כל כלב בא יומו

פרוייקט אדום החזה של פורום המגדל הלבן



קטגוריה: עלילתי + מערכות יחסים.
שיפ: סיריוס/בלאטריקס, סיריוס/
ofc פארודי, אנדרומדה/טד טונקס

דירוג: משתנה בין הפרקים, לכל היותר R
 

פרק ראשון

כותב: Envinyatar

 

דירוג: pg13

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 



"הוא כאן בחדר, עלמתילי," בלאטריקס חשה במגע ידו הקרומית והמאוסה של גמדון הבית, כמעין עכביש שנאחז בשולי גלימתה. "מלא רחמימים על עצמו, כמו תמיד."

בלאטריקס הנהנה, מעקלת את שפתיה בחיוך סרקסטי.

"ספר לי משהו שאני לא יודעת, יבחוש טרחן," החזירה בקצרה. האור הירקרק שבקע מפמוטי הכסף העתיקים ריצד עמום, נוגה על פניה החיוורות בעת שעמדה ובהתה בדלת העץ המוגפת.

סיריוס, היורש הצעיר לבית בלק, הואיל בטובו לחזור הביתה. אפילו היא, אורחת השקועה מעל הראש בצרותיה שלה, יכולה הייתה לחוש היטב את המתח באוויר. נראה היה, כי אפילו ראשי הגמדונים על הקיר חושקים את שפתיהם המתות, מרגע שעבר סיריוס את מפתן הבית שברחוב גרימולד.

כן, הפעם זה הולך להיות טוב... אפילו יותר מהרגיל, הרהרה. מי יודע, אולי אפילו תהנה קצת מהמצב...פיצוי על העובדה שתאלץ לבלות כאן את כל הקיץ. בלאטריקס מצאה את זה מענג באופן מוזר, לחזות בבן בלק אחר סובל יותר ממנה - אבל טיפש מכדי להסתיר זאת כיאות. היה זה אחד הכללים החשובים שבלאטריקס למדה לפני שנים רבות: לעולם, לעולם אל תפגיני חולשה.

אלא שסיריוס לא היה חכם די הצורך בכדי להבין זאת, הו לא; הנסיך הצעיר לבית בלק העדיף לשקוע בדיכאון ולרחם על עצמו, מרגע בו עצרה רכבת האקספרס והוא נפרד מחבורת הארכי-פרחי שלו. מאז ועד שנכנסו אל תוך הבית,  שקע לתוך עצמו, כמעט ולא טורח להחליף איתה מילה. בוודאי, הרי אני אינני טובה מספיק בשביל הוד-מעלתו אוהב הבוצדמים. אבל כך או כך, אולי יש לבן דודי היקר סיבה טובה להתמרמר הרהרה בלעג, נזכרת בקבלת הפנים לה זכו לפני שעות מספר.

 

"חזרת."

 

גברת ניקולטה-מדליניס בלק ניצבה כפסל שיש גבוה וקר בדלת המטבח. בלאטריקס זכרה את המבט הקפוא בעיניה, כאשר סקרה את בנה הבכור. "אני מקווה שהציונים שלך, לפחות, הולמים נצר למשפחת בלק. מדוע אתה עומד ובוהה בי?" הוסיפה, זוקרת גבות דקות ומאפירות. "לך והראה לבת-דודתך את חדרה, ואחר-כך פרוק בבקשה את המזוודות האלו שלך, ו... הו, רגולוס, לא ראיתי אותך. איך הייתה השנה שלך, יקירי?"

 

מתנערת מהזיכרונות, בלאטריקס צמצמה את עיניה ועקבה אחרי דמותו הקטנה והמאוסה של קריצ'ר. ההצגה תתחיל במהרה.

גמדון הבית הידס לעבר הדלת והתיר בקלות את קסם הנעילה שהטיל סיריוס. ברגע הבא, חמק פנימה; בלאטריקס שמעה היטב את קולו החלקלק, מהדהד בין עיטורי העץ הדהויים על הקירות.

"גבירתילי ביקשה שקריצ'ר יזכיר לאדונילי הצעיר על ארוחת הערב החגיגיתית." שמעה אותו מאנפף. אוך, איזה מקק מאוס... מדוע בשם מרלין הוא החליט שדווקא אותי הוא מחבב במיוחד?

"גבירתילי ציוותה, אתה מתלבש יפה. לא מבזה את הכבוד של בית בלק הפעם,  ככה גבירתילי..."

"תגיד, אין לך איזה זוג מכנסיים ישנים להתמזמז איתם?"

"אדונילי רוצה קריצ'ר מנקה בשבילו מכנסיימים?"

נשיפת זעם רמה הדהדה מעברה השני של הדלת.

"אדונילי רוצה, קריצ'ר יעוף לו מהפרצוף, לפני קריצ'ר נפגע," רתח סיריוס, מחכה את סגנון דיבורו של גמדון הבית, "אדונילי לא אוהב שרצימים זוחלים בחדר שלו, אז לך לכל ה..."

בלאטריקס גיחכה, פוסעת קדימה וזוקרת את סנטרה ביהירות כאשר נכנסה אל תוך החדר המבורדק. סיריוס היה מכווץ לכדור זועם על המיטה, שערו השחור נופל באי-סדר משווע על פניו. אחת מידיו מוללה משהו... אולי מכתב או תצלום של החבורה ההיא שלו. הנערים השוטים האלו שאת חברתם העדיף סיריוס תמיד על חברתה.

אבל עכשיו הם אינם, תינוקי-מתוקי, כך שאתה כולך שלי. המחשבה העבירה בה גל של עונג נזעם, גורמת לה לחייך במתיקות נוכח המבט הקטלני שקידם את פניה.

"לא אמרתי משהו לגבי שרצים בחדר שלי?" רשף לעברה, נשכב בהפגנתיות על המיטה כשגבו מופנה אליה.

"הו כן? תמיד אהבת להיות יחיד-במינו בתוך המאורה שלך, בן-דוד," אמרה, חוצה את החדר ומתיישבת על קצה המיטה.

"שלושת החברים היקרים שלך אינם בסביבה, כך שאתה יכול להרשות לעצמך להתנהג כמו בן-אדם, לשם שינוי," החזירה, מפזרת מבלי משים את שערה הארוך על כתפיה. אנפוף חורקני שדמה לצחוק הזכיר לה, שקריצ'ר עודנו בחדר.

"אוי, כמה קריצ'ר אוהב לשמוע את עלמתילי הצעירה אומרת דברי חוכמתים," כרכר היצור הקטן, מעורר בה חשק עז לשגר אותו בבעיטה אחת לכל אורך המדרגות.

"החוצה, קריצ'ר" אמרה בקול שקט ונמוך. גמדון הבית מיהר לציית. כמו כולם, ידע היטב כי 'עלמיתילי' יכולה להפוך מסוכנת כאשר חסרי-מוח למיניהם מתגרים בה... אם כי בלאטריקס ידעה כי אין זו האמת במלואה. רק אנדרומדה ידעה, מתי היא הופכת להיות מסוכנת באמת.

