הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

מחוזות האי ההידרסטי: ואלנסטון וריברהייז

(The West Downs)

4.6.7.1: המערכה ב-West Downs

איזור הערבות התאומות (The Twin Willows)

בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות ריברהייז וואלנסטון לחץ כאן

אל מפת עיר המחוז ווסטמור

כללי: מעט יותר מ-10 מיילים מצפון-מערב לעיר ווסטמור, ניצבות שתי גבעות גדולות, מהסוג הטיפוסי ב-West Downs; רחבות, משופעות ולא גבוהות מדי (חלקיהן הגבוהים ביותר עולים אך במעט על 500 מטרים). הגבעות זכו לשמן העתיק והציורי בשל שני עצים עתיקים ואדירים מסוג ערבת-רוח (Wind Willow), שכל אחד מהם נישא לגובה של כ-20 מטרים סמוך לפסגתה של אחת הגבעות. המסורת המקומית הישנה התייחסה אליהם כזכר ונקבה, ולעיתים ממש כמעין זוג של ישויות טבע קדמוניות, שקועות בשינה עמוקה; והכפריים התייחסו אליהם כ-“The He Willow” (ליד אגם גבוה קטן ומיוער על הגבעה המערבית); ו-“The She Willow” (בלב מעגל אבנים עתיק בחלקה התלול והגבוה ביותר של הגבעה המזרחית).
כיום, קיימת רק "מר ערבה", באשר העץ על הגבעה המזרחית ("גברת ערבה") דעך באיטיות במשך דורות, ובסופו של דבר נכרת ונשרף בהחלטה שנויה במחלוקת של ראש כפר מקומי; ומאז חלפו כמעט שני עשורים.

תוואי השטח: שתי הגבעות חולשות על שני עבריו של ערוץ הנהר הקטן והפסטורלי Shallowisp (שאלוויספ), שמשקשק במורד המתון שבין רגליהן האפורות-ירקרקות; ערוץ הנהר מתחיל בצפון, במקום בו האפיק בוקע מאגם בעל שם דומה (שאלוויספ), גולש אל תוך הערוץ, ובדרך מתחברים אליו פלגים משקשקים שנופלים מן הגבעות, בעיקר מן המתלולים והחורבות הישנות שעל הגבעה המערבית; המפליגים על הנהר יכולים לראות, חרף הערפל ששורר כאן לעיתים קרובות, כיצד הם חולפים בין המגדל הירוק הישן, שכותרו העגול עדיין נישא לגובה ממערב, לבין הבתים הכפריים שחולשים על הערוץ מן המדרונות המתונים במזרח.

הגעה ועזיבה: הדרך המרכזית בה מגיעים רוב הנוסעים אל, מתוך ודרך ה"ערבות התאומות", הינה הדרך הראשית של המחוז, שבאה מכיוון צומת הדרכים הישן של ווסטמור, ומעפילה על הגבעה המזרחית; ככזו, היא מתוחזקת יפה, מתאימה למעבר כרכרות, שיירות של עגלות ובוודאי רוכבים והולכי רגל. בעוברה על הגבעה, הדרך הראשית מפרידה בין המשוכות המטופחות והבתים הנאים ואדומי הרעפים של ווילומר הקטנה, שנישאים מעליה וצופים עליה מחלונותיהם העגולים; לבין אוסף בתי העץ הלא מסודרים והצפופים יותר של ווילמר הגדולה, הצומחים בערבוביה במתלולים המתונים שמתחתיה. על אם הדרך ניתן למצוא קומץ פונדקים, שהגדול והראוי לשמו מביניהם הוא "אפון הזהב" של מר סטפאן ווילובי, ברנש חייכן וידידותי (יש אומרים, מעט יתר על המידה) – ג'נטלמן שירד מנכסיו בחבל המערב, ופתח לעצמו חיים חדשים בתור פונדקאי, שהפך לאושיה חשובה בחיי החברה של ווילומר הקטנה.
לאחר שהדרך עוברת בין שני הכפרים, היא משתפלת במפרץ פסטורלי יחסית, בין עצי אלון בודדים ומספר ערבות רוח קטנות, אל תוך המישורים שממזרח לאגם שאלוויספ, עוקפת אותו ממרחק בטוח, עד שהיא מצטלבת עם נהר שאלוויספ העליון, מרחק שני מיילים לערך מצפון לאגם, שם היא עוברת על פני גשר אבן רחב ועתיק בשם אסטפורד'ס ביין (Estford’s Bane), וליד פונדק דרכים ישן בעל שם זהה, וממשיכה הלאה, לעבר נורת'ווינד קרוס.
דרך אחרת, בה משתמשים בעיקר מקומיים בדרכם אל ובחזרה משוק האיכרים של ווסטמור, הינה הפלגה בסירה לאורך התוואי הפסטורלי של נהר שאלוויספ; עבור מקומי מנוסה המכיר את פיתולי הנהר וקומץ נקודות בעייתיות, הפלגה כזו אינה כרוכה בסיכונים רבים, במשך רוב עונות השנה – מלבד בעונות הגשמים הכבדות, או בלילות ערפיליים ובוגדניים מדי; פה ושם, ניתן לראות גם אנשים אמידים מווסטמור וסביבתה, אשר משתמשים בנתיב כמעין נתיב לשיט לשעות הפנאי; אמנם, האפיק אינו יכול להכיל ספינות נהר גדולות, אולם עבור סירה קטנה, בעונה המתאימה, השייט יכול להיות מהנה למדי; במהלכו, ניתן לחלוף או לעצור על פני מזחי הסירות החורקים של ווילומר הגדולה, ולרכוש דגי נהר טריים באותה הזדמנות; לחלוף מתחת לחורבות ולראות את המגדל הירוק, במלוא הדרו הנטוש והמסתורי, ואת בקתות הרועים מתחת לו; ובימים יפים במיוחד, ניתן אפילו להבחין בצורתו המטושטשת של "מר ערבה" גבוה מעל צידה האחד של הדרך, ובצורה הכללית של האיזור הסלעי מעליו נישא מעגל האבנים בתוכו גדלה בעבר "גברת ערבה". בסופו של דבר, תגיע הסירה אל האגם הרדוד והירקרק שמעבר לערוץ, מה שיאפשר שייט בין איים קטנים ופורחים, חבצלות מים גדולות, והמראה ההידרוסטי-טיפוסי של אחוזת סילברגלן הישנה ממערב לאגם; מעבר לאגם, נהר שאלוויספ העליון נחשב מהיר וקשה בהרבה, בעיקר למי ששט צפונה, כנגד הזרם; והמאריכים ביותר בשייט יסיימו אותו, בדרך-כלל, כאשר יגיעו אל גשר האבן העצום של אסטפורד'ס ביין, ומעגן הסירות של הפונדק הישן שניצב שם.

