ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

קובץ הסיפורים הארוכים בהשראת טולקין ויצירתו

"צל הצפון", סיפור פרי עטו של Arnrath

פרק שני: משני צידי השממה

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | מעבר לדף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)

בעוד רוח אביבית מנשבת בברי מכיוון מערב, הגיעו רוחות האביב גם אל מעמקי ההר גראם. אולם שם לא היה אביב אשר הביא עמו את הפריחה ואת חום השמש מבורך כלל וכלל. בעוד צינת הבוקר של השלישי במרץ, כאשר אלתמר מברי רק קם משנתו באותו יום מוזר בו היה עתיד בפעם הראשונה והאחרונה לפגוש את הגמד המסתורי, התפשטה צינת שחר הצפון הקרה בתוך המערות והתעלות החוצות את הר גראם ממזרח למערב ומצפון לדרום, חודרות אל הנשקייות וחדרי החימוש, אל אולמות האוכל הגדולים והמפוארים של האורקים הצפוניים, משם אל חדרי השינה והמגורים המפוארים פחות אשר מהם נאלצו מדי פעם להידחס תריסר אורקים (הדבר כמובן לא כלל את מגורי הקצינים הגבוהים ומקורבי הנגיד), צינת השחר הכתה חזק עוד יותר במורדות ההר, ואלו אשר גרו קרוב למה שהם כינו "קירות גראם" יגלו לשמוע את יללות הוארג'ים, זאבי הזדון אשר התגורר על צלעות ההר ושרתו את יושביו נאמנה.  
בעוד השחר עולה, גראוס, נגיד האורקים היה כבר ער מזמן. לרוב היו נגידי האורקים מגודלים ועבי בשר אך לא נגיד זה. גראוס עודנו היה אורק צעיר, והגיע אל כס השלטון בזכות אביו המנוח-מלך גונדובאד בעבר- ובזכות יכולתו לשלוט בחרב ובקרדום. היה זה אחד מאותם מקרים אחדים בהם היו האורקים הצעירים מתגברים על המזדקנים המגודלים.
אם כן שם הוא היה, יושב בחדרו המפואר אשר קירותיו אשר במקור היו עשויים מסלע גרנית מצופים עתה בשיש אשר אותר בשלל יצירות אומנות אשר גורלאס תפס במהלך פשיטותיו על כפרי העיקרים באתן ועל טירות האצילים בצפון אריידור. היו שם גם פסלי אבן בדמויות שדים אשר נשלחו לו כמחווה מעת בן-דודו זאורנק מהרי האובך, ועל הריצפה המכוסה פסיפס הונחו שלוש תיבות אוצר עצומות בגודלם אשר בתוכם היה זהב רב אשר רובו נלקח מאצילי קארדולן וארתדין.
אולם למרות האושר אשר היה בידוי, אשר נגידי אורקים רבים מהרי האובך והמזרך יכלו רק לחלום עליו, החשיב את עצמו לעני. אכן, אוצרות מילו את ביתו, אך הם היו כלום ואפר לעומת האוצרות ששכנו בגונדובאד ובקרן-דום. כפי שצויין קודם, אביו של גראלוס היה מלך גונדובאד ולאחר מותו גרולאס היה צריך לקבל את הירושה. אבל במקום זאת יושב על כס המלכות בריון נפוח ממורדור אשר הופיע יום בהיר אחד בהר גונדובאד בפקודת המלך המכשף, קטל את אביו ותפס את המלוכה. לאחר ארועים מצערים אלו יצאו גרולאס וחייליו הנאמנים ביותר לגראם, שם משל אחיו. אח זה של גרולאס בניגוד לו עצמו, לא התלהב מן המלחמה באנשי מערב ים ועיניו פנו באופן קבוע ריבינדל. אולם לאור הפחד מן המלך המכשף מאנגמר הוא החליט למלא את חובתו ויצא יחד עם חמש מאות חיילים לארתדין שם נקטל בידי איש קארדולן, כך סיפרו לו, ששמו הוא ארנרת.
כעת ישב גרולאס על כס נגיד גראם במקום אחיו המת, אולם עיניו הבייטו תמיד לכיוון צפון מזרח, אל גונדובאד. "בקרוב מאוד", הוא חשב לעצמו, "בקרוב מאוד אשיב את ששייך לי". אולם היה עליו לחכות, גרולאס ידע כי תוקפנות כלשהי מצדו כלפי גונדובאד הוא עשוי לחוש את זעמו של המלך המכשף במלוא תפארתו ואדרו. "לא", הוא הרהר לעצמו שנית, "אני אמתין, בקרוב יעלה השד רוכב הנץ המקולל דרומה על גונדור ואני יקח לעצמי בחזרה את ממלכתי בטרם הוא ירגיש בדבר." לרוע מזלם, לא היה האורקים, מכל סוג שהוא, חכמים במיוחד. ומבלי שישים לב הוא "חשב" את "מחשבותיו" האחרונות בקול רם. ולמרה ההשתוממות היה אחד אשר שמע דברים אלו.

