ירושלים של אבק

פאנפיק "חומריו האפלים" מאת אור ענבר



חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


פרק שני: המצפן הגנוב

 

בן לילה הפכה מירנדה למוקד הרכילות בקולג' טיאליס. כל הקולג' דיבר על כך ש"המוסקובית" נטשה את מארק וייטהול לטובת "הפארסלו השחור" בנשף לכבוד ליידי בלאקווה, שוחחה עם הליידי עצמה ולקינוח רקדה עם המוזג. למירנדה לא היה אכפת מזה כל כך. הדבר היחיד שהפריע לה זה שקוראים לה מוסקובית למרות שהיא בכלל מלאטביה. אבל היא לא ציפתה שמישהו יבחין בדקויות.

היא הלכה כעת במסדרון המרכזי של הקולג' בדרך לשיעור, וטיירון עופף לצידה. שערה שוב היה קלוע בתסרוקת הקבועה, צמה כרוכה מעל לראשה, והיא לבשה את גלימת הקולג' הכחולה כהה עם סמל השפירית של הקולג'. "כולן משתגעות מקנאה" אמר טיירון "את יודעת כמה כל אחת מהן רצתה ללכת עם מארק לנשף. והנה דווקא את, המוזרה, הלא שייכת, זוכה בו, כביכול. לא קורין לנסי עם המיליונים שלה, לא מרגרט גרינסטון או אוולין קולטר או אף אחת מהחבורה הזאת. את."

"טוב, היה לי נשק שאין לאף אחת מהן..." חייכה מירנדה בערמומיות.

"כמובן," אמר טיירון "הן לא יודעות את זה, אבל זה אוכל אותן. ועכשיו הן שומעות שלא ממש תפסת את גודל הכבוד שנפל בחלקך, ואת נצמדת לטים פארסלו ורוקדת עם המוזג."

"הוא זה שהתחיל לרקוד עם ההיא מקולג' סקורסבי."

"אבל זה היה צפוי מבחינתן, הן קיוו שהוא ינטוש אותך ואת תושפלי. אבל עזבי את זה, מה שהכי מרתיח אותן שזה שהצלחת לקשור שיחה של ממש עם ליירה, דבר שכל אחד בקולג' הזה היה חולם עליו. על זה מקנאים בך גם הבנים וגם הבנות."

"אז שייחנקו בקנאה שלהם." אמרה מירנדה בקלילות, ופתחה את דלת אולם ההרצאות. לא היה לה שום ספק שכולם זה עתה דיברו עליה. היא השתדלה לא להסב את מבטה לצדדים ופסעה באופן טבעי ככל שיכלה במעלה המדרגות אל מקום הישיבה שלה.

 

השיעור היה משעמם כרגיל, אך מירנדה ניסתה להתרכז ככל יכולתה, ולהתעלם ממה שאוולין קולטר לחשה לחברותיה מאחוריה גבה. אוולין היתה אחייניתו של אדוארד קולטר המנוח, חבר הפרלמנט שהיה נשוי לאמה של ליירה, ולא פספסה אף הזדמנות לנפנף בקשר המשפחתי המפוקפק. אם כי מירנדה לא חשבה שאדוארד קולטר היה מרוצה מכך שאחייניתו מתפארת בקרבתה לתינוקת שילדה אשתו ללורד עזריאל, תינוקת שניסה להרוג ובגללה נהרג. למותר לציין שאוולין מעולם לא החליפה מילה אחת עם ליירה, מה שיכול היה להסביר את קנאתה הרבה במירנדה.

