הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.6: מחוזות האי
ההידרוסטי
4.6.4.1: חבל אברדארק והעיר אראנילד
("The Everlands")
העיר אראנילד
שליט: הלורד המגן,
גנרל סליבן טרוי
תושבים: כ-50,000 נפש.
עיר האבן העתיקה
אראנילד (50,000), על חומותיה הפרוצות, סמטאותיה הפתלתלות ומגדליה מוכי הטחב,
שאי-כה מחזיקים מעמד שנים ארוכות מעל המצופה. עדויות לקיומה של אראנילד מופיעות
החל מהאלף הראשון, וכנראה שכבר אז בתקופה הספק מונארכית וספק-שבטית שלפני 'עידן
הגיבורים', שימשה כמרכז דתי (ומרכז כינוס בין-שבטי, שיתכן שקדם לעיר עצמה
ולמונארכיה ההידרוסטית גם יחד). נראה, שבתקופות קדומות, היתהאראנילד מרכז דתי חשוב
של המונארכיה ההידרוסטית בגלגוליה המוקדמים, ועלתה בחשיבותה הרוחנית והדתית על
הידרקראון עצמה (בתפקיד דומה למה שמשמש כיום 'רובע לב-האומה' המפואר והחדש יחסית
בצפון עיר הבירה).
לפי האגדות, בפאתי העיר אראנילד שכנה גם אחוזת הנופש של מלכי השושלת האגדית
סרליסיס, אדוני הידרוסט ב'עידן הגיבורים'; וכאן לפי האגדות היו יושבים פריסליוס
המהולל ורעייתו האהובה, והוגים בפילוסופיה ובחוכמות עתיקות בשעותיהם הפנויות;
וכאן, על סף הספריה האהובה שלה, נפלה מירנלריס הנאווה קורבן לסכינו של בן-חסות
בוגדני; אחיינו הקנאי של מלך מובס וחורש מזימות, שנלקח כבן-חסות, ומצא את ההזדמנות
להתנקם במארחיו השנואים. האירמרגד שנפל מכתרה, לפי האגדה, התגלגל לצידה והוכתם בדם
ליבה, נחשב לשכיית החמדה המקודשת והיקר באוצרותיהם של הכוהנים הפרסיליאנים; אלא
שזוהרו המכושף הועם ודעך עם השנים – עניין שבשלו מפנים הפרסיליאנים אצבע מאשימה אל
הרדיקלים, וליתר דיוק אל 'צבא התבונה' , שחמס מהם את האבן לכמה שנים, בתקופת הכיבוש
של ההידרוסט באמצע המאה הקודמת.
בין אם יש ממש בסיפורים על פרסיליוס ורעייתו, ובין אם לאו; אין ספק כי העיר היתה
ערש מכורתה של הכת שנקראה על שמם, וביססה את משנתה על שובם הצפוי של האדון והגבירה
מעולם המתים, התרחשות שתבשר את תחילת קץ העולם והגאולה הסופית. באראנילד, ישב
באמצע האלף השני הכוהן אובליוס (במקור אוליבר), וכתב את 'ספר השיבה', שהוא ספר
הקודש המרכזי של הכת. הרובע הפרסיליאני העתיק, שהוא הגדול ברבעי אראנילד, ידע לא
מעט מלחמות, מצורים ופרעות עם השנים – אולם חרף המכות שספגו מפעם לפעם, נראה
שהנוכחות הפרסיליאנית מעולם לא נעלמה כליל מאראנילד; ובמרוצת הזמן, הצטרפו אליהם
כתות נוספות, רבות מהן יריבות, שנמשכו אל הקדושה העתיקה השוקעת של המגדלים העתיקים
והסמטאות עמוסות הקיסוס של אראנילד; מגמה שגברה, דווקא כאשר הכנסיהההידרוסטית
הרשמית הלכה ורחקה מהעיר.