"אכן אכן", אמר קול מסתורי הבוקע אי שם מן הצללים, "אולם בעודך מחכה לשעת כושר ישנם דברים מועילים יותר לעשות מלבד ישיבה באפס מעשה כאן בהר הארור הזה". דברים אלו גרמו לאורק לקפוץ במקומו, דבר שהסב צחוק בריא לזה אשר מסתתר בצללים.
"מי הדובר?", שאל גרולאס בקול מפוחד למדי, "הראה את עצמך!". בעוד הוא אומר זאת נשלחה ידו לניצב חרבו, גרולאס היה משוכנע כי זה המתגנב ככה לחדר מגוריו של נגיד אורקים לא יחיה כדי לספר על זה.
אולם בטרם הספיק האורק לשלוף את חרבו יצא הזר מן הצללים, וגרולאס אשר ציפה לשד או מפלץ הופתע קלות בראותו את זה אשר הצליח להפחיד נגיד אורקים.
הוא היה אדם, גבוה מגרולאס אך במעט, למרות שהאורק לא הבין בתוחלת החיים של בני האדם הוא יכול היה לראות כי הוא זקן היה. פניו היו חרושות קמטים ועטו זקן ארוך אשר גלש מטה אל מותניו, הזקן שערו הוסטר על ידי ברדס אשר כיסה את הצד האחורי של ראשו, היה זה ברדס בגוון כחול כהה, גלימת המסעות אשר לבש הזקן הייתה בצבע דומה. ידו הימנית של הישיש אחזה במטה עץ מגולף היטב ומעוטר בסמלים מוזרים שכמוהם לא ראה האורק מעולם. אבל למרות המטה הבחין גרולאס כי הזקן עומד זקוף ולא נעזר במטה כלל. "מיהו הוא הקשיש אשר נושא מטה ולא משתמש בו?", חשב לעצמו האורק ואז לפתע הכתה בו המחשבה, "וודאי מדובר בסוג של מכשף, כן זה יסביר את כניסתו הבלתי שגרתית".
"מי אתה שמפריע למנוחת נגיד האורקים?", שאל גרולאס בקול אשר אותו ניסה למלא בסמותיות ותקיפות ככל האפשר, "האם מכשף אתה?"
"באשר לשאלתך השנייה", השיב הזקן המסתורי בקול תקיף אשר היה רחוק מלהיות קול שיבה, "ניחושך נכון בחלקו, ובאשר לשאלתך הראשונה שמי איננו חשוב".
"אם כן אז מהם מעשייך כאן?", נהם גרולאס בקול הרבה פחות קשוח מבראשונה לאחר שהובהר לו כי הזקן אכן מכשף הוא.
"מה מעשיי אינה השאלה, השאלה הנכונה היא, מה מעשייך?".
"אתה מדבר חידות זקן", נראה כי האורק אסף שוב אומץ והקשיח את קולו, "הבהר את עצמך בטרם שיפדתי אותך בלהבי רועץ קארדולן!". אולם לא נראה כי הזקן נבהל לשמע האיום. אדרבא, הוא אפילו חייך קלות, דבר שעצבן במיוחד את גרולאס וזה האחרון כבר מוכן היה להסתער על הפולש כאשר זה דיבר.
"אני כאן על מנת להציע לך דבר מה רווחי מאוד", נראה כי מלים אלו ריככו מעט את האורק והוא החליט להסכית לדברי הזר.
"בעוד מספר שבועות", דיבר הקשיש המסתורי, "יעבור בגבעות אוונדים גמד הנושא חפץ היקר לי מאוד".
"ומה ענייני בכך?", שאל גרולאס משועמם.
"הגמד ילווה בשומר ראש מהדונדיאן, שמו הוא ארנרת בן ארנדין". דבריו האחרונים של הזר הכו באורק בעוצמה שלה גרולאס כלל לא ציפה, ראשו החל לפתע להסתחרר והוא נאלץ לעצום את עיניו על מנת שהסחרחורת תפסיק וכאשר הוא פתח אותם היה הזר כלא היה.
"גארליך!!", צעק נגיד האורקים בכל גרונו ואורק קטן ומפוחד נכנס אל החדר כמעט מיד.
"כן אדוני", הוא שאל, "מתרפס לרגליו של אדונו, "מה הן פקודותיך".
"אסוף את מאה הלוחמים הטובים ביותר שיש בהר הארור הזה ואת מאה הורג'ים החזקים והמהירים ביותר, אנו יוצאים מערבה!".

