ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

קובץ הסיפורים הארוכים בהשראת טולקין ויצירתו

"צל הצפון", סיפור פרי עטו של Arnrath

פרק ראשון: המסע מתחיל

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | מעבר אל דף הביקורת של היצירה (טרם הועלה)

הקדמה: לאחר קץ מלחמת הברית האחרונה בסאורון התקיימה ארנור-הממלכה הצפונית באין מפריע למעלה מ-1000 שנים. אולם בשנת 1300 לעידן השלישי הגיעה צל נורא צפונה והחל כמעט מיד להכות בכל כוחו. שר הנזגול, מכשף רב ועוצמה והנורא שבמשרתי סאורון הקים לעצמו מצודת אופל בקרן דום שבאנגמר, מוריד צל על ארצות הצפון. בשנת 1409 נספה בקרב המלך ארולג הראשון, אמון סול אבדה וארנור התפרקה לשלוש ממלכות אשר הגדולה שבהן היא ארתדין שפורנוסט בירתה. לעת עתה נראה כי הצפון שקט אך זה היה רק על מנת לתקוף מאוחר יותר במלוא העוצמה. בשנת 1974 הנחית המלך המכשף את המכה הגדולה מכול וכבש את פורנוסט. באביב 1975 כאשר הממלכה הצפונית נמחצה כמעט כליל וצל אנגמר איים על ארידור כולה המצב נראה באמת חסר תקווה...

* * *

היו אלו הימים הראשונים של מרץ. פה ושם ירד גשם, החום היה נמוך, ואלו אשר נסעו בדרכים העקלקלות של ארידור בימים אפלים אלו סיפרו כי שלג שוכב עדיין בארצות השממה וסופות שלגים המסוגלות לקרוע גגות עדיין נשבו בהרי האובך אשר נמצאים על גבול ארידור ורובניון-ארצות הפרא. אולם אנשים רבים סברו כי עדיף להימצא במעמקי מוריה או בפסגת אורדוריון-הר האש, ולא בארידור. כל יום יותר ויותר תושבים עזבו דרומה לגונדור או מזרחה לדייל, יותר ויותר מבני הדונדיאן נעלמו לבלי שוב ביערות האפלים של צפון ארידור, עלפים רבים נסעו למערב לנמלים האפורים ומשם הפליגו ספינותיהם לבנות הכנף אל המקום שממנו לא שבים, המקום עליו בני התמותה דיברו רק ליד האח הבוערת. בנוסף הגיעו שמועות על אי סדר בריוונדל. נראה כי רק ההוביטים בני הפלך ישבו בטוחים במחפרותיהם, לא מודעים לעולם סביבם.
היה זה ביום חורפי-אביבי זה, בשישי למרץ 1975 התחיל מה שמכונה באגדות הארץ התיכונה "מסע המתים" מפני שרבים לא שבו ממנו. הייתה זו שעת בוקר שלאחר הזריחה ובחדר האוכל בפונדק הסוסון המכרכר שבברי לא היו כמעט אנשים. הבודדים אשר היו שם הם בעל הפונדק והוביט גוץ קומה אשר עבד בשבילו, הם זה עתה סיימו לנקות ולהכין את הפונדק לאורחים אשר יגיעו במשך היום, ועתה דיברו על ההכנסות של הפונדק והשפעתה העגומה של נפילת פורנוסט על כלכלת ברי.
"המצב גרוע!", אלתמר הפונדקאי, "שאל כל מי שתרצה, לא זכורה תקופה גרועה יותר בתולדות ברי הם אומרים!".
"אכן אכן", השיב לו זורטמונד בולדג'ר, "הכלכלה מתמוטטת, הנותרים סגרו את הדרך המזרחית העתיקה, והגמדים מארד-לוין הפסיקו לשלוח הנה את קרונות הסחר שלהם. מלבד זאת פחות ופחות אנשים הולכים בדרכים ואני לא צריך להוסיף כיצד זה משפיע עלינו כאן!"
"אה... ידידי ההוביט, אורקים מציפים את ארידור וצבאותיו של השד מהצפון מתקדמים דרומה וכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה כלכלתה הירודה של ברי?"
שני הגברים, האדם וההוביט היו שונים זה מזה בכל תכלית אפשרית. הפונדקאי היה איש מלא ובשרני בגובה של כשישה רגליים, פניו היו בעלות סנטר כפול, פניו עגולות, שערו כבר מאפיר, וקמטים פה ושם כיסו את עורו. אולם פניו היו חלקות ומגולחות, הפונדקאי למרות שעבר כבר את גילו הארבעים וחמש עדיין דאג שלא תבצבץ אפילו שערה אחת על פניו.
ההוביט מצד שני היה נמוך עד מאוד, גובהו כשלושה וחצי רגליים במקרה הטוב, הוא היה רזה למדי (אפילו עבור הוביט) ופניו למרות שהיו כבר בנות ארבעים שמרו על הבעה נערית כי אחרי הכל עבור הוביט הוא היה בגד נער שלא מזמן הגיע לבגרותו.
"מה יש לי לדאוג בגלל דברים אחרים?", השיב ההוביט על שאלתו של מעסיקו בשאלה משלו, "כלכלת ברי היא הדבר היחיד שנוגע לי כעת". לשמע זאת פניו של הפונדקאי הפכו מכעוסות לדאוגות ורציניות ואז הוא דיבר.
"שמעתי... ", הוא היסס, נראה כי עצם המחשבה על מה שהוא אומר לומר מעוררת בו פחד וצמרמורת, "שמעתי כי מאות אורקים נמצאים עתה בגבעת הרוחות מוכנים להסתער מערבה".
"מה?", שאל זורטמונד בגיחוך, "מאין שמעת דבר כה טיפשי?".
"אומרים כי מעט מערבה מכאן, בכפרים הקטנים יותר של ארץ ברי, ניתן לשמוע את קרנות גונדובאד בכל שחר ובכל שקיעה", השיב אלתמר בקול מבועת.
"אם תשאלי אותי אלתמר", אמר ההוביט בנימה של מבין כל, "בסך הכל מדובר בביעותי לילה של כמה כפריים. ברי מעולם לא הותקקפה על ידי צבא כלשהו ולא תתוקף".
"נחיה ונראה", השיב לו הפונדקאי בקול מלא דאגה.

