קונדס מסוכן

פאנפיק פרי עטה של Opheliaemortal

 

 

 

מחברת: Opheliaemortal

דירוג: R

שיפ: בלאטריקס/סיריוס

טיזר: בראשית שנתם החמישית בהוגוורטס, הקונדסאים באים במגע עם שתי תלמידות חדשות שהועברו זה-עתה להוגוורטס: נרקיסה ובלטריקס בלק. בכך, הם משחררים מערבולת של מרירות, קנאה, שנאה ותאווה. הזהרו מגילוי עריות והומור גס ומרושע.

תרגם מאנגלית: Envinyatar

 

 

פרק ראשון

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה (טרם הועלה)

 

 

 

 

 

סיריוס בלק פקח את עיניו, מביט סביבו בכהות. תחילה, התקשה לזכור היכן היה ומה עשה לפני שצלל אל השינה העמוקה ממנה התעורר זה עתה. אלא, שכאשר החלו חושיו להתחדד ולקלוט את היום החדש העולה מעבר לוילונות הקטיפה האדומים והעבים המקיפים את מיטתו, אפפה אותו תובנה משמחת: זהו יומו הראשון כתלמיד שנה חמישית בהוגוורטס. סיריוס חייך לעצמו ומתח את זרועותיו, שוקע בעונג אל מעמקי הסדינים. ההקלה להיות שוב במיטתו במגורי הבנים של גרינפינדור היתה כה גדולה, עד לרגע כמעט ורצה לשוב ולהחליק אל תוך המרחב חסר המחשבות והתנועה בו היתה תודעתו שרויה רגע אחד קודם.

אולם לשווא; עיניו מצמצו ונפתחו לרווחה כמאליהן. הוא הדף הצידה את הסדינים וקפץ על רגליו במרכז המיטה, שכבר הספיקה להפוך לבלגן מוחלט. כל שאר דייריו של חדר תלמידי השנה החמישית שכבו דוממים עדיין, בעוד קרני אור כתומות החלו זוחלות לאורך רצפת האבן הקרה. סיריוס סקר את החדר סביבו, מבחין מיד ששתי המיטות מימינו ריקות.

ובכן, ובכן חשב. אולי עדיף ככה, כלומר... שלא אתחיל לענות את המדריך שלנו כבר ביומו הראשון בתפקיד. נראה היה, כי מחשבה זהה בדיוק חלפה בראשו של המדריך הטרי-מאד של בית גריפינדור, רמוס ג.לופין, שעה קודם לכן, כאשר חמק החוצה מחדר המיטות החשוך עדיין.

 

מבטו של סיריוס הופנה כעת מטה, אל הטוב שבחבריו, ג'יימס פוטר, שנמנם עדיין במיטה הסמוכה לו משמאל, חיוך מרוצה נסוך על פניו. סיריוס גיחך ברשעות, לפת את מוט העץ המהגוני העבה ממנו נתלו הוילונות, נאחז והניף את עצמו, נוחת הישר ובעוצמה רבה על מיטתו של ג'יימס. זה התעורר בצרחה, והתקפל לכדור בנסיון חלוש להדוף את תוקפו. סיריוס איבד את שיווי המשקל, ונפל בכבדות על המיטה כשהוא מתפקע מצחוק.

"זו טקטיקת הגנה מעולה, ג'יימס. אתה חייב ללמד אותי איך לעשות את זה, למרות שאני לא בטוח שאני יכול לצרוח גבוה כל-כך", הוסיף סיריוס לצחוק. ידו של ג'יימס תעתה אל השולחן הסמוך, מגששת אחר משקפיו. אחר, הדף אותם לעבר פניו, שנראו עדיין הלומים.

בינתיים, הספיק החדר כולו להתעורר מצווחתו הרמה של ג'יימס. פרנק לונגבוטום, נאבק לשווא באריגי הסדין שנכרכו בעקשנות על רגלו, בעט בהם בכח בעודו צועק:

"ג'יימס, אני בא!"

סיריוס וג'יימס פרצו בצחוק למראה ידידם הכפות למיטתו, עודו נאבק ומתאמץ להשתחרר מלפיתתו ההדוקה של הסדין. סיריוס שב וקפץ על רגליו, מקפץ בקלילות על מיטתו של ג'יימס.

"בוקר טוב לכם, אדונים נכבדים" אמר בקולו הרשמי ביותר "ברוכים הבאים ליום הראשון של השנה החמישית".

הנערים האחרים הפליטו צחוק כבוש, והחלו נחלצים בעצלתיים מתוך מיטותיהם. פרנק, שכעת נשען בנינוחות על ראש ראש המיטה, הפנה אל סיריוס חיוך מעושה, כאילו לא ארע מאומה.

