החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג:
PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא
כאן.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

 

 


פרק שני: יומן בחיים

 

ג`יני מצאה שהיה זה קל למדי לגלות את הסיסמא לחדר המועדון של סלית`רין. לא נדרש לה אלא שיקוי פולימיצי על מנת לבצע את משימתה. השיקוי אפשר לה להתחזות לאחת מחברותיה של פנסי פרקינסון, וכשהיא מוסווה כסלית`רינית, ללוות את פנסי בחזרה למגדל סלית`רין אחרי שזו "שכחה" את מגילת גילוי העתידות שלה (ג`יני "שאלה" את המגילה מערימת הספרים של פנסי מוקדם יותר באותו היום).
הכורח לעטות את עורה האיום של הסלית`רינית (שמה היה נבילה או אווילה או משהו בדומה – היא התרגזה עד מאד כאשר נכשלה לזכור מהו), גרם לג`יני להקדים את המקלחת שלה, והיא מצאה עצמה מתרחצת זמן ארוך מן הרגיל לפני שהחלה לחשוב על ארוחת ערב עבור דראקו.
`ארוחת ערב`, פירושו שג`יני הגניבה מחית תפוחי-אדמה ונקניקיות מן המטבחים. גמדוני הבית שמחו מאוד לצייד אותה, וכשהיא מסתייעת בשרביטה, הצליחה ג`יני לשמור על חומו של המזון בעת ששטפה את הטינופת הסלית`רינית המדומיינת מעורה.
ההתגנבות למגדל סלית`רין הייתה קלה מכפי שג`יני תארה לעצמה. נדמה היה לה כי בזמן האחרון השתפרה להחריד בכל מה שקשור להגעה למקומות בהם היא איננה אמורה להימצא. ממלמלת את הסיסמא בשקט מרבי ("עליונות"), תחבה ג`יני את ראשה בעד לפתח שהתהווה בקיר האבן. היא בדקה בזהירות האם נותרו במקום סלית`רינים שעדיין לא טיפסו לאולם הגדול ולאחר שמצאה את חדר המועדון נטוש, נכנסה פנימה. נחפזת אל השולחן והכיסאות שניצבו בפינה (ערוכים, ככל הנראה, למשחק שחמט) החלה ג`יני לארגן את המזון שהביאה בתיק הגב שלה.
היה משהו מרשים ומאיים בקרבה לכל כך הרבה ירוק סלית`ריני. הגריפינדורית הפנימית שבה נרתעה מעט. דיוקן גדול של סלאזאר סלית`רין היה תלוי מעל האח הרוחשת וג`יני כמעט והרגישה בעיניו נעוצות בה.
"משהו אומר לי שלא עשית את זה בעצמך."
קופצת בחרדה, ג`יני הניחה את ידה על לוח ליבה, מנסה להשתלט על עצמה לפני שתפנה להביט במאלפוי.
"אתה תמיד חייב להתגנב ולהבהיל אנשים בצורה כזאת?" התפרצה. "כמעט הפכתי את קצות האוזניים שלך לפעמונים קטנים."
"את יודעת, את לא ממש מתנהגת כמו מישהי שרוצה שאעשה לה טובה," ציין מאלפוי ביובש.
"זה לא כאילו אני מבקשת ממך שירות!"
"ובכן, אני לא אוהב שהעבדים שלי מדברים כל כך הרבה," קנטר, מתיישב אל השולחן ופורש מפית בחיקו.
"בסדר," השיבה ג`יני והתיישבה מולו. "אתה פשוט תאכל את ארוחת הערב בזמן שאני אכתוב את תנאי ההסכם שלנו."
צרור גיליונות-קלף ועט נוצה ארוך ריחפו מתוך התיק של ג`יני.
"אחת," פתחה ג`יני: עט הנוצה שריחף מילקוטה קודם לכן, החל לרשום את דבריה על הקלף. דראקו זקף גבה וג`יני משכה בכתפיה. "פטנט של ריטה סקיטר. חשבתי לעסוק בעיתונאות משך איזשהו זמן והארי קנה לי אותו בכריסטמס הקודם."

