"חידון באפלה"
פאנפיק פרי עטו של שמעון נעים

פאנדום: הארי פוטר
דירוג לפרקים הראשונים: PG
שיפ: אין (בין דמויות קאנוניות)

ז'אנר: עלילתי
בטא: ליהי (רגולוס)

פרק שני

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

רמוס כשף את עניבתו הסוררת בכדי שתראה מקומטת פחות, אחר דפק בדלת המשרד מולה ניצב. "אין צרך לעמוד בפתח, מר לופין" קדמה הפרופסור מקגונגל את פניו, "אנא הכנס ושב. הרגש בנוח." רמוס פסע באיטיות והתיישב בכסא מול שולחנה של הפרופסור. אי שם בלבו תהה כמה פעמים כבר התיישבו סיריוס וג'ימס באותו המקום בדיוק, אך בנסיבות נעימות בהרבה פחות. הפרופסור נפנפה בשרביטה וצלחת עוגיות הופיעה לה על השולחן תוך שהדפים הרבים אשר כסו אותו מתיקים עצמם במפליא אל תוך תיק מסמכים בספריה הקרובה. "התכבד" אמרה.

"תודה רבה, פרופסור, אך באמת אין צרך. רק עכשיו חזרנו מארוחת ערב."

"חבל. אתה מפסיד," אמרה בחצי-חיוך. "מה תשתה?"

"באמת אין צרך, פרופסור," אמר רמוס.

כוס של משקה בצבע מייפל הופיעה לה יש מאין. "משהו קל" אמרה. רמוס הרגיש שהפרופסור עלולה לראות זאת באופן אישי אם יותיר את הכוס מלאה. משום מה, לא היה לנוזל טעם של מיץ פירות...

"אם כך, מר לופין," אמרה, "ברכותיי על בחירתך לתפקיד, אני בטוחה כי תייצג אותנו נאמנה."

"רב תודות לך, פרופסור" ענה רמוס.

"אין צרך לציין, כמובן, שאם רק תזדקק לעזרה, דלתי פתוחה בפניך."

"תודה רבה, פרופסור."

"אתה יודע, מר לופין," המשיכה, "כל בית גריפינדור תולה בך תקוות, במיוחד אחרי ההפסד המביש לסלית'רין באליפות הבתים בקווידיץ' – במיוחד לאחר ששני שחקנים –דומני שאתה מכיר אותם– זכו לריתוק מפרופסור סלאגהורן, ריתוק שיצא באופן מקרי למדי על יום המשחק, אני מניחה שידוע לך במה הדבר..."

"אבל זה..." החל רמוס להגיד.

"כן?" הפרופסור רכנה מעט קדימה.

"האמממ... רק חידון, לא?"

"בוודאי שכן, לופין. אם כי, בכל זאת, כולנו מאוד מעוניינים שתנצח..."

רמוס הנהן.

"כמו כן, לופין, עלי להודיע לך כי ביום ראשון נערך מפגש חברתי למטרות גיבוש, אני הייתי מוסיפה, נשף קטן, של הנציגים, ראשי הבתים, השופטים והמנהל. ואני מצפה ממך להגיע, כמובן, בלבוש אשר הולם את האירוע."

רמוס הרגיש את האדמומיות מכה בפניו בחוזקה, תופסת כל חלקה פנויה.

"אתה יודע," החלה הפרופסור להגיד, "גונבה לאוזני שמועה כי חבריך לחדר מבינים בהחלט לא רע בענייני אופנה, אם כי- כשזה מגיע לעניינים רשמים- אומר זאת בעדינות- מסופקתני." הפרופסור קמה ממקומה. "אתה משוחרר."

"תודה רבה, פרופסור" אמר.

כשרמוס החל לקום מכיסאו, הוסיפה, בנימה של אדם הנזכר במשהו בדרך אגבית למדי, אגבית מדי, "יש לך בגדים מתאימים לאירוע?"

רמוס פלט "אההה..." המלווה בהבעה סתומה.

"כידוע לך, ישנה בקרוב יציאה להוגסמיד... ציפור לחשה לי שנפתחה בהוגסמיד חנות חדשה להלבשה רשמית. ואה, כן, בעלת החנות – מאדאם רייד– מכירה אותי באופן... אישי. היא מהטיפוס שתמיד נעים לעשות אתו עסקים. ואה, כן, למיטב ידיעתי, בניגוד להרגל, סיריוס וג'ימס אינם בריתוק הפעם. שיהיה לך ערב נעים, מר לופין. בהצלחה."

"ג'ימס, סיריוס, פיטר, אה... סיכמנו שלא נשאר יותר מדי זמן בדובשנרייה, לא?" קרא רמוס, "אני לא רוצה להתעכב, אתם יודעים..."

"נו, רק עוד רגע!" קרא ג'ימס, "יש כאן חלת דבש משוקולד!"

רמוס זקר גבה. 'דבש העשוי משוקולד?' כשהסתובב, הבחין בפלא אשר אליו נצמד ג'ימס, משושים חומים, ענקיים ומזילי מפלים על מפלים אינסופיים של שוקולד חום וסמיך. הוא לא רצה לחשוב ממה היה עושי הדונג ובחילה עלתה בבטנו רק מעצם המחשבה שמישהו יכול לאכול כמויות כאלה של שוקולד. סיריוס ופיטר נראו כשהם מביטים במבט מזוגג בקופסה של עוגיות מרציפן בצורת אריות. כשאיש לא הבחין, דאגו כי האריות ילעסו להם נחשים. "אה...", אמר רמוס, "אתם יודעים..."

"נו, בסדר" קרא ג'ימס בעצבנות, "צריך לבוא ולעזור לרמוס לבחור בגדים. נחזור אחר כך."

"חייבים?" שאל סיריוס, גורם לעוד אריה לזלול נחשים בפראות, אחר ענה בקול, ספק לעצמו ספק לאחרים, "כן, חייבים. בוא, פיטר, יש לנו משימה." רמוס חש לרגע אי נעימות קלה כשיצאו מן החנות. 'טוב, נו' אמר לעצמו, 'לא כל יום מגיעים לדובשנריה...'.