"אתה כזה פרחח, בלק; אתה יודע?"

פניו של סיריוס הוסיפו לזרוח בחיוך שטני, כאשר פשט את חולצתו הדקה הבלויה, והשליך אותה ברישול על קצה המיטה.

"אה, פרנק" החזיר בקול רווי בטחון עצמי "אני דברים רבים, אבל פרחח אינו אחד מהם".

 

סיריוס היה בן חמש-עשרה, ולמרות כי לא היה גבוה במיוחד יחסית לגילו, נראה מבוגר מרוב תלמידי השנה החמישית בשל כתפיו הרחבות, גוון קולו והחזות הגברית המובהקת של זרועותיו וגופו; עורו נעשה שזוף במהלך חופשת הקיץ, ושערו היה חום-כהה, מעט ארוך ומדובלל. ג'יימס פוטר, חברו הטוב ביותר, היה גבוה ממנו במעט, אבל רזה יחסית לגובהו - למרות שסיריוס היה בטוח שהוא זולל מספיק עבור ארבעה נערים, לפחות. עורו של ג'יימס היה בהיר, ושערו הכהה והסמיך נראה כחסר-יכולת לשכב באורח מסודר. הוא ניחן בעיניים אפורות-בהירות שנצצו בשובבות בכל פעם שחייך.

פרנק לונגבוטום, לעומתם, היה נמוך ועגלגל; ניתן היה לטעות בקלות ולחשוב אותו לתלמיד שנה שלישית, בשל פרצופו השמנמן והתמים למראה. פרנק היה גורם לג'יימס וסיריוס להתגלגל מצחוק, כל אימת שהתלהט בכעס על משהו, ופיו החל קולח מילים גסות - מאורע שכיח למדי.

לאחר שחילצו את פרנק מהסדינים, רחצו הנערים את פניהם וירדו אל ארוחת הבוקר. בעת שנכנסו אל האולם הגדול, מצאו את רמוס ג.לופין, חברם ובן-בריתם הנאמן ביותר של ג'יימס וסיריוס. רמוס היה נער בעל שער ארוך בגוון חום-חולי, שנקשר בסדר מופתי מאחורי ראשו, וירד עד מרכז גבו. גובהו היה זהה בדיוק לזה של סיריוס, אולם הוא היה רזה וכתפיו צרות יותר. כרגע, נשען רמוס לאחור במקומו שליד שולחן האלון העצום של בית גריפינדור, קורא את הנביא היומי. תג המדריך הקטן והכסוף ננעץ באופן מושלם על דש הגלימה שלו.

"בוקר טוב, הוד-מעלתך" אמר ג'יימס, מחליק בניחוחות אל מאחוריו.

"באמת, שאני יכול לדחוף את הדבר הארור הזה פנימה" מלמל לופין, מחוויר במבוכה.

"בחייך, ירחוני. אנחנו רק מתלוצצים. שנינו חושבים שאתה בהחלט ראוי להיות מדריך. נכון סיריוס?" שאל ג'יימס, מעיף בסיריוס מבט מהיר, כמבקש אישור.

"בטח. במיוחד נוכח הבקיאות העצומה שלך בחוקי בית הספר, כלומר... כבר הספקת להפר כל אחד ואחד מהם עד עכשיו".

"לפחות פעם אחת" הצטרף גיימס בגיחוך.

"דמבלדור אמר, שאני המדריך בעל הרצון המועט ביותר להיות מדריך בו הוא נתקל, בכל שנותיו בהוגוורטס" הפטיר ירחוני, מרים את עיניו מעל קצה העיתון כשהוא עוקב אחר דמותו הגבוהה של סיריוס; הלה האט את קצב הליכתו כמעט לכדי זחילה, מבטו מקובע בבירור בדבר-מה בצידו הרחוק של האולם.

ג'יימס כבר החל מעמיס כמויות עצומות של אוכל על צלחתו, לפני שהבחין שסיריוס לא טרח אפילו לקחת לעצמו כסא.

"אהה, אז הספקת לראות אותה. תהיתי כמה זמן זה יקח לך, אבל לא ציפיתי שזה יקרה כשעוד בקושי הספקת לעבור בדלת. אתה בטוח שאתה לא כלב-גישוש למחצה או משהו כזה?" שאל ירחוני בחיוך מעושה.