"הארי קנה לי אותו בכריסטמס הקודם," חיקה אותה דראקו בעודו פורס חתיכת נקניקיה וטובל אותה במחית עד שהייתה מכוסה מכל צדדיה. "זה מחליא עד כמה את טיפשה, את יודעת. כל בית הספר צוחק על ההתאהבות המגוחכת שלך בפוטר. במיוחד בהתחשב בכך שיש לו את גריינג`ר העכברה במיטה שלו."
"הרמיוני היא לא עכברה," אמרה ג`יני בכעס. "ואני לא מאוהבת ב—" פיה נמתח לקו צר. "אחת: אנחנו נמנע מהטחת עלבונות זה בחבריו של זה."
"את יכולה להעליב את החברים שלי," אמר דראקו בנדיבות. "לא איכפת לי."
"שתיים," המשיכה ג`יני, מתעלמת מדבריו של דראקו, "בלי סקס."
"אני זוכר את זה ממקודם," ציין דראקו לאחר שבלע את המזון שבפיו. "חשבתי על זה, וזה פשוט לא הולך לעבוד בשבילי."
"טוב, אני מצטערת, אבל אתה פשוט תצטרך לגרום לזה לעבוד בשבילך," התרתחה ג`יני.
"אם את רוצה שכל העסק הזה יעבוד," אמר דראקו בקול רך, "את זאת שתצטרך לגרום לרצונות שלי לעבוד עבורך. אחרי הכל, זו המטרה, הלא כן, העלמה וויזלי?"
"אני פשוט... אני לא יכולה לעשות את זה, בסדר?" השיבה ג`יני, מתנועעת בכיסאה. "אני לא יכולה לעשות את זה."
דראקו גלגל את עיניו. "אני לא מבקש ממך לעשות את זה. ולמען השם, אישה, פשוט תירקי את זה – את לא יכולה לסבול את המחשבה על לעשות סקס איתי."
עיניה של ג`יני התרוצצו בתזזיתיות ברחבי החדר –  כאילו חשדה שקבוצת מורים אורבת בפינה אפלה ורק מחכה לרגע המתאים לצאת מתוך הצל ולצווח: "סקס! הוא אמר סקס! מה את עושה בחדרו של הילד המרושע הזה, גברת צעירה?!"
"בסדר," סיננה. "אני לא יכולה לסבול את המחשבה על לעשות סקס איתך!"
"אם כך, מדובר בשנינו, מפני שאני לא יכול, לכל הרוחות, לסבול את המחשבה שאעשה סקס איתך," אמר דראקו, מנקה את פיו עם מפית.
"אז למה אנחנו מנהלים את הוויכוח המיותר הז–"
"כי לי יש צרכים," יידע אותה.
כעת היה זה תורה של ג`יני לגלגל את עיניה. "זה בערך הדבר הכי אידיוטי שיכולת להגיד."
ואז משהו קרה. ההומור החמקמק שריצד בעיניו של דראקו נעלם וכל מה שנותר הייתה פלדה קרה שגרמה לשערות הזעירות על עורפה של ג`יני להזדקר.
"בסדר," אמר דראקו לבסוף. "אני לא אבקש ממך שום דבר מיני, העלמה וויזלי. אבל עד שכל העסקה הזאת יסתיים, תהיי בטוחה שאת תתחרטי על זה."
ג`יני מצאה את עצמה שוב בעמדה שהייתה רחוקה מלעורר קנאה. היא זעה באי נוחות, כוססת קצה של ציפורן. מה בדיוק יכול דראקו לאלץ אותה לעשות שיהיה גרוע יותר מלהיכנס איתו למיטה? בוודאי לא יתכן ש... עם זאת, ככלות הכול, הוא היה בן משפחת מאלפוי. סיפורים נפוצו על כל אותם אנשים שאיבדו את שפיותם בשירותו של לוציוס מאלפוי. האם דראקו ירש את אכזריותו של אביו?
"ובכן," היא החלה בהיסוס, "אולי... כלומר, אולי נחפזתי מעט."
עט הנוצה עצר באוויר, נסוג, ומחק את מה שזה עתה כתב. ג`יני רצתה לקלל בקול. אם אפילו הקולמוס הקסום יכול להרגיש בכך ששנתה את דעתה, לא היה שום סיכוי שדראקו יחמיץ זאת.
"באמת?" שאל דראקו בחלקלקות.
"פשרה, אם כך," הצהירה ג`יני, מנסה להשיב מעט משיקול הדעת הפנימי שלה. "בלי סקס קונבנציונאלי, אולם, אם יתעורר הצורך," סומק פשט בלחייה כשהבינה למה רמזה זה-עתה. היא המשיכה אף על פי כן – "ניתן יהיה להחליף טובות מיניות בעתיד."
"מצוין," הסכים דראקו, דוחף את הצלחת מלפניו.
"אכלת את זה מהר מדי," ציינה ג`יני אוטומטית, גוערת בו כאילו היה הארי או רון.
"מצטער מאוד, אמא."
"שלוש," חרקה ג`יני את שיניה, "כאשר—"
"תגידי, איך השגת את הסיסמא?" שאל דראקו, מתעלם ממה שעמדה לומר.
נאנחת, ג`יני נשענה לאחור ושיכלה את זרועותיה, מחליטה כי עדיף שתתרגל לחוסר הכבוד המוחלט של דראקו מוקדם ככל האפשר. ככלות הכל, זה בדיוק מה שכל שפחה טובה הייתה עושה.
"שיקוי פולימיצי," הודתה ג`יני. "הפכתי את עצמי לטיפשה הזאת, החברה הכי טובה של פנסי."
דראקו כיווץ את גבותיו. "את מתכוונת לאוולין?"
"אוולין!" קראה ג`יני בניצחון. "ידעתי שזה משהו כמו נבילה או אווילה."
לרגע נדמה היה לה כי חיוך מאיים לסדוק את פניו של דראקו. לפני שמישהו מהם יכול להוסיף מילה, נשמעו קולות מחוץ לדלת האבן.
"מישהו בא," סיננה ג`יני, חוטפת את הקלף ואת עט הנוצה ודוחפת אותם לתחתית תיק הגב שלה.
"אני הייתי מתחבא מאחורי הוילונות," אמר דראקו בעצלתיים, מחווה לעבר הוילונות הירוקים שהתנפנפו בסמוך לכניסה הקסומה.