* * *

הלילה זכה נארין לשינה חסרת חלומות, שינה נעימה הייתה זאת עד אשר הופרעה בגסות. נארין הרגיש ידיים חסונות המנערות אותו בכח, בתחילה לא רצה הגמד לפקוח את עיניו אולם כאשר הטלטולים סרבו להפסיק הוא פלט קללה עסיסית ופקח אותם. פניו של ארנרת היו מעליו.
"הישמר מפני מעשייך", נבח נארין בעודו מתיישב, "מעולם על תעיר כך גמד!".
"אכן, אנוכי מבקש את סליחתי נארין בן תרונדין, אולם עלינו לצאת לדרך אליה כל כך רצית שאצא עימך, אולם ראשית עלינו לבקר מקום אחד בטרם אנו נעזוב את ארץ ברי".

מאוחר יותר, בשעת צהריים מוקדמת עשו את דרכם ארנרת ומעסיקו הגמד אל פאריון, כפר בעלי מלאכה קטן בחלקה הצפוני של ארץ הברי. התלהבות כיסתה את נפשו של הדונדיאן, הוא לא יצא למסע ברחבי אריידור זה עשרות שנים.
את רוב ימי ילדותו בילה ארנרת בטיולים ומחנאות עם חבריו ומשפחתו ברחבי קרדולאן, לא הייתה פינה בממלכה ההיא שבה לא היה. הוא זכר היטב את המרוצים ומשחקי המלחמה בגבעות שלושת הצריכים, הוא זוכר איך שפעם העז לנסות אחד מחבריו לטפס על אחד המגדלים הלבנים, אומנם הוא לא הספיק לטפס עשרה רגליים בטרם נפל אל לנחל הקטן אשר זרם ליד המגדל, מטיז מים לכל עבר (כולל השומר זעוף הפנים אשר עבר שם באותו הרגע ואילץ את חבורת הילדים לברוח משם בצרחות באותו מניף אגרופים קמוצים לעברם.
מאוחר יותר כאשר בגר ונהיה נער, בגיל עשרים בערך, הוא ביצע עבור אביו שליחויות אשר כללו לרוב מסעות מזרחה לארתדין, ומדי פעם אף לארד-לוין, אכן הייתה לו ילדות מאושרת, אולם במהרה הדבר עתיד היה להיפסק כאשר ירד צל אנגמר על מולדתו. המלחמה ההיא לקחה ממנו את משפחתו ואת מרבית חבריו, אולם הוא, זועף וחורש נקמה, נס מזרחה לממלכה השכנה ארתדין. בארתדין נעשה ארנרת לחייל אשר נלחם בזירות קרב רבות, החל מהנסיון הכושל לכיבוש אמון-סול, המערכות נגד גונדובאד ורדהאור, וכלה באותו קרב הרה אסון על פורנוסט חודשים ספורים קודם לכן כאשר בא הקץ לממלכה הצפונית.
לאחר מכן, נואש, השתקע ארנרת בברי, שם הוא עבד בעבודה צנועה שם הוא עבד כצייד וקטל מספר זאבים אשר ניסו לפלוש לכפר בחורף. עבודתו הייתה צנועה והניבה רווחים עלובים עד מאוד, מאתיים מטבעות נחושת בחודש במקרה הטוב. כל אותו הזמן תכנן ארנרת לעזוב את אריידור ההולכת וחרבה ולצאת דרומה לגונדור, אולם מטבעות הכסף והזהב הבודדים אשר שמר בצד יחד עם משכורתו האחרונה אולי עשויים להספיק לחיים נוחים יחסית בברי, אך לא יספיקו אפילו למגורים או בגדים מהוגנים בגונדור. והנה לפתע, נוחתת עליו הצעה בשווי אלף וחמש מאות שקלי זהב, סכום אשר יספיק לו לחיים נוחים ואולי אף נוחים מאוד במינאס טירית מבלי שייאלץ לעבוד מעולם, אומנם לפניו עומדת משימה קשה, עליו להביא את הגמד הזה, נארין, לביתו אולם לשם כך עליו לעבור לא רק בארצות שורצות אורקים אלא בארצות אשר בהם הוא מעולם לא היה. לשם כך הוא יזדקק לעזרה.

