"חידון באפלה"
פאנפיק פרי עטו של שמעון נעים

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג לפרקים הראשונים:
PG
שיפ: אין (בין דמויות קאנוניות)

ז'אנר: עלילתי
בטא: ליהי (רגולוס)

 

 

פרק ראשון

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 



הלהבות רצדו להן באח, לוחשות דבר מה לבולי העץ הנשרפים. רמוס בהה בהן, רושפות, משלחות לשונות. סיריוס וג'ימס עדין לא חזרו. פיטר תהה בקול האם יתכן ופרופסור מקגונגל החליטה לנסות משהו חדש. אחרי עוד כמה דקות בהן צפה במחולן של הלהבות סביב הבולים, הם נכנסו. הם נעמדו ליד הכורסאות בהן השתקעו רמוס ופיטר כשחיכו להם. רמוס בחן קצרות את המבע על פניו של הזוג ושאל "שוב?". די היה בניד ראשו של ג'ימס בכדי להבין את התשובה.

"אבל, אסור לשכוח," הוסיף סיריוס במהרה, "אני מריח כבר את החופש הגדול! מותר להתפרע קצת!"

"סיריוס," אמר רמוס, "נותרו עוד ארבעה חודשים שלמים! זה המון זמן!"

"הי, רמוס! אתה כבר אמור לדעת שבשביל קונדס אמיתי כל זמן מתאים! חשבתי שאני וג'ימס כבר חינכנו אותך..."

לרגע צחקו כל האבעה. לרגע נוסף השתררה שתיקה שהופרה רק כאשר אמר פיטר "גם רמוס חייב לנו משהו, לא?"

ג'ימס וסיריוס התישבו. נראה על פניהם שחיכו לשמוע משהו שישפר את מצב רוחם.

"תגיד, רמוס," שאל ג'ימס, "מה זה המכתב הזה שקיבלת? הבטחת שתספר בערב."

"אהא," אמר סיריוס, "ולאן הלכת כשהיינו אצל מקגונגל?"

רמוס פלט "האמממ..." קצר. רמוס הצביע אל עבר האש וצעק "תראו! שם!"

כשהסתובבו, כסה רמוס את פניו בספר. במהרה זכה לנקישה על כריכתו ולמבט ספק-מאוכזב-ספק-משועשע מסיריוס.

"אני חייב?" שאל רמוס.

"אנחנו לא נכריח אותך, חבר. אחוות קונדסאים, וכאלה..." אמר סיריוס.

"אנחנו רק נתאכזב נורא." הוסיף ג'ימס.

"ולא נחקור אותך עד שתוציא את זה, כמובן." הוסיף סיריוס.

רמוס פלט עוד "האמממ..." קצר ואז אמר, "בסדר, בסדר. נכנע. הקשיבו". הוא הניח את הספר על השולחן ושילב אצבעותיו זו-בזו.

"המכתב היה הזמנה לשיחה. הוזמנתי לשיחה אצל פרופסור דמבלדור."

"למה?" שאל סיריוס וקם מן הכסא, "מה כבר עשית שהוביל אותך לחדר המפורסם, ולמה לא סיפרת לנו?" שאל.

ג'ימס צחקק. "אתה יודע שהמנהל לא עסוק רק בטיפול בתלמידים סוררים כמונו, לא?" סיריוס התישב בחזרה בכסאו. "כשאתה אומר את זה... תמיד חשבתי שהוא עסוק רק בלסלק תלמידים. ובלדבר עם פילץ' על מיקום העציצים בבית הספר, עבודה חשובה."

"אני מצטער להרוס לך," אמר רמוס, "אבל מסתבר שיש לו עוד כמה דברים לעשות. אולי תתפלא לשמוע," אמר בקריצה, "אבל לא סילקו אותי מבית הספר."

פיטר הוסיף "אז....?"

"ובכן, כמו שאמרתי, המנהל הזמין אותי לשיחה אליו. אתם יודעים שהססמא הנוכחית היא 'סחבת מרציפן'? מה אתם אומרים על זה?"

"נחמד. המשך." אמר ג'ימס.

