"צל"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

כרך א'

פרק 19: "אחרי רדת הלילה"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 

 

"אני חושבת שאלך עכשיו-" אמרה עמנואל בהיסוס, ראשה סחרר מהניסיון לעקוב אחרי השיחה בין סיריוס ורמוס.

"אבל למה לבטל את הקווידיץ', הרי כל צוות המורים שם וזה לא שאוכלי-מוות יתפרצו למגרש על מטאטאי מרוץ ויחטפו אותנו!"

רמוס נאנח, "אם פרופסור דמבלדור ביטל את הקווידיץ' כנראה שיש לזה סיבה."

אחרי שג'יימס ולילי עזבו למלא את חובותיהם כמדריכים ראשיים, שני הנערים התחילו להתווכח על חוסר הצדק שגילה דמבלדור (לטענתו של סיריוס) כאשר ביטל את משחקי הקווידיץ'.הם היו כה שקועים בויכוח שנדמה היה כאילו העולם החיצוני חדל להתקיים מבחינתם.

אחרי שלא נשמעה שום תגובה היא כחכחה בגרונה ואמרה בקול נחוש יותר: "אני הולכת עכשיו, אם לא אכפת לכם."

סיריוס הנהן בהיסח דעת וחזר לשיחה.

 

עמנואל נאנחה ופנתה בהיסוס לעבר השולחן הסלית'ריני בנסיון לברר מה קרה לאחיה. הרעיון לפנות למישהו מהם לא קסם לה, במיוחד אחרי מה שקרה מוקדם יותר, בהוגסמיד, אבל כאשר שבה והביטה במקומו הריק של אחיה, החליטה שאין לה ברירה. סוורוס עדיין לא הופיע והיא לא התכוונה ללכת לישון בלי שמישהו יסביר לה לאן נעלם; לא בלילה מפחיד כזה.

היא ניגשה לעבר השולחן והביטה במספר הכסאות הריקים שנותרו זכר לאותה קבוצה קטנה שעדיין לא חזרה לחדר המועדון.  "מישהו יודע איפה סוורוס?" שאלה עמנואל כשהיא מגייסת ארשת פנים רגועה ומתעלמת מהמבטים הנבזיים שננעצו בה. היא לא יכלה שלא לתהות האם היה זה חכם מצידה לדרדר את היחסים עם חברי ביתה למרות הכל. פעם הם פשוט התעלמו ממנה, אבל עכשיו לא היה לה ספק כי הם לא יעזבו אותה במנוחה. בשעה האחרונה נחתה עליה ההבנה המרה, כי הניסיון להשתלב בין אנשים שלא חיבבו אותה הוא פתטי להחריד. אך יותר מזה, ככל שהרהרה במערכת היחסית שלה עם סיריוס – אם אכן היה אפשר לקרוא למה שהיה להם  מערכת יחסים – כך נתחוור לה, בכל עוצמתו והדרו, חוסר הסיכוי שבדבר. אחרי הכל הם בקושי הצליחו לצאת פעם אחת וגם הפעם היחידה הזאת לא היתה חפה ממהמורות בלתי-נעימות.

"לא מרגיש טוב," אמר אוון רוזייר, אחד מחבריו הקרובים של סוורוס,פיו מתעקל בחיוך נבזי. הוא סקר אותה במבט קפוא, כל שריר בפניו משדר זילזול. "הוא נמצא בחדר שלו מהבוקר."

