קסמים בניו-יורק סיטי

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch



מעבר לפרק הבא | אל דף השער של היצירה

 


פרולוג

 

חצי שנה (שישית) עברה.

עדיין היה קר בבקרים ובלילות, אך בשעות הצוהריים השמש חיממה בעליזות את הארץ.

סלית'רין וגריפינדור, שני בתים יריבים, ישבו זה לצד זה בכיתה גדולה.

קירותיה היו צבועים בבז' חיוור, תמונות של אנשים לבושים בבגדים נטולי גלימות, כובעים מחודדים, שרביטים או כל אביזרי קסם- היו תלויות ברחבי הכיתה, ולמען האמת, כיתה זו נראתה ככיתה מוגלגית לכל דבר.

היה זה שיעור חדש שבדרך כלל היה מגמה לבחירת התלמיד, אך עקב 'מאורעות' השנתיים האחרונות, מנהל בית הספר-אלבוס דמבלדור, חשב שעדיף שכל התלמידים ילמדו אותו.

שיעור זה היה אמור ללמד את התלמידים להבין את השונה, להוציא מהם כל פיסה של גזענות ולתת להם השקפת עולם רחבת אופקים.

 

שיעור זה היה:

'חקר מוגלגים'

 

הפרופסור הייתה פרופסור טליה מילר. אישה בשנות ה-40 לחייה, אשר נחשפה לעולם הקסמים בשנותיה ה-20. בת להורים מוגלגים, בקיאה בשני העולמות הכל כך קרובים, אך כל כך שונים.

"אני שמחה לומר שסיימתי לבדוק את עבודתכם בנושא 'מוגלגים וחייהם'?" אמרה הפרופסור.

רחש נרגש נשמע בין כותלי הכיתה.

"העבודות ברובם היו טובות, אך חלקן היו מאוד... לא אמינות. רחוקות מן המציאות, ניתן לומר."

היא קמה ממושבה, והוציאה משקית שקופה למחצה, ערמת דפדפות, כשבתוך כל אחת מהן נחו דפים מתויקים.

"אדון מאלפוי" היא פנתה אל הנער הבלונדיני שנראה כי אינו קשוב למהלך השיעור. "הואל בטובך לחלק את העבודות" היא אמרה בהיסח דעת.

מאלפוי גלגל את עיניו וקם מכיסאו, הלך לשולחן הפרופסור ואסף משם את העבודות.

הוא החל לחלק אותם ברחבי הכיתה, מושיט בנחמדות את העבודות לסלית'רינים, ובאדישות מוחלטת לגריפינדורים.

דראקו נעמד מול הרמיוני מחזיק את עבודתה בידו. הוא קרא באיטיות את המילים שהיו כתובות בכתב מסודר בחלק העליון של הדף: "הרמיוני..."

"מאלפוי, אני יודעת שזה שלי. תן לי את זה."

 דראקו רק חייך חיוך של לעג לעבר הרמיוני

"הרמיוני גריינג'ר. נושא- חיי המשפחה של המוגלגים לעומת חיי המשפחה של קוסמים." "מאלפוי, אני יודעת מה הנושא של העבודה שלי! תן לי את זה!" הרמיוני הושיטה יד לקחת את עבודתה, אבל דראקו התרחק צעד אחורה. הרמיוני הרימה את ראשה כדי לקרוא לפרופסור מילר, אך בדיוק אז שמה לב שדראקו נעלם מקרבת מקום.

"אני שונאת את המאלפוי הזה!" הרמיוני סיננה לעברו של הארי.

"כולנו שונאים, פשוט אל תתני לו לשגע אותך" הרגיע אותה הארי.

היא דפדפה בין דפי עבודתה, כמחפשת משהו. "היי," היא אמרה לבסוף, מבלי להסיר מבטה מן העבודה, "אין כאן ציון".

הארי בדק את עבודתו, "גם בשלי אין" הוא אמר.

שניהם הביטו ברון שישב בשולחן שלפני הרמיוני.

"אל תסתכלו עליי, גם אצלי אין ציון" הוא מיהר לומר.

