כל כלב בא יומו
פרוייקט אדום
החזה של פורום המגדל הלבן
קטגוריה: עלילתי + מערכות
יחסים.
שיפ: סיריוס/בלאטריקס, סיריוס/ofc
פארודי, אנדרומדה/טד טונקס
דירוג: משתנה בין הפרקים,
לכל היותר R
פרק שני
כותבים: ג'סי (Lovable Stray) ו- Envinyatar
דירוג: pg13
חזרה לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא
|
|
|
סיריוס קימט את הקלף והשליח אותו הישר אל
תוך הלהבות הכתומות של האח. לא היה בכך שום טעם, החליט בעודו צופה בנייר המשובח של
משפחת בלק נאכל על ידי האש והופך לאפר. הדבר הראשון שרצה לעשות ברגע שטרק מאחוריו
את הדלת בבעיטה היה לכתוב לג'יימס. חברו תמיד ידע מה לעשות במקרים כאלה, אולי הוא
יצליח להגיד לו משהו שיגרום לכל הבלגן להראות יותר טוב או לפחות... פחות גרוע.
סיריוס שרבט מספר מילים בדיו שחור ונעצר, מרסק את הנוצה בין אצבעותיו. הוא היה
יכול לדמיין לעצמו את קרניים משכנע את הוריו לוותר על החופשה ביוון ולחזור מייד
לבריטניה.
סיריוס לקח מספר נשימות עמוקות, מנסה להירגע
ולחשוב בהגיון. לברוח בהחלט לא היה רעיון טוב, במיוחד אם לא היה לו לאן ללכת.
ג'יימס היה בחופשה יחד עם הוריו ויחזור רק עוד שבועיים, לא היה טעם לגרום לו
לחזור. פיטר בילה את הקיץ עם חברתו ואמו של רמוס לא חיבבה אותו במיוחד אחרי מה
שקרה עם השטיח בשנה שעברה. סיריוס נשך את שפתו, מנסה לחשוב על רעיון כלשהו שיוציא
אותו מהרעיון המגוחך של הוריו.
בעיני רוחו, היה סיריוס מסוגל כמעט לראות
אותה, מחייכת ומעפעפת אליו מבין הצללים. גופה המעוגל; עגילי הפנינה הגדולים שלה,
שג'יימס היה נוהג לומר בהלצה שהם דומים לכוסות תה מעוכות, הקול הגבוה והפטפטני... אמא
נפלה על הראש. אני לא הולך לשרוד את זה, פשוט לא.
להתארס לז'ורז'ט... זה היה גרוע למדי, גם
בתור המתיחה האידיוטית ביותר שארגנו ג'יימס ופיטר בכל מהלך השנה האחרונה...
ועכשיו; סיריוס טלטל את ראשו, עודו מתקשה להאמין.
השעון העתיק בחדרו חרק בעוד המחוגים
הכבדים נעו באיטיות והראו כי הבוקר מתקרב. סיריוס שכב במיטתו, עיניו נעוצות
בתמונתו המאובקת של סבתו, לנסות להירדם היה חסר כל סיכוי. בעודו מנסה לחשוב על
משהו חיובי יותר על מנת להירדם, סיריוס הבחין כי הפנים שהביטו עליו מהדיוקן היו
שייכות לאישה זקנה בעלת סבר פנים חמור אלה למישהו אחר לגמרי.
"שלום לך," אמר הקוסם בעל
הפנים המחודדות, עיניו הקרות בוחנות את החדר בלעג, "דיר חזירים," הוא
קימט את אפו בגועל, "הייתי מצפה שקוסמים בגילך יהיו מסוגלים להחזיר את הבגדים
שלהם לארון."
"הייתי מצפה שקוסמים בגילך ידעו מה
זאת פרטיות, פיניאס," סיריוס משך אליו את השמיכה.
פיניאס ניגלוס גלגל את עיניו, לא מראה
שום סימן שהחדירה לפרטיות מטרידה אותו. "עדיין מתנהג כמו טלה קטן ותמים,
מה?" הוא סלסל בידו את זקנו המטופח, "במקומך הייתי נזהר, לבית הזה יש
יותר עיניים ממה שאתה חושב," הוא העניק לסיריוס מבט מלא חשיבות, "אני לא
מחבב כלבים רחרחניים וילדים חסרי כל משמעת עוד פחות. הייתי מציע לך להיות ילד טוב
ולהתנהג כמו בלק לשם שינויי. אפילו אחיך הקטן כבר קלט את הרמז."
סיריוס צמצם את עיניו, "אני לא בן
שלוש יותר," הוא החזיר לו מבט קר, "האיומים שלך לא מפחידים אותי."
עיניו הבזיקו בשעשוע, "האיומים שלי?
אני יכול להבטיח לך," הקוסם המבוגר העלה חיוך מתנשא, "האיומים אינם שלי,
טיפשון מלא-רחמים-עצמיים שכמותך. יש מספיק דברים בבית הזה שיגרמו לשיער שלך
להלבין, ומשום-מה, לא נראה לי שיטרחו לאיים בטרם מעשה. חובתי היא להזהיר."
סבתו של סיריוס הופיעה שוב בדיוקן, נחירותיה השורקניות ממלאות את השקט שנוצר בחדר.
לפיניאס ניגלוס לא נותר שום סימן.
