קונדס מסוכן
פאנפיק פרי עטה של Opheliaemortal
מחברת: Opheliaemortal
דירוג: R
שיפ: בלאטריקס/סיריוס
טיזר: בראשית שנתם החמישית בהוגוורטס, הקונדסאים באים
במגע עם שתי תלמידות חדשות שהועברו זה-עתה להוגוורטס: נרקיסה ובלטריקס בלק. בכך,
הם משחררים מערבולת של מרירות, קנאה, שנאה ותאווה. הזהרו מגילוי עריות והומור גס
ומרושע.
תרגם מאנגלית: Envinyatar
פרק
שני
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל
דף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)
|
|
|
סיריוס שוטט ברחבי בית הספר, תר אחר מקום שקט
וחשוך בו יוכל להתבודד, הרחק מכולם ומהכל. היה זה ערב קריר ומוכה רוח; ג'יימס
הסתלק לו לאימון קווידיץ' מיד לאחר ארוחת הערב, דבר שהביא את סיריוס להחליט, כי
אין לו מצב רוח לחברה של אף אחד מאז
ומעולם, הוא נעשה מלנכולי כאשר הופרד מידידו הטוב, אולם הלילה חש עצמו מדוכא
במיוחד - בעיקר בגלל המכתב שקיבל מאימו: סיריוס כמעט ולא הספיק לחזור לבית הספר,
וכבר החליטה אימו שהוא לא יתקבל בברכה בביתו בחופשת חג המולד; גרוע יותר - היא גם
אסרה עליו במפורש לבלות את החגים אצל הפוטרים, במקום בו ידעה כי יתקבל בברכה או,
שומו שמיים, יהיה שמח.
"עלייך להשאר בבית הספר ולבלות את זמנך
בהתכוננות לבחינות הבגרות" כתבה בכתב-ידה החד והמתפתל. סיריוס לא התאבל
במיוחד על העובדה כי לא יחזור לביתו, אבל מצא את עצמו פעם נוספת שרוי במבוכה,
ונאלץ למצוא תירוץ מפוקפק חדש עבור ג'יימס, בכדי להסביר לו מדוע לא יוכל לבלות
איתו את חופשת חג המולד; ג'יימס היה מתקשה להבין את האמת, וסיריוס חשש לנסות
ולהסביר לו.
מנסה לגרש את המחשבות על אימו מתוך ראשו, טיפס
בכבדות במדרגות המוליכות אל מצפה הכוכבים. כוונתו היתה לתפוס עמדה ליד אחד מחלונות
הזכוכית העצומים, ולצפות משם באימון הנבחרת של גריפינדור. שם, לא יפריע לו מזג
האוויר הסוער; למען האמת, ג'יימס היה במיטבו במיוחד במזג אוויר שכזה: סיריוס הרהר
בדרך בה ימצא את ידידו אחרי האימון, סמוק פנים ומדושן עונג, מוכן בכל מאודו לקפוץ
אל תוך כל אתגר מזדמן. אזי, היו שניהם יושבים במועדון עמוק אל תוך הלילה, מאביסים
עצמם בממתקים, בעוד ג'יימס מסביר לו את כל קורות האימון, מהלך אחר מהלך, ומדגים
בפניו כל אחד מן התמרונים שניסה.
הלוואי ואימון הקווידיץ' הזה יגמר כבר, הרהר סיריוס; אף אחד לא היה מסוגל לעודד את
רוחו הנכאה היטב כמו ג'יימס.
בתנועה שקטה, פתח את דלתו של המצפה הריק, ונע לעבר גרם
מדרגות המתכת הצרות והמפותלות שהעפיל מעלה, בואכה אל הקומה העליונה והצרה; המקום
היה מצויין לצרכיו, צר ועמוס ככל שיהיה בארונות ומדפים מלאים בכלים, עדשות
ותרשימים; בקומה העליונה נקרעו חלונות גבוהים ורחבים שהתנשאו לגובה חמישים רגל, עד
אשר פגשו בשיפוע הגג ויצרו קמרונות עצומים לגודל.
סיריוס מצא ספסל ארוך, מרופד בקטיפת בורגונדי כהה, סמוך
לאחד החלונות; שם, קרס על גבו ובהה בשמיים הכתומים-ורדרדים שנפרשו מצידה האחר של הזכוכית.
אנחת רווחה קולנית נפלטה מפיו: מאז ומעולם, סייע לו המקום הזה בכל עת בה רצה לרענן
את מחשבותיו; קשה היה לו להוותר מדוכא, כאשר נפרשו השמיים הפתוחים מולו, לוחשים
באוזניו אודות חופש.
"ובכן, ממה אתה מסתתר?" התמר קול
מהפינה הרחוקה של המצפה.
מבין לפתע כי הוא אינו לבד, סיריוס הזדקף במהירות
לישיבה, חוטף את השרביט מתוך גלימתו; חמישה חלונות ממנו, מוסתרת מאחורי מספר
טלסקופים ושרפרפים, ישבה בלאטריקס. היא לא התבוננה לעברו, אלא לחצה את מצחה כנגד
משטח הזכוכית הקר של החלון, בוהה אל האדמה הרחוקה למטה. כעת, עטתה על גופה גלימות
קטיפה שחורות עם סמל בית סלית'רין, מרופדות בפרווה אפורה ומשיית. אזי, נסוגה
מהחלון והסתובב לעברו, חושפת את העובדה שמתחת גלימתה לבשה מכנסי ג'ינס כחולות
ופשוטות, ואפודה אפורת-פסים. חיוך הסתמן על פניה, כאשר התקרבה לעברו.
"הפחדתי אותך?" שאלה בתמימות מעושה, קולה
חושף טפח של גאווה נוכח האפשרות האחרונה.
"בוודאי שכן! חשבתי שאני כאן לבד" מלמל
סיריוס בקול מרוגז; כך או כך, לא היה לו מצב רוח לגלגל שיחה עם איש - ופחות מכל,
עם חבר אחר בבית בלק הארור ועתיק היומין.
בלה התיישבה על ספסל הקטיפה לידו, אזי נטתה והניחה את
מרפקיה על ברכיה. חיוכה התפוגג, כאשר שבה להחזיק את פניה בידיה, מקבעת את מבטה
לעבר השמיים המחשיכים, כעת חש סיריוס, כי אין בה ולו שמץ ילדותיות: היא נראתה
כאילו העולם כולו רובץ על כתפיה. אפילו חיוכיה נראו מתוחים ומעושים: מסכה גרידא,
המטמינה תחתיה רגש עמוק ומבעית.
"אני מצטערת אם הפרעתי לך" אמרה בקול ערפילי
"אני... פשוט הייתי צריכה מקום להיות בו לבד. לא שיערתי שמישהו אחר יעשה את
כל הדרך למעלה ויגיע עד לכאן. האמת היא, ששמחתי לראות שזה אתה ולא... נו טוב,
מישהו אחר".
משהו בליבו של סיריוס התחמם נוכח עצם המחשבה: היא שמחה
לראותו.
"האם את... מתחמקת ממישהו?" שאל באדיבות,
מקווה בליבו כי דודניתו תפסיק להתבונן בארשת אטומה אל מחוץ לחלון, ותפנה לעברו את
אותן עיניים ירוקות ומדהימות שלה. בלה הרכינה את ראשה, מפליטה צחוק קליל.