"טוב, טוב, נו... אז הגעתי אל המנהל לשיחה. והוא סיפר לי על רעיון חדש שלו לבית הספר. הוא אמר שהיות ו-אתם-יודעים-מי מתכנן להתקיף בקרוב, עלינו להיות מאוחדים, ולכן חשב לעשות פעילות משותפת לכל הבתים. הוא רוצה שכמה מורים יעבירו שיעורים משותפים לכל השכבה ביחד, כשהבתים מעורבים, כל שבוע כמה שיעורים על נושא אחר. מעין הרצאות העשרה, או משהו כזה."

"זה נשמע לא קונדסאי ומשעמם להחריד" אמר סיריוס, "אבל מה אתה קשור? אל תגיד לי שאתה מרצה או משהו."

"לא, לא ממש. פרופסור דמבלדור אמר שהוא מתכנן שבסוף כל שבוע יערך חידון ידע על הנושא השבועי ובו תהיה תחרות ספורטיבית קלה בין הבתים. כל בית שולח נציג משלו."

"אז אתה..." אמר פיטר.

"פרופסור מקגונגל החליטה שאני איצג את גריפינדור." אמר רמוס, קולו חלוש מעט.

ג'ימס הושיט את ידו ורמוס לחץ אותה. "וואו!" קרא, "כל הכבוד, באמת! אני בטוח שאתה תיצג אותנו בכבוד!"

"זה דורש להסיר את הכובע" אמר סיריוס, קם, והסיר באופן תיאטרלי למדי את הכובע שלא היה על ראשו. ג'ימס ופיטר עשו כמוהו.

"די," אמר רמוס, סמוק משהו, "אתם מביכים אותי."

"לא, לא, לא!" התעקש ג'ימס, "זה ראוי! אתה תוכיח לבית הספר שקונדסאי אין משמעותו... ובכן... אדם חסר ידע." הוא הביט על סיריוס ושניהם פרצו בצחוק.

"מתי זה מתחיל?" שאל פיטר.

רמוס הרהר לרגע ואחר אמר "מחר אני אקבל הודעה על מפגש מקדים בו ימסרו לי כל הפרטים."

סיריוס קם וטפח קלות על שכמו של רמוס. "כל הכבוד, באמת."

רמוס מלמל "תודה", נבוך. "נראה לי שהגיע כבר הזמן ללכת לשון", אמר.

"כנראה שכן" אמר ג'ימס. "בואו לחדר. הגיע הזמן להתארגן למחר."

 

סיריוס מזג לעצמו עוד סלט לצלחת והתוכח בקולניות עם ג'ימס על הסיכויים של קבוצת הקווידיץ' האהובה עליו.

"זאת פשוט שערוריה!" אמר מבעד לפה חנוק בעגבניות חתוכות, חלקי מלפוננים, כרוב וגזר, "המאמן היה חיב להחליף את החובט לפני האימון. הוא היה חולה!" אמר.

"אבל אתה יודע טוב שהמחליף שלו תמיד מפספס במשחקים חשובים! בכלל, הבעיה היתה עם המחפש..."

"מה פתאום!" אמר סיריוס, "זה פשוט...". לרגע נדמה היה שנבואת הזעם התממשה ואכן הקדים לו קנה לושט, אך אחר הבחין רמוס בפניו של סיריוס והבין מיד במה מדובר. לאורינה. היא עברה שם והתישבה בשולחן של ריוונקלו. במקום לא מתאים, כנראה.

"אהח, לא משנה" אמר סיריוס.

לרגע נראה ג'ימס כפוסח על שני הסעיפים. האם לדרבן את סיריוס להמשיך בויכוח? לבסוף נראה כי ותר, החבורה שהותירה לאורינה בסיריוס היתה טריה...

סיריוס הדף את הצלחת שלו, כמעט בהפגנתיות, וסרב לאכול עוד.

"משום מה אני לא רעב הבוקר."

רמוס שלח מיד מבט אל פיטר בתקווה שזה יבין ולא יזרוק הערה חסרת טאקט בסגנון "אבל עד לפני רגע אכלת כמו פיל". נראה, שלשם שינוי, פיטר הבין.

