עולם המערכה של קלדאריה

דמויות חשובות באי הפרסה

קוהורוק א-טורז'ונד (לשעבר טורמונד הלקליר)

מפקד הכוח הלוחם של המומרים הריילורים באי הפרסה

"ילד רכרוכי שכולו שנאה ורחמים עצמיים, אתה אומר?"
קורלידיה מק'קפריס הבליעה אנחה. "אל תדבר נחרצות על מה שאינך מבין, סר. שנים בחשיכה טחובה שאין לה סוף יכולות להעביר כל אדם על דעתו. זאת, עוד בטרם דיברנו ברעל שנסך רור'האן ברוב-חוכמה אל תוך נשמתו. הזוועות שטמונות שם, במרתפיו העמוקים של מקדש אורורם, הם מעל ומעבר לכל דמיון; והגרועות מכולן אינן נזקקות להותיר ולו צלקת אחת בעור קורבנן. מי יכול לנחש, מה יצקו אל תוך נשמה מתפוררת, בשנים של עמל איטי, למוד זדון? מי, מלבד הקירות השחורים, יעיד על הרגע בו גוועו האחרונות בתחינות לרחמים, והתחלפו בצחוק שכולו יסורים וטירוף?"
הגבירה השתתקה; לרגע, לא נשמע דבר מלבד יבבתה של הרוח הלואטת בשולי ברדסה האפור. אזי, נדמה היה כי עיניה נמלאו לחלוחית. "שמא, כולנו היינו ילדים אי-אז, ליוטננט. ילדים חדורי התלהבות שהשליכו עצמם בשיר על שפתיים, להרמס בין רגליהם של כוחות אדירים, שאין אדם היכול להבינם עד כלות. מקצתנו למדנו מעט, בדרך הקשה" ידה תעתה על טבעות השיריון שלצד גופה, כמו ביקשה למשש פצע ישן "ואילו לאחרים אין עוד מזור, אני חוששת; מלבד לשים קץ ליסוריהם".

