הקמפיין של שרלוט גריווינד ואלאריס קונינגטון

ספר ראשון: Reborn by Thunder

פרק I: דמדומיו של הצבי האדוק

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

אלאריס לאחר הקרב על אחוזת לייטבורי

כשלון ההתקפה של כוחות המאסטר על אחוזת לייטבורי (לא לפני שאדונה נחשף כבוגד, שהיה מוכן להקריב את שני ילדיו למאסטר בעבור עוצמה, ונהרג לפני המזבח שהקים הוא עצמו), ובעיקר חיסול המצביא העליון של המתקפה – אותו כוהן קאהרויאני ערמומי שנחשף מתחת לאחוזת לייטבורי, גרם לכל המתקפה על עמק נורת'ווינד לדעוך. אלא, שהנצחון ניקנה במחיר יקר, ובין היתר בחייה של הגבירה איזבל לייטבורי, שנפלה חלל לכישוף קאהרויאני מרושע. גרוע לא פחות מזה, מבחינתה של אלאריס, היא העובדה כי "אביר הפיות" לורקאנד מק'רויך נפצע פצעים קשים באותו קרב עצמו; ונראה שהדברים הארסיים שהטיח בו הכוהן האפל פגעו בו עמוק עוד יותר מהפצעים הפיזיים. כעת, נראה לאלאריס שהוא דועך, אולי מרצונו הוא, וחרף כל מאמציה לרפא אותו.

אלאריס מבלה את רוב-רובם של השבועיים הבאים באחוזת לייטבורי, שקולונל ססיל נטל אותה לידו ועוסק בנסיון לשקם את מה שנותר, וכן בהכנות להלוויה של ליידי איזבל; בנה ובתה של הגבירה המנוחה, שלהגנתם הסתערה על המזבח הקאהרויאני, נמסרו כעת לחסותם של הקולונל ורעייתו. להלוויה, שאמורה להערך ברוב הדר, יגיעו מוזמנים רבים, ביניהם האב העליון מיזלי וכל פמלייתו.

אלאריס משקיעה את רוב-רובם של הימים הפנויים בטיפול בלורקאנד, ובכל-זאת אינה עיוורת לתמרוניה הערמומיים של הקוסמת הקאהרויאנית אמנסטריה – הקוסמת שהיתה חלק מהפמליה של מצביא האויב, והדרך בה בגדה בו ברגע המכריע של הקרב אפשרה במידה רבה הן את הנצחון עליו, והן מנעה ממנו מלמלט את נפשו לאחר שהבין שהקרב נוטה לרעתו. הגם שאמנסטריה אינה עושה משהו אפל או מרושע במיוחד (נהפוך הוא, ברור למדי שאם הקאהרויאנים יתפסו אותה, לאחר הבגידה שלה, גורלה יהיה רע מאד), אבל ניכר שיש לה תוכניות שאפתניות משל עצמה, ובעוד היא מקסימה את כולם, ביופיה המעודן ובנימוסיה החלקלקים, נראה שהיא משפיעה יותר ויותר על בתה של איזבל – שיתכן מאד כי אמנסטריה זיהתה בה כוחות מאגיים מתפתחים; הקוסמת ממלאת את הילדה בהדרגה בשאיפה להתעצם, גם ובעיקר כדי לנקום את המוות של אמה.

בין לבין, אלאריס מוכה בידי חלום בלהות אודות קאהל-ראמדור; אדון הרעם שנעור הולך ומתעצם, ואלאריס רואה חזיונות אפלים כאילו דרך מחשבותיו שלו עצמו; הוא עולה אל המקדש הישן שלו שעל "עמוד הסערות", רוקח סופת רעמים אדירה, וקורא למשרתיו הישנים – שבטי הגנולים; אלו, בין שנחבאו קודם במחשכים או כרתו בריתות כאלו ואחרות עם כוחות אחרים (למשל, המשרת המובס של המסטר מטירת אסטקהור), נענים לקריאה בהמוניהם. קאהל-ראמדור, לפי החזיון, לא מתכוון להסתפק בפחות מטאטוא כל הכוחות של הידרוסט שמטמאים את ארצו העתיקה "בתאגידים ובמכונות שלהם"; כאשר מבחינתו, דין אחד לכוחות הוד-מלכותו, למאמיני האור הצדקנים של מיזלי, לתאגיד, ולדוכס המושחת ופמלייתו שמנסים להקים את הדרקון הקטול עבור המסטר.

כוחותיו של אדון הרעם כוללים, להפתעתה ולאימתה של אלאריס, לא רק גנולים, אלא גם בני אדם; ביניהם אנשים מהבתים העתיקים, שחלקם סגדו לו בעבר; ולא רק הם כוח רצונו הנורא סוחף אליו את הרועים העתיקים, לאחר שהוכו ואיבדו רבים מאנשיהם בהתקפת פתע בוגדנית של כוחות התאגיד (עוד תעלול אכזרי מבית מדרשו של נורמן בלק). קאהל-ראמדור מכוון למטרה אחת, פשוטה ואכזרית: עצירת פולחן הדרקון וגירוש התאגיד גם יחד, על-יד השמדת העיר ווסטמור על כל אנשיה, ויסוד מחדש של ממלכת וולם העתיקה בגרסה פראית ואפלה שהוא עומד בראשה. גרוע מזה- אלאריס רואה דרך עיניו של קאהל-ראמדור יצורים מכונפים בהירים נקלעים לסופת רעמים, ושומעת את כוונתו המוצהרת ללכוד מישהי בשם יוסטישיה, שדם המלוכה ההידרוסטית זורם בעורקיה, ולעלות אותה לקורבן שיחשל מחדש את הכתר שלו בדם ליבה.

בסיום החזיון, אדון הרעם מדבר ישירות אל תוך מוחה של אלאריס (מה שמרמז, שהוא נתן לה במכוון לראות דברים דרך עיניו, וכך הוא מתרברב בעוצמתו); האיום שלו גס וחד-משמעי: אם אלאריס, בת לבית וולמהארן העתיק, לא תכנע ותהפוך לכוהנת שלו, היא תחוסל.