אלא, שסיריוס לא שמע כלל ועיקר את ההערה. מבטו הוסיף לבהות לעבר צידו הרחוק של שולחן סלית'רין, לעבר נערה בעלת שער סמיך וארוך בגוון שחור-בוהק. זו היתה ישובה לצד תלמיד שנה שביעית גבוה ובלונדיני, ששמו לוציוס מאלפוי. כאשר קלט את מבטו של סיריוס, העלה לוציוס חיוך מאיים על פניו; אחר, השפיל את ראשו בכדי ללחוש משהו באוזנה של הנערה. ברגע הבא, זקרה זו האחרונה את ראשה, מבטה מצטלב מיד עם זה של סיריוס., שחש כיצד מתכווץ חזהו עד שהתקשה לנשום.

הנערה ניחנה בלסת מרובעת, אולם פניה היו רזים. היא בהתה בסיריוס בעיניים ירוקות חודרות להפליא, שנראו כמסוגלות לחדור לפינות החבויות ביותר בנבכי נשמתו.

 

אלא שאז, חש סיריוס כוויה פתאומית בידו; הוא ניתר ממקומו, גורם למלקחיים החמות שדחף ג'יימס לתוך כף-ידו להתעופף ולהתנגש ברעש גדול בקערה ענקית מלאה בביצים מקושקשות. ג'יימס, ירחוני, פרנק ונערים נוספים שעקבו בעניין אחר המחזה התגלגלו מצחוק. סיריוס העיף מבט בג'יימס, גל של זעם ומבוכה חולף בו.

"היי, הזהרתי אותך שאם תמשיך לעמוד שם ולנעוץ עיני עגל, במגמה הכללית של הפיכת-עצמך לאידיוט גמור, אאלץ לנקוט בצעד דרסטי" זרח ג'יימס לעברו "אני רק הגנתי על שמו הטוב של בלק, ואתה צריך להודות לי על כך. עכשיו - בבקשה". ג'יימס החווה לעבר השולחן, מסמן לסיריוס להתיישב.

"רצוי בהחלט, לפני שינשופים יתחילו להשתמש בך בתור ענף-ישיבה" הסכים רמוס, עיניו עוקבות אחר סיריוס בהתעניינות עדינה.

"תודה לך, ג'יימס" החזיר סיריוס בפסקנות. אזי, שב ושלח מבט לעבר המקום בו ישבה הנערה רגע קודם לכן. אלא שהיא וחבורת הסלית'רינים שהקיפו אותה כבר הסתלקו. אזי, נפנה סיריוס בשנית לעבר ג'יימס וירחוני, שבהו בו כאילו איבד את שפיות דעתו.

"מה קרה לך, סיריוס?" שאל ג'יימס. הלה התיישב לידם, יושב על הספסל ברגליי פשוקות, באופן שאפשר לו להביט בשני ידידיו בבת-אחת.

"ירחוני, מה אתה יודע על הנערה הזו?" שאל, קולו מתוח וחריג באופן מאד לא טיפוסי.

רמוס קימט את מצחו, מהורהר.

"כל שידוע לי, הוא שהיא ואחותה הועברו לכאן מבובאטון, ושהיא תלמידת שנה חמישית". הוא עצר, בוחן את פניו של סיריוס, שנראה כאחוז זעם על כל סביבתו.

"מי זו, סיריוס?" שאל ג'יימס בסקרנות "אתה מכיר אותה?"

"כן, ואני רוצה ששניכם תשמרו מרחק ממנה" החזיר סיריוס בחומרה "האמינו לי: אתם באמת לא רוצים להתעסק איתה או עם אחותה".

ג'יימס הפנה חיוך זורח לעבר סיריוס, עוטה על פניו ארשת של כל-יודע.

"ומה עשית עם עם הנערה הזו ואחותה?" שאל בהתרגשות.

"הו, כלום!" אמר סיריוס בפנים כועסות, חוטף פיסת טוסט מהצלחת שלפני ג'יימס.

"כלב שקרן!" צהל רמוס; הוא וג'יימס רכנו לעבר סיריוס, מצפים להסבר.

"אני רואה, שאין בכם כל אמונה במידותי הג'נטלמניות" גיחך סיריוס, שנהנה מאז ומעולם להיות במרכז העניינים ולזכות בתשומת-ליבם של חבריו, ולענות אותם מעט בעודם משוועים למידע.

"הסיבה היא, ככל הנראה, שאין לך כאלו" אמר קול מאחורי סיריוס. כל הנערים הסתובבו בכדי לראות נער נמוך וחסון, בעל שער חום-עכברי, כורע תחת ערימה של ספרים כבדים.

"פיטר!" צעקו סיריוס וג'יימס ביחד.