אבל כל זה ממש לא עניין את מירנדה. כל רצונה הוא לסיים את התואר. היא שלפה עט ונייר וניסתה לסכם את דבריו של המלומד רינגלטון על מחזור חייו של הצמח. לצערה הרב של מירנדה, על תלמידי השנה הראשונה ללמוד את כל המקצועות, ורק בשנה השנייה יוכלו להחליט באיזה מן המקצועות להתמקד. זה תסכל את מירנדה כי היא נרשמה לקולג' מלכתחילה רק בשביל חקר האבק והמעבר בין עולמות. אך כעת היה עליה ללמוד בנוסף למבוא לאבק גם פיזיקה, ספרות, פילוסופיה, ביולוגיה, כימיה, הסטוריה ועוד כל מיני מקצועות בלתי חשובים מבחינתה. היא ידעה שאופקים רחבים הם דבר חשוב לחוקר אבק, אך חבל לחכות שנה שלמה כשהיא יכולה לקדם את המחקר באופן משמעותי באמצעות היכולות שלה. יהיה עליה לדבר על כך עם ליירה כשייפגשו היום בערב. היא לא ידעה איך אי פעם תוכל להודות לטים היקר על ש...

"העלמה דריזינסקי, אולי את יודעת את התשובה?" קטע רינגלטון את הרהוריה בקולו החד. "דריזינסקי, אני מדבר אלייך!" עדיין לקח לה זמן להבין שכשאומרים 'דריזינסקי' מתכוונים אליה.

"כן פרופסור, אני מתנצלת."

"שאלתי אם את יודעת מה התשובה לשאלה ששאלתי."

לא רק שהיא לא ידעה את התשובה, היא גם לא ידעה מה היתה השאלה. גם טיירון לא הקשיב, אחרת הוא היה לוחש לה. תחת זאת הוא רק הצטנף בין בגדיה כפי שעשה תמיד כשהם היו נבוכים. מירנדה ישבה בדיוק בשורה האמצעית, כך שיכלה לראות את יושבי השורות הראשונות נועצים בה מבטים, ותיארה לעצמה שכך עושה גם אוולין מאחוריה ומארק, כמובן, שישב רק שורה אחת מתחתיה יחד עם חבריו. אני לא משלהם, והם לעולם לא ישכחו את זה. הם רק רוצים שאני אכשל, חשבה לעצמה. היא כחכה בגרונה. "ובכן...אני..."

אך למזלה, הדלת נפתחה לפתע ונכנס אחד ממנהלי הקולג', אדם נמוך, עגלגל וחיוור שמירנדה לא זכרה את שמו. כל המבטים הופנו כעת אליו, כולל אלה של רינגלטון. היא נשמה לרווחה. רינגלטון פינה לו את הקתדרה, והוא נעמד שם ואמר: "תלמידי שנה א' יקרים, כולכם בוודאי זוכרים שלפני שבועות מספר הובא האלתיומטר של הדוכסית אל קולג' טיאליס למטרות מחקר." מירנדה בהחלט זכרה. הם אפילו הורשו להביט בו בשיעור מבוא לאבק האחרון. כשמירנדה ראתה אותו, היא חשה תשוקה משונה להחזיקו בידיה ולהזיז את הסמלים באצבעותיה, ואולי אף למצוא תשובה ל...אך זה היה חסר טעם. גם אם היו נותנים לה לאחוז בו, היא לא היתה מצליחה לקרוא אותו בלי הספרים. רק ליירה יכלה, וגם זה נעלם לה בבגרותה. "אך אתמול נדהמו לגלות, שהאלתיומטר נגנב." מלמולים של "אוי ואבוי", "לא ייתכן" וכיוצא בזה נשמעו מכל עבר. "הכיתה שלכם היתה האחרונה שראתה אותו. אינני בא להאשים אף אחד כמובן. אך האלתיומטר הוא חפץ נדיר, יקר וחשוב מאוד, ובעל ערך רגשי עבור הדוכסית. לכן המשטרה מחפשת אחריו במרץ, ומשמר פארסלו מעורב אף הוא בעניין. כך ש..." הוא עצר "אם למישהו ידוע משהו בנושא... הייתי שמח אם הוא...היה מדווח לי, או לכל אחד מצוות המרצים וההנהלה, על מנת לפתור את העניין בדרכים נעימות ככל האפשר. כן. ובכן, תודה לכם, וסליחה על ההפרעה. להתראות." הוא יצא מחדר הכיתה מהר ככל האפשר, משתדל להימנע מלפגוש את עיניהם של התלמידים.