נפלא. סיריוס תהה האם סב סבו המעצבן עקב אחריהם וגילה כי פתחו את המעבר הסודי
מאחורי רגלו של הטרול, ויותר חושב מזה – האם הוא הולך לספר להוריו ולסבך אותו עוד
יותר. הדיכאון התחלף בסקרנות מטרידה, הוא ניסה להיזכר במשפט המוזר שהוא ובלאטריקס
שמעו כמה שעות קודם לכן. אבל כל מה שזכר היה הסמל המשונה על התיבה, משום מה הוא
היה מוכר לו. לא היה ספק כי התיבה והדבר הארור שהיה לכוד בה היה סוד כלשהו שהוריו
שמרו הרחק ממנו... כרגיל. אבל הפעם, הוא לא התכוון לעזוב את העניין לפני שיגלה במה
מדובר.
"ארוחת הבוקר מוכנה לאדונילי,"
צייץ הגמדון וטפף לעבר מיטתו של סיריוס. "גבירתילי אומרת אתה לבוא עכשיו אחרת
תסתבך בצרות." סיריוס הבחין בחיוך, מוסתר אך למחצה מאחורי הקול הכנוע. לא היה
דבר בו רצה השרץ הקטן יותר מאשר לראות אותו מסתבך בצרות - ואם אפשר לתרום לכך
משהו, מה טוב.
חורק בשיניו, התהפך וקבר את ראשו
בתוך הכרית. איך הגיע הבוקר כל-כך מהר, לכל
הרוחות? סיריוס היה בטוח שהצליח להירדם בדיוק לפני חמש שעות.
"לך מפה".
"גבירתילי אומרת-"
"בסדר, בסדר, אם רק תואיל לסתום את
הסדק הרעשני מתחת לאף המקסים שלך," סיריוס הזדקף במיטה, מכווץ את גבותיו במבט
קטלני. לשמחתו, חסך ממנו קריצ'ר את הצורך לעבור לרמזים עבים יותר, ומיהר להסתלק.
"כפוי-טובותים כרגיל," שמע אותו ממלמל בעודו יורד במדרגות "חושב
שקריצ'ר לא יודע הוא סתם עושה-צרותים מגעיל..."
סיריוס הבליע גידוף מכוער במיוחד, ואז
ניער את השער מפניו והביט סביב.
לאחר שירד למטה, סיריוס היה מופתע לגלות
ששום דבר לא השתנה, כאילו הם לא הנחיתו עליו את הפצצה הנוראית אתמול והכול היה רק
חלום. חלום... סיריוס אימץ את מוחו על מנת להיזכר האם מה שקרה בלילה שעבר
לא היה יותר מסיוט רגיל. אימו לגמה מהקפה בזמן שאביו עיין בנביא היומי, הבעת פניו
חמורה למדי. סיריוס התיישב במקומו הרגיל, סוקר בעיון את פניהם של בני משפחתו.
בלאטריקס אכלה את הטוסט שלה בשיווין נפש מעושה. אלא שאז, נפל מבטו אל רגולוס.
הגיחוכים מדושני העונג שהגניב לעברו אחיו, בטרם מיהר לחזור ולהביט בספל התה שהגיש
לו קריצ'ר אמרו את הכול. המועקה בחזהו של סיריוס גברה; לא היה זה חלום, אחרי ככלות
הכול.
"סיריוס, אני מקווה שאין לך כוונות
לחולל מהומה או לבייש אותנו תחת קורתו של פאלגראנדה." הכריזה אימו לפתע,
מניחה את ספל הקפה על השולחן, עיניה היו עייפות, "אני לא חזקה מספיק לסבול את
מעשי ההבל שלך."
סיריוס קפץ את אגרופיו, נאבק לשמור על
איפוק. אימו תמיד השתמשה בבריאותה כדי לאיים עליו ולגרום לו להרגיש אשם, מאז שהיה
ילד קטן הוא זכר כיצד סיפרה למרפא-המשפחתי , כי הבן שלה אחראי לכל תחולותיה.
"הוא עוד יוריד אותי לקבר בטרם עת, אני נשבעת לך, מר סטרייפורד. בהן
צדקי."
לעניות דעתו שלסיריוס, לא נראתה אימו חולה כלל ועיקר; היא פשוט נהנתה לגרום לו
לייסורי מצפון, זה הכול.
הוא שתק, מניח כי להתחיל וויכוח עכשיו רק
יגרום לה לתת לו ריתוק עד לתאריך העזיבה, במקום זאת הוא הרים סכין מהשולחן והחל
למרוח ריבה על הטוסט.
"ובנוסף, אינני רוצה לשמוע אותך
מתלונן או מייבב," היא הוסיפה, פורסת לעצמה חתיכת עוגה.
"זה התפקיד של רגולוס, אמא."
רגולוס נעץ בו מבט נבזי, "אמא, אני
אוכל להיות השושבין של סיריוס בחתונה?"
"כמובן, יקירי."
סיריוס בעט ברגלו מתחת לשולחן, לצערו הוא
הבין שנייה מאוחר מדי כי לא בעט ברגל הנכונה. בלאטריקס צרחה בזמן שהתה הרותח נשפך
על השולחן ועל ידיה; עיניה הירוקות נעצו בסיריוס מבט רצחני
"חתיכת-"
"לכל הרוחות!" אביו של סיריוס
זרק את העיתון על השולחן, "האם לא אזכה, פעם אחת, לאכול ארוחת בוקר שקטה בבית
הזה?"