 אנדרומדה. גל שחור ושקט הרעיד את ליבה, כאשר נזכרה בלילה ההוא... ובמארב אליו נפלה. חרף כל זעמו וצעקותיו של אבא במשרד הקסמים, לא נתפסו תוקפיה המסתוריים מעולם. ללא ספק קוסמי-שוליים, החברים המצחינים של אותו טונקס.

קולו העמום של סיריוס בקע מתוך הכרית, מנער אותה מן הזיכרון המפחיד.

"נהנית להזכיר לי את זה, הא? אמרו לך פעם שאת היצור הסדיסטי הכי גרוע ש..."

"ואמרו לך פעם, שאתה היצור הפתטי ביותר שצמח במשפחה בשלוש-מאות השנים האחרונות?" החזירה. ברגע הבא, הנמיכה את קולה, מחליטה לשלוף קלף ראשון מתוך השרוול. "תמיד אתה אוהב לנשוך את היד הלא נכונה, סיריוס. למען האמת, באתי כדי להזהיר אותך. אם לא היית שקוע מדי בלרחם על עצמך ולהתאבל על העדרם של רמוס וג'יימס-משעמם-לי-פוטר, היית שם-לב בוודאי שההורים שלך ואבא מסתודדים כבר שעתיים בחדר האורחים."

סיריוס התהפך, שולח בה עיניים אפורות נזעמות, שלא יכלו להסוות זיק של עניין ופחד כאחד.

"לא שאכפת לי ממה שהם מקשקשים. אבל אם כבר עשית את כל הדרך עד לכאן..."

"כמה שאתה מתוק ומתחשב, בן-דוד. למרבה הצער, לא נתנו לי להיכנס פנימה... אבל רג'י מוח-דולף מסתובב כבר שעתיים בפרצוף של חתול שבלע את כל השמנת. מה עוללת הפעם?"

סיריוס הבליע אנחה.

"אני חי. ומה איתך?"

" בלאטריקס הניחה ידה, כמאליה, על זרועו של סיריוס, "אז... אם תהיה מאד נחמד אלי בזמן הקרוב, אולי אעזור לך לחקור את הטיפשוני הקטן. ומה איתי? אני בסדר, מלבד כמובן העובדה שאאלץ לראות במשך קיץ שלם את הרחמים העצמיים שלך. משום-מה, אבא לא מתלהב במיוחד מהרעיון שאבלה את הקיץ לבד באחוזה..."

סיריוס התאמץ לגחך בבוז.

"אז בלה הקטנה צריכה שמרטף. תני לי להיזכר... אולי זה איכשהו קשור לאזהרה שקיבלת ממשרד הקסמים?"

בלאטריקס נחרה בבוז.

"שיהיה, אבל לטפל במטומטמת הזו מהאפלפאף...  זה היה בהחלט שווה את זה. האליס הזו..." אש פראית יקדה בעיניה. אף אחד, אף אחד לא יפגע בה בדרך כזו ויצליח לחמוק מעונש. "הפרצוף העגול והמכוער שלה פשוט דרש את זה," סיכמה בחירוק שיניים, מחליטה שלא לספר לבן-דודה את האמת.

"את סתם נטפלת אליה," החזיר סיריוס במשיכת כתפיים "את משהו מיוחד, את יודעת? יום אחד עוד תעופי לאזקבאן לכל החיים, בקצב הזה..."

"רק אם אצליח לגרור אותך אחרי, בן-דוד יקר," החזירה היא בחיוך מעוות.

לרגע, השתררה דממה. בלאטריקס הידקה את שפתיה, שלפה את שרביטה והחוותה תנועה מסובכת לעבר האגוזים בקערת הכסף שעל השידה. אלו צייתו מייד, ממריאים לאוויר ומסתחררים בריקוד מוזר. בלאטריקס הניחה לעיניה לעקוב אחריהם, עודה מלאה בזעם.

כאילו שתבין אם אספר לך, אבל... האליס הזו עוד תשלם ביוקר. רק בגללה, מי שהייתה החברה הכי-טובה שלי לא מוכנה אפילו לדבר איתי. ו... אוי, כמה שהיא הופכת לגיבורה גדולה כשהיא מסתתרת מאחורי הישבן של פרנק לונגבוטום ההוא. ואפילו... הם כולם יודעים שלא באמת התכוונתי להטיל עליה את הקללה ההיא. רק רציתי שהיא תפחד קצת. מגיע לה...

בפעם האחרונה שראתה אותה ואת מרלן מק'ינון, נשרכו שתיהן אחרי איזה בוצדם מגעיל אחד, שלימד אותם לשיר שירים של להקת המוגלגים הבזויה הזו... אלו שקראו לעצמם בשמות של חרקים. זה היה נמלים, או חיפושיות? בהחלט כינוי מתאים למוגלגים עלובים למיניהם, כן... בלאטריקס עמדה באולם הכניסה והביטה, כיצד מרלן חולפת על פניה בלא מילה. כל ישותה רעדה בזעם, אבל פניה נותרו קפואות וחסרות רגש; אחרי הכול, היא הייתה בלק.

"את יצור בלתי נסבל, בלה."

"כן? ומה אתה? לא עמדת לצידי כאשר אליס וחבורת הכלומניקיות שהיא משתרכת איתה פתחו את הפה על המשפחה שלנו."

סיריוס שלח בה מבט מתגרה.

"נכון מאד. מי אמר שהן לא צדקו בכל מילה? ואני... למה שאהיה לצידך? אני ממילא בזיון מהלך למשפחה, שכחת?"

בלאטריקס התנערה בכעס.

"אתה... אתה פשוט לא מסוגל להפנים, שלא כולם כאן בבית חייבים לכרכר מסביבך כל הזמן, כמו החברים האלו שלך. אתה..." קולה רעד מעט, "אתה ילד מפונק, והרחמים העצמיים שלך פשוט מסריחים."

גיחוכו של בן-דודה התרחב, גורם לבלאטריקס חשק עז לכרוך שתי ידיים על צווארו. הכלב הארור הזה היה תמיד בשיאו, כאשר חש שהצליח להוציא מישהו מכליו.

"זה כל מה שיש לך, בת-דוד? אני בטוח שאת מסוגלת ליותר, אם רק תאמצי את המוח הקטן והחמוד שלך."

זהו, נמאס לי ממנו.

בלאטריקס התרוממה באחת, מתגברת על הדחף להטיל בו קללה או... טוב אף יותר, לצרוח ולזנק כדי לדוש באגרופים את הפנים היפות והמגחכות האלו.

"טוב, אז אני הולכת," אמרה, משתדלת לשווא לשוות לתנועותיה החדות הדרת-כבוד.

