??????? - ????

הקדמה | העידנים הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה הידרוסטית | המערכה | יצירת דמות

vineline

 

 

2.3: דמויי האדם של קלדאריה
(

2.3.2: אנשי התיש



לערך הקודם | לערך הבא | שלח תגובה

 

הערה מקדימה: אנשי התיש מחולקים למספר תת-גזעים שונים זה מזה; ערך זה מתמקד באחד מהם – אנשי התיש מתת-הגזע המכונה "האמאאני" או "קלאן האש", שהוא קלאן אנשי התיש היחיד הפתוח לשימוש כדמויות שחקן. אנשי התיש מקלאן האושגאארו ("קלאן הדם"), או מהקלאן המסתורי המכונה "קלאן הלילה", נחשבים מושחתים או מעוותים בלא תקנה (ובנוסף, גם בעלי כוחות חריגים), ואי לכך אינם פתוחים בעבור שחקנים. האושגאארו עתידים להיות מאוזכרים במסגרת חלקים אחרים של האתר, ולזכות לסקירה מפורטת בהרחבה עתידית על ארצות הדרום הרחוק, אם וכאשר תצא. 

שיוך כללי: דמויי-אנוש

סטטוס: אנשי התיש מ"קלאן האש" (האמאאני) פתוחים לשחקנים.

תוחלת חיים ממוצעת: 90-110 שנים.

יסוד דומיננטי: אש.

הופעה חיצונית: אנשי התיש הם אנושואידים בעלי גובה ממוצע; בני קלאן האמאאני, באורח סטריאוטיפי, ניחנים בגוף רזה ואתלטי יחסית (להבדיל משארי-בשרם הרחוקים בני אושגאארו, שניחנו בגוף שמנמן ורופס יותר); צבע העור הנפוץ הוא בגוון נחושת בהיר, אצל פרטים מסויימים בעלי נטיה לאדמדם או לחום בהיר, ולעיתים רחוקות הופך לגוון שנהבי-כהה. נשות ההאמאאני, בדרך-כלל, בהירות מעט יותר מהגברים. הפנים דמויות-אנוש, מאורכות יחסית (לעיתים כוללות גם סנטר מוארך), בעלות אף גדול ומפותח, בעל צורה נשרית. שער הראש שופע וסבוך, כאשר הגוונים הנפוצים הינם גווני חום-אדמדם, ולא פעם אדום בוער; קיימים פרטים מעטים יותר, עם שער חום-כהה או אפילו שחור, ומיעוט קטן של פרטים עם שער בהיר – בדרך-כלל בגוון כתום-צהבהב. כאמור, השער שופע מאד, בדרך-כלל מסתלסל ומלווה כמעט תמיד בפאות לחיים ארוכות. אצל הגברים, הוא מצטרף לשער גוף שופע (אם כי עדיין לא 'פרווה', כפי שלועגים להם), הכולל כמעט תמיד זקן עבות, מסולסל ובד"כ פרוע, היורד עד לחגורה ומסתבך סביב הכתפיים. הנשים שעירות הרבה פחות, ונעדרות את הזקן (אם כי אצל כמה מהן, ניתן לזהות שרידי שיער באותן מקומות). עיניהם של אנשי התיש מזרע האמאאני נע מחום-כתום או ירוק-כתום, עד לגוון אדמדם-עכור (גם כאן, קרוב לחום/כתום, ונבדל באורח ברור מגוון ארגמן-הדם העמוק של האושגאארו, קל וחומר שמן השחור האפל והמוחלט של קלאן הלילה).
סימן ההיכר הבולט ביותר של אנשי התיש, גברים ונשים כאחד, הוא זוג הקרניים שלהן, שנראה כסממן המרכזי (אולם בשום פנים ואופן לא היחיד) להשוואה בינם לבין תישים הולכי על-ארבע. אצל גברים ונשים כאחד, הקרניים בוקעות מתוך השער הסבוך, אולם הגברים ניחנו בקרניים גדולות יותר, ארוכות ומזדקרות למעלה או מסולסלות, בגוונים עזים של זהוב עם קווי חיבור בגוון אדמדם. קרניהן של הנשים קטנות וקצרות בהרבה, ונוטות הצידה בעיקול חד, באורח בו הן בולטות סנטימטרים מעטים מעל השיער; גוון הקרניים דומה לשל הזכרים, אולם עז וזועק הרבה פחות, ובדרך-כלל נוטה יותר לאפרוריות.

ידיהם של אנשי התיש דומות מאד לידי אדם (מלבד גוון העור); רגליהם, לעומת זאת, שעירות יותר (בעיקר אך לא רק אצל גברים), ומסתיימות בספק פרסה מחורצת, ספק כף רגל קרנית, אפורה ונוקשה, בעלת שלוש אצבעות עצמוניות וגסות.