"סיריוס, לך לחדרך." אמרה
מדליניס בלק בשפתיים קפוצות.
דלת חדרו של סיריוס נטרקה שוב, גורמת
לדיוקן העתיק לצווח בכעס. סיריוס התיישב על מיטתו, קם ואז התיישב שוב, מרגיש כמו
חיה כלואה בתוך קופסת קרטון עם חורים. האם באמת לא הייתה שום דרך החוצה? הוא הביט
מהחלון על הנוף המוזנח של השכונה המוגלגית, תוהה האם יוכל להרגיל את עצמו לחיות
באחת מאותן הדירות העלובות בשולי השכונה. אי שם למטה שוטטו מוגלגים בעלי חזות
מוזנחת, בגדיהם הבלויים תלויים כסמרטוטים על גופם הצנום. סיריוס תהה מה ההרגשה של
להיות לגמרי חופשי, בלי להיות תלוי באף אחד ובלי דבר להפסיד. אחרי זמן מה הבחין כי
חושב פחות ופחות על הנסיעה המתוכננת ויותר על התיבה המסתורית שמאחורי דלת הסתרים.
אלא שאז, נשמעו מספר דפיקות על הדלת אשר קטעו את מחשבותיו. סיריוס הפסיק לבהות
בחלון, "לכו מפה. אתם מפריעים לי לתכנן התאבדות!"
הדלת נפתחה בחריקה חרישית ופרצופו המחייך
של רגולוס הופיע בפתח. "אמא אומרת שתרד למטה, הולכים לבחור לך גלימת
חגיגית," הוא גיחך, "אני מקווה שהיא לבנה עם תחרה וחרוזים נוצצים."
סיריוס הצטער ששרביטו נח הרחק מהישג
ידיו, הרצון להפוך את בגדיו של רגולוס לשמלה ורודה עם פייטים היה חזק ביותר, אך
לרוע המזל, השרץ הקטן כבר הסתלק, טפיפות רגליו מהדהדות בעליזות במורד המדרגות,
לכיוון חדר האורחים.
"טרחת להגיע סוף-סוף? מצוין."
אמו של סיריוס העלתה חיוך דק עת שפתיה "בואו אחרי" סיריוס שלח מבט מאיים
לעבר אחיו, מבטיח לו ללא מילים כי הוא עוד ישלם על זה. הוא נגרר בעקבות אימו, מקלל
את היום בו הוריו החליטו שהם רוצים ילדים.
מדליניס בלק פתחה לרווחה את הארון הרחב
שהיה עשוי עץ משובח, חיוכה מתרחב נוכח שלל הגלימות שגדשו את הארון. "כבר
התחלתי לחשוש שהיום הזה לא יגיע לעולם" היא מלמלה בקול חולמני, בעודה שולפת
גלימות שונות ומשונות. "שנים אני קונה את הגלימות המשובחות ביותר בתקווה שיום
אחד נמצא לך שידוך הולם," בלא להפסיק לדבר, החלה לבחון גלימת תחרה בצבע ירוק
כהה, "הזמנות מיוחדות מצרפת... איטליה... חשבתי שכל זה יהיה לשווא."
רגולוס כחכח בגרונו אבל היא לא שמה לב.
"אני זוכרת את היום בו אמי לקחה אותי לבחור גלימת אירוסין... בד קטיפתי ומשובח
מהמפוארים ביותר, כן... אני זוכרת..." היא הוציאה עוד גלימה, צבעה היה סגול עמוק כשעליה מתנוססת המימרה
המשפחתית: "Toujours
Pur " רקומה באותיות כסופות על פסי השוליים
של הגלימה.
"מעניין," היא זקפה גבה
בסקרנות, "אני לא זוכרת מתי קניתי את זאת... בוודאי מתנה," היא בחנה את
הגלימה, עיניה בוהקות בשביעות רצון, "מושלם."
"לא זה לא, "סיריוס בחן את
הגלימה בגועל, "סגול זה לבנות." הוא רצה לציין שלא יצפו ממנו להופיע
לטקס האירוסין כלל אבל אז בזווית עיניו הוא הבחין ברגולוס. אחיו אשר עמד צמוד
לאימו מחשש שסיריוס ינסה לקלל אותו עמד ובהה בארון בעיניים קרועות לרווחה, מתנודד
כאילו עמד להתמוטט אפיים ארצה על רצפת השיש. ברגע הבא התנשף, ולפת ביד רועדת את
שולי הגלימה.
"רגולוס, מה פשר ההתנהגות הזו?" נזפה אמא, מרחיקה את הגלימה בהינף יד
כעוס "חדל מיד! אתה עלול להרוס אותה!"
סיריוס העלה חיוך על שפתיו, "זה בסדר, הוא יכול לקבל אותה, תמיד ידעתי שהוא
נסיכה קטנה."
"בשום פנים ואופן לא!" הכריזה,
מבטה עובר לסירוגין בין סיריוס לרגולוס. הלה הוסיף לבהות בה בארשת מוזרה, עיניו
מעורפלות ושפתיו מתוחות.
"אבל... אני יכול להחזיק אותה, אמא? רק לרגע..."
גיחוכו של סיריוס דעך. זה לא שרגולוס לא
היה תמיד טיפוס מוזר שאהב לרצות את כל מה שלא היה שלו, אבל זה היה כבר יותר מדי.