פרופסור רינגלטון המשיך את השיעור כרגיל, וכמובן שכח ששאל את מירנדה שאלה. מירנדה לא לקחה הפעם סיכון והקשיבה באמת להרצאה, אך היא לא יכלה שלא לתהות מי גנב את האלתיומטר, ולאיזו מטרה.

 

למזלה זה היה השיעור האחרון באותו היום. טיירון התעופף לצידה באושר. הוא לא אהב את אולם ההרצאות הקר והסגור, וגם היא לא. הם הגיעו לאולם הכניסה וחלפו על פני המזרקה הגדולה שבמרכזה עמד הפסל של זוג הגליווספים, האביר טיאליס והליידי סלמאקיה, רכובים על השפיריות שלהם. שמו הרשמי של הקולג' היה "הקולג' המלכותי ללימודים גבוהים על שם האביר טיאליס והליידי סלמאקיה", אבל היה כל כך הרבה יותר נוח להגיד "קולג' טיאליס", שזה מיד הפך לשם השגור בפי כל.

כשהיא תסיים את השנה הזאת היא תוכל סוף סוף לעזור במציאת פיתרון למעבר בין עולמות, ואז היא תוכל לפגוש גליווספים, וגם מולפה, ואפילו מלאכים ומי יודע מה עוד...

בעוד המחשבה המרגשת הזאת בראשה חלפה מירנדה על פני המזרקה ויצאה החוצה. בחוץ היה חם, והיא הסירה את גלימת הקולג' הכבדה ונותרה בשמלת הקיץ התכולה והאוורירית. הם יצאו משערי הקולג' במטרה לטייל קצת ברחבי העיר ולהעביר את הזמן עד לפגישתה עם ליירה. אך להפתעתה, היא גילתה שטים ומרליס מחכים לה בכיכר מאחורי השער.

"טים?" אמרה וחייכה. ההפתעה לא היתה בלתי נעימה. ואז היא נזכרה בעצם שאתמול בנשף הם אכן קבעו להיפגש אחרי שמירנדה תסיים את הלימודים. כנראה היא שתתה יותר מדי ושכחה מזה. הוא נראה נפלא. הוא לבש וסט קייצי מעל חולצה לבנה ומכנסיים כחולים, ותלתליו הכהים היו רטובים ומעט פרועים. מרליס שלו היתה פינגווינית יפהיפיה, אפילו יותר מן הפינגווינים של הקוטב שמירנדה ראתה בביקוריה שם. "טוב לראות אותך." היא נשקה על שתי לחייו.

"לאן נלך?" שאל אותה.

"אפשר ללכת ליריד העתיקות הסועני שליד התעלה."

טים קיבל את הצעתה, והם החלו ללכת לשם, עוברים בין הקולג'ים ובתי הפאר של העיר ומתחממים בשמש אחר הצהריים הנעימה של סוף יוני. "אז איך עבר עליך הבוקר?" שאלה מירנדה.

"נהדר, תודה" אמר טים. "גברת לונסדייל היא אישה חביבה ביותר. למעשה היא היתה היחידה מהמשפחה שתמכה במסעו של אבא שלי ואפילו ליוותה אותו לספינה."

"יפה מצידה."

"בהחלט. אז את כל הבוקר בערך העברנו בשיחות על קייפטאון וכף התקווה הטובה. היא אמרה שהיא תשמח לבקר שם יום אחד."

"אני מסכימה איתה" אמרה מירנדה "גם אני אשמח לבקר שם יום אחד" אם כי לא כרגע. לא. יש יותר מדי דברים לעשות כאן באוקספורד. אך טים שמח לדבריה וחייך אליה. היא חייכה אליו בחזרה.

 

יריד העתיקות של אוקספורד נמתח לאורך התעלה והגיע עד הגשר הגדול שנבנה לפני זמן לא רב. לצד דוכני העתיקות היו דוכני אוכל וממתקים, מגדת עתידות, קריאה בקלפים ושטויות נוספות. טים ומירנדה בילו בנעימים בין הדוכנים השונים, עד שהשמש החלה לשקוע וצבעה באור זהוב את העתיקות שבדוכנים. "אני קצת רעב," אמר טים "מה איתך?"

"לא ממש" אמרה מירנדה "ובטח גם ליירה תגיש לי קצת כיבוד."