"ואני עומד לפרוץ בבכי."

בלאטריקס החישה את צעדיה, פונה לעבר הדלת.

"אתה יודע, סיריוס?" הפטירה בלא להסב את ראשה, מחליטה לשלוף את הקלף החזק מן השרוול, "כמעט ושכחתי. חשבתי לי לתומי, שתרצה לדעת היכן מצויה דלת הסתרים המכושפת ההיא... כן, זו שאתה מחפש כבר שנתיים. אבל נראה לי, שאתה עסוק מדי בלהתאבל על העדרם של חבריך היקרים, כך שלא אפריע יותר למנוחתו של הוד-מעלת היורש של בית בלק. חלומות פז."

החריקה מאחורי גבה העידה שסיריוס הזדקף באחת. פניו. בוודאי הוא נקרע בין הסקרנות לחשק להטיל בה קללה מרושעת במיוחד. לאחר רגע, נדמה היה שהסקרנות ניצחה.

"את גילית... מה?"

זעמה של בלאטריקס התפוגג, מפנה את מקומו לחיוך מתוק; אם ישנו פיתוי אחד שסיריוס לא יכול היה מעולם לעמוד בו, היה זה הפיתוי להסתבך בצרות. עיניה הירוקות הבהיקו בעונג, כאשר שיגרה מבט אל מעבר לכתפה.

"אחרי ארוחת הערב, מתוקי... אם תהיה ילד טוב ותפצה אותי על גסות הרוח שלך, אני אשקול להראות לך איפה זה."

בלא לחכות לתגובתו, זקפה את ראשה ופסעה במורד המדרגות, יהירה וזקופה כמלכה.

אני פשוט טובה מדי בשבילך, הוד-מעלת היורש של בית בלק, הרהרה בבוז. מי יודע? אולי בכל-זאת איהנה קצת בקיץ הזה.

 

 

* * *

 

הארוחה המפוארת אותה ערכו מר אוריוניס בלק ורעייתו עבור אחיו הבכור, הבארון אלפרד סקורפיוס בלק, הפכה לאסון כמעט מראשיתה.

בלאטריקס נעצה את המזלג בתפוחי האדמה המוקרמים בצלחתה, מאזינה בחצי-אוזן לויכוח הער שהתנהל מסביב לשולחן. נחמה פורתא אחת הייתה בכל השעמום הזה... כל המבוגרים עסקו בלהט בשלהם, והניחו לה ולסיריוס פחות או יותר לנפשם.

אלא שאז, שב אבא לעסוק בלילה בו ברחה אנדי מהבית, מדבר על בתו הצעירה כאילו לא ישבה בקצהו של אותו שולחן עצמו.

"תאמרו מה שתאמרו," נהם, שפמו האדמוני הענק סמור בזעם, "ההפקרות הזו אינה יכולה להמשך. שוחחתי חמש פעמים לפחות עם כבוד השר ועם שאר הבכירים, תפח בהם הרוח... אף אחד מהם לא ינקוט צעד רציני כנגד קוסמי השוליים האלו. לפני מאה שנה היו מקיפים את המרבצים ותולים מאה מהברנשים האלו לפחות על מה שעוללו למשפחה שלי. חי נפשי!"

בלאטריקס הרכינה את ראשה, כל-כולה מכווצת מזעם. בריחתה של אנדרומדה בערה בעצמותיו של אבא, הו כן. לעומת זאת, נדמה היה לה כי איש לא התייחס ברצינות רבה מדי לדרך בה הותקפה היא עצמה. רגע לאחר שווידא אבא כי תוקפיה לא הצליחו לחלל את תומתה, לא נותרו לו בעבורה אלא גערות נוטפות בוז.

"אולי כך תלמדי לקח, ילדה," סיכם אבא בבוז, "כמה פעמים אמרתי לך, שנשים צריכות להישאר בבטחה בין כותלי האחוזה, ולא לצאת למרדפים בחוץ כאילו היו מן בנות-צוענים מטונפות. הנוער של ימינו, פשו!"

 

הנוער של ימינו... הקשקשת הנמשכת ליד השולחן הכאיבה לאוזניה. הם רק ימשיכו לפטפט ולהתלונן, ממש כמו שעשו בשנה שעברה... הם מפטפטים, והכול גווע ונהרס מסביב, הרהרה בתיעוב, עיניה נופלות לרגע על רגולוס. הלה, לבוש בהידור, ישב סמוך מאד לאימו, מקפיד לחייך להנהן בראשו בכובד ראש במקומות הנכונים. מעניין כמה מזה אתה באמת מבין, קופיף מאולף שכמותך. הרהרה, מסבה את מבטה אל סיריוס. הלה תופף באיטיות על גביע היין שלו, כמעט ולא טורח להסוות את השעמום שחש.

הם לא יעשו כלום... אבל עדיין ימשיכו לזלזל בי. הכעס הלך וגאה בה, גורם לה לחשק עז להרוג מישהו... או לפחות להכאיב לו כל-כך, שצרחותיו ירעידו את הקירות סביב. זכר המריבה האחרונה בינה לבין מרלן מקינון שב ועלה בזיכרונה; חג המולד הארור ההוא... בן המוגלגים מוזנח המראה צווח, מגדף ומנסה להטיל בה קללה, שם במגרש החניה המוגלגי המושלג בפאתי עיירת הנופש. אבל בלאטריקס הייתה מהירה ממנו, ובתוך שנייה מצא הבוצדם המצחין את עצמו מוטל המום וחסר תנועה, פלג גופו העליון סרוח בין השיחים הלבנים.

"לא היית צריכה לעשות את זה, בלה."

מרלן ניצבה בפנים חיוורות מצידו השני של הברנש, מבטה נע לסירוגין בינו לבין בלאטריקס. זו ניצבה בשרביט שלוף, שמחה לאיד וגועל מתערבבים בארשת פניה. היא בסך-הכול עשתה מה שכל קוסם ראוי-לשמו היה עושה... טיפול בשרץ-הולך-על-שתיים, גוש נייד של טינופת וצחנת סיגריות. אולם, במקום הכרת תודה, לא זכתה אלא למבט מזועזע, כאילו עשתה דבר-מה אסור.

"בלה," הפטירה מרלן לבסוף, מנסה לגייס קול סמכותי "הוא... הוא הטריד אותי קצת, זה נכון. אבל הייתי מסתדרת, לא ביקשתי שאת... כלומר, לא הייתה שום סיבה שתפעילי כאלו קללות..."

"באמת?" לעגה היא, כפיות הטובה מרתיחה אותה, "לא ממש הסתדרת, לפי זה שהידיים הבוצד...המסריחות שלו היו על כל הגוף שלך. הוא גם ניסה לדחוף לך את סיגריות ההזיה האלו לפה, נכון? או שאולי..." בלאטריקס עיוותה את פניה בגועל, "אולי זה לא ממש חדש בשבילך. את... את הצטרפת אל החבורה המזוהמת הזו, שמבלה בדירי החזירים של המוגלגים, עם כל הזונות והסיגריות ו... מרלין! אין לך שום כבוד לשושלת שלך?"