"תגיד, איזו אסלה מכושפת נפלה לך על
הראש?" תהה, מכווץ את גבותיו. רגולוס לא נראה כמי ששומע את דבריו כלל ועיקר.
"אבל אמא, סיריוס יכול לקבל גלימה אחרת, היא תהיה קטנה עליו בכל מקרה-"
"תפסיק את זה תיכף ומיד!" קראה
מדליניס, סוגרת בהחלטיות את הארון. "תתרחק... לך לעשות את שיעורי הבית שלך
רגולוס. עכשיו"
רגולוס הוסיף לעמוד שם, בלא להראות שום
סימן שהוא הולך לזוז ממקומו. מדליניס הנידה את ראשה בייאוש, ופיזמה לחש נעילה שגרם
לדלתות הארון להתהדק זו אל זו.
"צאו מכאן, שניכם" מלמלה,
דוחפת את רגולוס החוצה, פשוטו כמשמעו.
"מה יש לך?!" סיריוס כיווץ את
עיניו, בוחן את אחיו במבט חשדני.
רגולוס מצמץ, וטלטל את ראשו כאילו התעורר
כרגע משינה "מה?"
"מה יש לך מהגלימה הזאת?"
"כלום," מלמל רגולוס, כובש את
פניו בקרקע ומקפיד שלא להישיר מבט אל אחיו.
"כן, בטח," סיריוס פתח את פיו
להגיד דבר מה נוסף אבל אחיו כבר היה הרחק ממנו, מדלג על מספר מדרגות לעבר חדרו.
דחף פתאומי אמר לו ללכת אחריו אבל הוא התנדף, סיריוס אפילו לא זכר מתי בפעם
האחרונה ביקר בחדר של אחיו.
* * *
הם ישנים... כולם ישנים.
הדממה במסדרון האפלולי הייתה כה
בלתי-מופרעת, עד כי רגולוס יכול היה לשמוע את פעימות ליבו, הולמות בחוזקה ומתמזגות
בתקתוק האורלוגין הישן שבטרקלין. בידיים רועדות, סגר באיטיות את דלת חדרו מאחוריו,
והחל מתקדם על קצות האצבעות. העלטה כיסתה את בית בלק כשמיכה, אופפת את רגולוס באצבעות עבות ומנחמות. לרגע
נעצר, כאשר בקע מלמול חלוש מעבר לאחת הדלתות המוגפות תמיד; שנתו של אחד מדיירי
הבית ברחוב גרימולד הייתה טרופה עליו.
רחוק, כל-כך רחוק, לעזאזל. לו היה רגולוס זוכה בחדרו של
אחיו הבכור, הרי שהמרחק היה מתקצר כדי מחצית, לפחות. רגולוס קפץ את שפתיו, המחשבות
מרפרפות סביבו כעטלפים; מאז ומתמיד, קיבל סיריוס את הכול. החדר הגדול והמרווח ליד
המדרגות, מקום טוב ליד שולחן האוכל... ושאר כיבודים עליהם נהנה מאד לירוק. גם לאחר
שהתמיין לגריפינדור, התרועע עם בוצדמים וחצויי-דם וביזה את המשפחה, נותר היורש
הבלתי-מעורער של בית בלק. אמא יכולה הייתה לכעוס, להעניש ולאיים... אולם מעולם לא
חדלה מכרכר מסביבו - מטפחת עוד יותר את שחצנותו הבלתי-נסבלת.
המדרגות היו גבוהות ואפלות; לרגע, שלף
רגולוס את שרביטו בכדי להאיר את הדרך, ואחר נמלך בדעתו. אפילו נר יכול היה להעיר
את קריצ'ר, או גרוע מזה, את סיריוס.
תישן נסיך, תישן, בכל מקרה, עדיף לי לבד
הרהר, מביט במרירות בדלת המוגפת ליד מעקה המהגוני. פעם, אולי, היו הדברים שונים...
אולם מזה שנתיים לפחות, לא זכה לדבר מאחיו, מלבד עקיצות וגידופים, או גרוע מכך:
עוד שק אגרוף אחד עבור מר-הכל-מגיע-לי. אבל לא הפעם, סיריוס. זה... זה שלי ואתה
לא תיקח לי את זה.
הלמות ליבו הואצה, ככל שקרב אל חדר
הארונות. ככל שהרהר בכך, התקשה להבין מדוע התעקש להיכנס לצרה שלא הייתה מביישת את
אחיו הבכור... ובשביל מה? גלימה סגולה ויפה, בסך-הכול. אלא שמאז הצהריים, מצא את
מחשבותיו שבות פעם אחר פעם אל האריג המשיי, החלק והנעים כל-כך למגע... האותיות
המפוארות הארוגות באורח מושלם כל-כך. וסיריוס... הטיפש הזה עוד העז לומר שהיא אינה
מתאימה לבנים.
לא, לא, לא, שב והשביע את עצמו בפעם
העשירית לפחות. זו בכלל לא הגלימה, זה העיקרון. הוא אפילו לא אוהב אותה, אבל
הוא ייקח אותה בכל-זאת, רק כדי לראות אותי נשאר עם הלשון בחוץ. כמו תמיד... אבל
לא, לא הפעם! אני אקח ואחביא אותה, אני... ואז ניקרה בו מחשבה אחרת, מפחידה:
מה תעשה אמא? היא עשויה לחשוד, ואז הוא יקלע לצרה אמיתית.