נחושה בדעתה שלא להתווכח ובלי רעיון טוב יותר משלה, זינקה ג`יני לעבר הוילונות. היא בקושי והספיקה להסתתר לפני שחדר המועדון התמלא בשיחה קולנית.
קבוצה של בני השנה השביעית ישבה יחדיו בפינה, חבריה ללא ספק מנסים את כוחם בלמידה לבחינות הכשיפומטריות. דראקו ישב דומם וג`יני תהתה מדוע הוא איננו מרגיש צורך ללמוד. דראקו קיבל ציונים טובים למדי במרבית המקצועות להוציא את תורת הצמחים, והוא קיבל ציונים הרבה מעל מהממוצע בשיקויים. הרמיוני הייתה התלמידה היחידה שתפקדה טוב יותר בעקביות.
עם זאת, אף על פי שלא היה טיפש משום בחינה (אלא אם כן שאלתם לדעתו של רון), לדראקו מעולם לא יצא מוניטין של תלמיד מבריק במיוחד. חבריו היחידים היו, ככל הנראה, קראב וגויל, ושניהם ביחד בקושי היו אינטליגנטיים מספיק על-מנת להתלבש בבוקר – שלא לדבר על להוציא ציונים נורמליים בבית הספר.
הייתה בו איכות מסוימת, חסרת-דאגות, סוג של יהירות מתנשאת שמשכה את תשומת לבם של הסובבים אותו והקשתה על ג`יני להאמין כי דראקו אי-פעם נתקל באתגר אמיתי. ממקומה שמאחורי הוילון, ניתנה לג`יני ההזדמנות לצפות בנער הבלונדיני ללא הפרעה, וגם, כפי שנוכחה, מבלי שיוכל לתפוס אותה מתבוננת בו. צדודיתו של דראקו הייתה מופנית אליה, האש מרקדת מאחוריו, גורמת לשיערו הבהיר לזהור.
כעת, נאלצת להכיר בעובדה כי יעבירו ביחד לא-מעט זמן במהלך החודש הקרוב, ג`יני מצאה את עצמה מנסה להבין מהם הדברים שגרמו לדראקו מאלפוי לחשוב ולפעול. בדרך כלל, כשארשת בוז תמידית קבועה על פניו, לא עורר בה דראקו שום רגשות פרט לתיעוב עז. אבל כאשר צפתה בו כעת, פניו רכונים, זוהר כמעט שמימי (או אולי זדוני, ג`יני! אנא נסי להישאר גלגל שלישי ולא-מעוניין), קורן עליהן, תהתה ג`יני אם אמנם היה זה רוע שעיצב את האיש שדראקו מאלפוי גדל להיות.
הילד רע-הלב שהיה דראקו לעולם לא היה מסכים לעסקה שלהם, לא משנה מה יצא לו מזה. האפשרות להשפיל אותה בפני כל בית הספר הייתה מצטיירת בעיניו כפיתוי גדול מדי. הדראקו שזכרה היה מספר לכל מי שרק היה מסכים להקשיב לו על הוויזלית הטיפשה והענייה שהתחננה בפניו כי ירשה לה לשרת אותו.

בשנתיים האחרונות לעומת זאת, דראקו השתנה. מקהלות של מלאכים בהחלט לא חגו סביב הסלית`ריני ולא הייתה שום הילה סביב לראשו – ישרה או עקומה, אולם הוא כבר לא אמלל את חייהם של אחרים באותה מסירות ונחישות שהקדיש לנושא בעבר. `פרוצדמית` הייתה העקיצה הראשונה ששילח בהרמיוני מזה דורות! ובאמת, זה לא היה קרוב לסטנדרטים הרגילים שלו. בנוסף, נראה היה כי הפעמים היחידות בהן נקלעו הוא, רון והארי לקטטה, היו כאלה בהן היה כל בית הספר נוכח, גריפינדור נגד סלית`רין. גם אז, היו אותן מריבות בעלות אווירה תחרותית בריאה, בנים יישארו בנים וכל זה. פרופסור מקגונגל אפילו העירה על כך לדמבלדור, נזכרה ג`יני שזכתה להיות עדה לחילופי הדברים.
כאילו חש שהיא בוחנת אותו, זע ראשו של דראקו בחדות ומבטו ננעץ בוילונות. ג`יני ידעה כי הוא איננו יכול לראות אותה, אולם ליבה המשתולל המשיך לפעום במהירות. היא הייתה חייבת לצאת מהחדר הנורא הזה לפני שתתפוצץ, או תפלוט צווחה או תעשה משהו טיפשי לא פחות ותמשוך את תשומת הלב אליה.
דראקו קם על רגליו והתקדם לעבר החלון, מרחק סנטימטרים אחדים מהציור לידו ניצבה. פניו היו קרובים דיים לגעת בזגוגית ונתחוור לג`יני שכך הוא יכול לראות אותה מזווית עינו.
"חלקם לא ילכו למיטה שעות מעכשיו," אמר בשקט. "בלייז וג`ספר נשארים עד הלילה."
"ג`ספר," גיחכה בשקט.
"הס," הזהיר דראקו, למרות שג`יני נטתה לחשוב כי פיו התעקל קמעה.
נושכת את שפתה התחתונה בין שיניה, ג`יני מוללה בכפייתיות את תיק הגב שלה. לא הייתה שום דרך לעזוב את המקום מבלי להיראות. היא עמדה להתעטש או משהו בדומה, וכולם יסתכלו לכיוונה ומישהו יקרע את הוילונות ויצביע עליה ויקרא לפרופסור סנייפ פנימה כדי שיעניש את המרגלת הגריפינדורית. ג`יני תהיה האחראית היחידה לכך שגריפינדור תאבד את גביע הבתים ודראקו יספר לכולם למה היא הייתה שם. כל בית הספר יצחק עליה משך שארית השליש וכל שנה הבאה, והיא לא תתקבל למסדר מפני שהיא לא הצליחה לבצע אפילו את הדבר האחד והפשוט הזה עבורם –
"את חייבת לי," אמר דראקו בקול מבשר רעות, מביט בה אך בקושי מזווית העין. ואז, מגביר את קולו, הכריז, "בואו לראות את זה!"
או אז פסע דראקו לשמאל החלון, לחוץ כנגד גופה המוסתר של ג`יני כך שלשאר הסלית`רינים לא הייתה ברירה אלא לעמוד לימינו על מנת להיות מסוגלים להשקיף על המדשאות.
"מה זה?" שאל בלייז זאביני.
"אתה לא רואה את האידיוט המגושם ההוא?" שאל דראקו. ג`יני הייתה בטוחה למדי כי הוא מתכוון להאגריד. "הוא מזיז את חיות הפרא שלו למכלאה הפתוחה. אני מתערב שנצטרך ללטף אותן מחר בבוקר, או ללמוד לרכב עליהן, או לנהל איתן משא ומתן על זכות הסחר החופשי או איזו שטות דומה אחרת."
לא היה תלמיד בסלית`רין שלא פחד מהתחזית, והם כולם התחילו לריב ולדחוף זה את זה בניסיון להשיג זווית טובה יותר.