 

אנשי התיש מקלאן האמאאני אהבו מאז ומעולם מלבושים ססגוניים, הגם שבארץ מוצאם האבודה (ע"ע), אילץ אותם החום להסתפק במלבושים צנועים יותר במשך חלק גדול מעונות השנה, ולשמור את המיטב לעונות החורף, אז היו שבטי ההאמאאני מתאספים בערי האבן החרבות למחצה שברמות דאמרגום ואוגודו. האמאאני משתמשים בבגדים אווריריים מאד, עם מארג מסחרר של צבעים (חלקם, באורח מסורתי, צבעים יחודיים שאבות-אבותיהם למדו להפיק מחיות, צמחים ומינארלים מדבריים), באורח שבעיין אנושית יכול להתפס כצעקני וזול, ואפילו מעייף את העיניים. הבגדים ארוגים במגוון עיטורים מוזרים, שהנסיון למצוא בהם חוקיות נראה כאבוד מראש, ומקושטים לא פעם בגדילים ומיני קישוטים ו"קשקושים"; בין היתר התפתח, בעיקר במרוצת הדורות האחרונים, לשלב עיגולים ואפילו מטבעות אנושיים בשולי הלבוש, באורח שהם מצלצלים עם כל צעד וצעד, באורח שנראה לאנשי התיש (ובעיקר לאלו מן הנשים שהתמחו באומנויות הריקוד) כמעניין ומעורר השראה. לכך, נוסף לעיתים מנהג לקשט את הקרניים (בד"כ של גברים) ואת הזקן בסרטים, בעיקר לפני טקסים או יציאה למלחמה.
ההשפעה ההידרוסטית: בשנים האחרונות, עקב עקירת ההאמאאני ממקום מושבם העתיק, והגעת רבים משארית-הפלטה שלהם אל תחומי האימפריה ההידרוסטית (בעיקר אל רצועת האמתיסט וערי המסחר הססגוניות שלה, ובהמשך גם לאי ההידרוסטי עצמו), יצרה מפגש בין הסגנון הצעקני והפרוע, לבין ההידור הסימטרי והקפדני של האופנה ההידרוסטית (ומכאן נולד הכינוי הלא מחמיא "הולם כמחלצות תיש", או "טעם של תיש", בו משתמשים בהידרוסט כדי לתאר צעקנות וחוסר טעם בלבוש או בצבעים), שגרר כמה תוצאות מוזרות – החל מנטיה של כמה מחוגי הבוהמה הרדיקלית בהידרוסט לחקות את סגנון הלבוש והצבעים העזים של ההאמאאני, וכלה בנסיונם של כמה מיותר סתגלניים או בעלי החוש המסחרי היותר חד מבין אומני קלאן ההאמאאני לקלוע יותר לטעם המקומי (התפל והמשעמם עד יאוש, לשיטתם) – מה שיצר סוג מוזר של בגדים ושטיחים, שנראים כגרסה מסוגננת מעט יותר של הסגנון הרגיל של בני האמאאני (אחרי הכל, גם רדיקלים מרדניים מעדיפים סדר והתאמה כלשהי – אפילו דחוקה - של צבעי הלבוש, כאשר הם קונים או מוכרים "לבוש אותנטי של תרבויות האש הנהדרות והמופלאות").

שפה: כמעט כל בן או בת האמאאני דובר לפחות שתי שפות על בוריין: שפת האמאנין בניב של השבט ממנו בא [1], ואת שפת אוגודו העתיקה – שפה טקסית שמיוחסת לשדי האש הקדומים, בניה של צ'אוגורה, שעושה שימוש לא רק במילים, אלא גם בתנועות ותקשורות חצי-מילולית (רקיעות, קולות דמויי פעיה, נשיפות ועוד); הדיבור השוטף נעשה בהאמאנין, בעוד השפה העתיקה נשמרת בעיקר לטקסים או לריקודים ושירה מסורתית. מעבר לזה, רבים מהם שולטים כיום, במידה כזו או אחרת, בשפות אנושיות של המקום בו הם חיים – בראש ובראשונה אמת'ורית (שממילא, יש לה קשר קדום עם שפתם), ולעיתים גם הידרוסטית – הגם שמבטאם המיוחד, על התנועות הארוכות והמלודיות שלו, הופך את ההידרוסטית שלהם קשה למדי להבנה, ולעיתים אפילו מגוחכת, גם במקרים בהם הם שולטים בשפה על בוריה.
שפת האמאנין, כמו כל שפות התיש, היא שפה טונאלית (קרי, משמעות המילה תלויה לא רק בכתיב ובצליל הבסיסי שלה, אלא גם בטון ההגיה, כאשר קיימים מספר טונים – בשפת האמאנין נהוג למנות שישה). האמאנין עושה שימוש רב בתנועות ארוכות כמו אָאָ או אָאִי, וביחד עם הנטיה לדבר בטונים ובמהירות, עשויה להפוך אותה קשה באורח קיצוני ללימוד על ידי בני אדם – באשר באוזניים אנושיות רבות, עשויה האמאנין להשמע כאוסף מייאש של פעיות.
נהוג להאמין, כי האמאנין (ושפות אנשי התיש בכלל), הן התפתחות מאוחרת של שפת אוגודו, וכי יש קשר לינגוויסטי מסויים בינן לבין שפות העממים העתיקים של דרום הסיל'נאראלד בכלל, ולאמת'ורית בפרט (כאשר ברבות מאותן שפות, ובעיקר באחרונה, נותרו פה ושם שרידים של טונאליות).