קוהרוק, מפקד הכוח הלוחם של המומרים הריילורים, הפך לאחד הצללים המפחידים ומדירי המנוחה בקרב הריילורים, מאז הופעתו הראשונה בפומבי, בקרב על ניבי באהבוול בשלהי הקיץ האחרון. עם זאת, מבט חיצוני חטוף יתקשה מאד לזהות באותו גבר צעיר ועדין למראה את הלוחם המבעית שקטל תריסרי תוקפים, ושצווחותיו חדורות השנאה עודן מהדהדות בזכרון הניצולים ורודפות אותם בשנתם.
מפקד חיל המצב של המקדש נראה, ממבט ראשון, כספק גבר ספק נער חיוור ועדין, בעל שער כהה קצר ומבט מוזר ועמוק; לעיתים נראה, כאילו השיריון שלו והקרדום העצום שהוא נושא (על הכרישים האימתניים שמגולפים עליו) גדולים מכפיו מידותיו; זאת, כאילו קפא בזמן ולא השתנה כלל באחד-עשרה השנים שחלפו מאז היה קדט (אביר מתלמד) צעיר של המשמר הקיסרי, וככל הנראה הניצול הבודד מיחידה קטנה ששהתה במגדלור בפאתי קרליימירי, בעת שהשתלט הנביא רור'האן על האי. רק האות הכמעט בלתי נראה שקועקע אל תוך מצחו, ורמז להבזק מוזר בעיניו יכול להעיד על שינוי. קולו שקט מאד, לעיתים מהוסס – אם כי רהוט מאד, כאשר הוא מציג את הרעיונות שלו, או מנחה את אנשיו (אם כי, הוא נראה שונה בתכלית מרובם, עדין בהרבה, ולא לוקח לעולם חלק בהילולות הפרועות שלהם). עם זאת, לאחר אותו קרב על המקדש, איש מן המומרים אינו מטיל ספק, כי הוא "ילדו המבורך של הנביא רור'האן, זה שנולד מחדש בחסד הרוחות", ואנשיו ילכו אחריו באש ובמים. בקרב הרורן-ה'ריק עצמם הוא בעל שם ידוע לתהילה, אולם נראה כי רבים מהם מפחדים ממנו, וחוששים מאד להיות בקרבתו למעלה מן המינימום הנדרש.
במשך שנים, נחשבו כל אנשי הפלוגה אליה השתייך טורמונד כמתים; לפי הדיווח הרשמי של המשמר הקיסרי, הפלוגה נתפסה בהפתעה ונקרעה לגזרים בידי אנשיו של רור'האן, שתקפו את המגדלור בחסות סערת גשמים קשה, בשעה של טרם שחר – מרחץ דמים קטן, שנבלע עד מהרה במרחץ הדמים הגדול בנמל קריילמירי, יומיים לאחר מכן. אלא שפה ושם, החלו לצוץ רסיסי שמועות על ניצול אחד או שניים, שמוחזקים בתנאים קשים במרתפים העמוקים ביותר של אנשי הנביא רור'האן – ויש אומרים, כי אנשי הנביא עצמם הפיצו את השמועות, אף כי מעולם לא הודו בדבר באורח רשמי (ובפני הגלימות הלבנות, אף הכחישו את הדבר בכל תוקף). מאוחר יותר, החלו אמו של הקדט הלקליר, בן למשפחה ידועה ומכובדת (גם אם לא מהדרג הבכיר ממש) להתקף בסיוטים לפיהם בנה חי וקורא לה מתוך המרתף הנורא שהוא נמק בו. הסיוטים, שיש האומרים כי היו חלק מקסם זדוני שנארג בקפידה, העבירו בהדרגה את האישה האומללה על דעתה, והחלו פוקדים, פה ושם, גם אחרים. לכך נוספו השמועות, כי הנביא רור'האן הציע "בנדיבותו" עסקה חשאית, באורח משפיל שכזה שגרם אפילו לפניו החיוורים של נורקלירד הזקן להסמיק מזעם: הקדט השבוי, בעד אחת מנוטרות המצולה – החרבות המכושפות העתיקות של המשמר הקיסרי, שרק מעטות מהן שרדו.
הגם שבאורח רשמי, המשמר הקיסרי הכחיש את עצם קיומה של הצעה שכזו, הרי ששנים לאחר מעשה, השמועות מספרות כי רור'האן הפיק הנאה גדולה מן הזעם והיסורים שגרם ליריביו או למי מהם; אביו של טורמונד, שראה כיצד רעייתו משתגעת מול עיניו, התפרץ בזעם על נורקלירד (מורהו ומפקדו הישיר, לשעבר), והטיח בו כי אלמלא היה זקן חסר לב שכבר רצח במו ידיו את האשה שאהב, היה מאחל לו כי יאבד את היקר לו מכל בעבור חרב קרה ודוממת. נורקלירד לא טמן את ידו בצלחת, כינה את תלמידו לשעבר אנוכי ומופקר, ותהה האם חשב, כמה מאנשי המשמר הקיסרי ובני-בריתם יפלו מלהבה של חרב כזו, אם תיפול לידיו של הנביא רור'האן ותתעוות בתוך כבשני הדם שלו. חודשים ספורים לאחר מכן, נטל סר הקליר את רעייתו הגוססת ואת בניו הנותרים ועלה על ספינה לריילורין, בכוונה לעזוב את הצפון לתמיד. אלא שהספינה מעולם לא הגיעה ליעדה, וככל הנראה נסחפה בסערה, עלתה על שרטון, ואין ידוע ולו על ניצול אחד מקרב צוותה ונוסעיה.
במאוחר, הסתבר כי טורמונד הצעיר נשמר בחיים; אולם הגורל שיעד לו רור'האן הינו, בעיני רבים, גרוע ממוות מלא יסורים. נראה, כי הקדט השבוי נגרר אל תוך המרתפים העמוקים ביותר מתחת למקדש ההולך ונבנה באיי אורורם, ובעת שרסיסי השמועות (המוכחשות) הראשונות הגיעו לאיי מונקריס, כבר היה בעיצומו של תהליך שאין ממנו חזרה, וניתן רק לשער את סוגם של הקסמים האיטיים שכלל, אם כי מסופר כי הנביא עצמו הוסיף לכך את הכריזמה המתקתקה שלו, כאשר התעקש לספר לקדט השכוח בעצמו, שוב ושוב, כיצד חבריו נטשו אותו לאנחות, וכיצד הביאה האכזריות של נורקלירד הזקן (נראה שהנביא, אי-כה, היה מעודכן למדי במאורעות שארעו באיי מונקריס) למותה האיטי של אמו, וכיצד מתו כל בני משפחתו בזו אחר זו בין גלי הים האכזר, באשמתו של נורקלירד אשר וודאי תכנן את מותם כדי לגלול את החרפה מעצמו.

האלוף החיוור והמפחיד ששחרר רור'האן בשנת 2439, הוא קנאי מטורף למחצה שנמצא כבר מעל ומעבר לכל דיון או חשיבה הגיונית על עברו ועתידו גם יחד. הוא נשלט כל-כולו בידי שנאה יוקדת, באורח שכלל לא נתפס כיצד גוף צנום ועדין כזה יכול להכיל את כולה, ורואה בכל בני-עמו לשעבר שטנים מעוותים שהכפירה רוקנה את גופם מנשמה, ולכן מותם – או ליתר דיוק, הריגתם עד לאחרון היא ברכה וחובה גם יחד, זולת אלו שיקבלו עליהם מרצון המרת-דת ארוכה ומייסרת, ממש כמו מסע היסורים הקדוש שהוא עבר, כאשר אסף הנביא הרחום את שברי נשמתו המרוקנים, נפח בהם אש טהורה וחישל אותם מחדש מתוך הדם הקדוש של אבי הכרישים. לעיתים, הוא מתנסח באורח מעט אחר, ומדבר על החלום שלו לעמוד בראש מיליצייה שלמה של מומרים ריילורים ומונקרילים, שמא משקל נגד "ידידי המשמר" מן הרורן-ה'ריק.
לעיתים נראה, כאילו הוא בקושי אוכל, מתעלם לגמרי מנשים, וכמעט מכל תשוקה ארצית, משקיע כל רגע פנוי באימון או בחלומות על נקמה, ובעיקר על היום בו יתייצב מול כל אחד ואחד מנושאי נוטרות המצולה וימעך אותם בקרדום המכושף של אבי הכרישים ("למה הם לא באים אלי? פחדנים! החרבות שלכם לא יצילו אותכם!" או "אני רוצה שהם יביטו בי, שיביטו יפה בפנים שלי, ואז אני אמעך אותם".). רק מותו של כל אחד ואחד מהם ירווה את האש בתוכו, ישלים את החישול מחדש של נשמתו מתוך האש והדם. מפעם לפעם, כך מסופר, הוא נרדף בידי זכרונות וסיוטים שגורמים לו להתעורר בחדריו, עמוק מתחת למקדש ניבי באהבוול, או נקלע לעיתים להתקף של הזיות, עד כי הוא חושב שאמא שלו עודה מחכה לו (והוא צריך להמיר את הדת שלה); אולם מעט מזה ניכר כאשר הוא בא במגע עם אנשים מחוץ למקדש (שלא בעת קרב), אזי הוא מתנהג פעם נוספת כנער מבוייש, שרק אם יפתח ניתן יהיה לשמוע את השנאה המתפרצת מתוכו.