הקונדסאים יצאו מן החנות והביטו ברחובות בהם נראו תלמידי הוגוורטס המתרוצצים. כשהתקדמו, מחפשים במבטם את החנות האמורה, הבחינו בזוג היושב לו בספסל בקרן רחוב נידחת, מתנשק בלהט. אחרי פניה חדה, נתקלו בחנות החדשה. המאדאם ההיא, מסתבר, יכלה להרשות לעצמה חנות ברחוב ראשי.

הרביעייה הביטה בשלט עליו כתוב- "רייד- אופנה אלגנטית לנשים וגברים" ונכנסו פנימה. אישה מבוגרת, תווי פניה חדים ומשקפיה מפחידים למראה ולגודל, הרימה אפה המחודד מערימת דפים עליה רכנה ושאלה בגסות "מה אתם רוצים, ילדים? גם כן הנוער של ימינו... אין בושה... למה אתם לא בהוגוורטס כרגע? באתם לעשות לי צרות? אם כן, אני מצטערת, לכו למקום אחר, אין לי עצבים ל—"

"גברתי," פנה ג'ימס בקול בוטח, "נשלחנו על ידי פרופסור מקגונגל."

"הו..." פלטה המוכרת, "הו! למה לא אמרתם קודם?" המוכרת הרימה את משקפיה ושלחה זרועה ללחיצה. "אתה הוא רמוס?"

רמוס ניחש שפיטר וסיריוס מצביעים עליו ברגע זה.

"שלום לך, יקירי" אמרה. הגברת החלה להתקדם וסימנה לרמוס לבוא אחריה.

מאדאם רייד שלפה מכיסה סרט מדידה. היא סיננה מילה או שתיים בלחש, בצעה תנועה מעגלית בשרביטה ובתוך רגע נכרך הסרט סביב מותניו של רמוס. בפנקס שהורחף לו משולחנה רשמה את מידותיו. בינתיים, נראו סיריוס, ג'ימס ופיטר מעיפים מבט בבגדים ומגחכים קלות פה ושם. לרגע ראה את סיריוס קושר את פיטר לעמוד תמך של התקרה בעזרת עניבה ארוכה ומכוערת להחריד.

מאדאם רייד המשיכה במדידות. אחר, זימנה מספר חליפות הכוללות גלימה, מכנסיים חולצה ונעליים תואמות כל אחת הישר מן הקולבים והורתה לרמוס למדוד אותן. "כשתחליט", אמרה, "הודע לי. אני בדלפק בכניסה." רמוס נכנס לתא המדידה וכשיצא זכה למבט מזועזע למדי מחבריו.

"אני תמיד הסתייגתי מדברים כאלה..." אמר סיריוס במבט משועשע.

רמוס שלח מבט תמה. "אפילו סבא שלי לא היה לובש כזה דבר," אמר סיריוס. רמוס הודה לכל האלים והאלות שבתא הביגוד שלו אין מראה...

לאחר מדידה נוספת הוכרז רמוס רשמית כפינגווין, אחר נוספת כאורלוגין במשרדו של סלאגהורן ולבסוף, כשכמעט והוחלט להכריז עליו כעל ניצב במחזה "חייו ומותו- בעיקר מותו- של סוורוס סנייפ" בתפקיד מנהל הבנק לאחזקת רעלים קטלניים, זכה לאישור הסופי מסיריוס, ג'ימס ופיטר כי הם מוכנים להסתובב עמו בהוגסמיד, כשהם טוענים, כמובן, שהם לא מכירים אותו ואין להם קשר לאדם המשונה ההוא עם הבגדים המצחיקים. רמוס החליט להסתובב קצת בחנות ולבחון את מראהו החדש. לאמיתו של דבר, היה רמוס מרוצה למדי מן המראה כפי שהשתקף אליו במראה הקרובה. 'לא רשמי למדי' אמר, מישר את עניבתו בגון הזהב והשני, 'אך אלגנטי בהחלט'. אחר, הכה במצחו בתדהמה לאור העובדה שהוא עומד ומתגנדר מול מראה בחנות בגדים, ועוד כשג'ימס, סיריוס ופיטר נמצאים אתו. 'הם עוד עלולים להתרגל לרעיון...' אמר לעצמו בסרקסטיות.

הארבעה נגשו אל המוכרת, זו נראתה מעקמת אפה ושואלת "לא עדיפה השנייה, דווקא זו?" רמוס הביט באחרים מחליפים מבטים מחויכים ולוחשים "פינגווין".

"טוב, נו," אמרה, "האופנה של ימינו... בכל אופן, אתה נראה נפלא, נערי. אתה יכול ללבוש שוב את בגדי בית הספר שלך."

רמוס הביט בקולבים ובקופסת הנעליים בחשש כשפשפש בארנקו. "אה..." שאל, "מה לגבי המחיר?"

גברת רייד הייתה עסוקה בהטלת קסם נגד קמטים על הבגדים כששאלה "מה?"

"מה לגבי המחיר?" שאל רמוס. מאדאם רייד קפלה את העניבה, הכניסה אותה לשקית וחייכה אליו בנחמדות. "זה ביני לבין הפרופסור..." על פניה הופיע חיוך שכמותו טרם יצא לו לראות. קולות קרקוש מתכתיים עלו בדמיונו.

מאדאם רייד לחצה את ידו של רמוס. "אני שמחה שבחרת לרכוש את בגדיך דווקא בחנות שלי. פרופסור מקגונגל סיפרה לי עליך רבות. רק דברים טובים... נוער למופת, אני אומרת. ממש העתיד שלנו, לא פחות..."

חיוך של מבוכה קלה פשט על פניו של רמוס.

"ספרו לחבריכם" אמרה בנחמדות מזויפת כשיצאו הארבעה מהחנות וזכתה להנהון שלהם פה-אחד.