"לדעתה של אחותי, אני מתחמקת מחיי שלי... בדיחה
משעשעת מאד, כאילו החיים האלו הם שלי באמת ובתמים" אמרה בסרקסטיות, יותר אל
עצמה מאשר לסיריוס. שערה החל ליפול באיטיות וברכות על ראשה המורכן. בהיסח הדעת,
העבירה בלאטריקס את שתי ידיה בתוכו; אזי, התרוממה באחת ונפנתה לעבר סיריוס.
"תגיד, יש לך מושג מדוע אנחנו כאן, סיריוס?"
שאלה.
"כמובן, שנינו רצינו להיות לבד" החזיר הוא,
מנסה למצוא דרך שתחפה אי-כה על התנהגותו הקודמת.
חיוך חיוור הסתמן על פניה.
"לא זה. התכוונתי - נרקיסה ואני, מדוע אנחנו כאן
בהוגוורטס".
סיריוס הסמיק. "כוונתך, שיש עוד סיבה, מלבד הכוונה
לענות אותי?"
"אממ... זה רק תמריץ נוסף בעבורי, בן-דודי היקר.
הרי ברור שלא יכולתי לסרב לאפשרות להגיע לכאן, להרוס את המוניטין שלך, ולהפוך את
עולמך הקטן והמושלם על פניו" החזירה בחיוך מרושע, מסובבת אצבע עדינה בתוך
שערו. אזי, הרצינה והוסיפה.
"אנדרומדה, זו הסיבה. היא בחרה בכדי להנשא
לבן-מוגלגים אחד בשם טד טונקס. אף אחד לא ראה או שמע ממנה מאז ששלחה לאבא ואמא
מכתב המבשר כי היא נשואה באושר, ומצויה מחוץ להישג ידם - לנצח"
"את מתלוצצת!" סיריוס חש עצמו משועשע למדי
"אנדרומדה, בבת-עינה של אמא שלך?"
"האמת, שאני מופתעת שאמא שלך לא טרחה להזכיר את
הסיפור באוזניך. הייתי בטוחה שדווקא אתה, מכל האנשים, תדע" אמרה בלה.
"כן, בטח. אני? שמישהו יבטח בי עם סודות
משפחה?" רטן סיריוס, משפיל את מבטו והולם במרירות בפיסת קטיפה מתקלפת בקצה
הספסל, כעס שב ושוטף אותו משנזכר באימו.
"למען האמת, דווקא שמעתי משהו" אמרה בלאטריקס
בעדינות. סיריוס הרים את עיניו ובהה בה בהפתעה.
"נו באמת, לא ידעת שהאמהות שלנו הן צמד היצורים
המרושעים ביותר ביקום?" סיכמה היא בנחרת-צחוק. אחר, המשיכה בסיפורה.
"אנדרומדה פגשה את טד בבובאטון בשנה שעברה, והם
התאהבו. אפשר גם להבין מדוע... הוא באמת נאה, והיה כל-כך נחמד אליה..."
"נו, ואת מתכוונת ברצינות לספר לי, שאת ונרקיסה לא
הלשנתן עליה מבעוד מועד?" החזיר סיריוס.
"היא אחותי הבכורה, ומי אני שאומר לאנדרומדה משהו?
נרקיסה, לעומת זאת, היא סיפור אחר לחלוטין. אנדרומה כישפה אותה עד אובדן הכרה
במהלך השנה. האמת? אני לא בטוחה שנרקיסה התאוששה לגמרי ממה שחטפה ממנה" אמרה
בלה בכיווץ גבות.
"בלאטריקס בלק!" סנט בה סיריוס "את נשמעת כאילו את מסכימה עם
מעלליה של אחותך. אם אמך היתה שומעת, היא זו שהיתה מכשפת אותך עד אובדן
הכרה".
"אם לא גרוע יותר" אישרה בלה "אבל כך או
כך, אנדרומדה נמלטה מכלוב הברזל שלה. אולי בחרה לעצמה גורל בזוי, אבל השורה
התחתונה - היא חופשיה. אני מניחה שהיא מאושרת... גם אם נרקיסה ואני סובלות כתוצאה
מכך. אי אפשר לגנות את הדרך בה דרשה שליטה בחייה שלה".
לרגע, חלף צל על פניה, ואזי שבה וגיחכה "הם פוחדים
שהיא בהריון עכשיו".
סיריוס חש כי הוא עומד להתפקע מצחוק.
"אלוהים! מה לא הייתי נותן בכדי ללחוץ את ידו של
אותו טד טונקס"
"משום מה, הורי לא שותפים לדעתך... הם פשוט
מבעבעים מזעם, במיוחד על הדרך בה נראו כמו צמד אדיוטים מושלמים. מהסיבה הזו, מיהרו
להאשים את בית הספר: הם טענו ששטפו לאנדרומדה את המוח, ושצריך לסגור את המוסד
הזה... כאילו הוא סוג של בית-בושת. לא מעט משפחות טהורות דם הוציאו את הילדים שלהם
מבובאטון אחרי עניין אנדרומדה. ועכשיו, אבא ואמא מנסים להציל את כבודנו... כלומר,
את זה של נרקיסה ושלי".
"איך?" תמה סיריוס.
"קודם כל, תשבע לי שלא תספר לאף אחד. אין לי חשק
לפגוע במשפחה שלי עוד יותר... כלומר, למרות שזה לא לגמרי בלתי צפוי במשפחת קוסמים
עתיקה, זה עדיין יגרום לכמה וכמה גבות להיזקר בהוגוורטס".
"אני נשבע", הבטיח סיריוס בארשת-פנים זהירה.
"במהלך הקייץ, הם כבר הספיקו לארגן את אירוסיה של
נרקיסה למשפחת קוסמים מן המעמד העליון" אמרה בלה בכובד ראש.
"מה?!" הזדעק סיריוס, פוער את פיו בזעם
"היא... בסך הכל ילדה! איך הם יכלו לעולל לה דבר כזה?"
בלה הביטה בו בחשש.
"היא יותר מבוגרת ממך!" קראה בדי-התגוננות
"אתה...אל תגלה שאני זו שסיפרתי לך. בבקשה, אל תאמר כלום!" התחננה.
"כמובן שלא, לא חלמתי לבגוד באמון שלך" ענה
סיריוס, מישיר מבט אל עיניה הבהירות והאומללות, שדמעות החלו לבצבץ בשוליהן, וליטוף
באיטיות על פניה. מופתע מן התגובה הבלתי-צפויה, עשה סיריוס כמאליו את הדבר הראשון
שעלה בדעתו: לתפוס את שולי גלימת בית הספר שלו, ולמחות בעזרתה בעדינות את דמעותיה.
"למה את בוכה? אני... מצטער אם הרגזתי אותך"
גמגם התנצלות.
"הו לא, זכותך להתרגז. כל הדבר הזה מחליא, ומה
שיותר גרוע, שהם מתכוונים לעשות איתי את אותו הדבר, אם לא הספיקו לעשות זאת כבר
כעת, בעת שאנחנו מדברים" התייפחה. לפתע, התבהרו הדברים במלואם בתוך מחשבתו של
סיריוס: רודולפוס לסטריינג'. הוא המועמד להתארס לבלאטריקס, שלא יכלה לסבול אפילו
את השהות בנוכחותו.
