלירי) המכנה עצמו ארנובו (Arnoovu); הכוהן
המוזר, ברנש מגודל ושעיר, בעל זקן שחור עבות ופרוע, גבינים עזים ועיניים חומות
קודרות, החל מטיף כנגד החברה ההידרוסטית והתרבות המושחתת, והבטיח להורות למאמיניו
את סודות האושר והאמת. עד מהרה, החלה להתקבץ סביבו עדה שלמה של דלפונים ואיכרים
לשעבר שהפכו חסרי כל, שהתרשמו מאד מהאורח בו מצליח הכוהן הזר לצוות על רוחות חיה,
ולהרתיע את בריוניו של לאנג. הכוהן, שהפך את חסידיו לכת מוזרה ומסתגרת, לבושת
בלואים ובעלת זקנים פרועים, לימד את חסידיו ללכוד חיפושיות ענקיות מהעולם התחתי,
לביית אותן ולחלוב מהן שמן, בעל איכות לא רעה כלל, אשר עד מהרה החל להמכר ברחבי
הידרקרון. הכת של ארנובו, שזכתה לכינוי 'כת החיפושית', למדה להתקיים מרעיית
החיפושיות הללו, העבירה את מגוריה למחפורות מוזרות, ועוד כהנה וכהנה.
הקרב מול הקיידרהרצים: לפי תורתו של ארנובו, העולם
כולו (או לפחות הידרקרון) מחוץ למעגל מאמיניו, הוא מושחת ועד מהרה רוחות האדמה
והמים עתידות 'להשיל' אותו, כפי שחיפושית שמן משילה מעטה ישן. מכל הלא מאמינים יש
להתרחק, ואין לדבר עימם יותר מההכרחי לצורך קיום. אלא, שיותר מכל, התברר כי ארנובו
שונא את הקיידרהרצים בכלל, ואת אלו מרובע זאוטלר הסמוך בפרט. לשיטתו, אותו גזע
אמנם נראה כבני אדם, אולם למעשה הם מפלצות שלב של שד פועם בליבם, וכי הם עלו כולם
מהגהינום לפני שנים רבות; תרבותם המפוארת כביכול מסתירה את העובדה כי הם סוטי מין,
משתמשים בדם בטקסיהם, ולמעשה כולם סוכנים של אחוות-המוות, שמטרתם להשחית את כל
האנושות. גישה זו הביאה עד מהרה לקטטות הולכות וגוברות מול אנשי רובע זאוטלר,
נסיונות הצתה ומארבים על דרך המזלג הצפוני, מקום בו היא עולה בפיתולים במעלה רכס
הברקים לעבר שערי רובע זאוטלר, וחולפת בגבול רובע הפעמון. הקיידרהרצים הגיבו
בפשיטות נקם, ומשמר העיר נאלץ לא אחת להתערב בכדי להרגיע את הניצים. הקיידרהרצים
הקימו מגדלי משמר החולשים על הדרך מגבוה, ואינם מהססים להפעיל בליסטרות או לידות
כדים של אש נוזלית במידה ואנשי הכת מתקרבים אליה.
צרות מן העולם התחתי: רעיית החיפושיות, שהורבעו
והפכו לעדרים גדולים, החלה מושכת בהדרגה תשומת לב גם בעולם התחתי; שבטי
אנושואידים, בין היתר גורונים ולפחות שבט אחד של פילושטי תת-קרקעיות החלו אורבים
מפעם לפעם לרועים בכדי לחבוט בהם, ולגנוב את השמן היקר, או בכדי לזלול את
החיפושיות עצמן. צרה גרועה לא פחות הינה, כי בהדרגה החלו להמשך אל העדרים סוג של חיפושיות
ענק שחורות שארנובו זיהה אותם בשם גאשו (Geshu): יצורים בגודל
שיכול לעלות על גודל קרנף, שיריון חזק ביותר, ויכולת ליריקת נוזל נאלח, המתאדה
לענן של גאז מזיק – ולרוע המזל, גם תבונה ועורמה גבוהה יחסית לחרקים ענקיים
רגילים. ארנובו סיפר למאמיניו, שהחיפושיות באות מתחתיתו של בקע עצום, שם ישנה מערה
עצומה ובה שוכן "אביהם הקדמון של הקידרהרצים", וכי למעשה, קיידרהרצים
שמתים מתגלגלים לחיפושיות גאשו (או להיפך), אולם – למרות שהרפתקנים הצליחו מדי פעם
ללכוד חיפושיות גאשו ולקטול אותן, המערה האגדית עצמה מעולם לא נמצאה.
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.