"להיכן נעלמת, בשם אלוהים?" שאל ג'יימס "חיפשנו אותך בכל מקום ברכבת, ואז לא מצאנו אותך גם כאן..."

"היינו בטוחים שסוף-סוף סולקת מבית הספר" הוסיף רמוס בחיוך.

"ובכן, החמצתי את הרכבת, ואמא שלי לא יכלה להקפיץ אותי לכאן עד הבוקר. טוב לדעת שחסרתי לכם" גיחך פיטר, מעיף ברמוס מבט נרגז. אלא שזה האחרון התנשף לפתע, כאשר הוציא שעון-כיס כסוף מגלימתו והתבונן בו.

"אלי הטוב, תראו את השעה! השיעור בכשופמטיקה מתחיל בעוד שתי דקות בדיוק, והוא בצד השני של בית הספר!"

הנערים התרוממו ופנו לצאת מהאולם הגדול לעבר השיעור הראשון שלהם.

"ובכן ירחוני" שאל סיריוס בסקרנות "זה מביא אותי לשאלה מעניינת: אם תפר את אחד החוקים, האם עלייך לדווח על עצמך, או שזה חל רק אם מדריך אחר רואה אותך?"

"אני לא בטוח" ענה רמוס בקול מהורהר "אבל לך, בלק זה יעלה בריתוק של שבוע" הוסיף בחיוך.

"וואו, עכשיו אתה נשמע כמו מדריך אמיתי" ענה סיריוס בהבעת גועל מעושה.

"אכן, ובסופו של דבר, זה לא רע כל-כך" ענה רמוס, מחייך עדיין "האמת היא שאני אפילו די נהנה מהזה".

"שלא תחשוב שאציית לך, אם תתן לי ריתוק" הזהיר סיריוס, כאשר כל הנערים נכנסו אל הכיתה.

 

היום חלף במהירות; השמש החלה לשקוע לעבר האפוק כאשר פילסו את דרכם לעבר שיעור שיקויים, שהיה השיעור האחרון להיום. הם נכנסו אל תוך אפלוליתה של הכיתה הקרה והטחובה, עושים את דרכם אל שני השולחנות הבלויים הניצבים ליד הקיר האחורי. ג'יימס פיטר ופרנק המשיכו עדיין בויכוח הנמרץ שניהלו מזה עשר דקות על  משחק הקווידיץ' בו נכחו כולם בסוף-השבוע האחרון לפני הלימודים.

סיריוס אהב אמנם לצפות במשחקי נבחרות הבתים בהוגוורטס, אולם מעולם לא התעניין במיוחד בקווידיץ' מחוץ לכתלי בית הספר. איך אפשר להנות, אם אסור אפילו לכוון מרביצן אל השיניים של מאלפוי?

פעם אחת, בכל אופן, הסביר לג'יימס את האמת: לא היתה לו  כל הזדמנות לראות קווידירץ' מחוץ להוגוורטס, משום שאימו סברה כי זה ספורט המוני ונחות. לכן גרסה שזוהי טפשות לקוסם או מכשפה לבזבז את חייהם וכישוריהם על שטויות כאלו.

סיריוס היה שקט מאד בעת שהלכו אל הכיתה, מקשיב לחבריו המשחזרים רגעים חשובים מהמשחק. הוא הצטער שכעת אין לו אפילו די כח בכדי להציק לרמוס, כאשר ראה אותו סוקר את המסדרונות הארוכים סביבו, ורושם דברים במחברת שנשא עימו. בעת ההליכה, הספיק רמוס להתנגש בפרופסור דמבלדור, עמוד אבן, וחליפת שיריון ששלפה לעברו חרב מאיימת. בנוסף, מעד פעמיים לעברה של תלמידת שנה רביעית יפיפיה מריינבקלו, בשם מאי איורוואדה... אולי לא לגמרי בטעות, כפי שסיריוס החל לחשוד.

כעת, משמצא עצמו יושב במרתף הקריר, הצטער סיריוס על כך שנאלץ להשתתף בשיעור שיקויים דווקא עכשיו, ועוד עם הסלית'רינים. אמנם, היו לו כמה חברים בסלית'רין, רובם אנשים שהכיר עוד בשחר ילדותו, אולם אף אחד מהם לא היה תלמיד שנה חמישית. סיריוס התכרבל בגלימותיו בכדי להדוף מעליו את הצינה הלחה, כאשר המורה לשיקויים נכנסה לכיתה, תובעת את תשומת ליבם של התלמידים.

"תלמידים, תלמידים, שקט בבקשה" ציוותה המכשפה הנמוכה והשמנה, נעמדת לפני הכיתה. "אנו מתחילים שנה מעניינת ומאתגרת במיוחד כאן בהוגוורטס..."

