ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

קובץ הסיפורים הארוכים בהשראת טולקין ויצירתו

"צל הצפון", סיפור פרי עטו של Arnrath

פרק שלישי: הנער ופורעת החוק

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | מעבר לדף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)

לא היה אור בתא הכלא, אפילו לו לפידים או מנורורת שמן. רק חשכה קרה ואפלה, אולם במהלך השבועות האחרונים ברן בן ארודוי כבר החל להתרגל אליה. בזמן האחרון אשר נדמה לו כנצח הוא בילה את חייו במרתף קודר ואפלולי אי שם מתחת לקרקע רדהאור הוא כל כך תיעב בנפשו. בעבר הייתה רדהאור חלק ממלכת ארנור הנאורה אולם לאחר שהופיע צל אנגמר בצפון התפרקה ממלכת הדונדיאן לשלוש: קארדולן, ארתדין ורדהאור. אנשי ארתדין וקארדולן שמרו על יחסי ידידות אלה עם אלה, נאבקים יחדיו נגד השד האיום מקרן-דום וצבאותיו האדירים, בעוד אנשי רדהאור נפלו קורבן לאופל, נגידיהם הושחתו על ידי המלך המכשף, תושבי רדהואר התערבבו עם שכניהם הפראיים, ועד מהרה היא הפכה להיות לא יותר מאשר מחוז של אנגמר ומלכיה סייעו לרבבות האורקים מגונדובאד ומהר גראם להשמיד את ארצות קרוביהם: קארדולן וארתדין וברן יכול היה לזכור בפרטים רבים כיצד הביא אותו מזלו הביש אל מקום אפל ונורא זה.
הכל התחיל כאשר הותקפה פורנוסט, אלפי חיילי מאנגמר ומכל מאחז אורקים בצפון ירדו דרומה לארתדין בפקודת המלך המכשף על מנת להשמיד אחת ולתמיד את אויביהם. הוא זכר כיצד ייאוש ירד על כל אנשי העיר. מסופק אם הם ינצחו בקרב פקד עליו אביו לעזוב את פורנוסט מיד וללכת לחפש מקלט בריווינדל שבמזרח. למרות דמעותיו וייחוליו הבלתי פוסקים של הנער לא הסכית אביו לבשותיו ושילח אותו בכל זאת. למעלה מחודש הוא היה בדרכים עד אשר ההספקה אשר נשא עמו החלה נגמרת לה אט אט. לבסוף החליט ברן בטיפשוטו הגדולה לרדת מהדרך המזרחית ולקחת דרך קיצור אל ריווינדל בלי לדעת כי דרך קיצור זו הביאה אותו אל גבולות רדהאור ושם הוא נלכד. במהרה הוא נלקח לאיזו טירה חצי הרוסה אשר את שמה או את מיקומה המדוייק לא ידע ונזרק אל תא כלא במרתפה. הכלא היה מלא באנשים, רובם ככולם פליטים מהמערב אשר נלכדו במהלך בריחתם מזרחה. כמה זמן בדיוק היה שם הוא לא יכול היה לדעת אולם ניחושו אמד על יותר מחודש וחצי, חודש וחצי של תנאים מחפירים ולא אנושיים אשר כללו שתי ארוחות עלובות ביום אשר היו בעצם שאריות של מזונם של כלב השומרים הרדהאורים, הצלפות מימי ראש השומרים אשר באו לעיתים קרובות למדי ואשר גררו יחד איתם גם טייולים ארוכים אל הצינוק. זה היה יחסם של אנשי רדהאור לפליטים אשר לא עוללו להם שום רע אולם במעמעקי נשמתו שמר ברן מעט תודה לסוהרים, כי הרי אם היה נופל לידי גדוד אורקים ליד הר גראם היה גורלו מר בהרבה.
את זמנו במהלך שהותו בשבי ניצל ברן בשלוש דרכים: שינה, שיטוט חסר מטרה מצד לצד של התא הקטן או טורד את ראשו במחשבות על תוכניות בריחה בלתי אפשריות. בתחילה כאשר רק הגיעה הוא נהג גם לבזבז זמן על מחשבות וזכרונות ממלכת ארתדין האבודה אולם עד מהירה הוא הבין כי זה רק מוביל לדיכאון וכי אין במקום כגון זה אסור לאבד את העשתונות בכל מחיר והפסיק.