ואכן, אראנילד הלכה ואיבדה את חשיבותה בעיני הדת ההידרוסטית והאומה ההידרוסטית,
כנראה במהלך הדרגתי שראשיתו בפוליטיקה הפנימית הסבוכה של 'עידן הפאר' (1500-1850
לסה"א), והמשכו בעלייתו ההולכת וגוברת של הידרקראון; מנגד, יתכן שדווקא בגלל
זאת, נמנעו הכובשים הקיידרהרצים האכזריים של אחוות המוות להכביד ידם יתר המידה על
אראנילד; ככל הנראה, לא החשיבו יתר על המידה את העיר השוקעת בלב חבל הביצות; ורק
דאגו לטפל באורח יעיל וברוטאלי בכל מורד שהרהר לנסות ולשבש את התנועה בדרך המלך
(הפרסיליאנים, כמובן, מדברים על הנוכחות הקדושה שהרתיעה את מאמיניו הטמאים של אל
המוות).
אראנילד של היום, היא עיר עתיקה ושוקעת, צל-צילה הנלעג של הקרייה הקדושה שהיתה
בשכבר-הימים; ועם זאת, נראה שהכוחות העתיקים שנארגו באבניה מסייעים למגדלים
והסמטאות העתיקות להחזיק מעמד, או למצער להתפורר באיטיות רבה בהרבה מכפי שניתן
לצפות מעיר מוזנחת באיזור ביצות מוכה חום ולחות. במרכזה, שוכן המתחם הקדוש וההרוס
למחצה, המכונה 'קריית חמשת המגדלים', שבחלק ממנה נמצא המיקום המשוער של ארמון
פריסיליוס, ובאחד מקצותיה שוכן מעון המושל דהיום. מושל העיר, שנושא בתואר
עתיק-היומין והנכבד 'הלורד המגן', ממונה באורח רשמי במנגנון מסובך בו שותפים
הכנסיהההידרוסטית (שבדרך זו מפגינה עליונות מרוחקת כלפי הכתות של אראנילד), חצר
המלך ודוכס צלרהיים. בפועל, מאחר ומדובר באחד התפקידים הלא נחשקים ביותר שניתן
להעלות על הדעת – נראה שכל הגורמים יאמרו אמן לכל מועמד מתאים שיצוץ ויסכים אי-כה
ליטול את המלאכה המאוסה שמכונה בלעג "השמר-קוקו המלכותי". כלומר, לשלוט בתקציב דל על עיר עניה בלב ביצות, מלאה מטורפים
הזויים שלכל אחת מהכתות שלהן מנהגים, פריבילגיות וטענות בנות דורות על דורות; לשבת
כבורר בסכסוכים כגון למי זכות להתפלל באיזה יום מימות ראשית הקיץ מתחת לעמוד חרב
ש"מתחתיו התפגר פעם איזה כלב ארור, ועכשיו מאמינים שהנביחות שלו מלאות קדושה.
מטורפים ארורים, תפח בהם הרוח, בכולם!", להתערב ולדכא מהומות ותגרות שפורצות
לא אחת (השילוב בין כתות מטורפות, תפילות אינטנסיביות לגאולת העולם, הביצות והקיץ
החם להזוויע על מליוני זבוביו עשוי להתגלות כתמהיל קטלני למדי, לעיתים קרובות,
קרובות מדי).
מסביב לקומפלקס המרכזי, שמזה דורות חלקים רבים ממנו הם חורבות וחורבות למחצה,
נפרשת העיר עצמה, על חמשת רבעיה; רבעים, שבאורח מסורתי שימשו, ובמידה רבה עודם
משמשים, כדרך להפרדה בין אנשי הכתות הקנאיים, באורח שאפשר לרסן במידה מסויימת את
המאבקים והקטטות האלימות שניטשו ועודן ניטשות ביניהם.
הרובע
הפרסיליאני,
הוא העתיק והגדול מבין הרבעים הפנימיים, וגם הבנוי היטב ביותר מביניהם. בליבו,
שוכנת עדיין כנסיית אובליוס הקדוש, שהספיקה להחרב ולהבנות מחדש ארבע פעמים. הרובע
ידע בעבר מאבקים, מצורים וקרבות רחוב רבים ואכזריים; הן בין הפרסיליאנים ליריביהם
מבחוץ, והן במספר פילוגים רווי שנאה ואלימים מאד בין הפרסיליאנים לבין עצמם – כאשר
בלב רובן עמדה המחלוקת התיאולוגית, האם האדון והגבירה אכן ישובו מהמתים באורח גשמי
(העמדה המוצהרת של החכמים הפרסיליאנים), או שמא כל מאמין ומאמינה אדוקים הם 'בחזקת
אדון וגבירה' ויכולים, בתנאים מסויימים, להפוך לגלגול של פריסיליוסומירנלריס.