הגבעה המזרחית: הגבעה המזרחית גדולה ותוואי המדרונות שלה מתון מעט יותר משל חברתה, והיא המיושבת שבין השתיים. החלק הארי של המתלולים הנמוכים שלהם נתפס בידי כפר גדול בשם Big Willowmar (כ-2,500 איש), שמכסה אותן בבקתות עץ גדולות וקטנות, עצי פרי דלילים וגדרות בקר וחזירים. מתחת לו, יורדים שדות קנים לחים אל מזחים ישנים על ערוץ הנהר, מנומרים פה ושם בידי טחנה או אסם.
מעל ווילומר הגדולה (ולמעשה, מעברה האחר של הדרך הראשית, שמטפסת כאן על הגבעה המזרחית), יושבת ווילומר הקטנה (כ-700 איש); עשירה בהרבה מאחותה הגדולה והבלויה, וניכרת מרחוק בגגות רעפים אדומים ובגפנים המטפסות היפיפיות שלה, שחלקן מפיצות ארומה עשירה. סמוך מאד לפאתי הכפר, מתחת לראשוני עציו של חורש נאה, יושב מעון טילדי; ביתם הישן של בני קונינגטון, על הגן הנאה וגמדי הגינה המפוסלים הגדולים שלו (כעת נטוש כמעט לגמרי, מלבד שומר וסוכן בית במשרה חלקית). בין שני הכפרים קיים שיתוף פעולה (חלק מתושבי ווילומר הגדולה עובדים בגפנים וביקבים של ווילומר הקטנה), מהול במידה מסויימת של מתיחות, לעיתים נסתרת (למעט אולי בדיחות ארסיות הדדיות) ולעיתים עולה על פני השטח; אם כי מעטים בלבד, משני הצדדים, רוצים באמת ובתמים לשבור את הכלים.

הזוג אמברווד: ווילומר הקטנה מנוהלת, בידי שני עשורים, בידי ראש הכפר אוטו אמברווד ורעייתו מריאן; אמברווד, ברנש נשוא פנים (וגם מעט ארוגנטי, בסגנון השמור לכפרי הידרוסטי אמיד), זכה למוניטין מעורב בסביבה: לצד אלו המעריכים את מנהיגותו, ואת האורח בו הכפר נותר עשיר, וחי בשלום עם התאגיד, לורד אינגראם ואחרים, יש לו גם יריבים שמתעבים את בטחונו העצמי המופרז, יהירותו ועוד יותר מכך, היחס המזלזל שלו כלפי הטבע – רבים זוכרים לו, שהוא זה שהחליט, כמעט מיד לאחר שנכנס לתפקיד, לכרות ולשרוף את 'גברת ערבה' (מעשה שישנם עוד כאלו, לא רבים מדי, ובדרך-כלל מבוגרים, שחוששים שבכך המיט על הכפר קללה, שתעלה במחיר יקר מתישהו). הוא עצמו מצטדק בצניפה חסרת סבלנות, שעיקרה כי העץ היה חולה וכמעט מת ממילא, וכי היתה לו "חוות דעת מבוססת וראויה בהחלט" שקשרה בין העץ לבין מכת חיפושיות שיכלו להסב נזק כבד לגפנים; וממילא, רק 'חמור מושלם', לשיטתו, יסבור כי לעץ ישנה אישיות או יכולת להטיל קללות. הזוג אמברווד שואפים, מזה שנים רבות, להשיג לעצמם תואר אצולה זוטרה; ככאלו, קשרו קשרים הדוקים גם עם לורד אינגראם, שהבטיח להם חזור והבטח כי ינסה לסייע להם (ועד היום, לא עלה הדבר בידו – וחרף זאת, הצדדים נותרו בני ברית, גם ובעיקר במאבק מול הרועים בני יורסווראק). בעבר, קיימו בני הזוג גם קשרים עם רג'ינלדה קונינגטון הזקנה והממורמרת, בעודה יושבת באל-כורחה במעון טילדי הסמוך; הזדמנו אצלה לעיתים קרובות לתה של ארבע או לארוחת ערב, ושתו בצמא את סיפוריה על חיי המעמד העליון בעיר הבירה. מרננים בכפר, כי לאחר מותה, עליו הצטערו בני אמברווד באמת ובתמים, ביקשו ראש הכפר ורעייתו לרכוש את מעון טילדי; אולם קפטן קונינגטון, שמעולם לא חיבב אותם, סירב בתוקף, ופטר אותם בכך שהעניק להם במתנה את ספלי התה המוכספים של אמו אותם הביאה עימה מעיר הבירה; מה שהותיר את בני אמברווד ממורמרים וכעוסים למדי.

חלקה הגבוה ביותר של הגבעה המזרחית מגיע לגובה של מעט מעל 400 מטרים, והוא מיוער מעט יותר וסלעי הרבה יותר מחלקיה האחרים; גלי אבנים אפורות-ירקרקות, נגועות במרבדים עצומים של טחב עתיק, שחולשות על ווילומר הקטנה מגבוה, מנומרות פה ושם בעצי אורן גבוהים וכהים; ולעיתים עיצבו הרוח והגשם חלק מהסלעים באורח כזה, שבעלי דמיון מסוגלים להדביק להם צורות של פסלים, אנושיים וחייתיים פחות או יותר: נזיר כורע; זאב מילל; דוב מכורבל בשנת חורף, לוחם שחנית נעוצה בגבו; ועוד כהנה וכהנה; בפסגת הסלעים, ניצב מעגל אבנים עתיק, שחוק מאד, אבל עדיין עומד על מכונו, שבליבו צמחה פעם ה-She willow החולה והדועכת, עד שנכרתה בהוראת ראש הכפר של ווילומר הקטנה; כיום, נותר במקומה רק מעגל שחור עגום, שלא צומח בו דבר, שבליבו פעור בור ממוטט למחצה, שעונת הגשמים ממלאת לעיתים בבוץ עמוק; וכאשר זה גולש סביב ונוטף מהסלעים, ישנן מספר 'נפשות פיוטיות' המדמות את הנזילה, בעיקר בשעת בין ערביים גשומה, ל"דמה הזולג של גברת ערבה".