סיריוס הזדקף בכדי להתמקד בפרופסור סאטיריון, על עורה הכהה ושערה הלבן שירד בצמה עבה במורד גבה. נשען לאחור בכסא, השעין אותו באופן מסוכן על רגליו האחוריות; אזי הבחין, שאותה סלית'רינית מארוחת הבוקר יושבת ממש משמאלו.

בלאטריקס בלק הרהר מדוע לכל הרוחות את כאן?

 

הוא לא שיער אמנם שהיא הבחינה בו, אבל מיהר להסב את מבטו בכל-זאת כדי להמנע ליצור איתה ולו קשר-עין מקרי. סיריוס נישה להתרכז בהרצאתה של פרופסור סאטיריון, אבל מצא שמבטו מוסיף להזדחל לעבר שערה השחור, הארוך והנוצץ של הנערה, שנפל בעדינות על כתפיה. היא ישבה במקומה, סנטרה נשען ברכות על מרפקה, בעודה מביטה בפרופסור סאטיריון, בלא שתבחין בסיריוס כלל ועיקר.

בלטריקס ניחנה במנהג לכרוך בהיסח-הדעת קווצות-שער סביב אצבעה - מנהג שסיריוס מצא אותו תמיד מרגיז להדהים; אולם משום-מה, כרגע נראה המעשה משכר-חושים ומלהיב באורח מוזר. הוא הסב את מבטו, יונק נשימה מהירה וקצרה אל תוך ראותיו, ומציץ לעבר ג'יימס בכדי לראות האם הלה הבחין בדרך בה הוא בולע את בלאטריקס במבטו... אלא שלעת עתה, היה הכל כשורה. למרבה המזל, פרופסור סאטיריון העבירה ככל-הנראה את ההרצאה המעניינת ביותר בכל הקריירה שלה, כך שכולם מלבד סיריוס נראו כמרותקים לכל מילה.

לפני שהספיק לעצור בעצמו, נשען סיריוס קדימה, מעמיד פנים כמשרבט משהו במחברת השיקויים שלו. מעמדה עדיפה זו, הצליח לראות כיצד התרופפה כנף-גלימתה, חושפת את מדי בית הספר שלה - חצאית צמר אפורה-כהה עם מכפלת, שהיתה התלבושת האחידה של כל הבנות בהוגוורטס. היא הצליבה רגליים, והחצאית נהדפה מעט למעלה, חושפת מעט יותר מירכה. מאז ומעולם, הודה סיריוס בליבו לאותו מנהל שקבע את כללי הלבוש הללו; האפשרות שהיה זה לא אחר מאשר סב-סבו פיניאס ניג'לוס גרמה לו תמיד להעלות חיוך גאה על פניו: להיותך בן-בלק היו גם יתרונות, מדי פעם.

סיריוס נאבק להסב ממנה את מבטו; בלה היתה כה שונה מכפי שזכר אותה מהפעם האחרונה בה נפגשו, לפני חמש שנים בערך. עורה החיוור היה כמו חלב לעומת מחלפות שער-ההובנה שמסגרו את פניה העדינים. שפתיה נראו רכות באופן בלתי-נתפש, וגון השושן האדום שלהן השתקף בלחייה הפורחות. סיריוס שקע במידה כזו בחקר בת-דודתו, עד שכמעט והחל נגעל מעצמו על הדרך בה הוא מתבונן בה. הוא הסב את מבטו, מנסה לשוב ולהתבונן במחברת הפתוחה שלפניו.

אתה באמת יוצא משליטה בכל מה שנוגע לבנות הטיף לסיריוס לעצמו בשקט. קח את עצמך בידיים! עדיף שתתרכז בשיעור, ולא בנערה זו או אחרת!

סיריוס גנב הצצה אחורה בבלה, לפני שיאלץ לנטוש אותה לטובת ההרצאה שהוסיפה להתנהל. אלא, שלתדהמתו בלה הצילה לעברו במהירות בזוית עינה. סיריוס סובב את ראשו מיד, מעמיד פנים כשקוע כולו בדבריה של פרופסור סאטיריון.

"ובכן תלמידים, אנא התחלקו לזוגות, והתחילו לעבוד על השיקוי שלכם" אמרה הפרופסור. מסביב, החלו התלמידים נעים בחדר כשהם מתלחשים בהתרגשות. סיריוס עמד לפנות לג'יימס לשאול מה הוא החמיץ, כאשר בלה הסתובבה לעברו.