"עכשיו," שאל סיריוס, "איך בדיוק נסתובב כאן עם שקיות של 'מאדאם רייד- אופנה אלגנטית'? אם אנשים יראו אותנו, יקברו אותנו בחיים."

"אתם יודעים, אפשר להכניס את הבגדים לשקית אחרת. נגיד... לקנות משהו בדובשנרייה, או אצל זונקו, ולבקש שקית נוספת, ריקה..." אמר פיטר בנימה אגבית, זו אשר מלווה כמעט תמיד לפעמים בהן מבזיק במוחו רעיון גאוני.

על פני הקונדסאים הופיע חיוך פרוע כשמבטם פזל, כאיש אחד, אל עבר הדובשנרייה והחנות של זונקו, אחריו רק מנעו עצמם מלפרוץ בריצה.

רמוס נכנס אל משרדה של הפרופסור מקגונגל. "בקשת ממני לעבור דרכך לפני שאני מגיע אל המפגש, פרופסור."

"נכון, מר לופין" אמרה. הפרופסור נגבה את עדשות משקפיה ואחר נעצה בו מבט. "סביר למדי..." אמרה, כנראה לעצמה, בלחש. הפרופסור פתחה מגירה בארון קיר מעץ ישן ובעל גוון מזעזע, שלפה משם מברשת שיער ישנה למראה, שן או שתיים בה נשברו זה מכבר, והביאה אותה לרמוס.

רמוס הרגיש בגבותיו המסרבות להקשיב לו ומזדקרות מאליהן. "כמדומני, אתה נבון דיו כדי להבין מה עושים עם זה" אמרה. רמוס היה בטוח שעתה מצטרפות אל גבותיו הלחיים המאדימות. והוא לא אהב זאת כלל. "מר לופין," אמרה בחדות ובגוון שממנו משתמע כי מה שהיא אומרת לא יכול להשתמע לשתי פנים, "השופטים הולכים לבחון אותך הערב." המילים "זה רק חידון" עומדות על מפתן שפתיו של רמוס ומבטה של הפרופסור קודח בו, החליט לשתוק ולהסתרק. 'אני אזכור לה את זה' אמר לעצמו 'לתמיד, אני אזכור לה את זה', יודע כי אין למילים כל משמעות.

"שיהיה לך ערב מוצלח" אמרה. רמוס נתקף לפתע דחף למצוא חדר שירותים קרוב ולהתבונן במראה.

המסדרון בו נמצא חדר המורים לא היה ריק עתה. קבוצת תלמידי ריוונקלו וקבוצה נוספת של סלית'רין נעמדו האחת מול השנייה באמצע המסדרון. כל בר דעת יכול היה להקשיב לגידופים העסיסיים ולהבחין בשרביטים השלופים שלהם. 'נפלא' אמר רמוס לעצמו. אי כה, נדמה כי איש לא שם לבו לדלת אשר הופיעה לה יש מאין באמצע הקיר, אף לא למוסיקה הבוקעת מאחוריה.

'לעזאזל, איך אני אכנס?' שאל עצמו, 'נראה לי שאני לא אמור למשוך תשומת לב...' הרהר.

תלמיד סלית'רין אחד החל להקיא צפרדעים. היה זה סימן לשליפה רבתי של השרביטים ותפיסת עמדות. במהרה החל אחד מתלמידי ריוונקלו להניע את גפיו באורך בלתי רצוני. לא יעבור זמן רב עד שהתגרה הזו תתפוס מימדים. היה מחובתו לעשות משהו, אך לא רצה לאחר. 'לעזאזל, למה תמיד אני חייב להידפק?' שאל את עצמו. 'אוף...'

"רמוס!" יד גדולה וחמימה הונחה על כתפו. 'אוי לא, מי זה עכ-'

"הו, סיימור, ערב טוב!" קרא.

"האמממ..." נכר כי התפלא בן שיחו, "אתה לא חייב להיות כזה רשמי, רמוס. אני אעדיף להיקרא 'מר סיימור' כשאהיה מנהל בנק, ראש אגף במשרד הקסמים, או לפחות השרת החדש... כרגע אני מעדיף שתקרא לי 'אדוארד'."

"הו, אה– טוב, אדוארד."

"למה אתה לא נכנס?" שאל אדוארד.

"אני לא רוצה למשוך תשומת לב" אמר, "וחוץ מזה, יש כאן תגרה, ואתה יודע—"

"פרופסור מקגונגל לא ספרה לך שהדלת מכושפת? רק אנו יכולים להבחין בה. ובנוגע לתגרה, זו כסות מעולה. בוא נגיד לצרך העניין שלא היינו כאן, לא ראינו ולא שמענו?"

"אדוארד, זה פשוט –"

"אל תדאג. אף אחד לא יפצע" אמר באדישות, "פרופסור גריי נמצא בדרך לכאן."

אדוארד תפס את רמוס המהורהר בזרועו והחל לגרור אותו אל עבר הדלת.

החדר נראה עתה גדול ומרווח בהרבה. נוספו לו כסאות וכורסאות רבות. אל הקיר הדרומי הוצמד שולחן ארוך ומלא במיני מטעמים. רחבה גדולה התפנתה במקום בו נעמד פעם השולחן המחומש. מוזיקה קלה בקעה ממקום לא ידוע. אחרי סקירה קצרה של המקום, הבחין באדוארד ההולך לקראת המקום בו ישבה אליזבת והצטרף אליו. הם התיישבו וברכו אחד את השני לשלום. אברטאווה ישב על כורסא רחוקה, נפרדת, בגדיו מהודרים באופן מוגזם. בחינה של האזור המערבי, בו ישבו המורים, העלתה כי לא כולם הגיעו. מבין אלה שהגיעו, הבחין רמוס במקגונגל. 'היא עוד מטיפה לי על מראה?' שאל עצמו רמוס, מביט בפרופסור, לבושה בבגדים שעברו כנראה כמה מאות טובות מאז היו בשימוש לאחרונה.