הגבעה המערבית: הגבעה המערבית, הקטנה והתלולה יותר מחברתה, נישאת לגובה של כ-550 מטרים מעל פני הקרקע, ונחשבה מאז ומעולם למיוערת וקשה יותר לחציה, ואי לכך, גם דלילה יותר בתושבים. סמוך מאד לפסגתה, ניצב עדיין "מר ערבה" העצום ומסוקס הגזע, על שורשיו האדירים ועלוותו העצומה והרחבה, שנראה כי אינה נושרת לגמרי, אלא אך משנה במעט את הגוון במהלך עונות השנה (גוונים של ירוק בוהק שהופכים דהויים יותר, לאחר מכן ירוקים-אפרפרים ולבסוף אפרפרים-כסופים, וחוזר חלילה). העץ העצום צומח במקום קשה לגישה, מדרון כמעט אנכי מחפה עליו מצידו האחד, ומימיו העמוקים והבוגדניים מאד של אגם הררי קטן וכהה מצידו האחר (עד כי נראה לעיתים שהאגם ממש נובע מבין ברכי השורשים העצומות, שנעוצות עמוק לתוך קרקעיתו ויוצרות מעין מערות בחלקו הצפוני של האגם).
על מדרונותיה הנמוכים יותר של הגבעה המערבית, במקום בו העצים מדללים מעט ומפנים מקום לנוף טיפוסי יותר בנוסח ה-West Downs, מתפצל הנחל שבוקע מן האגם הגבוה למספר יובלים קוצפים ומפלים קטנים ורועשים, שזורמים מסביב ולתוך חורבות של מה שנראה כמקדש אבן עתיק וכפר קטן שבתיו היו עשויים אבן, ורק חלק קטן מהם שרד; האבנים הישנות שנותרו עומדות לבשו גוון אפור כהה מאד, מנומר במרבדים עשירים ורבי-גוונים של חזזיות ופטריות סלע. חלקן המרשים ביותר, ממש במרכז, הינו מגדל עגול-כותר שנישא לגובה של כ-30 מטרים, והשתמר כמעט באורח מוחלט.
לעיתים קרובות, חרף ענני האד שגולשים מבין הצמרות הרוחשות, יכולים המפליגים בנהר למטה, לראות את "המגדל הירוק" למלוא הדרו, ראשו בעל הצורה המוזרה בוקע מבין צעיפים הערפל, וחושף לעיתים את העיטורים הדהויים, המסוגננים שלו, שיש הטוענים כי נעשו בסגנון של וולם העתיקה.

האדמה מסביב לחורבות, הגם שלא היתה מיושבת באורח רציף (וככל הנראה, המוניטין המפוקפק של היער והעץ הקדום שבמרכזו), נחשבת פוריה מאד, בשנים בהם אין הפלגים עולים על גדותיהם או מייצרים הפתעה לא נעימה אחרת. מזה דורות, המקום מפורסם בכרוביות הענקיות שלו; הגם שכרוביות משובחות גדלות בכל האיזור, כך שמכירתן בשוק של ווסטמור מהווה מזה דורות מרכיב חשוב בפרנסת שני הכפרים של ווילומר והאדמות החקלאיות של אחוזת סילברגלן גם יחד, הרי הכרוביות של המדרון המערבי נחשבות כגדולות והמשובחות ביותר, וכבעלות טעם עשיר ומעט חמצמץ. כעת, לאחר שני דורות לפחות בו הבעלות על האיזור היתה בלתי ברורה (הגם שעקרונית הוא היה רשום, דורות על דורות בבעלות כזו או אחרת של שושלת דארקרידג'), ואך לעיתים רחוקות נעשה בו שימוש, הפכו החורבות ושדות הבר-למחצה של הכרובית החמצמצה פעם נוספת לזירת מריבה קשה (ע"ע מיד). לאחר שנים בהם חי בחורבות רק חוואי זקן ופראי אחד, הרי שלאחרונה התנחל בשוליהן קלאן של רועים שנעקרו מהצפון הרחוק שמעל הווסט דונס; אי לכך, קיום ניתן לראות עשן עולה מחלק מהבתים הישנים שעודם עומדים למחצה על תילם; כבשים ועיזים רועות מסביב, מדורות בישול, ובקתות וסככות עלובות שנמתחות בין החורבות.
דעת תושבי המקום חלוקה למדי בעניין הבאים מקרוב; בעוד רוב תושבי ווילומר הגדולה ואף כמה מתושביה העשירים יותר של ווילומר הקטנה למדו לחיות איתם בשלום, פחות או יותר, הרי שחלק מהתושבים מתאונן וזועם על 'הפראים המלוכלכים', על מקרי הסגת גבול, ושאר מיני תלונות מתלונות שונות. בעיקר, זועמים לורד אינגראם ואנשיו, שהיו להם תוכניות אחרות לגמרי עבור אותו שטח, כפי שיסופר להלן.

המעשה בהיילו הזקן: במשך שנים, חי בלב החורבות חוואי אחד; וולטר היילו הזקן, שהספיק במהלך חייו להיות משרת של בית אינגראם, נזיר, סייר (ויש אומרים גם פושע), ונחשב בקרב הכפריים למטורף שראוי להתרחק ממנו.
("לא בכדי, הוא חי קרוב כל-כך למר ערבה הזקן. הוא מסוקס ועקשן ממש כמוהו, ומטורף עוד יותר ממנו")

היילו הזקן, שהיה בשחר ימיו מלווה וידיד של לורד ג'ון אינגראם, והפך בשל נסיבות מסתוריות למר בשונאיו ושונאי משפחתו, זכה במעין זכות חכירה על האדמה על אפו וחמתו של לורד ג'ון, במעין תעלול או נקמה אחרונה של דודתו (ליידי דארקרידג'), שטרם שנאלצה לצאת לגלות ביחד עם בעלה, באשמת שותפות בקשר ה"ארג'נט קון".