אין פלא שהיא בוכה הרהר בינו לבינו, רעד של גועל חולף בו מעצם המחשבה על
רודולפוס.
מושך אותה לעברו, קבר את ראשה בתוך חזהו בעודה ממשיכה
להתייפח בשקט. קרני השמש האחרונות דעכו בהדרגה, נעלמות כמעט מעבר לראשי הפסגות
המרוחקות. רק כאשר התפרצו לפידי המצפה ונדלקו בלהבות בהירות בבת-אחת, הבין סיריוס
עד כמה התאחרה השעה. שניהם קפצו ממקומם בהפתעה נוכח המחזה והחלו צוחקים, סיריוס
עודו מחזיק אותה בזרועותיו... ולא נלהב במיוחד לשחררה משם, למען האמת.
אלא שאז, בלא התראה, נפרצה דלת המגדל ברעש גדול מתחת
להם; מחווירים, הזדקפו שניהם בנוקשות, לא מעזים אפילו לנשום; תנועות וקולות רמים
גלשו במעלה מדרגות הברזל, הולכים ומתקרבים לעברם; אזי, לחרדתם, זיהו את קולם של
רודולפוס לסטריינג' ולוציוס מאלפוי.
עיניה של בלה היו קרועות לרווחה, מתחננות בלא-קול
לישועה; ליבו של סיריוס הלם בחוזקה בעודו מביט סביב. אזי, משהבחין במה שנראה כמו
ארון מטאטאים, דחף את שתיהם אל תוכו, סוגר בשקט את דלת העץ העבה אחריהם.
בטוחים לעת-עתה, יכלו כעת לשמוע היטב את רודולפוס
ולוציוס, ועימם מספר קולות עמומים נכנסים אל תוך הקומה העליונה. בתוך הארור, שררה
חשיכה גמורה, וסיריוס יכול היה לחוש את בלה רועדת; פעם נוספת, משך אותה אליו בכדי
לסייע לה להרגיע את הרעד; נדמה היה כי הצליח בכך, משום שבלאטריקס נרגעה באיטיות,
כורכת את זרועותיה סביב חזהו. כך, עמדו שניהם בעלטה; סיריוס יכול היה להשבע כי
ליבו הולם בקול כה רם, עד שהוא עשוי להסגיר את מקום המצאם.
אזי, לאחר שניער כמה קווצות שער ארוך ומשיי שנצמדו
אליו, נשען קדימה, ובטרם הספיק לחשוב על משמעות מעשיו, הניח את ידו בעדינות על
צווארה, מושך אותה לעבר שפתיו ומנשק אותה; גל התרגשות חלף בגופם כזרם חשמלי
משנפגשו שפתותיהם, והם נלחצו זה אל זו בחשיכה המתוקה שאפפה אותם סביב, בתוך הארון
הישן והעבש.
"אל תפסיק" לחשה ברכות, מתמסרת לו כליל
ומחליקה ידיים לאורך חזהו וצווארו.
בצידה האחר של הדלת, התרוצצה חבורה גדולה של תלמידי שנה
חמישית מסלית'רין, מחוללת מהומה שלמה; הנערים אחזו וגיבבו טלסקופים, חצובות
ועדשות, עורמים אותם למערום גדול תחת עינו הפקוחה של לוציוס מאלפוי.
"כדאי שתזדרזו, כולכם; חוששני, שאין לנו את כל
הלילה. קחו את ה כל, ותזהרו שלא לשבור כלום" הפטיר לוציוס בעליונות נוקבת.
אחר, הסתובב לאחור ונפנה לעבר רודולפוס. זה האחרון לא נקף ולו אצבע בכדי לסייע
לבני כיתתו להרים ולשאת את הציוד לשיעור האסטרונומיה, שעמד להתחיל במרפסת התצפית
החיצונה שחוץ למגדל.
"כאילו שחסרים לי דברים חשובים יותר לעשות
הערב" התאונן לוציוס במרירות. שני הנערים ניצבו ליד החלון בראש מורם, סוקרים
את האדמה החשוכה מעמדתם הרמה, כשני אריות המביטים על נחלתם. רודולפוס חייך.
:"ובכן, כיצד מתנהלים ענייניך עם הלייד מאלפוי
לעתיד?" חקר בקול שקט.
"חלקי שפר משלך, ידידי הטוב, ככל שאני מסוגל
לראות. העלמה בלאטריקס מוכיחה עצמה כאתגר קשה יותר מאשר שיערת, הלא כן?" מבטו
של לוציוס סקר את רודולפוס, הופך כמאליו לחיוך רך ומאיים.
"לוא דווקא, זו דווקא הפתעה נעימה אם תשאל לדעתי;
ההתנגדות שהיא מגלה להכפף לרצונותי, כוונתי" החזיר רודולפוס בקול מדושן עונג
"פירושם של דברים, כנראה, הינו כי לא אאבד את העניין בה מהר כל-כך"
לוציוס התבונן בו, חיוכו לובש גוון סקפטי.
"כל גבר וקניינו הוא" אמר, מסתובב בכדי לעקוב
אחר מעשיהם של שאר התלמידים; אלו, כורעים תחת משאם הכבד, החלו מתנהלים באיטיות
במורד המדרגות.
אזי, נשמע לפתע רעש חזק, מהול בקולה של זכוכית מתנפצת
מן הקומה למטה.
"ומה זה היה, לכל הרוחות?" קרא לוציוס בכעס,
מסתער במורד המדרגות כשהוא דוחף כמה מן הנערים מדרכו. סמוך לתחתית המדרגות, גחנו
שניים מהנערים בקדחנות על הרצפה, מנסים לנקות מהר ככל שיכלו את ערמת השברים
שהתפזרה על מרצפות האבן המחוספסות.
"זאביני, מה קרה כאן?" חקר לוציוס.
"זה סוורוס, הוא זה שחלם לו" מיהר אוליס
זאביני לפלוט, מתרומם על רגליו ונועץ מבט כועס בנער שלידו "לא יכולתי לשאת את
כל המשקל לבד, כאשר הוא נעצר לו סתם-כך".
"אוה, איזו עבודה מוצלחת, שניכם. שלא יהיו לכם
אשליות - שניכם אלו שתלכו אל פרופסור בלטיין ותדווחו לו שהצלחתם לשבור את הציוד
היקר שלו" שאג לוציוס "סוורוס, מצא פח אשפה ותנקה את הברדק. אני לא
מתכוון להניח לך להשאיר את כל השברים האלו כאן סתם-כך".
"אבל... אני לא אשם בכלום!" התחיל סוורוס
להתכווח; אלא שרודולפוס קטע אותו מיד.
"הייתי מציע לך להזהר מאד, סוורוס. מאלפוי אינו
מצוי במצב-רוח הולם לשמוע את תירוציך הערב" אמר ביהירות. לוציוס ניצב מנגד,
נועץ בסוורוס עיניים מאיימים, כעומד להתפרץ בכל רגע. הנער ביש המזל נטל נשימה ארוכה;
אחר, השליך פיסת זכוכית גדולה מידו בחזרה אל הרצפה, שם התנפצה ואבדה כהרף-עין בתוך
ערמת הפסולת. משלח באוליס זאביני מבט מאיים, החל עולה בסערה במעלה המדרגות.