רמוס לא ממש אהב מפגשים חברתיים מן הסוג הזה. הידיעה כי בוחנים אותך בכל רגע, כפי שהעירה הפרופסור, לא תרמה להרגשתו רבות, אלא להיפך. 'הכל כל כך מלאכותי' אמר לעצמו, 'זה כלל לא אמיתי...'.

פרופסור דיראק נגש אליהם. רמוס תהה האם הפרופסור חובב היסטוריה או שהוא סתם לבוש כמו דמות מתקופת הרנסאנס. גופו השרירי של הפרופסור שיווה לו מראה אבירי משהו ואם היה משהו אשר הרס את התמונה, הייתה זו רגלו הצולעת.

"תלמידים, למה שלא תתכבדו?" שאל ועוד לפני שנענה הוסיף "לא, 'הרגע חזרנו מארוחת הערב, פרופסור' הוא לא תירוץ מתקבל." התלמידים צחקו. אפילו אברטאווה, מן המרחק, נראה כפולט חיוך.

אברטאווה ואדוארד קמו ממקומותיהם ונראו הולכים לכיוון השולחן. רמוס התיק מבטו משמלת הקפלים בעלת הגוון הקרמי של אליזבת והתווכח עם עצמו במרץ לגבי הטקסטורה המרתקת של שרוכי נעליו.

אחרי מספר דקות אדוארד חזר, מרחיף שלושה גביעי לימונדה. רמוס ואליזבת הודו לו ולקחו את הגביעים.

"אנחנו צריכים להשיק כוסות לכבוד משהו, לא?" שאל אדוארד.

"אולי," אמרה אליזבת, "פשוט נשיק לכבוד ההצלחה של כולנו בחידון הקרוב?"

"זה נראה לי נחמד." אמר אדוארד, "קדימה!"

השלושה השיקו כוסותיהם.

נראה כי פרופסור דה-מורגן נכנסה בזה הרגע ובכך השלימה את התייצבות הצוות.

"מעניין האם אנחנו נחכה עוד —" החל אדוארד להגיד, אך נקטע.

המוזיקה פסקה לפתע. פרופסור דיראק נעמד במרכז הרחבה הקטנה אשר התפנתה במרכז החדר.

"עכשיו, כאשר כולנו כאן," קרא, "פרופסור דמבלדור מעוניין למסור כמה מילים. "

הפרופסור קם והתהלך באיטיות אל מרכז החדר. "שלום לכם, אנשי צוות ותלמידים" אמר, "אני מקווה שאתם נהנים עד עתה ממפגש הגיבוש הקטן שארגנו לצוות החידון. כפי שאולי הבחנתם, מונחות על השולחן כמה מהסיסמאות הישנות לחדרי, ואם נתחשב בגילי, עליכם לתרום מעט מזמנכם הפנוי לחיסול המצבור." הנוכחים צחקו.

"אם כך," החל אומר בנימה רצינית יותר, "תמיד שכנה בליבי משאלה כי אוכל לראות את תלמידי הבתים השונים משתפים זה עם זה פעולה, ולכן החלטתי על הפעילות הקרובה של בית ספרנו. כידוע לי, כל האורחים כאן יודעים במה מדובר ולכן לא אגזול את זמנכם בנאום ארוך ומשעמם. דעו, תלמידים, בית הספר וקהילת הקוסמים זקוקים לאחדות זו יותר מתמיד... אם כך, תיהנו!"

הפרופסור עזב את מרכז הבמה. התאורה בחדר עומעמה קלות ומוזיקת וואלס החלה להתנגן.

לרגע לא זע איש במקומו, אך לבסוף נגש פרופסור דיראק אל פרופסור ספראוט והזוג החל לרקוד, באיטיות ובנוקשות מסוימת, נוקשות אשר אופיינה לטעמו של רמוס בהבעה הלא מילולית 'זה רק ריקוד, אנחנו לא זוג'. לאחר פחות מדקה הופתע רמוס לראות את הפרופסורים לאגוז ודה-מורגן רוקדים אף הם. זה הריקוד נראה לו טקסי למדי, כמעט כמו ריקוד שהיה מצפה משליט מתוקף חובתו, מחווה דיפלומטית, לא כשל זוג הרוקד מתוך הנאה או אסתטיקה כלשהי.

אדוארד קם והושיט ידו. "העלמה דייניאול, הנרקוד?" שאל בטקסיות. אילו היו סיריוס, פיטר או ג'ימס נוהגים בדרך זו, היה רמוס מחליט בליבו כי הם נראים מגוחכים. אך לא הפעם. הפעם הדבר נראה טבעי לחלוטין.

אליזבת חייכה בביישנות והעיפה מבט תמה ברמוס אשר החליט באותו הרגע להיות עסוק למדי במבנה ציפורניו. "בשמחה" אמרה. אליזבת כרכה את זרועה בזרועו של אדוארד והזוג החל להתקדם. רמוס החליט באותו הרגע לאכול מאכלים עם יותר סידן.

לפתע נתקל רמוס בתחושה מאוד חזקה כי מישהו בוחן אותו. הוא הרים את ראשו והבחין בפרופסור מקגונגל העומדת בקצהו של השולחן ומשלחת בו מבט רב משמעות. הוא כמעט יכול היה לקרוא את שפתיה לוחשות "הפסק- כבר-להיות- בטטה-חתיכת —."

רמוס קם והחל להתקרב אל השולחן. הפרופסור נעלמה משם ושוחחה עם פרופסור סלאגהורן. רמוס לקח את קנקן השתייה והחל למזוג לעצמו לימונדה. "הו, מר לופין..." לא היה קשה להתבלבל במבטא המשונה עם השרידים הברורים מן הספרדית.

"שלום, פרופסור דאלי" אמר.

"אני מקווה שאתה נהנה, מר לופין."

"כן, בהחלט, פרופסור."

"משהו יוצא מן הכלל, לא?" רמוס תהה על פשר דבריו.

"אתה יודע," המשיך, "זה היה ברור לי למן ההתחלה שאתה תבחר." רמוס תהה האם זו מחמאה. "ראיתי זאת בבירור במפה האסטרולוגית שלך. ובכדור הבדולח, רק ליתר בטחון."

