הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית
| המערכה | יצירת דמות
תיאורי איזורים באי הפרסה
מקדש "ניבי באהבול" (מערב איזור
"השוק המחורץ")
היחס של הרורן-ה'ריק
תומכי הנביא רור'האן למומרים ריילורים היה מאז ומעולם אמביוולנטי. באורח רשמי,
הנביא רור'האן (כמוהו כמורתו, המלכה אוריאנד) מעודד ריילורים ואחרים להכיר את
"מעיין האמת של הרוחות והצללים", קרי, ללמוד ולקבל את האמונה הנכונה;
השתלטות הדת העתיקה של רוחות החיה על המרחב של ריילורין הינה ללא ספק הנצחון
האחרון והסופי של צאצאי האימפריה הקדומה על דתות האור וזכרן הדועך של הולקיריות.
זאת ועוד; ריילורים מומרים, או כאלו שלפחות התקרבו אל אמונת הטורז' או נולג
הית'רורק, הם תומכים פוליטיים חשובים; כיסיהם של רבים מהם מלאים בכסף, דבר שבלא
ספק מתקבל בברכה בקרב סוחרי הרורן-ה'ריק בקרילמיירי ובקורליסין כאחד.
מאידך גיסא, "חומר הגלם" ממנו באים רוב המומרים האלו – בדרך-כלל צעירים,
מן החוגים הרדיקליים ביותר של הרפורמאטורים (בין אם מדולתוסיה, או מערים ריילוריות
גדולות אחרות) נחשב בעיני רבים מן הרורן-ה'ריק מהשורה (גם אם הם תומכים בכל ליבם
בנביא רור'האן) כבעייתי, ובפועל אהוב הרבה פחות מאשר באורח רשמי, במיוחד כאשר הם
שוהים בקרב הרורן-ה'ריק זמן רב מדי, להבדיל מטיילים ששופכים כסף ונעלמים לאחר מכן.
שלא לציטוט, רבים מהסוחרים או הספנים המיושבים בדעתם של הרורן-ה'ריק, יודה כי חלק
גדול מהמומרים אינם יותר מכנופיות של צעירים אלימים ורעשנים, שתויים רוב היום,
והבנתם את הדת העתיקה ועולם הרוחות היא לא רק קיצונית מאד, אלא גם רדודה להחריד.
קיים ניגוד בין העובדה, כי הרורן-ה'ריק, כולל רבים מאלו שתומכים כיום בנביא
רור'האן, הושפעו עמוקות מהתרבות הריילורית, לבין אותם מומרים שרואים בדת העתיקה
אנטי-תזה ולמעשה כסות יפה לשנאה העזה שהם רוחשים לתרבות המקורית שלהם עצמם. זאת,
עד כדי כך כי לעיתים המומרים מעקמים את האף וטוענים כי בקרב "אחיהם
לאמונה" השתרשו לא מעט מנהגים פגומים שגובלים בזילות האמונה הקדושה של
הרוחות.
בקורליסין, חברו יחד שני גורמים, שגרמו לנביא רור'האן וסוכניו כאב ראש; האחד,
קיומן של חבורות מומרים גדולות שלא השתלבו בחברת הרורן-ה'ריק והפריינרהאג'
האדוקים, והסתובבו בחבורות הולכות וגדלות משל עצמם; האחר, המתח הלא רשמי, אך העז,
ששורר בין עושי דברו של רור'האן לבין כוהני הרורן-ה'ריק המקומיים ממקדש חוד הכסף.
