הארצות של העולמות המוכרים
רקע כללי |  ארצות |  מפלצות |  אלים ואמונה |  דמויות |  גזעים

אויידנשלוס, ממלכת "אחוות האבירים" של הצפון

גיאוגרפיה ואקלים | הולדת המדינה | הכיבוש החרסי ומלחמת האזרחים | המצב כיום
אינדקס גזעים | אינדקס אמונות בקרב בני האדם | אינדקס מחוזות וישובים מרכזיים

אויידנשלוס; גיאוגרפיה ואקלים

הארץ הצפונית ורחבת הידיים של אויידנשלוס משתרעת בצפון-מזרח יבשת ארקוויליירי, במערב העולם הידוע. אויידנשלוס משתרעת מחופו של מפרץ הורוס העצום במזרח, אשר גליו מתנפצים אל אדמת שפלות החוף של סילדורלאן, ועד יערות ווראדור (Vordardur) העצומים והקדומים במזרח, אשר משתרעים למרגלות רכס הרי וייסנשלאוך המאיימים, המפרידים בין העולם הידוע לאפלולית העד הקפואה של "המחוזות הלבנים" מזרי האיימה.

בצפון, גובלת הארץ בטייגה המחטנית האינסופית של גוטוביה, מקום משכן אויביה המרים והנצחיים של אנשי אויידנשלוס. בדרום, לעומת זאת, נכנס מפרץ לורדו הארוך כאצבע ארוכה אל תוך הארץ, מפריד בין אויידנשלוס למחוז תרמינסאל, לשעבר דומיניון של אבירים טאלוריאנים שהפך לאחר מלחמת טאלורי-הידרוסט לקולוניה כנועה באימפריה ההידרוסטית חובקת העולם. מעט ממערב לתרמינסאל, משתרעים הרי נימלאנטיר הגבוהים, המקום בו עמדה עירן הראשית של אמזונות האש, אשר הושמדה זה לא מכבר בידי צבא מפלצתי שגייס קלאן אר-קהאדור, יריבן העתיק של בנות גזע זה.

אויידנשלוס הופכת בהדרגה ממישורי חוף פוריים המצויים ברצועתה המזרחית ובעיקר בחצי האי העשיר גראובהאלה, לרמות קרות וצחיחות למחצה, מנומרות פה ושם בחורשים קודרים המשרעות במרכז הארץ ומתחת לרכסי נימלאנטיר, שם במרכז הארץ, מצוי הרכס הקדמוני גלאובה, מקום שורץ חורבות ישנות, אשר עמדו במקום זה אלפי שנים טרם הגיעו לארץ תושביה הנוכחיים, ומשערים כי הן שייכות לאחד מהגזעים העתיקים של ה-High One, אשר ישבו בארץ לפני אלפים רבים של שנים, הושחתו והושמדו מיני ארץ. חלקה הצפוני של הארץ הינו מישור קר ולמוד סבל, מנומר בידי גבעות נישאות עליהם יושבים מבצרי הגבול של המדינה, וגאיות עמוקים הנושאים בקרבם את הצלקות העמומות של קרבות עבר אכזריים בין בני אויידנשלוס לבין צריהם הגוטובים.

חלקה המזרחי של הארץ, מאידך, הינו איזור קדום של יערות גבוהים, צפופים ומרהיבים, מהסוג אשר מילא את הארץ בימי פריחתו של האל קוראדור, וכמעט ונכחדו ברוב חלקי העולם. אגמים קטנים ויפיפיים מנקדים את היערות הנישאים פה ושם, מוזנים בידי פלגים היורדים מההרים, ופה ושם משתרע ישוב אנושי קטן, המאוכלס בידי בני אדם בעלי תרבות יחודית ומנהגים מוזרים בעיני רוב בני הארץ.

האקלים באויידנשלוס הינו קר מאד, בעיקר בפנים הארץ. החורף אורך שישה עד שבעה חודשים לערך, והוא נושא עימו סערות שלגים עזות וטמפרטורות היורדות לא פעם מעבר לעשרים מעלות מתחת לאפס. סופות בוראן הבאות מהצפון הינן מחזה של חורף בחורפו, והמסע בדרכים הוא קטלני וכמעט בלתי אפשרי בחלקים רבים של הארץ. הקיץ הינו קריר וקצר, שלושה עד ארבעה חודשים לערך, ועונות המעבר כמעט ואינן מורגשות, ואורכות חודש בודד כל אחת.