למרות אי-החיבה בין אמנסטריה ואלאריס, בסופו של דבר הקוסמת מסייעת לאלאריס להבין יותר מה פגע בלורקאנד, ואת העובדה כי אלו שכונו בוולם 'פיות', הם למעשה קלאן קאהרויאני גולה שסירב לקבל את שלטון העריץ אר-טורגול ואת האופל המוחלט שהביא עימו, אבל כמו רוב בני גזעם, הם שורים בעצמם במידה רבה בצללים, ויש להם חשבון פתוח עם האלים של בני האדם; גם אם באורח מעודן יותר ומרושע הרבה פחות מזה של אר-טורגול ותומכיו. מה שריסק את לורקאנד, הוא הלעג של הכוהן כי "בזכות" לורקאנד והטעויות שעשה, הקאהרויאנים בכוחות של המסטר יודעים כעת על הקלאן שלו והיכן הוא מסתתר.
אמנסטריה, מלאה בעצמה בוז ללורקאנד על האצילות הקורבנית המטופשת שלו, מסייעת לאלאריס להקים אותו על הרגליים ולאלץ אותו לחיות ב"הפוך על הפוך"; היא חודרת לתוך המחשבות שלו ולועגת לו בציניות קהארויאנית טיפוסית על החשיבות העצמית המופרזת שלו ועל טפשותו; הקאהרויאנים, לדבריה, חושדים מזמן שהקלאן הגולה של פעמון הערפל מסתתר בהידרוסט, ואם היו באמת יודעים היכן הוא נמצא, כבר היו מנחיתים מהלומה. רק שוטה מנופח היה באמת מאמין, שתפקידו בעניין הזה הוא יותר משל פיון שולי; או גרוע מזה, מעדיף למות מאשר להודות שתמרנו אותו; כולם פיונים, רק שהפיונים החכמים יותר צוברים כוח ואז מחזירים מנה אחת אפיים.

לורקאנד מתעורר, ובוהה באמנסטריה בשנאה; הוא מטיח בה שהיא, כמו כל בני הקלאן שלה, נוטפת רוע. אבל מנגד, המעשה נעשה- לורקאנד בחר להתעורר, גם אם מתוך זעם וגאווה פגועה.

הראיון עם מיזלי הזקן

האב העליון פרסיבל מיזלי, שבא לשאת דרשה בהלווייתה של ליידי לייטבורי, מתברר לא רק כאדם צדקני ומאובן, אלא כמי שאטום כמעט לגמרי למציאות סביבו ורואה אותה דרך שבלונות מוכתבות מראש. גרוע מזה; הוא מוקף בלהקת נזירים בכירים וחנפנים אחרים, שהחנופה הבלתי פוסקת שלהם מחמירה עוד יותר את המצב הזה.

מיזלי הזקן לא רק שלא הפיק לקחים מההתקפה על העמק שלו, וכנראה כלל אינו מסוגל להבדיל באורח ממשי בין מאמיני הרעם, המאסטר ואויבים אחרים; הוא פוטר בהתנשאות צדקנית את כל הנסיונות להזהיר אותו, ותחת זאת נותן – בהלוויה וגם אחריה – דרשה ארכנית על מידות הצניעות והחסד, והעובדה כי מותה של איזבל מלמד כי רק התפילות והמחט הן הנשק הראוי לאישה; והלקח מן ההתקפה כולה הוא כי האנשים חייבים להיות תמימים, צנועים ויראי שמיים.

אלאריס מתבקשת לעטות עליה לרגל הארוע את אחת השמלות של איזבל המנוחה (רעייתו של ססיל נאבקת שלא לבכות בהזדמנות הזו, כשהיא אומרת שאיזבל האומללה היתה בוודאי שמחה להוריש לאלאריס את המלתחה שלה), משום שמיזלי אינו סובל נשים נושאות נשק בקרבתו. כצפוי, מיזלי ועדת החנפנים שלו פוטרים בזלזול את כל האזהרות שלה – גם בעניין אדון הרעם וגם בעניין הדוכס, ועד מהרה מתגלה לאלאריס, שמיועד לה תפקיד אחר ומרגיז בהרבה בחישוביו של אדון העמק:
בפאתי הגבול הדרום-מזרחי של נחלותיו, יושבת משפחה עתיקה מרובת צאצאים בראשות ליידי מרידית' סאות'רינדן האדוקה, גבירה קשישה וחסודה שמתלוננת לאחרונה על עובדי אלילים וצרות אחרות שפוגעות במאמינים בנחלותיה; והיא הביעה רצון עז שמיזלי ופמלייתו יכבדו אותה בביקור, כדי שהאב העליון אישית יסמיך את אחד מניניה לכמורה. כמו כן, היא הביעה רצון עז לראות את אלאריס, ו"להכיר" לה את אחד מנכדיה הרבים.

בנוסף לדרך בה מיזלי מטיל על אלאריס את העניין בלא לשאול יתר על המידה לדעתה, יש לאב העליון עוד אזהרה בשבילה: הוא יודע שהיא הסתובבה עם אחד מבני הפיות, שהם כידוע כופרים מהסוג הגרוע ביותר, וחברתם מזיקה למאמינים תמי-דרך מקרב בני האדם; האב העליון מזהיר שעל לורקאנד להסתלק מיד מנחלותיו ולא לשוב.

אלאריס יוצאת מהרעיון, נבוכה וזועמת; בדיוק בזמן כדי לספוג לגלוג ציני מאמנסטריה, שחזתה במחזה בשקט (אולי בעזרת לחש העלמות שהיא שולטת בו), ויש לה, כדרכם של קאהרויאנים – הרבה רעל ציני להטיח בכנסיות האנושיות וברועים הרוחניים שרודים בהם. אמנסטריה עצמה מתכוונת לעזוב צפונה, כדי לחקור בסתר את הספריה הגדולה של המנזר, לפני שהיא ממשיכה לעבר גבולות המחוז ומתחקה אחרי הכוחות של גבירת רוח החורף המנוחה.

