Standing There By You

פאנפיק הארי פוטר מאת Eyes of Emerald

תרגום לעברית: גל אחת

שיפ: לילי/ג'יימס
דירוג:
PG
הפיק מתורגם באישור המחברת. את הפיק באנגלית תוכלו למצוא
כאן.

 

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | לדף האינדקס של היצירה

 

 


פרק חמישי: גאונות ופיכחות

 

לילי התעוררה בבוקר הבא כשקרני השמש המבריקות משתקפות על פניה. היא נמתחה ופיהקה בקול לפני שיצאה ממיטתה. היא לקחה את מדיה ואת המגבת ונכנסה לשירותים.

"אהה!" צעקה לילי, מעירה את שאר הבנות.

"מה קרה, לילי?" שאלה ג'ולי, ממהרת לעבר חברתה.

"אהה!" נשמעה צעקה נוספת מהשירותים.

"קרה משהו?" שאלה גרייס בישנוניות, משפשפת את עיניה. היא פסעה לתוך השירותים כדי לראות את שתי חברותיה, שנראו מצחיק מאוד.

"וואו, מה קרה לכן?!" שאלה גרייס, נוגעת בשיערה של ג'ולי. "או, אלוהים..."

"גרייס, גם את נראית ככה."

"מה?!" פלטה גרייס ומיהרה לעבר המראה. היא בהתה בהשתקפות שלה וראתה ששיערה, שהיה פעם בצבע שחור נורמאלי, היה כעת בגוון מחשמל של סגול.

"מה זה כל הרעש הזה?" יללה אנג'י, מציצה לתוך השירותים. "אלוהים...אדירים...ואל, בואי הנה מהר!"

"מה קרה?" שאלה ואל בעצבנות, לא שמחה בכלל על ההשכמה הגסה שעברה.

"תראי," אמרה אנג'י, דוחפת אותה לעבר הבנות.

העיניים של ואל התרחבו. "אלוהים אדירים! אני לא נראית ככה, נכון?" היא צייצה והחלה לבדוק את שיערה בהיסטריה.

"לא. ואני?" שאלה אנג'י, מנסה לגלגל את עיניה כדי שתוכל לראות את שיערותיה הקצרות.

"לא."

"פיו..." שתי הבנות נשמו ברווחה.

לילי, ג'ולי וגרייס בהו בהן בפליאה. מנענעת את ראשה, לילי הסתכלה בחזרה במראה. "הו, מה אנחנו הולכות לעשות?" היא נאנחה, מעבירה את אצבעותיה בשיערה הירוק שלא כדרך הטבע.

"השיער שלי ורוד. השיער שלי ורוד." חזרה ג'ולי שוב ושוב. השיער שלה, שבדרך כלל היה גלי ובלונדיני, היה כעת בגוון מבריק כל כך של ורוד שהוא כבר ממש זרח.

"אוקיי, בואו פשוט נרגע. זה בטח לחש פשוט..." העיניים של לילי התרחבו. "לחשים! השיער שלנו, הוא- הוא בדיוק בצבע של הכדורים הקופצניים שלנו!"

"את לא חושבת ש..." אמרה ג'ולי ולילי הנהנה.

"כן," היא אמרה בכעס ונראתה כאילו היא מוכנה להרוג מישהו. "פוטר."

הבעה של כעס והבנה עלתה על פניה של גרייס. "אבל זה אומר שהוא- הם היו בחדר שלנו אתמול בלילה! המפגרים הארורים האלו!"

אנג'י וואל קפאו במקום. "לא," הן לחשו, ניצוץ של יראה מופיע על פניהן.

הבנות הסתובבו אחת לעבר השנייה וצרחו. "אהה! ג'יימס, סיריוס, הם היו- אלוהים אדירים, אני חושבת שאני הולכת להתעלף..."

אנג'י פנתה אל לילי. "אני יכולה לגעת בכילות שלך?" היא שאלה בהתרגשות. "כלומר, אם הוא עשה לך את זה, הוא בטח הזיז אותן או משהו."

"את רצינית?" שאלה לילי בחוסר אמון.