היסטוריה מקוצרת של אויידנשלוס

הקמת אויידנשלוס במלחמת הקודש של הלודן, הולדת שלושת הבתים

ההיסטוריה המודרנית של אויידנשלוס מתחילה במאה ה-22 לספירת הילאסיאס, ב"מלחמת הקודש" שהכריזו אבירי מערב ואלנקאלד, כנגד סולטנות סורגושיראג. איחוד של מסדרי אבירים שבראשו עמד מנהיג מסדר הכוכב הטאלוריאני, פייר דה-הלודן (הלודן הקדוש, כפי שכונה מאוחר יותר). המלחמה נועדה לכבוש את סוראגיה, אז מדינה אפלה ואכזרית בראשות בית סולטני דארזאללה, משרתי הברית האפלה קאהראן-וול – קיידרהרץ.

בין המתייגסים הרבים למלחמת הקודש, היו גם לוחמים רבים מאד מקרב אנשי הצפון של זורנאו הקפואה בצפון ואלנקאלד. אלו, למרות שלא היה כמעט דבר משותף בינם לבין האבירים ההידרוסטים, הטאלוריאנים והאינטוריאנים שהובילו את המסע, התלהבו מהרעיון לכבוש ארצות חדשות ולהוכיח את ערכם בקרבות אפיים. מארגני המסע, שלא התלהבו מהרעיון לשהות זמן רב בקרב הלוחמים המחוספסים מהצפון, אשר נראו להם עובדי אלילים וברבארים, הפקידו בידם את כיבושו של הצפוני במחוזות סוראגיה, אשר נשא אז את השם פחוות שימאללאר.

הלוחמים הצפוניים, אשר בהשראה מבעלי בריתם, לקחו לעצמם את השם "מסדר האבירים של אויידנשלוס", על שם הארמון בארצם בו החליטו מנהיגיהם על הצטרפות למלחמה. כאשר נחתו ספינותיהם במחוז שימאללאר, מצאו אותו שומם כמעט לחלוטין, באשר שלטון של פחות חסרות כשרון ופשיטות רצחניות חוזרות ונשנות הן של שבטי האדם הגוטוביים מהצפון והן של הגארומאלה ומפלצות אחרות אשר עשו בארץ כטוב בעיניהן קטלו או הבריחו את מרבית האוכלוסיה הסוראגית זמן רב קודם לאותה "מלחמת קודש". הסוראגים, אשר התרכזו בערים מעטות, נמלטו בלא קרב נוסף מיד לאחר שהביסו אנשי הצפון הפולשים את צבאות הפחה ראשיד-באשא בקרב פויירוואסר הגדול, אשר התרחש בים וביבשה בו-זמנית (2157 לספירת הילאסיאס).

בדרום, נחתו האבירים ההידרוסטים והטאלוריאנים במחוזות מיושבים וניהלו מלחמה אכזרית ועקובה מדם, במהלכה ביצעו הלודן וקציניו מעשים מזעזעים לא פחות ממעללי בית דארזאללה אותו באו להפיל. בסופו של דבר, נתקעו הפולשים במקומם, ספגו תבוסות ולא הצליחו לכבוש אלא חבלי ארץ מעטים יחסית. לאחר שחלק מהאבירים עצמם נבעתו מאכזריות אנשיהם, ולאחר שהפיכה פנימית בסורגושיראג הפילה את בית דארזאללה, הסתיימה "מלחמת הקודש" בפשרה, לפיה נותרו הפולשים עם חבלי ארץ ספורים, בהם הקימו דומיניונים פיאודליים אשר רובם הפכו לאחר-זמן למושבות גרידא של ארצות האם. מלחמת הקודש שהחלה בקול תרועה רמה הסתיימה בכשלון צורב, ועימו מבוכה רבתי שפגעה אנושות בכוחם של מסדרי האבירים המאורגנים.

