"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 22: "החושך והאור"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הנה הוא שיר הניצחון שהתבוסה בו מקופלת,
הנה כאב הפיכחון ממנו השתייה גומלת,
הנה החושך והאור ומי מהיר מבין השניים,
הנה חיוך, אותו אשמור, אחרי שייעלמו פניך / יהודה פוליקר


"אולי פשוט תמצאי לך תעסוקה אחרת?" עמנואל משכה את השמיכה מעל ראשה, מקווה שקולה המעצבן של אורליה לא יצליח לחדור מבעד לפוך.
"אני בסך הכל רוצה לדעת מה קרה-"
"זה ממש לא עניינך, עזבי אותי בשקט!" עמנואל התכווצה מתחת לשמיכת הפוך הכבדה, משום-מה חשה כי היא כמעט ומתגעגעת אל אורליה הקודמת, למרות שהייתה מרושעת ונבזית רוב הזמן, היא לא התעניינה בה יותר מדי.
"כרצונך... " אורליה גלגלה את עיניה והתרוממה ממיטתה של עמנואל, "אם זה מעניין אותך בכלל, הבאתי לך את שיעורי הבית בשינוי צורה ושיקויים. שמתי אותם על השידה."
ברגע הבא, שמעה עמנואל את רשרוש הקלף המונח לצידה, ולאחר מכן את חריקתה הגואלת של הדלת, הנסגרת מאחורי אורליה.

עמנואל נשמה לרווחה והסיטה את הכילות סביב מיטתה. כל מה שרצתה היה לחזור לחדרה, לסגור את עיניה ולשכוח מהכול. הגשם החל לטפטף ולהיחבט כנגד זגוגית החלון בקצב אחיד, מלווה בשריקות שקטות של הרוח.
"אני חייבת למצוא דרך החוצה... החוצה מהתסבוכת הזו," הרהרה לבסוף, בוהה בסדק הקטן מעל מיטתה. אולם, הדרך היחידה לעשות כך הייתה להתחיל לחשוב בהגיון. לא עוד חלומות טיפשיים וילדותיים, לא עוד תקוות שווא. היא חייבת, חייבת לאסוף את כל כוחותיה על מנת לסיים את השנה בכבוד, ולא להרוס את הקשרים עם משפחתה, היא זקוקה להם כדי לשרוד את הקיץ, ויותר חשוב, כדי לבנות לעצמה איזשהו עתיד.
"אני לא הולכת לתת לכמה אירועים מטופשים להרוס אותי-" עמנואל התהפכה לצד השני, מוחה את הדמעות שמילאו את עיניה. היא לא רצתה לדמיין את פניו, ברגע שתגיד לו שהיא לא רוצה לראות אותו יותר... לחשוב על החודשים הקרים בהם תצטרך לצפות בו מרחוק, מחייך אל נערות אחרות או יושב ליד שפת האגם עם חבריו. היא רצתה ללכת איתו לנשף ולתת לו להוביל אותה באחד מאותם ריקודים שתוארו בכל הספרים הרומנטיים אותם קראה, להרגיש שוב את שפתיו על שלה ו-
לא! היא לא תיתן לעצמה ליפול לאותה מלכודת - לא בפעם השנייה, לכל הרוחות!. סיריוס לא מבין שלמעשים שלו יש תוצאות הרסניות. לא, מי שאינו מצליח להבין את הנזקים שהוא גורם, יהרוס את חייה, והיא... היא לא יכלה להניח לזה לקרות.
"לא, לא אחרי מה שעשית לקלופס המסכנה... אני לא, פשוט לא יכולה לבדוק כמה אנשים יפגעו לפני שתבין..."

היא עצמה את עיניה, חולמת על שני סייחים זהובי פרווה, המשחקים באורווה המאולתרת בחצרו של האגריד.