"רצינית כמו כלב*!" הכריזה ואל, לפני שרצה למיטה של ג'ולי. "אולי הוא נגע בזאת, או אולי בשל גרייס...טוב, נו, אני פשוט אגע בכולן." היא הצמידה את הכילות לפרצופה, שואפת את הריח. "אהה..." היא נאנחה בעונג.

לילי לקחה שאיפה עמוקה והסתובבה לחברותיה. "בכל מקרה...הוא כל כך מטומטם, כלומר, פליטיק לימד אותנו את הלחש הנגדי בכיתה." היא הרימה את שרביטה והצביעה לעבר שיערה. "קוממטוס רפרוס."

כלום לא קרה. "הו, לא. הם לא היו שמים על זה לחש קביעות, נכון?" לילי שאלה, פאניקה מתגנבת לקולה. רק האדם שהטיל את לחש הקביעות יכול להסירו.

גרייס קברה את ראשה בידיה. "אני מניחה שהם לא כל כך טיפשים כמו שחשבנו, הא?"

אחרי כשעה של ניסיונות להחזיר את השיער שלהן למצב נורמאלי, הן וויתרו והחליטו להסתפק בכובעים. הן נכנסו לאולם הגדול כרגיל וקיוו שאיש לא ימצא זאת מוזר.

"זה עבד!" ג'יימס לחש לסיריוס בהתרגשות ברגע שראה את הבנות, שחבשו כובעים.

"כן, בהחלט. אבל למה הן חובשות את הכובעים האלו? אתה חושב שהן מתביישות?" שאל סיריוס בדאגה מעושה. "אתה יודע, אנחנו צריכים לעזור להן לחשוף את הצבעים האמיתיים שלהן."

"אני מסכים." ג'יימס וסיריוס קמו והתגנבו מאחורי הבנות. ג'יימס סימן בידו "אחת, שתיים, שלוש!" ג'יימס הסיר את הכובע של לילי וסיריוס, תופס כובע בכל יד, את של ג'ולי וגרייס.

כל יושבי האולם הגדול פרצו בצחוק, בעוד שלוש הבנות הסתובבו במקומן ופגשו באשמים במצבן.

"פוטר!" צעקה לילי, לוקחת את כובעה בחזרה. ג'ולי הפכה אדומה וניסתה לכסות את שיערה וגרייס קמה ממקומה.

"מי מכם עשה לי את זה?" היא דרשה, מביטה בכעס בשני הבנים. ג'יימס וסיריוס חייכו והצביעו על רמוס.

"או או..." גמגם רמוס, מחוויר.

"חתיכת..." גרייס רצה אליו, אך רמוס זז מהדרך במהירות. "תחזור הנה!" היא צעקה ורצה אחריו מחוץ לאולם הגדול.

"פוטר," לגלגה לילי, קולה מלא (או לפחות, כך היא קיוותה) בטירוף מעורר אימה. "כדאי לך לשנות את זה בזה הרגע."

"בזה הרגע?" ג'יימס חייך, ברור היה שהוא לא מפחד, אפילו במעט, מקולה מבשר הרעות של לילי. "הו, אני לא יודע. חשבתי על להשאיר את זה לכמה ימים. מה אתה חושב, סיריוס?"

"טוב-" פתח סיריוס, אבל לילי תפסה את ג'יימס בצווארון.

"עכשיו, פוטר!"

"בסדר, בסדר," אמר ג'יימס, מעסה את צווארו. "רק אל תאבדי את הראש בגלל זה."

"פוט-"

"אוקיי. נשים משוגעות..." הוא וסיריוס מלמלו את הלחש הנגדי והשיער של הבנות חזר לצבעו הרגיל.

סיריוס הסתכל לעבר הדלתות של האולם הגדול. "המ...מעניין מה שלום רמוס."

 

"אה!" צעק רמוס, רץ לצד האגם.

"תחזור...לכאן..." הורתה גרייס בין התנשפות להתנשפות.

רמוס הסתכל מעבר לכתפו כדי לראות עד כמה היא קרובה אליו, מה שגרם לו לפספס את השורש הענק בהמשך הדרך. הוא מעד ונפל שטוח בצורה פרועה, מאפשר לגרייס להשיג אותו בקלות.