לרגע, קפא במקומו והביט אל מעבר לכתפו,
שוקל להסתובב ולכשול בפחי-נפש בחזרה אל חדרו. אלא שאז, כמעט מאליו, שב ונע קדימה;
ברגע הבא, סובב בעדינות את דלתו של חדר האחרונות. נו טוב, אז אני... אני רק אראה אותה ואחזיק אותה
קצת, ואז... אז אני אחליט.
קול רעש מאחד החדרים הסמוכים שב וגרם לו
לקפוא; דודה ארמינדה התהפכה במיטתה, ככל הנראה, ממלמלת בשנתה בצרפתית שורקנית
ומקוטעת. רגולוס התכווץ בתיעוב; אם היה דבר אחד בו היו הוא וסיריוס תמימי דעים,
הרי הייתה זו דעתם על שארת-בשרה של אמא, האישה הקמוטה שעטתה אך שחור, ושעיניה
האפלות מעולם לא חייכו ביחד עם פיה; גם בגיל שנתיים, יבב רגולוס הפעוט ונצמד לרגלה
של אמא, כאשר צבטה אותו דודה ארמינדה בחיבה מעושה.
ברגע הבא, שבה הדממה ונשתררה; אוזר את
אומץ ליבו, פתח רגולוס אט-אט את הדלת, וחמק פנימה. כושל לעבר הארון, שלף את שרביטו
וכיוון אותו אל המנעול.
"אלוהומורה".
הדלתות רעדו, אולם כישוף הנעילה של אמא
החזיק מעמד. רגולוס נשך את שפתיו, מעביר בראשו בקדחתנות את הלחשים שלמד בשנה
האחרונה. ברגע הבא, שב והניף את השרביט, מקפיד להגות את הלחש המורכב נכון.
ק-ל-א-ק. משהו נכנע והסתובב בתוך הארון,
פותח את שתי הדלתות לרווחה; רגולוס התיר לעצמו חיוך קטן. סיריוס השחצן... בוודאי
בטוח שרק הוא יודע לפרוץ דלתות ולהיכנס לכל מקום אסור. ידיו נשלחו קדימה, הודפות
את הבגדים בלהיטות; ברגע הבא, מצא עצמו מתרפק בעונג על הבד הסגול... כה חלק ורך,
כאילו היו אלו מים זכים שקוסם גדול ציווה עליהם להפוך לאריג. בידיים רועדות, הצמיד
את השוליים הזהובים אל פניו, מעביר אצבעות קדחתניות על האותיות הרקומות.
טהורים-טהורים-טהורים תמיד, נדמה היו לו כי הן לוחשות לו,
כאילו ניעורו לחיים משל עצמן. מהדק את ידיו על הבד, התיישב רגולוס על הרצפה, גבו
שעון על אחת הדלתות, מתיר לבד הרך לזרום סביבו, להפוך לחלק ממנו... כפי שנועד
להיות, כן.
לרגע, שב וחלף בו פחד; קריצ'ר עשוי
להסתובב ולגלות אותו. מה תעשה אמא אם תשמע?
טוב, אני עוד רגע אלך לי... הרהר. רק עוד...עוד רגע
אחד. זה כל-כך...כל-כך לא צודק.
פיהוק גדול הרעיד את לסתו, גורם לו להטות
את ראשו לאחור; כה רך... כה נעים... עיניו נעצמו בהדרגה, מניחות לו להסתחרר חופשי
בתוך עננה מתוקה, זוהרת וקורנת בגוני האפור והסגול.
ואז, כהרף-עין, מצא עצמו מהלך במסדרונות
הוגוורטס, הגלימה הסגולה בוהקת סביב גופו החסון. רגולוס הילך בראש זקור, גומע
בצימאון את כל קריאות ה"אוווו" שהשמיעו הבנות שצפו בו צועד לעבר הנשף
השנתי.
"הו, אני ממש מצטער, בלה," שמע
את עצמו מפטיר בגיחוך זדוני לעבר בת-דודתו, "לצערי, תאלצי לחפש בן-זוג אחר
לנשף. אני תפוס השנה."
בלאטריקס נרתעה לאחור בארשת עלבון, מתירה
לו להסתחרר חופשי אל לב האולם, ולהושיט יד אל בת-זוגו לריקוד; אל האחת והיחידה,
כן... רגולוס ידע זאת מרגע שהביט בפניה הלבנים; בזהב הכהה של שערה, בוהק באור
יקרות באור הכוכבים העדין של התקרה המכושפת.
"חיכיתי לך כה הרבה, רגולוס
אהובי," ניגן קולה בנשמתו. "מעולם לא היה לי אחר מלבדך, אני
נשבעת..."
"אם כך, את מבטיחה שאף-פעם, אבל
אף-פעם אפילו לא תסתכלי על סיריוס?"
המוזיקה נחלשה ועממה, וכעת לא נותר מן
התזמורת אלא נבל גדול ועתיק,מרחף מעל שולחן המורים וממלא את האולם בצלילים רכים
וערפיליים.
"בהן צדקי. לו רק היה אבא מסוגל
להבין..."