לרגע, בהתה בה חברתה לשעבר במבוכה...עוד רגע, שכנעה בלאטריקס את עצמה. עוד רגע והייתי מצליחה להחדיר בה קצת שכל. אבל אז, נשמעו טפיפות רגליים לאורך המגרש המושלג, ואליס ההיא הופיעה, ביחד עם עוד שני טיפוסים אחרים. צרחת אימים נפלטה מפיה, כאשר הבחינה בגבר המוטל בתוך השיחים.

"זו בלק, זו בלק! רוצחת, רוצחת סלית'רינית שכמותך!"

ארשת פניה של מרלן מקינון נקפצה; עוד בטרם התחילה לדבר, ידעה בלאטריקס כי איבדה אותה לתמיד... ממש שאיבדה את אנדרומדה.  

"אוה, את והשטויות המיושנות שלך," רשפה לעברה, "אני בכלל לא משתמשת ב... ובכלל, מי את שתטיפי לי מוסר, בלק?"

בלאטריקס זכרה כיצד ניצבה מולה בשלג, קופצת את אגרופיה בכעס אין-אונים.

"ואת בוגדת עלובה בדם, ו... רק תראי על איזה יצור את מרחמת. שרץ מרופש, בדיוק... בדיוק כמו אלו שפגעו בי בקיץ שעבר," ארשת זעם כמעט מטורפת עלתה על פניה, "הלוואי ולא הייתי באה לעזור לך." הטיחה בה, בעוד אליס ממשיכה לצרוח ברקע. יום אחד... יום אחד אני אתן לה סיבה טובה לצרוח.

"הלוואי והוא היה גורר אותך לשיחים ההם ומפשיט אותך... אבל אולי זה לא אכפת לך בכלל. אולי... אולי בכלל רצית את זה. ואת יודעת?" צרחה לעברה, "יום אחד את תגמרי לבד בחושך, ורק הצללים ישמעו את הזעקות האחרונות שלך..."

לרגע, השתתקו כולם, בוהים בה באימה. ואז, התנערה מקינון, זוקרת את סנטרה בתיעוב.

"את מטורפת ארורה, בלאטריקס בלק, ואני לא רוצה לראות אותך יותר לעולם. זה הכול." מילים אלו על שפתיה, הסתובבה בכדי להרגיע את אליס הבוכייה. בלאטריקס זכה היטב, כיצד בהתה בגבה של מי שהייתה, אך שנתיים קודם, חברתה הטובה ביותר. הדמעות צרבו בעיניה... אולם היא עמדה במבחן.

את נצר למשפחת בלק... והיא סתם בוגדת בדם, ניחמה את עצמה לשווא, כאשר חמקה בודדה אל תוך הצללים, מותירה את מרלן וחבריה הרחק מאחוריה. ליבה הלם בכאב...  לא, לא היה זה ליבה; הייתה זו מערבולת שחורה שפעמה בחזה, הולכת וגדלה, הולכת ומתחזקת...

 

קולה של דודה מדליניס היה רם די הצורך בכדי לנער אותה מזיכרונותיה.

"אני בהחלט אינני בטוחה שחצוי-הדם היומרני ההוא וההצעות שלו הם פתרון יאות," אמרה אמו של סיריוס, מגביהה את אפה בסלידה, "אל תשכחו... הוא יכול לקרוא לעצמו לורד או אפילו קיסר הלילה, מצידי. אבל אוריוניס גילה את האמת..." חיוך קטן וקר עלה על שפתיה הדקות "הוא בסך-הכול בן-בלי שם שגדל בבית יתומים מוגלגי, ולא טוב בהרבה מאחרון הבוצדמים, אם שואלים אותי."

נדמה היה לבלאטריקס, כי סיריוס השמיע נחרת בוז שקטה.

"לא נושאת חן בעיני גם הדרך בה הוא מדבר על נהרות דם וכל מיני כאלו. זה המוני להבעית," סיכמה "לצוות על הגמדון שלי למזוג לך עוד פורת, אלפרד?"

אבא הניד בראשו לשלילה.

"הו לא, מדליניס יקירתי. היינות שלכם נפלאים, אולם חוששני כי הרשיתי לעצמי חירות רבה מדי עם הבקבוק לערב אחד. חי נפשי!"

"אני חייבת לחלוק על דברייך, בת-דודתי היקרה."

חצי-תריסר ראשים הסתובבו לעבר פניה הצפודים של ארמינדה מאלפלואה. זו נראתה כמתענגת על תשומת הלב, ציפורניה הארוכות והמושחרות שורטות קלות את מפת הקטיפה המכושפת.

"חצוי דם או לא, הדברים שהוא אומר לנו הם אמת לאמיתה," הוסיפה, מתעלמת מהמבט הקטלני ששלחה בה מדליניס. עיניה הכהות והשקועות של ארמינדה התקשחו, "כאשר פרעושים מתרבים, חובה להדביר אותם..." אמרה, מבטאה הצרפתי כמעט ונשרק מבין שיניה, "ואם ישנו צורך, ראוי אף לשרוף את כל השמיכות הנגועות שהניחו להם להתרבות. כל שנה שאנו מחכים..."

"מוטב שתקשיבו לי, כולכם."

מר אוריניוס בלק הזדקף במקומו, אגרופו טופח בקלילות על השולחן. העיטורים על גלימתו הירוקה הבריקו באורם של הפמוטים, כאשר רכן קדימה, עיניו הכחולות סוקרות את השולחן במבט שליו.

"הלורד וולדמורט הוא אסון, וכדאי שתתנו על כך היטב את הדעת, כולכם," לרגע, נדמה היה לבלאטריקס  כי מבטו מתעכב לרגע עליה ועל שני בניו, בקצה המרוחק של שולחן הסעודה, "במוקדם או במאוחר, הוא יחוסל, וכל השוטים שינהו אחריו יחלקו עימו את גורלו." חיוך קר הסתמן על שפתיו "אלבוס דמבלדור יביס אותו, זכרו שהזהרתי אתכם מראש. לעיתים אני תוהה, האם הופעתו של אותו אדון-אופל-מטעם-עצמו אינה אלא מזימה מתוחכמת של דמבלדור וניקולס פלמל... מאחורי מסווה כמובן".

"אה?"

התמיהה סביב השולחן הייתה כללית. אפילו סיריוס התנער ובהה באביו בחוסר אמון.

"האם ישנה דרך נפלאה מזו, להכתים ולחסל את כוחן של המשפחות העתיקות?" דוד אוריוניס שב וחייך את חיוכו הדקיק והקר, בטוח כתמיד בחוכמתו מרחיקת הראות,"ספק להם נביא-שקר ללכת אחריו, והן יפלו איתו ויפנו את המקום לבני-המוגלגים, ואת דרכו של אלבוס דמבלדור אל תפקיד שר הקסמים..."