"ואל תתפתה לחשוב, שתוכל להשתהות כל הלילה עם
הנקיון הזה, סוורוס. לא פטרתי אותך מהשיעור" קרא לוציוס בעקבות הנער הרזה
והגבוה.
סוורוס נדרך למשמע ההערה, מאט את קצב הילוכו.
"מובן?" ירה לוציוס, קולו שב ולובש גוון קריר
ומצווה.
סוורוס קפץ את ידיו לאגרופים מצידי גופו, מסתובב
באיטיות ומביט בתיעוב בחבורת הסלית'רינים המתגודדת מתחתיו; אלא, שאיש מהם לא יכול
היה להבחין בארשת המדוייקת מאחורי שערו הארוך והשמנוני, שנתלה סביב עיניו והטיב
להסוות את הבעות פניו בתוך המגדל האפלולי מניה וביה. לוציוס זקר את גבותיו, מצפה
לתשובה.
"מובן בהחלט" הפטיר סוורוס במבט נוטף רעל.
פניו של לוציוס עטו ארשת נצחון.
"טוב ויפה" אמר, ואזי הסתובב כמעט בעליזות
לעבר האחרים "אם כך, בואו ונצא מכאן. בלטיין מצפה לנו".
הדממה שבה לאיטה לחדר שמעבר לדלת הארון; סיריוס ובלה
יכלו לשמוע את הדי השעטות ההולכות ומתרחקות במורד מדרגות המצפה; מרפה ממנה
בעדינות, הצמיד סיריוס את אוזנו לדלת, בכדי לוודא שנותרו לבדם. אט-אט, החלה החרדה
לשכוח בקרבו; ככל הנראה, הרהר, חמקו בעור-שיניהם ממה שיכול היה להתפתח למצב מסוכן
מאד.
הוא כבר החל להניע את ידו בכדי להלום בדלת לפורצה
לרווחה, כאשר עצרה היא בעדו, מנידה בראשה לעבר קו האור הדק בבסיס הדלת, ששב והתכסה
בצל, אות כי מישהו, או משהו מתקרב בשקט מן העבר האחר.
"אנחנו נחכה לך, סוורוס!" שמעו את צחוקו
המרוחק של רודולפוס, מהדהד לאות פרידה מעברה של דלת היציאה. כמעין-תשובה, יכול היה
סיריוס לשמוע קול רוטן לעצמו, קרב והולך לעבר הארון.
"מזל ארור!" הרהר בכעס, תסכול ויאוש
שבים ומציפים אותו.
בלא לחשוב פעמיים, דחף את בלה אל מאחוריו, ופרש עליה
במהירות את גלימתו, נשען עם מרפקו על צד הארון ומשווה לעצמו תנוחה שלווה לכאורה;
כאשר משך סוורוס את הדלת, חלף במוחו של סיריוס הרהור, עד כמה מגוחך הוא נראה,
כמבלה את זמנו בטבעיות בתוך ארונות.
מהשטות הזו תתקשה לצאת בשלום, סיריוס בלק. הרהר בינו לבינו. והו, כמה יצחק רמוס כאשר
יזעיקו אותו לבוא ולאסוף אותי מכאן!
ברגע, הבא, נפתחה הדלת בקול חבטה מהדהד; סוורוס משך
אותה בחוזקה כזו, עד אשר הוטחה והכתה בקיר האבן, ושבה ונהדפה לאחור. נואש די הצורך
לנסות כל דבר, מיהר סיריוס והושיט לסוורוס מטאטא ויעה מתוך הארון; זה האחרון קיבל
אותם לידיו בהיסח הדעת, שקוע כולו בתוך כעסו.
"תודה" הפליט בלא מחשבה.
"על לא דבר" ענה סיריוס, כאשר הוטחה הדלת
ונסגרה בשנית.
סוורוס הסתובב והחל לדדות בכבדות לעבר המדרגות; רגע
ארוך חלף, עד אשר חלחלה אל תוך מוחו התובנה אודות מה שראה; אזי, זינק לאחור
במהירות, מושך ופותח בחוזקה את הדלת; עיניו השחורות בהו נכחן בחשד, סוקרות את
דמותו של סיריוס הנשען בנוחות על דופן הארון.
"שלום לך, סוורוס" הפליט זה בקול נבזי ואדיש.
"בלק!" לחשש סנייפ "מה לכל הרוחות אתה
עושה כאן?"
"ובכן... זה לא ברור מה?" ענה סיריוס, מתאמץ
בעצמו לחשוב על תרוץ הולם.
"כלל וכלל לא" חלק סוורוס, מוסיף לנעוץ בו
עיניים חשדניות. סיריוס קפץ את לסתו בחוסר-סבלנות, משתוקק לסיים את הארוע כולו
במהלומת אגרוף חזקה הישר אל מרכז אפו הצר והמעוקל של סנייפ. "מה בדיוק אתה
מסתיר שם, בלק?" הוסיף האחרון, חיוך מבשר-רעות מתחיל להסתמן על פניו
הצהבהבים.
"מדוע לא תבוא ותברר?" התגרה בו סיריוס, חושב
כהרף-עין על הרעיון לשלוף את השרביט. אלא, שברגע הבא הבין שבכדי לעשות זאת, עליו
לחשוף את שותפתו לפשע, עליה התאמץ בכל מאודו להגן.
"שמע סוורוס" אמר מקץ רגע "אם פשוט תלך
לענייניך, ובבקשה אל תספר לאף אחד שראית אותי כאן, אני נשבע לך בכל היקר לי שאני,
וכל אדם שיש לי השפעה עליו, יעזוב אותך במנוחה לנצח. בבקשה, פשוט לך".
סנייפ נראה כמתקשה להאמין למשמע אוזניו; שני הנערים
מעולם לא הסתדרו איש עם רעהו. למעשה, מאז שהחלו ללמוד בהוגוורטס, יצאו סיריוס
וחבורתו מגדרם בכדי להפוך את סוורוס למטרה נצחית לתעלוליהם; למשמע ההצעה, החלו
הזעם והשפלה לבעבע על פניו.
"כמה יהיר מצידך , בלק" רשף, קולו איטי ומתוח
"כאילו שהיה אכפת לי אי-פעם ממה שאתה או החברים שלך עושים" מבטו צלב את
סיריוס, נוטף משטמה. זה האחרון חש נבוך, כמעט אובד עצות נוכח עקשנותו של סוורוס.
"בקרוב תהיה לך פגישה עם הגרול, סיריוס בלק"
אמר זה בקול חלקלק ואפל "במוקדם או במאוחר, תסולק בבעיטה מבית הספר. ביום
ההוא יפרעו כל החשבונות, האמן לי".
"אלו מילים חזקות מאד, סוורוס" עלה במפתיע
קול ידידותי מסוף המדרגות. שני הנערים זרקו מבט מופתע לאחור, בדיוק במועד בכדי
לראות את רמוס מעפיל לעברם בנחת, סיכת המדריך שלו נוצצת עמומות באור הלפידים.
"האם מותר לי לדעת, מה שניכם עושים כאן?" שאל
זה בקולו הרשמי ביותר; שמץ חיוך קנטרני הסתמנה בזוית שפתיו, כאשר הביט בסיריוס
הניצב בתנוחה מוזרה, עודו שעון על דופן האץ.