הרובע
המאסקארי:
באורח מסורתי, בשל המצב הדתי והמשפטי המסובך של אראנילד ותושביה, השתרשה מסורת
להפקיד את מלאכת משמר העיר, כולל הצורך לנקוט לעיתים יד קשה כדי להשליט סדר ולדכא
מהומות ופרעות, בידי חיילים מאסקארים. מכאן, ראשיתה של ההתיישבות
המסקאריתבאראנילד, שידעה מספר גלגולים, בעיקר נוכח העובדה כי המסקארים של אראנילד
נטמעו במידה רבה בהידרוסטים ואימצו ערבוב מוזר של אמונות משתי התרבויות.
נראה, שבחצרות המלוכה והבויארים הגדולים של מסקארו, הכירו את העניין, ואי-מי הפיץ
טענות שבאראנילד טמונים סודות שיש להם חשיבות לעניין המסקארים והרוחות המקודשות
להם; בפועל, הדבר שימש תירוץ להגלות לאראנילד מיני טיפוסים, בעיקר בני-אצולה או
כוהנים מפוקפקים, שבעלי הכוח במסקארו עצמה ביקשו להפטר מהם בלא להפריד את ראשם
מכתפיהם.
כך או אחרת, התושבים המסקארים של אראנילד דעכו בהדרגה לקראת סוף תקופת 'החצר
המרקדת', ואת המכה האחרונה קיבלו עם הכיבוש הרדיקלי-אמת'ורי של 2361; 'בן השמש'
האמת'ורי, שהיה ממילא מסוכסך עם מאסקארו, לא התלהב מהמלחמה העיקשת וקשת העורף של
הקהילה המקומית כנגד בעלי-בריתו הרדיקלים. נראה, שחייליו טבחו רבים מהמסקארים,
נטלו רבות מנשיהן לתענוגותיהם ומכרו אותן באמת'וריה עצמה, ואילו פרופסור הנקן
הוציא צו מיוחד המגרש מכאן את שרידי הקהילה המסקארית. ביחד עם אותו גירוש, ארוגה
פרשה מסתורית הקשורה דווקא לפרסיליאנים, וליתר דיוק, למסע שארגנו שני אחים, כוהנים
סוררים בשם אנדרו ואוליבר וייטהורן, שנסעו במסע מוזר למסקארו ברשות עדת מאמינים,
מסיבה הקשורה בנבואה או חזיון מסתורי, וכנראה גם באיזמרגד המקודש שנלקח שלל בידי
אנשיו של פרופסור הנקן.
כך או כך, המסקארים עצמם לא חזרו עוד לאראנילד, ואילו סיעתם של האחים וייטהורן
עברה לא מעט הרפתקאות, ובסיומם היה גורל רובם רע ומר; נראה, שהאחים הסתבכו הן
בנפתולי הפוליטיקה הפנים-מסקארית המסובכת והאכזרית (בין היתר, בשל אהבתם של אוליבר
ובתו של בויאר שנתן לאחים מחסה וחסות), ולפי שמועות מסויימות גם עם חפץ או דבר-מה
רב-עוצמה ומקולל אי-שם בביצות שבלב מסקארו, שגרם לאחים להסתכסך, ולאנדרו להשתגע לגמרי;
הוא לבדו חזר להידרוסט, בראש קומץ של מאמינים הידרוסטיםומאסקארים, כאשר הרועה
וצאנו גם יחד נראו והתנהגו כמטורפים אפלוליים, אפילו בקנה מידה של תושבי אראנילד.
אנדרו הוקע בידי הפרסיליאנים, הקים כת חדשה בשם 'המסדר הנסתר', ושרץ ביחד עם
מאמיניו, בתנאים קשים למדי, בחורבות הרובע המסקארי; קיצה של הכת המוזרה הגיע בימי
בתו, אנדריה, שירשה את מלוא טירופו של אביה, וחזיון מוזר שפקד אותה הביא אותה ואת
מאמיניה לטקס מזעזע של התאבדות קולקטיבית (2321).