אמנם, כוהניו של אותו מקדש עתיק ויפיפה כפפו עצמם בסופו של דבר למרותו של הנביא
הקנאי, גם אם בלב ולב, אבל האופי האליטיסטי שלהם ומתינותם היחסית (כמו גם קשרי דם
של כמה מהם למשפחות המזוהות עם "ידידי המשמר") הפכו אותם לגורמים שסוכני
הנביא לעולם חושדים בהם ופוקחים עליהם עין – אם כי לעת-עתה, כוחם והשפעתם הדתית
באי הפרסה גדולה מכדי שהנביא יוכל לסלקם בכח הזרוע. כוהני רוח-הדולפין ממקדש חוד
הכסף נוקטים, מזה שנים, עמדה 'מתנשאת', קרי – סלידה גלויה מן המומרים הריילורים,
וסירוב לקבל אותם או להעניק להם שירותים דתיים מעבר למינימום ההכרחי. לשיטת
הכוהנים הללו, המומרים לא מבינים דבר בדת הרוחות העתיקה, מעולם לא למדו אותה כמו
שצריך, ומלבד לצעוק סיסמאות, דת הטורז' בעבורם אינה יותר מדרך להביע שנאה לתרבות
ממנה באו (עם רמז עוקצני, שכלל לא ברור כמה רוח-הדולפין המקודשת אכן עויינת אותה
באורח כה תהומי). כמו כן, רבים מהם לשיטתם פושעים ומסוממים. בעמדה זו, חברו אל
הכוהנים גם כמה וכמה מנכבדי קהילת הרורן-ה'ריק של קורליסין, דבר שהגיע אל הנביא
רור'האן עצמו ואכן גרם לו כאב ראש. זאת ועוד; רבים מן המומרים ה"כבדים"
יותר התגלו כחסרי הון או שכילו את כספם, והחלו מכבידים על תקציב התמיכה של אנשי
הנביא. אמנם, מחד גיסא התנערות מהם לא באה בחשבון, מה גם שהדבר עשוי להרתיע קצינים
ב'גלימות הלבנות' שמגלים עניין הולך וגובר בדת הרוחות; אולם מאידך גיסא, הותרת
המצב בו הם מסתובבים בנמל ורובצים בפאתי הרובע העשיר של "גבעת הנביא"
עשויה היתה ליצור תסיסה הולכת וגוברת בקרב בני עמו שלו (ויתכן שרור'האן חשד, כי
כוהני חוד הכסף מלבים את האש בכוונה). בסופו של דבר, הגיעו אנשי הנביא לפתרון
ערמומי, שאמנם דרש השקעה מרובה בטווח הקצר, אבל הקל בהחלט על המתח והפך את המומרים
הקנאים והאלימים לכלי המיטיב לשרת את מטרותיהם.
לא ברור באילו אמצעים בדיוק השתמשו רור'האן או מי מטעמו להשיג את מטרתם (אם כי משערים
שמדובר בשילוב בין הפצת שמועות מחוכמת לקסם המשפיע על חלומות), אבל כמה מן המומרים
היותר מקובלים בקרב החבורות הפרועות החלו חולמים על מקדש נטוש, שהרוחות מצוות
עליהם לקומם, להתפלל בו ולשמור עליו מפני המונקרילים הכופרים. בהדרגה, התפשטו
ביניהם סיפורים על "צ'האבוק", שהוא רוח צלופח הלוע החום (יצור ימי שנראה
כספק צלופח וספק כריש מתחפר), ו"אחיהם הקטן" של רוחות הדולפין והעמלץ,
בניו האהובים של הנביא באהוול.
עד כמה שסיפור זה נשמע מגוחך בעיני כל מי שמכיר את דת הרורן-ה'ריק (ואת עולם
הרוחות) לעומק, הרי שהשמועות, כמו גם הדחף לקום ולעשות מעשה, זרם בעורקיהם של
הצעירים המומרים בעוצמה הולכת וגוברת, מושך אותם אל שרידיו של קומפלקס אבן מתמוטט
למחצה בחלקו המערבי של "השוק המחורץ", במקום אסטרטגי ביותר הצופה על
המאחזים הקדמיים של המונקרילים ובני-בריתם מקרב "ידידי המשמר" (מעט פחות
משני קילומטרים מצפון-מזרח לו).