"סיריוס!" אמרה בלחישה מהירה "אתה חייב לעבוד איתי".

בדברה, הציצה סביב באי-נוחות. משהו בקולה נשמע לסיריוס כמעט נואש. הוא הסתובב באיטיות לעבר הנערה בעלת עיני האמרלד הנוצצות מתחת ליער של ריסים כהים. לרגע, התקשה לדבר, אולם המתח בהבעתה אילץ אותו להשיב.

"משהו קרה, בלה?" לחש, מנסה שלא להפגין את המבוכה שאחזה בו נוכח פנייתה הפתאומית. אלא, שלפני שבלאטריקס הספיקה לענות, נכנס ביניהם תלמיד סלית'רין חסון בעל עור כהה ותלתלים שחורים, בשם רודולפוס לסטריינג', מפנה את גבו במתכוון לעבר סיריוס.

"בלה, בואי" הפליט בקול אדיש.

"למען האמת, רודולפוס" השיבה בלאטריקס במתיקות מזוייפת "סיריוס ביקש ממני ממש הרגע שאעבוד איתו, וכבר הסכמתי".

"ובכן, זו בחירה מעניינת מאד, בלה" ענה רודולפוס בקול צולפני, בלא לטרוח אפילו להסב את פניו לעבר סיריוס. "בן-הדוד הפתטי שלך?"

 בדברו, רכן לעברה, כמבקש לשוחח באינטימיות, אלא שהוא הוסיף לדבר בקול רם די והותר בכדי להבטיח שסיריוס לא יחמיץ מילה.

"את יודעת, זה לא נראה לי זמן מתאים להפגין רחמים כלפי אחד הקרובים ה...מאד מאכזבים שלך". הוסיף, מציץ לעבר סיריוס בחיוך מדושן עונג.

סיריוס חש את הזעם המלובן המציף את ישותו; הוא הציץ סביב בכדי לראות אם פרופסור סאטיריון מצויה בקרבת מקום. אלא שרודולפוס הבחין בכך והזדקף במהירות, שולח יד לעבר השרביט שבתוך גלימתו בכדי לקדם התקפה מצד סיריוס.

אלא, שלפני שהצליח לשלוף את השרביט, מצא רודולפוס את עצמו עומד מול ג'יימס ורמוס, שעמדו מאחורי סיריוס, שרביטיהם שלופים ומכוונים לעבר חזהו.

"שב במקומך, לסטריינג'!" ציווה רמוס בקול קר ויציב, עיניו נעולות על רודולפוס שקפא במקומו.

סיריוס הרפה את יציבתו הדרוכה, עודנו יושב על הכסא, חיוך אפלולי מתפשט באיטיות על פניו.

"מה בדיוק אמרת?" שאל. כעת, הגיע תורו לזקור גבות בחיוך מדושן עונג. ג'יימס ורמוס לא זזו מעמדתם, שרביטיים מאוזנים ומוכנים להכות ברגע שיעז רודולפוס לעשות צעד נוסף. זה הוציא באיטיות את ידיו מהגלימה במחוות כניעה, אולם עיניו הוסיפו לבעור באש מסוכנת.

"נראה שאחד החברים הקטנים שלך תמיד שומר עליך, בלק" אמר רודולפוס במרירות, רעל ננסך בקולו כאשר הגה את השם בלק. "לא תמיד תוכל להיות שמור. בסופו של דבר, תאלץ לנהוג כמו גבר ולעמוד מולי לבדך"

"טעות בידך, רודולפוס. החברים שלי תמיד יעמדו לצידי... מעניין, שבינתיים לא ראיתי אף אחד קם בכדי לעמוד לצידך" לגלג סיריוס, מגחך בערמומיות לעבר יריבו, שפניו הסמיקו בארשת מתוסכלת.

אוושה לא נינוחה עברה סביב; נדמה היה שהכיתה כולה מביטה בדריכות במתרחש. ג'יימס נגע מאחור בברכו של סיריוס, מנסה לרמוז לו בשקט להפסיק - ככל הנראה, נוכח מספר לא מועט של עיניים לא ידידותיות שגרמו לו להרגיש פגיע לפתע.

אלא שאז, פרופסור סאטיריון שבה ונכנסה לכיתה, מושכת עגלה של שורשים ועשבים שקטפה באחת החממות הרבות של בית הספר. ג'יימס וירחוני הורידו במהירות את שרביטיהם ברגע ששמעו את המורה מתקרבת, אולם לא נטשו את עמדות ההגנה מסביב לסיריוס. יתרת התלמידים שבו במהירות לעניניהם, מסבים את מבטיהם כמו לא קרה דבר. רודולפוס חייך לעבר יריביו, משפיל את ידיו.

