החורף שלנו

פאנפיק הארי פוטר מאת ג'ייד אוקלני

תרגום לעברית: פיקס

שיפ: דראקו מאלפוי/ג`יני וויזלי אזהרה: כולל הרמיוני/הארי.
דירוג:
PG-13
ספוילרים: לארבעת הספרים הראשונים.
טיזר: לבית ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות יש סוד - עמוק בתוך חומותיו, שוכנת אגודה עתיקת-יומין של כוח. ג`יני וויזלי רוצה כלום מלבד חברות בה, ואת כל הפריווליגיה שזו תעניק לה. דראקו מאלפוי אוחז את עתידה בידיו, שכן עליה להיצמד לתנאים מסויימים לזמן של חודש יחיד. סופו של החורף מביא עמו צער, אושר ושינוי. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא
כאן.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

 

 


פרק ראשון: מתיחה ודעה קדומה

 

חדר המועדון של גריפינדור היה ריק, שלא כתמיד. מרבית התלמידים הצעירים כבר היו במיטותיהם, לאחר שהתייאשו מללמוד למבחנים. רון והארי היו עושים כמוהם בשמחה, אולם הרמיוני הייתה נחושה ששלושתם יקבלו את התוצאות הטובות ביותר הקיימות ע"י מעקב אחר מערכת שג'יני לא קיוותה להבין. רון והארי לא נדמו להבין אותה גם הם, אבל הם היו טובים באופן יוצא מן הכלל במילוי הוראותיה של הרמיוני.

ג'יני בילתה את החלק הטוב יותר של היום בניסיון לשכנע את עצמה שזה יהיה טירוף לגשת אל דראקו מאלפוי ולהציע להיות שפחתו. לא משנה באיזה מצב היא תמצא את עצמה, שום כמות של ביטחון לא תוכל איכשהו להיות שווה את ההשפלה שהיא תצטרך לסבול בידיו.

לכל הפחות, על זה היא חזרה לעצמה שוב ושוב בניסיון חסר-תועלת להפנות את גבה לכל עניין המסדר הזה. אני לא זקוקה להם, היא ניסתה להאמין. יש לי את המשפחה שלי ויש לי את הבריאות שלי ואני בהחלט לא זקוקה לדראקו מאלפוי.

תשומת ליבה הוסחה על ידי האנחה הקולנית של גועל שהשמיעה הרמיוני.

"אתם רוצים לקבל אפס בשינוי צורה, אם כן?" היא אמרה בדיוק.

"מפני שאתם בדרך הנכונה אם זה מה שאתם רוצים."

"הרם," אמר הארי בסבלנות (ובכן, ג'יני הייתה בטוחה שהוא ניסה להישמע סבלני), "אנחנו לומדים כבר שמונה שעות ברציפות –"

"ונלמד עוד שמונה שעות עד שאתם שניכם תשכנעו אותי שאתם אפילו בחצי הדרך להיות מוכנים לבגרויות!" קראה הרמיוני.

"אולי לא איכפת לנו לעזאזל," רטן רון. "את זאת שכל כך אובססיבית עם להצליח בבחינות המטומטמות האלו."

"הן לא מטומטמות, רון," אמרה הרמיוני בטון מלא צער.

"עכשיו הסתבכת," ציין הארי.

"כל יום ויום, כל שיעור ושיעור שלקחנו פה בהוגוורטס יהיה לחינם אם לא נצליח בבגרויות שלנו," המשיכה הרמיוני.

רון נראה קצת בפאניקה. "הרמיוני, אני מצטער, לא התכוונתי לזה –"

"אתה צריך להפגין יותר כבוד מזה, בכל מקרה," היא המשיכה. "אתה חושב שמשרות טובות פשוט נושרות מהעצים?"

"טוב, יש את האידיוטים האלה שמשחקים קריקט-עצים על מטאטאים ש—"

 

ג'יני התאמצה לא לצחקק מהדרך בה הארי סתם את פיו בפצפוץ קולני כשהרמיוני נעצה בו את מבטה. כאשר שלושה ראשים פנו לבהות בה, היא הבינה שהיא לא הייתה מוצלחת-לגמרי.

"אני שמחה שהבגרויות שלי רק בשנה הבאה," היא אמרה, מנסה לכסות על צחוקה הרשלני ע"י כחכוח בגרונה.

"כן, מזל," רון העיר בפיזור נפש. "למרות שיהיה לך את הדבר הזה ביער לצפות לו."

"רון!" סיננה הרמיוני.

"מה? הו!" הוא הסתכל על ג'יני בשנית. "שכחי שאמרתי את זה."

ג'יני עמדה לחקור הלאה, אולם הרמיוני שיחררה קריאה חדה שמשכה את תשומת ליבם של כל הנוכחים החדר. היא התבוננה בפיסת קלף.