מקדש ניבי באהבוול: עד שנת 2430, עמד בקצה המערבי של השוק המחורץ קומפלקס
אבן גדול ומרווח, שבחלקו המרכזי פעל בית מלאכה שוקק לטיפול ותפירה של בדים, שהיה
בבעלות סוחרי ריילורי עשיר. באגפיו הצדדיים של המבנה פעלו חנויות ובתי מסחר קטנים
אחרים, מתחתיו נחצבה מערכת מרתפים משוכללת, ובאגף העליון שכן פונדק מרווח שהציע
חדרים לסוחרים אמידים. המבנה ניטש בהדרגה לאחר מאורעות 2429 והתגרות האלימות שפרצו
בקורליסין בעקבותיהם – באחת מהם, נרצחו מנהלי עבודה, כולל משפחתו של אחד מהם, בידי
פועלים וסבלים שטופי שנאה (האגדה מספרת כי ניתן עדיין לראות את הדם שנספג בקירות,
ולעיתים אפשר גם לשמוע, בלילות מסויימים, בכי רפאים של תינוק).
כאשר החלו המומרים לשים עינם על המקום, בראשית שנת 2439, היו חלק מהאגפים במצב של
התפוררות, מה גם שרעידת האדמה שהכתה באיזור פערה סדקים בקירות, גרמה להצפות והפכה
את מתחם העמודים מדרום למבנה שהיה פעם גן למאגר בוצי ומזוהם של מי-ים, שחדרו דרך
תעלות שפערה רעידת האדמה באבני כיכר השוק. עם זאת, הקירות המרכזיים והגבוהים של
המבנה המרכזי, בעיקר אלו שפונים אל הים, נותרו על מכונם בלא פגע.
באורח שאינו חריג כלל באורח בו שני הצדדים פועלים ומציקים זה לזה באיזור קורליסין,
גם הזכות המשפטית שבגינה תפסו המומרים את הקומלפקס הינה מפוקפקת למדי, ונתמכת
בעיקר בכח הזרוע – קרי, יצירת מעשה עשוי, תוך הבהרה כי נסיון להחזיר את הגלגל
לאחור יסתיים במרחץ דמים. באורח רשמי, אחד הצעירים שבחבורה, נער בן 17 בשם סלירן,
הוא בן-דוד מדרגה שניה של הסוחר הריילורי המנוח שהמבנה היה בבעלותו. אמנם, לא
הוצגה מעולם כל צוואה תקפה (לפי החוק הריילורי) שלפיה הוריש הסוחר את המבנה
לשאר-בשרו המרוחק, אלא שכאשר בירר מפקד הגלימות הלבנות את העניין, הועלו טענות
מטענות שונות על תחולת חוק-הדם העתיק של הטורז', לפיו כל שאר-דם יכול לתפוס חזקה
בנכס נטוש של בן המשפחה המורחבת שלו, אם לא מופיע שאר-דם אחר בתוך שנה ויום;
השאלה, איזה דין חל נוגע לא רק לשאלות שקשורות במפות שנויות במחלוקת, אלא קשור גם
לתסבוכת המשפטית הכללית סביב האי קורליסין; שלא לדבר על כך, כי גם שאלות ירושה לפי
הדין הריילורי עשויות להתגלות כסבוכות ביותר, ובירורן עשוי לקחת שנים.
כך או כך, עוד ועוד מומרים התנחלו במקום, משפצים את האגפים המתמוטטים ומחזקים
אותם; קשה שלא לזהות את ההבדל בין שרידי המבנה המקורי, הבנוי באורח קלאסי (גם אם
פשוט), לבין התוספות המאוחרות שנעשו ביד מרושלת למדי, ובסגנון צעקני שמנסה להראות
כגרסה מוקצנת של סגנון מסורתי של הטורז' (שונה לגמרי מהאורח בו הרורן-ה'ריק מן
השורה בונים כיום). הקירות כוסו בציורי קיר; אצות מלוחות גדלות ומסתרגות סביב
פסלים גסים של מפלצות ים שהוצבו מסביב, או בצמדים לפני שערים מקושקשים וגסים; ובגג
ששופץ הותקנו שלוש ארובות שלא פעם מוציאות עשן ירוק וחריף, מלווה לעיתים בנצנוצים
אדומים ארסיים. כמו כן, הוצבו מוטות מתכת מחודדים, באורח בו הם מזדקרים לעבר הרקיע
באי-סדר, כאילו קיפוד ענק מכורבל על הגג; חלונות נצבעו מסביב כך שיראו כמו עיניים