"אני מבין שסוף-סוף יצאת מהארון, סיריוס" שאל
רמוס, נאבק לשמור על פנים מחוסרות הבעה. סיריוס נאלץ להרכין את ראשו בכדי להסתיר
את החיוך, שנאבק להבקיע דרך ולהחשף על פניו... לרמוס היתה מאז ומעולם את התכונה
הנערצת, לגרום לו לצחוק ברגעים לא מתאימים.
"ובכן" שאל האחרון, מעיף מבט במורד המדרגות
"מי זה שהשחית את העדשות של בלטיין?"
"סוורוס, כמובן" ענה סיריוס בקלילות.
"לא נכון!" התגונן סוורוס "זה היה אוליס
האדיוט, לא אני!"
"אופס, מזל רע בהחלט" ענה רמוס, מכווץ את
שפתיו בדאגה מעושה "בלטיין יתפוצץ מזעם... הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות הוא
לקחת אליו את השברים בלא דיחוי, ואל תנסה עליהם שום קסם בדרך. ראה הוזהרת! ראיתי
את פרנק לונגבוטום סופג פנס רציני בעיין מטלסקופ שניסה לתקן, אחרי ששבר את עדשת
העיין שלו. אכן חפצים מרושעים" צקצק בלשונו "לא הייתי רוצה אפילו לחשוב
מה יכולות כמה עדשות שבורות לעולל".
"כן וודאי, טובה רבה על עצותיך הטובות,
לופין" ענה סוורוס בציניות, מרים לרגע את המטאטא והיעה, אך ורק בכדי לשוב
ולהטיח אותם ברצפה.
"ובכן, אני חושב שלמישהו כאן יש עבודה לעשות.
שיהיה לך בהצלחה" ענה רמוס באדיבות, מחייך בעודו נסוג צעד אחד לאחור בכדי
לפנות את דרכו של סוורוס אל המדרגות.
סוורוס העיף בסיריוס מבט מסוכן אחרון, ואזי הסתובב,
הרים את המטאטא והיעה וגרר אותם ברוב-מהומה על הרצפה מאחוריו. כאשר חלף על פני
לופין, מלמל "סיכה יפה" מתחת לשפתיו, בקול רם די הצורך בכדי שהלה ישמע.
רמוס החליט ככל הנראה להתעלם מההערה, והסובב בשנית אל סיריוס הניצב עדיין בפתחו של
הארון, ידיו פרושות אל צידי המשקוף הצר; לרגע ארוך, רכן בזהירות לפנים, מנסה לאמוד
את מיקומו של סוורוס. ניתן היה לשמוע את נקישותיהן של פיסות הזכוכית על רצפת האבן,
בעוד סוורוס אוסף אותן בחיפזון; אזי, התגלגל רעם עמום, לאות כי יצא וטרק את דלת
המצפה מאחוריו.
"הוא הלך" אמר סיריוס, מסתובב במהירות לאחור
בכדי להביט בבלה. זו עמדה שם בלא הבעה, אור הפנסים מבליח על שערה השחור; אלא שכעת,
הסבה את עיניה והתחמקה ממבטו הדאוג והתוהה.
"אני צריכה ללכת" לחשה, חומקת החוצה לפני
שהיה בידו סיפק לעוצרה. היא פנתה במהירות לעבר המדרגות, מציצה ברמוס בשקט נבוך
כאשר חלפה על פניו. סיריוס לא טרח עוד ללוות אותה במבטו. מותש ומעונה, גישש את
דרכו בחזרה אל עבר ספסל הקטיפה, ושם התמוטט פעם נוספת על גבו, מעביר ידיים איטיות
בתוך שערו הכהה. רמוס, שסיריוס כמעט ושכח מקיומו, התקרב באיטיות, עד שעמד מעליו
ממש, מטלטל את ראשו בחיוך חמים.
"אוי, כמה שמגיע לך איזה ריתוק בריא".
* *
*
בלאטריקס התנשפה בכבדות; את מרבית הדרך ממגדל
האסטרונומיה עשתה בריצה, כולה מבועתת מן הרעיון שתתגלה; ריסיה היו לחים מדמעות
עדיין, בעודה מתאמצת למנוע מדמעות חדשות לפרוץ. שקטה ככל שאך יכולה היתה, החליקה
במורד המדרגות המוליכות אל המסדרון הארוך והרחב שמחוץ למועדון של בית סלית'רין.
מה עוללת?! מה בדיוק חשבת לעצמך? גידפה את עצמה כאשר נעצרה לפני תמונה ענקית,
בתוכה ישבה אשה יפיפיה ותמימה למראה על שפתה של בריכת מיים שנכרתה באבן; עורה של
האשה בתמונה היה בהיר מאד, נגלה במלוא תפארתו מבעד לבגד הירוק שנתלה ברפיון על
גופה; מחלפות שער ענבריות ארוכות החליקו על כתפיה וגופה. סביבה, התפתלה חבורה
גדולה של נחשים, מהם נכרכים בצנעה סביב קרסוליה ופרקי ידיה, או מסתתרים ומציצים
מבין פרחי הלוטוס הצפים במימיה הכהים של הבריכה.
"קורפוס הרמטיקום!" נבחה בלה, מביטה
במעבר הנחשף בעיניים כלות; איטי עד אימה, החל הפורטרט לזוז, מפנה בהדרגה את הדרך
אל החדר שמאחוריה.
"נו, זוזי כבר!" התנשפה בחרדה.
"התאזרי בסבלנות, בלה הצעירה" ענתה האשה
בפורטרט בקול שמימי וחולמני. מכווצת את גופה, נדחקה בלאטריקס אל תוך החריץ המתרחב
בצד התמונה, מבקיעה דרך אל חללו העצום של המועדון. אזי, השליכה מבט מתוח על
סביבותיה, בודקת האם אי-מי מצוי בסביבה ועוקב אחריה.
חדר המועדון של סלית'רין היה גדול, וזאת בלשון המעטה;
אינספור כסאות רחבים ומעובי-גוף סודרו במעגל סביב החדר העצום, מרופדים בעור שחור
ורך; כמו כן, ניצבו שם גם מספר ספות מסיביות, מכוסות קטיפה בגוני האיזמרגד. כל אחד
מחלונותיו העצומים של החדר השקיף את מתחת לפני האגם. ממקום עומדה של בלה, ניתן היה
לראות את ריצודם האפל של הגלים; אלו נראו כמניעים צללים רכים על פני הקירות עצמם,
גורמים להם לרצד ולהבליח באיום. במרכז הקיר הנגדי לפתח היציאה, ניצבה אח עצומה
לגודל, שבעה רגל גובהה ומעל חמישה-עשר רוחבה, בנויה משיש שחור שכוסה בתבנית-עורקים
בגוון ירוק-מעושן; זו גולפה בדמות ראשה של קוברה פעורת-ניבים, נכונה להכיש בכל
רגע.
לרווחתה של בלה, היה המועדון ריק כמעט לחלוטין; עוצרת
את נשימתה, חצתה אותו בצעד יציב, פונה אל עבר המסדרונות הפנימיים המוליכים אל חדרי
המגורים. כאשר חלפה על פני אחת ההצטלבויות המפותלות, שבה לגעור בעצמה.
'מה בשם אלוהים עשית?' צרחה בלא קול, מליטה את
עיניה הלחות בידיה.
"מה בשם אלוהים עשית?" חזר קול אמיתי, בוקע
מאחת הדלתות המרובות שנקרעו בצידי המסדרון מואר-הלפידים.