עמנואל התעוררה לצפצופו המוכר של השעון המעורר. המחוגים הצביעו על השעה שש בבוקר, רומזים כי נותרה לה בדיוק שעה אחת לאסוף את דבריה, לאכול ולהגיע למרתף לעוד שיעור שיקויים. היא עיינה ברפרוף בדפים שאורליה הניחה על שידתה, מופתעת לגלות שאלה היו שיעורי הבית בלחשים ושינויי צורה. מכיוון שלא היה לה זמן להרהר בכך יותר מדי, היא דחסה במהירות את הדפים לתוך התיק ביחד עם נוצת הכתיבה והספרים ויצאה במהירות מהחדר.
"סוף סוף התעוררת, “נשמע קול חלקלק לצידה.
"סוורוס," עמנואל קפאה במקומה.
אחיה, שישב באחת הכורסאות, התרומם ממקומו, מנער את מפל שערו הכהה והשמנוני. "חיכיתי לך,"
"רצית משהו?" שאלה עמנואל בקול רגוע.
"כן..." הוא התחיל, "התכוונתי לדבר איתך עוד אתמול, אבל מאחר ולא ראיתי אותך בארוחת הערב... החלטתי לחכות להיום. אני שמעתי מה קרה-"
"זה בסדר... אני בסדר," אמרה עמנואל במהירות.
הוא נאנח, "אני לא טוב בדברים האלה... רק רציתי לשאול אם הכול בסדר-"
עמנואל חייכה בעייפות, "תודה, אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל אני מסתדרת."
"ועוד דבר... אני לא חושב שפרופסור דמבלדור יודע על ה... סיבה לתקרית. מספר תלמידים שמעו מה קרה, אבל אני לא חושב שהם יעשו משהו, פוחדים מהפרחח המ-"
"ואתה לא תהיה זה שיספר לו, בסדר?" עמנואל קטעה אותו.
סוורוס ניראה מאוכזב, "את לא רוצה שהוא יקבל את מה שמגיע לו? הרי הכול קרה באשמתו-"
"אני לא רוצה שתתערב בזה," היא אמרה בהחלטיות, "אני מודעת טוב מאוד למצב הדברים."
"טוב, שיהיה," פניו של סוורוס הזדעפו מעט, "את כבר יודעת עם מי את הולכת לנשף?"
"אני לא הולכת," עמנואל השפילה את מבטה.
סוורוס ניראה המום למשמע דבריה, "בטח שאת הולכת, זה לא יראה טוב אם את לא תגיעי-"
"לא אכפת לי איך זה יראה... תשמע, אני חייבת ללכת, יש לי שיעור-"
"גם לי, אבל יש עוד הרבה זמן, תראי, מקנייר ישמח לקחת אותך לנשף, למעשה הוא שאל אותי האם-"
"אני לא הולכת עם שום מקנייר! ואתה יכול להסתיר את החיוך הזה שלך לפחות עד שאני אלך," עמנואל הסתובבה ופנתה ללכת לכיוון היציאה מחדר המועדון, "נדבר יותר מאוחר, אני חייבת ללכת."
"אני לא יודע על מה את מדברת-"
"אתה יודע מצוין על מה אני מדברת, להתראות."

* * *

עמנואל התיישבה במקומה הקבוע, לא מסתכלת לכיוון השולחן לידו ישב סיריוס בדרך כלל. היא פתחה את שיעורי הבית, בוהה בשעמום ברשימת המרכיבים הארוכה; נדמה היה לה, כי האותיות והשמות מרצדים ככתמים שחורים מול עיניה.
"אכפת לך אם אני אשב כאן?" אורליה חייכה אליה חיוך רחב והתיישבה בכסא לידה, מבלי לחכות לתשובה.
"נכשלת בשיקויים או משהו?" עמנואל הביטה בה בחשד.
"לא," הנערה הגבוהה משכה בכתפיה.
"איפה אנדריאה?"
"היא לא מרגישה טוב," אורליה הוציאה צרור ניירות והניחה אותם על השולחן מולה.
"באמת? היא לא הייתה בחדר כשאני יצאתי-"
"כי היא במרפאה," אמרה אורליה בחוסר סבלנות.