כשדראקו נוכח שג`יני איננה מראה שום סימן כי בכוונתה להסתלק, בעט דראקו בשוקה. היא הייתה גאה בעצמה באופן יוצא מן הכלל על כך שהצליחה לחנוק את זעקת הכאב שלה. נושמת עמוקות, זינקה ג`יני ממקומה שמתחת לוילון והחליקה דרך המעבר המכושף. היא לא הביטה לאחור אף לא לרגע אחד, אבל היות וכמה תריסרי סלית`רינים מעולם לא פצחו במרדף לוהט ואף מורה זועם לא בא לגרור אותה ממיטתה באמצע הלילה, ג`יני הניחה כי ביקורה בחדר המועדון של סלית`רין חלף מבלי להתגלות.
חזיונות ובהם דראקו מאלפוי במצבים מבלבלים ואינטימיים עשויים היו למלא את חלומותיה. תת-המודע שלה יכול היה לבחון את הנסיבות שהפכו את הילד לגבר שהנו כיום. כל זה עלול היה להתרחש; אבל באמת שלא היה לה כח בשביל זה; ג`יני החליטה שלא לישון בכלל.
אף על פי שבקושי הבינה מילה מהנאמר באף אחד מהשיעורים שלה למחרת, ידעה ג`יני כי מעט השלווה שקנתה לעצמה הייתה שווה את המחיר.


* * *


הנה אנחנו כאן. רישום ראשון מאז ההסכם עם השטן, הידוע גם כדראקו מאלפוי. לא ישנתי בכלל בשני הלילות האחרונים והערב נפלתי מהרגליים. לפני שעה התעוררתי בפאניקה, חייבת להעביר כמה חלומות מטרידים אל הדף. אני מתגעגעת עד ייאוש לשיחה עם מישהו שיבין, למרות שאני מקווה במלוא הכנות שאותו מישהו לא ידבר בחזרה. בבקשה, בבקשה, בבקשה אל תתחיל לדבר בחזרה.
כרגע ביליתי חמש דקות בבהייה בדף הריק, לא מסוגלת לכתוב את המחשבות שלי. לא יכולה, אפילו, להתייחס לחלום שחלמתי בקול רם, לא לדבר על לכתוב אותו. אני עומדת לנסות שוב בהמשך השבוע. קיבלתי משימת תפירה מהקרפד הזה, מאלפוי. תפירה. והוא אסר עליי להשתמש בשרביט! ארגגג!


