"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 21: "נשר בשמיים"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

דחוף מאוד? עמנואל קראה שוב את הפתק הקצר, תוהה מדוע האגריד מתעקש להיפגש איתה דווקא עכשיו, עשר דקות לפני תחילת הלימודים. היא התלבטה האם לענות לו ולהגיד שהיא לא יכולה לפספס שיעור. לחשים היה שיעור חשוב ופרופסור מקגונגל בוודאי תוריד לה מהציון הסופי אם תיעדר קרוב כל כך למועד הבחינות הכשיפומטריות. אבל מה אם קרה משהו לסייחים? המחשבה גרמה לה לקפוץ מהמיטה ולהתלבש מהר ככל שיכלה. עם כל מה שקרה בשבועות האחרונים, כמעט ולא היה לה זמן ללכת עם האגריד כדי לבדוק מה שלום בראוני וקלופס, שלא לדבר על לבקר את האגריד עצמו ולהתעניין בשלומו.
"החבר שלך מתגעגע?" שאלה אורליה בקול משועשע.
עמנואל סובבה את ראשה על מנת לגלות כי אנדריאה ואורליה קמו גם הן. אנדריאה, שהייתה בדרך כלל הראשונה להתעורר, נראתה חיוורת וחסרת חיים.
"לא עניינך”
אורליה חייכה, קולעת את שיערה העבה לצמה, "אבל אני אוהבת פרטים עסיסיים! וזה לא שאת סיפקת את הסחורה בשנים האחרונות-"
"חיי האהבה שלי הם לא עניינך."
"אז יש לך חיי אהבה? בלק לוקח אותך לנשף?", היא לא וויתרה.
כן, ממש. עמנואל שכחה מהאירוע המעצבן והשמלה ההרוסה אחרי התקרית עם סוורוס. "אני באמת ממהרת," עמנואל לקחה את שרביטה מהשידה ויצאה מהחדר.
"איימי, היי!" הדמות המוכרת הופיעה כאילו משום מקום, חוסמת את המעבר. "לאן את ממהרת? אין לך שיעור עכשיו?"
"אני... יש לי משהו חשוב לסדר, נדבר יותר מאוחר, בסדר?" אמרה עמנואל בחוסר סבלנות. היו הרבה דברים שהיא רצתה לספר לה, אבל עכשיו היה הזמן הכי פחות מתאים לשיחות חולין.
אליזבת' נראתה מאוכזבת, "רציתי לדבר איתך על משהו חשוב, את בטוחה שאין לך כמה דקות?"
עמנואל טלטלה את ראשה, "מצטערת, אני באמת מאוד ממהרת."
"ובכן... לא משנה. תהיתי האם את עדיין הולכת עם סיריוס לנשף."
"את רוצה להזמין אותי?" היא ניסתה להישמע מבודחת, כשלמען האמת, עצם אזכור המילה "נשף" גרם לה לצביטה בלב.
"מאוד מצחיק. טוב, לא משנה, אני מניחה שזה יכול לחכות ליותר מאוחר," אליזבת' העלתה חיוך קלוש על שפתיה והמשיכה בדרכה.
הנשף היה משהו שהיא לא רצתה לחשוב עליו, בדיוק כמו שהיא לא רצתה לחשוב על המוות של הילדה המסכנה והתמונות המסתוריות שיכלו להיות בדרך להוריה בזה הרגע.

היא נאנחה, נפטרת מהחלומות המטופשים שכללו שמלות מצועצעות ונער מסוים, עליו לא הייתה אמורה לחשוב, והתרכזה במקום בחומר שהייתה אמורה לשנן עד לבחינה בשבוע הבא.
למרות שניסתה ללכת מהר ככל שיכלה, הדרך המוכרת לבקתה נראתה הבוקר כמעט אין סופית.
עמנואל חצתה במהירות את השביל, מתעלמת מהרוח הצוננת שהכתה בפניה, הישר למקום בו התנשאו העצים הגבוהים, מסמנים את תחילתו של היער האסור. עוד מרחוק, הצליחה להבחין בשתי דמויות, העומדות בסמוך לעצים. לפי הגודל, אחת מהן, ללא ספק, הייתה האגריד.
כאשר ראו אותה מתקרבת, מיהרו הדמויות להפסיק את שיחתם הקדחתנית.