לפתע כל הפטפוטים פסקו והתלמידים נשאו עיניהם לפרופסור מגנוס, ששוב נראה היה כי הופיעה משום מקום.
"אני מבקשת מכולם להוציא את המאמר שהתבקשתם להכין ולהניחו על השולחן," היא סקרה את הכתה בעיניה השונות בצבען, מבטה נעצר לכמה שניות על עמנואל,
"כפי שאתם יודעים, הבחינות הכשיפומטריות קרובות מאוד ואין לנו אפילו דקה אחת לבזבז. אי לכך, לא נתעכב היום על הפן המעשי. אני סומכת עליכם כי תצליחו להשלימו בכוחות עצמכם, בזמנכם החופשי אחרי השיעור."
היא דיברה עוד מספר דקות על החשיבות של דיוק וסדר בהכנת השיקויים. אז, שרבטה על הלוח מספר רשימות מסובכות למראה של מרכיבים, וציוותה על התלמידים לעשות סיכום קצר על כל מרכיב ומרכיב, כולל שימושיו השונים לאורך ההיסטוריה. עמנואל הייתה מרוצה מהעבודה המרובה שהוטלה עליה, כך, לפחות, תהיה עסוקה בדברים אחרים - במקום לחשוב על סיריוס, שנעץ בה מבטים מהמקום בו ישב או על קלופס, שקרוב לוודאי נרקבת כעת אי שם ביער האסור.
"יש לך דואר," אורליה הושיטה לה פתק קטן ומקומט.
עמנואל יישרה בזהירות את חתיכת הקלף, מנסה לפענח את הכתב הלא ברור שהתנוסס עליו.

"אני יודע שאת מנסה להתחמק ממני, אבל אני חייב לדבר איתך.
שעה ומקום?"
ס.ב

עמנואל נשכה את שפתיה, תוהה האם עדיף לענות לו או להתעלם. לבסוף, היא תלשה חתיכת קלף קטנה. 'את חייבת לומר לו את.. מה שהחלטת' שיננה לעצמה 'יהיה מה שיהיה'.

מגדל האסטרונומיה בשמונה.

עמנואל קימטה את הפתק לכדור קטן והעבירה אותו לכיוון שולחנו של סיריוס.
"העלמה סנייפ!" עיניה של פרופסור מגנוס הצטמצמו לסדקים צרים, "האם את יודעת את החומר טוב כל כך, שאת מרשה לעצמך להתעסק בדברים אחרים, אני מניחה שלא יהיה אכפת לך לכתוב מאמר על השפעת 'עיני הדרקון' על פצעים פתוחים?"
עמנואל השפילה את עיניה, "אני מצטערת..."
"אני מצפה לראות אותך במשרדי בשבע בערב," היא כחכחה בגרונה והמשיכה בשיעור.