הינשופים הגיעו. קשקשת רבתי פצחה באולם כאשר בעלי הכנף הדפו בכנפיהם לנחיתה. ורמוס קיבל מכתב. הוא לא הורגל לקבל הרבה מכתבים. בחינה מהירה העלתה כי מדובר במעטפה עליה מתנסס סמל הוגוורטס. רמוס עוד תהה למה הוגוורטס שולח מכתבים אל היעד "הוגוורטס" כשג'ימס אמר "הי, מה יש לך שם?"

"מכתב" ענה רמוס בסתמיות.

"לא, פיל..." ג'ימס העלה על פניו הבעה משונה למראה. "מי שלח אותו? מה כתוב בו?"

רמוס הראה לג'ימס את המעטפה.

"פתח ונראה." אמר זה האחרון ושלח ברמוס מבט בוחן. נראה היה לרגע שאפילו סיריוס התאושש מעט ושב לגלות עניין.

"זה מפרופסור דיראק" אמר.

"יש לנו איתו שיעור מחר. מעניין מה כל כך דחוף שהוא צריך לשלוח לך את זה היום..." אמר פיטר בסתמיות.

"לרמוס לופין היקר שלום," החל לופין להקריא, "שמחתי לשמוע מפרופסור מקגונגל כי אתה הוא הנציג אשר נשלח מטעם בית גריפינדור בכדי ליצגו בחידון הקרוב עליו מסר לך המנהל, פרופסור דמבלדור. כאחראי על הפאן החברתי שבאירוע, אני שמח להזמינך למפגש היכרות שיערך עם הנציגים האחרים. אנו נפגש הערב, ליד הפסל של ד"ר קאריג, בשעה עשר. אני מניח שאוכל לוותר על המשפט 'התיצבות חובה', הפעם.

 

שלך בברכה,

אלברט דיראק".

 

"נחמד," אמר ג'ימס, "תראה להם!"

"ג'ימס," אמר רמוס, "זה רק מפגש חברתי."

"נו, באמת, אתה סתם מקשקש" אמר, "הנציג של סלית'רין יהיה שם. נראה לך שהם בחרו בסבר-מאוס? יהיה נחמד לראות אותך משפיל אותו בתחרות הזו שלכם."

חיוך משונה עלה על פניו של סיריוס. "בהחלט. תמחוץ אותו."

"נראה. נדע היום בערב. בינתיים עדיף שלא תספרו על זה לאף אחד עד לתחילת החידון. שלא יעשו מזה סיפור..."

הארבעה החלו להתקדם אל עבר האולם בו נערך השיעור הבוקר. רמוס הרהר לא אחת במחשבה ששיעורי התעמלות הבוקר עוד יבוטלו הודות לתרומתם הרבה של ג'ימס וסיריוס למהלכם התקין. רמוס וסיריוס פטפטו על המורה המסכנה. הקונוסים שכישפה בפעם האחרונה נהפכו להם באחת לשלוליות שמן. מי שהיו מסכנים אף יותר היו תלמידי הסלית'רין אשר ניסו באותו הזמן להגיע לתוצאה טובה יותר מזו של תלמידי הגריפינדור במסלול דמוי הסלאלום...

לפתע נעצר ג'ימס מולם וצעק "הנה את!" תוך שהוא מחבק מישהי בחוזקה. סיריוס הפנה לרגע מבט, אחר נדמה היה כי התעלם במופגן והמשיך לדבר על תוכניותיו למקרה והמורה היקרה תחליט לנסות טיפוס בחבל.

"סיריוס," אמר רמוס, "זה עלול להסתיים בנזק רציני. זה שלא היו הוכחות לגביך בפעם הקודמת..."

"שטויות" פטר אותו סיריוס בין רגע, "נפילה קצרה לא הרגה אף אחד עדיין..."

"אתה רוצה לבדוק?"

"על סנייפ... זה נשמע מפתה!"

 

האחרים עוד עיכלו את ארוחת הערב. כשרמוס יצא מן המקלחת, לבוש בתחתונים בלבד ומכוסה במגבת, סיריוס שלח אליו מבט חמור סבר. "אתה לא הולך ללבוש את זה, נכון?" שאל והצביע בידיו על הבגדים המונחים, מקופלים, על הכסא.