אלאריס מתייעצת באביה ובלורקאנד מק'רויך, ובסופו של דבר משכנעת את אביה, לא בקלות, להפרד ממנה ולעזוב גם הוא צפונה, לאיזורים בטוחים יותר – לכיוון נמל שנשלט בידי כוחות מסקארים ידידותיים בראשות הנסיך אלכסיי; לפי עצתו של לורקאנד, אלאריס מסכימה להכנע למיזלי למראית עין, וליסוע לעבר טירת סאות'רינדן, שיושבת על שפת אגם עמוק וארוך שגדותיו סלעיות ומיוערות, בשם "מצולת וואלדר"; לורקאנד ישים פניו בנפרד באותו כיוון, ויגיע לבדו אל עיירת דייגים סמוכה בשם קלרידג', שנמצאת מרחק שעות בודדות מטירת סאות'רינדן.

לפי לורקאנד, אם אלאריס רוצה לשים דרכה לווסטמור כדי להתמודד עם מאמיני הדרקון פעם נוספת, עדיף לה ממילא לא להשתמש בדרך בה הגיעה – יתכן שאנשי התאגיד ואחרים ישימו עליה מעקב; במקום זאת, הנתיבים הפראיים של מצולת וואלדר הם נסתרים בהרבה, ויביאו אותה קרוב מאד לגבול הצפון-מזרחי של חבל ווסטמור.

טירת סאות'רינדן

על אלאריס עוברים ימים מעיקים של מסע איטי לאחר פמלייתו המהודרת של האב העליון, והמרכבה המהודרת שלו שארוגה בלובן וזהב, תחת עינם של נזירים צדקנים ושל מפקד משמר זעוף (שלמרות מזגו הרע, נראה כאדם ההגיוני היחיד בשיירה עם ראש על הכתפיים); הוא מפקיד על אלאריס, ספק כמהתלה וספק כחניכה, קרוב משפחה שלו: נער שמנמן והססן שלמראה אלאריס נעשה סמוק ומגמגם עוד יותר, אבל בטוח שמשום שהוא נער ואביר לעתיד, הוא זה שחייב לשמור ולהגן עליה (ולא תמיד הוא מבין את העקיצות המעודנות והארסיות שאלאריס מפריחה בתשובה).

בסופו של דבר, השיירה אכן מגיעה לטירת סאות'רינדן, שהיא מבנה עצום בעל שלושה מפלסים של מבנים, חצרות פנימיות וכרמים שחולש מגבוה על 'מצולת וואלדר'; ושם המטרונית הזקנה והערמומית (שאלאריס מבחינה מיד שהיא חלושה ורפה הרבה פחות ממה שהיא מציגה את עצמה, למרות שכבר מזמן מלאו לה שמונים) ושלל בניה ונכדיה מקבלים את האב העליון בכבוד רב, בשירת מקהלת נערים חסודה וכיוצא באלו, באורח שגורם ל'צבי האדוק' מן המנזר להמהם בעונג.
אלא שאלאריס מרגישה כמעט מיד אי-נוחות, ולא רק מן המראה האפלולי של מצולת וואלדר שנפרשת לעיניה, ומעמוד האבן הנישא בפאתי דרום, שחרף העובדה שערפל ועננים כבדים מסתירים אותו למחצה, הוא נראה לה דומה מדי למקום עליו ראתה את קאהל-ראמדור בחלום שלה. משהו באווירה לא מוצא חן בעיניה בכלל... ולרגע, כאשר מקהלת הנערים משתחווה, היא כמעט בטוחה שראתה ביניהם את פניו של אותו בן-אצולה צעיר ופרח כהונה לשעבר מבית נורת'רינדן (שכפי ששמם מרמז עליהם, הם הענף הצפוני של משפחה עתיקה שסאות'רינדן שייכים אליה במקור), שחלם להיות משרת של אדון הרעם.

אלאריס עצמה מתקבלת בידי ליידי מרידית' בחביבות של סבתא טובה וסלחנית, שלהוטה להציג לה את שלל נכדיה השונים. היא מודעת היטב גם לשושלת וולמהארן ממנה באה אלאריס מצד אימה, ויותר מרומזת שהכירה את קרוליין וולמהארן בעבר, והיא היתה 'אשת שיחה מעניינת מאד'.

אלאריס מבינה היטב, שמרידית' רואה בה פרס עבור אחד הנכדים שלה, ולא מעוניינת במיוחד בכבוד; וחושדת עוד יותר נוכח הרמזים העמומים שבואה חשוב מאד לטקס שהם מתכננים, ושמור לה בתוכו מקום של כבוד (ו"היא לא יודעת כמה הם חייבים תודה לגבורה שלה").

מסתבר גם, שמרידית' לפני נישואיה לא היתה סאות'רינדן, אלא באה דווקא מקלאן קונוולף- משפחה עתיקה אחרת שיש לה קשר רחוק לבני קונוולף מצפון הרחוק שנעלמו באורח מסתורי (משפחת סבה של אלאריס מצד אביה).

אלאריס מנסה להזהיר את מפקד המשמר של מיזלי הזקן שיגלה ערנות, והוא מבטיח לפקוח עין, למרות שהוא לא רואה לכשעצמו סכנה ממשית; אבל הוא שמח להמלט מהדיונים הקולניים שמנהלים מקורביו של מיזלי הזקן עם מרידית' על סידורי הישיבה והכיבודים בחגיגה של מחר בערב.
מפקד המשמר מלגלג למדי על כל הסיפורים אודות אדון הרעם; קאהל-ראמדור הוא אגדה ישנה, זה הכל; ולכל היותר, איזה דרואיד פרא אפל ומפוקפק לקח לעצמו שם מפחיד ומתכוון לעשות צרות בחבלי הגבול, עניין שהמשמר, ביחד עם בני סאות'רינדן, יטפל בו ביד קשה. לעומת זאת, אלאריס שומעת שמיזלי הזקן מודאג כל-כולו מ'סכנה אחרת' – הוא הוזהר בידי שאר-בשרו בעיר-הבירה, כי אישה חוטאת שמתחזה לאבירה, אחת בשם שרלוט גריווינד, בדרכה להתגנב למחוז, להחטיא ואולי גם לפגוע במנזר הקדוש; ולכן, המשמר התבקש לבדוק היטב שהיא לא באיזור.