בעוד השמשעולה מעלה אל מרומי השמיים והשעה כבר הייתה תשע בבוקר טרם החלו להגיע אורחים לפונדק, ארתמר היה רגיל לכך בימים אלו, רוב האורחים היו מגיעים בשעות הערב, עובדה הייתה כי אלו אשר נסעו וטיילו בעת זו נהגו לסיים את מסעם הכי מהר שאפשר ולא היו מפסיקים להתקדם עד רדת החשיכה, ובקשר למקומיים אשר הגיעו לפונדק תמיד בגלל השיכר הטוב והאוכל המוגש שאין שני לו החלו להתאכזב כאשר המסחר שותק בעקבות נפילת פורנוסט לידי האויב ואילץ את הפונדקאי להסתפק בתוצרת ברי ולא יבא מוצרים משובחים מן המערב. אולם עוד לפני שהפונדקאי יכלו לשקוע בעצבות על מצבם הכלכלי נפתחה דלת הפונדק בסערה ופנימה נכנס גמד.
הגמד היה עצבני למראה, זקנו היה פרוע שלא כדרך הגמדים, וגלימת המסע שלו הייתה מוכתמת מעט. לא ניתן היה לזהות כלל אם מדובר בגמד מן ההרים הכחולים או ממוריה שבהרי האובך מפני שגלימתו הייתה גלימה ממצועת מתוצרת דייל אשר כנראה קוצרה במיוחד עבורו. בתחילה הפונקאי שמח למראה הגמד, ידוע היה כי הגמדים הם גזע עמיד והם מוכנים לשלם בנדיבות, גם גרגרנותם הייתה ידוע לשמצה בברי. אולם כעבור מספר דקות הבין ארתמר כי הגמד כלל לא מחפש משקה או ארוחה חמה.
"במה נוכל לעזור לך אדון גמד?", שאל זורטמנד מיד לכשנכנס הגמד פנימה, "האם תרצה לשתות את השיכר המשובח אשר אנו מציעים?". זה כמובן היה שקר, כפי שצויין קודם השיכר בפונדק לא היה משובח זה זמן רב, אומנם זורתמנד אמר אותו שלא במתכוון, כי הרי זהו בדיוק המשפט אשר הוא נהג להגיד לכל גמד אשר נכנס לפונדק בימים שלפני נפילת פורנוסט, דבר שארע רק ארבע חודשים לפני כן.
"אני בטוח כי השיכר אשר את מציעים הוא מעולה אדונים נכבדים, אך לא בגללו נכנסתי הנה. אני זקוק לשכיר חרב".