לאחר מספר דקות, כל עבודה הגיעה אל יעדה. נראה היה שלאף אחד לא חולק ציון.

פרופסור מילר כחכחה בגרונה. "על העבודות שכרגע חילקתי,-לא תקבלו ציון"  היא אמרה בקול רגוע, מתעלמת מהזמזומים הרגזניים שברחבי הכיתה.

"שקט! שקט! אני רוצה להסביר." היא אמרה, וחיכתה עד שאחרון הזמזומים יגווע. "רובכם בוודאי התקשה בהכנת העבודה, מכיוון שרוב החומר עדיין לא נלמד בשיעורנו."

תלמידים רבים מלמלו: "נכון"..."בדיוק"....

"עבודה זו הייתה צריכה לבדוק את הידע הכללי שלכם, ולכן לא תקבלו עליה ציון"  היא הסבירה בחביבות. "אולם" היא המשיכה, קולה הופך לנוקשה. "אתם כן תקבלו ציון על עבודת המחקר שתאלצו לעשות במשך השבועיים הבאים-"

דראקו קפץ מכיסאו, "עוד עבודה על מוגלגים?? אין סיכוי!" קולו נשמע ברחבי הכיתה.

"אדון מאלפוי, אני מבקשת ממך, נצור את לשונך!" אמרה הפרופסור בקול רגוע אך תקיף.

דראקו נשף בכעס וחזר לשבת, ידיו שלובות על חזהו, מבטו תקוע בנקודה על הקיר הקרוב אליו.

הפרופסור התבוננה בו לרגע, מנסה להיות בטוחה שאכן לא יהיו יותר הפרעות באמצע השיעור, והמשיכה בשלה. "ובכן, כפי שהתחלתי לומר, בעבודה זו אתם תחולקו לזוגות שאני אבחר, ותצאו למקומות בעולם המוגלגי ותעשו עבודת מחקר על המוגלגים ששם."

לחשושים נשמעו ברחבי הכיתה, חלקם מבולבלים, חלקם נרגשים, וחלקם-שניהם.

"אהממ, תיסלחי לי, 'פרופסור' " אמר דראקו בקול מנומס אך בעל מהות סרקסטית, הפעם נשאר במושבו, "אבל איך נוכל לצאת משטח בית הספר למשך שבועיים שלמים? חקר מוגלגים הוא לא השיעור היחיד בבית הספר... תודה לאל" את החלק האחרון הוא סינן בשקט.

פרופסור מילר נשמה בכבדות, היא כבר הייתה מורגלת לכך שלא יעבור שיעור אחד מבלי שדראקו מאלפוי ינסה להתנצח איתה, להוכיח לה כמה שהיא טועה. אך למרות ההרגל, היא הופתעה מחדש עד כמה מאלפוי הצעיר בז לה.

"אני שמחה ששאלת זאת" היא אמרה בקלילות, "מוריי בית הספר אישרו את השתתפותכם במחקר זה, הם הסכימו לדחות לכולכם את כל המבחנים, העבודות ושיעורי הבית."

" 'מוריי בית הספר' כוללים גם את פרופסור סנייפ-האם הוא אישר זאת? אחרי הכל, שיעור שיקויים הוא אחד השיעורים החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר," אמר דראקו בקולו היהיר. "לפרופסור סנייפ הייתה מעט התנגדות בהתחלה, אבל בסופו של דבר גם הוא הבין את חשיבות המחקר-ואישר" היא חייכה חיוך ניצחון, כשראתה שעמדתו של מאלפוי נחלשה.

"ובפרט,פרופסור דמבלדור עצמו הסכים שזהו מקצוע חשוב, ומחקר זה יעזור להשקפת העולם שלכם. וזה, אדון מאלפוי, חשוב יותר משיעור שיקויים".

הוא השתתק.

ידה של הרמיוני זינקה לאוויר, והפרופסור, שמחה על כך שהוויכוח עם מאלפוי פסק סוף סוף, אמרה: "כן, מיס גריינג'ר?

הרמיוני הורידה את ידה ושאלה: "כיצד תחלקי אותנו לזוגות?"