רמוס תהה מה עליו לענות.

"כמובן," המשיך הפרופסור, "שאינני יכול להגיד מי יזכה בתחרות, אני הרי מחויב לשמור על אובייקטיביות וזה מתנגש עם חוקי האתיקה, כידוע לך..."

רמוס חייך והנהן. "הו, הו! תמיד עושים לי זאת!" החל הפרופסור להגיד, מבטאו הספרדי מתחזק, "במחילה, עלי ללכת, מר לופין. פרופסור פליטיק קורא לי." רמוס חייך. דאלי ישר את בגדיו המשונים והחל להתרחק.

רמוס הביט ברוקדים. עינו נתפסה מיד על אליזבת ואדוארד. צמתו הארוכה, הזהובה והמבריקה של אדוארד ביחד עם גופו השרירי למראה ושיערה השחור-כסוף של אליזבת בשמלת הקפלים הובילו אותו מיד לדמיין אותם כנסיך ונסיכה מהסיפורים הישנים על אצילי ודוכסי בתי הקסמים של ממלכות אירופה בשנים עברו. הוא לא ידע מאין שאב את הרעיון הזה והדבר גרם לו, לא בפעם הראשונה לאותו הערב, לזקור את גבותיו. הזוגות האחרים רקדו בנוקשות, במלאכותיות, אך הזוג הזה...

רמוס מזג לעצמו עוד כוס של לימונדה והחל לערבל אותה באיטיות, בוהה. לבסוף, אדוארד לווה באלגנטיות את אליזבת למקום מושבה. אליזבת התיישבה וצפתה ברוקדים האחרים. אדוארד נגש אף הוא לכיוון השולחן. "נהנה, רמוס?" שאל.

"כן, וודאי." אמר רמוס, כמתוך הרגל. 'אם סיריוס או ג'ימס היו כאן הם כבר היו עושים מכל האירוע המלאכותי הזה צחוק...' חשב.

"אגב, פרופסור דאלי נבא משהו בעל משמעות, לשם שינוי?"

רמוס צחק קלות. "לא, לא ממש."

"למה אני לא מופתע?" אמר אדוארד, ואחר המשיך, "למה שלא תציע לאליזבת לרקוד?"

"אה?"

מוחו של רמוס הגיב כאילו והוכנסו אליו נתונים שלא תואמים את המפרט שלו. 'אני? אליזבת? לרקוד?'

"היא רוקדת ממש לא רע והמוזיקה עוד נמשכת. זה יכול להיות נחמד."

"אני... אה..." החל להגיד.

"אתה לא חייב" הוסיף אדוארד, "זו רק הצעה. אם כי חבל, אתה מפסיד." אדוארד הלך ואכל משהו לא ברור ממרציפן. לרמוס זה נראה כמו סחבה.

פרופסור דה מורגאן נפרדה מלאגוז וזה האחרון מחא כף וביקש מן האחרים לחזור למקומותיהם. "אם כן," אמר כשישבו כולם, "רק הודעה קצרה: מחר יימסר דבר הפעילויות הקרובות לשאר בית הספר, תלמידים. האירוע הזה היה, אני מקווה, הישורת האחרונה אל לקראת הפעילות שתתחיל בקרוב. אני מקווה שנהניתם. אתם משוחררים. "

אדוארד, אליזבת ורמוס יצאו מן החדר. הם נפרדו לשלום ביציאה והחלו ללכת כל אחד לכיוון חדר המועדון שלו.

הייתה זו כבר השעה האחרונה באותו יום הלימודים, שיעור התגוננות מפני כוחות האפל עם פרופסור דיראק. נותר עוד חצי שיעור. "היות ונותר עוד זמן לסיום השיעור והיות ואין לכם שאלות על הנושא הקודם, אנו נתחיל עתה נושא חדש." איש לא צייץ. "רשמו כותרת: 'לחשים חודרי הגנה סטנדרטית והתגוננות מפניהם'. אני מכתיב." בכיתה, מלבד רעש הנוצות על הקלף, שרר שקט מופתי.

"... ולכן אנו נערוך שימוש נרחב ביכולות מתקדמות המבוססות על הרעיון המנחה...."

הפרופסור סיים להכתיב. "ולשיעורי הבית, עליכם להגיש לי סיכום על מגני אור לשיעור הבא. את כללי ההגשה וכתיבת הסיכומים אתם כבר מכירים." איש עדין לא זע. אף אחד לא הכניס את הספרים לתיקו. "לפני שאתם משוחררים," אמר, "ראשי הבתים ביקשו מכולם להגיע היום לארוחת הערב בזמן המדויק." מספר גבות הורמו, אך איש לא דבר. הפרופסור חייך. "משוחררים" אמר. התלמידים החלו להרעיש רק כשיצא הפרופסור מן הכתה.

הקונדסאים הגיעו אל חדרם, מותשים. כמו בתיאום מושלם, זרקו הארבעה את התיקים על יד המיטות. סיריוס נשכב שרוע על מיטתו והחל להתיר את קשר העניבה שלו. ג'ימס חלץ את נעליו וחיפש את השיקוי שקנה נגד ריח רע. לופין חדד את עט הנוצה שלו.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת. פיטר, שפשוט החליט לשכב ולא לעשות כלום, הלך לפתוח. בדלת עמד תלמיד שנה ראשונה, נמוך להחריד, פניו אדומות ואוזניו לוהטות. "מה אתה רוצה?" שאל פיטר בקוצר-רוח.

"זה ללופין, מ... פרופסור מקגונגל."

רמוס קם ממקומו ובא לראות במה הדבר. "שלום" אמר בחמימות וחייך. "חיפשת אותי?" שאל.

"הפרופסור בקשה ש... שאני אעביר לך את זה."

"הו, תודה רבה לך. איך קוראים לך, ילד?"

"א... אני ג'וזף."