בוקר אחד התעורר ברן משנתו בעוד ראשו מתפוצץ מכאבים עזים. "עוד יום בהיר בתא הכלא", הוא לחש לעצמו למרות שכלל לא היה בטוח אם מדובר ביום או לילה מפני שאור השמש או הלבנה לא חדר מעולם אל המרתף האפלולי. אולם בתרם הספיק ברן להזדקף לישיבה נפתחה דלת המרתף בחריקה עזה, מאפשרת את כניסתו של אור מסנוור ואשרת כי היה זה יום ולא לילה. פנימה נכנס מפקד המשמר מלווה בכמה מהשומרים.
השומרים, כמו כל חיילי רדאהור היו לבושים בקסדה אשר כיסתה את הקרקפת בלבד, מעותרת בקרניים לבנו וגדולות, חולצות ומכנסיים העשויים צמר דק ובמקום שריון הקשקשים אשר היו נהוג לעתות בארתדין ובקארדולן עתו חיילי רדאהור שריון מוזר לעין אשר כלל לוחות עץ ומתכת כאחד. כאשר נכנסו השומרים אל המרתף יכול היה ברן לראות פרצופים מופתעים ומפוחדים נצמדים אל סורגי התאים ביחד עם רחש דיבורים בקשר לבואם המפתיעה של כמות גדולה יחסית של שומרים הפעם. לבסוף דיבר מפקד המשמר בקול רם ובשפה המדוברת ושקט מוחלט עלה מתאי המאסר.
"אסירים! היום הוא יום מזל עבורכם",נ הוא אמר זזאת במטא מגושם מעט, "אתם תצאו לראות אור שמש". קריאות שמחה והתלהבות עלו מהקהל, אולם ברן לא סמך, הוא ידע כי לשומרים אין מניע להטיב עם אסיריה, בוודאי ישנה סיבה כלשהי לכל זה והוא לא הניח שמדובר בדבר מה שדווקא יטיב עם האסירים האומללים.
השומרים ביצעו את העבודה במהירות וביעילות, כל פעם נפתחו שניים-שלוש תאים, האסירים אשר ישבו בהם הובלו אל האוויר הצח של העולם שמעל פני האדמה, הופקדו בידי שומרים אחרים אשר הוצבו שם, ואז השומרים היו שבים לשחרר אסירים נוספים וחוזר חלילה. לבסוף הגיע גם טורו של ברן לצאת למסדרון, לעלות בגרם המדרגות הקצר ולראשונה מזה שבועות לצאת אל האוויר הצח והטרי.
ייתה זו שעת בוקר מאוחרת, שטופת שמש, מעטים היו העננים בשמיים. שלא כמו בפעם הקודמת שהיה שם, הפעם העריך ברן את יופיים של מדשאות הטירה והתלהב מן הנוף אשר הגבעה עליה עמדה הטירה השקיפה. לעיניו נגלו אדמות רדהאור ומעבר להם ארצות השממה, חורש הטרולים ואי שם מעבר התפתלה הדרך המזרחית הגדולה מפרידה בין דרומה לצפונה של אריידור. אולם לאחר שעיניו סרקו את הנוף, מתענגות, הוא חזר למציאות הפחות מענגת.
עשרות האסירים סודרו בשתי שורות לאורך המדשאות. בתחילה לא אמרו השומרים דבר אולם לאחר רגעים מספר נשמע קול תפיפת פרסות ופרש לבוש בשריון רגאהורי התקרב. אולם פרש זה לבש בגדים מעט משובחים יותר מהשומרים וגם גלימתו הייתה יותר מסודרת ופחות בלויה, מובן היה כי איש זה הוא קצין בעל דרג בינוני לפחות, או אפילו בן לאצולה הנמוכה. האיש רכב בתחילה לאורך שורת האסירים שולח בהם מבטים אפלים ולבסוף נעצר ודיבר.
"אנשי ארתדין וקארדולן", הוא אמר בקול רם וחזק אם כי בקולו היה יכול ברן לזהות בוז גלוי, "שפר עליכם הגורל כי השד הלבן מריווינדל הסכים לקבל אותכם לארצו בתמורה לעשרת אלפים שקלי זהב אשר ישולמו לממלכת רדהאור ועשרת אלפים נוספים אשר ינתנו לשליט אנגמר המעולל! אנחנו נצא מיד, אתם תלכו ברגל בעוד אנשיי ואנוכי נרכב מלפניכם, מצדדיכם ומאוריכם. אין דרך לברוח אז אל תנסו אפילו. אל תשכחו כי מסע זה מוביל אותכם לישועה ובגידה מצידכם תוביל לטבח. אני מקווה כי הבנתם היטב את דברי".
צל עלה באותו הרגע על נפשו של ברן. אין סיכוי כי הרדאהורים ישחררו שבויים תמורת כסף, המלך המכשף יימח שמו לא יסכים לכך מעולם. לא, זוהי בוודאי רק מלכודת מסוג מסויים, חשב לעצמוברן ותיאר בעיעני נפשו מאות לוחמים עוקבים בסתר אחרי שיירת הפליטים, מסתערים על ריווינדל ומחריבים את עמק ימלדריס היפייפה.
"לא!", חשב ברן בכעס, "אסור כי זה יקרה עלי לעצור את זה בכל דרך אפשרית".
למרות שהיה נער צעיר שאך לא מזמן מלאו לא עשרים וחמש ידע ברן להילחם היטב וכישוריו עלו על כישוריהם של חלק מאנשי משמר הארמון של אביו בפורנוסט אומנם הוא היה סמוך ובטוח כי כישורים אלו לא יועילו לו מול עשרות או מאות חיילים מקצוענים