רמוס הסיר את משקפיו, שהיו מעט מעוקמות, כדי לבחון את הנזק והתכווץ כשראה את גרייס עומדת מעליו, ידיה מונחות על מתניה. הוא היה מופתע לגלות שבמקום הנזיפות להן ציפה הופיע על פניה של גרייס חיוך והיא החלה לצחוק בהיסטריה. "את לא-אממ-כועסת?" הוא שאל, מתרחק ממנה.

"טוב, כעסתי," גרייס אמרה, עדיין צוחקת. "אבל לא יכולתי להישאר כועסת עם איך שאתה נראה."

"מה?" רמוס שאל, מבולבל. הוא מישש את פניו ואצבעותיו פגשו בשכבה של בוץ דביק. הוא הסתכל מתחתיו וגילה שנחת על הקרקע כל כך חזק שפניו השאירו סימן באדמה. חיוך קטן הופיע על פניו והוא הבין איך הוא נראה.

גרייס כרעה לצידו, נזהרת מהבוץ. "אז, אתה הולך לשנות את השיער שלי או מה?"

"או, נכון." רמוס הוציא את שרביטו והחל למלמל את הלחש הנגדי.

"חכה!" אמרה גרייס פתאום, חוסמת את שרביטו. "אתה יכול להשאיר כמה פסים? אני חושבת שזה נראה די מגניב, וחוץ מזה, סגול זה הצבע האהוב עליי."

 

***

 

באותו אחר הצהריים הצטרפו הגריפינדורים (למרות שאם הייתה הבחירה בידיהם המצב היה שונה) לסלית'רינים, לשיעור השיקויים הראשון שלהם. השיעורים התקיימו באחד המרתפים ואת קירות החדר הקריר והמפחיד קישטו חיות שצפו בצנצנות.

"שבו," הפרופסור הנחה בחדות. ברגע שכל התלמידים התיישבו הוא המשיך, באותו הטון הנוקשה. "בכיתה הזאת אני לא אסבול שטויות וטיפשות, כי כל אחד ואחת מכם מסוגלים למלא את צפיותיי," מבטו נעצר על פיטר, "כלומר, רובכם מסוגלים למלא את צפיותיי."

"פלואנט הוא הראש של בית סלית'רין," לחש ג'יימס לסיריוס. "היית מאמין?" סיריוס צחק ביובש ופרופסור פלואנט הסתובב במהירות כדי לראות מי מעז להפריע לו.

עיניו נחו על ג'יימס והוא נחר בבוז. "אתה, ילד, איך קוראים לך?"

"ג'יימס פוטר."

"אני מבין," פרופסור פלואנט בחן אותו בעינו. "גריפינדור, אני מניח?" ג'יימס הנהן ופלואנט חייך. "האם תוכל לספר לי," הוא התחיל לאט, מילותיו חלקלקות וצורמות, "כמה זמן לחיות נותר ליצור שבלע אסדובלו?"

כמה רגעים של שקט עברו בזמן שג'יימס הביט בפרופסור פלואנט באותה מידה של זלזול, עיניו חסרות כל פחד שהפרופסור קיווה לעורר בו. לבסוף, ג'יימס זקף גבה ושאל בקור, "זכר או נקבה?"

פרופסור פלואנט נראה מעט מופתע, אך התאפס על עצמו במהירות. "זכר."

משחק באצבעותיו בעצלנות, ג'יימס ענה, "שבע שעות, חמישים ושלוש דקות וארבעים ושש שניות."

"זן מפותח, כמובן." העיר סיריוס. כמה בנות מאחורה נאנחו בהערצה בגלל הגאונות של ג'יימס והפיכחות של סיריוס.

"טוב, אם כך," אמר פלואנט, החיוך שלו נעלם לגמרי. "ניחוש בר מזל." הוא הסתובב וחזר להרצות לשאר הכיתה.