"טוב. אז אני אלך לקנות לי משהו לאכול, בסדר?"

"בסדר. אני אמשיך להסתובב בין העתיקות. תפגוש אותי כאן."

"להתראות."

טים ומרליס נבלעו בהמון, ומירנדה המשיכה להסתובב ולהביט בחפצים העתיקים והמעניינים. היא הוסיפה ללכת עד שהגיעה סמוך לגשר. עמד שם דוכן אחד, מבודד מן השאר. הדוכן הזה סקרן מאוד את מירנדה והיא התקרבה לראות. בדוכן עמדו כלי זהב מרוטים ורגילים לחלוטין, אך אורה של השמש השוקעת שיווה להם ולמוכרת הישישה הדר מסויים. בניגוד למוכרות השוק האחרות, היא לא ענדה אף תכשיט מלבד רדיד שנח על כתפיה ועל שיערה הארוך, הלבן. היא היתה זעירה מאוד, כמעט נבלעת בין כלי הזהב. הדבר היחיד שבלט בה היה הדמון הפרפר היפהיפה שלה. מירנדה לא ידעה איך, אך היא הבינה מיד שהישישה אינה סועניה, אלא...

"שלום." אמרה לה בלאטבית וחייכה.

"הו, כל כך טוב לשמוע שוב את השפה!" אמרה הזקנה בקול רועד והשיבה לה חיוך. "מה שמך יקירתי?"

"מירנדה."

"אני כה שמחה לפגוש אותך, בת ארצי. שמי אָדֶלָה." מירנדה החלה להבין שהיא לא תוכל לעזוב את הדוכן מבלי לקנות משהו. אך חפצי הזהב, גם באור השמש, לא ממש משכו את ליבה, ולא היה לה שימוש בהם בחדרה בקולג', שאותו חלקה עם עוד שתי בנות. מה שהן לא חלקו זה טעם בריהוט, ביגוד, בעצם כמעט הכל...

"אני רואה שאת מחפשת משהו מיוחד..." אמרה אדלה בטון מסתורי.

"אכן," אמרה מירנדה, ותהתה מה בת ארצה הישישה מחשיבה למיוחד. היא נבלעה לרגע בפאתי הדוכן, ולאחר מכן חזרה ושתי ידיה סוגרות על משהו. הם נפתחו, ומירנדה כמעט התעלפה על המקום. לא היה שום מקום לספק שאדלה אוחזת בידה את האלתיומטר של ליירה.

"סלחי לי אבל...מאיפה...מאיפה השגת את הדבר הזה? מי נתן לך את זה?"

"שני אנשים הגיעו לכאן...אמרו לי זה חפץ יפה, הגיע מפראג. מביא המון מזל וחוכמה, ואני אוכל למכור אותו בהרבה ולהיות עשירה. וכסף אין הרבה...כולם מעדיפים לקנות כמובן מהסוענים, לאף אחד לא אכפת מלאטבית זקנה. אז קניתי."

"בכמה?"

היא נקבה במחיר. היה זה מחיר מגוחך לחפץ שערכו לא יסולא בפז, אך למירנדה היה ברור שהוא הרבה מעבר ליכולותיה הכלכליות של אדלה. "מי היו שני האנשים האלה?"

"בחורים צעירים, בגילך אני חושבת. רק אחד מהם עשה את כל העסקים. הוא היה גבוה ובהיר, וזה שדיבר. אה, כן והם גם לבשו גלימות כהות, שעליהם כתוב קולג'...לא בדיוק קלטתי, זה היה משהו כמו... טליסיאס..."

טיאליס. "טיאליס!"

"כן, טיאליס!"