"מה זה? מה קרה?" שאל הארי, נשמע קצת מודאג.

"הו, הטרולית המטופשת הקטנה הזאת!" קראה הרמיוני.

"על מה את מדברת, אישה?" שאל רון.

"פרוואטי פאטיל העבירה לי היום פתק בכשפומטיקה," אמרה הרמיוני, נראית קרובה לדמעות. "לא הסתכלתי בזה בכיתה, כי אתם יודעים איך אני מרגישה לגבי העברת פתקים בשיעור?"

"כן, יקירתי," מלמל הארי כמתוך-חובה, יודע היטב איך הרמיוני הרגישה לגבי כל דבר שהפריע ללמידה במהלך השיעור.

"מה הפתק אומר?" שאל רון בפה מלא בצפרדע שוקולד שהוא הגניב מהוגסמיד.

"טוב, בגלל אי ההבנה המטופשת הזאת במקלחות של הבנים בשבוע שעבר –" (ג'יני לא מצאה את מה קרה במקלחות של הבנים מטופש, וגם לא ממש אי הבנה – הרמיוני טיפסה פנימה ערומה, ואז התקדמה לטיפוס על גבי הארי העירום-באותה-מידה. ללא ספק, היא לא התכוונה שנוויל לונגבוטום יתפוס אותם בשעת מעשה ויצווח כמו נערה, וכך יקרא לחצי בית הספר לחזות באקט הזימה שלה ושל הארי, אבל זה קרה, וג'יני חשבה שהגיע הזמן שהרמיוני תקבל את זה, תמשיך בחייה, ותפסיק לנסות להפוך את זה למשהו שזה לא היה.) "—ודראקו מאלפוי הבלתי נסבל הזה לקח לעצמו... הוא קורא לי..." היא נראתה כאילו  היא עומדת לפרוץ בבכי.

 

"איך הוא קורא לך?" רון נראה רצחני. במחשבה שנייה, רון תמיד נראה רצחני כשמישהו הזכיר את מאלפוי. ג'יני רצתה למות.

"הרם," דירבן אותה הארי בעדינות.

"פרוצדמית!  (ה"מ – קיצור של פרוצה ובוצדמית.)  וכפי הנראה, זה מאוד פופולארי, מפני שפרוואטי שמעה את זה ממישהי משנה שישית."

"הו, הרמיוני," מלמלה ג'יני בסימפטיה. האם היה זה סימן, היא תהתה? מאלפוי היה כל כך אכזרי, כל כך קטנוני – כמעט בשביל הספורט, כך זה נראה. האם משהו – אפילו ביטחון – היה שווה את העינוי אליו היא תחשוף את עצמה?

"אני אהרוג אותו," הודיע רון.

"הו, אתה לא תעשה שום דבר כזה," אמרה הרמיוני, מושכת באפה בקולניות. ובִּן רגע, היא התעשתה שוב. ג'יני העריצה את זה בהרמיוני, אפילו כשהיא תהתה אם זה היה בריא.

הארי נדמה לחלוק את דאגתה, מפני שהוא כרך את ידו מסביב לכתפיה וליטף את גבה הארוך בעדינות. נושכת את החלק הפנימי של השפה, ג'יני הפנתה את מבטה מן המראה. היא לא רצתה את הארי, אבל זה לא אמר שהיא לא רצתה הארי משלה.

"רק עוד כמה שבועות, אהובתי," ניחם אותה הארי.

זה, ככל הנראה, שימח את הרמיוני במידה רבה.

"אני עדיין לא יכולה להאמין לזה לגמרי, הארי."

"להאמין למה?" שאלה ג'יני.

"הם בורחים יחד," העיר רון.

"לא בורחים," תיקנה הרמיוני.

"אנחנו פשוט מבלים את שלושת השבועות הראשונים של חופשת הקיץ יחד," הוסיף הארי.

"אנחנו מחליטים באלו מדינות לבקר עכשיו," אמרה הרמיוני. "אולי איטליה וספרד."

"אתה צריך לבוא איתנו, רון," אמר הארי. הרמיוני בעטה לו ברגל, ואז נאנחה, שולחת לרון חיוך קטן ומצטדק.

"כן, נשמח אם תתלווה אלינו," היא הוסיפה. "מי צריך טיול שקט לשניים?"

"תודה. למרות שאני יודע שזה ישבור את ליבך לשמוע את זה, אני לא יכול לבוא אפילו אם הייתי רוצה." רון שיחרר אנחה זהה לזו של הרמיוני. "אני צריך להתחיל לעבוד ברגע שאני מסיים את הלימודים. אין זמן לכיף, כמו לכם שניכם."

"המצב כל כך רע בבית?" הרמיוני תהתה. 