קרב:
הערה מקדימה: הנתונים הבאים נאספו מעדויות של הניצולים מקרב התוקפים שנתקלו בקוהורק בנסיון הפשיטה על מקדש ניבי באהבול; ישנם כאלו הטוענים כי הם מוגזמים בפראות ומתובלים בפחדים ולא מעט אמונות תפלות.
קוהרוק הוא אלוף קטלני, שמסוגל על-נקלה לחסל פלוגה שלמה בכוחות עצמו. נראה, כאילו היסורים והטירוף שלו עצמו מקנים לו כח בל-יאמן, ומפעילים כוחות קסם איומים כאלו, שהיו גורמים אימה אפילו למג ננסים תאב כח מאסכולת הצל.
ראשית, נראה כאילו שני כלי הנשק האישיים שלו, בעיקר קרדום אבי-הכרישים, מקיימים קשר עם הישות שלו, הבוערת בלהבות צל, ויונקים חלק גדול מכוחם מתוך הקסם שהיא מקרינה. הקרדום עצמו, לפי האגדה (אף אם יש הסבורים כי הפחד תעתע בשכירי החרב של מארלהיינד, והם מגזימים בפראות) מסוגל לבתק כל שיריון רגיל, כאילו היה עשוי כפיסי עץ מרקיבים, ולשאוב את כוחות הנפש מן הקורבן שעודו חי; הטופרים הארוכים והמואדמים שעל ידו השניה של קוהרוק מסוגלים לחורר בלא קושי את עורה העבה של אחת מבהמות הענק של הרוזן סילמירק, לשאוב את כוחות החיים ולגרום לדמו של הקורבן להנתז לכל עבר, כאילו הפך למזרקת בלהות.
גרוע לא פחות, בעת קרב, נראה היה כאילו קוהרוק כולו מוקף במגן נראה למחצה של להבות אפורות-כחלחלות, שגרמו לחיצים שנשלחו בו להתפורר; לכשפים לקפוץ לאחור ולהכות במטיליהם, וגרמו לחרבות השכירים הפריינורים להתלקח ולהתלבן באש כחולה-כהה, שגרמה למחזיקים בהם ללקות באימה וטירוף. מסופר, כי מלבד כלי הנשק, הטיל קוהרוק קסמים נטולי שם, וזימן רפאים מיוסרים – נשמות חבריו המתים מקרב אותה פלוגה מונקרילית שכוחה, לעלות מעולם הצללים ולהלחם לצידו. ובה-בעת, פני הנער שלו התעוותו שוב ושוב, עיניו נצצו באורח לא אנושי, בעודו ממלמל תערובת בין פסוקי תפילה של הטורז' לקטעי משפטים, כולם בחיוך ילדותי מזוגג למחצה ("אתם לא יכולים לפגוע בי. אני הילד, אני הילד"). או ("יונים עפות לשמיים, יונים, יונים צהובות").

כך או אחרת, אימתו של קוהרוק מונעת מן המונקרילים, לעת-עתה, ולו לחשוב על התקפה נוספת על מקדש ניבי באהבול; ואם כי נראה כי לעת-עתה, הנביא רור'האן אינו מתכוון לסכן את האלוף שהקים בהתקפה (שמא, מחוץ למקדש יהיו כוחותיו קטנים יותר?) הרי שעצם החשש מכך מנקר בלבבות יריביו וזורע בתוכם ספק. זאת, שלא לדבר על הלחשושים (מופרכים ככל שיהיו), שמא לו היתה הנהגת המשמר נוהגת אחרת, לא היו המונקרילים נרדפים כעת בידי צלו המטורף של מי שהיה פעם אחד משלהם.

כתוב תגובה

חזרה לאינדקס ההרפתקנים של קורליסין

חזרה לדף הראשי של המערכה בצפון-מערב קלדאריה

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.