גרסאות רבות, ותיאוריות קונספירציה רבות לא פחות, הושמעו בדבר אנדרו ואנדריה גם
יחד; ואילו לאחר מספר שנים, בהם היה הרובע המסקארי נטוש, התיישבה כאן כת 'טהורי
הלבב', בהנהגת שניים מהמטיפים הפראיים הסרים למרות האב הנרי פיורהארט ממחוז
האסטור; אלו, על הפולחן המוזר והאקסטטי שלהם, כבר הספיקו לעשות לעצמם מוניטין
מפוקפק מאד, ולהסתבך קשות בשנאה הדדית מול הפרסיליאנים; אלא שכוחם השוקע של
האחרונים לא עומד להם עוד, חרף האיחוד למחצה בין שני הזרמים הפנימיים שלהם, בכדי
לסלק את הפולשים החדשים, או אף להניא את חצר המלך לפעול נגדם – מה שהביא לפשרה
הידרוסטית-טיפוסית של הפרדת כוחות, שאינה משביעה את רצונו של איש, אולם נאכפת
לעת-עתה בידי נציגי הכתר. יוצא, שהרובע המסקארידהיום אינו מיושב עוד בידי מסקארים,
הגם שצל הבניה וגילופי החיות שלהם נותר, והולם למדי את התושבים החדשים, המוזרים
והפראיים; אלו, בתורם, תובעים את הזכויות העתיקות בקומפלקס המקודש במרכז העיר, שהיו
בעבר נחלתם של המסקארים; חלק מזה בהצלחה– מה גם, שמספרם של המאמינים האלו גדל,
כאשר נספחו עליהם משפחות רבות של הרוגים ופצועים ממרד הפועלים הגדול בעיר הבירה,
שזכו לחנינה מלכותית והועברו מהידרקראון לכאן, לאחר הטבח הנורא שסיים את המרד ההוא
שהעביר את רבעי הטבעת האפורה של הידרקראון, לפני שנים ספורות. משפחות ההרוגים
והניצולים הפצועים ואחוזי השנאה, התחברו היטב לתורה הקנאית של פיורהארט, על
הבדלנות והעוינות שהיא רוחשת כלפי הידרוסט המודרנית.
כך או אחרת, עניינים משפטיים ודתיים סבוכים עדיין נדונים בערכאות, ולא נראה שההכרעה
תנתן בשנים הקרובות, אם בכלל. מעטים, ובמיוחד לא המושל הממורמר של העיר, לוקחים
ברצינות את הטענות החוזרות ונשנות של הפרסיליאנים, כי אפלה מסוכנת רוחשת ברובע
המסקארי; וכי הכת של פיורהארט אפלה ומסוכנת עוד יותר. עבור השלטון ההידרוסטי, אלו
ואלו מטורללים; ואין דבר שהכתר רוצה בו פחות מלדחוף את הראש לסכסוכים מטורפים בין
כתות מטורפות.
הרובע האפור: שם זה ניתן
ל"רובע הזרים"; כלומר, הרובע החולש על דרך המלך ובו מצויים הפונדקים,
האורוות ושאר המתקנים המיועדים לרווחתם של זרים שאינם שייכים לאף אחד מהזרמים
'מלאי הקדושה הנסתרת' של אראנילד, אלא הידרוסטים פשוטים ורגילים שכל חפצם הוא
לחנות בפאתי אראנילד ולהסתלק מהעיר הקדושה מהר ככל האפשר, בדרכם אל מחוז חפצם
בהידרקרון או במחוזות הדרום והמערב. הרובע האפור תחום היטב, ושוכן מעל השער הראשי
של העיר, ומתחת לארמון המושל; הרובע האפור חי מנוסעי הדרך, סביב חמישה פונדקים
גדולים ועוד מחצית התריסר או יותר פונדקים ובתי-הארחה קטנים יותר. לא בכדי הוא
מכונה בדרך הלצה 'בית המחסה לאנשים שפויים', בו הרשויות מעדיפות לסוגרם למען טובתם
ובטחונם האישי; וחרף זאת, רבים מתושבי הרבעים הפנימיים, אנשי הכתות למיניהם,
נכנסים לתוכו בכל זאת ומפגינים נוכחות, למורת רוחו של המשמר, כדי למכור סחורות
במקרה הטוב, ובכדי להטיף או לקבץ נדבות במקרה הרע.