רון העיף מבט בג'יני. "ג'ין, עוד לא הייתה לי הזדמנות לספר לך. אמא שלחה לי ינשוף רק הבוקר."

 

"לספר לי מה?"

 

"העיפו את אבא מהעבודה", אמר רון בעגמומיות. ג'יני הרגישה את הרצפה נשמטת מתחת לעולמה.

"הו, רון," אמרה הרמיוני באהדה.

"זה כל הפטנטים המוגלגיים האלה שהוא מתעקש להשאיר בכל מקום," התפלסף רון. "אמא אמרה לו שיום אחד זה יסבך אותו בצרות עם המשרד."

"אבל אבא אוהב את החפצים המוגלגיים האלה," מחאה ג'יני בריקנות, הרעיון של אביה מחוסר עבודה מעתה – היא אפילו לא יכלה לחשוב על כך!

"כן, ועכשיו הוא יהיה חייב לאהוב כל כסף שפרסי, ביל וצ'רלי יוכלו לשלוח הביתה כדי לתמוך בנו," אמר רון במרירות.

"אתה לא הוגן," התעקשה ג'יני. "אבא לא עשה שום דבר מזיק. זה רוע לב טהור מצד המשרד לפטר אותו."

"האם יש משהו..."  הארי עצר, סומק אשמה מעטר את עורו.

רון הציע לו חיוך עייף. "אתה לא צריך להרגיש רע בקשר לזה," הוא הבטיח להארי.

"וויזלים הם הרבה יותר מדי גאים מכדי לקחת צדקה ממישהו. חוץ מזה, אנחנו נהיה בסדר. אני אשיג עבודה, פרד וג'ורג' יצליחו לקחת הון מאיזה אידיוט מסכן ובלתי חשדן לחנות הבדיחות שלהם –"

"אמ, רון," הפריעה ג'יני בביישנות, "בנוגע לפרד וג'ורג' והמזימות החשאיות שלהם..."

"ג'ין," הזהיר אותה רון, "אל תתני לי עוד חתיכה של חדשות רעות כרגע. אני לא חושב שהלב שלי יוכל לשאת את זה."

"הם בצרות," אמרה ג'יני. "הם הימרו איכשהו – משהו על מרוץ צפרדעים מכושפות – ו... ובכן..."

"כן?" דרש רון.

"הם איבדו את כל החסכונות שלהם כשנסיך הכתר קפוץ-למרחק צלל בהקפה השלישית" פלטה ג'יני.

"אולי כדאי שנלך," אמר הארי בעצבנות.

"כן, זה נראה כמו עניין משפחתי," התחילה הרמיוני.

"שבו" התפרצו רון וג'יני במקהלה, לפני שמיקדו את תשומת ליבם זה על זה שנית.

"למה לא אמרת לי?" שאל רון.

"הו, כמו שאתה מיהרת ישר לספר לי על אבא?" ציינה ג'יני בסרקזם.

"זה שונה," התעקש רון.

"איך?"

"אני ידעתי רק יום אחד," אמר רון בנימת ניצחון.

"אני ידעתי רק שבוע אחד," מלמלה ג'יני, "והושבעתי לסודיות. הם רוצים לספר לאמא את האמת בעצמם. הם החליטו שבדרך הזאת, לפחות היא לא תוכל לשלוח להם צרחן."

"כן, אבל יש יותר סיכויים שהיא תתלה אותם," אמר רון.

"את מניחה שהם יבחינו אם ננסה לעזוב שוב?" המהם הארי לתוך אוזנה של הרמיוני.

"אין צורך," הבטיחה להם ג'יני, קולה קשה כעמוד השדרה שלה. "אני אעזוב."

לפני שרון יספיק להתנגד, ג'יני פינתה את חדר המועדון ונמלטה דרך הפורטרט של האישה השמנה.

"חסל סדר מחשבות-שניות, היא חשבה בקדרות. דראקו מאלפוי, הנה אני באה.

 

 

* * *

 

היא צפתה בו כבר חצי שעה.

הם ישבו על הדשא, שלושתם, וג'יני לא הצליחה להימנע מלהיות נדהמת שדראקו מאלפוי הניח לגלימות שלו לגעת באדמה הפשוטה. שנת לילה דלה הותירה אותה עם אותה המסקנה אליה הגיעה כשהיא הסתערה דרך חור התמונה של חדר המועדון, עוזבת את רון, הארי והרמיוני בוהים אחריה: לא הייתה ברירה. היא הייתה חייבת לעשות את זה.

קראב וגויל נראו ניאנדרתלי-ים כתמיד, חלוקיהם נתלים פתוחים, חושפים מדי בית ספר שנראו קטנים מדי עבור מבנה העצמות הרחב שלהם. ראשו של מאלפוי נטה אחורה לכיוון השמיים, עיניו עצומות, אור השמש הופך את עורו החיוור בין-כה-וכה לשקוף למחצה, כמעט כמו שיערו. המאלפוים היו מלאכים פעם, תהתה ג'יני בעצלתיים, מלאכים שנפלו או הושחתו או הזדהמו איכשהו?