לורד ג'ון, שבשל חובותיו רצה מאד לחשוב כיצד לנצל את האדמה (והחל רוצה אותה כפל-כפליים מאז ש'נבזזה ממנו וניתנה למטורף הארור ההוא'), רתח מזעם, וחיכה בגלוי "לרגע בו המשוגע יטרף בידי איזו חיה פראית כמוהו"; באשר היילו הזקן חי במשך שנים בגפו, בלא ילדים, משפחה או שארי בשר ידועים. דמותו, על הגבינים העצומים והזקן האפור-פרוע, המגודל, היתה ידועה מאד באיזור, וילדים נמלטו ממנו, כאשר היה מטעין כרוביות ענקיות, פטריות בר וטובין נוספים על הסירה שלו); סופר עליו, כי נהם יותר משדיבר, אבל ידו על הקשת היתה מהירה ונמהרת, בכל הנוגע למסיגי גבול.

השנים חלפו, היילו הזדקן עוד יותר, וחובותיה של אחוזת אינגראם הלכו ותפחו; אלא שדווקא אז, כאשר הכפריים החלו לרנן כי חלה ונחלש, בעוד לורד ג'ון ורעייתו הדרומית הנאה והארוגנטית מצפים כי "הזקן יעשה עימנו חסד ויפח נשמתו סוף-סוף", ביצע היילו תעלול מחוכם, אשר ניפץ את תקוותיהם של בני אינגראם, והביא את לורד ג'ון להתקף זעם אין-אונים. קלאן של רועים בשם Yurswreck, שמקורו בבקעת מונברוק שבצפון הרחוק של ה-West Downs, נעקר ממקומו לפני כעשר שנים, יש אומרים לאחר קרב טרגי ומסיבות הקשורות בשמועות האפלות ביותר שמגיעות מאותם מחוזות שכוחי אל ("שמחוץ לידו החזקה של התאגיד הטוב והמטיב"); תחילה ניסה להתיישב באדמות הפוריות סמוך למנזר של נורת'קרוס, בשל קשרי משפחה רחוקים שלהם עם משפחתו המורחבת של אב המנזר, הכוהן רב העוצמה ארנולף מיזלי; אלא שאותם "מזוקנים פראיים" לא התקבלו שם בברכה, עקרו דומה, ומי מהם הצליחו להתיידד עם הזקן התמהוני והחולה ("והפראי כמותם, תפח בהם הרוח!"). היילו, שלורד ג'ון בז במשך שנים לדיבורו העילג והתייחס אליו כאל פרא מטומטם, הדהים את בני אינגראם בתמרון משפטי, במהלכו "אימץ" את ראשם של בני יורסווראק, ובכך למעשה הקנה להם את זכות החכירה של הקרקע סביב החורבות.
לורד ג'ון, שככל שהשטח התרחק מידו, כך שכנע את עצמו כי הוא נחוץ לו יותר, משתולל מזעם על הדרך בה "הונו אותו", ו"קשר בין דודתו הבוגדת וחסרת הבושה, הזקן המשוגע והארור ופראים שעירים ומטונפים שלל ממנו את מה ששלו בזכות" (הגם שבמשך דורות, בני אינגראם לא משלו בשטח ולא עיבדו אותו, במישרין או בידי אנשיהם). כעת, הוא מנסה לתחבל תחבולות, תוך שהוא מנסה להעזר באנשי 'מולי נכסים'. אלא שהתאגיד, מעבר למעט סיוע, לא נראה נלהב במיוחד לתחוב את ראשו לעניין – שמא מחשש כי עקירתם של בני יורסווראק תביא אותם כהמון חסר כל ועושה צרות לפתחה של ווסטמור; יש המספרים, כי לורד ג'ון ורעייתו מקבלים עצות ומתחילים להעזר, באותו עניין, גם בקרוב משפחה מפוקפק מאד שלהם. המתיחות בין הצדדים הולכת וגואה; ונראה שזו שאלה של זמן בלבד, עד שישפך דם.

בני יורסווראק, למרות המוניטין הגרוע שיצא להם, רחוקים הלכה למעשה מלהיות ברברים חסרי מוח, מחוספסים וגסים למראה (בחלקם) ככל שיהיו; ובוודאי שאינם חבורה של פושעים אלימים, ש"מחפשים ילדות קטנות", שלא לדבר על שאר מיני צרות גדולות וקטנות. הלכה למעשה, לקלאן עצמו מסורת וגאווה מפותחת משל עצמו, הגם שבדור האחרון ספגה זו מכה קשה; ויש סימנים שבעברם, היו מיושבים ובעלי כשרונות מפתיעים בהרבה, שקושרים בינם לבין הכוחות השכוחים של אבירי סנט-קלאודור שישבו בעבר בחלקים מן המחוז, לרבות על הרכסים הקודרים שמצפון לבקעת מונברוק. הזקנה ביניהם, קשישה בשם מג, שאומרים שגילה עולה על מאה (והיא מצומקת כדבעי ועיוורת למחצה), יודעת הרבה מאד על עשבי מרפא, ויש אומרים שגם בתחומים נוספים, וכמה מן המקומיים כבר החלו לבקש מפעם לפעם את עצתה או שיקויים שרקחה; אומרים, שהיא אחד האנשים החיים היחידים בווסט דונס, שעוד זוכרת את בני קונוולף ואת אחוזת ווינטרווד, בטרם הפכה למעון רפאים נטוש. כמה מבני יורסווראק נראים כמי שיודעים היטב כיצד לבנות קשתות משובחות וכלי נשק נוספים; וגם לאלו נמצאת מפעם לפעם דרישה, בעיקר בתקופה האחרונה, על שלל השמועות והחששות שהחלו מתעוררים, גם בחלקים המיושבים והמסודרים ביותר של ה-West Downs.

דמויות חשובות בקלאן יורסווראק: לצד מג הזקנה, שהגם שאינה נושאת בשום תפקיד רשמי, הכל מתחשבים בדעתה ונוהגים בה כבוד רב, הרי שמי שנחשב למנהיג הלא רשמי של הקלאן הוא וולפראם, ברנש מגודל ורחב כתפיים עם זקן אדמוני, שיש שמתלוצצים עליו שהוא אינו נופל בהרבה בחוסנו מ"מר ערבה"; וולפראם היה זה אשר הוביל את אנשיו דרומה, והצליח מאוחר יותר להסתכסך עם הכוהן מיזלי (לדבריו, משום שההשפלות שהכוהן הצבוע האכיל אותו, היו יותר מדי עבור כל גבר בעל כבוד).