הרובע הז'ראלי: על חורבותיו השוקעות של רובע עתיק וקודם, שכונה "רובע
אור הכוכב", התיישבה, כבר לפני מאתיים שנים לערך, קהילה של פליטים ז'ראלים
פרובלמטיים למדי, מונהגים בידי נזיר מוזר ובעל חזיונות בשם ז'ורן לאניס (Jeorn Lennies). הלה, גלה עם חסידיו ממחוזות הים של מערב ז'ראל, לאחר ש"שלא
יכול היה להשלים עם הכפירה השטנית"; קרי, שעל מולדתו הקדושה השתלטה הקוסמת
ארלינד (סוף המאה ה-21). קהילת המאמינים, שבמקורה הגיעה מהאיזורים הנידחים של צפון
חבל המערב הז'ראלי וממישורי הבוץ הפרימטיביים, נדדה והטלטלה בים וביבשה במשך כמה
עשורים, והחליפה שלושה מנהיגים בטרם עלה בידם, בסופו של דבר, למצוא מקלט ונחלה
בהידרוסט. השלטונות ההידרוסטים של תקופת החצר המרקדת לא התלהבו, בלשון המעטה,
מ"חבורה של מטורפים מעלי ניחוח שנוי במחלוקת", ושלחה אותם למקום שנראה
ההולם אותם ביותר, לאחר שמנהיגם 'שוכנע' שהוא המקום שראה ז'ורן הצדיק המנוח
בחזיונותיו כמקום ממנו תתחיל התגלותו החדשה של האל הזוהר, ועימה מלחמת יום הדין
וגאולת העולם.
הז'ראלים של אראנילד הם קהילה מסוגרת למדי (וכנראה שהדבר אחראי, בין היתר, לכמות
לא מעטה של מטורפים ובעלי פיגור שחיה בקרבם), ממעטים מאד לתקשר עם הסביבה מעבר
למינימום הדרוש, וגם לאחר מעל מאתיים שנים, רבים מהם אינם יודעים לדבר הידרוסטית
שוטפת, ותחת זאת הם מלהגים בניב משל עצמם, שנראה כמו תערובת בין ז'ראלית ישנה של
מעמד נמוך, לבין השפעות הידרוסטיות ומסקאריות. אמונתם, באורח כללי, היא תערובת בין
הפולחן השבטי הפרימטיבי של 'הסבא הקדוש' ממישורי הבוץ, תורת ז'ואן הצדיק המעלה על
נס את העוני ואת הנזירים הקבצנים, ופולחן אישיות של ז'ורן לאניס המייסד, שבפי
צאצאי חסידיו הפך כבר ל'אבא הקדוש', בנו ברוח של 'הסבא הקדוש'. מכאן, שלהבדיל מהקנאים האלימים מאד של מישורי
הבוץ, הקהילה הז'ראלית של אראנילד היא פציפיסטית מאד, גם אם במקור היא שואבת מאותן
מסורות ועיקרי אמונה; מנגד, כמו במישורי הבוץ, מעמדן של נשות הקהילה הוא נמוך
ביותר (למשל, אסור להן להסב על השולחן עם הגברים, ועליהן לאכול כשהן ישובות על
הרצפה).
הז'ראלים של אראנילד הם הרובע החקלאי ביותר מבין הרבעים של העיר; וגם המקום בו
חומותיה העתיקות של אראנילד הן הפרוצות ביותר, כך שהרובע 'נשפך, כמו סוג של מוגלה
רירית קדושה עד כדי גועל' אל תוך השדות הבוציים של האיזור הפתוח שמחוץ לחומות, ואי
לכך נחשב הצפוף פחות והכפרי ביותר; הז'ראלים חיים על גידול תוצרת מקומית, כמו גם
מכירה מוגבלת של סוכר סלק, ומשקאות אלכוהוליים זולים שהם מזקקים מהגרסה המקומית של
גפן הכלב וסוכר סלק גס; כמה קצביות גסות ומטונפות להדהים, ועוד.
באורח כללי, שמה של קהילת האבא הצדיק ז'ורן יצא לפניה לשמצה כחבורה מטונפת, שמרחץ
זר להם לחלוטין; מדברים ומציקים בשפה לא מובנת, בעודם מציקים לעיתים לעוברי אורח
ומטיפים להם על הבלים בלתי מובנים; מה שמשתלב לא רע, כנראה, עם המוניטין של
אראנילד כולה; גם אם במינון גדוש מעט יותר מהרגיל.