"מנוול ארור, תפח בו הרוח!" התרתח אבא, הולם באגרופו המאסיבי על השולחן, עד שהגביעים רעדו.

"אלו השערות בלבד, יקירי..."

"ובינתיים, קוסמי השוליים ממשיכים להשתולל באין-מפריע," שב אבא והתאונן, "מי יפצה אותי על הכבוד שחולל? אתה משקיע את נשמתך בילדה, נותן לה הכול ומחנך אותה להיות מכשפה וליידי לתפארת, ופוף! מופיע פרחח שעיר, לוחש לה כמה מילים המוניות, והיא שוכחת הכול. אילו רק יכולתי לכשף שלושה שוטי רכיבה טובים בכדי שיטפלו בברנש ההוא טונקס..."

טיפש מטופש. הרהרה בלאטריקס. עוד מתפלא למה אנדי ברחה מהבית... אולי גם אני אברח יום אחד. לא עם בוצדם טיפשי, אלא כדי להפוך להיות קוסמת בעלת עוצמה, שאפילו פרופסור דמבלדור יפחד ממנה. ואתם כולכם תראו מי הייתה ראויה להיות היורשת של בית בלק, כן... אזי, כהרף-עין, נדמה היה לה כי היא מבחינה בחיוך דק מסתמן בזוית שפתיו של סיריוס.

"אתה," לחשה בשקט, רוכנת קלות לעבר אוזנו, "אתה יודע משהו על המקום בו היא מסתתרת, נכון?" חקרה בלחש, "אולי הם באחת הכנופיות האלו, שמשוטטות באזור סמטת אקאלון?"

סיריוס זקר את גבותיו, משגר לעברה עוד אחד מגיחוכיו המרגיזים.

"בלה המתוקה," החזיר, אף הוא בלחש, "ואם הייתי יודע, את באמת חושבת שהייתי מספר לך?"

עיניה של בלאטריקס בהקו בזעם.

"לך לעזאזל," לחשה, משגרת בעיטה עזה מתחת לשולחן. סיריוס, שאחר להבחין בסכנה, הפליט אנקת כאב, שהייתה רמה די הצורך בכדי להגיע לאוזנה של אמו. זו מיהרה לשגר בו מבט שקט וקטלני, מצווה בלא מילים 'התנהג כמו בן בלק, בשם כל השדים והרוחות הרעות!'

הפעם, היה זה תורה של בלאטריקס לגחך בשמחה לאד. כאשר שבה ונתנה דעתה לנאמר ליד השולחן, פנתה השיחה לנושאים אחרים.

"אני סברתי לתומי כי תבלו את הקיץ בלונדון!" אמר אבא, זוקר את גבותיו בתמיהה, "חופשה? אם הבת שלי תהיה עליכם לנטל, אוכל..."

"הו, כלל לא, אלפרד, כלל וכלל לא," אמרה מדליניס, מקדימה את בעלה, "הבארון דה-פאלגראנד הזמין את כל משפחת בלק להתארח באחוזת הקיט שלו. מבחינתו, יכולנו לבוא במספר כפול," עווית קלה הסתמנה על שפתיה. סיריוס, לעומתה, זקר את גבותיו בגועל.

"אני לא מאמין. רק אבא ואמא היו יכולים לחשוב על נופש אצל הפוץ השמן הזה... האבא של ז'ורז'ט מהאפלפאף? אם הוא מטומטם כמוה..."

בלאטריקס חייכה בארסיות.

"אז בוודאי גם הוא מאוהב בך," הוסיפה, מעפעפת בגבותיה בחיקוי לעגני של ז'ורז'ט. "בדיוק קיבלתי מפאפא אלף אוניות לבזבוז. רוצה לבוא איתי להוגסמיד, מון שרי?" הוסיפה, משרבבת את שפתיה לעברו, לאחר שוידאה שאיש מהמבוגרים אינו משגיח במעשיה, "אהה, איך שכחתי שאתה לא יכול להשיב אהבה ליפיפייה שלנו..." לחשה בקול נוטף ארס, "הרי כולם יודעים שעמוק בלב, אתה רוצה להתחתן עם רמוס..."

סיריוס חרק בשיניו, משלח בה מבט מאיים.

"אולי תסתמי את הפה הסלית'ריני המלוכלך שלך, לשם שינוי?" נהם בשקט. אלא, שהחיוך המרושע שעלה בו ברגע על פניו של רגולוס הבהיר, כי הלה שמע כל מילה ומילה. הוא מצוטט לנו כל הערב, הקופיף הקטן והמרגיז - או שרק נדמה לי?

"לא שמעתי מה אמרת,  סיריוס," אמר רגולוס, פניו כמעט ומשפריצות שמחה לאיד. "תוכל לומר זאת בקול רם יותר?"

במצב אחר, היה סיריוס מוצא ללא ספק דרך לחמוק מן המלכודת; אלא שכעת נראה היה כי זעמו היה גדול מדי מכדי שיוכל לחשוב בהגיון.

"אמרתי שאתה אידיוט ופוץ חנפן, רג'י," נהם לעברו,"עכשיו שמעת, או שאתה צריך שאומר את זה בקול רם יותר?"

פני השיש של גברת בלק העלו סומק עז. ארמינדה, לעומתה, נראתה כמגחכת בשקט בינה לבין עצמה.

"סיריוס, אני מזהירה אותך..." סנטה לעברו במהירות, "כעת, מוטב שתתנצל על ניבולי הפה הזה, ואני... אנחנו נדבר על העניין הזה אחר-כך."

אש פרועה בערה בעיניו של סיריוס; מתנשף, קם באחת מן השולחן.

"כן אמא, זה בהחלט יהיה אחר-כך," סינן, מתעלם ממבול המבטים המופתעים והזועמים שננעצו בו.

"אל תחמיר את מצבך עוד יותר, סיריוס," התערב אוריוניס, מביט בו בצינה מאחורי משקפיו המהודרים "אמך ציוותה עלייך..."

 

רק קולה של דלת טורקת ענה לגערתו. גברת בלק, סמוקה ומושפלת, הזדקפה למחצה במקומה. לרגע, נראתה כמי שחוככת בדעתה האם לפתוח במרדף אחר בנה הסורר. אלא שאז, נמלכה בדעתה, צונחת בכבדות אל כסאה.

"הבן שלי... אני מתנצלת בשם סיריוס על השערורייה הזו. הוא... הוא אינו חש בטוב לאחרונה."

"כמובן" החזיר קולה הצרוד והארסי של ארמינדה,  "בחמש השנים האחרונות ליתר דיוק, מדליניס יקירה."