"למה לא?"

סיריוס טפח על כתפו של רמוס בחמימות. "שמע, אני יודע שאתה גאון, באמת, אבל יש דברים שאתה באמת לא מבין. ולשם שינוי אני יודע, וסלח לי על חוסר הצניעות, קצת יותר ממך הפעם. זה כמו שאתה עוזר לי ב... כל המקצועות."

פיטר וג'ימס צחקו.

רמוס הביט בו במבט מעורב שכלל שילוב של הפתעה מסוימת עם עיקום חד-זווית של אפו.

"אתה לא הולך ללבוש את זה. רמוס, אתה יוצא!"

סיריוס נתן לרמוס מבט אשר הזכיר לו באופן מסתורי מורה המסביר את אותה הסוגיה לאותו התלמיד בפעם המי-יודע-כמה.

"ג'ימס," אמר, "עשה טובה וזרוק לי את הגלימה ההיא מהמדף שלי. כן, הזו". הגלימה חלפה לה במסלול קשתי באוויר וסיריוס תפס אותה במדויק. רמוס יכול היה להבחין בקרעים המשובצים בה.

"זאת הצעקה האחרונה, רמוס. אתה תלבש את זה, לא את... הדבר הזה שרצית ללבוש.. והמכנסיים... יש לך משהו במידה המתאימה, ג'ימס? רמוס הרבה יותר רזה ממני." ג'ימס חטט לרגע בארונית שעל יד מיטתו וזרק משהו. "הו," אמר סיריוס, "זה טוב. עכשיו רק פיטגרו ישלים לנו סריה ותוכל לצאת עם לבוש קונדסאי לחלוטין."

עוד לפני שהספיק להביט, פיטר השליך חולצה צבעונית לידיו של סיריוס.

רמוס עקם את אפו בנחרצות. "תודה רבה, באמת, אני מאוד מעריך את זה, אבל —"

"שום אבל, רמוס. אתה יוצא ואנחנו לא מרשים לך לצאת ככה."

"אה...."

"שתוק והתלבש. אתה עוד תאחר."

ג'ימס זרק בקבוקון בושם. "קח גם את זה" אמר, "אחד היקרים בשוק. כל בחורה במרחק קילומטרים תפול הישר לידיך."

סיריוס חייך. "קדימה..." אמר, "אנחנו מחכים לראות אותך לבוש כמו שצריך".

 

רמוס חצה את המסדרון הארוך בדרכו אל גרם המדרגות הבא. בינו לבינו הסכים אפילו להודות שלמרות שהחולצה קצת לא יושבת עליו טוב, המצב יכול להיות גרוע בהרבה. עד שנתקל בראי בכניסה אל אחד מחדרי השירותים. עכשיו הוא מבין למה האחרים כל כך היו לחוצים שילך כבר ואפילו לא נתנו לו להכנס אל חדר האמבטיה ולשטוף פנים...

 

ממשיך בדרכו עם תחושה קלה של חוסר אונים לנוכח בבואתו, הרהר רמוס בשאלה מה הם הולכים לעשות בפגישה. "רק שלא יתחיל עם משחקי חברה מטופשים" אמר לעצמו חרש, "ושלא יצפה לשים מוזיקה כדי שנרקוד. טוב, נו, אחרת זה לא חייב להיות כזה נורא..."

היתה עוד מחשבה אשר נאבקה לפרוץ מבין קפלי מוחו. "אלה בוודאי תלמידים מאוד מוצלחים. מה אם אני... לא ברמה שלהם?"

מסיים עם גרם המרגות האחרון, יכול היה להבחין בדמויות העומדות ליד פסל הדוקטור. הוא התקרב ומצא את פרופסור דיראק, מסורק ולבוש בחגיגיות, לידו עוד תלמיד ותלמידה. לפי הגלימה הירוקה והכמעט רשימת, השיער המסורק בקפידה והשרשרת בעלת תליון הירקן, לא נתן היה לטעות- היה זה נציגו של סלית'רין, ילד בשם אברטאווה, רמוס לא זכר את השם הפרטי. לפחות זהו לא סנייפ. "עדיף כך," חשב, "אני מעדיף שיהיה לי מתחרה. לא יריב אישי..."