לעמנואל לא היה חשק להמשיך לתחקר אותם, ולכן החליטה לחזור כמה שיותר מהר לחדרה, ובדרך לבדוק מה שלום סוורוס. נדמה כי הוא תמיד היה נתון למצבי רוח משתנים; עמנואל זכרה אותו מסתגר בחדרו משך ימים שלמים, מגיב בזעף לכל נסיון עזרה או הידברות שבא מצדה. למען האמת, כרגע התקשתה להחליט אם היא עצמה אינה סובלת מתופעה דומה. היא תהתה האם מזג האוויר הקודר שהורגש  אפילו בין כותלי הטירה, היה הגורם היחיד לכך שמצב רוחה צנח בלא התראה אל שפל המדרגה, או שמא היו אלה דברים אחרים- דברים אשר ניסתה להדחיק בכל כוחה, שגרמו לה לעצב ולרוגז. המחשבה הכבידה עליה, נמהלת בכאב הראש המעיק שהחל להלום ברקותיה, מערפל יותר ויותר את תודעתה.

עמנואל בדיוק עמדה לצאת מהאולם הגדול, כשמישהו הניח יד על כתפה, גורם לה להתכווץ בצמרמורת. "היי, לאן נעלמת?"
"מוזר ששמת לב," ירתה לעברו. תחושת מרירות לא מזוהה צבטה את לבה והכעס שהחניקה הציף אותה. היא הצטערה שלא הצליחה לברוח לפני שהבחין כי נעלמה. הכאב פעם עדיין בראשה והדבר האחרון שרצתה לעשות היה לדבר.

"מה? ברור ששמתי לב! אבל את לא אמרת כלום על זה שאת מתכוונת ללכת." הבעה של בלבול הופיעה על פניו החיוורים.

עמנואל צמצמה את עיניה. "דווקא כן אמרתי לך," אמרה בשקט,  "אפילו הנהנת."

סיריוס טלטל את ראשו. "דיברתי כמה דקות עם רמוס ואז הסתובבתי חזרה אבל את-"

"כמה דקות?" עמנואל גיחכה. "כשאתה ליד החברים שלך, לא רק שאתה לא שומע אותי, אתה גם לא רואה אותי! בשעתיים האחרונות אני ישבתי כמו... כמו בול עץ...ואתה – אתה התייחסת אליי כאילו הייתי האבק שמשאיר המטאטא שלך-" התסכול שחשה מוטט את החומות שבנתה סביב עצמה, כמו מי נהר גועשים שפרצו לבסוף את הסכר. "נאלצתי להתמודד עם כל המבטים וההתלחששויות האלה. לבד. שלא לדבר על-" – עמנואל לקחה נשימה חדה – "- החבר הזה שלך, שרומז כל מיני דברים-" בשארית כוחה, ניסתה עמנואל לדחוק את הדמעות שגרמו לגרונה להתכווץ בחזרה אל המקום ממנו באו. היא בלעה את רוקה, וכשהיא נאבקת בעצמה על מנת להגות את המילים, הוסיפה: "ואתה אפילו לא אמרת מילה כדי לעצור אותו."

."ג'יימס? בחייך, הוא לא התכוון לשום דבר רע ואת יודעת את זה!" סיריוס נופף בידו בביטול.

"אז הוא לא התכוון לשום דבר רע? רק 'רמז' שאני קשורה לאוכלי-מוות. הוא וודאי בטוח שאני העלמתי את הילדה בעצמי!" עמנואל התפרצה.

"כן, ברור שזה מה שהוא חושב!" השיב סיריוס בזעם. "אין לי ספק שהוא עושה את הדרך לדמבלדור ברגע זה ממש כדי להסגיר אותך!"

עמנואל שנאה את הנימה המתנשאת שבה דיבר; המילים, ועוד יותר מכך הטון בו הוטחו בה, הגבירו את זעמה מרגע לרגע.היא הרגישה שאם לא תתרחק מהמקום ומהר, היא עלולה לחנוק אותו במו ידיה. מתשנפת בכבדות, שלחה בו מבט רושף. "אתה יודע מה? עזוב," אמרה בקול קר כקרח, ופנתה ללכת.

אך ידו של סיריוס, במגע נוקשה, שונה מהמגע העדין אליו הייתה רגילה, נסגרה סביב אמתה. "ומה אם אני לא רוצה לעזוב?" אמר סיריוס בקול רם יותר משהתכוון, גורם לכמה תלמידים סקרנים להתקהל סביבם.