שמות: רוב מוחלט של שמות אנשי התיש עושים שימוש באחת התנועות הארוכות (אות תנועה כפולה) של שפתם, בדרך-כלל באמצע השם, כאשר לרבים מן השמות משמעות המתייחסת אלפי שנים אחורה, לאגדות ולמיתולוגיה המסתורית של יצורי הכאוס. שם בהאמאנין יהיה בדרך-כלל בעל שלוש הברות, עם הבדלים מסורתיים בין גברים ונשים:

·         ההברה הראשונה, תסתיים ב-ָאם או ָאג אצל גברים (למשל: יאמ, ג'אמ, דאלמ, יארמ, קראג), וב-ָאנ אצל נשים (יאנ,ג'אנ,דאלנ,קראנ).

·         ההברה השניה תהיה כמעט תמיד תנועה ארוכה: אצל גברים אָאָ ואצל נשים אָאִי (לעיתים מאויית בקיצור כ"אי")

·         ההברה המסיימת תהיה דומה בדרך-כלל ל-Xוֹן אצל גברים (נון, גון, ת'ון, מון, רון, מורן), ול-ִי אצל נשים (ני,גי,מי,רי,מָיְרִי [2])

שמות נפוצים לדוגמא:

·         גברים: יאמאאנון, ג'אמאאת'ון, דאלמאאת'ון, יארמאארון, קראגאאמורן.

·         נשים: יאנאאיני, ג'אמאית'ארי, דאלאימָיְרִי, דאלאימָיְתִי, יארנאאירי, קראנאימי [3].

שמות משפחה: להאמאאני, באורח מסורתי, אין שמות משפחה; כאשר רוצים (אם כבר, בדרך-כלל בדיבור טקסי), לציין יחוס, יוסיפו את שם האב (לעיתים רחוקות מאד האם) – למשל: "דאלמאאת'ון בן דאלמאאת'ון", או "דאלמאאת'ון בן דאלאימית'י" בין דא.או במידה ומדובר בפרט ממשפחה מיוחסת ומכובדת במיוחד, יוסיפו במקום שם האב/אם את שם מייסד השושלת או האב הקדמון הנערץ אליו היא מתייחסת.
בשפת האמאנין, ההגיה של שמות כאלו היא מסובכת. אנשי התיש ישתמשו במילת "אָאֶגו" (בן), או "אָאֶגין" (בת), ולא פעם יהגו רק את התחילית של שם האב או האם, כשהם הופכים את התנועה בהברה התחילית לתנועה ארוכה. כך למשל, "דאלמאאת'ון בן דאלמאאת'ון" יהגה בהאמאנין כ"דאלמאאת'ון אָאֶגו דאאל".