לא, עליו לחשוב על דבר מתוחכם. המסע לריווינדל בוודאי יערך זמן רב ודבר ראשון הוא חייב להכיר את האסירים האחרים, זה עשויי להיות המפתח להצלחה.

המסע היה בתחילה איטי מן הצפוי. היה זה מזג האוויר בהתחלה, למרות שהיו ההוביט, הגמד והאדם מצויידים בפרוות חמות, סוסון המסע אותו קנו בזול סבל מן הגשם, פרסותיו נרטבו בשלוליות ונתקעו בבוץ, והמים הקפואים אשר ירדו ללא הפסקה מן השמיים חדרו בקלות מבעד בפרוותו. גם הדרך המזרחית הגדולה אשר הייתה מוצפת על ידי מי הגשם והפכה בוצית עד מאוד כך שאפילו מגפיו הגבוהים של ארנרת שקעו שם בעוד ההוביט והגמד סבלו סבל מר. גרועים יותר מן הימים היו הלילות. ככל הנראה אין דבר פחות נוח מליששון בלילה גשום כאשר אתה שוכב מתחת לעץ אשר לא מונע מן הגשם לטפטף אליה, ולהתכסות בסמיכות פרווה רטובות וספוגות גשם.
אולם למזלם של השלושה הגשם פסק ביום הרביעי למסעם והשמש זרחה. בסיבות צהריי היום הם יכלו לראות משמאלם את הקצה הדרומי של היער העתיק ואת תחילתם של הגבעות אשר עתידות להפוך בבוא הימים לארץ באקלנד, אולם כרגע היה זה מקום בלתי מיושב ולפי האגדות הילכו שם עצי ענק על ידו ושמועות הלכו על עכבישים נוראיים המגיעים לגודלו של הוביט, אולם הדונדיאן החזיקו יישוב קטן בארץ זו, מאחז אשר נמצא מעט דרומה מהדרך המזרחית הגדולה. לא הייתה להם ברירה, ציודם נרטב כולו בגשם הסוער שלו הם לא ציפו והיה עליהם לרכוש מעט מוצרים על מנת שימשיכו הלאה במסעם. כבר ירד ערב כאשר הם הגיעו לצומת הדרכים ופנו בה שמאלה, מתקדמים דרומהבמשך כשעה וחצי, מתים מעייפות, אולם היה עליהם לעשות זאת במהירות האפשרית אם רצונם לעמוד בהספק אשר הציב לפניהם נארין.
"כמה זמן עוד עלינו לצעוד?", שאל ארנרת כעבור זמן קצר. בוודאי היה נארין שואל שאלה זו אול נראה כי האוויר כבר נגמר בריאותיו של הגמד.
"לא הרבה", השיב ברנדובר, "עוד שעה לכל היותר". נארין פלט אנחת אכזבה, הוא היה בספק אם ישרוד עוד שעת הליכה אחת. בעוד מחשבה זו חולפת על פני רוחו של הגמד, רעש חרישי עבר באוזניו של ההוביט וזה נעצר על מקומו.
"מה קרה?", שאל ארנרת מופתע.
"כן מה לכל ה...?", אולם טרם השלים נארין את המשפט נשמע קול של דבר מה החותך את האוויר, רגע אחר כך פגעה רשת חבלים סבוכה בפניו, רגליו ושאר גופו של ארנרת, חותכת את עורו, משליחה אותו לקרקע הלחה, מצדדיו נשמעו זעקותיהם של נארין וברנדובר, ובטרם החל הדונדיאן להאבק פגע דבר מה קשה בראשו שולח אותו אל החשיכה.    