"נראה לי שנוכל לדבר על העניין הקטן הזה אחר-כך" אמר בחביבות מעושה, והסתובב בכדי לצעוד אל עבר קבוצה של בנים מסלית'רין שישבו במקומותיהם, שולחים מבט נוקב וזועף בסיריוס, ג'יימס ורמוס.

"אוה, נהדר" רטן רמוס, שולח בסיריוס מבט נרגז "בדיוק כך רציתי להתחיל את השנה: עם להקה שלמה של תלמידי חמישית מסלית'רין נושפים בעורפנו".

סיריוס, שרצה להסביר שהפעם הדברים באמת לא קרו באשמתו, נקטע בידי פרופסור סאטיריון.

"אני אחלק לכם את הרכיבים להם תזדקק בכדי להתחיל לרקוח את השיקויים שלכם. אנא עיינו במגדיר העשבים והפטריות הקסומות, בכדי לזהות את המרכיבים הנכונים שיש להשתמש בהם" הוסיפה בקול רם, מנסה להתגבר על המלמולים העולים מהכיתה.

באי-רצון, עבר סיריוס לשולחנה של בלה.

"מדוע היא היתה חייבת לבקש ממני להיות בן-הזוג שלה?" רטן בינו לבין עצמו.

 

"ובכן, האם עלי לטרוח לשאול?" פנה לעברה, נשמע כועס מאד "מה הבעייה עם רוּ-דוֹלֶף-אף?"

"אני מתעבת אותו" העוותה בלאטריקס את פניה "אבל משום-מה, הוא בטוח שאני שייכת לו או משהו כזה".

בלה נראתה לרגע כמי שמנסה לסדר את מחשבותיה, ואז פנתה לסיריוס בארשת של התנצלות.

"אז... תודה" הפטירה, נראית כחשה אי-נוחות נוכח המצב אליו נקלעו. עיניה הירוקות-בהירות בהו סביב במבוכה.

"על לא דבר" ענה סיריוס ברכות, זעמו כלפיה דועך לפתע. "אז... איזה שיקוי אנחנו אמורים להכין?" שאל, מבחין באי-הנוחות שלה ומנסה להסב את השיחה.

"סיריוס בלק! האם לא האזנת ולו למילה מן השיעור?" שאלה בלאטריקס, גיחוך מתגרה וערמומי עולה על פניה "למרות שאם להאמין לשמועות, אתה בוודאי אינך נזקק לדברים כגון שיקויי אהבה"

זה היה כבר יותר מדי עבור סיריוס.

"על זה אנחנו עובדים?" שאל, חש כמי שנכלא בתוך חלום בלהות.

"ובכן... כן" ענתה בלאטריקס, מביטה בסיריוס במבט מזלזל, כתוהה בדבר יכולתו השכלית. "אני מתחילה לתהות, האם לא היה עלי לעבוד עם רודולפוס למרות הכל".

סיריוס נהדם נוכח כפיות הטובה שהפגינה, לאחר שסיכן עצמו בכדי להציל אותה.

"אני יכול לקרוא לו, אם את מעוניינת להחליף בן-זוג" הציע, מתעשת במהירות. סיריוס החל מעמיד פנים כמזדקף ומסמן לרודולפוס לבוא, בלא שהתכוון לאמיתו של דבר להצליח להסב את תשומת ליבו. בלאטריקס הפליטה צרחת בהלה קצרה, ולפתה את זרועו של סיריוס. הלה נפל בחזרה אל תוך מושבו, מחייך ברשעות כשידיה של בלאטריקס עודן לופתות בכח את פרק ידו.
"לא!" לחשה.

"ובכן" התגרה סיריוס "אם תבקשי מאד יפה, אולי אשקול שוב". בלאטריקס צמצמה את עיניה, מהדקת את אחיזתה בזרועו.

"אם כן, מה תרצה שאומר?" שאלה בקול מבשר רעות. לרגע, נדהם סיריוס מארשת פניה, שהפכה בן-רגע למרושעת כל-כך. אלא שלא היה בכך די בכדי להרתיע אותו.

"למשל: 'בבקשה סיריוס, אנא הצל אותי מן המחזר האדיוט הקשקשן שלי' ענה, מחקה בדייקנות את קולה ומבטאה של בלאטריקס "ובזמן שתעשי זאת, האם אוכל בבקשה לקבל בחזרה את היד שלי?"

"שביתת-נשק?"שאלה בלאטריקס, זוקרת את שתי גבותיה.