תפוצה ומסורת: שבטי ההאמאאני, כמו כל שבטי התיש, טוענים כי בעבר הרחוק מאד, היה העולם גן עדן חמים שנקרא "ממלכת השפע", ובה שלטה אם האש הגדולה, אשר להבותיה, שלא כהיום, ידעו גם ליצור חיים ולא רק לקחת אותם. אנשי התיש, כמוהם כאבות האדם וגזעים אחרים שנשכחו מלב, חיו חיים מאושרים וחופשיים, בלא גבולות, בלא חוקים כובלים ושאר הבלים כפייתיים, רוטיניים ומאוסים. אלא, שתור הזהב נגמר, כאשר התקדר הרקיע, ומתוך הסערה והכפור שעטו הולקיריות הארורות, צוננות וחסרות רחמים, כיבו את להבות החיים של אם האש הגדולה, וטבחו את בניה, בעיקר בניה הבכורים והאהובים, אנשי התיש עצמם, שנפוצו ל"ארבע כנפות הארץ", עד אשר תקום אם האש מחדש מתוך דם ליבה הלוהט (המגולם בנחלי הלבה), ותביא על העולם תור חדש של שפע לוהט, בלא חוקים וגבולות מלאכותיים ומעיקים.
מעבר לאותה מסורת, שעברה בעל-פה מאב לבן, אין מחלוקת כי שבטי ההאמאאני ישבו ונדדו לחלופין, במשך מאות על מאות שנים, בארצות הלוהטות והיבשות שמדרום-מערב לקראובנפוגו ולרצועת האמתיסט, כאשר עיקר מחייתם היתה על מרעה של בהמות שונות היחודיות לאותן חבלי ארץ קשים – מעיזים מדבריות מוזרות, ועד מכרסמי-ענק שעירים שאבות-אבותיהם בויתו לפני אלפי שנים (ומפרוותם, מופקים כמה מהצבעים היחודיים של ההאמאאני); מלבד אותן בהמות מקנה, בייתו ההאמאאני זן מיוחד של ציפורים מדבריות טורפות, תבוניות למחצה, ששימשו תחליף מוזר לכלבי רועים. ההאמאאני נהגו לנדוד עם עדריהם במשך רוב עונות השנה, כאשר בעונת הקיץ החמה הם תופסים מחסה ביערות צל-קרן (שנקראו על שמם: האאמאנדו), ואילו בעונת החורף הם עולים לרמות האבן הוולקניות של דאאמרגום ובעיקר אוגודו, ומתאספים לישיבת קבע בת מספר חודשים במה שנותר מערי האבן האדירות שהתקיימו שם לפני אלפי שנים, שם ביצעו את טקסיהם הדתיים לכבוד "אם האש הגדולה", סחרו זה עם זה, כרו מחצבים וולקניים ועסקו באומנויות החביבות עליהם. ככאלו, היו ההאמאאני מוכרים לבני האדם האמת'ורים, ילידי העממים העתיקים ברצועת האמתיסט, שרחשו להם כבוד בשל העבר וסחרו עימם, אולם גם נלחמו בהם או נאלצו מפעם לפעם להדוף פשיטות של שבטי-האמאאני כאלו ואחרים; כמו כן, נראה כי בני האמאאני הכירו, מזה מאות רבות של שנים, את הננסים המדבריים המוזרים של איזור חאמארין והמדבר הסדוק, וסחרו עימם מפעם לפעם, או אף נשכרו לעיתים כדי לסייע לבני חאמארין להגן על עירם מפשיטות גדולות (למשל: של הנוודים האנושיים בני אוטורי).

נראה, שלמרות המסורת העתיקה, לא עשו אנשי התיש מבני האמאאני הרבה כדי לשוב ולכפוף את העולם ל"אם האש הגדולה"; ומניה וביה, התאחדו אך לעיתים נדירות מאד, כאשר הם מעדיפים לחכות לקץ העיתים ולשובה של אם האש, ובינתיים חיים את חייהם כפי שהתרגלו במשך העידנים החולפים.

האסון הגדול: אלא, שלפני שני דורות, בערך, ירד על שבטי ההאמאאני אסון מחריד ובלתי צפוי, אשר השמיד רבים מאד מהם, נישל אותם מארצותיהם, והפך את שאריתם לפליטים שנאלצו לנוס ולנסות לשרוד בארצות לא להם. שלא כצפוי, בא האסון לא מכיוונם של בני האדם או יורשי-הולקיריות למיניהם, אלא דווקא מגזע אחר של אנשי-תיש: האושגאארו, קלאן הדם המושחת שהתרבה והתעצם בדרום הרחוק, ומנהיגיו החליטו שהגיעה השעה לכבוש ולשלוט במקומות המקודשים לאנשי התיש. ההאמאאני, שגאוותם ועקשנותם הביאה אותם לסרב להשתעבד ל"קלאן הדם" (אליו כמו גם לטקסי הדם, ה"הזרעה" [4] והאינוס הריטואלי שלו התייחסו ההאמאאני בבוז ובבחילה), מצאו עצמם עומדים מול כוח עדיף בהרבה, לא רק במספר, אלא גם בטכנולוגיית לחימה, שכללה קסמים הרסניים, שימוש במכונות מכושפות ובמפלצות, ושילוח צבאות של מוטאציות מעוותות כ"בשר תותחים". זאת ועוד; ההאמאאני, לא מאורגנים ובעלי חשיבה כאוטית (שלכל היותר הכירו פשיטות עונתיות, מסעות שוד או לכידת עבדים, שבסופם בדרך-כלל פיוס כזה או אחר), לא יכלו לתפוס (מבעוד-מועד), את הנחישות והאכזריות של ההוראה – להשמיד אותם, למחות אותם מעל פני המדבר; להפוך אותם לדוגמא איומה עבור כל מי שיעז לחלוק על עליונותם של האושגאארו ועל זכותם המקודשת והבלעדית על ארצותיה הקדושות של צ'אוגורה.