פרופסור מילר חייכה, "ובכן, העבודות שלכם נתנו לי אפשרות לבדוק מי מכם יודע על חיי מוגלגים, על מנהגיהם, וכדומה" היא הסבירה. "כך שבכל זוג יהיה אחד שיודע על מוגלגים, והוא יעזור לשני, הפחות מבין".

הרמיוני הנהנה להבנה, "ומה יהיה אופן העבודה, פרופסור?" היא שאלה.

"זאת אסביר לאחר שאחלק אתכם לזוגות", השיבה הפרופסור.

פרופסור מילר הרכיבה את משקפיה המלבניים על קצה אפה ועיינה ברשימה שהונחה לפניה.

"אני מבקשת מכולכם לקום, ולהתייצב לצד השולחן שלי."

 מבטים מבולבלים בהו מכל עבר בזמן שהתלמידים קמו ממושביהם וצעדו לקדמת הכיתה.

"כל זוג שאקרא בשמו יבחר שולחן והתיישב יחד." הסבירה הפרופסור מבלי להרים את מבטה מהרשימה.

 

דממה שררה בכיתה בעת שהמורה חילקה לזוגות.

שניים, שניים התיישבו התלמידים ברחבי הכיתה, חלק מן התלמידים היו מופתעים לגלות מיהו בן זוגם.

"הארי פוטר ו-רון וויזלי" קראה הפרופסור. רון עשה תנועת ניצחון והלך להתיישב עם הארי באחד השולחנות הריקים. הרמיוני עוד עמדה שם יחד עם חצי כיתה, היא התבוננה בהארי ורון שקרצו לה וסימנו לה שהם 'מחזיקים לה אצבעות', היא חייכה אליהם חיוך רוגע-למרות שהיא הייתה מאוד סקרנית לדעת מי יהיה בן זוגה הנבחר.

"הרמיוני גריינג'ר ו-" הפרופסור החלה לקרוא, הרמיוני זקפה את אוזניה. "דראקו מאלפוי"

ליבה של הרמיוני החסיר פעימה. מאלפוי. היא ודראקו מאלפוי עובדים זה לצד זו במשך השבועיים הבאים. איך זה ייתכן?

נראה היה שגם דראקו לא היה מוכן להסכים עם עובדה זו, הוא פסע במהירות אל גברת מילר והניח את ידו על שולחנה, "תסלחי לי, פרופסור, כנראה ששמיעתי לקויה במקצת מפני שחשבתי שאמרת 'הרמיוני גריינג'ר'" הוא עיווה את פניו, "ודראקו מאלפוי, שזהו אני, אם אינני טועה. אך זו חייבת להיות איזושהי אי הבנה מפני שאני...-"

"מה רצונך אדון מאלפוי?" היא קטעה אותו, מבטה קר שלא כהרגלו "עבודתך הייתה מגוחכת להחריד, ולעומת זו עבודה של מיס גריינג'ר הייתה יוצאת מן הכלל. שמעת את הדברים כפי שהם-חילקתי כפי שהיה נראה לי לנכון. עכשיו שב במקומך."

הוא הביט בפרופסור בכעס והתרחק מן השולחן, פוסע אל עומק הכיתה, ומתיישב באחד השולחנות הריקים.

הרמיוני נעמדה לצד שולחנם של הארי ורון. "מה אני הולכת לעשות עכשיו?? אני אקבל את הציון הנמוך ביותר אם אני אעבוד יחד עם שונא המוגלגים הזה!" היא אמרה, בהלה קלה בקולה.

"אל תדאגי, פשוט תהיי התוקפנית שבין שניכם, אל תתני לו לקלקל לך" אמר הארי ושם את ידו על ידה.

היא נאנחה קלות ופסעה אל עבר השולחן שבו מאלפוי כבר הספיק להתרווח.

היא הפנתה את מבטה לאחור, רון הרים את אגודלו כסימן "בהצלחה", היא חייכה חיוך קלוש.

תיקו של מאלפוי היה מונח על הכיסא שלידו, לא מאפשר להרמיוני לשבת.

"איכפת לך?!" היא אמרה ברוגז, מבטה נע בין מאלפוי לתיקו.