כך או כך, מפקד המשמר, גם למשמע החשש של אלאריס על אחד ממאמיניו של אדון הרעם שהתגנב לתוך המקהלה, מציע לאלאריס לנצל את הכישורים שהוא שמע שיש לה, ולסייר באין רואה במפלסים התחתונים של הטירה בשעה מאוחרת יותר – הוא משער שגם אם תתפס, תוכל לפטור את עצמה בכמה דברי חלקות, שהרי מרידית' הזקנה מחבבת אותה.

הסיור במעמקי הטירה

אלאריס אכן יוצאת לסיור חשאי בטירה בשעה מאוחרת יותר, כאשר סערת גשמים עזה פורצת כמעט בלא התראה ומכה באכזריות בקירות החיצוניים, מלווה בברקים עצומים וברעמים מתגלגלים.

הטירה מנומנמת למדי, ואלאריס לא מתקשה לחמוק מהשומרים המעטים שהיא פוגשת, כאשר הסערה המשתוללת בחוץ מקלה עליה מאד; פעם אחת, הבזק אחד הברקים מאיר את הגן במעבר לחלום כמו באור יום, חושף את במת המוזיקאים המוגבהת שנבנתה וכעת מטלטלת ברוח; סמל הצבי האדוק של מיזלי שהוצמד אליה, זוהר לרגע כמו ראש תיש מן האגדות הדמוניות הישנות.

אלאריס חומקת לאיזור המטבחים ומעבר לו, אולם במשך זמן רב לא מוצאת שום דבר מיוחד, עד שהיא יורדת לקומת המסד שחצובה עמוק אל תוך הגבעה, במקום בו הסערה כמעט ולא נשמעת. הרצפה ישנה וסדוקה במקומות רבים, והאוויר כבד. לאחר חיטוט בכמה מחסנים, אלאריס מאתרת דלת נעולה במנעול מסובך שמאתגר מאד את יכולת פריצת המנעולים שלה.

מאחורי הדלת, ישנו טרקלין שכוח עם ערמה של ניירות ישנים וספרים מצהיבים, אבל אלאריס מאתרת שמישהו ישב לא מזמן על שולחן הקריאה ועלעל בספרים, ובין היתר, היא מוצאת את ספר משלי החיות הצדקני שנתקלה בו בימי שביה בטירה של ליידי קתרין. גם כאן, נמצא המשל של הצבי האדוק והעורב החוטא, וניכר שמישהו קרא בו לא מזמן, ורשם שרבוטים והערות בכתב עדין וחד; בין היתר, סומנו השורות המאד-ילדותיות שמתארות למעשה את הבגידה והרג העורב בידי הצבי:

"באנג-באנג, באנבק-בוק, כך נגח הצבי האדוק; ופגע בעורב הביש-גדא, ממש באמצע שיהוק".

ולצד השולחן והריחות של אוויר כבד ובושם ישן, משהו לא בסדר... אלאריס מצליחה ברגע האחרון להבין שמישהו מתגנב מאחוריה, ולהתגונן מפני המתנקש הגנול (Gnoll rogue) שהתגנב בין הצללים מאחוריה עם לולאת חנק טבולה בסם מרדים.

אלאריס והגנול נאבקים, כאשר ניכר בו שהכוונה היתה לנטרל אותה במהירות. במהלך המאבק, אחד הלחשים שמוטל משתבש ופוגע ברצפה הסדוקה, באורח שגורם לחלק ממנה להתמוסס כלפי מטה, ולהפיל את אלאריס ואת הגנול ביחד לתוך התהום האפלה שפעורה מתחת לחדר.

משהו רך, רך מדי, בולם את הנפילה... אלאריס נאבקת להשתחרר מהקורים, כאשר צללים מרובי-רגליים מתחילים לזחול בלהיטות לעברה; ומול עיניה, הגנול המתנקש, שנפל באורח לא טוב ואיחר להשתחרר, סופג עקיצה קטלנית בבטן ואחד העכבישים מתחיל לטוות אותו בתוך קאקון.

אלאריס מתאזנת, מנסה לירות ולאבק בעכבישים שזוחלים לעברה, עד שמשקלם המשותף יוצר קרע נוסף ברשת, ומאפשר לאלאריס להשמט אל תוך מפלס נמוך יותר, כשהעכבישים הזועמים משתלשלים על קורים בעקבותיה... הרשתות כאן דלילות יותר, ואלאריס שומעת מים אפלים משקשים מתחתיה, ומנסה לצנוח לתוכם לפני שתכותר ותעקץ מכל עבר...

במקביל: קורותיה של שרלוט לאחר נפילת טירת סילקורט

לאחר מותו המזעזע של הרוזן סילקורט, שרלוט חשה רחמים כמעט באל-כורחה על שתי בנות הלוויה שלו, אותן הצילה ברגע האחרון משחיטה בידי הרוזן המטורף (שכזכור, דקר את עצמו בסוף שוב ושוב, כשהוא קורא בשמו של המאסטר); הגם שהיא מודעת לעובדה שמדובר שהיו חלק מאותה פמליה מרושעת – ולפחות אחת מהן הפגינה שחצנות חולנית ועונג מגעיל נוכח חלק ממעשיו של סילקורט; ועדיין, מצפונה של שרלוט מסרב להפקיר שתי עלמות צעירות לגורל נורא (ואין לה ספק, שאלמלא התערבותה, הפועלים המורדים לשעבר לא היו נוהגים בהן בעדינות – חברי הפמליה הגברים שלא נפלו בקרב כבר מתנדנדים כעת על החבל).