רגולוס סחרר אותה סביבו, עושה זאת באורח
מושלם, ממש כפי שראה את מאלפוי הצעיר עושה לנרקיסה בנשף של השנה הקודמת. אנקת עונג
נפלטה מפיו, כאשר משך אותה אליו, לנשיקה ארוכה.
"אני אוהב אותך. אני רוצה..."
"מה אתה עושה כאן, ילד?"
הקול הצרוד והגס לא בקע מגרונה של
היפיפייה זהובת-השער; כלל וכלל לא. רגולוס טלטל את ראשו והפליט אנקה קורעת-לב,
כאשר התפוגג החלום ונקרע לגזרים; אולם הנשפים והנבל המכושף לא היו עוד... תחת זאת,
מצא עצמו שוב בחדר הארונות, אצבעות ארוכות וגסות לופתות את זרועו ומקימות אותו
לעמידה - לבהות הישר בפניה הכמושים ומבשרי-הרעה של דודה ארמינדה.
'לדודה ארמינדה יש יופי מיוחד במינו'
גיחך סיריוס פעם, 'ממש כמו שלשול של בזיליסק'.
זה לא יכול להיות, זה סיוט... אלא, שדודתו סירבה להעלם;
ציפורניה הארוכות, צבועות בלקה שחורה, התהדקו עוד יותר על בשרו, מכאיבות לו; החיוך
על שפתיה הדקות והחיוורות הבהיר לו, שהפעם הוא בצרה אמיתית. מוחו של רגולוס קדח,
מנסה לשווא לחפש תירוץ הולם, אולם
נדמה היה כי עיניה היוקדות של ארמינדה בולעות את מחשבותיו, גורמות לשפתיו לפרפר
כדג שנמשה מן המים.
"דומני, כי שאלתי אותך שאלה, ילדי
הקט והחמוד," שבה ארמינדה ואמרה בקול נוטף רעל.
"אני אה... אני רק הלכתי להביא
גלימה לס...סיריוס".
היה זה תירוץ מטופש במיוחד, ורגולוס ידע
זאת עוד בטרם סיים את דבריו; תירוצים היו הצד החזק של אחיו, לא שלו; רגולוס שנא
מצבים כאלו; מאז ומעולם נטה להתבלבל, כל אימת שנקלע ללחץ כבד מדי, ואז לבחור את
הדרך הגרועה ביותר להתמודד עם המצב. הפעם הזו לא הייתה שונה, כמסתבר; הסדק בין
שפתיה של ארמינדה התעוות בלעג, קרב באיום אל פניו הרועדות.
"האם אתה חושב שאני כה שוטה,
כמו..." אש מסוכנת ניצתה בעיניה האפלות, "כמו אחרים בבית הזה? ועכשיו,
את האמת. מה באת לעשות כאן? אולי... לתכנן תעלול נבזי, בכדי שתוכל להתחרות קצת עם
אחיך, חרפת המשפחה? ו... הו, כמה שהדבר יעציב את אימך," לחששה, חיוכה מתרחב,
"מדליניס המסכנה, המסכנה... תמיד חשבה אותך לילד טוב ומחונך.
רגולוס חש כיצד נוקשות שיניו; פחד וזעם
נמהלו בתוכו, ידו החופשית לפתה כבעווית את קצה הגלימה בעוד ארמינדה שבה ופותחת
בחקירה.
מדוע אתה מניח למרשעת הזו לרמוס
אותך, רגולוס?
שאל קול רך, אי-שם בתוך ראשו. הגלימה צנחה על ברכיו ועל רצפת החדר בגלים סגולים,
כמבקשת לחצוץ בינו לבין דודה ארמינדה. רגולוס משך אותה מעלה, מחבק אותה בזרועותיו
במעין-תנועת הגנה. אלא, שארמינדה לא הרפתה ממנו.
"ילד מחונך וטוב, ככה מדליניס
חושבת. אבל שנינו יודעים את האמת, נכון ילד?" כעת, היו פניה כה קרובים, עד
שרגולוס היה יכול לראות את נימי הדם בעיניה. "עמוק בפנים, אינך אלא שרץ מרדן
וכפוי-טובה, ממש כמו אחיך הלא-יוצלח. אתה רק מחכה שהוא יטרח להתייחס אליך כדי
לחזור ולהיות הצל הקטן שלו," ארמינדה גלגלה את המילים על לשונה, כמנסה להתענג
על כל אחת ואחת מהן, "ולמה כבר אפשר לצפות, ממי שלומדים בבית ספר מזוהם ושורץ
בוצדמים ותתי-אדם? במקום לצוד אותם, אתם לומדים מהם, אתם..."
"תסתמי את הפה, זקנה רעה ומכוערת
שכמותך!"
רגולוס נדהם, לא מאמין כי אותו קול צלול
וחסר פחד בקע מתוך גרונו. כיצד יכול היה? אפילו סיריוס לא היה מעז...
"מה אמרת?!" ארמינדה הרימה
קולה לשאגה כזו, עד כי כל הקירות החזירו הד.
זהו רגולוס, עכשיו אתה גמור. כבר
מחר אתה אורז ועובר לגור בסמטת נוקטורן. ליבו פרפר בתוך חזהו; אלא ששפתיו הוסיפו
לנוע, כאילו ניעורו לחיים משל עצמן.