"תודה רבה לך, ג'וזף." התלמיד קד בצורה משונה והחל להתקדם משם הלאה. "חכה שנייה, ג'וזף" אמר. התלמיד הסב מבטו בחשש. רמוס שלף מכיסו סוכרייה והביא אותה לילד. "זה בשבילך" אמר. הילד הקטן לקח את הסוכרייה בהיסוס ופתח את העטיפה. חיוך עלה על פניו של הילד. "ת.. תודה" אמר והסתלק מן המקום.

רמוס התיישב על מיטתו ופתח את המעטפה עליה התנוסס כתב ידה של מקגונגל. "מה זה?" שאל ג'ימס בסקרנות.

"פרופסור מקגונגל מזכירה לי שהיום בערב תועבר לכל בית הספר הודעה על הפעילות הקרובה של הבתים. היא כותבת שעלי להתכונן."

פיטר, ג'ימס וסיריוס פלטו "אה..." ארוך כשל אדם המבין משהו מסובך.

"למרות שאני לא יודע למה בדיוק אני צריך להתכונן."

"רמוס," אמר ג'ימס, "נראה לי שכולנו נוותר היום על התור ואתה יכול להיכנס ראשון להתקלח."

"והפעם לא נרד לארוחה בפיג'מה" הוסיף סיריוס.

"נראה לי שגם בלי תחתונים על הראש" הוסיף פיטר חלושות..

ארוחת הערב תמה. סיריוס פתח את הכפתור הראשון במכנסיו ואמר שעוד מעט גם הזוג הזה ידרוש קסם הרחבה. רמוס הבחין בכך שהנוכחות בשולחן הצוות מלאה היום, כולל את דמבלדור, דבר חריג למדי, אם כי לא מפתיע.

"יש לי בדיחה!" קרא ג'ימס. האחרים נשאו אליו מבטים.

"כמה סלית'רינים צריך כדי —"

מחיאת כף חזקה הדהדה בין כתלי האולם והשתיקה את הסועדים אשר הפנו מבטיהם, כבאחת, אל עבר פרופסור דמבלדור. "תלמידים, אני מקווה כי נהניתם מהארוחה. אשמח אם תעשו מאמץ קטן ולמרות השעה תפנו מעט מתשומת לבכם. פרופסור לאגוז, בבקשה."

הפרופסור נראה מישר את שפמו וקם. כשדיבר בקול, מעט מן המבטא הגרמני נכר בקולו.

"בקרוב," אמר, "בית הספר יתחיל בפעילות חדשה...." הפרופסור לא חדש לרמוס דבר, אם כי רמוס האזין בקשב רב. אולי הוא עוד יגיד משהו מעניין. חוץ מזה, מחובתו כנציג... "במסגרת הפעילות יתקיימו שיעורי העשרה משותפים..." הפרופסור התקדם בדבריו אף לאט משציפה.

"למרות שהפעילות היא משותפת לארבע השכבות העליונות, הוחלט כי הנציגים יובאו מתלמידי השנה השישית היות ותלמידי החמישית והשביעית עסוקים בלימודים למבחני הסיום והכשפומטרי."

נכרה באולם התעניינות רבה.

"את בית ריוונקלו ייצג מר אדוארד סיימור." סיימור קם ממקומו והחווה קידה קלה. מחיאות כפיים נשמעו באולם.

"את בית האפלפאף תייצג העלמה אליבזת מרי דייניאול." אליזבת נראתה מסמיקה בכיסאה, מחיאות כפיים נשמעו באולם.

"את בית גריפינדור ייצג מר רמוס לופין." השולחן של גריפינדור הורעש ומחיאות כפיים נשמעו. רמוס ישב במקומו, נבוך.

"את בית סלית'רין ייצג מר לויד אברטאווה." מחיאות כפיים רפות בלבד נשמעו באולם, בשולחן סלית'רין מחאו כפיים נמרצות. לרגע נדמה היה ללופין כי סנייפ נעץ בו מבט, אך הוא לא יחס לכך חשיבות.

"אם כך," המשיך המורה, "החידונים יתקיימו בימי שישי...."

הארוחה נגמרה. רמוס הודיעה לאחרים שיעלו בלעדיו, הוא יאלץ להתעכב מעט. "למה?" שאל סיריוס.

"זה הכל אשמתה," אמר רמוס, "הקיבה שלי..."

רמוס התקדם אל עבר האישה השמנה. הוא היה עייף וכל רצונו הנוכחי התמקד במחשבה על המיטה. הוא נכנס אל חדר המועדון אשר בו, לחרדתו, התאסף כל בית גריפנדור בצורת חצי מעגל ופתח בצעקות "רמוס! רמוס!", סיריוס, פיטר וג'ימס בראשו, מניפים שלט מאולתר של "רמוס לשלטון!" תלמיד שנה שביעית אחד הרים קולו וצעק "שקט, חברים! רמוס, נציגנו הנבחר להבסת סלית'רין, מחיצתם והשבת כבודנו, עומד לשאת את דברו לבית גריפינדור!" קריאות "ווהו!" נשמעו ברקע. רמוס העדיף לחשוב שרק דמיין את הצרחה "רמוס תעשה לי ילד" מגיעה ממקום לא ברור בקהל. תלמיד השביעית גרר אותו למרכז המעגל. רמוס תהה האם הוא יכול להפוך את אחד הכיסאות הקרובים לארון קבורה ולהיכנס לתוכו.

"אני... אה..." החל לגמגם, בראשון מהדהדות המילים 'זהו רק חידון', "בהצלחה... אה... לכולנו!" קריאת עידוד נשמעה וקוסמת צעירה אחת, לבושת פיג'מת דובונים ורדרדה ומכוערת להחליא רצה אל רמוס וחיבקה אותו. עתה הוא זיהה אותה עם הצרחה ממקודם ורק קיווה שיוכל לתקוע לה עט נוצה בתוך העין. בעצם, בשתיהן.