הצעירה שהריעה ולעגה למורדים מהחומה, ליידי מרגו רילאניול, מצונפת כעת לפקעת בוכיה ורועדת, אבל מעבר לבכיה, היא בוהה בשרלוט ובאחרים בשילוב קטלני בין שנאה, יהירות ופינוק; הצעירה האחרת, ליידי מאריסה דארו (אותה בלונדינית שסילקורט ניסה לשחוט על המיטה כאשר שרלוט ויוסיטישיה התפרצו לחדר), הגם שהיא סובלת מפציעה מדממת ומזועזעת, נאבקת לנהוג באורח מחושב ומניפולטיבי יותר ולהסוות את הפחדים שלה, אגב שהיא מנסה להתחנף ליוסטישיה ושרלוט.

שרלוט יודעת, שלשתיים צפוי גורל רע של "נשים שנפלו", וכלל לא בטוח שהמשפחות שלהן יקבלו אותן שוב, ומלבד עזרה זמנית אינה יכולה למעשה להציע להן דבר.
יוסיטישיה ופול האדום, כל אחד בדרכו, הרבה יותר ציניים ועוינים; יוסטישיה מעירה בלגלוג, לאור נסיונותיה של מאריסה להתחבב ולמצוא חן, שהיא "מוכנה לאהוב אותה ולבטוח בה, ממש כאילו היתה אחותה" (רמז ברור למירנדה ששיעבדה את עצמה למאסטר); ופול מעיר בתיעוב, שאין סיבה לרחם על הנשים המפונקות והמרושעות האלו, יותר מעל נשים פשוטות וישרות שהוכו ונאנסו בידי הקלגסים של סילקורט, בעליהם ובניהם נרצחו וכיוצא באלו; גם כעת, הן אינן מכות באמת על חטא אלא רק אבלות על הפריבילגיות שלהן שאבדו – מצידו, אפשר היה להשליך אותן למטבח, אם ימצא טבח שוטה מספיק כדי להסכים להפקיד בידיהן לפת לקילוף.

מאריסה מנסה לסנגר על עצמה, בטענה שאמנם לא היתה קדושה, רחוק מזה, אבל נהגה כפי שרוב הנשים הצעירות במצבה היו מוצאות לנכון, מרגע שסילקורט תפס את ההנהגה של החבורה.

פול לא משתכנע, ועוזב כשהוא גוזר, שאמנם מתוך כבוד לשרלוט, איש מאנשיו לא יגע בנשים האלו לרעה, אבל עליהן לעזוב את המקום מחר בבוקר, ולא לחזור לעולם.

כאשר הן סבורות שלא שומעים אותן, מאריסה ומרגו מתכווחות בלחש; מרגו לוחשת למאריסה משהו מגעיל מאד, והאחרונה עונה:
"את לא עושה את קל יותר, את יודעת?"

"לא אכפת לי כלום. הם הרגו את צ'רלס שלי, הם תלו אותו, האספסוף המלוכלך"

"שקט, טוב? אני מנסה לעזור גם לך!"

"לא אכפת לי".

שרלוט בינתיים נדרשת למקום אחר בחצר, ועד מהרה מתחילה בחוץ חגיגת נצחון, כאשר עגלות שבאות מווינטר'ס גייט מביאות את נשות הפועלים שהפכו לאנשי לורד פול "האדום" (חבורה ססגונית, המונית ושמחה מאד), ומתחילה הילולה של זלילה ממה שנמצא במחסניו של סילקורט, שתיה וריקודים.

שרלוט, שמתחילה להטביע את המתח וכל מה שעבר עליה בשתיה, מצליחה בכל-זאת לתפוס שיחה בצד עם ג'רולד סיל, שיושב דומם ונדכא למרות הנצחון. שרלוט מנסה לעודד את רוחו, והם שותים לזכרם של קוואן ואירניס.

שרלוט, כדי למצוא עבורו מטרה שתחזיר אותו לעצמו, ספק מטילה על סיל וספק מציעה לו למצוא דרך לחלץ את האב קראונלייט הזקן ממרתפי הכלא באראנילד; לאחר מכן, זכרונה מתעמעם משום שהיא השתכרה ממש, עד שיוסטישיה הפסיקה את השטויות שהחלה לעשות וליוותה אותה לישון בחדרה.

(מאוחר יותר, יוסטישיה תענה לשאלה הנפחדת של שרלוט מה עוללה, בלשונה המושחזת ב"בואי ונגיד שאדום-יין, היה אתמול מאד ניכר לעין"; ומסתבר ששרלוט השתטתה לא מעט ורקדה על השולחן, לצהלתם של אנשיו של הלורד האדום. אבל כמסתבר, יוסטישיה קטעה את הדברים לפני ששרלוט הצליחה להסב נזק ממשי יותר למוניטין שלה.

שרלוט מתעוררת עם כאב ראש נוראי, מאוחר מאד; יוסטישיה מזכירה לה, שעליהם לצאת עוד היום בערב בתעופה על הינשופים המסקאריים הענקיים של אנשי הנסיך אלכסיי, בדרכן אל הווסט דונס; אולם קודם לכן, יש ליוסטישיה בשורות רעות, שנוחתות על שרלוט כמו הלמות פטיש:

מרגו רילאריול התאבדה במהלך הלילה, והמוות שלה היה מכוער מאד; כנראה, שהצפיה בחגיגות של הפועלים לשעבר היתה יותר מדי עבור היהירות שלה. שרלוט מוצאת את מאריסה יושבת לבדה, קפואה וכמעט במצב קטטוני, בפינה נידחת, לא הרחק מן המקום בו הנשים של הפועלים בוזזות ברוב מהומה את חדרי הגבירות שחלקה עם מרגו. מאריסה מספרת בקול קפוא על הרגעים האחרונים של מרגו, בהם היא נאחזה טירוף ותלתה את עצמה; מאריסה מספרת שניסתה לעצור אותה, אבל מרגו נשכה אותה והפילה אותה, כשהיא צורחת שבקרוב היא תלבש משי שחור ותנשא לרוזן סילקורט באפלה נצחית, ושניהם, שניהם עוד ישובו-
מאריסה אומרת שאלמלא פחדה שגם לה מצפה גורל דומה, יתכן שהיתה מתאבדת גם היא, כי כעת באמת לא נשאר לה דבר. כאשר שרלוט מחבקת אותה, מאריסה מתפרקת לגמרי ופורצת בבכי תמרורים: לפני שנים, היא חלמה, היא רצתה תהילה בחרב, היא רצתה לגלות סודות עתיקים ולראות ואלקיריות ואנשי-ים; וכעת לא נותרה אלא החשיכה היורדת.