לרגע, יכולה הייתה בלאטריקס כמעט להבחין בלהבות המורעלות שחלפו בין מדליניס לבת-דודתה. אבא, לעומת זאת, פרץ בצחוק מקרב לב, שב והולם באגרופו על השולחן.

"האח, על תיקחי את פרא-האדם הקטן הזה ללב, מדליניס," געה בקולו הרועם, "אם זכרוני אינו מטעה אותי, גם אני הייתי פוחח לא קטן, כשהייתי בגילו. אוה, אני זוכר היטב כיצד שקלה מצנפת המיון הטיפשה הזו, באמת ובתמים, למיין גם אותי לגריפינדור. אותי, ביחד עם כל הבוצדמים ושאר החייתו-יער. שוו בנפשכם!"

בלאטריקס כמעט וקברה את פניה בתוך צלחת הפודינג שלה.

אוי אבא'לה. טקט היה מאז ומעולם הצד החזק שלך... אז, שבו מחשבותיה לעבר סיריוס. אני מקווה שדודה מדליניס תשאיר אותך בחתיכה אחת די הצורך בשביל דלת הסתרים, הרהרה, מדושנת עונג. לבלות חופשה שלמה איתך, ועוד בנוכחות ז'ורז'ט... אממ... " בלאטריקס הרימה כפית גדושה בפודינג אוכמניות אל פיה, מתענגת על הטעם המעודן. מגחכת בינה לבינה, חיכתה בסבלנות לסיומה של הארוחה; חלקו המענג ביותר של הלילה עמד עדיין לפניה.

 

 

* * *

 

 

"טרחת להופיע, סוף-סוף?"

בלאטריקס החוותה בידה, חומקת בשקט מתחת לראשי הגמדונים שעל הקיר; הבית ברחוב גרימולד היה שרוי בדממה כמעט מוחלטת, בשעה אפלה זו של שלוש לפנות-בוקר. היא ירדה בצעדים זהירים לעבר דלת הכניסה, שולחת מבט מרוצה בקיר הכמעט חשוף שניצב לא הרחק מדלת המטבח; מלבד שני רמחים עתיקים ומצולבים ודגל קטן, לא כיסה מאומה את הלבנים העתיקות.

"באמת, בלה," רטן סיריוס מאחוריה, "חיפשתי כאן לפחות עשרים פעם."

בלאטריקס משכה בכתפיה בבוז, סוקרת לרגע את הכתב העתיק המעטר את הדגל הדהוי; משהו לזכר גבורתו של לורד איגנאציוס בלק, שלחם לצד דוכס-המכשפים מיורק כנגד "פולשים אפלים מן העולם האחר."

"כנראה, שלא מספיק טוב" החזירה, תמהה מה ספג סיריוס מאמו הזועמת לאחר הארוחה המשפחתית. אלא, שאם הצליחה גברת בלק לפגוע בבנה, לא נותר בו סימן - מלבד אולי אותו זעם כבוש עמוק בתוככי עיניו האפורות.

עכשיו נראה אותך בהרפתקאה אמיתית, בלי שלושת מלחכי הפינכה שלך, הרהרה, נזכרת בכעס בדרך בה היתה הרביעה חומקת לכאן ולשם בכל רחבי הוגוורטס וסביבתה. היא, כמובן, מעולם לא הוזמנה להצטרף. היית צריך להיות איתי, לא עם חצויי-הדם האלו, רתחה בשקט, סוקרת את דמותו המתקרבת. הלה הפטיר פיהוק משועמם, פניו לובשים את אותה ארשת שנואה של נסיך מפונק.

"בחייך, בלה," לחש, נשימתו מתרססת סמוך מאד לאוזנה. "באמת שאין כלום בקיר הזה ואני באמת מקווה שלא הקמת אותי סתם-כך בשלוש לפנות בוקר. ועוד באמצע חלום מענג במיוחד על קווידיץ'..."

בלאטריקס כיווצה את גבותיה בכעס. זכרון ההשפלה האחרונה שנחלה, כאשר ניסתה להתחרות עם סיריוס ופוטר ברכיבת מטאטא, היה טרי עדיין בזכרונה.

"חסוך ממני את הזבל הזה, סיריוס.".

הלה

סיריוס שלח בה את המרגיז בחיוכיו.

"בלה, בלה, בלה..." לחש, מעביר יד בשערה ומזייף ארשת של מחנך סובלני, "העובדה שכשרון התעופה המוצלח שלך גרם לך להזרק דרך חישוק הקואפל..." נדמה היה לה שהוא מתאפק שלא לפרוץ בצחוק, דבר שליבה את חמתה עוד יותר.

"אהה... ולקללה שהטלת על המטאטא שלי ממש לא היה שום קשר לזה," רשפה לעברו, "שלא תחשוב שסלחתי לך. יום אחד אני עוד אעיף אותך כל-כך רחוק, עד שלא תדע איך חוזרים בכלל... ובינתיים," הוסיפה, מנערת את ראשה בפראות, "סלק את היד שלך מהשיערות שלי, לפני שאשבור לך אותך."

מתנתקת ממגעו, חצתה את המסדרון, נעצרת פסיעה אחת ממחזיק המטריות הגדול.

"נו באמת, את לא חושבת ברצינות שיש משהו מאחורי רגל הטרול המכוערת הזו."

עיניה של בלאטריקס היו מלאות בוז.

"אולי תסתום את הפה לרגע ותתן לי להתרכז? אם כל-כך משעמם לך בחברתי, אולי באמת מוטב שתחזור לישון. קריצ'ר הציע לאדונילי מיטה רכה?"

סיריוס משך בכתפיו.

"הסיבה היחידה שאני כאן, זה בכדי לוודא שלא תפגעי בעצמך איכשהו..."

בלאטריקס חרקה בשיניה, מסבה את פניה לעבר הרגל החלולה.

"ראה ותלמד," החזירה, מכוונת את שרביטה אל הציפורניים הכהות ומתחילה להגות את מילות הלחש המסובך. לרגע, לא קרה דבר; אזי, החלו טפרי הטרול להבהב ולהחליף צבעים, רועדים ונוקשים חרישית, כאילו היו קלידיו של פסנתר רפאים.

סיריוס נאנק בהפתעה, כאשר ענה דבר-מה בתוך הקיר, כאילו התעורר גלגל שיניים מכושף משינה עמוקה. ברגע הבא, נהם הקיר ונחצה לשניים, מפנה פתח שחור ואפל במרכזו.

"אף פעם לא שאלת את עצמך מדוע דווקא כאן, סמוך כל-כך לדלת הכניסה, לא עומד ולו פורטרט מזוויע אחד?" שאלה היא במתיקות, חוגגת את נצחונה "עכשיו בוא" הוסיפה, צועדת בהדרת-כבוד לעבר הפתח, "כמובן, שאם אתה מפחד, אתה יכול להשאר כאן ולשמור... שקריצ'ר לא יזדמן לכאן בטעות או משהו כזה."