וולפראם משתף פעולה עם נכבד אחר, מבוגר מעט יותר בשם דולריק "שלוש אצבעות"; בנה של מג הזקנה, שצולק קשות באותו ארוע שהניס את בני יורסווראק מהצפון; לצידו של וולפראם עומדים גם שני בניו, בראנדון (Sharpeye) מהיר הקליטה, שלשונו חדה כמעט כמו עיניו; ותיאופולד הנאה והבטוח מאד בעצמו - שניהם פרחי לוחמים וסיירים שמסוכן לעורר את חמתם, ושהסיורים וההתגנבויות שלהם, קרוב מאד לאחוזת סילברגלאן, כבר הצליחו לעורר את חמתו של לורד אינגראם; בהזדמנות אחרת, נקלע ברנאדון לקרב חרבות עם קאליסטה אינגראם הצעירה, ממנו יצאו שניהם שותתי דם, אולם בלא נצחון ברור לאיש מהם.
שני האחים, שלמרות ההבדלים במזג, גדלו להיות קרובים מאד זה לזה, נחשבים כגאוות הקלאן, וככל הנראה כמנהיגים העתידיים שלו. מסופר, כי ברנאדון, לפחות, דוגל בגישה זהירה יותר, ומפציר בשארי-בשרו להמתין ולהתאפק, בטרם הם מגיבים להתגרויות מצד אנשיו של לורד אינגראם; לשיטתו, לורד אינגראם עתיד להפיל את עצמו לבד, בשנים הקרובות; ואל לבני יורסווראק לשחק לידיו או גרוע מזה, להושיע אותו. יש הטוענים, כי הוא עקב לא מעט אחרי ג'ון אינגראם הצעיר (ג'ון הרביעי), ויודע כמה וכמה דברים שהופכים אותו בטוח עוד יותר בעמדתו. קיימות גם שמועות, שהוא ואחיו ביקרו בחשאי בטירתו של הדוכס ווסטמורשילד; אולם לכך אין אימות; וגם אם כן, יתכן והרועים שומרים זאת בשקט, בכדי לא לקומם עליהם את התאגיד יתר על המידה.
אסטליס: דמות אחרת, בעייתית בהרבה שחיה בשולי הקלאן, היא העלמה אסטליס. אסטליס היא בתו היחידה של גודווין 'Shadowhorn', לשעבר אחד ממנהיגיהם של בני יורסווירק, לוחם אדיר שבניגוד לרבים משארי-בשרו, נדד לא מעט ברחבי הווסט דונס ומעבר לו, עוד לפני שהקלאן שלו נעקר. גודווין נישא, באורח מאד לא טיפוסי, לרעיה מאסקארית ממוצא מיוחס, יקתרינה; ובקלאן מרכלים שחלק מ"הדם המאסקארי הסוער" של אותה רעיה זורם כעת בעורקי בתה היחידה. גודווין ויקתרינה נפלו שניהם, באותם מאורעות (וכנראה באותו קרב, שאיש מבני הקלאן אינו אוהב לדבר עליו), שניפצו את גאוותם של בני יורסווראק ואילצו אותם לברוח משדות המרעה הגבוהים של אבותיהם. כך, נותרה אסטליס כשהיא יתומה מאם ואב, ולא נותרה לה אלא מזכרת אחת: קרן המלחמה השחורה שזיכתה את אביה בכינויו המפורסם.
אסטליס, כיום בת 18 לערך, גדלה והפכה לנערה גבוהה ונאה, שמזכירה יותר את המראה ההידרוסטי הקלאסי (עור חיוור, שער שחור בוהק ועיניים אפורות), מאשר את הגוון הצהוב-אדמדם ששולט ברוב-רובם של שארי-בשרה; אם כי בפניה ניכרים גם תווים מאסקאריים בולטים למדי; ואומרים שעוד יותר מכך במזגה הסוער והקשה לשליטה. הגם שהיא נחשבת רבת כשרונות, החל מריקמה עדינה ועד תורת העשבים וגם לחימה בחרב (בקרב בני יורסווריק, נחשב שנוי במחלוקת, אם כי מקובל מעט יותר מאשר בחברה ההידרוסטית הכללית, לפחות עד הנישואין והלידה הראשונה; באיזור ממנו באו, כדאי מאד שגם אישה תדע להגן על ביתה מחיות רעות... או מדברים גרועים יותר). אולם לצד כישוריה הרבים, הרי שאופיה הפרובלמאטי, הסוער מדי, ומתחלף לעיתים קרובות מדי בין מרירות חמוצה לבין התפרצויות כעס, הרחיק ממנה רבים ודרדר את מעמדה. לכך תרמו גם נסיונה המגושם לנסות ולתפוס, מוקדם הרבה יותר מדי, את מעמדו של אביה; שלאחר שהוכשלה החלה ללעוג, בדרך-כלל אך לא תמיד בשקט, לשארי-בשרה על כך שהפכו נבערים וכהים כמו הבהמות שלהם, ושכחו לגמרי את המסורות העתיקות שלהם; גרוע יותר היה הסכסוך העז שפרץ בינה לבין בן גילה תיאופולד, שניסה לחזר אחריה ונדחה באורח משפיל, כמעט אלים; בעיני אסטליס, שמעולם לא הראתה התעניינות רבה מדי בגברים הצעירים מן הקלאן שלה, מדובר היה בנסיון מכוער לגזול ממנה את עצמאותה ואת זכויותיה.
כעת, אסטליס חיה בשולי הקלאן שלה, ממורמרת ודחויה למדי; אומרים שרק רצונה המפורש של מג הזקנה מנע מהמצב להדרדר עוד יותר. לעיתים, אפשר למצוא אותה יושבת בקרן-זווית, בחסות החשיכה, כשהיא מערסלת בידיה את קרן המלחמה של אביה, ועיניה מתמלאות לחלוחית; דבר שהיא מכחישה תמיד בזעם רב. היא מועסקת, באל-כורחה, במשימות כאלו ואחרות. אמנם, כיום רק לעיתים נדירות היא נדרשת לצאת עם העדר (וממילא, העדר התמעט באורח מכאיב מאד מאז העקירה); אולם היא נדרשת לרקום, לאפות כרוביות ולקטוף עשבים, ובשנה האחרונה, יותר ויותר היא מנודבת להכין ולהוביל פשטידות חמצמצות ממחית כרובית-ענק אל הפונדק של מר וילובי, שהוגה לה חיבה (ואולי מעט יתר על המידה); מפעם לפעם, היא מרוויחה מעט כסף כאשר הפונדקאי הבשרני והחייכן מבקש ממנה לעזור לו בבישול ובהגשה, בעיקר במסיבות של אנשי ווילומר הקטנה; אסטליס מתעבת את הרעיון, אולם זקוקה לכסף – בעיקר משום שהיא חולמת על שיריון, מגן מעוטר וחרב ארוכה ראויה משל עצמה (מה שיש לה כיום הינו תוצרת עצמית חובבנית וירודה מאד); והשילוב הזה הופך אותה חמוצה(1) וממורמרת מאד. וולפראם, כמו גם רוב נכבדי הקלאן האחרים, רואים את הקרבה בין אסטליס לבין מר וילובי בחיוב – משום שהוא הנכבד היחיד מקהילת ווילומר עילית שאינו עוין להם, והם מבינים כי הם זקוקים לבני ברית אפשריים מול לורד אינגראם.