עמנואל משכה בכתפיה, "אז כנראה יש לך בעיה כי לי-" היא פיתלה את זרועה, נחלצת בכח מאחיזתו, "-אין חשק לדבר. עכשיו תן לי ללכת," אמרה בהחלטיות וקיוותה כי עכשיו יניח לה. היא ניסתה להתרחק, אבל הוא תפס בידה בשנית ומנע ממנה לזוז. "אני לא אתן לך לברוח לפני שאת מספרת לי מה קרה. לפני כמה שעות, הכל היה בסדר ופתאום את מתנהגת כאילו עשיתי משהו ו-"

"לא סיריוס. לא עשית כלום – וזאת הבעיה." עמנואל פתחה את פיה להוסיף משהו, מביטה בסיריוס בחדות כאשר קטע את דבריה-

"-מה רצית שאני אעשה?!" הוא זרק מבט מאיים לעבר קבוצה של תלמידים מצוטטים שהתפזרו מיד. "את יודעת, לפעמים אני ממש לא מבין אותך."

לפתע, החלה הבנה עמומה לחלחל אל תוכה ולדחוק החוצה את הכעס. אולי היתה זאת טעות לצפות ממנו שיבין... סיריוס, כוכב הקווידיץ' שכולם רוצים להיות בקרבתו... אולי היה זה טיפשי לחשוב שסיריוס, שמעולם לא התקשה לרכוש חברים והיה נערץ על ידי אנשים רבים כל כך, יצליח להבין אותה.

"אני... אני צריכה קצת אוויר, "היא מילמלה, חושבת על הרוח החדה כתער שתמיד נשבה בשלהי הסערה. היא נזקקה נואשות לאוויר הזה, לשקט העמום והחושך שבחוץ. כאחוזת קלאוסטרופוביה, הרגישה עמנואל צורך עז להימלט כמה שיותר מהר מהמבנה הסגור.

"לאן את מתכוונת ללכת?" הוא שאל בקול צרוד, "דמבלדור אסר-"

עמנואל ציוותה על עצמה לשמור על קור רוח למרות שמראהו של סיריוס, כל כך פגוע ומבולבל, עורר בה חשק פתאומי וחסר-הגיון להתנצל על מה שאמרה ולחבק אותו.

"אני... אסתדר."

היא חלפה במרוצה על פני קבוצת תלמידות סקרניות שבהו בה בעיניים קרועות לרווחה, מבטה ממוקד בדלת שתוביל אותה החוצה. לא לעצור, רק לא לעצור עמנואל מילמלה לעצמה בזמן ששמעה את שמה נצעק אי שם מאחור.

 

טיפות הגשם הבודדות שנחתו על פניה היו בין השרידים היחידים שנותרו מהסערה שהשתוללה מוקדם יותר. האוויר היה נקי וצלול להפליא, נושא אל אפה ניחוח חזק וטהור של עצים ופרחי-בר שצמחו עמוק בתוך היער האסור. אפילו הינשופים שנהגו בדרך כלל לחוג מסביב לטירה העדיפו להתחבא בינשופיה או בין הענפים הגבוהים יותר של עצי הערמון שצמחו ליד הטירה; מכריזים מדי פעם בפעם על נוכחותם בקריאה רמה. הדממה הקטיפתית היתה בדיוק הדבר לו נזקקה כל כך – הפסקה קצרה מהרעש ומקולות התלמידים הצווחנים. רק היא ומחשבותיה, לבד, בתוך המרחב האפלולי והמלטף.

עמנואל החליטה לעשות סיבוב קצר דרך אחד השבילים האהובים עליה, להנות מהאויר הנקי ולהירגע מעט. הירח, שהיה עגול כמעט לחלוטין, נגה על המדשאות באורו הכסוף. מדי פעם היה אפשר לשמוע את קולות החרקים הליליים שהגיחו מתוך מחבואם בכדי לשחר לטרף.