שרלוט אובדת עצות ומלאת רגשי אשמה; בסופו של דבר, יוסטישיה מתערבת ומוצאת פתרון: היא מבטיחה לכתוב מכתב אל לורד מלינגטון, שהוא אמנם שוטה נפוח שאיבד את כל מה שהיה יקר לו, ובכל זאת יש לו מעמד ואדמות; הוא חייב לה טובה, והיא יכולה לסדר שיקבל את מאריסה בינתיים בתור בת חסותו; כאשר מאריסה מוחה ואומרת שהיא לא פרס מהסוג הזה, יוסטישיה משסעת אותה בצינה ומבהירה שהיא לא מדברת על פרס, אלא על חובה – לאציל יש חובות למלא, וכדי מאד שליידי דארו הצעירה תתחיל להפנים את זה, לאחר כל מה שראתה.

יוסטישיה מורה לספק למאריסה דארו שיריון וחרב מן המחסנים, ביחד עם סוס מסעות, מעט צידה והמכתב, משום שהיא מייעדת לה תפקיד: אמנם, רוב כוחות הרוע במחוז צלרהיים הוכו, אבל חלקים רבים של המחוז הוכו בכאוס, ומשוטטות בהן חיות פרא, כמו גם שרידים של הרדיקלים המעוותים ויצורים נוספים – ועל מאריסה יהיה להוכיח את עצמה מולם ולהגן על הלורד החדש שלה, שללא ספק לא יוכל לדאוג לכך בעצמו.

וכך, לאחר עזיבתה של מאריסה (שנסיונה לתמרן את שרלוט שתיקח אותה עימה למחוז אחר נכשל), מגיע גם זמנן של הדמויות להפרד מפול האדום, קארל השען ויתר החבורה, ולהמריא עם החיילים של הנסיך אלכסיי על הינשופים הענקיים לכיוון צפון-מערב.

הסערה

הימים הראשונים של המסע עוברים על שרלוט כמו חלום, בעוד ההרים חולפים מתחת לציפורים הבהירות; אלא, שכאשר החבורה חולפת מעל אגם עמוק, פורצת בלא התראה סערת אימים בעוצמה אדירה, הופכת את העולם בתוך דקות ספורות לבליל מתערבב של צללים, שריקות וסחרור של רוח משתוללת וצולפת; ברקים מסמאים מכים בזה אחר זה, מאירים מפעם לפעם את גוש הסלע העצום שנישא לפני הדמויות.

ובעוד הרוח המשתוללת סוחפת את הינשופים הצווחים ומפרידה אותם זה מזה, מגיחות מתוך הסערה בהמות אימים מכונפות; צורתן דומה לחזירי פרא ענקיים עם זנב עקרב וכנפיים מוחשיות אך למחצה, כאילו עשויות מברקים וגיצים. נדמה לשרלוט, שהיא שומעת קול מצווה ולועג בא מתוך שאגת הסערה:
"אתם קוראים עלי תגר, בתוך סערת הרעמים שלי, גללי-עופות שכמותכם? קחו את הנסיכה בחיים, את היתר תהרגו!"; שרלוט מגלה בדרך הקשה, כי עד כמה ששליטתה בקרב רכוב על סוסים מוגבלת, שליטתה בקרב רכוב אווירי עלובה עוד יותר; היא נאבקת להשאר באוכף, כאשר הינשוף שלה נפגע ומאבד גובה, ואחת מבהמות האימים סוגרת עליו; ומתוך העלטה שלמטה שורקים מטחי חיצים; גנולים, עשרות מהם, עטויים שיריונות, מותחים את קשתותיהם ויורים גשם של חיצים קטלניים.

הינשוף של שרלוט נפגע, וקורס, מסתחרר מטה במהירות.

שרלוט מצליחה, בשארית כוחותיה, להשתחרר מהעוף הגוסס כאשר הוא צולל לתוך מי אגם קרים, ולצאת בחבטות כואבות, אבל לא קטלניות וניתנות לריפוי בעזרת הלחשים שלה. שרלוט מטורפת מבהלה ומדאגה ליוסטישיה; והמראה של אחת מבהמות הרעם העצומות גוררת את שרידי הינשוף שלה לסלע שטוח, וזוללת אותו בפראות כשהיא עוקרת את ליבו ומועכת אותו במלתעות נוטפות הדם שלה, לא ממש משפר את מצב רוחה של שרלוט.

הסערה נחלשת ומתרחקת לעבר הצד האחר של האגם, ושרלוט מצליחה, בעודה מדשדשת במים אפלים ורדודים יחסית, לראות את צורתם של העצים שמתבדרים בפראות על הגדה מעליה; אבל גנולים רגלים תוקפים אותה בחרבות מעוקלות ובקשתות; המפלצות מצוידות היטב, כמו לוחמים אנושיים מובחרים; ויש רונות גסות שטבועות בכחול על שריונות החזה שלהם- אות ששרלוט מזהה כרונה עתיקה שמייצגת את הרעם.

בלא ספק, מדובר בחלק מצבא מאורגן, ולא בתפלצים חסרי מוח שגררו ציוד מהיכנשהו.