טיאליס. כמובן. כפי שהמנהל השמנמן אמר, הכיתה שלהם היתה האחרונה שראתה את האלתיומטר. התיאור של אדלה נשמע מתאים למארק האידיוט. כן, כנראה זה היה מארק ואחד מעושי דברו, שחיפשו להשתעשע קצת או אולי להרוויח עוד קצר כסף שלא חסר להם. לשם כך הם ניצלו את בורותה של אדלה ומכרו לה את האלתיומטר. ואם מישהו יתפוס אותה... אף אחד לא יאמין לסיפור שלה על שני הנערים. וגם אם כן, לורד וייטהול העשיר בוודאי ידאג להסיר את האשמה מהבן שלו. אסור לשכוח שמשמר פארסלו מעורב בעניין. אדלה היתה ממש בסכנה...מירנדה ידעה שהיא חייבת לקנות את האלתיומטר ולהחזירו לליירה במהירות האפשרית.

"אני אקנה אותו ממך...במחיר כפול ממה שנמכר לך." היא יכולה כמובן להגיד שהיא תקנה באותו המחיר ושתגיד תודה שהצילה אותה, אך עדיף היה שאדלה לא תדע דבר על הפצצה המתקתקת שהיא החזיקה ברשותה. "אבל... אין בידי כרגע את כל הסכום. אבל אני מוכנה לחתום לך על התחייבות שאביא את הכסף מחר."

"אין צורך ילדתי. אני סומכת עלייך." מירנדה נתנה לה את כל הכסף שהיה בכיסה, ולקחה מידה את האלתיומטר.

תחושת האלתיומטר בין ידיה היתה מרגשת עבור מירנדה וטיירון הרבה מעבר למה שתיארו לעצמה. מירנדה הרגישה שהוא נועד להיות שם. "הו טאי..." אמרה מירנדה "זה נפלא..."

"אני יודע..." אמר טיירון "אבל כדאי שנחזיר אותו מהר לליירה, אחרת עלולים לחשוב שאנחנו גנבנו אותו."

"כן, אתה צודק..." אמרה מירנדה, אבל אצבעותיה זזו מבלי משים, והתחילו לסדר ולהזיז את המחוגים ומיד עלתה לה בראש...

"מירנדה?" היא הרימה את עיניה מהאלתיומטר וראתה שטים חזר כשהוא אוכל מקערה של מרק בשר סועני. לא היה לא נעים להגיד לו שלא מומלץ לאכול את המרק הזה כי אף פעם אי אפשר לדעת מאילו חיות הוא עשוי, אז היא רק חייכה אליו.

"מירנדה" הזכיר לה טיירון "כדאי שתחביאי את זה בכיס או משהו!"

"חכה רגע טאי..." האלתיומטר כבש אותה והיא לא יכלה להתיק ממנו את מבטה.

"על מה אתם מדברים?" שאל טים.

מירנדה לא הספיקה לענות, כי היא הבחינה לפתע באוולין קולטר שהגיעה לקראתם מן הגשר, לבושה במעיל קייצי לבן בוהק ושיערה החום-כהה מסורק ופזור באלגנטיות. הדמון הסנאי שלה היה כרוך סביב צווארה כמו צעיף. "מירנדה, איזו הפתעה נעימה!" אמרה אוולין בחיוך רחב ונראה היה שהתכוונה לזה.

מירנדה מיהרה להחביא את האלתיומטר מאחורי גבה. בעוד היא נכנעת לנימוס הבסיסי ומניחה לאוולין לנשק את שתי לחייה, חטף ממנה טיירון את האלתיומטר וניסה לברוח איתו רחוק. אף גוף האנקור הזערורי שלו לא הצליח לעמוד במעמסה לאורך זמן, והאלתיומטר נפל  ברעש לתוך קערת המרק של טים, ומי המרק העכורים ניתזו לכל עבר. אם המצב לא היה כל כך מסוכן, מירנדה היתה מתפקעת מצחוק למראה הכתמים החומים על פרוות הדמון של אוולין ועל מעילה הלבן.

"סלחי לי...אני מצטער..." אמר טים המבוהל, והביט באוולין בניסיון נואש לראות איך ניתן לתקן את המצב. אך מבט הפליאה והגועל שלה התחלף מיד באותו מבט ערמומי שמירנדה הכירה היטב. אך כבר היה מאוחר מכדי לעשות משהו.

"אתה בוודאי טימותי פארסלו..." אמרה "אני לא יודעת מה נהוג לאכול ב...מקום שבאת ממנו..."

"כף התקווה הטובה" אמר טים.