לא זה היה המצב בצפון, שם התקדמו אנשי זורנאו בלא קושי, מאחר ולא מצאו כל ישובים אנושיים אשר התנגדו להם, מלבד מאהלי ברבארים בני-בלי שם. בהתקרבם לרמות הקודרות של מרכז הארץ הקרה, התפצלו כוחותיהם לשלושה ראשי-גשר.

· הכח הדרומי של גראף נורלידן, שנועד לפגוש את האבירים הטאלוריאנים, טעה בדרכו, החמיץ את הכניסה לצפון תרמינסאל, ונפל למארב רבתי שטמנו לו אורקים הרריים ששירתו את בית דארזאללה, בו קיפחו את חייהם יותר ממחצית הלוחמים. הניצולים שרכו את דרכם אל מרגלות הרי נימלאנטיר, שם מצאו אותם אמזונות האש, אשר מלכתן דאז, קלאסטרה, פרשה עליהם את חסותה והביאה אותם לנוח בעיר הלבנה והנישאת של הנארהייני שעל פסגת ההרים. הלוחמים מארץ הצפון הגסה, שמעולם לא ראו פאר כזה, סברו לזמן-מה כי הם מצויים בארצן של בנות האלים, ושבו אל המערכה כשהן נושאים את אשר ראו בהערצת נצח. הכח פלש לרמת טלאהאס שבצפון סוראגיה דהיום, אולם נעצר, כאשר הגיעו לאוזניו הידיעות כי המלחמה הסתיימה, ונכרת הסכם שלום בין סר הלודן לסולטן החדש של סורגושיראג.

· הכח הצפוני, אשר כלל את מלך זורנאו, קורלהארג פון אויידנשלוס בכבודו ובעצמו, עקף את הרמות הקודרות מצפון, הגיע אל גבול הטייגה הגוטובית, שם פגש את אנשי הטייגה והחל נושא ונותן עימם, וכן עם ננסי האורנים הערמומיים, הטיגורא (אחיהם לגזע של ננסי האי טיגוביה, הנקרא שלא בכדי בשם דומה). אלא, שבשל אי הבנה בין הצדדים, לה תרמו שניהם בשחצנותם ואלימותם, ולובתה בעורמתם של הטיגורא, אשר חששו מאפשרות של ידידות בין שני גזעי האדם אשר יתכן ותופנה כנגדם ביום מהימים, פרץ סכסוך דמים. הגוטובים תקפו ראשונים, כשהם משתמשים בעורמה ומפתים את יריביהם ל"הכנסת אורחים" שהפכה לצבת קטלנית. בקרב הנורא שהתרחש, נספו כשני-שלישים מאנשי זורנאו, בהם המלך. קורלהארג. יתרת אנשיו של אויידנשלוס ניצלו אך ורק בשל התערבות ננסי האורנים, אשר לא רצו בנצחונם המוחלט של הגוטובים, יריביהם הישנים-נושנים. אחוזי זעם, השפלה ותאוות נקם, ומלובים בידי הטיגורא הערמומיים, נשבעו אבירי זורנאו כי לא יכתירו מלך נוסף במקום מלכם המת, טרם יקעקעו את גוטוביה כולה אל תוך העפר, ויעלו את כל ישוביה באש. שבועה נצחית זו, אשר סחפה אליה בהמשך את כל אבירי זורנאו, הפכה למלחמת דמים בלתי פוסקת, הנמשכת כ-300 שנים, עד עצם היום הזה.