שכיר חרב?", שאל ארתמר מופתע, "ומדוע מחפש אתה שכירי חרב כאן בפונדק".
"אנוכי מתכוון לצאת למסע מסוכן מערבה", אמר הגמד, "ולא אוכל להשלימו לבדי כי הסכנה המרחפת מעל מסע זה אדירה היא!"
"אם כן ידידי הטוב", אמר ההוביט שוב בטון המגחך הרגיל שלו, "אינך זקוק לשכיר חרב אלא לשומר ראש".
"אני זקוק ללוחם!", קולו של הגמד החל ללבוש טון כעוס, "לוחם מיומן! רצוי אנושי! ורצוי שיהיה דונדיאן".
"חוששני אדוני הנכבד", ענה לו זורתמנד אבל הפעם בקול מרגיע לשמע כעסו של הגמד, "לא תמצא בני דונדיאן בברי בימים אלו, ולבטח לא שכירי חרב".
"האומנם?", שאל הגמד בקול מאוכזב, "אפילו לא אחד?".
"אני מתצתער אבל...", אולם לפני שהספיק ההוביט לסיים את גילוי הצער שלו התערב אלתמר בשיחה.
"דווקא יש דונדיאן אחד בברי"
"מה?", שאל זרתמונד מופתע.
"אכן, הוא איננו שכיר חרב אך אני מבטיח לך כי הוא לוחם מיומן וותיק הוא מתגורר בבית הלפני אחרון ברחוב הראשי, ממש ליד בית פרני, שמו הוא ארנרת' בן ארנדין".
"תודה", אמר הגמד בחיפזון ויצא מהפונדק באותה סערה בה נכנס.


לא זמן רב לקח לגמד להגיע לבית אותו חיפש, אולם אומרים שכאשר גמד רץ בעוד הוא מסתכל קדימה בלבד הוא מפיל את כל אשר מצדדיו, ואכן במהלך ריצתו הוא משך אחריו מגוון רחב של קללות וגידופים. לבסוף הוא הגיע לבית הנכון ודפק על הדלת.
"מי שם?", נשמע קול מבפנים.
"שמי הוא נארין בן תרונדין", ענה הגמד, "ואנוכי זקוק נואשות לשרותך".
"אינני משרת איש", ענה הקול מבפנים. אולם זאת לא הייתה מילתו האחרונה של נארין.
"אני נשבע בשמו של דורין בן האלמוות כי שרותיך יהיו כרוכים בתשלום נדיב מראש".
הפעם הדלת נפתחה, מאחוריה עמד גבר אשר עבור אדם רגיל ניתן היה לומר כי נמצא בשנות השלושים המאוחרות לחייו אומנם בקנה המידה של הדונדיאן יש לומר כי היה בן שישים וחמש לפחות. גובהו של האיש היה מעט מעל זה של אלתמר רוחבו בהרבה פחות מזה של הפונדקאי. פניו היו חלקות מקמטים אם כי עתו זקן אשר כיסה את הסנטר והלחיים אך לא הסתיר את הצוואר ממש לפי מנהג הדונדיאן, ושערו היה ארוך וגלש במורד אורכו. אולם הדבר המרשים במיוחד בו היו עיניו הירוקות אשר נראה כי הכילו יותר מדי ידע וחוכמה עבור גילו הצעיר יחסית.
"ארנרת בן בן ארנדין?"
"אנוכי", השיב ארנרת, "מה אוכל לעשות עבורך נארין בן תרונדין אשר כרוך בתשלום נדיב מראש".
"מוטב כי נדבר על כך בפנים".

ביתו של ארנרת היה צנוע למדי, גובהו היה קומה אחת בלבד והוא כלל שני חדרים בלבד. לא היו תמונות על הקירות. ארנרת הושיב את ליד שולחן ולאחר שמצא עבור שניהם שיכר ראוי לשמו במרתפו סיפר לו נארין על המסע המתוכנן.
"אתה מעוניין להגיע אל המחפורת שלך בהירים הכחולים בתוך לא יותר ממאה ימים?"
"אכן"
"והיא נמצאת בחלק הצפוני ביותר של ארד-לוין?"
"אכן".
"חוששני כי זהו שרות גדול מדי עבור חמש מאות שקלי זהב?"
"מדוע?"
"אני אוכל להביא אולת ליעודך בשבעים יום אולם הדבר כרוך במעבר דרך גבעות אוונדים ואם נהיה ברי מזל נפגוש בדרך  אורקים בלבד."
"ואם לא?"
"אנו עלולים להיתקל בשד מאנגמר", לאחר שאמר ארנרת מלים אלו לבשו פניו של הגמד הבעה מבועתת. ולאחר כמה רגעים הגיב על הערתו האחרונה של ארנרת.
"אני אשלם אלף וחמש מאות מטבעות זהב אם תביא אותי לייעודי בתוך שבעים יום". לאחר רגע קל של מחשבה ענה לו ארנרת.
"לך תשכור לעצמך חדר בפונדק, אחשוב על הצעתך ונדבר לעת שחר". לנארין לא הייתה ברירה אלא להסכים.