אדומות וצהובות, ופה ושם נתלו גם גולגלות ועצמות של יצורי ים, בכדי להשרות יתר
קדושה על המקום. המומרים עצמם מחולקים ככל הנראה למספר תת-קבוצות, שלכל אחד 'מורה
הלכה' משל עצמה (הגם שנראה כי למרות תחרות פנימית מתונה, כולן מאוחדות תחת אותם
עקרונות ואותה הנהגה), וכל אחת תפסה אגף צדדי והפכה אותו לחדר מיטות וקהילה משל
עצמה, בעוד הריטואלים הגדולים מועברים במבנה המרכזי (ויש שמועות גם על פעילות
חשאית במרתפים, שם מאוכסנים ציוד ונשק, חומרים לריטואלים ועוד). עד-מהרה, החל
המקום לקיים פעילויות מאורגנות – לא רק לימודי דת, אלא ככל הנראה גם מרכז לתכנון
פעולות כנגד המונקרילים, בעיקר כאלו שהופכות מטרידות במיוחד כאשר הן מבוצעות בידי
בעלי אזרחות ריילורית, שאפילו אנשיו של הרוזן סילמירק יחשבו פעמיים לפני שיפגעו
בהם לרעה. כך למשל, פעולות של חסימה ושיבוש השיירות המונקריליות לנמל; מחאות
אלימות כנגד בעלי פונדקים או סוחרים שנחשדים באי-שיתוף פעולה עם החרם שהטיל
רור'האן על כל מתן שירות לצוותי אוניות הסוחרות עם המונקרילים, ועוד; אלא, שאימוני
הנשק האינטנסיביים שהחלו להערך שם, העלה חשד אצל המשמר, כי המקום מיועד לצרכים
מאיימים בהרבה (שלא לדבר על השמועות על ריטואלים מפחידים). אנשיו של רור'האן
מבטלים את הדברים בבוז כ"הסתה בזויה", אם כי לא לציטוט, חלקם סבורים כי
הריטואלים וכל הפעילות שם הם למעשה תחילת יסודו של שבט חדש למניין שבטי הטורז',
שסוגד לרוחות צלופח או כריש-בוץ – וככאלו, עדיף בהחלט שיפעלו וישארו במקום משל
עצמם. כך או כך, העוצמה הצבאית של המקום עמדה עד-מהרה למבחן, באחת ההתלקחויות
האחרונות והיותר מסוכנות שארעו באיזור קורליסין.
מרחץ הדמים באגם "פי הלבנה": האיון המאורך והמיוער שמצפון-מערב
לשוק המחורץ, נכלל כמעט לכל הדעות בשטח המונקרילי, ואיזור אהוב במיוחד על רבים
מהדייגים והספנים (וגם סתם אזרחים) מונקרילים בשל הנוף היפיפה ובמיוחד האגם העמוק
והצלול שבמרכזו, שיופיו והגוונים שלו הזכירו לרבים מהדורה בזעיר-אנפין של האגם
הז'ראלי הקדוש סירלור. אמנם, המונקרילים לא הפכו את המקום לאתר פולחן, מעבר לכבוד
שרוחשים רבים מהם לים ולאגמים, כמייצגים את כוחו המחיה של אל הים הזקן, אולם המקום
היה אהוב ביותר לצרכי טיול, דייג ומנוחה. נוכחותה של אחוזת מארלהיינד על האיון
הסלעי מצפון-מערב לאי של אגם פי-הלבנה, ושכירי החרב החמושים המגנים עליה, הרתיעו
במשך זמן רב כל נסיון מצד אנשי הנביא רור'האן לפלוש למקום או לבצע פעולות פזיזות
אחרות כנגד הספינות הקטנות הרבות שהפליגו אל האי וממנו.
אלא שכל זאת השתנה בראשית הקיץ האחרון (חודש היתרודיאן 2439), כאשר כמעט בלא
התראה, השתנה משהו באגם עצמו; עכרורית הציפה אותו, וגדותיו החלו לשרוץ, בלא התראה,
בכרישי בוץ ויצורים דומים; השילוב בין הופעתם הפתאומית של היצורים הללו, לבין סופת
גשמים עזה שפרצה בעוצמה לא שגרתית לעונה, לכדה מספר משפחות מופתעות במקום – ורבים
מהללו סיימו בסוף ברוטאלי בין המלתעות השורקניות של היצורים הלחים והרעתבנים. זאת,
כאשר נראה כי כרישי-הבוץ של פי-הלבנה ניחנו, בניגוד לשארי-בשרם המוכרים היטב,
יכולות אמפיביות מפותחות למדי.