· הכח המרכזי, בהנהגת גראף וולף ברגהורסט, המשיכו הישר לתוך הרמות, והגיעו הישר אל החורבות העתיקות. לא ברור מה ארע שם, בין שרידי תרבות הגלאוגיס הקדומה. אנשי ברגהורסט תארו זאת כסצנה נוראת הוד של קדושה והתעלות, ואילו שמועות אחרות סיפרו על ריטואלים מוזרים, מחמיאים הרבה פחות. כך או כך, כאשר יצאו משם, נשתנה דבר מה באנשיו של ברגהורסט. הם הפכו מתוחכמים, קרים ואכזריים יותר מאי-פעם בעבר, ועד מהרה, נכנס לאמונתם (אם כי מאחורי הקלעים, מעבר לאמונה הרשמית של בני זורנאו) אלמנט מוזר, הקשור בסגידה לכח הנקרא "לב ההר", ככל הנראה דבר-מה אדיר עוצמה ועתיק אותו פגשו במסעם. כח זה, מצוייד בהתלהבות אכזרית, ירד מערבה, אל יערות ווראדור, שם ניסה, מסיבה מוזרה הקשורה בקנאות מלאת תאוות הרג, לפגוע בעובדי האלילים המועטים אשר סגדו לכוחות היער וסרבו להמיר את דתם. אלא, שכוחות דרואידיים עתיקים שחיו ביער הקדמוני קמו עליהם, הנחילו להם תבוסה מוחצת בקרב האנרבליץ (2159) והבריחו אותם בבושת פנים בחזרה אל הרמות. כך, נוצרה גם שנאת המוות שחשים אנשי ברגהורסט כלפי היערות העתיקים במערב ושוכניהם.

בסתיו 2059, נפגשו נציגי שלושת הכוחות המוכים והיגעים במחנה שהוקם בצפון-מערב הארץ, אשר זכה לכינוי גותנליד. לאחר חודשים של דיונים, אשר עמדו לא פעם על סף התפוצצות, ובהם נטלו חלק גם בעלי ברית של המחנות השונים, כגון אמזונות האש מחד, וננסי האורנים מאידך, חתמו כל הצדדים על "אמנת גותליד", אשר היוותה את הבסיס להקמת המדינה החדשה.

תוצאות אמנת גותנליד – הולדתה ומבנה המשטר של אויידנשלוס

אויידנשלוס קמה כקונפדרציה בין שלושה דומיניונים פיאודליים, אחד לכל מחנה, כאשר כל הצדדים מסכימים (שוב, בסיועם האדיב של ננסי האורנים) לאמץ את נקמת הנצח כנגד הגוטובים, תנאי שהציבו בני המחנה הצפוני כתנאי בל-יעבור. כמו כן, הוסכם כי למדינה לא יהיה מלך. באופן רשמי, אומצה פעם נוספת עמדת המחנה הצפוני, אולם מספרים כי הדבר נבע למעשה מחוסר יכולת להסכים על אדון משותף לאחר נפול המלך. הוסכם, כי הקונפדרציה תנוהל בידי מגיסטר (שר) בעל סמכויות מתכלות, תפקיד אשר יעבור בין המחנות השונים מדי מספר שנים. הסדר זה מתקיים עד היום, ומהווה את שלטונה המרכזי והרופף של מדינת אויידנשלוס.

המחנה המרכזי, האכזר והשאפתן, קיבל לידיו חלק ניכר מהמדינה, כולל איזורים משופעים במכרות עשירים, אולם נאלץ, לחמת זעמו, לותר על תוכניתו למלחמה נוספת באנשי ווראדור, עמם חתמה המדינה הצעירה על הסכם שלום. מסיבה זו, יצא המחנה המרכזי בתחושה עזה של קיפוח מהועידה, ותוך מרירות רבה על המחנה הדרומי, אשר בניו החלו מכנים עצמם עד מהרה "אוהבי הגבירה", בכדי לציין את הערצתם לנארוון, אלתן האדירה של אמזונות האש. אנשי המחנה המרכזי ראו את אחיהם לשעבר כטפשים רכרוכיים או "אוהבי הכפירה", כפי שכינו אותם בני ברגהורסט בבוז.

מתוך רמץ המלחמה האכזרית, האבדות והסכסוכים קמה המדינה החדשה; קונפדרציה פיאודלית פרועה ורבת מהומה, אשר עד מהרה התפלגה למספר מחוזות משנה, ושקעה עד צוואר בתקופות שונות ורבות במלחמות פנימיות אכזריות, כאשר ברקע עומדת מלחמה נצחית מלאת אכזריות תהומית כנגד הגוטובים. למזלה של אויידנשלוס, רק פעם אחד בתולדותיה קם עליה איום קיומי מן החוץ. הסוראגים לא התעניינו בארץ הצפונית שמעבר להרי נימלאנטיר, אמזונות האש, בני תרמינסאל וננסי האורנים היו ידידותיים לממלכה או לפחות לחלק מאציליה, ואילו המחוזות הלבנים והגארומלה שילחו פשיטות שוב והרס, ונחילי מפלצות משוטטות, אולם לא היה בכוחם של אלו להפיל מדינה.