הוא התעורר כעבור זמן. ראשו התפוצץ מכאבים עזים וכך גם רוב חלקי גופו האחרים, ידיו ורגליו הי כבולות והוא היה מוטל על רצפתה של איזו בקתה קטנה. ארנרת ידע כי השמש כבר עלתה לפי האור אשר התפזר לו על רצפת הבקתה, חודר דרך החלון הצר. ארנרת הביט סביבו, בבקתה לא היה דבר מלבדו ומלבד שני חבריו למסע שהיו גם הם מוטלים על הרצפה וכבולים בידיהם וברגליהם. בגדיו היו עליו אולם מלבד זאת לא היה לו מושג היכן נמצאים שאר דבריו כגון הסוסון שהם קנו או הצידה. לאחר מספר רגעים ניסה ארנורת להתרומם למצב ישיבה אך ראשו החל להסתחרר והוא נפל בחזרה לרצפה, מאבד את הכרתו.

קארה לא ראתה את עצמצה כשודדת אם כי הייתה פורעת חוק בלי ספק. למעשה היא הייתה ראש שבט. היה זה שבט עצמאי נודד אשר חי על אדמות קארדולן וצפון הולין. לאחר שבא חרב על הממלכה בהם חיו והולין עצמה החלה מתמלאת בזאבים ויצירי זדון אחרים לא הייתה להם ברירה אלא לנדוד צפונה לארתדין. היה זה עוד בתקופה בה אביה משל בשבט, אולם לאחר מותו לא הייתה לה ברירה אלא לקחת את ההנהגה לידיה.
אנשי המלך לא הסכימו לקבל את השבט הנודד לארתדין אולם מפני שהיו עסוקים במלחמה מול אנגמר הם גם לא היו יכולים לעשות דבר על מנת למנוע מהם להתיישב באדמות שממזרח לברנדיוון. אולם היה מאחז אחד אשר נותר עומד בארץ ההיא ובו ישבו כמה עשרות חיילים אשר פעם אחת באמת ניסו לגרש את שבטה של קארה מאדמתם אולם אלה השיבו מלחמה, קרב דמים התפתח במקום ורבים נהרגו, מאז למרות שלא הוטרדו עוד, לא יכלו אנשי השבט לעסוק בסחר ונאלצו לחיות על מחיות השדה ומפירות העץ והשיח.

"מצאנו בבעלותו של הגמד זהב רב", אמר סגנה של, לוחם חסון אך מזקין לאיטו.
"זהב אתה אומר?", שאלה קארה בעניין. היא כבר לא הייתה צעירה, וגילה העפיל על ארבעים אומנם אנשים סברו כי היופי טרם עזב את פניה וגזרתה נשארה חטובה אך למרות זאת מעולם לא נישאה קארה לאיש.
"כמה מאה לפחות, מה נעשה בהם?".
"הברירה אשר עומדת בידינו לא גדולה היא. מאה מטבעות עשויות לקנות לנו אדמה בגונדור, ולמרות שליבי יוצא אל מטיילים אלו אשר נפלו בידינו מחמת מזלם הרע, אין הבחירה נתונה בידי. קחו את הזהב אך השאירו להם את הצידה ואת הסוס והשאירו אותם בשדה. אנו נעזוב אם שחר, וכתוצאה מהסם אשר נתנו להם הם לא יעורו לפני שעות הבוקר המאוחרות ועד אז אנו נהיה במרחק מילין רבים מהם." פקודותיה של קארה בוצעו ללא שאלות.

כאשר התעוררו השלושה היו אלה כבר שעות הבוקר המאוחרות, הם שכבו באמצע השדה, תחת שיח נמוך. צידתם הייתה שם, וגם הסוס אשר היו קשור לסלע קרוב, אולם לא נשאר סימן לכספו של נארין.

"עלינו לרדוף אחריהם!", שאג הגמד בזעם.
"האם נטרפה עליך דעתך?", שאל אותו ברנדובר, "איננו יודעים כמה הם. שלושתנו לא נתמודד מול כנופיית שודדים שלמה".
"אכן", הסכים ארנרת אך הוסיף, "אולם רוב הצידה נהרסה בגשם ובלי כסף לא נוכל לקנות חדשה ולהמשיך במסע. מצד שני גם אם נצליח אולי לא נספיק להגיע לארד-לוין בתוך שבעים יום."
"האם שכחת", השיב לו נארין, "כי אני צריך להגיעה למחפרתי בתוך מאה ימים. אמרת כי ניתן להגיע שמה בשבעים יום אך אין זה משנה לי אם יהיו אלה מאה".
"אל תשכח כי אין  אנו יודעים עד כמה הם הספיקו להתרחק וכמה זמן יקח לנו רק להשיג אותם", אמר לו ארנרת.
"אני מוכן לקחת את הסיכון", השיב נארין, רותח מזעם.