"לא ממש.." הוא אמר, עדיין לא מזיז את תיקו מהמושב.

היא הפנתה בשנית את ראשה אל עבר הארי ורון שאמרו לה בלי קול  "תהיי תוקפנית".

הרמיוני תפסה את תיקו של מאלפוי והניחה אותו על הצד שלו שבשולחן באגרסיביות והתיישבה.

 

חבריו של דראקו, קראב וגויל יחד עם בני זוגם, התיישבו בשולחנות שליד שולחנם של הרמיוני ומאלפוי.

מאוחר יותר עוד שני בנים סלית'רינים באו התיישבו בקרבתם.

הרמיוני הייתה מוקפת בסלית'רינים שמידי פעם הגניבו אליה מבטי סלידה.

לאחר מספר דקות, כאשר כל הזוגות חולקו, פרופסור מילר הניחה את משקפיה בצד שולחנה ואמרה: "עכשיו, אומר לכם את אופן העבודה."

"יופי" סינן דראקו ונאנח.

הפרופסור, שלא שמעה את הערתו והמשיכה בשלה, "כל זוג ייצא אל העולם המוגלגי אל מקום מסוים ויחקור את המוגלגים שבאזור. אתם תצוידו בכסף מוגלגי ותשכנו באחד המוטלים שנגיד לכם.

בעבודה זו אסור לכם להשתמש בכל סוגי הקסם, ולכן אבקש שתמסרו את שרביטיכם אליי בתום השיעור."

הכיתה הייתה ככוורת דבורים עמוסה, לחשושים בכל רחבי הכיתה מילאו את החדר עד שגברת מילר השתיקה אותם.

"אבל פרופסור" התפרץ שיימוס פאניגן, "זה מסוכן לשלוח קוסמים מתחת לגיל 18 אל העולם המוגלגי, איך נסתדר שם?"

פרופסור מילר חשבה מעט, "ובכן שיימו...-"

"ומה יקרה עם ניפגע?" המשיך שיימוס.

הפרופסור חייכה והוציאה ממתחת לשולחנה כלוב מכוסה בסדין לבן. היא הסירה את הסדין מהכלוב וחשפה ינשוף מעט שקוף בגוון אפור-כחול, צבע שהזכיר להרמיוני את עיניו של דראקו, אך היא לא הקדישה לכך מחשבה.

"זה," התחילה הפרופסור להסביר לנוכח המבטים המופתעים והמבולבלים שעל פניהם של תלמידיה, "זהו ינשוף אשר יתלווה אליכם במשך השבועיים הקרובים. הוא יפקח עליכם ויודיע ישירות לביה"ס למקרה שנפגעתם, חס וחלילה."

חלק מן התלמידים נראו רגועים יותר, אולם היו גם כאלו שנשארו עם ספקות. כגון, מאלפוי.

"אולי אני לא מומחה במוגלגים, אך משום מה לא נראה לי שמוגלגים רגילים לראות ינשוף שקוף למחצה עוקב אחרי שני בני נוער!" אמר דראקו בשקט לחבריו.

"אל תהיה אידיוט!" השיבה הרמיוני. "זה ינשוף 'צ'ייסר'! ינשוף שרק עין קוסמים יכולה לראות!"

דראקו צמצם את עיניו ברוע, "אז זה לא מסביר את העובדה שאת רואה אותו, בוצדמית עלובה"

הרמיוני רשפה קלות, בעיניה הבזיקו להבות קטנות.  היא שנאה כשדראקו קרא לה כך. היא שנאה אותו.

בתום השיעור,כל תלמיד מסר את שרביטו אל פרופסור מילר.

הרמיוני יצאה מן הכיתה יחד עם רון והארי.

"ואוו! יוצאים מחר! מעניין לאן נצא..." אמר רון בהתרגשות.

"אני מניח שנדע את זה מחר!" אמר הארי, נרגש לא פחות.

הרמיוני לא התרגשה, למען האמת היא הרגישה כאילו הוציאו ממנה כל חשק לשאוב ידע. כל חשק ללמוד.

השלושה התקדמו לכיוון המדרגות המובילות לחדר המועדון.