הוא היה מקסים, באותן הדרכים בהן פסלי שיש במוזיאונים היו מקסימים – קרים, בלתי ניתנים להשגה ומושלמים עד אבסורדיות. פיסית, דראקו נראה שביר כמו זכוכית, מסוגל להתנפץ עם המאמץ הקטן ביותר; מתחת לכל זה, למרות זאת, ג'יני הייתה חייבת לתהות אם הייתה ברשותו לִבָּה כלשהי של כוח. חייבת להיות, איכשהו, עם לוציוס מאלפוי כאב בשבע-עשרה השנים האחרונות.

אף על פי שהיא הכירה אותו שנים, ג'יני מעולם לא בילתה זמן במחשבה על דראקו מאלפוי, מעבר למחשבות הברורות מאליהן, הנקמניות, בעבור רון, הארי והרמיוני. מאז התחייבותה למסדר, לעומת זאת, היא לא עשתה כמעט שום דבר אחר חוץ מלחשוב עליו. באופן מוזר, יגונות זמניים כמו המצוקה הפיננסית של משפחתה והמעשים המטרידים של התאומים הסתננו לתודעה שלה, כדי להידחף מייד הצידה – כל הדרכים הובילו לדראקו מאלפוי. הוא אחז את כל עתידה בידיו והיא אפילו לא הייתה בטוחה אם יש לה את האומץ לשוחח איתו, לא כל שכן להציע להיות...

לפתע, ג'יני פנתה מהשלישייה המבחילה לפניה. היא בקושי הייתה יכולה לחשוב על העסקה שלה עם המסדר; איך, בשם גודריק גריפינדור, היא הייתה אמורה להגיד את הדברים בקול למאלפוי?!

 

בדיוק אז, היא שמעה את קראב וגויל נוהמים משהו למאלפוי ואז את מאלפי עונה להם ב"בסדר, אם כן", לא מקדיש להם תשומת לב מעבר לכך. לזה בדיוק היא חיכתה – על קראב וגויל להיעלם ולעזוב אותה עם מאלפוי; לגמרי לבד עם מאלפוי.

ג'יני הרגישה כאילו היא עומדת להקיא.

"מי שעומד שם ותוחב את אפו, צא החוצה," אמר מאלפוי באיטיות, מבלי להסיר את עיניו מהשמיים החפים מעננים. "אני לא מעריך את זה שעוקבים אחריי."

עוצמת את עיניה, ג'יני נשמה עמוק כמה פעמים והתפללה לכוח. נוטשת את המקלט המנחם של הצללים, היא צעדה היישר אל דראקו מאלפוי ונעצה בו את מבטה.

"לא עקבתי אחריך, מר מאלפוי," היא הודיעה לו בדייקנות.

"מעקב הוא לא התחמקות בצללים, וריגול אחרי מישהו אחר?" הוא צמצם את עיניו לעברה. "וויזלי?"

ג'יני נעה באי-נוחות, ואז הכריחה את עצמה להפסיק. הוא לא עומד לגרום לה להתפתל. לכל הפחות, לא בכזאת קלות.

"ג'ינוורה וויזלי," היא אישרה בהבעה רצינית. היא הושיטה אליו את ידה והייתה גאה באופן אבסורדי על שזו לא רעדה.

פינה אחת של פיו של מאלפוי נטתה מעלה. "זה לא הולם אותך," הוא אמר לה בחכמה.

גבותיה נצמדו זו לזו, ידה עדיין מושטת. "מה?"

"ג'ינוורה," הוא אמר. היא חיכתה שהוא ימשיך, ואז הבינה שהוא התכוון ששמה לא התאים לה.

"מה, לכל הרוחות, לא בסדר עם ג'ינוורה?" היא שאלה, נבוכה. ידה נשמטה.

"שום כלום," הוא הודיע, "אם את משעממת, חסרת דמיון, ומחוסרת סגנון מכל סוג שהוא." הוא נקש באצבעותיו, כאילו בדיוק נזכר בסוד גדול. "הו, אבל שכחתי, האין זאת? את וויזלי. מצטער, ג'ינוורה, הוא כן הולם."

"אף אחד לא קורא לי ג'ינוורה," היא אמרה בלהט, לפני שהיא חשבה על כך.

"כל מי שמכיר אותי קורא לי ג'יני."

החיוך המעושה מלא הסיפוק ממש גרם לדם שלה לתסוס. "ובכן, ג'יני, מה רצית?"