עמנואל הרימה בזהירות את רגליה בזמן שהאדמה הלחה מהגשם השמיעה קולות יניקה חרישיים.

אולי היא היתה צריכה לנסות ולהסביר את עצמה, חשבה לאחר זמן מה. כל האירוע נראה לה לפתע... פחות נורא. אולי היה עליה להסביר לסיריוס שבניגוד אליו, היא לא מרגישה נוח כל כך בחברת אנשים זרים, במיוחד כשהאנשים האלה לא גילו יחס חמים במיוחד.

אולי סיריוס לא הצליח לקרוא את הכוונה האמיתית מאחורי ההערות של פוטר. אחרי הכל, לאנשים יש נטייה להיות קשי-הבנה כשמדובר בחבריהם. היא נאנחה, חופרת עמוק בכיסיה. שם, בין עטיפות ישנות של ממתקים ופתקים מקומטים היתה מונחת צפרדע שוקולד אחת אותה קיבלה בבוקר מסיריוס.

היא נשענה על גזעו הרחב של אחד העצים, מכרסמת לאט את הממתק.

עננים איטיים החלו מכסים את הירח, מטילים עלטה מתעבה והולכת על הסביבה. עמנואל הרגישה את ליבה מחסיר פעימה. היא לא אהבה כלל חושך מוחלט; בחושך, היה נדמה כי כל הרחשים חדים יותר, קרובים יותר. אפילו קריאות הינשופים נשמעו כמו צחוק מרושע של יצורי אופל. אלא שלפני שהספיקה למלמל 'לומוס', שב הירח והגיח מבין הצללים. עמנואל נשמה לרווחה, מחזירה את שרביטה חזרה לתוך הכיס.

עמנואל הביטה בשעונה וגילתה שהשעה היתה הרבה יותר מאוחרת משחשבה. היא החליטה לחזור אל הטירה בתקווה שאף אחד מהמדריכים לא יתפוס אותה בחוץ - אפשרות לא סבירה במיוחד בשעה כה מאוחרת. היא החלה מתגנבת בצעד איטי לעבר הגוש השחור והמטושטש שסימן את מיקומן של חומות הטירה; אלא שאז נעצרה, מרימה את ראשה בחשש פתאומי. לרגע, התבוננה סביב בעיניים קרועות לרווחה, תוהה האם פחדה החל לתעתע בה. בדיוק באותה שנייה, נשמע הרחש בשנית, קרוב ומאיים עוד יותר ממקודם.

אי שם במרחק נשבר ענף, מעיד בוודאות כי מישהו מתקרב לעברה. עמנואל שלפה את שרביטה בתנועה מהירה, מסתובבת לאחור.
היא ידעה כי בשעות אלה מסתובבים עשרות קיפודים וסנאים בצמחייה הסבוכה שלא להזכיר את החתולים הרבים של תלמידי הוגוורטס, כך שלהילחץ בגלל כמה רשרושים היה מגוחך.

 

אבל הקולות גברו עוד יותר, מבהירים כי מדובר במשהו גדול... גדול בהרבה מקיפוד או חתול. עמנואל נדרכה, רעד חולף בידה האוחזת בשרביט. היא החליטה לעמוד בשקט עד שהדבר יעלם או... יראה את עצמו. הדבר האחרון שרצתה היה להפנות את גבה למה שזה לא יהיה... שנע דרך העצים. עמנואל נעצרה, לא מעזה להדליק את שרביטה או לנשום, מקללת את הרגע בו החליטה לצאת מהטירה דווקא הלילה.

ואז, בעודה נאבקת ברטט בידיה, לבשו הצללים צורה אנושית.