והיתה שם ילדה. נדמה היה לו כי לא הבחין בה אף פעם קודם לכן. עיניה השחורות סקרו אותו מכף רגל ועד ראש. רמוס היה בטוח לחלוטין כי ברגע זה הוא מאדים לחלוטין.

"רמוס," פנה אליו פרופסור דיראק, מבטו מופתע במידת מה,"אני שמח שהגעת. עתה אנו מחכים רק למר סיימור ונוכל להתחיל". רמוס הנהן. אם כך, בית ריוונקלו שלח את אדוארד סיימור. "לא מפתיע למדי..." חשב.

הילדה, שעתה היה ברור למדי כי היא הנציגה של האפלפאף, המשיכה לסקור אותו עם הבעה משונה.

אי-הנוחות גרמה לרמוס לשקול ולהודיע כי הוא זקוק לפגישה דחופה עם המרפאה. "זה תירוץ לא רע" חשב, אך באותו הרגע הגיע לו סיימור תוך שהוא אומר "אני מצטער על האיחור, פרופסור."

"אה, לא נורא, לא נהיה דקדקנים", אמר פרופסור דיראק, "זהו סך הכל מפגש חברתי, לא שיעור, ואיחור של שתי דקות הוא דבר נסבל, הלא כן, אדוארד?"

סיימור חייך.

"אם כך, כשכולם כאן, נתן להמשיך". הפרופסור התחיל ללכת. נתן היה להבחין בבירור בצליעה אשר לוותה את הליכתו ברגל ימין.

"לאן הולכים?" שאל אברטאווה.

"אה..." החל המורה לענות, "למועדון המורים."

"מועדון מורים?" שאל סיימור, פליאה מסוימת נכרת בקולו.

"הו, וודאי. גם מורים הם בני אדם. גם הם רוצים להפגש מדי פעם אחרי הלימודים ולדבר. גם הם רוצים לחגוג מדי פעם יום-הולדת. גם להם יש חיים אחרי השיעור, אתם יודעים."

"מועדון מורים?" חשב רמוס, "איך זה ש..."

"זהו חדר סודי" אמר הפרופסור אשר נעמד עתה, "הוא לא מופיע במפות". לרגע היה מוכן רמוס להשבע כי זכה לקריצה קצרצרה מצד המורה.

"עכשיו," אמר המורה, "אף פעם לא תהיתם למה יש כאן שטיח קיר כה ענק ובעל ציור כל כך מכוער עד עתה? אני מתפלא. כשאני הייתי תלמיד, הרהרתי בזה פעם. החלטתי ש... טוב, נו, אני עדיין מורה כאן. אשמור את הסוד הזה לעצמי."

האחרים צחקקו קצרות.

המורה התקרב אל הקיר, לחש אליו דבר מה ודלת הופיעה יש מאין.

"הכנסו" אמר.

 

היה זה חדר נעים למראה ובעל אווירה חמימה. הוא הזכיר את חדר המועדון. אח מבוערת דלקה בו וקירות הלבנים היו צבועים בגוונים עדינים של צבעי ארבעת הבתים, מעורבבים מדי פעם זה בזה. פרופסור דיראק הוביל אותם אל שולחן בצורת מחומש משוכלל. הם התישבו. מצדו האחד ישב סיימור, מן האחר הנציגה ההיא מריוונקלו, מולו ישבו אברטאווה ופרופסור דיראק.

הפרופסור נענע את שרביטו ובתוך רגע הופיעו על השולחן שתיה וכיבוד קל.

"זו אמנם לא מסיבה" אמר, רמוס הרגיש אדם מתמלא בלחייו, "אך ארגנתי לנו מעט כיבוד. אם כך, לפני שנתחיל, אשמח אם כל אחד מאתנו יציג את עצמו. לויד, מוכן להתחיל?"

"כן, פרופסור."

"ואה, אל תקראו לי 'פרופסור' הערב. מילא בכיתה או בנסיבות רשמיות פחות, זה פשוט גורם לי להרגיש זקן. מילא, 'מר דיראק' זה עוד נסבל. בינינו אתם אפילו לקרוא לי אלברט. המשך."