מבחינה בנרקיסה, נפנתה בלה וחלפה על פניה בחדות, בטרם
תספיק זאת ולו להדק על עצמה את גלימת המשי הירוקה שעטתה, מעל כותונת לילה תואמת.
אלוהים, אני מתחילה להשמע בדיוק כמו אחותי. הרהרה בקדרות. חולני... פשוט חולני.
נרקיסה, שסיימה להטיב את הופעתה, מיהרה בעקבותיה של
בלאטריקס.
"להיכן, בשם כל השדים, נעלמת?" הרעימה בקולה,
שערה הבלונדיני הפזור מתנופף בעקבותיה. מכווצת את שפתיה, נקשה בלאטריקס בשרביטה על
מנעול הדלת של חדרה, מכניעה אותו באחת.
"לא עניינך" הפליטה במרירות, חומקת פנימה
וטורקת את הדלת בכבדות, הישר בפניה של נרקיסה.
החדר היה קריר וחשוך; עם זאת, היה זה אחד מחדרי המגורים
היחידים בבית סלית'רין, שנקבע בו חלון צר, סמוך לתקרה, משקיף אל מעל פני האגם.
בלאטריקס עמדה בכל תוקף על כך, שאם יעתר בית הספר לדרישת אימה וימיין אותה
אוטומטית לבית סלית'רין, היא אינה מוכנה בשום פנים ואופן לחיות מתחת למיים. אלא
שאימה ונרקיסה, שחשדו כי מדובר בהכנות לקראת בריחה עתידית, דאגו שסורגי מתכת עבים
יותקנו לאורך הפתח הצר.
בלה משכה בסרט הסאטן השחור שקשר את גלימתה סביב חזה,
והשליכה אותו ברישול אל תוך הארון, מעבר לשתי המיטות הגדולות שמילאו את החדר. אחר,
הטילה את עצמה אל המיטה, לוחצת את פניה אל הכר הניצב בקצה, ממש מתחת לפתחת החלון.
לרגע, שכבה עם פניה כלפי מטה, ואזי התהפכה באיטיות, חיוך עדין מסתמן על פניה...
כאשר החל לחיות מחדש כל הרף רגע ורגע מן הנשיקה הראשונה שלה.
החדר היה חשוך לגמרי, מלבד קרן ירח דקה שאפשרה לראות
מעט מן החפצים סביבה. אלא, שלעת עתה, לא שמה ליבה למאומה מן הסובב אותה; כל ישותה
רותקה אל זכרן של עיניים כחולות עמוקות, אשר נדמה היה כאילו שאבו אותה אל תוך
מעמקיהן. היא פכרה את אצבעותיה, מעבירה אותן באיטיות על שפתותיה, שבה והופכת בדעתה
את אותו רגע חושני בתוך ארון-המקלט הקטן.
הוא... בוודאי כבר עשה זאת קודם. נאנחה, עודה מרוגשת; אלא שרעש חזק ניפץ את
חלומה, גורם לה להתיישב במהירות ולגשש לעבר שרביטה.
"לעזאזל, היכן הוא?" נהמה, בעוד נרקיסה
מתפרצת אל תוך החדר.
"לומוס!" נבחה נרקיסה בקול מהדהד,
מורה בשרביטה לעבר אבני האח.
כהרף-עין, הוצף החדר באור בהיר; הלפידים נדלקו בזה אחר
זה מעל כני הכסף בהם ניצבו, ואש גבוהה ומלחשש ניצתה באח. מביטה סביב בקדחתנות,
הצליחה בלה למצוא את שרביטה, שהושלך בטעות אל בין גדילי הקישוט הארגמניים של שמיכתה.
מתנשפת ומסונוורת, מיהרה להדק את אחיזתה בגופו... למקרה ויתגלה, כי אחותה נתונה
במצב רוח רצחני.
"אני דורשת הסבר, בלאטריקס!" קראה נרקיסה,
מצמצמת את עיניה לעבר אחותה, כמנסה להשיג לה מאחז בתוך פניה; שרביטה היה לפות
בחוזקה בתוך ידה, קצהו מכוון הישר קדימה. בלאטריקס, עודה ישובה על מיטתה, הרימה את
מבטה לעברה, חשה בצינה מטלטלת את אבריה;
כמה זה מייאש, הרהרה, מבחינה בדרך המדהימה בה נראתה ונשמעה נרקיסה
ממש כאימן: אותו מבנה גוף תמיר ודק, עם מחלפות בגון הפשתן הנופלות ומגיעות עד
מותניה. בלה נאבקה לנקות את מוחה ממאורעות הערב, במידה אשר תספיק לה לחזות את את
דרך פעולתה של אחותה. אחר התקשחה בהתגוננות, משחשה כיצד מנסה נרקיסה לפלוש אל תוך
מחשבותיה, ככל הנראה בכדי לשלות משם במישרין את התשובות לשאלותיה.
אלא שנסיונה של נרקיסה לא צלח; בלה התירה לעצמה להעלות
חיוך חצוף קמעה על שפתותיה.
"מה דעתך, שתתני לי רגע לענות לך בעצמי?"
שאלה, מאמצת את כוחה לדבר בקול נינוח למשמע-אוזן. דבר זה לא היה מן הקלים; לא כאשר
נרקיסה חמומת המוח מנופפת בשרביט אל מול פניה.
"תפסיקי עם המשחקים האלו ותעני לי עכשיו"
סיננה נרקיסה, פניה נוקשות כאבן "אל תחשבי שאתן לך זמן בכדי לרקוח עוד אחד
מסיפורי-המעשיות המתוחכמים שלך".
"אבל בסך הכל רציתי לסייר קצת בבית הספר,
נרקיסה" ענתה בלאטריקס במתק-שפתיים "את יודעת עד כמה אני שונאת להשאר
כאן למטה. הלכתי לי למגדל האסטרונומיה בכדי לתפוס תצפית טובה, זה הכל".
נרקיסה הרפתה את אחיזתה בשרביט; אזי, פסעה פנימה
והתיישבה על המיטה הסמוכה לזו של בלה, פניה מתרככות קמעה.
"תקשיבי בלה, כל דבר שאת עושה, משפיע גם עלי - שלא
לדבר על ההורים שלנו. באמת שהגיע הזמן שתתחילי להתנהג בהתאם לגילך" אמרה,
שולחת יד ואוספת בזהירות את מחלפותיה הסמיכות של אחותה, מתחילה לארוג אותן בעדינות
לצמה ארוכה.
"את יודעת, זה קצת מביך, שאחד הקוסמים הראויים
ורמי-המעלה ביותר בהוגוורטס מתעניין בך, ואת... משוטתת לך בחוצות בית הספר במשך
שעות, במקום שתקדישי את כל מאודך בכדי לרכוש את חיבתו" המשיכה נרקיסה בקול
יהיר.
"אז זה כל העניין?" שאלה בלה בשעמום;
רודולפוס היה האדם האחרון בעולם שעניין אותה כרגע; למעשה, כל שהיה ברצונה באותו
רגע, זה לזחול בחזרה אל תוך האפלה, ולחלום על סיריוס. "יום אחד, אולי אמצא לי
מישהו מתאים יותר ממנו, את תראי" הפטירה בקול חולמני, אך מתריס קמעה
"או... טוב אף יותר, אהיה בעלת עוצמה אדירה, ואצליח לעשות כרצוני, בלא שיהיה
עלי לשנות את שמי".