חתיכת קרפד נתעב ומרושע. "אני זקוקה לעזרתך, למעשה," היא אמרה בקול. "ואני אעדיף לשמור על מערכת היחסים שלנו מקצועית לחלוטין, כך שאם תואיל בטובך להימנע מלומר את שמי הפרטי בציבור, אני אעריך את זה מאד."

בוהה בה ללא הבעה לרגע, הוא הביט אחורה, ואז שוב פנה אליה. ברצינות מלאה, הוא שאל, "זו בדיחה?"

"לא, זו לא בדיחה," היא אמרה בחריקת שיניים. "אני—אני—"

"תמשיכי, אם ככה" הוא אמר, קצת צוחק עליה.

"אני צריכה שתאשר לי להיות שפחה שלך לחודש," היא התפרצה, מילותיה רצות יחד עם עצבנותה.

מאלפוי מצמץ לעברה. הוא עשה מופע, דוחף את אצבעותיו לאוזניו כדי לנקות אותן. ואז הוא התיישב בחזרה על הדשא, ידיו מקופלות בצורה מסודרת בחיקו, וזקף גבה.

"זו באמת בדיחה," הוא אישר. "בכנות, לא ממש תפסתי את העניין, אבל למעשה מעולם לא חיבבתי את ההומור הוויזלי."

"זו לא בדיחה!" ג'יני התפרצה. "זה... תראה, לא משנה מה זה. אני אהיה שלך לחודש. אני אעשה כל מה שתרצה שאעשה, אבצע מטלות, אעתיק פתקים על קלף – כל דבר."

הוא בחן אותה לרגע. "ומדוע שאני אתן לך?"

היה זה תורה למצמץ לעברו. "מצטערת, לא תפסת את החלק של 'שפחה מרצוני החופשי לחודש'?"

הוא גלגל את עיניו. "מניסיוני, אף אחד לא מציע את עצמו לעבדות – אפילו עבדות זמנית – בלי חתיכת מניע טוב. אני רוצה לדעת לעזאזל מה המניע שלך לפני שאני מסכים למשהו."

"יש מין..." חשבי, וויזלי, חשבי! "מועדון!" היא קראה, ואז ניקתה את גרונה. "יש מין מועדון כזה," היא המשיכה בקול נורמלי הרבה יותר, "והם צריכים שאני בערך אוכיח את התחייבותי..."

עיניו של מאלפוי נדלקו, לאמיתו של דבר. "על ידי עשיית הדבר הכי דוחה שאת יכולה לחשוב עליו?"

כל האוויר נמלט מריאותיה. "כן," היא ענתה באומללות.

"מה את יודעת לעשות?" שאל דראקו. "כי אני לא רוצה שפחה חסרת-תועלת."

מכווצת את שפתיה, ג'יני פזלה לימינו והבחינה בתיק גדול של ספרים. שולפת את שרביטה, היא הצביעה עליו, ואמרה בדייקנות:

"ווינדגארדיום לביואסה אינפינטה דראקו!" התיק התרומם, ריחף מסביב לגופו של דראקו, ואז נתלה עליו ברפיון.

דראקו נראה נבוך לרגע, ואז אמד אותה במבטו. "אין לזה משקל," הוא אמר.

"טוב יותר," היא אמרה. "זה אמור לרחף כמה סנטימטרים מעל כל כתף שתתלה אותו עליה, כך שזה יראה כאילו אתה סוחב אותו."

"דמבלדור לא רוצה שנשתמש בקסם למטלות פשוטות," הוא אמר.

ג'יני הביטה בו בעקמומיות. "פרופסור דמבלדור גם לא רוצה שנסחור בעבדים אנושיים, אבל הנה אנחנו כאן. אז יש לנו עסק?"

"הכל?" הבהיר דראקו.

"ובכן... בלי דברי סקס קריפיים"  היא אמרה לפני שהבינה מה היא עומדת להגיד.

דראקו גיחך. "הו, אז דברי סקס טיפוסיים יהיו בסדר, אם כך?"

למרות שהיא לא ראתה את עצמה, ג'יני הייתה בטוחה שפניה היו ארגמניים יותר משיערה.

היא אמרה את המילה סקס בקול רם לדראקו מאלפוי. והוא נראה כל כך רגוע, מקולל שכמותו, כאילו זה לא השפיע עליו במובן המינימלי ביותר. ובכן, בסדר. אם הוא יכול לדון בכך בכזאת שלווה, גם היא יכולה.

"לא עומדות להיות טובות מין מכל סוג שהוא," הצהירה ג'יני בחומרה. טכנית, היא לא הורשתה לקבוע תנאים כאלה או אחרים, אבל הוא לא ידע את זה.

"בסדר," הסכים דראקו בקלות. "זה לא כאילו אני רוצה אותך בכל מקרה."