אחוזת סילברגלן ומשפחת אינגראם
אחוזת סילברגלן רחבת הידיים יושבת במישור שמתחת למדרון הצפוני של הגבעה המערבית, ומשתרעת לחופו של אגם שאלוויספ הרדוד והירקרק. האחוזה עצמה היא אחוזה כפרית טיפוסית מן הסוג הישן, בעלת שני אגפים בני שלוש ושתי קומות, המחוברים זה לזה בזווית ישרה, באורח היוצר מעין "ר", שבתוכה הגן הראשי ודרך הגישה, ומסביבה מבנים קטנים יותר, אורוות ומשק חי.

מחלונות האחוזה, ניתן לראות את המתלולים המיוערים שעולים בחדות מדרום, כמו גם את מימיו הירקרקים, זרועי שושני המיים והאיונים המלבלבים של האגם ממזרח; בשני הדורות האחרונים, הרי שמזג האוויר גרם לאגם להתרחב באיטיות ולפלוש אל תוך אדמות האחוזה, מה שהפך את אחת האורוות הישנות לבית סירות (ממילא לבני אינגראם לא היה כסף די הצורך לסוסים רבים שיאכלסו שתי אורוות), וגרם לקו המים להתקרב למדי ולבלוע למחצה את הגדר החיה שבאחד מצדדי האחוזה, שכעת נראית כאילו היא צומחת ממש מתוך האגם.
הגם שהמקום נבנה באורח מפואר, לפחות בהתאם לסטנדרטים של אמצע תקופת 'החצר המרקדת', הרי שהשנים ובעיית התקציב של בני אינגראם עשו אל שלהם, וכיום קשה שלא להתרשם מכך כי המבנה ברובו ישן, משופץ פה ושם ב"טלאים" במקום בו היה הדבר הכרחי; ועדיין, הבניה עודה נאה ומסוגננת, באורח שנחשב מעט פשוט יחסית לסטנדרטים של היום, אבל שובה לב בדרכו – כולל הקיסוסים הנאים שצומחים על הקירות ומלבלבים בפריחה כחולה באביב ובסתיו, שושני המים בתוך 'האגם הפנימי', ופסל של בן אינגראם עתיק עשוי אבן שחורה, שטובל בהם עד ברכיו.
בני אינגראם, משפחה עתיקה יחסית, אם כי חסרת רקורד יוצא דופן, גרה במקום מזה חמישה דורות, וכנראה שהאחוזה הוענקה לה בידי אחד האכונגרים לבית דארקרידג', במקום שושלת אחרת שנכחדה בשל מאבק פנימי או מסיבה אחרת שמעלה כיום אבק באחד הארכיונים של הטירה הדוכסית. במשך שנים על שנים, נראה היה כי בני אינגראם כמעט ואינם מושפעים מהמאורעות הסוערים בעולם הגדול, וסיסמתם הבלתי מוכרזת היתה "בחייה של משפחה מהוגנת אין חדשות מרעישות; מה שהיה, הוא שיהיה".
ובכל זאת, הרי שבשני הדורות האחרונים, לא עלה עוד בידי המשפחה להמלט כליל מן התהפוכות; לורד ארנולד, שמשל באחוזה לפני הלורד הנוכחי, השיא את אחותו מליסה לאכונגר האחרון לבית דארקרידג', ומזלו אתרע שמת בגיל צעיר יחסית, בטרם התהפך הגלגל את אחותו ובעלה והוציא אותם לגלות.

את בנו הבכור, ג'ון (השלישי) לבית אינגראם, שלח כמקובל לפנימיה היוקרתית של האיזור, ששכנה בפאתי ווסטמור ונוהלה בידי הג'נטלמן הנכבד פרנטון ("הזקן"); את בנו הצעיר רופרט, שנודע לשמצה מנעוריו כפרחח אלים ועושה צרות, הרחיק מהמחוז ושלח להתחנך במקדש, משם התגלגל לבסוף לצבא המלכותי בתור כוהן צבאי; התסבך בצרות, הועמד למשפט כנסייתי, נחשב נעדר (עם סיכוי קלוש להראות בחיים) במשך עשר שנים, עד ששב והופיע במושבה העשירה פורט ג'יידבל, יצר קשר מחודש עם אחיו ג'ון (שירש בינתיים את אביו כאדון אחוזת סילברגלן), וגם ארגן את נישואיו לבתו של סוחר פנינים עשיר מנכבדי אותה מושבה – עניין שהיה כרוך בנדוניה שמנה, שלורד ג'ון היה זקוק לה מאד.