"אני לא יודע... ומה תתני לי בתמורה?" החזיר, שולח לעברה את המקסים בחיוכיו. בלאטריקס אחוזת הגועל שחררה את ידו בגסות, ונפנתה לעבר השורשים שפרופסור סאטיריון הניחה על שולחנם, מתחילה להשוות אותם לתרשמים בספרה.

סיריוס רצה לחדש את השיחה. הוא הבין, שבלאטריקס אינה נוטה לקבל בסלחנות התגרויות כלשהן - דבר שהפך את הרעיון להתגרות בה למפתה עוד יותר.

"ובכן, מה את מחפשת?" שאל.

"למה אתה מתכוון?" ירתה לעברו בקול זועף.

"כוונתי היא, איזה שורש את מנסה לזהות?"

"הו" אמרה בלאטריקס במעט מבוכה "אני מנסה לברר איזה מהשורשים הוא תלתן. אננחו צריכים כמות מאד מדוייקת ממנו בכדי להוסיף לשיקוי..."

סיריוס הרים שורש מעובה ושחור, והחל חותך ממנו מספר פרוסות דרקות. חלקו הפנימי של השורש היה בגוון ורוד חזק, שנחלש והלבין בהדרגה במרכזו; הוא הדיף ניחוח מתקתק-מוזר, שדמה לניחוח ציפורן.

"אתה בטוח שזהו השורש הנכון?" שאלה היא, מבט חשדני בעיניה.

"כמובן" ענה סיריוס בפסקנות, ממשיך בעבודתו.

"ומדוע אתה כה בטוח? אפילו לא בדקת בספר" שאלה בלאטריקס, מביטה בו בסקרנות.

"ובכן" ענה סיריוס בלא להסב את מבטו מהשורש "למרות שנראה לי שאת מעדיפה ללקט את כל המידע של מרכילויות, הרי שלמעשה כבר השתמשתי בשיקוי הזה בעבר, יותר מפעם אחת. נראה לי שאני מתחיל להעשות מיומן בהחלט במלאכה הזו".

"אם כך, זאת הדרך בה אתה שומר על הפופולריות שלך בקרב הבנות?" שאלה בלאטריקס, גיחוך מתפשט בזוית שפתיה.

"סיריוס, שהיה שעון סמוך מאד לשולחן בכדי לחתוך את התלתן בדייקנות, זרק לעברה מבט קטלני, שערו החום-כהה נופל אל תוך עיניו. כעת, מצא את עצמו קרוב אליה באורח מסוכן, באשר היא התכופפה בכדי לבחון את עבודתו, ולא היתה רחוקה ממנו אלא אינצ'ים בודדים. סיריוס חש בניחוח וניל קלוש נודף מעורה, מעלה חיוך עונג שובבי על פניו.

"כן, בלה" אמר בנינוחות, משנה את עמידתו באופן שקרב אותו אליה עוד יותר, ולכד את עיניה בלא התראה. "הדרך היחידה בה אני יכול לגרום לבנות להבחין בי, היא... להרעיל אותן":

בלאטריקס נתפסה בהפתעה מוחלטת, מגלה לפתע עד כמה הוא קרוב אליה. אף אחד לא העז מעולם להתקרב אליה למרחק כזה,  בעיקר מחשש לתוצאות שינבעו מכך. גל של חום ומתח שטף את גופה, בעודה מנסה להוסיף לשוות לעצמה חזות אדישה, מאלצת את עיניה להשאר ממוקדות בחוזקה, ולא ללכת לאיבוד במעמקי עיניו הכחולות והמפתות של סיריוס. 

"אני... לא התכוונתי לזה" גמגמה, ליבה הולם בפראות בתוך חזה. הם היו כה קרובים, עד שיכלה לחוש את נשימתו מחליקה על שפתיה, כאילו נישק אותה בלא מגע.

"הו, באמת?" שאל סיריוס, שומר על חיוכו כאילו היה אדיש לחלוטין לקרבה ביניהם. מאז ומעולם, ניחן סיריוס ביכולת להשתלט על מצב ולנצל אותו לטובתו. בנוסף, הדרך בה הצליח לגרום לבלה לאבד את שלוותה הסבה לו עונג רב. זו האחרונה נראתה כעומדת לומר משהו, כאשר צלצל הפעמון, מבשר על סוף השיעור.

סיריוס התנער בפתאומיות, חוטף את מחברת השיקויים שלו.
"להתראות, בלה" אמר, נוטל נשימת הקלה עמוקה בעודו ממהר משם והלאה בכדי לפגוש את ג'יימס, רמוס, פיטר ופרנק, שכבר הספיקו להמלט מן הכתה.