השיעור המשותף הראשון אמור היה להתחיל בקרוב. באולם הגדול נפרש שטיח ענקי יש מאין. שולחן רחב מידות הוצב מול השטיח וכורסא נוחה למראה על ידו, עליה ישב פרופסור לאגוז. את השיעור היום אמורה הייתה להעביר פרופסור מקגונגל. הקונדסאים התיישבו בין תלמידי גריפנדור של שנה שביעית ועל יד עוד מספר תלמידי שנה שישית וחמישית. האולם החל להתמלא. נותרו עוד כמה דקות להתחלת השיעור. הפרופסור דאלי נכנס והביט בתלמידים במבט מאוכזב. תלמידי גריפינדור ישבו עם תלמידי גריפינדור, תלמידי האפלפאף ישבו כקבוצה נפרדת בצד, כמוהם שאר הבתים.

"אנו דורשים שתתערבבו, תלמידים!" נראה היה כי איש לא ממש שעה לדרישותיו. פרופסור דיראק נכנס והביט אף הוא במתרחש. הוא הקים שני תלמידי האפלפאף ונגש אל הקונדסאים. "ג'ימס, סיריוס, פיטר, התחלפו אתם. "

"אני לא יכול להשאיר את רמוס לבד" אמר סיריוס.

"למה?" שאל הפרופסור.

"הוא שומר עלי כדי שלא אעשה שטויות." לרגע הפרופסור חייך. "בסדר. פיטר, ג'ימס, בואו אתי, לכם אין תירוץ..."

כרבע שעה של עבודה הובילו את התלמידים להתערות זה בזה, אך לא נכר היה כי נשבר הקרח, נהפוך הוא, תלמידי סלית'רין וגריפינדור שישבו יחדיו החליפו זה בזה מבטים שכללו את 'אל-תכנס-למרחב-שלי-חתיכת–."

חברי צוות השיפוט התיישבו בצד האולם. פרופסור מקגונגל נכנסה.

פרופסור דיראק נעמד ואמר שהשיעור עומד להתחיל. "אין צרך להסביר, כמובן, שאתם המון תלמידים ולכן רעש הוא דבר עוד יותר לא מתקבל על הדעת, אפילו מאשר ביום רגיל" אמר. "פרופסור, ברשותך", סיים.

"שלום, תלמידים" אמרה פרופסור מקגונגל, "בשיעור המיוחד הזה נעסוק בפעילות מעט... לא שגרתית." התלמידים נראו כמתעניינים.

"בכל שיעור רגיל עסוק המורה בללמד נושאים הנוגעים לתחום ההתמחות הצר מאוד שלו" המשיכה, "אך הלכה למעשה, החיים מחייבים אותנו, לא אחת, לערוך שימוש ביותר מענף קסם אחד בכדי להגיע לתוצאות הנדרשות, ועל כך אנסה לעמוד בשיעור היום." הפרופסור נפנפה בשרביטה ועל השולחן הופיע מעמד מתכתי למראה ועליו גיחל בוער.

"אני צריכה מתנדב, אמרה, "זה לא מסוכן." לרגע נשתררה דממה, אחר הורמו כמה ידיים באוויר. המורה זמנה תלמיד ריוונקלו אחד. "כפי שאתה רואה" אמרה, "יש כאן גיחל בוער. הייתי רוצה שתנסה לכבות אותו."

התלמיד הביט בגיחל, התרכז ואז מלמל דבר מה. סילונים של מים זינקו משרביטו, פגעו בגיחל והתאיידו. הגיחל נראה כלא נפגע. התלמיד האדים ממבוכה. "עוד מתנדבים?" שאלה. הפעם היה זה ג'ימס. הוא מלמל משהו ומתוך שרביטו בקע הבזק אור כחול. ההבזק פגע בגיחל וזה החל להעלות עשן לבן, אך אחרי מספר שניות שב לבעור כהרגלו. "ניסיון מעניין" אמרה הפרופסור. "תוכל להסביר לנו מה ניסית לעשות?"

"זה, פרופסור..." אמר ג'ימס, "זה היה קסם אשר מיועד להקפיא יריב בדו-קרב, קסם שעובר דרך מגן."

"האם יש לך השערה מדוע הוא לא פעל?" ג'ימס הניד בראשו לשלילה. הפרופסור החזירה אותו למקומו.

"עוד מתנדבים?"

כמות הידיים המורמות פחתה. עתה היה זה תלמיד שנה שביעית מסלית'רין. הוא נעמד, עצם את עיניו, התרכז והחל למלמל לחש מסובך להפליא, מתווה בשרביטו תנועות לא ברורות. לפתע נשמע רעש חזק המזכיר פיצוץ וידי התלמיד החלו להיכוות. פרופסור לאגוז מהר להטיל על התלמיד המסכן לחש נגד. עתה נראו ידיו נפחות למדי. "אולי תסביר לנו את הרעיון הגאוני שלך?" אמרה פרופסור מקגונגל.

"אני. אה..."

"בפעם הבאה לפני שאתה מנסה להעביר את אנרגית החום מגוף חם אחד לאחר, וודא שאתה שולט בלחש הזה כמו שצריך. אתה ביצעת טעות בסיסית והחלפת את המילה 'תרמו' ב'סרמו'." התלמיד האדים ונשלח למקומו בבושת פנים.

"עוד מתנדבים?" לא הורמו ידיים.

"ועכשיו אגלה לכם סוד קטן" אמרה הפרופסור בנימה המזכירה יותר הטפת מוסר מאשר ניסיון לגלות סוד, "פרופסור פליטיק כשף עבורי להבה עמידה בפני קסמי כיבוי סטנדרטיים." לרגע נשמע צליל "אההה..." מבין שורות התלמידים.

"כפי שאמרתי, בשיעור הזה נזדקק לידע ביותר מענף אחד בתורת הקסם ולכן ביקשתי את עזרתו של הפרופסור סלאגהורן." מקגונגל נקשה בשרביטה ובקבוק פקוק מזכוכית אטומה הונח על השולחן. "זהו שיקוי מיוחד לכיבוי להבות עקשניות שרקח עבורי פרופסור סלאגהורן. מי מעוניין לעשות בו שימוש?" שוב הורמו כמה ידיים. תלמידת האפלפאף אחת השתמשה בקסם הרחפה והחלה לקרב את הבקבוק אל האש, מה שהסתבר כרעיון גרוע למדי היות והבקבוק החל להעלות ריח של משהו נשרף. פקק השעם.