"את רואה?" גערה נרקיסה "בדיוק על זה
דיברתי, הסירוב הילדותי הזה לקבל את החיים כפי שהם. מה שאת צריכה לעשות, זה פשוט
להשליך מראשתך את כל האגדות המקושקשות האלו. לא הבנת עדיין, שאת נלחמת
בבלתי-נמנע?" חיוך קר עלה על פניה, כאשר הגיעה אל תחתית הצמה, עוברת ללפף את
קצוותיו המסולסלים של השער השחור כלילה, ומסובבת אותם בהיסח הדעת סביב אצבעה.
"נרקיסה... האם את... באמת שמחה מכל העניין הזה של
לוציוס?" שאלה בלאטריקס בדאגה, נועצת מבט ביהלום המחומש הגדול, הצהבהב-בהיר,
שרוקע בתוך טבעת הפלטינה שענדה אחותה. נרקיסה השיבה לה במבט מזועזע, שגרם לבלה
להצטער על עצם הדרך בה העזה לשאול.
"האם נטרפה עלייך דעתך? לוציוס... הוא האדם עליו
חלמתי מאז ומעולם. חיי רק מתחילים כעת, איתו כחלק מהם. אני בטוחה שתביני בעצמך את
התחושה הנפלאה הזו, אם רק תתני לרודולפוס הזדמנות" אמרה, מבליעה מעט
אי-נוחות.
"נו טוב, אשתדל להיות קצת יותר נחמדה אליו"
הפטירה בלה, עייפה מלשמוע שוב ושוב את שמו.
נאנחת נוכח אי-הבגרות שהוסיפה אחותה להפגין, הרפתה
נרקיסה בדי-אדישות מסוף צמתה של בלאטריקס, מניחה לה להשמט הצידה.
"ומכאן ואילך, ספרי לי בדיוק להיכן את הולכת. בית
הספר הזה פשוט... שורץ חלאות-ביבים. אסור לך להיות לבד בחוץ" פסקה בפנים
חמוצות. בלה הסתירה גיחוך, מתאפקת שלא להתגרות באחותה ולרמוז כי אולי לא היתה כלל
וכלל לבדה... אולם בסופו של דבר החליטה, כי היא עייפה יתר על המידה מכדי להכנס עם
נרקיסה לקרב מחשבות נוסף; למצער, לא בשעה מאוחרת כל-כך.
נרקיסה עזבה את החדר, ונפנתה לחמוק במורד המסדרון, ככל
הנראה לעבר חדר השינה של לוציוס, לשם עקרה בחשאי כבר בלילה הראשון בהוגוורטס, וכך
נותר בלה, לרווחתה, עם כל החדר לעצמה בלבד. החדר, כך הזדמן לה לשמוע, היה משרד
לפני הגעתן, אלא שלפי בקשת אמה (שלא לדבר על תרומה נדיבה לבית הספר) הפך המנהל
דיפט את המקום לחדר מגורים עבור שתי הגברות הצעירות. במרבית חדרי המגורים של
סלית'רין, התאכסנו עד ארבעה תלמידים בעת ובעונה אחת, כולם בני אותה שנה. דווקא
בנקודה זו, שמחה בלאטריקס נוכח דאגת-היתר המגוחכת של הוריה, שעצם הרעיון העלה בהם
קבס. בסופו של דבר, סודר כי שתי האחיות יחלקו חדר אחד, וכולם היו מרוצים - במיוחד
בלה, שלא נטתה להתחבר בקלות, במיוחד לא עם בנות-גילה.
מתחילה להתכונן לשינה בפיזור-דעת, שבו מחשבותיה אל
סיריוס, מעדיפות אותו על שקיעה-מחדש בתסכול ההולך וגובר של המצב בו היתה נתונה;
כאשר החליקה אל בין הסדינים, תהתה מה הוא עושה ברגע זה ממש. נדמה היה לה, כי היא
מסוגלת עדיין לחוש בשאריות שהותיר ניחוחו בתוך עורה. שואפת עמוקות, נשכבה על גבה;
שערה, עודו מסודר בצמה ארוכה, התפתל כנחש על הכר לצידה.
עוצמת את עיניה, התרכזה ככל יכולה, ואזי שחררה את
האוויר מראותיה בנשיפה איטית ומבוקרת. לרגע, התערבל האוויר ממש מעל פניה, ואזי הפך
באחת למשב רוח בלתי נראה שהתעופף סביב החדר, מכבה את הלפידים בזה אחר זה ומכה את
האש המלחששת כדלי אפל של מיים; בלאטריקס חייכה בינה לבינה, ושקעה בתנומה, מכורבלת
בחמימות בינות מחשבותיה וסודותיה.
* *
*
עמדה כמעט שעת חצות, כאשר זז הפורטרט שליד חדר המועדון
המעוגל של מגדל גריפינדור, חושף את דמויותיהם של סיריוס ורמוס. החדר היה מוצלל
ושקט לחלוטין, להוציא הבהוב חלוש ולחשושן של הלהבות הגוססות בתוך האח הגדולה.
סיריוס נשם לרווחה נוכח הריקנות שקידמה את פניו; לא היה דבר שרצה בו פחות מאשר
לעמוד שם ולהדרש להסביר את קורותיו - לא בטרם יהיה בידו סיפק לארגן אותם בתוך ראשו
שלו.
משנכנס פנימה, הסתובב לעבר רמוס; זה כמעט ולא דיבר בכל
מהלך הצעידה הארוכה ממצפה הכוכבים.
"אז... אני רואה שמכאן ואילך כבר לא אוכל לעשות
צרות שיפריעו לך במילוי תפקיד המדריך החדש שלך, הא?" אמר, משגר לעברו חיוך
חפוז.
"אתה מתלוצץ, אה? יכול וגם תעשה" גיחך רמוס,
נראה כמי שהוקל לו נוכח הדממה שנשברה; רמוס מעולם לא חש בנוח כאשר סיריוס שקע
בשתיקה ארוכה.
"ואתה יודע מה? זה בסדר מבחינתי" אמר, מביט
הישר בפניו המופתעות של סיריוס "וזה בגלל, שאני פשוט אמשיך לתת לך ריתוקים
בכל פעם".
סיריוס צחקק בשקט.
"כן? ואם זה לא ניצול לרעה של הכח, אני באמת לא
יודע מה פירוש המילה. ו... נכון שלא התכוונת באמת למה שאמרת שם, לגבי הפעם
הזו?" הוסיף, מגחך לעברו בעיניים מתחננות.
"דווקא כן התכוונתי. אני תופס אותך מתייחד בארון
עם איזו נערה, ואתה עוד מצפה שלא לקבל ריתוק? אם הייתי הולך באמת לפי הכללים,
שניכם הייתם נאלצים לעמוד עוד הלילה מול דמבלדור ובלטיין. אז... תחשיב את עצמך מאד
בר-מזל" אמר רמוס במבט נוקשה, אך אי-כה גם חמים בעת ובעונה אחת.
סיריוס נאנח מרה.
"נראה שכבר איבדנו אותך לטובת הסיכה, ירחוני"
מלמל, והסתובב בכדי להעפיל במדרגות המוליכות אל חדרי השינה.