"כן פרו... מצטער, כחו של הרגל." המורה חייך.

"אני לויד אברטאווה, סלית'רין."

"אדוארד סיימור, ריוונקלו."

"רמוס לופין, גריפינדור."

"אליזבת דייניאול, האפלפאף".

"אלברט דיראק, חובב קווידיץ'."

 

אליזבת נראתה מהדקת את הסיכות שעל שיערה השחור-כסוף. כשהבחינה ברמוס המגניב אליה מבט, פלטה חיוך מבויש.

"לעזאזל, איך אני לבוש..." אמר לעצמו רמוס וישר את גלימתו.

 

"אם כך," אמר המורה, "המטרה של כל העניין שלשמו הבאנו אתכם היא אחת- לנסות להביא לקצת יותר אחווה ושיתוף פעולה בין הבתים. כידוע, וולד– ההוא-שאין-לנקוב-בשמו, מתכנן כרגע את המתקפות הבאות שלו, השקט היחסי, אשר כלל רק פעולות 'פה ושם', השקט הזה לו זכינו בשנתיים האחרונות, הולך להגמר בקרוב. ואנו חייבים להשאר מאוחדים. לכן, פרופסור דמבלדור מקווה שפעילות חברתית וחינוכית משותפת של כל הבתים בתוספת מעין חידון קליל וספרטיבי ישפרו את המצב. מכם, הנציגים, אנו מצפים להיות שגרירים של אחווה אמיתית בין הבתים. איך אומרים? 'כחנו באחדותינו'." דממה שררה.

"לגבי החידון- כל שבוע יוקדש לנושא אחר- שינוי צורה, תורת הצמחים, שיקויים ולחשים, כאשר בסופו יערך סיבוב נוסף על נושאים שונים מתחומי הקסם. הבית הזוכה יקבל עוד יום חופש. כאמור, אנו מצפים לתחרות ספורטיבית, קלילה וחביבה. השופטים יכללו אותי, את פרופסור דאלי, פרופסור דה-מורגן ופרופסור לאגוז. בסך הכל, אני מציע שלא תקחו את הדברים ברצינות רבה מדי, זהו רק חידון.

"ועכשיו, כשסיימנו את הברברת- לחלק המעניין". הפרופסור הקיש בשרביטו ובקבוק יין וחמישה גביעים מלאים הופיעו להם.

החמישה השיקו כוסות.

 

הפרופסור קם ממושבו והתישב על ספה נוחה למראה. "תגיד, אדוארד, מה דעתך על הביצועים של הקבוצה שאתה כל כך אוהב?"

במהרה פתחו סיימור, אברטאווה והמורה בויכוח סוער. "תמיד אמרתי שהחובט לא יכל לשחק! הוא היה חולה!" קרא סיימור.

רמוס ואליזבת נותרו עתה לבדם סביב השולחן. היא הביטה בו במבט מבויש. רמוס היה בטוח שהסמיק אף הוא. הוא תופף על השולחן בעצבנות. משום מה, התקשה לבטא את המילים הכה טריויאליות "מה שלומך?" באותו הרגע.

אליזבת הדקה את הגומיה שעל שיערה.

רמוס שלח את ידיו בכדי להדק את עניבתו, אך אז נזכר שאיננו לבוש בבגדי בית הספר, מה שלא שפר את הרגשתו.

"ובכן," אמר המורה, "השעה כבר מאוחרת. נראה לי שהגיע הזמן שתחזרו לחדרים. אדוארד ולויד ברכו את כולם ללילה טוב והלכו. רמוס הרגיש שלמרות שהיה שמח להיעלם בזה הרגע, רגליו כמו נטועות בקרקע. אליזבת הביטה בו לרגע, קמה, והלכה. האם דמיין, או שמא שלחה לעברו חיוך?

לבסוף אמר רמוס "להתראות, לילה טוב" למורה ויצא מן החדר. האחרים כבר הספיקו להיעלם מדרכו, משום מה.

רמוס החל להתקדם לכיוון החדרים של גריפינדור.

"טוב, נו," אמר לעצמו, "זה לא היה כזה נורא."