למרות כי רבים משבטי ההאמאאני לחמו בעקשות ובאומץ, והתמחו ב"פגע וברח", וכי בתחילה ספגו האושגאארו לא מעט פגיעות ומפלות כואבות בשל חוסר היכרות, וקושי יחסי להסתדר עם מדבריות הטרשים הלוהטים, השונים כל-כך מארצם הטרופית, הרי שבסופו של דבר קרה הבלתי-נמנע; ערי האבן הקדושות נכבשו, וכל שריד מהציביליזציה שחיה בהן למעלה מאלף שנים נמחה; השבטים הוכו ונטבחו, ביחד עם חיות המרעה שלהם, שהפכו יעד להתקפות, הרעלות ושימוש בקסמים אפלים. ההאמאאני טוענים, כי שלושה רבעים מהם נספו בתוך שני עשורים (הגם שיחסם ה"חופשי" יחסית למספרים הופך את המדידה לקשה מאד).


שרידי ההאמאאני התפזרו לכל עבר; קצתם נסו אל תוך מעמקי המדבר (שם, נאלצו וודאי להתמודד עם תנאים קשים בהרבה, שלא בטוח כי הועילו לשרידתם לאורך זמן), אחרים נסו אל העיר המדברית המוזרה חאמארין, שנחשבת כיום לריכוז הגבוה ביותר של האמאאני; אחרים, לעומת זאת, נאלצו לבלוע את גאוותם (צעד קשה ביותר), ולנוס אל תוך ארצותיהם של בני האדם – בעיקר רצועת האמתיסט, שם נאלצו לשנות את אורח חייהם המסורתי ולנסות לשרוד בתרבות מסובכת וזרה להם (גם אם יש ביניהן יחסים והערכה הדדית מן העבר הרחוק), בתוך ערי מסחר צפופות ושוקקות חיים. זאת, כאשר הם – למצער הצעירים והסתגלנים יותר – מנסים לעשות שימוש בכישוריהם כבעלי מלאכה ויוצרים (בעיקר בתחום הבדים והתכשיטים), או בתחומי אומנות כאלו ואחרים – הגם שרבים מהמבוגרים יותר אינם אוהבים כלל, בלשון המעטה, לראות כיצד בנותיהן עושות שימוש בריקודים המיסטיים-אירוטיים המסורתיים כדי לשעשע בני-אנוש מטופשים וחסרי-דמיון.