לורד ג'ון אינגראם: ג'ון השלישי לבית אינגראם, כך מספרים, היה נער שמנמן ועדין, שסבל מאד בפנימיה הנוקשה אליה נמסר באל-כורחו; ומספרים כי בנו הפראי של פרנטון הזקן וחבורתו המפוקפקת אהבו מאד להתעלל בו. לא ברור מה חלקו ולמה נחשף ג'ון הצעיר מתוך הפרשיה המזעזעת שהביאה לסגירת הפנימיה, לטירופו ומותו של פרנטון הזקן, ולהעלמותו המסתורית של בנו; ככל הנראה, לא הרבה – מלבד מנה גדושה של אימה וסבל, אולם בכמעט יובל שנים שחלפו מאז, הקפיד ג'ון לסכור את פיו, ולהגיב בזעף לכל נסיון לשאול שאלות.

כך או כך, ג'ון אינגראם יצא מן הפנימיה כשהוא נושא זכרונות וצלקות פנימיות, ואופיו קשה וזועף בהרבה מכפי שהיה כשנכנס לשם; אומרים, שהוא איבד את מעט העניין שהיה לו בעולם הגדול שמחוץ לאחוזה וסביבתה, והעדיף להסתגר בעולם המוכר לו; דברים רבים מילאו אותו חמת זעם מעצם איזכורם, שלא לדבר על רתיעה חזקה משורה ארוכה של נושאים. שמועות סיפרו, שבמשך שנים סבל מסיוטי לילה; ויש קשר בין עובדה זו לכך שבמשך שנים, לא עלה בידו להקשר בשידוך הולם.
ליידי פטרישיה אינגראם (לשעבר הוקינס): פטרישיה, צעירה מבעלה ב-10 שנים לערך, נולדה כאחד מחמשת צאצאיו של סוחר פנינים עשיר, ויש אומרים גם הרפתקן לשעבר – תוצר טיפוסי, לטוב ולרע, מן הדור שיסד את המושבות בדרום. יחוסה המדוייק לא ברור; מחד גיסא, אין ספק כי זכתה לחינוך הידרוסטי משובח היאה למעמד גבוה; ומאידך גיסא, נפוצו בעבר שמועות לא מחמיאות בדבר היחוס של אביה, ועוד יותר מזה של אמה, שמתה בדמי ימיה. נראה, שחלק מהשמועות קשור גם לעובדה, כי משהו במראה שלה כהה מעט יותר מהממוצע, גם אם לא במידה מוגזמת שיגרום לה להראות לא הידרוסטית.
ובכל זאת, פטרישיה הצעירה היתה בצעירותה (ובמידה רבה עד היום) אישה נאה מאד, בעלת חינוך משובח ונימוסין מוקפדים, גם אם בניחוח קלוש של פאתי הארכיפלגו הדרומי; וחשוב מכל, היא הביאה עימה נדוניה נדיבה מאד, ושתי תיבות מלאות תכשיטים מקסימים – די והותר בכדי להסיר כל ספק מליבו של בעלה לעתיד.
אם בראשית חשש מי מבני אינגראם כי הרעיה הצעירה מן הדרום לא תסתגל לחיים הכפריים "הפשוטים והמהוגנים כדבעי", וכי הנישואין יכשלו (שמא, באורח שיזכיר את הכשלון המשפחתי של בני קונינגטון), הרי שהחששות התבדו: פטרישיה התנהגה, מאז ועד היום, כמי שפיללה כל ימיה לחיים כאלו, והשתלבה בתוכם כדג במים. אמנם, אין ספק כי היא מעולם לא חדלה לשאוף למעמד גבוה יותר ולהון רב יותר, והדבר "סייע" לא במעט לבעלה להמשיך ולהסתבך בכספים; וכי היא רגישה מאד לכל הערה פוגענית שמטילה ספק במוצאה האצילי; אולם בשלושים השנים שחלפו, נראה כי נישואיו של ג'ון אינגראם מבוססים ויציבים מאד; וגם אם אהבה לוהטת מדי מעולם לא היתה שם, הרי ברית אינטרסים אמיצה ושיתוף פעולה הדוק – היה גם היה.
פטרישיה ילדה לבעלה שלוש בנות ובן אחד: לוסינדה (28); סלינה (26); קאליסטה (22); וג'ון (הרביעי) (19).

כיום רופרט חי באחוזתו של אחיו, מנהל חיים בודדים ושקטים יחסית באחד מאגפי האחוזה, ששימש פעם כנסיה ישנה – עניין מפתיע למדי, יחסית לחייו הסוערים; הוא חריף מאד (ויש אומרים גם ערמומי וחסר מעצורים, מעל הרצוי לו ולאחיו גם יחד), ואחיו נוהג להתייעץ עימו מפעם לפעם; אולם בדרך-כלל, רופרט חי בבדידות יחסית, ובני משפחת אחיו אינם מרבים או אוהבים להפריע את מנוחתו או להתרועע עימו יתר על המידה. מסופר, כי רופרט צבר, בהדרגה, רשת קשרים חשאית משלו, כולל עם כמה בכירים בכוחות האבטחה של 'מולי נכסים'; הוא אינו מעיר לכעוס, אבל עלול להיות מסוכן מאד כאשר מצליחים לקנות את איבתו.