"שתק!" צווחה עמנואל בקול חנוק, מכוונת את קצה שרביטה המתנודד אל עבר הדמות. הקרן האדומה חלפה מרחק-מה מעל לראשה של זו, מאירה את פניה באור בהיר. עמנואל פערה את פיה בתדהמה. "סוורוס?!"

היא התקרבה אליו במהירות, מנסה להסדיר את נשמתה."מה קרה לך? הפחדת אותי עד מוות! מה לעזאזל אתה עושה פה באמצע הלילה?" לחרדתה, ראתה עמנואל כי אחיה חיוור כסיד ורועד בקדחתנות... שעמדה בניגוד מוזר לארשת האטומה שעל פניו.

לרגע, פתח סוורוס את פיו להגיד משהו אבל התחרט וסגר אותו שוב.

"סוורוס? אתה בסדר?" עמנואל הביטה בו בדאגה. היא מעולם לא ראתה אותו במצב כזה. אמנם יחסיהם הדרדרו לאחרונה, אבל הוא היה אחיה, ודאגתה היתה גדולה מכדי שתשמור טינה. "סוורוס, מה קרה?"

סוורוס נעץ בה מבט מוזר. "מה גורם לך לחשוב שקרה משהו?" עיניו היו ענקיות ורדופות לאור הירח.

עמנואל הביטה בו בבלבול. "אתה משוטט באמצע הלילה ביער ו-"

"אנחנו צריכים לחזור לטירה."

"כן, כן אני יודעת, אבל סוורוס, מה אתה עושה פה? אמרו לי שאתה מרגיש לא טוב-"

הוא הביט בה בחדות. "מי אמר לך ש-"

"אתה מתנהג בצורה מוזרה- סוורוס, אתה מדאיג אותי-"

"אנחנו חוזרים לטירה ועכשיו!" נבח, אור הירח חושף קרעים ארוכים בגלימתו.אפילו את יודעת שלא בטוח להסתובב בחוץ הלילה," הוא הביט עליה מספר שניות ואז הפנה את גבו והחל ללכת בצעדים מהירים במעלה השביל, לכיוון הטירה.

עמנואל נשארה קפואה במקומה למקומה, בוהה בדמותו של אחיה שהלכה והתמזגה עם החושך מסביב. זה... זה לא היה הגיוני... לא הגיוני בכלל.... הרוח התחזקה, שוברת ענפים כבדים כאילו היו עשויים מנייר. היא דשדשה בבוץ אחרי סוורוס, מנסה להרכיב מהפאזל הארור משהו הגיוני... תמונה אחרת.

"מישהו יודע שיצאת החוצה?" שאל סוורוס. הוא עצר לפני הכניסה לטירה ויבש את בגדיו בעזרת שרביטו. קולו נישמע הרבה יותר יציב ובטוח למרות שעיניו עדיין נראו רדופות ושחורות יותר מהרגיל.

"לא." עמנואל שיקרה.

הוא הביט בה בחוסר סבלנות, "למה את מחכה? את רוצה לגמור כמו מילר?!" הוא נהם.

"מה-" עמנואל מיצמצה בבלבול.

"הבגדים." סוורוס הביט סביבו בחשדנות.

"מצטערת." עמנואל הוציאה את שרביטה מהגלימה הרטובה והטילה על עצמה קסם ייבוש. "סוורוס מה אתה-"

"פשוט תשכחי מזה," הוא פקד עליה, מיישר את בגדיו ופותח את הדלת למעבר הסודי ששימש את תלמידי סלית'רין מזה מאות בשנים.  הדלת הובילה אותם דרך המעבר הצר והחשוך הישר לקומה התחתונה, לא הרחק ממרתפי סלית'רין.

 

הם צעדו בשקט דרך הטירה כשרק נחירותיהם השלוות של התמונות ורחש צעדיהם הרכים מפרים את הדממה.