עמנואל ניסתה להגיד דבר-מה, אולם שום צליל לא נפלט מבין שפתיה. מה לכל הרוחות הוא עושה כאן? מבטה נדד מהאגריד אל סיריוס; שניהם ניצבו במקומם באופן מוזר, בוהים בה כשני נציבי מלח. היא לא רצתה לראות אותו, דבר שידרוש ממנה לחשוב ולהתמודד.
לא, היא הייתה יותר משמחה לנעול אותו בקופסת עץ קטנה הרחק ממנה, כדי שלא תצטרך לחשוב על מה ש"היה יכול להיות", היא חייבת להפסיק לחשוב עליו - לטובתה ולטובת אחיה.
סיריוס ניראה כאילו בלע צפרדע. פניו החיוורים עטו ארשת של מבוכה. הוא מילא פיו מים, מסתכל על האגריד במבט שואל. אלא שזה האחרון שתק גם הוא.
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה כאן?" שאלה עמנואל, אחרי דקה ארוכה של שתיקה מביכה.
"אנחנו עמדנו ללכת פה ליער... בשביל למצוא את הקטנים שמה" גמגם האגריד, מתחמק ממבטה הנוקב.
"למצוא את מי?"
"את הסייחים," אמר סיריוס, ידיו חופרות עמוק בכיסי גלימתו.
"מה קרה להם?" עמנואל הרגישה קור פתאומי מזדחל לתוך ליבה.
"הם עוד לא קרה להם פה כלום" המשיך האגריד לגמגם, מעביר אצבע נבוכה בזקנו הסבוך. "פשוט אנחנו..."
"פשוט תגיד לי מה קרה!", הטיחה, עושה כל מאמץ שלא להתפרץ, ולכבוש את הדחף העז שעלה בה, להתנפל עליהם בצרחות - לחבוט בהם באגרופיה על זה שהם מתנהגים כמו שני ילדים בני חמש, במקום לטרוח לספר לה מה קרה. "למה אנחנו צריכים ללכת לחפש אותם?"

"אנחנו גילינו גריפין שמה ביער, ורצינו כאן לבדוק שהכל בסדר", האגריד הוסיף לשחק באצבעותיו הענקיות.
עמנואל פערה את פיה בתדהמה, "גילתם מה? גריפין? איך לכל הרחות הגיע גריפין ליער?" רעד חלף בכל גופה, כאשר ראתה בעיני רוחה כיצד עט היצור הענק על בראוני וקלופס, ומשסף אותם לגזרים בטפריו העצומים.
"זה לא משנה איך-" התחיל סיריוס, "אנחנו נוציא אותו משם תוך כמה דקות." הוסיף בקול שופע בטחון, למרות שתנועותיו העצבניות העידו אחרת.
עמנואל צמצמה את עינייה, "נוציא אותו? ואיך לדעתך אני, אתה והאגריד אמורים להוציא גריפין מהיער האסור? שלא לדבר על למצוא אותו! היער הזה ענק! אנחנו- אנחנו חייבים לקרוא לפרופסור דמבלדור או-"
"אנחנו לא יכולים לקרוא לאף אחד." סיריוס קטע אותה.
"מה זאת אומרת? בחייך, אנחנו לא יכולים להתמודד עם יצור כזה לבד!" קראה עמנואל, "אתה רוצה לחכות שיהיה מאוחר מדי? הוא בטח רעב עכשיו ומחפש חדי קרן לארוחת בוקר ברגע זה! אבל לא... למה שיהיה לך אכפת מהסייחים שלי או מאח שלי אם כבר מדברים על זה-"
"אנחנו לא יכולים לספר לפרופסור דמבלדור כי אז הוא ישעה אותי מהוגוורטס!"
"מה? מה זאת אומרת הוא ישעה אותך-" ואז היא הבינה. "אתה לא... תגיד לי שאתה לא-"
סיריוס הרכין את ראשו בכניעה, "הגריפין שייך לי-"
"אתה... אתה קנית גריפין?" עמנואל הניעה את ראשה בחוסר אמון.
"אני החזקתי אותו קשור לאחד העצים ביער -"
"הא,"
"אבל אנחנו נמצא אותו- אני מבטיח, אין סיכוי שהוא התרחק יותר מדי."