"אמרתי את האמת, עקרב כפוי טובה
שכמותך. את נהנית לפגוע ולצער את אמא, נכון? ככה את מודה לה על זה שהיא מארחת אותך
כאן. אלמלא אמא, כבר היית זרוקה בלי פרוטה באיזה חור-ויזלים. אף אחד לא אוהב אותך
כאן, אף אחד לא רוצה אותך כאן, כולם..."
דלתות נפתחו בטריקה, אי-שם בצידו האחר של
הבית, ומישהו קרא בקול. אלא שארמינדה לא נראתה כמי שמבחינה בדבר; זו נרתעה צעד אחד
לאחור, בוהה ברגולוס בשנאה מטורפת למחצה.
"אני... אני מוכשרת פי אלף
ממדליניס, תמיד הייתי. אלמלא טעות אחת קטנה, השידוך הנכון היה... זה הגיע לי,
לי!"
רגולוס הפליט אנקת כאב, כאשר סטרה לו
ארמינדה, גורמת לו לאבד את שיווי משקלו ולהתנגש בדלת הארון. צעדים הדהדו במדרגות,
הולכים וקרבים אל דלת חדר הארונות.
"שרצים, שרץ קטן ומנוול
שכמוך..." ידה שבה והונפה כדי לסתור לו. רגולוס נצמד לארון, מהדק את הגלימה
אל חזהו כבעווית.
"ארמינדה, עכשיו אמצע הלילה!"
עלה קולה של אמא מאי-שם, "מה את עושה בחדר הארונות, בשם מרלין!"
"אני מקווה שיש לך סיבה טובה, אישה.
חי נפשי!" רעם קולו של דוד אלפארד "זה..."
אלא שבאותו רגע, קרו דברים רבים.
רגולוס הרים את זרועותיו בכדי להגן על
פניו מן היד המונפת, ממש בעת ששבה זאת ונחתה, יורדת ופוגעת הישר בתוך הבד הסגול;
ואז, להרף-רגע, היה רגולוס עיוור לחלוטין; אור לבן הבהיק סביבו, מסמא את עיניו, מסחרר
אותו בתוך מערבולת. הוא צולל... צולל... ר-ג-ו-ל-ו-ס, שב ודימה לשמוע קול רחוק, רך ממשי. ר-ג...
חפצים נשרו מן המדפים, מותכים בקרקע
בקולות חבטה עמומים; גלימות, כובעים ושאר מלבושים בכל הצבעים התעופפו מתוך הארון,
מפילים אותו ארצה, אל תוך ערמה מפוזרת של בדים ואריגים מכל הסוגים והמינים. ומעל
הכול, היתמרה זעקתה של דודה ארמינדה; מעולם, בכל ימי חייו, לא שמע רגולוס צרחות
שכאלו. מקץ רגע, ששבה אליו ראייתו, הבחין במטושטש בדמותה, מתנודדת כשיכורה ולופתת
את אוזניה בידיה.
"אוווו.... עזבו, לכו ממני שרצים!
שרצים!"
"די, היה לי די והותר מזה,"
נהמה אמא מאחורי הדלת, "אל תעצור אותי, אלפארד. אם היא חושבת שהיא יכולה
להעיר כך את כולם, בתוך ביתי שלי..."
"תני לי להיכנס ראשון, מדליניס. זה
נשמע לי כמו..."
ארמינדה המשיכה להתנודד ולזעוק, עיניה
מתגלגלות וקצף בוקע מפיה. כעת, נדמה היה כי אין היא מודעת כלל ועיקר לנוכחותו של
רגולוס.
"אוה אבא, הם מטפסים עלי... הם בכל
מקום... היא, היא אשמה, מדליניס הרעה והמפונקת. ממש כמו שהיה אז, עם חצוי-הדם
ההוא... אאאאהההה... הם נושכים, הם נושכים..."
רגולוס עצר את נשימתו, יודע כי אין
ברשותו אלא שניות ספורות, בטרם יפרצו אמא ודוד אלפארד אל החדר. גידוף שקט נפלט
מפיו, כאשר ניסה לשווא למשוך את הגלימה עליו; רגלה של ארמינדה דרכה בחוזקה על קצה
המרוחק, שמה את מאמציו לאל. בפחי-נפש, מיהר וזחל על ארבע לעבר דלתו הצדדית של
החדר.
בום. רגולוס שמע את הדלת הקדמית נפרצת
בחוזקה.
"ארמינדה, בשם מר..."
"אתה!!! קרושי..."
"שתק!"
קולה של מדליניס הדהד, מקדים את ארמינדה
בשבריר-שניה, בעת שרגולוס התרומם על רגליו והחל מתרחק, מהר ככל שיכול היה ללכת על
קצות-אצבעותיו. זעקה חנוקה ענתה, ודבר-מה כבד התמוטט ונחבט במרצפות השיש.
"יצור מנוול וכפוי-טובה. להשתולל כך
בתוך ביתי, כאילו הייתה זו מאורת קוסמי-שוליים. אני..."
"הניחי לה, מדליניס" השיב קולו
המיושב והתקיף של אבא "אין ספק שהיא ספגה קללת-דיבוק או משהו דומה. מה את
שומרת בחדר הזה, יקירתי?"
"אני? אהם, שום דבר... מיוחד,
יקירי," קולה של אמא היה כמעט משועשע. "מישהו ראה את קריצ'ר? היכן
הגמדון הארור הזה כשצריכים אותו?"