* * *

"מה את עושה עם לסטריינג'?"
"סליחה?!" עמנואל, שבדיוק יצאה ממרתף השיקויים, הביטה בפליאה באחיה.
"אני ראיתי שאתן ישבתן יחד בשיעור, רציתי לדעת מה פתאום את מתחברת איתה, חשבתי שהייתן יותר כמו אויבות... "
"דבר ראשון, זאת היא שמתחברת איתי. ודבר שני, מה פתאום זה מעניין אותך?"
"אני פשוט מעדיף שלא תתרועעי איתה, זה הכול."
עמנואל הרימה גבה, "ומדוע לא? חשבתי שרודולפוס הוא אחד החברים הטובים ביותר שלך, אז מה יש לך נגדם פתאום?"
סוורוס בלע את רוקו, מביט סביבו בזהירות, "אין לי שום דבר נגד הלסטריינג'ים," הוא הנמיך את קולו, "הם פשוט... יש להם מניעים משלהם ואני לא רוצה שתסתבכי."
עמנואל גלגלה את עיניה "אסתבך במה? סוורוס, תפסיק להתייחס אלי כמו אל ילדה בת חמש שלא יכולה לבחור את חבריה-"
"אולי פשוט תסמכי עלי פעם אחת? או שזה קשה מדי-"
"אני יודעת שהכוונות שלך טובות, אני פשוט רוצה שתפסיק להגיד לי מה לעשות, בסדר? אני יודעת שאורליה היא לא האדם הנחמד ביותר, ואני מסוגלת להתמודד איתה."
סוורוס ניראה מוטרד "פשוט תתרחקי ממנה, זה יהיה הפתרון הטוב ביותר."
מאוחר יותר, עמנואל דשדשה בעייפות לאורך המסדרון הצונן לעבר המרתפים, היום היה עמוס בעבודות, מורים לחוצים וערימות של שיעורי בית. היא התכוונה להחליף בגדים ולנסות להספיק לפחות חלק מהמטלות, לפני שתצטרך ללכת למשרדה של פרופסור מגנוס. עזאזל קפץ מהמיטה ברגע שהיא נכנסה, מתחכך ברגליה ומגרגר בקולי קולות. עמנואל רכנה על מנת ללטפו, אבל אז הבחינה באנדריאה, שישבה על מיטתה ומשכה באפה. עמנואל הזדקפה וחשבה לצאת מהחדר במהירות לפני שזאת תבחין בה, תחושה איומה של דז'ה וו. מרחפת מעל ראשה.
"אל תלכי," קולה, שהיה בדרך כלל גס וארסי, כעת נשמע שבור וחסר חיים.
"אממ, קרה משהו?" עמנואל ניגשה בזהירות אל מיטתה של אנדריאה.
לפתע, נשמעו צעדים מהירים ואורליה פרצה לתוך החדר, "לא קרה כלום עמנואל, זה בסדר, אנדריאה פשוט מרגישה קצת חולה, זה הכול, נכון אנדי?"
אנדריאה נדה קלות בראשה.
"השפעת הזאת גורמת גם לי למצב רוח מחורבן," אורליה ניגשה אל חברתה ועזרה לה לקום מהמיטה, "קדימה, נלך למאדאם פומפרי לקחת קצת עשבי מרפא."
עמנואל ליוותה אותן במבטה ופנתה לארון הבגדים.
שיעורי הבית בלחשים לא היו מסובכים מדי והיא הצליחה לסיים אותם תוך זמן קצר, מתעלמת מהדפים שהשאירה לה אורליה. הספרייה הייתה מלאה בתלמידים לחוצים, שגידפו אחד את השני בקולניות, בניסיון להגיע ראשונים לספרים. מאדאם פינץ' נראתה מובסת למדי, ישבה בפינתה והביטה בזעם על ההמולה. עמנואל ניסתה לנתק את עצמה מהרעש ולקרוא את המאמר בשינוי צורה, למרות שנראה היה כי קוראת את אותה השורה בפעם העשירית מבלי להבין דבר.
"עמוס כאן היום, הא?" אליזבת' הניחה על השולחן ספר עבה בעל כריכה צבעונית.

עמנואל הרימה את עיניה מהספר ונאנחה בזעף, "נראה כאילו מחלקים כאן עטי סוכר או משהו, זה נורא."
"אני יודעת, ניסיתי ללמוד קצת אבל לא הצלחתי להתרכז," היא התיישבה על אחד הכיסאות, "אז, לא הספקנו לדבר הבוקר על ה-"
"אני לא רוצה לדבר על זה," עמנואל הניחה כי היא לא יודעת דבר על מה שקרה הבוקר.
"טוב, אני לא אשאל מה קרה," אליזבת' נאנחה באכזבה, "אני עדיין רוצה שתבואי... אפילו אם את לא הולכת איתו- אנחנו יכולות ללכת ביחד-"
"לא, זה בסדר, לכי עם ליאו. אם אני ארצה לבוא, אני אמצא עם מי ללכת, בסדר?"
אליזבת' חייכה בחולמניות "את יודעת שהוא הזמין אותי לבלות בבית סבתו באיטליה? אנחנו נוסעים שבוע אחרי סיום הלימודים!"
"נשמע מעניין, את יודעת כבר מה את הולכת לעשות אחרי שנסיים?" עמנואל חשבה במרירות על הבית הקר אליו תצטרך לחזור עוד חודשים ספורים.
אליזבת' קימטה את מצחה, "חשבתי לנסות לעבוד קצת יותר על ההמצאות שלי... אני לא אוהבת לחשוב יותר מדי על העתיד, מה שיבוא, יבוא..."
"כן... עדיף לא לחשוב עליו עכשיו," עמנואל סגרה את הספר ואספה את הדפים לערימה. "אני צריכה ללכת, מקווה שאספיק להגיע לארוחת הערב," היא הכניסה את דבריה לתיק ועזבה את ההמולה על מנת להגיע בזמן למשרדה של פרופסור מגנוס