בשלב מסויים, ממש על הגדה, מתנפל על שרלוט גנול רכוב על צבוע פראי וסמור פרווה; אבל כאן, שרלוט זוכה לעזרה לא צפויה של קשת, שמשלח ביצור כמה חיצים קטלניים שמסייעים לה להכריע אותו ארצה.

הקשת הוא גבר אנושי חיוור ורזה, עם שיער שחור אסוף ברישול; הוא קורא לשרלוט לבוא אחריו בלא קשקושים מיותרים, דובר במבטא מקומי מוזר וזר לאוזנה של שרלוט – עדיף שיסתלקו לפני שיבואו גנולים נוספים. הוא שואל בלגלוג, אם נשים החלו ליפול כאן מהאוויר- שרלוט לא נראית לו כמו אחת החלאות של התאגיד-
הסייר מזהה את עצמו כברנדון ג'ורסווראק; אין לו הרבה מידע על החברים של שרלוט, וזה לא נראה לו ממש מעניינו. כמו גם, שרלוט לומדת כאשר הוא מוביל אותה בנתיב נסתר; בין השבט שלו לבין הגנולים יש... הבנות מסויימות; זה לא שהסיירים שלהם לא מטרידים זה את זה מחוץ לכפרים, אבל בכל-זאת, הוא מעדיף שהגנולים לא יראו אותו בחברתה.

ברנדון מנסה לסייע לשרלוט לא להקים רעש, כאשר הם מתגנבים בתוך העלווה בנסיון לחמוק מפטרול גדול של גנולים; ועוד אחת מבהמות הרעם הענקיות טסה בסמוך, חולפת בגובה נמוך מעל האגם.

ברנדון מוליך את שרלוט בשביל מתפתל וקשה לגילוי; הוא אומר, שלא רחוק מכאן יש עיירת דייגים, ומעבר לה טירה של אציל; אם הידידה שהיא מחפשת היא רמת מעלה, יתכן מאד שהיא תנסה להגיע לשם.

מהשיחה החטופה בינהם, שרלוט מבינה, שברנדון שייך לקלאן שהיה קשור פעם לאבירי סנט-קלאודור העתיקים שישבו במחוז, אולי אותו קלאן עצמו שלפני שנים שלח את מכתב התחינה לסיוע מסנט-קלאודור; אבל כשהיא מעלה את עניין המכתב ששלח אותה לווסט דונס, בראנדון צוחק בקשיחות – לקבל תשובה למכתב הישן ההוא, שנשלח עוד כאשר הם שכנו בבקעת מונברוק שבצפון הרחוק, ובמקום צבא, לשלוח להם אישה צעירה? זה נראה לברנדון כבדיחה גרועה מאד.

כך או כך, הוא אומר לשרלוט שהמסדר שלה איחר; וכעת עדיף לה להתרחק מהקלאן שלו; הוא יותר מרומז לה, שלאחר שהם נבגדו והוכו, כולל התקפת דמים נבזית של בריוני התאגיד (הוא מזכיר ספציפית את השם נורמן בלק, כמי שהוביל את ההתקפה שהרגה רבים כל כך, כולל נשים וילדים, ואילץ את שארית הקלאן לברוח מאדמותיו ולהסתתר במעבה הרמות החשוכות שממזרח למצולת ואלדר), אנשי הקלאן שלו כרתו ברית עם הכוח הממשי היחיד שהסכים להגן עליהם – אדון הרעם קאהל ראמדור, וכעת הם משרתים אותו; עד כמה שברנדון לא מאושר מהמצב, ומעדיף להשאר בשוליים, אין לו מה לעשות בעניין, והוא לא יוכל לערוב לחייה של שרלוט אם היא תתקרב אל הקלאן שלו; וכעת, זו עוד סיבה שהוא יביא אותה קרוב ליעדה ויפרד ממנה, לפני שהגנולים אכן יגלו שהוא עזר לה וירה באחד מהם.

גם בראנדון מאמין, ולו בצר לו, שלפחות כרגע, אויבי הקלאן שלו הם גם אויבי אדון הרעם; וקאהל ראמדור הציע להם נקמה במי שרצחו את נשיהם וילדיהם, שלל ואדמות אם יכרעו בפניו ברך; וכך הם עשו.

הדמויות חומקות לאורך רכס מיוער, בנתיב מתפתל שברנדון מכיר היטב; ואגב כך, ברנדון מספר לה שלפני שנתקל בה, הוא עקב אחרי עקבות בצורה מטרידה מאד; סוג של יצור פראי לא מזוהה הולך על שתיים, גדול בהרבה מגנול, עם כף רגל מטופרת וגבשושית. נתיב העקבות עוקף את עיירת הדייגים קלרידג' ששוכנת לחוף הצפוני של האגם, ומתקרב לכרמים של הטירה הנישאת מעל העיירה.

הדמויות עוקבות אחרי העקבות, ונתקלות אגב כך בדורבני-פרא אוכלי אדם עם ניבים עצומים, שמשלחים קוצים מורעלים מהזנבות שלהם; שרלוט חשה, כאילו הנוכחות הקודרת מעל האיזור משפיעה על הטבע עצמו, הופכת אותו בהדרגה למסוכן ופראי יותר. ברנדון, לעומתה, מתעניין במיוחד בחומר הקרני ובעורות שיוכל לפשוט מהם לאחר שיקטלו – במצב של הקלאן שלו, הוא לא יכול להיות בררן.

נתיב העקבות מוליך לאורך שולי המתלול הסלעי עליו יושבת הטירה, ובסופו של דבר מתגלה חור עצום שקרוע אי-שם בתחתית מסד הסלע, בין שיחים שבראש מתלול בוצי בוגדני ומוצלף-גשם. ושם, בפתח המערה, מגרגר את דרכו החוצה מפלץ מעוות בגובה של למעלה משלושה מטרים, בעל שני ראשים של ספק אנושואיד וספק עז עם קרניים ירוקות זוהרות בהילה רעילה; גופו מדיף ריח כבד שמזכיר עירוב של מיצים חזקים עם ביצים רקובות. בדיוק בצאתו, הוא סוחב נבלה מעוכת ראש ומכורסמת למחצה של חרק ענקי.