גרם המדרגות הצדדי נפרש לפניו, שקט
וחשוך. רגולוס מיהר לרדת, בעוד הקולות נחלשים ומתעמעמים מאחוריו. נראה היה כי
מישהו שחרר את ארמינדה מהשיתוק, משום שרגולוס שמע אותה משתעלת ומתייפחת בקול מקוטע
"עכברושים... הם היו בכל-מקום,
כולם עם שיניים גדולות... אני גוססת, אוריוניס... אני מתה..."
לא יפה להבטיח הבטחות ולא לקיים,
דודה יקרה.זיק
מרושע ניצת בעיניו של רגולוס. לראות אותה צווחת כמו דודא מטומטם שנשלף מהעציץ,
זה היה שווה... אבל הגלימה, בחיים אני לא אצליח להתקרב אליה עוד פעם...
רגולוס משך עצמו קדימה, נאבק במחשבותיו
הסותרות; דבר-מה בתוכו רצה להסתובב, לרוץ ולקחת אותה משם; אולם לא, זה יהיה טירוף
מוחלט. פניה של הנערה עימה רקד שבו ועלו בזיכרונו, כה יפות. האם היא לומדת
בהוגוורטס? אם כן, הוא ימצא אותה. לא משנה מי היא, ובאיזה בית היא לומדת...
"טוב ויפה, רג'. אני חושב שאתה חייב
לנו כמה הסברים."
רגולוס התנער, מבחין במאוחר בסיריוס שחסם
את דרכו, זרועותיו משולבות על חזהו. בלאטריקס הייתה איתו, עיניה הירוקות נעות
לסירוגין מרגולוס אל עבר מיקומו המשוער של חדר הארונות, שקולות עמומים הוסיפו
לבקוע ממנו. סיריוס נאבק לשווא לעטות ארשת חמורה על פניו, ולכבוש את הגיחוך שהסתמן
בזווית שפתיו.
"אני יכול לעזור לכם במשהו?"
החזיר רגולוס, זוקר את סנטרו ביהירות.
"כן. מה עשית לה, בשם מרלין?"
רגולוס משך בכתפיו.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר,
סיריוס. התעוררתי בגלל כל המהומה. מה באמת קורה שם?" הוסיף, זוקר את גבותיו
בתמימות מעושה.
לרגע, נראה סיריוס כמי שרוצה להלום בו
באגרוף. אלא שברגע הבא, נמלך בדעתו וניסה לחייך.
"בחייך רג'... אני מבטיח לא להלשין
עליך. אני יודע שאתה כועס קצת אחרי מה שאמרתי לך..."
"מתי, היום או בארבע השנים
האחרונות?" נהם רגולוס בתשובה "זוז לי מהדרך, סיריוס."
לרגע, נדמה היה שאחיו מאבד מעט מביטחונו
העצמי.
"בחייך, אל תהיה קשה כך-כך. אנחנו
יודעים שהיית שם למעלה, והטלת איזו מותק-של-קללה על העורבנית השחורה והמטונפת.
בקיצור, אם תספר לי איזו קללה זו ומאיפה השגת אותה, אני..." סיריוס לעלע
בגרונו כנאבק על כל מילה, "אני... אשקול ברצינות לגמול לך..."
"תשקול... לגמול לי?" רגולוס
נחר בבוז ונדחף בינו לבין בלאטריקס, צועד בראש זקוף לעבר חדרו. "אני אומר לך
מה, אח גדול. אם תהיה נחמד, כלומר... מאד-מאד נחמד אלי במהלך החודש הקרוב, אני
אשקול, רק אשקול, לגלות לך."
בלא להסב ראשו, ידע רגולוס כי אחיו כמעט
ונחנק מן הדברים; חיוך רחב התפשט עליו שפתיו.
"ובתור תשלום סמלי ראשון, יש גלימה
אחת שבוודאי לא תתנגד..."
"מרלין! שוב אתה והגלימה הזו? מה
נכנס בך, רג'?" נהם סיריוס בכעס, "כאילו שהיה איכפת לי לזרוק אליך בחינם
את הסמרטוט המכוער ההוא, אם אמא רק הייתה מרשה לי..."
שמץ מן המנגינה הרכה שב והתנגן באוזניו. אני
כבר אראה לך סמרטוט מכוער. הרהר, מושך בכתפיו באדישות מעושה.
"לא יכול לתת אותה? כמה חבל,"
רגולוס הניח את ידו על ידית הדלת של חדרו. "אם כך, תרגיש חופשי לבוא אלי לחדר
מחר, מצויד ברשימת הצעות," הוסיף בלא להסב את פניו,"אני משער שאוכל
להעניק לך ראיון בין תשע לעשר. ליל מנוחה."
ובכך, חמק פנימה וסגר את הדלת, מותיר את
סיריוס ובלאטריקס הנדהמים מן העבר השני. רק לאחר שנעל היטב את הדלת והשליך עצמו על
מיטתו, הניח לחיוך להתרחב ולכבוש את פניו, עד שהפך לצחוק שקט.
"אוי, דודה ארמינדה..." צקצק,
מתמתח בעונג על הסדין "ארמינדה וסיריוס במכה אחת..."
לרגע ארוך, שכב בעיניים פקוחות, מהרהר
במאורעות הלילה; אז, השתלטה עליו העייפות והוא שקע בתנומה, חיוך גדול מרוח על
פניו.
|
|
|