"שן הנחש," אמר סוורוס בלחש והאבנים האפורות התפלגו, יוצרות מעבר צר אל חדר המועדון הסלית'ריני. חתול מפוספס היה היצור היחיד שאכלס את החדר השומם, רובץ על כורסא סמוכה ומביט עליהם בעיניו הצהובות. עמנואל גררה את עצמה במעלה המדרגות, מבלי לומר מילה נוספת לאחיה.

חדר המיטות של בנות השנה השביעית היה שרוי בחשכה. קולות נחירה רמים בקעו, כרגיל, מכיוון המיטות הסמוכות לשלה, ועזאזל, שכנראה לא אהב את מזג האוויר הגשום, ישן מכורבל בין השמיכות. עמנואל ניגשה למיטתה והתיישבה עליה בכבדות, משעינה את ראשה על שתי ידיה.

"נהנית מהטיול?"

עמנואל הזדקפה למשמע הקול. היא לא ציפתה למצוא מישהו ער בחדרה. אורליה, לבושה בכותונת לילה לבנה, ישבה ליד החלון, עיניה נוצצות בחשכה.

"הייתי במקלחת," אמרה עמנואל בקור. 

הנערה הגבוהה גיחכה. "בגלל זה השיער שלך כל כך מבולגן?" היא הסיטה את הוילון הכבד, מניחה לאור הירח להישפך לתוך החדר."זה בסדר, אני ראיתי אתכם."

"אז הייתי בחוץ," עמנואל משכה בכתפיה. "זה לא עניינך." השאלה מדוע אורליה טורחת לדבר עימה הטרידה אותה. אנדריאה תמיד היתה זאת שהעירה הערות מרושעות או החליפה איתה מילים מכל סוג שהוא. כמובן שאורליה תמיד התייצבה לצד חברתה, חוזרת על דבריה כמו תוכי מאולף, אך בכל שנותיה בהוגוורטס, אורליה מעולם לא פנתה לעמנואל על דעת עצמה.

"לא ענייני, הא?" אורליה ציקצקה בלשונה. "תופתעי לגלות עד כמה-  אבל, בעצם זה לא כל כך משנה." היא עצרה בעד עצמה וחייכה אל עמנואל בצורה לא אופיינית. "אני מניחה שאת לא הולכת לספר על הטיול הזה שלכם ל... אנשים מסויימים?"

עמנואל בלעה את רוקה, "אני מניחה של-"

"את מבינה... קורים דברים נוראיים בבית הספר בתקופה האחרונה." היא אמרה בקול שקט. "ילדות נעלמות, שמועות על כך שכמה מהתלמידים הצטרפו לאת יודעת מי... אפילו-" היא ליכסנה מבט לעבר מיטתה של אנדריאה, "אפילו בקשר אליה אני כבר לא כל כך בטוחה. הרי את לא רוצה שיפלילו את סוורוס, נכון?" 

"למה שמישהו יפליל את סוורוס?"

אורליה ציחקקה, "אל תגידי לי שלא עשית אחד ועוד אחד בעצמך! מטייל לבד ביער אחרי השקיעה...  אני בטוחה שאנשים שמו לב שהוא לא היה נוכח בארחות הערב. הם הרי לא יודעים שאולי סוורוס... בילה יפה עם גברת מסוימת בהוגסמיד עד שעה מאוחרת, את בטוחה שהם יאמינו לו אם הם יגלו ש-"

"הם לא יגלו," אמרה עמנואל. אולי אורליה צודקת? אולי לסוורוס באמת היה עסק כלשהו בהוגסמיד שמנע ממנו להגיע מוקדם יותר... מצד שני, העיניים- שחורות ורדופות על רקע הפנים החיוורים...
"אם כך הכל בסדר." פניה של אורליה נמתחו בחיוך מעוות, נטול עליצות. "לילה טוב," היא הוסיפה וטיפסה לתוך מיטתה.

 

 

 

כמו כן, ניתן לכתוב ביקורת בבלוג של סיריוס.