בפתח המערה, שרלוט וברנדון נלחמים במפלצת בעלת שני הראשים המקורננים; מלבד מהלומות הנבוט שהוא אוחז שיכולות לגלגל את הקורבנות שלו באוויר, הוא מסוגל לירוק עננים מצחינים שגורמים נזק וחולשה; אבל בסופו של דבר, הוא לא מצליח להשתוות למיומנות של שרלוט, שמצליחה לבלום את רוב המתקפות הפראיות שלו, כאשר ברנדון מחפה עליה ותורם מאד להכרעה של היצור בחיצים מדוייקים שהוא יורה מאחור.

וכאן, לאחר שברנדון בוחן מה אפשר לבזוז מהגוויה המוזרה, הוא נפרד משרלוט וחומק אל תוך החשיכה; הוא ממליץ לשרלוט לסייר בתוך המערה ולוודא שאין עוד שרצים כאלו (הגם שהוא מאמין שאין), באורח שיעזור לה לטעון בפני אנשי הטירה (הוא לא מחבב בכלל את הזקנה הערמומית וצבא הנכדים שלה, אבל גם לא אויב שלהם), כי הם חבים לה עקב מעשיה.

שרלוט, עדיין מבולבלת ומפוחדת (ומנסה להסתיר את זה מברנדון עד כמה שניתן), מגששת במורד מנהרה לחה ומצחינה שחלקה מוצף במים שחורים; עד מהרה, היא מגלה מה משך את היצור פנימה: פירות מערה מוזרים שתססו והפכו אלכוהוליים מאד, בתוספת לנבלות מכורסמות של עכבישים ענקיים וכמה שרצי מערה אחרים.

הפגישה

כמה יצורי מערה קטנים וצווחניים יוצאים מהחורים שלהם (מעין פיגמים מעוותים עם משהו מעט עכבישי בצורה שלהם), צווחים בזעם ומנופפים לעבר שרלוט בחרבות קצרות ובחניתות; אבל רעש מחריד מסיח אותם ומבהיל אותם ואת שרלוט עצמה – רעש של קריעה, צעקה ודמות אנושית שנופלת מן הקורים המעובים הרחק למעלה, הישר לתוך המים, מתיזה 'פלופ' של מים עכורים ובוץ לכל עבר. היצורים הקטנים צורחים באימה ומתפזרים.

וכאשר שרלוט ניגשת בזהירות לעבר האישה הזרה שמפרפרת בתוך המדמנה הכהה, ושואלת אותה בהיסוס האם היא בסדר, אלאריס עונה מעט ספק בכייני "בסדר?! אני נראית לך בסדר אחרי שנפלתי לבוץ המגעיל הזה, וכל השיער המסכן שלי הרוס לגמרי? תראי אותו!"

שרלוט מביטה בה בפה פעור, אבל כמאליה מפשפשת באמתחת הציוד שנותרה חגורה לצד השיריון שלה.

"אהמ...אם כך... מסרק?"

הפגישה המוזרה קצרה מאד, משום שעכבישים זועמים משתלשלים בעקבות אלאריס מקורים, מנמיכים מהתקרה כשהם מנופחים ושורקים בכעס מבעבע; אלאריס ושרלוט צריכות להלחם על דרכן החוצה ולהדוף את השרצים הענקיים, בדרכן אחורה, לעבר פי המערה, סמוך למקום בו מוטלת עדיין נבלתה של המפלצת הדו-ראשית.

העכבישים מוותרים, וחוזרים לטפס מעלה לעבר המושבה שלהם, אבל כאשר הדמויות סמוכות לפתח המערה, הן שומעות צעקות של בני אדם: פטרול מהטירה של ליידי מרידית' מובל בידי שלושה מהנכדים שלה, מצא את הנבלה הענקית, וכעת הם מתווכחים בלחישות קולניות.

אחד מהם בטוח ש"היצור אכל אותה, אני אומר לכם שהוא אכל אותה?!"

"מה נעשה? סבתא תהרוג אותנו כשתשמע!"

"לכל הרוחות, לא מבין למה היא כזו חשובה בכלל. סתם ילדת עיר טיפשה ומפונקת-"

(כאן ברור לאלאריס שהם מדברים אליה, שהעלמותה התגלתה וכנראה מרידית' שלחה את אנשיה לחפש אחריה)

"סבתא אחרה שהיא הכי חשובה. הטקס מחר-"

ובעוד אנשיה של מרידית' מתווכחים האם להכנס למערה והיכן ואיך לחפש את אלאריס, הדמויות חומקות בשקט בין השיחים; לאחר השלמה קצרה של שיחת ההיכרות, דיווח והתייעצות מהירה, הרי למרות שאלאריס יותר מחושדת, שמרידית' סאות'רינדן מתכננת לבגוד באורחיה האדוקים ולהפוך אותם לקורבן לאדון הרעם, היא לא מלאת התלהבות להסתכן כרגע כדי להציל אותם- ותחת זאת, היא מעוניינת מאד להגיע לעיירת הדייגים הסמוכה, שם אמור לחכות לה לורקאנד; שרלוט, שחושדת לפי התיאור שמדובר באביר הפיות שראתה בחלום, כזה שפעל לפי עצתה של מיס אודן וחיפש אותה, מהססת, אבל לא נלהבת גם היא מפגישה עם המיזלים, בעיקר לאחר שאלאריס מספרת לה, שהאב העליון חושב שהיא אויבת מסוכנת ודרש מאנשיו לחפשה ולעצור אותה בכוח.

הגם שליבה של שרלוט מנבא לה רעות (הגם שהיא לא קולטת לגמרי את חומרת הסכנה בטירה), היא נעתרת לאלאריס, והדמויות חומקות ממרגלות הטירה לכיוון עיירת הדייגים קלרידג', כדי למצוא שם את סר לורקאנד מק'רויך.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.