* * *


עבר בדיוק שבוע מאז נאלצתי להפוך למשרתת של דראקו מאלפוי. אני מתחילה לתהות האם יש תגמול כלשהו עבורו שווה לעבור את הגהנום ממנו-אין-מפלט שהוא חיי כרגע. מאלפוי נהנה מהעסק הרבה יותר ממה שטוב לו. כל הסתייגות שהייתה לו מהסיטואציה נזרקה אל מחוץ לחלון. רשימה של ´חובותיי´:
-  כל ערב, עליי לשבת בשולחן סלית`רין ליד מאלפוי ולחתוך לו את הבשר. (נקודת האור היחידה בסצנריו העגמומי הזה היא העובדה שרון, הארי והרמיוני אוכלים ארוחת ערב בחדר המועדון בשבעת הלילות האחרונים. הרמיוני לא מאפשרת להם כל קשר חברתי עד שיוכלו לעבור את מבחני הטרום-כשיפומטרי שלה).
-  אני נדרשת להכין את כל שיעורי הבית של מאלפוי בתורת הצמחים (הוא טוען שההוראה הפרטית שלי נועדה להבטיח שהוא יקבל ציון עובר ב-"מקצוע המיותר להחריד הזה" וכל שיעורי בית הם "לא יותר מתעסוקה נוספת לפרופסור ספראוט הטיפשה ההיא. לי אין את הזמן לזה; יש לי מקומות להיות בהם, את יודעת" וכשפחתו הצייתנית, אני צריכה לטפל בנושא עבורו. לא משנה שיש לי בחינות גמר משלי לדאוג להן – והבה לא נזכיר את פליטת הפה ההיא של רון, בקשר למה-שזה-לא יהיה, ביער. אלוהים, מאלפוי אותי מכעיס אותי כל כך.)
-  נדרשתי ללכת להוגסמיד לא פחות מארבע פעמים כדי לרכוש, בין השאר, חבית קטנה של בירצפת, שישה עכברושים כדי להאכיל את היס,  נחש בריח שאורכו כארבעה מטרים והקמע החדש של קבוצת הקווידיץ` של סלית`רין, אחד-עשר גיליונות קלף, תריסר עטי נוצה חדשים וכמה מגזינים ששמם הטוב נתון בספק. (אני לא יכולה לחשוף שום פריט אחר, אפילו ליומן הזה,  כיוון שאני מרגישה שאם אעשה כך הדבר יפגום ביכולתי להדחיק אותם לחלוטין).
-  זה עתה תפרתי – ביד. ללא. סיוע. שרביט –  כינויים על כל הסוודרים של מאלפוי (אמא שלו שולחת לו אחד חדש כל שבוע – חלקם מהממים למדי, נעים מקשמיר דק לצמר עבה. לא הייתי מתנגדת לשמור כמה מהם בשבילי, מפני שאלוהים יודע שהוא לעולם לא יבחין, אבל רק במקרה שהוא כן, גניבה לא נראית כמו דרך טובה במיוחד לעורר את חיבתו של שליט המשימות).
וידוי קטנטן: אם לדייק, לא בדיוק תפרתי את המונוגרמה שמאלפוי התכוון שאתפור כשהוא פקד עליי, ואני מצטטת, "וודאי שכל מי שאחד מאלה נקרה בדרכו ידע למי שהם שייכים. וגם, העלמה וויזלי? בלי קסם. אני רוצה לראות כמה ישר את יכולה לעשות את התפרים ביד."

הו, עשיתי את התפרים ישרים כמו חיצים ארורים, זה בטוח. למרות זאת, מר מאלפוי צריך ללמוד להיות יותר ספציפי כשהוא פוקד עליי לעשות משהו, כיוון שהשמות שתפרתי על הסוודרים בהחלט לא נושאים שום דמיון טכני ל-"דראקו מאלפוי".  אם כי, לדעתי, כל מי שאותם סוודרים ייקרו בדרכו ידע בדיוק למי הם שייכים. הארי תמיד מתייחס למאלפוי כ-"אידיוט מטומטם", ושמעתי את הרמיוני קוראת לו "קרפד נפוח" חצי-תריסר פעמים לפחות. הכינוי האהוב על רון כבר שנים הוא "פני סמור" – ז`קט הקשמיר הלבן של מאלפוי ינציח זאת לעולם ועד. עשרים ושמונה סוודרים מאוחר יותר, כבר כמעט נגמרו לי הקומבינציות המעליבות.
אני חייבת לומר, זה בהחלט משחרר למדי לכתוב שוב יומן, אבל אפילו שהוא לא מדבר אלי בחזרה (תודה לך, אגב), אני עדין מרגישה... מוטרדת. מאלפוי היה אומר שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה, אבל אני פשוט לא שולטת בזה. כל כך הרבה אנשים היו יכולים למות  רק באשמתי, בגלל ההתאהבות המטומטמת הזאת שלי בהארי. ובאופן מוזר למדי, בכל פעם שאני חושבת על השנה הזאת –  כאשר אני מניחה לרגע לכל הדברים הנוראים שקשורים בטום רידל –  הרגשות שלי כלפי הארי הם לא הדבר שבו אני נזכרת, אלא ההשפלה הנוראית שחשתי כשמאלפוי הקריא את כרטיס הולנטיין שלי בפני כולם.
לאחרונה, כשאני נזכרת כמה אכזרי היה בעבר, באיזו וודאות שלמה ומוחלטת שנאתי אותו, בבהירות שלא הכרתי לפני כן, אני נאלצת להבין עד כמה שונה הוא עכשיו. חשבתי על כך משך זמן-מה, אבל כעת, כשאני נאלצת להימצא בקרבתו גם אם בעל כורחי, אני חייבת להודות שנראה כי דראקו איבד הרבה מהנבזיות למען-הנבזיות הזו שלו. למרות שהמשימות הארורות שיעד לי הן דווקא נבזיות למדי...

למעשה, הדבר החיובי היחיד בכל השבוע החולף היה היעדרן המוחלט של דרישות מיניות מצידו של דראקו. אני באמת לא בטוחה איך אתמודד אם הוא אי פעם יעשה זאת. מצד אחד, לאחר שלמדתי להכיר אותו קצת, זו לא התחזית הכי נוראה שאני יכולה לדמיין, אבל רק מפני שאני כבר לא מתעבת אותו לחלוטין, זה לא אומר שאני רוצה להיכנס איתו למיטה. כלומר, רק מפני שיש בינינו סוג כלשהו של משיכה ראשונית, לא אומר שאני עומדת ל
ארררג. לא יכולה לחשוב על זה לשנייה נוספת, ומאחרת לארוחת ערב.