בצורה זו חיה ממלכת אויידנשלוס הפרועה את חייה, מגבשת עם מוזר שבניו מעודנים ומפותחים יותר מאחיהם שנותרו בארץ מוצאם זורנאו, אולם אכזריים הרבה יותר מהם. מעבר לאחוות האבירים ולגינונים הרשמיים, אשר התפתחו והלכו עם השנים, הפכה זורנאו לתוהו-ובוהו של מלחמות אצילים, התנקשויות, תככים מכל סוג ומין, בריתות קמות ומופרות, שכירי חרב המחפשים עבודה, מאבקים דתיים ועוד כהנה וכהנה. לעניין זה האחרון של מאבקים דתיים, הלכו בני הארץ והתפצלו עם השנים לאמונות שונות, אשר הלכו ורחקו מאמונתם המקורית של בני זורנאו, אשר נשמרה בצורתה הישנה בעיקר בצפונה של אויידנשלוס. יתר התושבים האנושיים התפצלו בין מאמיני לב ההר האכזריים לבין אוהבי הגבירה, קלאנים של עובדי אלילים שהושפעו מבני ווראדור, מסדרים של מאמיני ה-High One, אשר החיו את אומנות הטמפלארי השכוחה, ותושבי חופים אשר עיסוקם המאסיבי בדייג וסחר ים, ומגעם עם מלחים הקטיליאנים והידרוסטים הביא לקרבם את האמונה באל הים הידנלור.

הכיבוש החארסי ומלחמת האזרחים הגדולה

בראשית המאה ה-24, הועמדה זורנאו בסכנה קטלנית. שניים מהגראפים שבצפון מזרח הארץ, אשר שכרו לגיונות שכירים מחרסיס, הפסידו במלחמה פנימית ולא עמדו בתשלום שכרם של הללו. אלו נשבעו לנקום, וקראו לעזרתם את הטיראן החרסי האדיר באגוטיוס, אשר פלש לאויידנשלוס בכח אדיר, אשר הביא עימו הידרות יורקות אש ומאות מינוטאורים אדירים מגאיות חרסיס האימתניים.

רוב חלקיה של אויידנשלוס נכבשו או נכנעו בזה אחר זה, והארץ כולה נפלה תחת כיבוש חארסי אכזרי למשך 18 שנים. רק יערות ווראדור ועירם הדרומית של "אוהבי הגבירה" נורהאוזן (היום אמליכהאוזן) החזיקו מעמד. הראשונים בשל עציהם הסבוכים וכוחותיהם הקדמוניים שהרתיעו את החארסים, ואילו האחרונה בשל עזרתן הפעילה של אמזונות האש, אשר מלכתן קארלאסט שלחה את כוחותיה לתגבר את מגיני נורהאוזן ולדאוג להם לאספקה.

בשנת 2337, התמזל מזלה של אויידנשלוס הכבושה; הטיראן באגוטיוס מת, ובניו החלו מתקוטטים על הירושה. את המצב ניצל זיגפריד פון לייריץ, מנהיגם של "אוהבי הגבירה", אשר ביחד עם נסיכה שאפתנית של אמזונות האש, ארלסטה, התקיף התקפת פתע אשר טאטאה את החרסים וגירשה אותם מאויידנשלוס. "אוהבי הגבירה", ניסו לנצל את נצחונם ולהקים הגמוניה שלהם על אויידנשלוס, אולם מספרם היה מועט מדי, והם העריכו יתר על המידה את הכרת התודה של אחיהם על השחרור הלאומי. בשנת 2353, ניצל אדולף פון ברגרהורסט, מנהיגם העקוב מדם של אנשי "לב ההר", את העובדה כי אמזונות האש עסקו במלחמה קשה כנגד קלאן אר-קהאדור ובעלי ברית מפלצתיים שגייס במקום אחר, ותקפו התקפת פתע חסרת מעצורים את מאחזי "אוהבי הגבירה", לאחר שהרעילו את מנהיגם זיגפריד פון לייריץ בשעת נשף אמצע הקיץ. טרם הספיקו אמזונות האש להתעשת, נפלה נורהאוזן המופתעת בידי אנשי ברגהורסט, הקתדרלה של נארוון הועלתה באש, וטבח נורא נעשה ברחובותיה. שארית "אוהבי הגבירה" נסו למחוזות הדרום-מזרחיים של אויידנשלוס, או לנימלאנטיר.