"כן, זה...אבל אני מתפלאת שהיא לא הזהירה אותך ממרק הבשר הסועני...הם שמים שם דברים שאין לך מושג מהם...לפעמים אתה יכול למצוא שם..." היא הביטה אל תוך הקערה. מירנדה כיווצה את עיניה בחשש.

"לא ייתכן!" צווחה אוולין והתרחקה מהם בבעתה. הדמון שלה לעומתה נראה שליו ביותר. "תמיד ידעתי שיש בך משהו מוזר מירנדה, אבל לא תיארתי לעצמי שאת גנבת שפלה ומתו..."

"לא, אוולין, את לא מבינה, אני..." ניסתה מירנדה להסביר.

"אל תדברי אלי, גנבת!" היא הגבירה את קולה באופן שמשך את האנשים סביב "האלתיומטר! הם גנבו את האלתיומטר של הדוכסית! תקראו למשמר פארסלו!"

לא עבר זמן רב וטים ומירנדה מצאו את עצמם מוקפים בהמון זועם בלי שום יכולת לברוח. האלתיומטר הושאר בתוך קערת המרק כראייה מפלילה.

"טאי" אמרה מירנדה "עוף אל ליירה. הזעק עזרה!"

"איך הוא יכול?" שאל טים.

היא לא ענתה, ורק הביטה אל טיירון המתעופף למרומים, מתעלמת מההמון שהקיף אותם וממבטיו המשתאים של טים.

 

 

* * *

 

"פאן..."

"מה?"

"אתה חושב שזה היה טיפשי מצדי לשמור אצלי את האלתיומטר כל הזמן הזה?"

היא שכבה על הספה הגדולה ביותר בטרקלין המרווח שלה, מלטפת את פרוותו הנעימה של פאן ששכב בחיקה. על השולחן לצידה עמדה כוס שנותרו בה עוד כמה טיפת של ליקר אמרטו.

"אף אחד לא תבע אותו ממך..." השיב לה פאן.

"אף אחד לא היה מעז..." אמרה ליירה בעצב "אבל השאלה היא אם בכלל היתה לי זכות מוסרית להמשיך להחזיק בו אחרי שוויתרתי על ללמוד לקרוא אותו, כשרבים אחרים יכלו להשתמש בו למטרות יעילות יותר, בעוד שבשבילי הוא היה סתם חפץ נוסטלגי. אולי... אולי זה הגיע לי שהוא נגנב. אולי זה לטובה."

"אולי." אמר פנטלימון.

היא ניגשה אל ארון המשקאות שלה ומזגה לעצמה עוד כוס אמרטו. היא שתתה לאט לאט, מגלגלת את טעם המרשפן בפיה וחושבת על ויל. לא היה כל חדש בפגישה שלהם כמובן, אך לא משנה כמה היא התבגרה, היא תמיד ציפתה שהוא יופיע שם פתאום יחבק אותה ויגיד כמה הוא התגעגע אליה... ולה יהיה כל כך הרבה מה להגיד לו, אך היא תהיה כה מאושרת עד שהיא בכלל לא תוכל לדבר.

היא ניגשה אל החלון הפתוח, מביטה אל האורות הנוצצים הספורים של אוקספורד הלילית שנפרשה מתחתיה. "גם אתה חושב לפעמים על קירג'אווה, פאן?" שאלה ליירה למרות שידעה את התשובה.

"כל הזמן."

ולפתע, פרץ משהו מתוך שמי הלילה ישר אל תוך הטרקלין. ליירה זזה אחורה בבעתה. "מה זה?!"

"מאחורייך" אמר קול נעים מאחוריה. היא הסתובבה וראתה שמדובר בציפור קטנה, דרור או אנקור, היא אף פעם לא הצליחה להבדיל ביניהם. "אני הדמון של מירנדה"

"מירנדה...אה, מירנדה דריזינסקי, בוודאי! קבענו להיפגש. איפה היא?"

"היא בצרות. תפסו אותה עם האלתיומטר ביריד הסועני."

"אני לא מאמינה! היא זו ש..."