הלגלוג עשה את שלו. בלאטריקס הספיקה אך בקושי להציב את רגלה על המדרגות, בטרם זינק בן-דודה ונעמד לפניה, שולף את שרביטו ומחווה בו כלפי מעלה.

"היית מתה, בלה. לומוס!"

 

האור שקרן משרביטו של סיריוס חשף את קימורו של מסדרון ישן-נושן, ששכבת האבק העבה על קרקעיתו העידה, כי לא היה בשימוש מזה מאה שנים לפחות. האוויר עמד, קר ומוזר...נדמה היה לבלאטריקס כי היא מסוגלת לקלוט קולות מוזרים, חרישיים יותר מלחישה, מתנגנים אי-שם בעלטה; או שמא החל דמיונה מתעתע בה?

"קר כאן, לכל הרוחות."

"פחדן."

"מטורפת."

קולות הויכוח הדהדו בין קירות האבן, מעוותים ורמים. המסדרון התעקל, חומק ככל הנראה בין המרתפים. פעם אחת, נצנצו עיניים עויינות גבוה מבין הקורים, וצלליות איטיות, גודלן כמעט כגודל קערות מרק, החלו מזחדלות במורד הקירות; אלא שמספר להבות שנורה משרביטו של סיריוס הניסו את העכבישים לכל עבר. ברגע הבא, מצאה עצמה בלאטריקס בוהה בקשת אבן עצומה. אותיות מסוגנות ומוזרות נחרטו עמוק בתוך הגרניט, נוצצות בסגול עמום נוכח אורם של שני השרביטים. 

"זה כתב רוני עתיק, נסה להעתיק אותו," הפטירה בלאטריקס אל מעבר לכתפה.

"ממתי אני מקבל הוראות, ועוד ממך?" סיריוס החיש את צעדיו, עוקף אותה ונכנס במהירות אל תוך הקמרון. בלאטריקס התעכבה עוד רגע כדי לנסות ולחרוט את הצורות בזכרונה; אחר, שלחה מבט קטלני לעבר גבו המתרחק של בן-דודה.

 

מעבר לקשת, השתרע חדר בלה מזוקן, גדול אך במעט מחדר השינה של סיריוס. מדפים מתפוררים וריקים צפו בהם מכל עבר, מכוסים בשכבה כה סמיכה של חזזית ואבק, עד שנראה היה כאילו החדר טובע בלובן מזוהם. כמה רהיטים דהויים וקומץ קופסאות ריקות סודרו על הרצפה, לצד מסגרת ברונזה ריקה שגרמה לסיריוס להפליט נחרת אכזבה.

"אז זו כל ההרפתקאה שהבטחת לי, בלה? מחסן ישן לזבל?"

"אמרו לך שאתה טיפש יותר מקריצ'ר?" רשפה היא לעברו "רק תסתכל על התיבה הישנה ההיא על המדף שם..." אלומות האור של שרביטה נעו, מאירות את החפץ הגדול והמעוטר, שהוסתר כמעט כליל מעבר למסכי האבק. "יש איזה-שהו קסם נעילה על המכסה שלה. אני חשה בזה."

בלאטריקס זקרה את גבותיה בסקרנות, כאשר התפשט האור על עיטוריה הדהויים של התיבה. האם היתה עשויה משנהב מכושף, או אולי מחומר אחר?

שוב הכתב הזה... כמעט זהה לכתובת על הקשת, ו..." בלאטריקס הניעה את שרביטה קדימה, סקרנותה הולכת וגוברת. הסמל הזה... אני בטוחה שראיתי אותו באיזה ספר פעם.

מכווצת את גבותיה, בהתה בדמויות החרוטות במרכז המכסה; שני חדי-קרן שחורים מתרוממים על פרסותיהם האחרויות, וורד סגול וקוצני משתרג סביבם. 
"אולי... אולי אחת השושלות שהתפצלו מבית המכשפים של לנקסטר?" אמרה בקול, "לא, הורד של כולם היה אדום, ובלי קוצים כאלו. זה משהו אחר, חייב ל... סיריוס, מה אתה חושב שאתה עושה?" זעקה, מבחינה באיחור במעשיו של השוטה הצעיר.

"בלה, בחיי שאת נשמעת כמו שיעור גרוע במיוחד של פרופסור בינס. זוזי מהדרך ותני לי לבדוק..."

"סיריוס!" הפליטה זעקת בהלה, ממש כאשר הניח הלה את ידיו על המכסה, "יש שם כישוף הגנה, חתיכת מפ..."

 

ב-ו-ם.

 

ברגע הבא, מצאה בלאטריקס את עצמה שרועה על הרצפה לצד סיריוס, בוהה בפחד בצעיפי האד הסגול-אפרורי שהתמרו מן התיבה הפתוחה. בלאטריקס פתחה את פיה בכדי לזעוק, אלא שקולה בגד בה. תחת זאת, נדמה היה שצעיפי האד מזמררים בקול רך, בעודם מסתחררים בקצב הולך וגובר.

 

'אייגנראוך איי שאטנראוך, וארטהובן איי קריליי'

לחשו קולות רכים אל תוך ישותה. בלאטריקס ניסתה לזחול לאחור, כאשר צללו לעברה האדים; לרגע, נדמה היה כאילו הם כמעט ולובשים דמות אנוש... האם היתה זו אשה צעירה, עטויה בברדס סגול? אלא שברגע הבא, חדר לתוכה קור מקפיא, כאילו נכרך אריג שקוף סביב גרונה.

קר... קר כמו המוות... וכל... כל-כך עצוב...

אלא שאז, השמיע האד עצמו יבבה ונרתע לאחור, להבות אדומות-זהובות אוחזות בשרווליו השקופים. ברגע הבא, חשה בלאטריקס כיצד לופתות אותה זרועות חזקות, גוררות אותה במהירות לאחור. אי-שם, מתוך האפלה, יבב דבר-מה, נושא קינה חרישית בלשון זרה וצוננת. אלא שזו נקלשה והלכה; ברגע הבא, חשה כיצד היא מונחת על רצפת אבן חמימה. דמותו של סיריוס התנשאה מעליה, שערו השחור מתבדר סביב פניו בעודו מכוון את שרביטו אל הפתח האפל.

"הנעל!" ציווה, ושני הקירות חרקו וזעו, נסגרים במהירות.

"רואה שהייתי צריך להגן עלייך, בלה מתוקתי?" אמר סיריוס, גוהר מעליה בפנים מדושנות עונג. "לילדות קטנות אסור להסתובב להן לבד בחושך..."

בלאטריקס התנשפה בכבדות, עודה מנסה להבין מה התרחש בתוך אותו חדר. המילים הללו... כה זרות ומוזרות, ועם זאת... מוכרות באופן מוזר.