 

***

 

רגשות של תדהמה והקלה שטפו את תלמידי גריפינדור בזמן שבהו בפרופסור להתגוננות מפני כוחות האופל בהערצה מיידית. המורה שלהם, פרופסור פידס, היה באמצע נאום תחילת השנה שלו וכבר זכה בכבוד מן התלמידים. הוא היה צעיר, בשנות העשרים המוקדמות שלו, וקיבל את תשומת הלב שלו עם ההתלהבות שלו והיכולת להזדהות איתם ועם חיי היום יום שלהם. זה היה נחמד ללמוד עם מורה כל כך פתוח והוא היה שינוי מרענן מה- אממ- מורים המבוגרים יותר שבדרך כלל לימדו אותם. ג'יימס הסתובב לסיריוס, הנהן באישור ואז החזיר את תשומת ליבו לפרופסור פידס, מחכה בעניין לדבר הבא שיגיד.

"עכשיו, אתם תגלו בקרוב שזה לא שיעור רגיל ותתקלו בהפתעות רבות לאורך הדרך. כמובן שאתם תאלצו להשתמש בספרים מדי פעם." מספר תלמידים נאנחו ופרופסור פידס חייך בחיבה, עיניו מלאות הנעורים מרצדות בשעשוע. "אני יודע. אבל אין צורך לדאוג! אני יכול להבטיח לכם שתלמדו

ותהנו." לפתע, הוא צייץ בהפתעה מעושה ושם את אחת מידיו על לחיו. "אבל, פרופסור פידס," הוא אמר, מחקה קול עמוק של מתבגר. "ליהנות? בתוך כיתה? אין סיכוי!" כל התלמידים צחקו והוא חזר לקולו הרגיל. "כן! זה אפשרי. בסופו של דבר אתם תהיו מסוגלים להביס יצורים גדולים וקטנים כאחד, אבל לפני זה..." הוא נשען אחורה ושלף ספר עבה מאחורי שולחנו. "עליכם ללמוד את הבסיס. כולם, בבקשה לפתוח בעמוד 23."

התלמידים מילאו את בקשתו ללא היסוס והמשך השיעור הוכיח את עצמו כאחד הטובים ביותר שהיו להם. הם שוחררו כעבור שעה והמסדרון המה בתלמידים נרגשים ששוחחו על המורה הנפלא שלהם.

"טוב, לפחות יש לנו למה לחכות," אמרה גרייס בשמחה בזמן שהיא, לילי וג'ולי הלכו לשיעור הבא שלהם, תורת הצמחים. "שזה נחמד, במיוחד אחרי שהיה לנו שיקויים בבוקר." הן הנהנו בהסכמה שעה שיצאו דרך הדלתות הגדולות של הוגוורטס אל המדשאות.  תורת הצמחים התבררה כדיי מעניינת וצמחים מיוחדים ונדירים מלאו את כל החממה. המורה הייתה מכשפה עליזה בשנות הארבעים שלה- פרופסור ספראוט. השיעור עבר כמו רוב השיעורים האחרים, שכללו תיאור בסיסי של המקצוע ומעט קריאה מספרי הלימוד. כשהתלמידים שוחררו לבסוף הם חזרו בשמחה לחדרי המועדון שלהם, מאושרים שהיום הארוך הסתיים סוף סוף.

 

***

 

באותו הערב, ג'יימס נכנס לחדר המועדון הריק, מחפש אחר סיריוס. בדיוק כשעמד לעלות במדרגות הלולייניות, הוא ראה את לילי קוראת ליד האח.

"מה 'ת קוראת?" ג'יימס שאל, גורם ללילי לקפוץ.

מבחינה בג'יימס, היא גלגלה את עיניה וחזרה לקרוא. "לא עניינך."

ג'יימס הציץ מעבר לכתפה וקרא את הכותרת. "הקסם שבפנים**? נראה לי די מטומטם." הוא נשען קדימה בניסיון לראות את העמוד שקראה.

לילי התרחקה מראשו וחיבקה את הספר בצורה מגוננת. "לידיעתך, שרץ דוחה שכמוך, זה הספר האהוב עליי. הוא לא מטומטם, אלא נפלא, אבל כמובן שאתה לא תזהה ספרות טובה אפילו אם היא תסטור לך."

"אוקיי, אוקיי," ענה ג'יימס בציניות. "את רוצה לדעת מה זאת ספרות טובה?"

"נו?" שאלה לילי בספקנות.