* * *

"היכנסי" נשמע קולה העמוק של פרופסור מגנוס מצידה השני של הדלת. עמנואל נכנסה פנימה בזהירות, מתיישבת בכסא העתיק שעמד מול שולחנה של מורתה.
פרופסור מגנוס בחנה אותה במבט חודר, "את יכולה להפסיק לחשוש, אני לא זימנתי אותך כדי לנזוף בך," שפתיה הדקות התעקלו לחיוך.
עמנואל הביטה בה בציפייה.
"למעשה, עלה במוחי רעיון… רעיון שעשוי למצוא חן בעינייך. שמתי לב שאת מתעניינת בצמחי מרפא, המאמר שכתבת על הקשר בין חלב עץ הפיקוס למחלת המלריה היה מרתק למדי. חשבת פעם לעסוק בתחום?"
"ארר... לא ממש," עמנואל אומנם מצאה את הנושא מרתק, אבל מעולם לא חשבה עליו יותר מאשר על עוד פרק בספר שיקויים העבה. "אני... לא ממש חשבתי על זה."
"ובכן, הגיע הזמן שתחשבי. את אולי לא מודעת לגמרי לדברים שקורים בחוץ, אבל העניינים מחמירים. וולדמורט מתחיל להראות למה הוא מסוגל ואני חוששת שעוד מעט יתחיל כאן מחול שדים שלם. צר לי לומר, אבל נוכח אוזלת היד של משרד הקסמים, בריטניה אינה בטוחה עוד, גם אם הוגוורטס עודה מוגנת." הבעת פקפוק חלפה על פניה," אני עצמי," הוסיפה, קולה העמוק מהדהד בין קירות המשרד, "קיבלתי עבודה בצרפת, ואסע לשם בהקדם האפשרי. ובאשר לאליזבת", אמרה בהרהור נוסף, "הלבגוד הזה החכים בכך שלוקח את אליזבת' לאיטליה, אני רק מקווה שהילדים האלה יישארו שם מספיק זמן. כך או כך, אחותי מנהלת אוניברסיטה פרטית בפריז, המתמחה בהכשרת קוסמים לעסוק בריפוי ומחקר. הלימודים אורכים כשנתיים, ובסופם תוכלי לחזור לכאן לעבוד בבית חולים על שם הקדוש מנגו, או במקום אחר לבחירתך," היא הוציאה מעטפה דקה מאחת המגירות והושיטה אותה לעמנואל, "יש כאן את הכתובת שלה, ופרטים נוספים על הלימודים. אני בטוחה שהורייך לא יתנגדו, זה מקצוע מכובד ביותר," היא חייכה, "הלימודים מתחילים באוקטובר הקרוב, אבל את תצטרכי להיות שם כבר באוגוסט, אין לך הרבה זמן להחליט."
עמנואל הודתה לה ויצאה מהמשרד. היא הייתה חייבת להודות, ההצעה של פרופסור מגנוס נראתה מפתה למדי; לעזוב את הבית ולנסוע לצרפת לא היה רעיון גרוע כל כך, וזה לא שלה עצמה הייתה תוכניות טובות יותר לעתידה.
עמנואל אכלה במהירות את ארוחת הערב כדי להספיק להגיע למגדל האסטרונומיה בדיוק בשעה שמונה. אליזבת' באה לשבת לידה וסיפרה לה על שמלתה לנשף, עמנואל נמנעה מלהזכיר את ההצעה של דודתה. בשעה רבע לשמונה היא נפרדה מחברתה ופנתה ללכת לכיוון מגדל האסטרונומיה, מנסה שלא לחשוב על מה שמצפה לה.
הרוח הקרירה בידרה את שיערה בזמן שהיא שפסעה בחשיכה אל אחד הספסלים.