צאצאיו של לורד אינגראם: משתי בנותיו הבכורות, לא ראה לורד ג'ון נחת מרובה מדי; בעיקר לאור העובדה שפילל ליורש או לכל הפחות לבת ראויה שניתן לשדכה בשידוכין הולמים.
לוסינדה גדלה כעלמה פשוטה מאד למראה, חביבה אבל בעלת תבונה ותחומי עניין מעטים ומשמימים להדהים, ובסופו של דבר אירס אותה אביה לבעל אדמות קטן ולא נחשב במיוחד מאיזור נורת'ווינד קרוס.
סלינה, למגינת ליבו של אביה, ירשה מעט מהגוון הכהה של אמה, אולם מאומה מיופיה (ויש אומרים, ירשה כל מאפיין מכוער משני הצדדים, ושילבה את הכל יחדיו ביצירתיות מרובה); סלינה היתה חכמה מאחותה, אולם בעלת אופי נרגן ובכייני (בעיקר בגיל צעיר), שהשתלב עם פניה הכעורות, וגרמו לאביה להתייאש ממציאת שידוך הולם כלשהו; בסופו של דבר, במסגרת אחד מביקוריה בבית אחותה הבכירה בנורת'ווינד קרוס, עלה בידה לפגוש ולהתחבב על כמה מאנשיו של אב המנזר מיזלי, וכיום, לרווחתו של אביה, היא משמשת כוהנת מתלמדת במנזר שמעל נורתווינד קרוס.
קאליסטה, לעומת שתי אחיותיה הבכורות, נחשבה מגיל צעיר ליפיפיה מקומית; היא ירשה את שערה ועיניה הכהות של אמה, כמו גם את גזרתה ופניה הנאות; את העור החיוור של אביה וכמה מן המאפיינים היותר מחמיאים בקלסתר הפנים של בני אינגראם. אלא, שלמגינת ליבו של אביה, היא גדלה להיות ליידי צעירה וקפריזית, שהחלה מגלה חיבה יתרה מדי להתרוצצות "בכל מיני מקומות לא הולמים", ובעיקר ל"שעשועים לא נשיים"; קאליסטה נודעה עד מהרה ככשרון מולד בסייף; הצליחה להשפיל כמה וכמה מהמדריכים החמושים של התאגיד בתחרויות, מה שפרנס מאד את שחצנותה ואת בררנותה בכל הנוגע למחזרים. אם כי לאחרונה, אביה מודאג מאד מהחיבה שהיא מגלה כלפי הארולד הצעיר, אחיינו של אלאריק המורד. אמנם, הארולד נשבע אמונים לתאגיד והפך לאחד המדריכים הצעירים והמבריקים בשירות "מולי נכסים"; אולם עדיין, מוצאו נחשב מפוקפק מאד, בעיני לורד אינגראם לפחות, וגרוע מכך – אין לו כל רכוש ממשי משל עצמו. קאליסטה, מזה שנים, מקיימת יחסים של ידידות-יריבות עם בת-גילה, אלאריס קונינגטון, עימה היא חולקת כמה וכמה מידות של ליידי צעירה, מפונקת וקפריזית למדי, שנאבקת בכדי להיות במרכז של כל נשף, ובוודאי אינה אוהבת מתחרות (מסופר, כי שתיהן ראו זו את זו לראשונה בביקור שערכו לורד וליידי אינגראם בביתו של קפטן קונינגטון, והביאו עימם את קאליסטה, שהיתה אז ילדה יפה ומגונדרת, ששערה השחור הסמיך מקושט בסרט אדום בוהק; המשפחות נפגשו באורח רשמי על מדרגות ביתו של קפטן קונינגטון; אלאריס מתקשה לזכור, האם היא עצמה, או שמא קאליסטה, היתה הראשונה לחרוץ לשון לעבר השניה, מאחורי גבם של המבוגרים השקועים בטקס ההיכרות הרשמי). כך או אחרת, לורד ג'ון ורעייתו מתוסכלים מאד ממנהגיה של בתם פורקת העול, ומסירובה הנחרץ להכיר מחזרים מבוגרים ועשירים; אולם לעת-עתה, טרם עלה בידיהם להטיל עליה מרות.
ג'ון (הרביעי): ג'ון הצעיר גודל, מילדותו, כיורש שציפו לו ימים רבים, זכה לכל מה שרצה או רמז שרצה, ולא במקרה, הפך לצעיר מפונק, משועמם וכעוס. מאחר ומאז הטרגדיה של פרנטון הזקן, לא היתה פנימיה נחשבת למעמד הגבוה ב-West Downs, הרי שג'ון הצעיר נשלח לא לבירת חבל המערב, כפי שנשלחו רוב בני מעמדו, אלא לפנימיית הבנים המשובחת "מגדלי פמברלי" שבהידרקרון, מה שסיבך את אביו בהוצאות מרובות ובשקיעה בחובות חדשים. נראה, שג'ון לא הבריק שם, והשמועות מספרות כי לפחות פעם אחת, נתפס במעשה פראות והיה על סף סילוק; בסופו של דבר חזר, חודשים מספר לפני המועד המתוכנן, אל אחוזת אביו, כשהוא מפונק, משועמם וזעוף יותר מאי-פעם. גרוע יותר, הוא הורגל במהלך אותם שנים לרמת חיים של עיר הבירה, ניסה ומנסה לתבוע כמה שיותר ממנה גם כעת – מה שגורם לאביו להתמרמר ולהתבייש עוד יותר במשאביו המוגבלים (במקום לנסות ולחנך את 'כליל השלמות' הקטן). בעוד שללורד ג'ון השלישי, ארוגנטי ומוגבל אופקים ככל שיהיה, יש מושג ונסיון בניהול אחוזה ותחומים דומים, הרי שבנו בז לכך, ומבלה זמן רב ככל האפשר בחברה הגבוהה של ווסטמור; לא אחת, בחברתם של הוללים וקלפנים מסוגם של טימות'י קונינגטון (אחיו הצעיר והבעייתי של קפטן קונינגטון). ג'ון הצעיר סירב בתוקף להתגייס לצבא או לצי, וגם שירות בשורות התאגיד לא מעניין אותו כהו-זה; עם אחותו קאליסטה, הוא שרוי במלחמת עולם כמעט מהרגע הראשון שחזר מן הפנימיה. ג'ון הצעיר לא מסתיר את דעתו, כי היה צריך לרסן את 'השגיונות הלא נשיים' של אחותו, בכוח אם צריך, ולאלץ אותה להנשא למי שאביו, או הוא, יחפצו – ואם צריך, גם בכוח הזרוע; אמנם, מגחכים בעיר שבמקרה של תגרה בין השניים, יהיה זה דווקא ג'ון הצעיר שיצטרך לחשוש לשלמות גופו; אולם הדבר אינו מפריע לו להמשיך לרטון, כמו גם להתפאר מה היה מעולל לאחותו, לו היה הוא אדון האחוזה. מספרים, כי הוא נוקט עמדות דומות, וקיצוניות, גם בפרשת הסכסוך עם הרועים מקלאן יורסווראק, ובכך מדרבן את אביו להחריף יותר ויותר את העימות.

-------------

(1) מכאן אחד מכינויי הלעג שהמציא עבורה בראנדון חד הלשון, "The She-Wulg"; שילוב בין שמה של הערבה העתיקה שנכרתה מעל הגבעה המזרחית, לבין Wulgflower, שהוא אחד משמותיה של כרובית הענק החמוצה.

בחזרה אל הדף הראשי של מחוזות ריברהייז וואלנסטון לחץ כאן

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.