"קווידיץ דרך כל הזמנים," הוא ענה בחיוך. "עכשיו, זה ספר טוב."

לילי עשתה פרצוף. "מה כל כך נהדר בזה? קווידיץ' זה סתם משחק מטומטם וחסר משמעות."

"מה?!" ג'יימס פער את פיו, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן. "קווידיץ', לידיעתך, הוא בהחלט לא חסר משמעות, או מטומטם."

"נכון," לילי מלמלה, עיניה חוזרות לרומן שנח על ברכיה. מאחוריה, ג'יימס הסתובב ועלה בעצבנות במדרגות לחדר הבנים. הוא מלמל בכעס בזמן שלילי חזרה לספרה, נאנחת בזלזול.

 

***

 

סיריוס,

אנחנו מקווים שאתה מאושר. אתה לעולם לא תבין כמה ביזית את משפחתנו. גריפינדור? גריפינדור? מעולם לא התביישנו כך. מבוכה לשם בלק, זה מה שאתה. לחשוב שאחד מבננו שובץ לחבורה מלאה בבוצדמים ופריקים אוהבי מוגלגים. אתה לא תספר על האסון הזה לאף קרוב משפחה נוסף, אפילו שזה ברור שהם יגלו מתישהו. העונש שלך יקבע כשתגיע הביתה לחופש ועד אז אנחנו מקווים שתחשוב טוב על מה שעשית.

מת'יו ואגתה בלק.

סיריוס קרא את המכתב שקיבל בגועל, תחושה נוראית מתגבשת בתחתית הבטן שלו. צעדים נשמעו מאחורי דלת החדר והוא חיפש בהיסוס מקום להחביא את המכתב. כשהאדם בחוץ התקרב סיריוס נלחץ ותקע את המכתב במזוודה הקרובה ביותר. הוא ערם כמה חלוקים על הקלף, בדיוק כשהדלת נפתחה בחבטה וג'יימס נכנס לחדר.

"הו, היי סיריוס," בירך ג'יימס, פוסע לעברו. "חיפשתי אותך בכל מקום. איפה היית?"

"רק, אממ- נמנמתי קצת." סיריוס מתח את זרועותיו ופיהק פיהוק גדול ומזויף.

"הו, אוקיי. בוא נרד לארוחת ערב. אני גווע." ג'יימס יצא מהחדר וסיריוס בא אחריו. במבט אחרון לאיפה שהמכתב היה מונח, סיריוס נשבע להוציא אותו ממחשבותיו ולא לדאוג לגבי משפחתו הנוראית...לפחות לעת עתה.

 

 

*סיריוס הוא אחד הכוכבים בקבוצת "כלב גדול" (Canis Major) ונקרא לעיתים "כוכב הכלב". ואל, שדי אובססית לגבי סיריוס, ביררה פרטים על השם שלו על-מנת לבדוק את ההתאמה ביניהם. כשגילתה מה היא משמעות השם סיריוס, היא התלהבה כל-כך והחליטה שמעתה סיריוס הוא גור הכלבים הקטן שלה.

למען האמת, ההסבר הזה לא מופיע במקור. השורה המקורית היא "Serious for Sirius", כלומר "רצינית בשביל סיריוס", אבל לא רציתי שזה יאבד את המשחק מילים אז שיניתי את זה קצת בצורה שתתאים לסיפור (זה מאוד מתאים לואל לבדוק כזה דבר, כפי שנראה בהמשך). מקווה שזה בסדר...

 

**הקסם שבפנים נקרא באנגלית The Magic Within והוא נכתב ע"י מריאנה וויליאמסון. אני לא יודעת אם הוא יצא גם בעברית ואם כן, איך קראו לו ולכן תרגמתי אותו באופן חופשי, אני מקווה שזה באמת תואם לעלילה של הספר... אם מישהו מכם שמע אי פעם על הספר/התרגום שלו לעברית הוא מוזמן להעיר לי כדי שאני אוכל לשנות את זה ולהשתמש בתרגום הרשמי בפעמים הבאות שהספר יופיע (אוי, לא! זה ספוילר להמשך הפיק...מקווה שאתם לא כועסים יותר מדי...)