"ססס..יריוס..." לחשה, מתאמצת להשיב את נשימתה "זה... זה היה..."

"מסעיר? מרתק?" הציע הוא, רוכן לעברה באיטיות "אנחנו חייבים לעשות זאת לעיתים קרובות יותר, אה?"

זעמה של בלאטריקס שב וניצת בפתאומיות.

"אולי... כמה חבל שאתה סבור שזה מתחת לכבודך להסתובב איתי, בכל פעם ששלושת החברים האלו שלך בסביבה, אה? אלמלא היית כל-כך פזיז וטיפש..."

סיריוס התעלם מן ההערה האחרונה. עיניו האפורות ריצדו, משועשעות.

"קנאית קטנה," לחש, קרוב מאד לאוזנה. "את יודעת בלה?" הוסיף במתיקות, אינץ' אחד משפתותיה "יש די ממני לכולם, אהה..."

"מה אתם עושים שם, בשם מרלין?"

 

קולה של דודה מדלייניס הדהד מן המדרגות, מנפץ באכזריות את הרגע המתוק. מתאמצת להרים את פניה, הצליחה בלאטריקס להבחין בכתם הקטן והמטושטש שהציץ מאחורי חלוקה הירוק-כסוף של גברת בלק.

"קריצ'ר ידע, קריצ'ר אמר לגבירתילי הוא שומע רעשים מוזרימי," צקצק הגמדון, נועץ בסיריוס עיניים מימיות, מלאות שמחה לאד.

ההשפלה פעפעה בישותה של בלאטריקס, גורמת לה לחרוק שיניים.

אני עוד אטגן את האף שלך בשמן רותח בגלל זה, שרץ, הבטיחה לעצמה, בוהה בחשש בפניה הנוקשות של גברת בלק. סיריוס הזדקף, מסלק במחווה יהירה את האבק מעל בגדיו.
"האמת היא, שגם אני ובלה שמענו את הרעשים ובאנו לבדוק מה מתרחש כאן, אמא," שיקר בלי ניד עפעף, "זה היה שובר את ליבי, אם מישהו היה מעז לפרוץ אל תוך מבצרו של בית בלק האצילי ועתיק ה..."

 

"הס!" מדליניס צעדה קדימה, עיניה יורות ברקים, "אל תחמיר את מצבך עוד יותר, סיריוס. הוא רע די-הצורך כבר כעת. השיחה הקטנה שניהלנו הערב לא השיגה דבר, אני מבינה. ולחשוב... לחשוב שאחד כמוך הוא בני, נצר לשתי משפחות קוסמים מכובדות וטהורות," להרף-רגע, נעו עיניה ונפלו על בלאטריקס. "את, עלי לחדרך מיד. אביך ישמע על התנהגותך."

בלאטריקס חרקה בשיניה, לחייה מסמיקות נוכח ההשפלה.

"האם משהו בדברי לא היה ברור די הצורך, בלה יקירתי?" שאלה גברת בלק בקול נוטף ארס "אני רוצה לתפוס מילה עם בני – ביחידות."

בלאטריקס לא העזה להתווכח; לא כעת. מושפלת ומובסת, הרכינה את ראשה וטיפסה במדרגות מהר ככל יכולתה.

בלה לכי לחדר... אביך עוד ישמע... כאילו שאיכפת לו מזה שאני נושמת בכלל... הרהרה, מתאפקת שלא לשלוח בעיטה בגמדון הבית, בעת שעברה על פניו. לא נחשבת אפילו בכדי לכעוס עלי כמו שצריך... רק תמצאו לה מהר איזה גולם בתור שידוך. אבל יום אחד אני אהיה חזקה מספיק כדי להעמיד את כולכם במקום, ניחמה את עצמה. הו כן...

משמצאה את עצמה חבויה בצללים, פיתה אותה יצרה להצמד לקיר ולהציץ במורד המדרגות. סיריוס ניצב שם, מתאמץ לשוות לפניו חזות אדישה.

"אי אפשר לדחות את ההטפה לבוקר, אמא?" שאל בשעמום מעושה.

"לטובתך האישית, כדאי שתכבוש את החוצפה שלך," רשפה מדליניס, "אינני אחת הבוצדמים שהתחברת אליהם, שתוכל לדבר אליה בדרך גסה כזו. ההתנהגות שלך נמאסה עלי לחלוטין, בועט בכל דבר שקדוש לנו... וכעת, מה עלי להבין מכך שאני מוצאת אותך סרוח בחושך על בת-דודתך. מרלין עדי, אפילו במשפחות הנחותות ביותר, דבר כזה..."

סיריוס קפץ את אגרופיו.

"להבין?" החזיר במרירות, "הו, זה מעולם לא היה הצד החזק שלך, אמא. אם פעם תחליטי לנסות, את יודעת היכן למצוא אותי. האם את מתכוונת להעניש אותי כאן, או שעלי לחכות לך בחדרי?"

"לא נתתי לך רשות ללכת," הדהד קולה, צונן ומבשר רעות "חוששני, שעונשים אינם עושים עליך רושם גדול מדי. אולם כל עוד אתה חי כאן, אתה תציית ותפגין כלפי את הכבוד הראוי. לפעמים אני חושבת שארמינדה צד... לא משנה." נדמה היה לבלאטריקס כי גברת בלק צועד קדימה, מהדקת שתי ידיים על כתפו של בנה הסורר, "ועכשיו, ראה הוזהרת: לא אסבול שום מעשי-הבל בלתי מכובדים מצידך באחוזת הקיט של פאלגראנד. לא לאחר שאני ואביך הצלחנו סוף-סוף לארגן לך שידוך מכובד ש..."

"א ת ם ,   מ ה ?"

 

זעקתו של סיריוס המבועת הדהדה בין הקירות בעוצמה כזו, עד שבלאטריקס תהתה האם נותר ולו אדם ישן אחד בבית ברחוב גרימולד.

"אכן כן."

גברת בלק הוסיפה לעמוד שם, כפסלה הקפוא של אלת-נצחון יוונית. "שמעת היטב. אתה עומד להתארס לז'ורז'ט דה-פאלגראנד. ואל תעז לחשוב שתוכל לשנות משהו באחד התעלולים הילדותיים שלך. בי-נשבעתי, סיריוס," הטעימה ברוב משמעות, "שטות אחת נוספת, ותמצא את עצמך לן ברחוב, ביחד עם קוסמי השוליים ושאר הטינופת מסמטת אקאלון. מובן? עכשיו, אתה רשאי לחזור לחדרך, ולחכות שאמצא לך עונש הולם. ליל מנוחה."

 

בלאטריקס הניחה את ידה על פיה, לא יודעת האם לצחוק או לבכות.

אוי מרלין, מרלין, מרלין... אז ז'ורז'ט באמת שכנעה את אבא'לה לקנות לה את הנסיך שלה. אוי סיריוס, סיריוס המסכן...