כאשר התפנתה המלכה ארלסטה לאחר מספר שנים, פנתה לארגן מתקפת נגד על אנשי בארגהורסט, בשיתוף עם יושבי גראבהאלה ושרידיהם של "אוהבי הגבירה". בני בארגהורסט, בתגובה, שכרו לשירותם אורקים הרריים, עוגים ועלפים אפלים מהעולם התחתי, וכן מאגים מקרב ננסי האורנים. בין הצדדים התנהלו קרבות במשך מעל שלושה עשורים, אולם מעט מאד שטח החליף ידיים בסופו של דבר. נורהאוזן, אשר שמה שונה לאמליכהאוזן, נשרפה פעמיים, אולם בסופו של דבר נותרה בידי בני ברגהורסט.

מסוף המלחמה ושלום לאנדהאזה ועד ימינו – התקופה החדשה באויידנשלוס

סוף המלחמה הגיע כאשר התחלף השלטון בנימלאנטיר עצמה; ארלסטה נהרגה באחד הקרבות, ואת מקומה תפסה בתה דות'אריה, הראשונה מבנות המלוכה של אר-נארסילור אשר סגדה לצידה האפל של נארוון, ה-Path of the Burning Shadow. ככזו, התרחקה מעל בני האדם וניתקה את הקשר עם "אוהבי הגבירה", אשר הוסיפו לסגוד לנארוון בדרך העתיקה, ה-Path of the Sparking Blade.
כאשר יצאו אמזונות האש מהמערכה, ובמקביל, שקעו גם העלפים האפלים שבמחנה ברגהורסט אל תוך מלחמה פנימית בעולם התחתי, מצאו שני הצדדים את עצמם מותשים וזבי דם יתר על המידה כדי להמשיך במלחמה. בשנת 2389, נכרת ביניהם "שלום לאנדהאזה", על שם העיר בה התכנסו הצדדים. בחוזה זה, הצליחו בני ברגהורסט לשמור בידם את רוב המחוזות שכבשו, כולל אמליכהאוזן, שהפכה לעיר פולחנית מזרה איימים של "לב ההר".

שנים מעטות לאחר מכן, הופלה דות'אריה בהפיכת חצר בנימלאנטיר, ובמקומה עלתה אחותה הצעירה לינקאריה, מאמינה של דרך הלהב הבוהק אשר חידשה את הקשרים עם "אוהבי הגבירה", אולם יחסי הידידות החמה בין בני האדם לאמזונות האש מעולם לא שבו עוד לעוצמתם הקודמת. מכה אנושה ניחתה על כל מאמיני נארוון כאשר הורעלה לינקאריה בשנת 2417 ביד מסתורית, ככל הנראה של כוהנת מ"דרך הצל הבוער", ובמקומה עלתה בתה הצעירה והלא מנוסה אקטוריה. מצב זה סלל את הדרך אל חורבן נימלאנטיר העתיקה בידי אמזונות הרעל ועלמות הדומן, אשר התאחדו לצבא אדיר. למרות התקררות יחסיהם עם אמזונות האש, הוכו "אוהבי הגבירה" בהלם למראה החורבן של מה שחשבוהו לנצחי, וכוחם באויידנשלוס ירד פלאים.