שתיקה.

"תן לי סיבה- " סיננה עמנואל, נאבקת בדמעות שהתחילו להצטבר בזוויות עיניה, "תן לי סיבה אחת טובה לא ללכת ולקרוא לפרופסור דמבלדור."
"אני לא סיפרתי לו-"
עמנואל אפשרה למילים להשתקע בראשה לפני שענתה, "חסר לך אם לא תצליח-" היא נהמה, "אם החיה הארורה הזו שלך תעשה משהו- "
"'אנחנו צריכים כאן לזוז", אמר האגריד, מגרד את ראשו העצום במבוכה. "כמה יותר מהר, ככה גם טוב"

עמנואל נשארה מאחור, נותנת לסיריוס והאגריד להתקדם ראשונים. היא פילסה בכעס את דרכה בין הגזעים והענפים המשתרגים, כמעט ולא מבחינה בזמורות הסוררות ששרטו מפעם לפעם את פניה. כל רחש קל ששמעה, כל קריאת ציפור ממעמקי היער גרמה לה להחיש את צעדיה. היא חרקה בשיניה בכל פעם ששמעה את האגריד וסיריוס צועקים "רד" או משמיעים קולות של קריאה. שימצאו כבר את המפלצת שלהם, הרהרה אחרי שחלפה לריק שעת החיפוש הראשונה.
"אולי כדאי שננוח קצת." הציע סיריוס אחרי זמן מה, מוחה את אגלי הזיעה ממצחו.
"אנחנו ננוח כשתתפוס את היצור הזה שלך," סיננה עמנואל מבלי לעצור.
הוא הגביר את הליכתו על מנת להשיג אותה, "אני מצטער, בסדר? אני לא התכוונתי שהוא יברח-".
"כמובן שלא," עמנואל לא הסתכלה עליו, מבטה היה מופנה קדימה, כאילו ניסתה לראות דבר מה דרך הצמחייה, "אתה אף פעם לא מתכוון לכלום, בלק..."
"המוכר לא ידע בכלל איך לטפל בו, מאכיל אותו שאריות ו- חשבתי שיהיה נחמד להביא אותו... כקמע לקבוצה, את יודעת- "
הקבוצה. שוב הקבוצה הזו. עמנואל חשה כיצד היא רועדת מזעם, משתוקקת לחנוק אותו במו ידיה.
"אתה אידיוט. זה לא שגריפין בוגר מסוגל לאכול חצי מתלמידי הוגוורטס לארוחת הבוקר או לפצוע מישהו-"
"גריפינים לא אוכלים אנשים-"
עמנואל צחקה במרירות "נכון, כמעט שכחתי, הם אוכלים חדי קרן! אתה יודע שהמאכל האהוב עליהם הוא חדי קרן, נכון? זה כתוב- בכל-ספר-לימוד! אבל משום מה, הצלחת להחמיץ את זה, הא? לא חשבת מה יקרה אם הוא ישתחרר-"
"אני לא התכוונתי שהוא יברח!"
"אתה לא באמת חשבת שחיה בגודל הזה צריכה את האישור שלך? מרלין... זה גריפין! אתה ציפית ממנו להיות חתלתול?"
"אני חשבתי שאוכל לשלוט בו," סיריוס השפיל את עיניו.
היא לא אמרה דבר במשך מה שנראה כמו שעה, מרכזת את כל חושיה על מנת לשמוע משהו שלפחות יזכיר את קריאתו של גריפין.
"למה אתה לא סיפרת לו?" עמנואל שאלה לבסוף, מסיטה ענף כבד מדרכה. "הייתי בטוחה שהיית רציני כשאמרת שאתה הולך להסגיר אותו."
"אני לא יודע,"
עמנואל הרימה גבה.
"אני מתכוון... זה לא נראה לי פתאום כמו הדבר הנכון לעשות."

שתיקה.