המונקרילים הזועמים, ולא רק השגריר מארלהיינד ותומכיו, היו ועודם משוכנעים, כי
ההתקפה שעלתה בחייהם של שני תריסרי אנשים (לרבות כמה וכמה ילדים), היתה תוצאה
מכוונת של ריטואל שבוצע במקדש "ניבי באהבוול" ותוכנן מבעוד מועד. לפי
אחת השמועות, ההתקפה כוונה במקורה דווקא כדי לפגוע באי-העולל הסמוך, שם ביצעו
שכירי-חרב פריינורים העובדים עבור מארלהיינד מסיבה גדולה, אולם הבנתם הלא מושלמת
של המומרים וכוהניהם בקסם של עולם הרוחות, משכה את הקסם לעבר האגם וגרמה למה
שגרמה; כך או אחרת, גם על שכירי החרב מדרום פריינורין לא פסחה הרעה לחלוטין: הסערה
הפכה את אחת הסירות שלהם אל תוך הבוץ, ואחד מהם – לוחם צעיר בן למשפחה ידועה בקרב
בני-בריתו של המשמר בדרום פריינורין, התהפך אל תוך זרם טובעני של בוץ ונטרף בידי
שרץ שארב שם, בטרם הספיקו חבריו לחלץ אותו. ישנה שמועה, שמדאיגה מאד את הגלימות
הלבנות, כי אותה משפחה מורחבת מדרום פריינורין לא שכחה ולא סלחה (לא על הרג
שאר-דמם, וגם לא על החשד שכל הריטואל כוון לפגוע בהם באמצע חגיגה), והחליטה על
נקמת-דם אכזרית כנגד המומרים (אף כי ההחלטה לא נעשתה בפומבי, אולי כדי לא להזהיר
את הקורבנות העתידיים).
המומרים עצמם, כמו גם "דובריהם" המהוקצעים יותר, נציגיו של הנביא
רור'האן, מכחישים את כל ההאשמות מכל וכל, ומנגד תלו את הקולר בשגריר מארלהיינד
עצמו, ובעיקר בהרס הברוטאלי ובקסמי הננסים בהם הוא מסייע בעין הליוויתן, דבר שהפר
את האיזון והרגיז את הרוחות הקדושות.
השגריר מארלהיינד לא טרח להגיב באורח רשמי, מלבד נחרת בוז; אלא שתגובתו האמיתית –
שלו ושל בני-בריתו הפריינורים גם יחד, באה חודשיים לאחר מכן, בהתקפת פתע חזיתית על
מקדש 'ניבי באהבוול'. אלא שכן, ציפתה לתוקפים הפתעה מרה; נראה, כי הנביא רור'האן
חזה מראש את הצעד הזה, ומצא את המועד מתאים להשליך אל הקלחת קלף חדש וחזק ששמר בסוד
במשך שנים – את האביר המומר טורמונד הלקליר (או בשמו החדש, קוהרוק א-טורז'ונד).
מעבר לעובדה, כי הכוחות המבעיתים שהעניק לו רור'האן (ע"ע), סייעו להדוף את
המתקפה, תוך שהתוקפים סופגים אבדות איומות, אלא שעצם הופעתו מחדש של מי שנחשב כמת
מזה שנים, הכתה במונקרילים כמו ברק - ופתחה פצעים ישנים וכאובים מאד בינם לבין
עצמם, להנאתם הרבה של הנביא ותומכיו.
לתיאור דמות
הבלהות של קוהורוק א-טורז'ונד (והתקפת הנפל על המקדש) לחץ
כאן.
לתאורו של
"ג'ונוק הגדול", האומן והמקעקע של המומרים הריילורים, לחץ
כאן.
חזרה לאינדקס ההרפתקנים של
קורליסין
חזרה לדף הראשי של המערכה
בצפון-מערב קלדאריה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.