במצב דברים זה, ונוכח ההתעצמות וההתפשטות ההידרוסטית אל תוך רצועת האמתיסט וקראובנפוגו, היה המפגש בין הכובשים האימפריאלים, נתיני הוד-מלכותו ו"יורשי הולקיריות" (המושג המפחיד והשנוא כל-כך על ההאמאאני), לבין פליטיהם של שבטי המדבר עניין בלתי נמנע. תחילה, התייחסו ההידרוסטים אל אנשי התיש, בהתאם למסורת הישנה, כ"חצאי שדים", ונטו לרדוף אותם ולנסות לגרש אותם מאיזורי ההשפעה של הוד-מלכותו; אולם בהדרגה, השתלטה גישה מתונה יותר, שהתייחסה בעניין רב יותר לבעלי המלאכה והאומנים המוזרים. אנשי התיש נותרו מושא להתייחסות חשדנית, חוקים מגבילים, יחס מזלזל ובדיחות גסות, אולם בהדרגה, הופחת הלחץ עליהם, ופקידי הוד-מלכותו השלימו, בין אם באורח מפורש ולא פעם למעשה, עם קיומם בנוף הססגוני של רצועת האמתיסט ודרום הסיל'נאראלד.
מכאן, היתה הדרך קצרה יחסית לכך, כי קומץ מאנשי התיש יהגרו אל תוך הידרוסט עצמה (בעיקר אל עיר הבירה הצפופה ושוקקת החיים היידרקרון, שהפכה לבירה המסחרית והתרבותית של דרום הסיל'נאראלד), וינסו למצוא את מקומם בזרם הזרים שגודש מניה וביה את הנמלים השוקקים והעיר התחתית. מובן, כי חוגים מסויימים התנגדו ומתנגדים לכך בתוקף (כולל גורמים, כגון מסדר סנט-קודור, שנוטים להיות ליברליים בהרבה כלפי זרים מגזעים אנושיים או כלפי דמויי-אדם אחרים), תוך התייחסות אל האמאאני כחצאי-שדים, יצורים כאוטיים וזדוניים "שטוב לא יצמח מהם" בטווח הארוך. אלא שלמרות זאת, ולמרות תקנות והשפלות כאלו ואחרות, נראה שהאאמאני מסויימים התבססו בעיר הבירה, וחלקם הצליחו להתבסס ולגרוף כספים; כיום, הם עודם מעטים, אבל נוכחותם ניכרת ברבעים ואיזורים מסויימים של עיר הבירה; קיימים שניים או שלושה מתחמים של משפחות מורחבות, השייכות באורח מסורתי לשבט אחד, והרבה יותר מתחמים מצומצמים יותר של קבוצות קטנות, לא פעם מרקע שבטי הטרוגני יותר, שהתאחדו מכורח המציאות. מלבד היידרקרון, ניתן למצוא אנשי תיש לא מעטים ברוזנות קלינגהאם שבדרום הידרוסט, הנשלטת כיום בידי הרדיקלים; בעיר הנמל הססגונית קאהנדבריש, וכמובן בכל ערי המסחר הגדולות של רצועת האמתיסט. אם כי, למרות הכל – הריכוז הגדול ביותר של אנשי התיש היה ונותר בעיר המדברית חאמירו, הרחק מחוץ לגבולות האימפריה ההידרוסטית – שם חיים צאצאי ההאמאאני באורח דומה יותר לאורח חייהם המסורתי (ויש אומרים, כי בהדרגה מתחילים להיווצר שוני ואפילו זרות בינם לבין שארי בשרם שהסתגלו לחיות בקרב בני-אדם).
תומכיהם המרכזיים של האמאאני, הם באורח צפוי למדי הרדיקלים, שעד מהרה החלו רואים באופנות ובטעמים הססגוניים של אנשי התיש "מרד מדליק" כנגד המוסכמות, ובתרבותם (או ליתר דיוק, באורח המוטה למדי בו הרדיקלים מבינים אותה) כ"אנטי תזה נהדרת לממסד האימפריאליסטי והמדכא". עד כדי-כך, הפכו עניינים כאלו מקובלים אצל רדיקלים ובאיזורי בוהמה, עד כי אומנים (או אומנים מטעם עצמם) אנושיים החלו לנסות לחקות את הסגנון של בני ההאמאאני (וכפי שנאמר, בדרך-כלל בהצלחה כזו שהיתה גורמת לאיש-תיש זקן המכבד את עצמו לפעות בבוז). אלא, שהביקוש למוצרים אקזוטיים – משטיחים ובדים, ועד סבונים ומשחות עשויים מצמחי מרפא מסורתיים, ולעיתים גם לריקודים ואפילו מסאז'ים אקזוטיים – לא מוגבל לרדיקלים בלבד. לא פעם, מתברר כי גם בורגנים הידרוסטים מהוגנים ומחוייטים מוכנים לחטוא בסחורה אקזוטית, או להסתנן למועדון המציג ריקודים אירוטיים ואקזוטיים מ"מלב המדבר הפרוע" – למצער, כל עוד הדבר נעלם מרעיותיהם החסודות. כמה אומנים, ולא פחות מכך- רקדניות ומורחות-שמנים צברו שם לא מבוטל בחלקים מסויימים של היידרקרון, לזעמם של יריבי ההאמאאני, המביטים בכך באגרופים קפוצים ובזעם לא מוסתר.
נראה, שהיחסים בין הצדדים הפכו לרב-גוניים ומורכבים יותר, למרות שהמתח נשמר: ההידרוסטים, מלבד אולי הרדיקלים, עודם חשדנים ומסוייגים (במיוחד באורח פומבי), ואילו אנשי התיש מרירים על הדרך בהם הם מושפלים ונאלצים לבדר ולשרת את "צאצאי הולקיריות הקפואות והארורות"; אלא שנראה כי אצל האחרונים לפחות, חרף עקשנותם ונטייתם להתפרצויות של רגש וזעם מפעם לפעם, הרי שזכר הטבח הנורא שגרמו להם "אחיהם" – אנשי התיש מקלאן האושגאארו, טרי וכואב בהרבה מהטבח המיתולוגי לו זכו מידי הולקיריות לפני אלפיים שנים; כמה מהם סבורים, כי התנגשות בין האושגאארו השנואים לבין בני האדם ההידרוסטים היא רק עניין של זמן, וכאשר תפרוץ המלחמה, הם רוצים להיות שם, לקחת חלק ולנקום את נקמתם (ומאידך גיסא, גם בדרך בה הם "מחכימים את בני האדם" בתרבותם, ודוחקים אגב כך את שרידיה המתפוררים של מורשת הולקיריות, יש משהו מטעמה המתוק של הנקמה).