זה דקר יותר משזה היה צריך לדקור, וג'יני הייתה נחושה לא להניח לו לראות את זה.

"אנחנו מסכימים, אם כן?" אמרה ג'יני, קולה מודאג ומשתוקק בו זמנית.

"אני מניח," אמר דראקו בקול לא מתחייב. "למרות שאני לא יודע אם חשבת על זה, וויזלי, אבל הסיבה היחידה שגורמת לי לעשות את זה היא שזה ישגע את פוטר ואת האח האידיוט הזה שלך לגמרי. חשבת מה את הולכת לספר להם?"

 

הו אלוהים אדירים.

 

היא בהחלט לא הקדישה מחשבה אחת למה שהיא עומדת לספר להארי ולרון. זה היה אפשרי למדי שרון ינסה להרוג את דראקו, תוך שהוא צועק על ג'יני על שהייתה טיפשה מטורפת. והארי! היא לא הייתה בטוחה אם הרמיוני תמנע את הארי מלתלות אותה, או שהארי ימנע מהרמיוני לעשות זאת.

ג'יני שקלה ומייד דחתה את הרעיון של לספר להם את האמת - הם לעולם לא יבינו והיא בהחלט לא רצתה ברחמים שלהם.

"אני מניחה," היא התחילה, חושבת בקול רם, "שאתה תוכל להדריך אותי, לא? בשיקויים? אתה מקבל ציונים טובים בשיקויים."

"ובכן, אני חכם למדי," העיר דראקו בזחיחות.

"אבל במקרה אני גם יודעת שאתה נכשל בתורת הצמחים," הבהירה ג'יני עם חיוך. "והבגרויות מתקרבות. בקושי שני חודשים ללמוד."

דראקו שמר על שתיקה, עיניו נצבעות באפור סוער יותר מתמיד.

"אני מקבלת ציונים טובים בתורת הצמחים," הוסיפה ג'יני ביעילות.

ארשת פניו רק הפכה לקודרת יותר.

"הרמיוני אפילו אומרת שאני בשלב גבוה יותר מהשלב שבו היא הייתה בגילי ושזה –"

"פשוט תוציאי את זה, וויזלי."

"אתה תדריך אותי בשיקויים, מה שכל בית הספר יכול לדעת עליו מבחינתי, ואני אדריך אותך בשקט בתורת הצמחים. אף אחד לא ידע, אתה תקבל ציונים מעולים בבגרויות, ואני –"

"למה את רוצה בכלל להתקבל למועדון הטיפשי הזה, בכל אופן?" דראקו שאל פתאום, נראה נבוך בגלוי.

"הוא לא טיפשי," היא התווכחה בלהט, צבע שוב מטפס ללחייה, זו הפעם בזעם מצטדק. "וחוץ מזה, אני צריכה אותם. לא כולנו נולדים פרחחים מפונקים למשפחות עשירות, אתה יודע. חלק מאיתנו צריכים לפלס את דרכם לבד בעולם."

"כן, על ידי כך שהם משדלים לעזרה פרחחים מפונקים ממשפחה עשירה," הוא ציין ביובש.

ג'יני רצתה למלוק את ראשו. זה, על כל פנים, היה מוודא שהיא לא תתקבל למסדר, אז במקום, היא חשקה את שיניה, הדביקה חיוך גדול ומזויף על פניה והסדירה את קולה כך שיישמע נעים ומקצועי.

"בדיוק. ואני אהיה אסירת תודה לנצח נצחים, מר מאלפוי. שנחליק את הפרטים הערב?"

"כן, בארוחת ערב, אני חושב," הציע דראקו בחלקלקות. "ארוחת ערב שתכיני לי בעצמך ותגישי בחדר המועדון של סלית'רין. בהצלחה במציאת הסיסמא, אני יודע שלמישהי מקצועית כמוך לא תהיה עם זה שום בעיה."

 

 

* * *

 

 

"סלחי לי, אני מחפש את החברה שלי - נערה פיקחית, מהממת, תמיד נותנת פקודות לכולם?"

"הארי, אל תפסיק ואל תטריד אותי" הרמיוני מלמלה אל תוך הכרית שלה.

"מצטער, לא יכול," הוא אמר, סוגר את דלת חדרה מאחוריו. "זה כתוב ב'מדריך לחבר הטוב' – אם אני אנטוש אותך כשאני מודע לחלוטין לכך שאת פגיעה מאוד כרגע, הם יעיפו אותי מהגילדה."

הרמיוני נאנחה. "ואנחנו לא יכולים להרשות את זה... ובכן, נו כבר, בוא הנה."

 

מטפס על המיטה מאחור, הארי עטף יד אחת סביב למתניה, ידו השנייה מתגנבת מתחת לצווארה כדי להתהדק מעל לחזה שלה. שתי הידיים משכו את גופה להתכרבל כנגד זה שלו והיא שיחררה אנחה קטנה של תענוג על הקונטרסט.