המתנדבת הבאה, מגריפינדור, תלמידת שנה חמישית, חלצה את הפקק, הרחיפה את הבקבוק וביצעה בו הפיכה באוויר. הנוזל התגלה כצמיגי למדי, ועד שנגע באש החל הבקבוק להראות סימני עצבנות בצורת סדקים קלים, מה שגרם גם לה לחזור מבוישת אל מקומה.

התלמיד הבא הרחיף את הבקבוק אל מעל ללהבה והפך אותו למשפך אבן. הפרופסור חייכה, אך כשנגע השיקוי בלהבות, עלה ריח רע מן הגיחל והוא החל להחליף צבעים, אך לא כבה.

"כל הכבוד על המקוריות" אמרה הפרופסור.

"היות ומלאי השיקוי שלי מוגבל, הפעם לא אוכל לתת לכם יותר מדי ניסיונות נוספים, לכן, האם מישהו רוצה להציע עוד דרך להתרת הבעיה?"

תלמיד סלית'רין אחד הציע לשפוך את השיקוי לכלי אחר, להפוך אותו למוצק ולהניח אותו על הגיחל. "רעיון מעניין" אמרה הפרופסור אחרי מחשבה קצרה, "אך חוששתני שהמרכיב הנוסף במערכת שאנו מפעילים נגד האש איננו חזק דיו. אילו הייתי נאלצת להתיר את הבעיה הזו בחיי היו-יום כאשר מלאי השיקויים שלי מוגבל, לא הייתי עושה זאת."

נראה כי מלאי הרעיונות נגמר. "אם כך" אמרה הפרופסור, "פרופסור לאגוז, אני מעבירה את שבט ההוראה אליך, לדקות הקרובות." מספר לחישות נשמעו באולם. הפרופסור נעמד ובהינף שרביט הופיע בידיו אריח עשוי חימר עליו חרוטה רונה המזכירה בצורתה את הספרה "1" בשיקוף-מראה. "מישהו מזהה את הסימן הזה?" שקט נסתרר באולם. לופין החל להרים ידו באיטיות. נראה כי המורה לא מבחין. סיריוס מרפק אותו והרים את ידו של רמוס בכוח.

הפרופסור לאגוז הבחין בו. "כן?"

"זוהי הרונה לאגוז." הפרופסור חייך. "מישהו יודע מה מיוחד בה, חוץ מזה שהיא גם שם המשפחה שלי?"

רמוס הסס. סיריוס מרפק אותו בשנית. רמוס היה היחיד להרים ידו. "היא מסמנת את המים והאוקיינוס" אמר רמוס.

"כל הכבוד, מר לופין. אני לא הגעתי אל הרונה הזו אפילו בשנה השביעית." מספר התלחשויות פרצו באולם. הפרופסור הניח את האריח על השולחן. "מי מעוניין להתיר את הבעיה?" קראה מקגונגל.

אדוארד סיימור התנדב. "אני אהפוך את האריח לכלי קיבול ואשתמש בכוח הרונה החרוטה בו" אמר בחדות ובביטחון. הוא הסיר קצווה סוררת משיערו, נעמד מול האריח וכיוון את שרביטו תוך שהוא ממלמל לחש שינוי צורה. דבר לא קרה. אדוארד נסה שוב ונכשל גם בשנית. וגם בניסיון השלישי. "חזור למקום" קראה פרופסור מקגונגל, "מישהו יודע מה הטעות?" רמוס הרהר. ואז הרגיש את מרפקו של סיריוס בעצמות החזה שלו. איש לא דבר. סיריוס מרפק אותו בשנית. פרופסור דיראק שלח אליו מבט מזהיר. "אף אחד?" שאלה הפרופסור, "אני מאוכז—"

סיריוס קם ממקומו. "רמוס יודע." לפתע נישאו אל הזוג עיניים רבות. "מר לופין, בוא" קראה הפרופסור. רמוס מלמל לסיריוס "אני שונא אותך" והאחרון החזיר לו "גם אני אוהב אותך."

רמוס נעמד אל מול האריח ועצם את עיניו. דממה נשתררה בכיתה. רמוס מלמל משהו לא ברור והתווה את צורת הרונה בשרביטו, אחר קרא בקול את לחש החלפת-הצורה והנה, הפך לו האריח לקערה גדולה. נשמעו קריאות התפעלות באולם. "אולי תוכל להסביר לכיתה מה עשית, מר לופין?" שאלה הפרופסור, שמחה. "בכלי כבר היה טמון כוחה של הרונה ולכן היה עלי קודם להפעיל מערכת שתתאם בין הקסמים השונים."

"יפה מאוד. איך עשית זאת?"

"הרכבתי קסם שישלים את הערך המספרי של הרונה לאגוז לערך של האותיות הלטיניות שמרכיב את לחש שינוי- הצורה." פרופסור דה-מורגן, המורה לכשפומטיקה, רשמה לעצמה דבר מה במרץ.

"אם כך, סיים את התרת הבעיה" אמרה.

רמוס שפך את תוכן הבקבוק אל הקערה, אחר הרחיף את הגיחל והניח אותו בתוכה. לרגע נשמע קול נפץ עז, אחר בקע אור בצבע כחול-קפוא מן הקערה, לאחריו קול זמזום חלש ולאחריו דממה דקה.

הפרופסור הרחיפה את הגיחל השחור, השרוף, הכבוי מתוך הקערה. מחיאות כפיים נשמעו באולם, קריאת "רמוס תעשה לי ערימת ילדים" פרצה מהיכנשהו ורמוס אף תהה אם זהו דמיונו המתעתע או שמא שמע את המילים "שיחקת אותה בגדול" מפיה של לא אחרת מאשר פרופסור מקגונגל.