"אמ...סיריוס?" שאל רמוס מאחוריו, נשמע
מבולבל במעט "אני יכול לשאול אותך משהו?"
"מה אתה רוצה עכשיו, ירחוני?" ענה סיריוס,
עוצר על סף המדרגות בכדי לשלוח מבט ברמוס.
"הנערה ההיא, בלאטריקס. זו אותה אחת ש..."
"כן ירחוני. מה לגביה?" החזיר סיריוס, רוגז
מתגנב אל תוך קולו.
"האם היא לא... כלומר שמעתי... שהיא בלק.
נכון?" רמוס צמצם את עיניו, סוקר בתמיהה את פניו של סיריוס.
"באמת? ממש לא שמתי לב" הטיח סיריוס, מסתובב
ועולה במהירות לעבר חדר השינה, נוטש את רמוס לתהות לבדו. הוא פנה אל חדר האמבטיה,
מאריך ברחצה ככל שרק יכול היה. אזי, מקווה בכל מאודו כי כולם שקועים בשינה, התגנב
אל תוך החדר וזחל אל תוך מיטתו; האפלה היתה כה מעובה, עד כי נאלץ לגשש בכדי למצוא
את המיטה הנכונה; משמצא אותה, נאנח בהקלה וזחל אל תוך המצעים.
בסופו של דבר, זה לא נגמר כל-כך רע, לפחות
בהתחשב באפשרויות... הרהר,
מחבק את הכרית. אזי, החל חושב עליה פעם נוספת; קווצות שערה הארוך נדבקות אליו, כמה
רך היה עורה למגע ולנשיקה... ובאיזו להיטות היא נעתרה למאמציו.
למה היא אמרה 'אל תפסיק'? המחשבה ניקרה שוב ושוב במוחו, נמהלת ברצון עז
לשמוע שוב את אותן מילים. אלו שבו והציתו את ישותו בסערת רגשות, אותה התאמץ לדחוק.
"סיריוס?" התמר קול מתוך החשיכה. עיניו של
סיריוס נפקחו באחת כאשר נקטעו הרהוריו; לרגע, לא היה בטוח אם דמיין או לא.
"סיריוס, אני יודע שאתה ער!" שב רמוס ולחש.
"טוב, עכשיו אני כבר ער. מה אתה שוב רוצה,
ירחוני?" החזיר סיריוס, עושה כמיטב יכולתו להשמע נרגז.
"תגיד... מה עשית בארון עם בת הדודה שלך?"
שאל רמוס, נראה כמתאפק שלא לצחוק נוכח התגובה הצפויה.
"היית... בארון... עם בת הדודה שלך?" צרחו
פיטר וג'יימס במקהלה; ג'יימס התרומם באחת, קופץ באחת ממיטתו אל תוך מרגלות מיטתו
של סיריוס.
"ששששש..." היסה סיריוס את השלישיה, תופס את
הכרית ומידה אותה ברמוס, שנראה כעומד על סף דמעות מרוב מאמץ לכבוש את צחוקו.
"חטטן ארור, עכשיו תחלום על זה שאני אתייצב לריתוק
הארור שלך!" הטיח בו סיריוס בלחש.
"אני אפטור אותך ממנו... זה שווה את העונג של
להלשין עליך" גיחך רמוס בקול כבוש.
"זו היתה אותה נערה... בלה, נכון ירחוני?"
שאל ג'יימס בלהיטות "היא באמת בת-הדודה שלך, סיריוס?"
"אם היתה לי בת-דודה שנראית ככה, גם אני הייתי
תוקע אותה" אמר פיטר, הולם בכרית שלו ונשכב בשנית; רמוס הדליק נר קטן מעל
מיטתו, דוחק את הצללים לאחור והופך את כולם לנראים.
"פיטר, אתה סוטה" נחר רמוס, עודנו צוחק.
"אני לא 'תקעתי' אף אחד" התגונן סיריוס,
מגניב מבט סביב בכדי לוודא שיתרת הבנים בחדר עודם ישנים.
"אוי סיריוס, בבקשה אמור לי שבאמת לא עשית כלום גם
עם אחותה" הפציר ג'יימס, מגחך בדאגה מעושה.
"אוה, אלוהים!" סיריוס כמעט ויבב, מושך את
ידיו בשערו ומליט את פניו במרפקיו. ג'יימס פיטר ורמוס ניסו לחנוק את צחוקם, בכדי
שלא להעיר באמת ובתמים את האחרים.
"אוקיי" אמר ג'יימס לבסוף "הבמה שלך, אם
מתחשק לך לספר לנו מה באמת קרה... או שאתה מעדיף להשאיר אותנו לרקוח את הגרסאות
שלנו לבד?"
הקונדסאים לא נהגו לשמור סודות האחד מפני השני, בעיקר
משום שדבר כזה היה כמעט בלתי אפשרי. מישהו מהם היה מבין את האמת בעצמו במוקדם או
במאוחר, ואז עשויים היו הדברים להתגלגל באופן גרוע בהרבה מאשר היו, לו היה
בעל-הסוד גלוי מלכתחילה.
"טוב, מכיוון שאתם ממילא כמו אחים, ואני יכול
לבטוח בכם בכל... נכון?" החל סיריוס בהיסוס, מביט בחבריו; אלו נדו בראשיהם,
הופכים שקטים כקבר, כולם ציפיה לשמוע את האמת על מאורעות הערב. סיריוס נטל נשימה
ארוכה.
"נישקתי אותה" הודה, סוקר את פניהם בציפיה
לתגובות "אבל זה הכל! שום דבר אחר, אני נשבע!"
להפתעו, לא זכה לרגע ארוך בכל תגובה שהיא. ידידיו רק
ישבו במקומם, בוהים בו בדממה.
"זו היתה תאונה, אפילו לא התכוונתי שזה
יקרה!" המשיך סיריוס, כמתווכח עם האוויר סביבו.
"ואני אומר, שעכשיו הוא משקר" אמר רמוס, דוחף
את כתפו אל מתחת לשמיכתו הארגמנית.
"נמאס לי ממך, ירחוני!" איים סיריוס בפנים
זעופות.
הנערים פרצו בצחוק פעם נוספת, אולם סיריוס רכן קדימה
מתוך מיטתו, מכבה את הנר של רמוס, ובאותה תנועה עצמה לופת את גיימס סביב כתפיו,
ומשליך אותו ממיטתו.
"עכשיו אני הולך לישון, ואתם תחכו עם כל שאר
השאלות עד מחר בבוקר... ובחורים, זה מצב רגיש מאד, ולא רק אני מעורב, אז..."
הוא קטע את דבריו.
"אני נשבע בכל היקר לי, לא נספר שום דבר לאף
אחד" מיהר ג'יימס לומר. "זנב-תולע, ירחוני?" הוסיף, פורע את שערו
ונשמע מודאג לרגע.
"נשבע" אמר פיטר.
"כמובן שאני נשבע" הוסיף רמוס בחגיגיות,
משליך את הכר של סיריוס בחזרה לעברו; זה נפל בכבדות על עורפו של הלה, מעיף את שערו
הכהה אל תוך עיניו. לופת את הכר בחוזקה, החליק אותו סיריוס סביב פניו, כמקווה שדי
יהיה בכך בכדי לשטוף ממנו והלאה כמה מן המחשבות ששבו להתערבל בתוככי ראשו.
|
|
|