"לא, זו היתה אי הבנה, היא התכוונה להחזיר לך אותו. אבל אז תפסו אותה ואת טימותי פארסלו, וגם קראו למשמר פארסלו..."

"הו, לא!" אמרה ליירה "אני חייבת לעצור אותם!" אם תהיה בכך תועלת. משמר פארסלו היה אמנם המשמר שלה וחבריו העריצו אותה כמעט עד סגידה, אבל בחלוף הזמן הם נעשו אכזריים ופאנאטיים יותר ויותר והיא היתה בספק רב אם הם אכן יקשיבו לה כשתנסה למנוע מהם להרוג את מי שגנב את האלתיומטר, שהיה עבורה חפץ כמעט קדוש... אבל בכל אופן, שווה לנסות. היא לקחה את מעילה והיא ופאן רצו בחופזה אחרי הדמון של מירנדה.

בעוד הם רצים ברחובות העיר הבחינה דליירה במשהו מוזר שהיא לא שמה לב אליו עד כה. "אתה... זז..." אמרה כשהיא מתנשפת "רחוק ממנה! חוץ ממני... ומוויל... היחידות שמסוגלות הן..."

"כן, מירנדה היא מכשפה." אמר הדמון "אבל אין פנאי להסברים. חייבים לרוץ יותר מהר!"

ליירה לא ידעה מה לחשוב. הם המשיכו לרוץ עד שהגיעו לאזור היריד הסועני, שהמה בני אדם צועקים ומצטופפים.

"תנו לי לעבור!" צעקה ליירה ונדחקה ביניהם "תנו לי לעבור!" למזלה היא היתה דמות מאוד מוכרת ולכן כולם זיהו אותה ופילסו לה דרך, תוך כדי קריאות עידוד ושמחה. היא יצאה מתוך ההמון אל הגשר שמעל הנהר, שם עמדו רוברט פארסלו ושאר חברי המשמר, לבושים במדים שחורים-זהובים, ומקיפים את טים ומירנדה שעמדו מבועתים וצמודים אל מעקה הגשר.

"גניבת האלתיומטר היא חטא בל יכופר" אמר רוברט פארסלו בקול מפחיד שהדהד בכל איזור היריד "ועל כך תיענשו, על מנת שכולם ייראו מה ייעשה למי שמחלל את חפציה הקדושים של הדוכסית!"

הם השתגעו לגמרי. "אל תעשו את זה!" היא רצה אל רוברט פארסלו וטלטלה אותו. "מה אתה עושה?!"

"שומר על כבודך, הליידי." מבט מטורף עלה בעיניו.

"אבל אני לא ביקשתי את זה!" ואז היא הבחינה שהוא אוחז את האלתיומטר בידו. "תן לי את זה!" היא חטפה את האלתיומטר מידו והכניסה אותו לכיס, כנראה בלי ששם לב, ופנתה אל השאר: "אל תעשו את זה, זה טירוף!"

"אל תקשיבו לה!" צעק רוברט.

"מה זאת אומרת אל תקשיבו לה!" צרחה ליירה" אני ליירה, אני הדוכסית שאתה מעריץ כל כך! אתה רוצה להרוג את האנשים הללו בשמי!"

"לא ייתכן שאת הדוכסית!" הוא דחף אותה בגסות אל המעקה, בין טים למירנדה שהביטו בחשש בכל המחזה. "הדוכסית האמיתית לא היתה מונעת מאיתנו לבצע את מלאכתה! הרגו גם אותה, הרגו את כולם!"

ליירה הייתה המומה מכדי לדבר. היא אחזה בחוזקה בידיהם של טים ומירנדה וקיוותה שהיא חולמת. אך לא. בני המשמר, כל אלה שהיא חשבה לחבריה או לפחות משרתיה הנאמנים, התקרבו אלי בפנים מבשרי רעות ודחפו אותה בגסות מעבר למעקה. בשניות הספורות שנותרו היא ניסתה לחשוב איך זה יהיה להרגיש את הקור הצורב והסחף החזק של הנהר, וכמה זמן ייקח לשלושתם עד שימותו. המילה האחרונה שעלתה בראשה היתה "ויל..."

ואז, הם נעלמו.