* * *

אף פעם לא הייתי צריכה לרדת לארוחת הערב, זה די מסכם את העניין. הייתי צריכה להישאר נעולה במגדל גריפינדור עד שאמות מפני שהתייבשתי או תקפתי את עצמי למוות בהתקף פאניקה. יכולתי לרדוף את הטירה לעד, ללמוד להכיר את מירטל המייללת ואת סר ניקולס (זה כמעט יום המוות שלו; מעניין אם פשוט נוכל לחגוג ביחד), ואפילו את הברון המגואל. זה בהחלט יחסוך את חלק מהמסיבות הכוללות ערב נורא, איום ונבזי.
החדשות הטובות: הארי ורון סיימו את מבחני הטרום-כשיפומטרי, ועכשיו חופשיים להסתובב שוב ביחד עם ההמון.
החדשות הרעות: הארי ורון סיימו את מבחני הטרום-כשיפומטרי, ועכשיו חופשיים להסתובב שוב ביחד עם ההמון.

אני לא חושבת שאי פעם לפני כן ראיתי את פניו של רון סגולים כל כך. לא כפי שהסגילו כאשר נכנס לאולם הגדול ומצא אותי יושבת בשולחן סלית`רין, מערבבת בקפדנות את האפונים של דראקו לתוך מחית תפוחי האדמה שלו "כמו שאמא שלי עושה אותם."
רון והארי צחקו, ידו של כל אחד מהם כרוכה סביב כתפיה של הרמיוני. חלק מלודרמטי להפליא בתוכי חושב על הרגע הזה כ"הרגע שבו הצחוק נעצר." רון הבחין בי לפני שהרמתי את עיני מתפוחי האדמה המעוכים של דראקו. אני יודעת, מפני שהוא פסע לעברי כשעל פניו מבט מזועזע של ´מה בשם כל הקדוש לך את עושה בשולחן סלית`רין?´, בטרם הנחתי עליו את עיני בשנית.
כעת אנסה לשחזר מזיכרוני המטושטש משהו (עברתי טראומה קשה) את ה"שיחה" שהתפתחה אמש ביני לבין אחי:
"מה, בשם גודריק גריפינדור, עובר עלייך?!" נבח רון, כשהוא תופס בזרועי ומקים אותי על רגלי. "לעזאזל, ג`ין, את קולטת איפה את יושבת?!"
"כן," אמרתי בקול רגוע והגיוני לאשורו.
"את משוגעת?!"
"אני שפויה בהחלט, תודה לך."

עכשיו, זו הנקודה בה התחלתי לנעוץ ברון מבטים מפצירים, מתחננת בפניו בשקט שבבקשה, בבקשה,  פשוט יעזוב את זה. שיבטח בי לדעת מה לעזאזל אני עושה, ופשוט ימשיך בענייניו. הדבר המצחיק הוא, שנכון לאותו הזמן, באמת חשבתי שיש לזה סיכוי. לרגע נראה כאילו הוא מבין מה ניסיתי לומר לו ועומד להגיד ´ובכן, ג`ין, כל עוד את יודעת מה את עושה,´ ולעזוב אותי.
נכון לאותו זמן.
"אתה מבין, מאלפוי," אמר אחי במקום, מפנה את זעמו אל דראקו, שבאותו הזמן ליקק בתמימות ובקפדנות את קצות אצבעותיו, "אם עשית משהו לאחותי—"
"אני לא עשיתי שום דבר ארור לאחותך," אמר דראקו בלאקוניות. "אולי היא סוף-סוף חזרה לעשתונותיה וראתה באיזה שולחן יושבים אנשים עם רמה."
בדיוק באותה רגע החלו קראב וגויל להכות זה את זה ולהתקוטט בגלל פיסת עוף. לזכותו של דראקו יאמר כי התצוגה המרשימה הקהתה רק במקצת את עוקצם של דבריו. כמו כן, שיחקה לטובתו העובדה שרון היה נזעם מכדי להבחין במעשיהם של קראב וגויל.
עיניו מתרחבות, ורידיו בולטים, היה ברור למדי כי רון לא עומד להשתמש בשרביט. למעשה הייתה שנייה בה חששתי למדי לחייו של דראקו. רון עמד להתיר את הרסן מעל שבע עשרה שנים של תסמונת האח האמצעי, שבע שנים כסייד-קיק לילד שנשאר בחיים ואבדן הנערה שבה היה מאוהב באורח חמור בהיותו כבן ארבע עשרה לאותו חבר טוב ששמר, אפילו רון היה חייב להודות, את ליבה כבול למשך זמן רב מדי.
למזלנו הרב, (דראקו שולף את שרביטו במהירות רבה למדי ומרגע שרון היה תוקף אותו בכוונה תחילה, אני בטוחה למדי כי דראקו היה הורג אותו), אני יודעת בדיוק מתי רון עומד להתפרץ. תפסתי בזרועו וגררתי אותו, פיזית, אל מחוץ לאולם הגדול.
"האם איבדת כל חזקה על ההיגיון שלך?!"
אני חושבת שזה מה שהוא אמר. כל מה שאני באמת יכולה לזכור הוא באיזו עוצמה נאמרו הדברים. עם זאת, אין לי כל ספק שכל מי שעדיין נמצא בתוך האולם הגדול יכול לשמוע את חלקו של רון ב"שיחה" שניהלנו.
"הוא מדריך אותי בשיקויים," הצלחתי לומר בפאניקה. התירוץ שלי מעולם לא נשמע כה עלוב וכה צולע כפי שנשמע באותה שנייה.