היא התבוננה בעיניו, שהזכירו לה כעת עננים של סופה, "אבל אתה עדיין חושב שהוא עשה את זה. אתה חושב שאח שלי-"
"את יודעת מה אני חושב," הוא אמר קצרות, מסיט את שיערו הארוך מעיניו. "אני לא מאמין בהעמדות פנים, איימי."
עמנואל הרגישה אגרוף בלתי נראה חובט בבטנה למשמע הכינוי. דחף רגעי כמעט וגרם לה להושיט את ידה ולגעת בשיער השחור הזה, אבל, אז נשמע קולו של האגריד מבין הצמחייה.
"מה זה?", עמנואל הביטה על הנוזל הכסוף שנצנץ על העלים.
סיריוס קטף את אחד העלים ובחן את הנוזל מקרוב, "אין לי מושג."
למעלה, אי שם בענפים הגבוהים יותר של העצים, ישבה אותה ציפור שחורה אשר ליוותה את עמנואל והאגריד ביום בו בחרו לשחרר את הסייחים.
"זה נראה כאן כמו דם," אמר האגריד בקול שקט מאד, ממולל את הנוזל הסמיך בין אצבעותיו.
"דם כסוף..." עמנואל זכרה משהו כזה, פסקה מתוך ספר כלשהו, אותו קראה לפני מספר שנים. " אבל האגריד, הוא... הוא הצליח-"
"זה- זה לא מה שאת חושבת שזה," פניו של סיריוס החווירו. "האגריד, איך אנחנו אמורים למצוא אותו, אני לא חושב שהוא עונה לקריאות שלי..."
"הוא ישמע אותך בסוף על בטוח. אנחנו, אסור לנו לוותר."

השעה הייתה קרובה לצהריים, עמנואל הרגישה את הכאב מכניע את רגליה ונשענה בחולשה על גזעו של אחד העצים.
"את בסדר?"
עמנואל הסיטה את שיערה בעייפות ונאנחה, "אין לי כוח. אני מפחדת ממה שנמצא. אתה יודע, לפעמים נדמה לי שהחיים הם איזה סלע ענק שמתדרדר במורד הגבעה. גברת אנדרסון, האומנת שלי, סיפרה לי פעם שיש אנשים שפשוט נולדו עם מזל רע. אני מתחילה לחשוב שהיא צדקה."
סיריוס התיישב בבסיסו של העץ, "אני חושב שלחלק מאיתנו יש גבעה תלולה יותר." הוא הוציא אולר מכיסו והחל לקלף ענף שנח על הקרקע. "אמא שלי בוודאי הייתה אומרת שזה מזל אמיתי... להיוולד בן בלק." סיריוס עיקל את שפתיו בגיחוך, "הרי אנחנו המשפחה העתיקה והמיוחסת ביותר, שושלת ארוכה של מטומטמים יהירים ואטומי מוח... אני חושב שזאת קללה ארורה, זה הכל. מזל הוא דבר מאוד משתנה, את יודעת..."
"אתה מגזים. אין שום דבר רע בלהיות טהור דם-"
"לא? אז למה רק לנו יש את הבעיות האלה? אלף ואחד חוקים שצריך לשמור, לחשוב פעמיים לפני כל דבר שעושים או אומרים, ובשביל מה?"
"אתה פשוט שונא חוקים, סיריוס." עמנואל התיישבה לידו, מותחת את רגליה העייפות. החוקים לא נועדו רק להגביל אותנו, הם נועדו לעזור לנו לשמור על סדר, גם אם לפעמים הם נראים מגוחכים או- לא הוגנים. כמו החוק על אחזקת יצורים מסוכנים למשל."
סיריוס הזדעף, "זה בכלל לא אותו דבר."
"זה בדיוק אותו הדבר. אתה שונא חוקים כי אתה חושב שהם גוזלים לך את החופש, בלי לחשוב על שום דבר מסביב: התלמידים האחרים, המשפחה שלך-"
"את לא יודעת כלום על המשפחה שלי," הוא פלט בכעס, ממשיך לקלף את הענף.
"אני מנחשת שהמשפחה שלך דיי דומה למשפחה שלי. בית גדול מזכוכית וצמחים מפלסטיק," עמנואל חייכה לעצמה, "ואתה שנאת כשההורים שלך אמרו לך מה לעשות, אז עשית בדיוק את ההפך כדי לעצבן אותם, לא? אתה שנאת כשאמא שלך אמרה לך לסיים את הדייסה, ותמיד השארת משהו בצלחת, למרות שהיית רעב. אני טועה?"
" תודה על הניתוח המרתק של אישיותי, אבל את טועה. את פשוט לא מכירה אותם, את לא יודעת איזה צמד מטורפים הם ההורים שלי." סיריוס נעץ מבט ארוך בענף המגולף שהחזיק, "אבל אני מניח שיש בזה משהו מהאמת," הוא נאנח, מחזיר בפיזור דעת את האולר חזרה לכיסו. "אין לי חשק לדבר עליהם, אני חושב שאבדוק לאן האגריד נעלם, אולי הוא כבר גילה משהו."