"כשהייתי בדרך לפה, חשבתי לעצמי. הארי, חשבתי, מה יכול להיות לא בסדר עם הנערה הזאת שלך? היא חכמה יותר מכל אחד שסביר היא שאי פעם תפגוש, יש לה תחת סקסי שהיא מתעקשת להסתיר מתחת לשכבות של גלימות," הרמיוני צחקקה מעט בשלב זה, "היא מונתה למדריכה הראשית ויש לה חדר שינה רק לעצמה, מה שהופך את פגישות האהבים הליליות איתי להרבה יותר פשוטות... מה, אם כן, יכול להטריד אותה?"

"אתה יודע טוב מאוד מה מטריד אותי," רטנה הרמיוני.

"את לא יכולה להמשיך לדאוג לגבי זה, הרם," נאנח הארי. "מה שקרה קרה, וללא קסם זיכרון מפוקפק ולא רצוי, אף אחד לא עומד לשכוח את זה בקרוב."

"אם רק תצוץ איזו שערורייה גדולה אחרת," התעקשה הרמיוני.

"גם אם זה יקרה," אמר הארי באיטיות, "אני לא חושב שזה יעזור. שמעתי את האחרים מדברים – דין תומאס ושיימוס פיניגן, ליתר דיוק – והם מתכננים לשנות באופן לא רשמי את השם של המקלחות ל'שירותים של הרמיוני גריינג'ר'."

הרמיוני נאנקה וניסתה לקבור את ראשה לגמרי בתוך הכרית.

"רק עוד שבעה שבועות," מלמל הארי באופן מפתה באוזנה, "רק עוד שבעה שבועות של שיעורים, ולפעמים עקיצות טובות-מזג –"

"פרוצדמית הוא לא טוב-מזג," היא קיטרה.

"- ונהייה חופשיים," סיים הארי. "נוכל להתחיל לראות את העולם ביחד ולבלות קצת זמן עם המשפחה שלך. ואז נוכל לחזור ולהישאר קצת אצל הוויזלים, לפני שאנחנו..."

מעיפה מבט מעבר לכתפו, הרמיוני משכה את ידו לשפתיה, מנשקת את קצות אצבעותיו בעדינות. "לפני שאנחנו מה?"

"אר," מלמל הארי, משפשף את זרועה בידו הרועדת במקצת, "לפני שאנחנו, אמ... אולי נמצא מקום משלנו?"

חיוך קטנטן עיקל את שפתיה של הרמיוני. "יחד?"

"ובכן... כלומר... אני מתכוון... כן."

"אתה מצפה שנחיה בחטא, אם כן?" היא שאלה אותו, כבר מחייכת.

"מובן שלא!" הוא התפרץ, מהדק את ידו מסביב לידה לרגע.

מתהפכת בעדינות בתוך זרועותיו, היא פנתה אליו, אומדת בזהירות את תכונותיו. המשקפיים שלו היו עקומים, והיא לא הצליחה להימנע מלהתאבל, ולא בפעם הראשונה, על כמה יפהפה במידה שלא תאמן הוא היה עבורה. הוא תמיד היה חמוד, מסוג הבנים שפשוט רוצים לחבק ולחבק, עד שכל העצבות בחייו תעזוב אותו. אבל הוא גדל לגבר, והיא צפתה בו עושה כך; לפעמים, אהבה לחשוב שהייתה אחראית לדבר או שניים בעניין.

וגם, אם היא לא טעתה, הוא בדיוק ניסה להציע לה נישואים.

 

"את יפהפייה, את יודעת את זה, נכון?" היא לא ידעה, למעשה, אבל כשהוא אמר לה את זה, היא תמיד האמינה לו.

"היה משהו שרצית לשאול אותי, הארי?" היא לחשה.

"ההורים שלי..." הוא בלע את רוקו. "ההורים שלי לא היו יחד הרבה זמן, אבל הם היו מאושרים. ממש, ממש מאושרים." הוא חייך אליה. "את מסבה לי אושר, הרם. אני לא רוצה לעבור עוד יום בלי לדעת שאת בחיי, שם מקומך: איתי, במיטה שלנו, בבית שלנו, איפה שלא נהיה." הוא צחק קצת. "אני לא ממש עושה את זה נכון."

"בחייך, הארי," היא מלמלה, מברישה קווצת שיער תועה ממצחו. "אני חושבת שאתה עושה את זה בסדר גמור בשביל פעם ראשונה."  

"האם תינשאי לי, הרמיוני?" הוא שאל, קולו כנה ובטוח. היא הייתה כל כך שמחה שהוא ידע מה תהיה תשובתה, אפילו אם ידיו הזיעו במקצת.