אויידנשלוס דהיום שבה להיות מדינה פרועה, שהתככים והאכזריות אוכלים כל חלקה טובה בקרבה. מנהיגם הנוכחי של בני "לב ההר", אמריך (אמיכו) פון בארגהורסט, התגלה כמנהיג תככן ורב עוצמה, אשר מצא לו, לחששם של יריביו, ידידים בדיקטטורה של קיידרהרץ, אשר החלה להרהר באויידנשלוס הנשלטת בידי דיקטטור אפל כבעלת ברית אפשרית ורצויה מאד בחלק זה של העולם. מבחוץ, מתאוששים השבטים הגוטוביים ממפלה כבדה שהוכו שני עשורים קודם לכן, ושבים אט-אט ללחוץ על הגבולות הצפוניים. גרוע מכך; השמועות מספרות על ברית אפלה ההולכת ונכרתת במערב בין אורדאריס ואמזונות הרעל שלה לבין ברית ענקית של שבטי גארומאלה מאוחדים, הכל בניצוחה של דמות איימים מסתורית ורבת כוחות. כל זאת, הולך ומעמיד את המשך קיומה של אויידנשלוס, לפחות בצורתה הנוכחית, בסימן שאלה הולך וגובר.

אינדקס הגזעים השונים היושבים באויידנשלוס

דמויי אדם מפלצתיים	דמויי אדם	בני אדם
שבטי גארומאלה עלמות דומן ענקים פרוטוגים אנשי סוס הים	אמזונות אש ואמזונות רעל אורקים הרריים גמדאים עלפים אפלים עלפי קרח אנורקירות וואלקיריות ננסי אורנים	אנשי זורנאו (אויידנשלוס) עובדי האלילים של ווראדור המיעוט התרמינסאלי שכירים חארסים עבדים גוטובים הידרוסטים קיידרהרצים

אינדקס אמונות עיקריות בקרב אנשי אויידנשלוס

אנשי בארגהורסט (מאמיני לב ההר)	אבירי הסדר הישן (מאמיני קארנווהאר)
סייפי הצד האפל	אוהבי הגבירה (מאמיני נארוון)
חוג פלדת הנצח (מאמיני טוטאנהאגן)	גילדות הים (מאמיני הידנלור)
נוודי הצמר (מאמיני באבאן)	קלאן הטמפלארי
מאמיניו האנושיים של אבי הטיגורא	עובדי אלילים מיערות ווראדור