רובע האורות
התועים:
המוזר והאקסצנטרי מבין רבעי העיר, וגם הקטן שבהם, בנוי על שרידיו של מה שהיה אי-אז
בעבר בית כלא ישן; ואולי, כפי שחלק מהמסורות מרמזות, מקום בו הקיידרהרצים בנו
מרתפים עמוקים בהם היו מענים באורח נורא את אסיריהם ועושים בהם ניסויים מזעזעים.
לאיש לא ברור מה מקורה של החבורה שיושבת כאן, ומאימתי הם כאן; אולם אין ספק שהכת
שמכונה 'האורות התועים', היא המוזרה ביותר מכל תושבי אראנילד; ויש אומרים שהם
צאצאיהם של אותם אסירים שעונו והורעבו, עד שהסתתרה בינתם לגמרי וגם – כמעשה שטן
שרק כוהני אחוות המוות מסוגלים לו – הורישו את הטירוף והסבל הנצחי גם לילדיהם
אחריהם. לפי גרסה אחרת, מוקצנת פחות, הכת החלה את דרכה באנשי-דת שהשתקעו כאן כדי
להתפלל לעילוי נשמות הנרצחים והמעונים, אולם הצער, הטירוף והכוח הרע שהותירה
אחוות-המוות חלחל לתוכם וערער את שפיותם, מנגע אותם בחזיונות רדופים וזכרונות של
האסירים המתים.
כך או אחרת, הנשמות התועות ששורצות בין קירותיו, חצרותיו האפלות ומרתפיו העמוקים
של בית הכלא העתיק, או ליתר דיוק, חברי הכת דלעיל, מתהלכים בכותנות מפוספסות
שמזכירות כותנות אסירים, מדברות בלחש בלבד (וגם אז, בדרך-כלל שטויות שנשמעות לא
קוהרנטיות), והגברים (בעיקר) מסגפים עצמם שוב ושוב, כולל הלקאה עצמית באמצעות
שרשראות, בעיקר בתאריכים מסויימים החשובים לכת. הגברים מכסים את פניהם ברעלה אפורה;
והנשים גלויות פנים, אולם עוטות מגבעות אפורות מוזרות מאד ומחודדות בקצה; אולם,
חרף המנהגים המוזרים והמטורפים שלה, הקהילה מצליחה לשרוד ולהתפרנס; בין היתר, הם
אוחזים בזכיון עתיק על הפקת דונג ויצירת נירות וכלי פולחן שונים, שרבים באיזור
העיר זקוקים להם; יוצרים כדים בטעם מוזר ועם עיטורים מוזרים, שנראים לעיתים מושכים
מאד, וכמה מהם נקנו אפילו בידי תושבי 'האייל הכומש', ועוד כהנה וכהנה. בפועל, נראה
שבעוד הגברים אחראיים על 'עניינים שברוח', כולל ובעיקר התפילות המוזרות
והריטואלים, הנשים אחראיות על ענייני החומר והפרנסה, ובפועל נראות כמי שמושלות
בבית; כמה מהן למדו אי-כה, אולי בעזרת הריטואלים האפלוליים של הבעלים והאחים שלהן,
לגדל כרובים וכרוביות גדולות וכהות בעלות טעם פיקנטי, מהן הן יוצרות מיני עיסות
ו"ריבות" מוזרות. נראה, שהפלישה של בני הכת לעסקי גידול ירקות, כמו גם
המעמד הגבוה יחסית של הנשים שלהן, גם אם הן חובשות מגבעות מוזרות ומדברות בלחש,
גרמו לסכסוכים לא מעטים עם שכניהם הז'ראלים; שתי הכתות מסוכסכות זו עם זו כבר
שנים, מה שאילץ לא אחת את חיילי המושל לנקוט יד קשה – בעיקר כנגד הז'ראלים, שמדי
פעם 'נאקרוב מפתה אותם'לשכוח את הפציפיזם הרשמי שלהם, וחוזרים לנהוג באלימות
קנאית, כמיטב המסורת.
חזרה
אל האינדקס של חבל אברדארק
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.