 

אופי והתנהגות: אנשי התיש (המאאני) נחשבים בדרך-כלל לעקשנים, בעלי מזג חם ויצרי מאד, המסוגלים להתפרץ במהירות ובאורח שנראה לעיתים לא פרופורציונלי – אם כי לא פעם הם נוטים להתפייס באותה מהירות. נראה, שעולמם בנוי מצבעים ותחושות עזות בהרבה משל בן-אנוש, דבר המשפיע מאד על החשיבה והרגשות; צורת החשיבה שלהם היא מהירה ומקורית מאד (ובזה מאד לסטטיות ולאקסיומות) מחד, אולם אסוציאטיבית ו"קופצנית" מאידך, כך שניהול ויכוח עם ההאאמאני יכול להתגלות כפעילות מתסכלת מאד (ולא בכדי, התפתח גם הביטוי "הגיון של תיש"). סיבות אלו, בעיקר הנטיה להתפרצויות הזעם, סיבכו אותם לא אחת בהידרוסט, והוציא להם שם של בריונים ופושעים מועדים – הגם שבהדרגה, למדו לפחות חלק מאנשי התיש החיים עם בני האדם לנסות להאבק בנטיה הטבעית דנן, או לפחות למתן אותה במקום בו התפרצות עזה מדי תסבך אותם בצרה קטלנית או מאסר.
כמעט כל איש-תיש שישאל על כך, יצהיר בכנות כי הוא מכבד את מסורת גזעו וחי לפיה – אולם הפרשנות למושג ה"מסורת" הוא חופשי מאד, עד כי לא פעם קשה להחליט מה בדיוק הוא כולל. האמאאני יכולים לנוע, באורח קיצוני ולא תמיד מסיבות ברורות – בין אינדיבידואליזם פרוע (יותר ויותר ככל שמתרחקים מהמדבר הקשה, והתנאים מאפשרים זאת; אם כי ראוי לציין כי גם החברה המסורתית של שבטי ההאאמני הכירה דרכים ומנגנונים לטפל ולהכיל התפרצויות של אינדיבידואליזם) לנאמנות קנאית למשפחה ולשבט; מאהבה לשנאה, ולהיפך (עד כמה שחלק מנשות ההאמאני נחשבות כמושאים של ארוטיות מתפרצת ואפילו יופי אקזוטי, נראה שרומאן ארוך טווח בין אחת מהן לגבר אנושי כמעט מועד מעצם טיבו למפח נפש או סוף טראגי; מה גם, שיכולת של האמאאני להבין לעומק עניינים כמו "מוסר המשפחה", "נאמנות נצחית" וכיוצא באלו, היא מוגבלת מאד; אחרי הכל, גם להתחשבות בראש האנושי המוגבל ומוכה הקבעונות אינה חסרת גבולות). נראה, שהאמאאני מסוגלים ונוטים לפרוק חלק מהפראיות ו"האש" שלהם אל תוך יצירות; הגם שהם מכירים מזה דורות את עבודת המתכת, הרי שבניגוד לראל'זהארק, מעולם לא נמשכו אליה או מצאו בה עניין מיוחד. תחת זאת, הם מחבבים מאד עבודה בבדים וצבעים, ובמידה מעט פחותה מכך – מלאכת צורפות, ליטוש וגילוף של אבנים יקרות (אבל גם עצמות ושנהבים, וחומרים נוספים, כיד הדמיון הטובה עליהם). נראה, שאצל אחדים מהם – בעיקר אצל נשים מסויימות – ממלא הריקוד פונקציה דומה של פורקן, וזרימה עם "הרוח החופשית של האש". ההאאמאני העריכו מאז ומעולם אירוטיקה, ורוב שבטיהם התייחסו לכך באורח פתוח בהרבה מחברה אנושית שמרנית, וודאי מהחברה ההידרוסטית. אמנם, חברת אנשי התיש הכירה בנישואים מונוגמיים, אולם לעולם זמניים – העובדה, כי לאחר מספר שנים וילדים, הבעל והאישה נפרדים (בתקווה, בלא יותר מדי התכתשויות לוהטות, שיחייבו התערבות של זקני העדה), נתפסה מאז ומעולם כדרך הטבע, ולא כבושה או אסון גדול.