אינדקס מחוזות וישובים עיקריים באויידנשלוס

שם המחוז
עיר ראשית	תאור המחוז

גותנליד (Gothenlyde)
גותנליד כ-40,000 תושבים.	עיר הבירה המבוצרת של אויידנשלוס, מקום מושבו של המגיסטר ומרכז הפוליטיקה והתככים שלה, כוללת מחוז קטן של הארץ והכפרים סביבה. בעיר מתקיים מעט השלטון המרכזי של המדינה, והיא מהווה, בין היתר, את הזירה הגדולה למשתאות, תחרויות אבירים ועוד.
דוכסות פויירוואסר (Foyerwasser)
פויירוואסר כ-70,000 תושבים.	עיר הנמל הגדולה של אויידנשלוס, מהווה את מרכז הסחר של המדינה והקשר הראשי שלה לעולם החיצון, ואי לכך גם מקום מושבם של אנשים מתונים, חלקם מקורבים להקטיליאנה ולהידרוסט. בין היתר, מהווה העיר גם מרכז למאבק בין סוכנים הידרוסטים וקיידרהרצים.
רוזנות גראובהאלה (Graubhaula)
לאנדהאזה כ-35,000 תושבים.	חצי האי גראבהאולה שבדרום-מזרח המדינה הינו איזור חקלאי פורה ושליו יחסית, במונחים של אויידנשלוס. האיזור קשור בקשרי מסחר אמיצים עם תרמינסאל (ודרכה עם הידרוסט), ומהווה מקום מפלטם של רבים מ"אוהבי הגבירה". באיזור קיימת תנועה בדלנית המהרהרת בפרישה מהקונפדרציה הפרועה של אויידנשלוס, וקבלת חסותה של הידרוסט. בעיר קיימת גם קהילה גדולה של טאלוריאנים שברחו מתרמינסאל ומתעבים את הידרוסט אשר השתלטה עליה. אלו מהווים, במידת מה, משקל נגד לבדלנים הפרו-הידרוסטים.
שפלת (בארונות) סילדורלאן
סילדורלאן כ-10,000 תושבים.	רצועת החוף המרכזית והצפונית הצרה, המאוכלסת כפרי דייגים וימאים, המושפעים מאד ממפגשם עם הקטיליאנים ומלחים אחרים, וסובלים משכירים חארסיים רבים שנמשכים לאזור, מהם בדרכם אל פנים אויידנשלוס. אוכלוסיה קשוחה הקשורה בים, בעלת מנטליות גאה משל עצמה, ומתח לא מעט כלפי האבירים מפנים הארץ. האיזור נמשל בידי בארונטה שהיא הקטיליאנית למחצה, ומהווה את מעוזן של "גילדות הים" הסוגדות להידנלור.
רמות ברגהורסט ("לב ההר")
פאלקנהורסט כ-30,000 תושבים. אמליכהאוזן כ-15,000 תושבים.	הרמות הקודרות, שם יושבת אוכלוסיה אכזרית ונחושה, בעלת גאווה עצמית ומנטליות אפלה ומוזרה. משכן ללוחמים רכובים החיים כמעט לחלוטין על חרבם, ורבים מהם שולטים במכרות, בהם מועסקים המוני עבדים, תוך שיתוף עם האורקים ולעיתים עם הדראו. העיר המרכזית, פאלקנהורסט, היא עיר אפלה ומבעיתה, היושבת ממש ליד חורבות הגלאוגיס והמכרות האדירים שלרגליהן, ממנה העיר כולה (והדוכס אמיכו עצמו) מתפרנסים ברווחה רבה, וחולמים על היום בוא תהיה עירם, על הגולגלות המוקעות בה וכלובי העורבים המצחינים בקרנות הרחוב, לעיר הבירה החדשה. דומה היא גם העיר השניה, אמליכהאוזן, עיר "אוהבי הגבירה" שנכבשה, והפכה להיות עיר פולחנית אפלה לישויות לב ההר, המפורסמת במקדשים הגותיים שהוקמו שם, בעזרת ארכיטקטים עלומים מן העולם התחתי.
ארץ המצודות, דוכסות סטאלהאלה (Stalhaula)
ערי המבצר בלאוזן, סטאלבליץ והלמהאוזן כל אחת כ-7,500-4000 איש	חבל הארץ הצפוני הקפוא והמוכה, לאורך הגבול עם יערות גוטוביה. מקום למלחמה אכזרית בלתי פוסקת, שנותר איזור נחשל ועלוב למדי, שחלקים רבים ממנו רדופים רוחות רעות. הדוכסות הינה למעשה שלוש ערים צבאיות, המנוהלות בידי שרי מלחמה העושים כרצונם, וכל אחד מנהל פוליטיקה עצמאית. בערים אלו ישנו תמיד גם ריכוז גדול של שכירי חרב מכל המינים והסוגים.
יערות ווראדור (Woradur)
לוכנשטאל כ-5,000 תושבים	ביערות הקדומים במערב הארץ לא השתנה הרבה, מלבד העובדה כי אנשי זורנאו שהתיישבו בהם למדו את דרכי האוכלוסיה הישנה והתערבבו בה. מדובר באוסף של כפרים ועיירות קטנות, עצמאיות ובלא שליטים, מלבד זקני כפרים, אשר מנותקות כמעט לחלוטין מהפוליטיקה הארצית ומחוברות אך ורק בקסמים דרואידיים ובסגידה לאליליו ורוחותיו של היער הקדום. עם זאת, לתושבים יש סיירים וציידים מצויינים, המסוגלים להדוף התגרויות של בני ברגהורסט, וחלקם משמשים כגששים בצבאות של אצילים אחרים. הבעיה המרכזית, בשנים האחרונות (לצד הדאגה מהתעצמות ברגהורסט), היא סדרת פשיטות אכזריות, חוזרות ונשנות, מצד שבטי הגארומלה המתעצמים. לוכנשטאל, הישוב היחיד המגיע לסדר גודל של עיירה מכובדת, הינו ישוב יפיפה היושב בלב אגם צלול שמימיו וחלק מהצומח בו נחשבים מקודשים מזה אלפי שנים. העיירה, לפי השמועות, נמצאת תחת חסותו של טריאנט עתיק וחזק במיוחד, המהווה את השליט המאד בלתי רשמי של כל איזור היערות.

- חזרה אל דף המבוא לארצות העולם הידוע -

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001
בניית האתר : The Pundak
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.