"לאן אנו הולכים?", שאל נארין.
"להשכיר מורה דרך"
"איזה סוג של מורה דרך?"
"הוביט!"
"הוביט?", שאל הגמד מופתע, "חשבתי כי הם אינם עוזבים את ביתם לעולם"
"לא ההוביט הזה הוא סוחר. והוא החליט כי אין זה ראוי לחכות שאנשים יביאו שכורה לפלך וימכרו אותה במחירים גבוהים, עדיף כי אנשי הפלך ילכו בעצמם להביא סחורות מחוץ לארץ בעצמם ויוכלו למכור במחירים הרבה יותר זולים והוא עצמו אף מימש את רעיון".
"ומה קרה אז?"
"נראה כי תושבי הפלך החשיבו אותו על כך לתמהוני וסרבו לקנות את הסחורות אותם הביא, אז הוא החל מוכר אותן בברי. לאחר שהדרכים נסגרו הוא התיישב בפאריון לרוע מזלם של ההוביטים אשר התגוררו שם והוא מובטל מזה חודשים, אולם הוא עבר בדרכים בהם אנו נאלץ לעבור עשרות פעמים והוא זקוק לכסף כך שאין ספק כי יסכים."

בניגוד לברי היה פאריון כפר קטן, בלי חומה או גדר אשר הפרידו אותו מהסביבה, היה בו רחוב אחד בלבד, פונדק אחד בלבד אשר שימש גם כמיסבאה וחנויות ספורות. את ההוביט מצאו השניים יושב על כיסא נדנדה מחוץ לפונדרק, מעשן לו להנאתו. הוביט זה כבר לא היה צעיר, קמטים כבר החלו מכסים את פניו, ושער ראשו היה אפור ולא רב. ההוביט היה לבוש בבגדים טובים והבעת פניו נראתה ערנית לחלוטין.
"יופי", חשב לעצמו ארנרת, "הוא פיקח".
"ברנדובר טוק!", אמר הדונדיאן בקול רם בעודו מתקרב. ההוביט הסב את מבטו אל ארנרת.
"ארנרת ידידי!", הוא אמר בקול חביב למדי אשר טרם מנע מנארין להיות חשדן אך ריכך מעט את מחשבותיו בקשר למורה הדרך הצפוי להצתרף אליהם.
"מה מביא אותך למקום זה של הארץ?", שאל ההוביט.
"עבודה", ענה ארנרת.
"איזו מן עבודה?"
"אני זקוק שתשמש לי מורה דרך!".
"אני אינני מורה דרך!", קולו של ההוביט השתנה לפע מידידותי לכועס, "אני סוחר מכובד!"  נארין רצה להתערב ופתח את פיו אך ארנרת הקדים אותו.
"הצעת העובדה שלי כרוכה בתשלום של ארבע מאות שקלי זהב", הוא אמר בקול תקיף. נראה כי הבעת פניו של ההוביט התרככה מעט והוא לקח שאיפה ארוכה ממקטרתו בעודו חושב.
"הפוך את זה לשש-מאות וחמישים ואני אעכוב אחריך עד לקצה העולם".
"מוסכם", אמר ארנרת בחיוך.  
"תראה באיזו קלות מוותר אתה על שכר טירחתך", לחש נארין לדונדיאן על אוזנו.
"מי אמר שאני מוותר עליו בכלל?", שאל ארנרת בקול תמים.