אלא, שלא היה בכך כל צורך. האגריד, שהמשיך להתקדם בזמן שעמנואל וסיריוס התיישבו לנוח, שב ונגלה מבעד לעלווה. די היה להציץ לרגע בפניו, בכדי להבין כי אין בשורות טובות בפיו.
עמנואל קפצה על רגליה, "מה קרה?"
האגריד מחה את עיניו בידו הבשרנית, "סיריוס... אתה כאן יכול ללכת ולקחת את רד משמה, מאחורי הגבעה. אני לא חושב שהוא כבר יתרחק."
עמנואל הביטה בו בחשד, "האגריד-"
"אנחנו צריכים לחזור לטירה," הוא קטע אותה, "עוד כמה שעות יהיה חשוך לגמרי-"
"הוא... הוא פגע באחד מהם?" היא לא הורידה ממנו את עיניה. היא הכירה אותו מספיק טוב על מנת לזהות את ההבעה שעל פניו.
"עמנואל, האגריד צודק, כדאי שתתחילו לחזור... אני אלך לאסוף אותו, הוא מכיר אותי-"
"אני רוצה ללכת גם." עמנואל חשה אפתיה לא אופיינית משתלטת עליה, כאילו המתרחש לא היה, אלא חלום חסר חשיבות. ככה זה בעולם, היא חשבה לעצמה, המוות נמצא בכל מקום, וכל כך טיפשי מצידה, עמנואל סנייפ, להפוך לסמרטוט סנטימנטאלי.
"זה לא רעיון טוב," סיריוס אמר בהחלטיות, "הוא יכול להיבהל או-"
"אני יודעת שקרה משהו," היא פנתה להאגריד, מרסנת את הרצון לברוח ולפרוץ בבכי, "אני... רוצה להיפרד."
"אני באמת לא חושב שזה יהיה טוב בשבילך," סיריוס הביט עליה בדאגה.
"זה יהיה בסדר, אני חושב," מלמל האגריד בחשש.
סיריוס הביט בו בפקפוק ומשך בכתפיו, "אם אתה אומר."

* * *

השמש השוקעת צבעה את קרחת היער בגוני הדם. הפרווה הזהובה על גופה של קלופס הייתה מוכתמת בכתמים כסופים ודביקים, שעמעמו את גונה הבוהק. לא רחוק משם, עמד הגריפין, מנקה את נוצותיו המפוארות במקורו. הוא הביט בחשדנות באנשים הזרים, פותח את מקורו המפחיד ופולט צווחה חדה לאות איום. סיריוס קשר חבל עבה סביב צווארו הנוצץ של היצור והחל להוביל אותו לכיוון הטירה.
"היא סבלה הרבה?", עמנואל הביטה בעיניים מעורפלות בחיה הדוממת, לא מעיזה להתקרב או לגעת בפרווה הקרה.
"לא, אני בטוח שהיא כאן לא הרגישה כלום," אמר האגריד, קולו רועד מעט.
"אני רוצה ללכת מפה," הריח המצחין אפף אותה, גורם לראשה להסתחרר. עוד רגע, ידעה. עוד רגע והיא תקרוס על הקרקע ותתחיל למרר בבכי. "אני רוצה... אני חייבת לחזור."

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.