דת: דתם המקורית של ההאמאאני סוגדת ל"אם האש הגדולה" (כנראה צ'אוגורה), ולבנה קוראאג (אולי קראוגאן); הפולחן הוא אקסטטי מאד, ונעשה דרך שירה בלשון העתיקה וריקודים מיסטיים (הגם שבניגוד למה שניתן לחשוב, אך לעיתים נדירות כפולחן אש ממש), העלאת זבחים, והרבה מאד רעש ואוכל; נראה, שאין דבר שרחוק מההאמאני מאשר קודקס מסודר של מנהגים, מצוות ואיסורים – שהרי, אין זו אלא טפשות (היאה לבני אדם מקובעים וחסרי מעוף), לחשוב כי עובדת היותך בנה וזרעה של האם הגדולה (או אל כלשהו) מחייב באיסורים ויסורים – נטייתם של בני האדם לכך, היתה ונותרה בלתי מובנת.
חגיהם וטקסיהם של ההאמאאני מתרחשים כולם בעונת החורף, בה יכולים היו באורח מסורתי לשבת בשרידי ערי האבן שעל הרמות הוולקניות; מסורת זו נשמרת, פחות או יותר גם כיום, גם לאחר שהתנאים השתנו, ורמת אוגודו הפכה לזכרון רחוק ועצוב. עם זאת, התנאים המשתנים החלו במרוצת הזמן להטביע חותם – גם ובעיקר נוכח העובדה, כי ההידרוסטים מתייחסים בחשדנות רבה לפולחנות כאוס, ולא פעם הגבילו או אסרו את קיומם; אי לכך, אצל לא מעטים מן ההאאמאני החלו החגים השונים מתערבבים והופכים לטקסים קטנים יותר הנעשים על-ידי ריקוד ושירה במפגשים פורמליים פחות, לא בהכרח במועדים הישנים. לצד המסורות הללו, נראה שכמעט כל ההאאמאני מציינים, במספר דרכים, את הטבח הנורא שנעשה בהם לפני שני דורות; רבים מהם נשאו בין חפציהם עצמות וגולגולות של קרובי משפחה שנספו (מנהג שלא התקבל בהבנה רבה אצל בני האדם), בתוך "מקדשונים" מאולתרים, שמשתשמשים בריקועי נחושת, בדים ונרות היוצרים משחקי אור וצל מוזרים – ואלו, לאחר שהוצבו במקומות המגורים החדשים (בדרך-כלל בהסתר, רחוק מעיניהם החטטניות של בני-אנוש), הפכו למושאיהם של אותם טקסי אבל, שלפי השמועה, כמה מהם כוללים פציעה עצמית קלה בלהב, בכדי לגרום להקזת דם אל תוך להבה.

נתונים ויכולות טכניות (מפרט מקוצר)
תכונות יסוד: בונוס 2+ לכח הרצון, בונוס 1+ לזריזות, עונשין 2- לכריזמה, עונשין 2- לתבונה.
חסינות ופגימויות ליסודות וכשפים:

·         בונוס 10%+ טבעי לאחוזי הגנת אנטי-קסם (מצטבר עם הגנה שבאה מחפצים ולחשי מגן)

·         עמידות רגילה לאש ולכל קסמי הכאוס, חסינות (66%) להקסמה וקסמי השתלטות.

·         פגיעות מסיבית (5- עונשין) לקסמי הטיית רגשות; פגיעות (2- עונשין) לקסמי אור ורוח (מלבד השתלטות).

יתרונות והגבלות מקצוע:

·         האמאאני אינם יכולים ללמוד קסם הרמטי, וקסמי רוח או אור [4].

·         בונוס 1+ לקב"פ לחש, ו-15% למאנה הכללית אם הם עוסקים בקסם כאוס.

·         בתור לוחמים או סייפים: החשיבה המקורית והמהירה מקנה הוזלה של 15% בעלות הסטמינה של מכות מיוחדות.
(מנגד, חוסר המשמעת מקשה על אימון, והופך את צבירת הנק"ן במקצועות אלו לאיטית ב-15% יחסית למקביליהם האנושיים)

·         1+ טבעי להדיפת מכות בעזרת נשק או מגן (parry)

כשרונות:
בונוס 25% לביצועים באחד מהכשרונות הבאים: ריקוד (כולל ישומים מיסטיים), אריגה, עיצוב בגדים וסמלים, צורפות והכנת תכשיטים, עבודת זכוכית, וכ"ו.
עונשין 33% לביצועים וליכולת הלימוד של כל כשרון עיוני הדורש לימוד סדור ולוגיקה.

 

 




הערות שוליים:
[1] כל הלהגים של השבטים הללו דומים זה לזה די הצורך כדי לאפשר הבנה ושיחה שוטפת בין בני שבטים שונים.

[2] דוגמה לסיומת מסובכת שהפכה למורכבת יותר מהברה פשוטה.

[3] אצל האושגאארו משמשות תחיליות שונות לגמרי אצל זכרים ונקבות (כאחד), כאשר הנפוצות הן אוש, באב, שוג ו-רוש. ההברה האמצעים אצל הזכרים זהה לזו של הגברים ההאמאאנים (אא), ואילו אצל הנקבות, היא הופכת ל-ִין. הברה המסיימת השגורה אצל זכרים היא Xוּ (ָה לנשים).
לכן, שמות אושגארו נפוצים לגברים/נשים, יהיו למשל: אושאאנדו/אושינדה, באבאאדו/באבינדה, שוגוגו/שוגינגה, שוגולו/שוגולה, רושאאנבוגו/רושינבוגה.
[4] בדרך-כלל, בנשים בנות-אנוש.

[5] היו מספר שמועות עקשניות על אישה בת האמאאני שהפכה לפלדינית, אולם הן מעולם לא הוכחו.

 

 


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.