דמות גבוהה הופיעה מתוך החשיכה כמו צל "אני שמח שהגעת."

עמנואל התיישבה על הספסל הקרוב ביותר, בוהה בשמיים חסרי הכוכבים שהיו פרושים מעליה, " לא הרגשתי בנוח להשאיר את זה ככה."
סיריוס נראה שקט ושקוע בעצמו מהרגיל, "אני מצטער שאכזבתי אותך. באמת שלא התכוונתי שהכול יצא ככה-"
"אתה לא... אתה לא אכזבת אותי סיריוס, זה פשוט- זה לא הולך להסתדר. אני אשאר אני ואתה תישאר אתה, אולי זה היה מסתדר איכשהו למרות הכל, אם היינו רק שנינו... אבל זה לא ככה." היא בלעה את רוקה, נלחמת במילים שעשו את דרכם ממנה אל אוויר העולם, "אני באמת קיוויתי... רציתי שזה יסתדר, איכשהו, חשבתי שאם רוצים מספיק, אפשר לעשות הכול, אבל זה לא ככה."
סיריוס השפיל את מבטו.
"הייתי רוצה לומר שאני לא הולך לוותר, שהכול יהיה בסדר... והכול יסתדר בסופו של דבר, אבל אני לא יכול." קולו היה שקט ושבור כמו מיתר שעומד להיקרע, עמנואל עצמה את עיניה. "אבל אני לא רוצה להמשיך לפגוע בך, זה לא יהיה הוגן." הוא לקח נשימה עמוקה, "אני צריך ללכת," הוא התרומם במהירות ונעלם בחשכה כאילו היה חלק ממנה, צעדיו המהירים נשמעים ממרחק.

* * *

הוגוורטס אקספרס דהרה במעלה ההר, חולפת על פני ההרים הירוקים שרק לפני זמן קצר נפרדו משכבה עבה של שלג. עמנואל הביטה בעצב דרך החלון, תוהה האם זאת הפעם האחרונה שהיא עושה את הדרך המוכרת מהמקום, שהיה ביתה במשך שבע שנים ארוכות. עזאזל הציץ בעיניים מפוחדות מתוך סלו, לא מבין מדוע גררו אותו מהגינה.
מאז השיחה האחרונה עם סיריוס, החודשים באו והלכו. עמנואל התעלמה עד כמה שהיה אפשר מהאירועים שהתחילו לפקוד את עולם הקוסמים, כאילו ברצונם לאמת את דבריה של פרופסור מגנוס. יותר ויותר תלמידים פרצו בבכי בזמן קבלת הדואר בבקרים, הנביא היומי כבר לא הצליח להסתיר את המתרחש, ופרופסור דמבלדור נראה מודאג יותר מיום ליום. עמנואל בילתה את רוב זמנה בספרייה, לומדת לבחינות הכשיפומטריות שנתגלו כקשות מהמצופה. סיריוס המשיך להביט בה מרחוק, והיא ריכזה את כל מאמציה על מנת לא לאפשר לו להתקרב. בערב של הנשף היא יצאה לעוף בפעם האחרונה סביב המגרש המוכר והנטוש, מתעלמת מזוג עיניים בוהקות שנכשלו להסתיר את עצמן בין השיחים. שבוע אחרי השיחה עם פרופסור מגנוס היא החליטה לשלוח מכתב לצרפת ולבשר לפר' אנדרוז כי היא מעוניינת ללמוד אצלה.
"סנייפ?"
"מה אתה רוצה רגולוס?" עמנואל התיקה את עיניה מהנוף.
"אני מניח שאלה שלך," הוא הוציא דבר מה מגלימתו.
עמנואל הרגישה את ליבה מחסיר פעימה, "איך-"
"זה לא משנה, אני צריך ללכת," רגולוס נעלם באותה המהירות בה הופיע, משאיר אותה לבהות בצרור התמונות עליהן היא וסיריוס צעדו שלובי ידיים ברחובות הוגסמיד.

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.