לרגע נדמה היה כי המילים מרגיעות את רון. הייתי גאה בעצמי באופן אבסורדי: מי יודע, אולי רון קנה את התירוץ שלי והוא לא צולע ככלות הכל. אלא  שבדיוק אז התחיל רון לנשום בכבדות דרך אפו, משמיע מן...קול... שאני לא יכולה לתאר, ואני חשבתי בכנות שאחי עומד להתפוצץ ממש שם לנגד עיני.
"דראקו מאלפוי מדריך את אחותי? מה לעזאזל הוא מכריח אותך לעשות בשבילו?!"
"אני רק עושה מטלות קטנות," מיהרתי להבטיח לו.  "אתה יודע, לחתוך לו את הבשר, קצת תפירה." כן, הבנתי שטכנית זה היה שקר לבן, אבל רדו מזה. הייתי נואשת. בדרך כלל, אני לא הופכת את זה להרגל לשקר לאחד מהאחים שלי – ובכן, גם זה לא מדויק לגמרי, אני מניחה. אני לא הופכת את זה להרגל לשקר לאחי רון. אני לא בטוחה שאי פעם סיפרתי לפרסי את האמת אם בקש אותי לומר לו איפה הייתי ואת מי ראיתי, פשוט מתוך עיקרון.
"ג`ין," אמר רון, וניכר היה שהוא ניסה להירגע, "לכל הרוחות, אם היית צריכה עזרה בשיקויים, למה לא באת אליי?"
עכשיו, ממש לא הרגשתי שאני צריכה לכבד את זה בסוג כלשהו של תגובה. אי לכך פשוט בהיתי ברון עד שנאנח והכיר בצדקתי במעין משיכת כתפיים.
"בסדר, בסדר," ויתר, "אז אם לא אני, מה לגבי הרמיוני? היא מבריקה בכל המקצועות חוץ מגילוי עתידות, ותאמיני לי, יש לה נאום שלם על למה גילוי עתידות אפילו לא צריך להיחשב למקצוע אמיתי."
שמעתי אותו. אבל מעולם לא ברכתי יותר על נטייתו הטבעית של רון לשקוע במחשבות מאשר באותו רגע. לא היה לי שמץ של מושג כיצד לתרץ את העובדה שלא פניתי להרמיוני מלכתחילה, וחיפשתי נואשות אחר תירוץ מתקבל על הדעת. ובכן, אתה מבין, רון, העמותה הסודית אליה אני מנסה להתקבל רצתה שאהיה שפחה של מישהו שאני שונאת. הו, אבל אני כבר לא שונאת אותו. אנחנו בהחלט לא ידידים או משהו, אבל היה לי קצת זמן פנוי לבחון אותו בשבוע החולף, ובזמן שהוא ללא ספק סרקסטי ומריר, ויותר מקצת אכזרי, הוא ממש לא צאצאו של השטן. או, לחילופין, הוא כן צאצאו של השטן, אבל זו לא אשמתו שלוציוס מאלפוי הוא נוראי כל כך.