"כמובן, כן, כן!" היא נישקה אותו, ואז נישקה אותו שוב, כי היא יכלה.

"את לא מודאגת, נכון?" הוא תהה, מתנתק ממנה. "בגלל שאנחנו צעירים?"

היא גלגלה את עיניה לעברו. "הארי, אנחנו יחד כבר כמעט שנתיים, אנחנו מכירים זה את זה כמעט שבע שנים. אני יודעת מה אני רוצה; יודעת כבר שנים. זה אתה, הארי. זה תמיד יהיה אתה, וכמה שנים נוספות לא ישנו את זה. אני רוצה שחיינו יחד יתחילו עכשיו."

"לא סיפרתי לך?" הוא שאל. "הם התחילו לפני כמה חודשים."

"חכמולוג," היא קנטרה, ואז נישקה אותו שוב. הם החזיקו זה בזה למשך זמן מסוים, מחליפים נשיקות עצלות ולטיפות, בערימת איברים מבולגנת על מיטתה הכפולה.

"את יודעת שאת לא צריכה לדאוג לגבי מה כולם אומרים עלייך," אמר הארי כעבור זמן-מה.

"אני יודעת," היא אמרה באנחת כניעה.

"אחרי הכל, לא היו איתך במקלחת תשעה או עשרה בחורים. זה היה רק אני."

"תודה, הארי," היא אמרה ביובש.

"ומכיוון שזה היה רק אני – הקבוע שלך כבר שנתיים – אני לא רואה בזה התנהגות פרוצ-תית כלשהי."

"אולי לא בשבילנו, אבל הארי, אנחנו גדלנו עם מוגלגים." הרמיוני משכה בכתפיה. "העולם הזה שונה. וזה העולם שלנו עכשיו; היה כבר שנים."

"עדיין קשה להתרגל לדברים מסויימים," הודה הארי. "אפילו לבלות בחופשים אצל הוויזלים... התרגלתי לעולם הקוסמים לחלוטין. אבל עדיין יש אחת-עשרה שנים של חיי בהן לא ידעתי עליו כלום. לא שאיכפת לי לשכוח את השנים האלו לגמרי, מובטח לך, –"

"אבל אנחנו לא יכולים." הסכימה הרמיוני. "ובכל הכנות, אני נהנית למדי מהטכנולוגיה המוגלגית." היא נאנחה. "זה רק נהיה גרוע יותר כשאני חוזרת הביתה לחופשות הקיץ. מה לא אתן בשביל טלפון פשוט פה לפעמים."

"או חיבור לאינטרנט," הוסיף הארי. "דמייני, להיות מסוגלת לחפש לחשים על המחשב במקום להשתמש בספרים מעופשים וישנים ובקלף."

"אני די אוהבת את הספרים המעופשים והישנים ואת הקלף," זעפה הרמיוני. "למרות זאת, אני מודה שברגעים האלה בהם זמן הוא כל כך נחוץ, מה לא אתן בשביל מנוע חיפוש."

"תהינו מה אנחנו הולכים לעשות בסוף השליש האחרון," התחיל הארי באיטיות, "ואני חושב שאולי יש לי רעיון." הרמיוני העניקה לו מבט שואל. "מה אם נהפוך את זה לעסק שלנו לבערך... למזג את הטכנולוגיה המוגלגית לתוך עולם הקוסמים?"

"הו, הארי," לחשה הרמיוני. "אני לא יודעת –"

"את שונאת את זה," הוא אמר. "אני יודע. זה טיפשי."

"תפסיק עם זה," היא פקדה עליו בעדינות. "אני חושבת שזה מבריק. אני חושבת שאתה מבריק. אנחנו פשוט נצטרך להיות זהירים. משפחות הקוסמים הותיקות מאוד נוקשות כשמדובר בטכנולוגיה מוגלגית. יהיו כל מיני רישיונות שנצטרך לקבל, כל מיני יפויי כוח שנצטרך לכתוב מחדש, פעולות ממשלה ש—"

"הרם," הארי הפריע בעדינות, "אני יודע את כל זה. חשבתי על זה. ואני חושב שאנחנו יכולים לעשות את זה. את יכולה לעשות את זה. ואת יודעת למה?"

"למה?" היא שאלה, זורחת לחלוטין מגאוותו וביטחונו בה.

הוא נשען קדימה ולחש באוזנה. "בגלל שאת הפרוצה שלי."

"הו, אתה אידיוט בצורה יוצאת מן הכלל!" היא קראה, הולמת בזרועו כשנחירת צחוק נפלטת מפיה.

ואז, הוא נישק אותה, והיא פסקה מלנסות ולהכות אותו.

למרות שהיא עדיין הרגישה שהוא היה אידיוט בצורה יוצאת מן הכלל.