האם הזכרתי את החלום שהיה לי בלילה שעבר?
"להרמיוני יש יותר מידיים מלאות איתך ועם הארי," היה מה שאמרתי בקול. "הבגרויות הן תקופה לחוצה להחריד, רון, והרמיוני הקדישה את כל הזמן והאנרגיה שלה כדי לוודא שאתם, בטלנים שכמותכם, תצליחו להשיג ציונים סבירים."
"אל תעליבי אותי אחרי שבדיוק תפסתי אותך משחקת במשרתת עם דראקו מאלפוי," הזהיר אותי רון. "זה מנהג רע."
אז חייכתי אליו, והוא החזיר לי חיוך, וזו הייתה מעין ברית בינינו, שני הצעירים. אלה תמיד היינו אנחנו נגדם, ואיבדנו את זה כשעזבנו להוגוורטס; כשהוא עזב אותי מאחור, לגמרי לבד עם אמא ואבא, משתוקקת נואשות להיות איתו ועם פרד וג`ורג` במקום העצום ההוא עליו שמעתי כל כך הרבה מאחיי הגדולים, שנים על גבי שנים בחופשות הקיץ. אני אוהבת מאוד את הארי והרמיוני, אבל ברגע הזה, קבלתי את אחי בחזרה וזו הייתה ההרגשה הכי נהדרת בעולם.
"זה בסדר, רון," אמרתי לאחר רגע של חברות שקטה. "אני באמת זקוקה לעזרה בשיקויים. אני ממש נכשלת, וזה לא מחיר גבוה מדי לשלם, לקפוץ לדום לכמה שבועות בכל פעם שמאלפוי מרים את היד. באמת, זה לטובה. אני אוכל ללמוד איך להתמודד עם שמוקים בלתי-נסבלים בחיים האמיתיים."
דברי גרמו לחיוכו של רון להתרחב אבל הלוואי שיכולתי לקחת אותם בחזרה מפני שבדיוק באותו הרגע בחר דראקו מאלפוי להדגים את התזמון המפלצתי שלו. הוא יצא מהאולם הגדול – לחפש אותי, ככל הנראה –  ונראה זועם ביותר. כמעט פחדתי ממנו לשנייה. עיניו היו קשות כאבן, כלומר, אם אפשר היה להבעיר אבן ולצפות בה מעלה עשן ונשרפת.
"מצטער להפריע, וויזלי," אמר דראקו לרון כשהוא נשמע רגוע ורציונאלי באופן מושלם. למה, אם כן, יכולתי אני לספר שהוא היה הכל פרט לרגוע ורציונאלי? "אנחנו מאחרים לשיעור פרטי. אין לי את כל הזמן בעולם לחכות בזמן שאתם מנהלים מריבה משפחתית." ידו נסגרה סביב זרועי והוא משך אותי אחריו. "אמור ביי-ביי לאחות."
לא הייתי מסוגלת להתבונן אחורה ברון; רק הייתי שמחה נואשות שאחי הטיפש לא עשה משהו מגוחך ואמיץ. אני די בטוחה שהוא פשוט רץ בחזרה להארי והרמיוני ורטן באוזניהם משך שארית הארוחה.
באשר לדראקו ולי, ברגע בו נמלטנו מרון, הוא הסתובב אלי ו...
הוא היה כל כך כועס!
"כל עוד את משרתת אותי, את לא תדברי עליי בצורה כזו שוב. האם את מבינה?"
"דראקו, אני מצטערת," ניסיתי לומר, אבל הוא עשה תנועה משסעת ופסע לעברי, עד שיכולתי להרגיש את נשימתו כנגד פני.
"מר מאלפוי," תיקן. קולו נשבר, מה שנדמה להכעיס אותו אף יותר. הוא פתח את פיו כדי להוסיף משהו, לאחר מכן פשוט הסתובב והתרחק ממני.
רציתי לקרוא אחריו, לנסות ולהתנצל שוב, למרות שאני אפילו לא בטוחה למה. זה לא כאילו אמרתי לרון משהו שלא אמרתי בפניו של דראקו בעבר. רציתי לשאול אותו על השיעור, מפני שגם אם לא ממש נזקקתי לעזרה בשיקויים, דראקו ללא ספק יתקשה לעבור את הבחינות הכשיפומטריות שלו בתורת הצמחים ללא עזרתי. וגיליתי שאני לא רוצה שהוא יכשל; רציתי שהוא יצליח, כפי שידעתי שהוא יכול.

הו, לכל הרוחות. בהיתי במה שכתבתי ואני נשמעת כמו כזאת תינוקת מטומטמת. אם אני לא יכולה להיות כנה עם היומן שלי, זה הופך אותי למקרה די עצוב, נכון? טוב. אז... לפני כמה לילות, היה לי חלום. על דראקו. מאלפוי. על דראקו מאלפוי.
הייתי למטה במרתף בשיעור שיקויים, וסנייפ שאל אותי כל מיני שאלות עליהן לא ידעתי לענות. ואז דראקו היה שם ולחש את התשובות באוזן שלי, אבל הוא היה בלתי נראה, כיוון שסנייפ לא יכול לראות אותו. לפתע, ידעתי את כל התשובות, וסנייפ המשיך וניסה להכשיל אותי. לבסוף הוא אמר שעברתי את הבחינה, שאני לא צריכה לחזור לשיקויים אף פעם ושעליי לקחת את האגס הסגול ההוא למשרדו של דמבלדור כדי להוכיח שסיימתי.
אז הייתי במסדרון, והחזקתי את האגס הסגול, ודראקו פסע לצידי, מברך אותי על כך שסוף סוף הקשבתי לו. הוא אמר שאנחנו צריכים לאכול את האגס, אבל לא רציתי, כיוון שאם נאכל את האגס, פירושו שלא אוכל לתת אותו לפרופסור דמבלדור ודמבלדור זקוק לאגס יותר מאיתנו. בתגובה לכך דראקו הציע שנאכל רק חצי אגס, מפני שדמבלדור בכלל לא צריך הרבה ממנו.
כל זה נשמע הגיוני מאוד בחלום ואני הרמתי את הפרי לשפתיו. הוא נגס בו והמיץ זלג במורד סנטרו, מכתים את החולצה שלבש ממש מעל בית החזה. הייתה זו חולצת ערב גברית, והכתם נראה כמו קו כועס שנמתח מכלוב צלעותיו ועד לבטנו.
"עכשיו תראי מה עשית," אמר דראקו, והכל השתנה שוב, ושכבנו בחדר שמעולם לא ראיתי קודם לכן, על מיטה.
אור שמש זרם בעד לחלון פתוח ועיניו של דראקו היו כסופות יותר מאי פעם, שיערו פרוע וסתור כפי שמעולם לא דמיינתי שיאפשר לו להיות. הוא היה עירום וקלטתי שכך גם אני, ואצבעותיי שוטטו במורד חזהו. הבטתי למטה וראיתי את הכתם שהותיר האגס.
"זה מתחיל להתעמעם," ציינתי, עוברת על הכתם עם קצות אצבעותיי.
דמעות מלאו את עיניו והבנתי לפתע כי זו הסיבה בגללה הן נראות כסופות כל כך. הוא הושיט את ידו אל פני והדף את שיערי לאחור, מתחקה אחר הקווים שעל מצחי בכזו דאגה.
"אהבה לא מתעמעמת, ג`ין," הוא מלמל ונישק אותי.

ואז התעוררתי.
אני עומדת להשתגע בקרוב, מסדר מזורגג או לא מסדר מזורגג.