ירושלים של אבק

פאנפיק "חומריו האפלים" מאת אור ענבר



חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


פרק ראשון: הפארסלו השחור

 

רוחות חזקות נשבו באוקספורד, אף על פי שחודש יוני כבר כמעט הסתיים.

"הקולג' החדש זה כאן!" אמר הרכּב ועצב את הכרכרה ליד כיכר גדולה המוקפת בבניינים מפוארים, חלקם חדישים מאוד וחלקם בעלי מראה עתיק יותר. השעה היתה כבר תשע בערב, אך פנסים עמבריים מהודרים הפיצו אור יקרות לכל אורך השדירה. טים התפעל מאוד מהחידוש שעדיין לא היה נפוץ כל כך בקייפטאון. הוא ירד מהכרכרה יחד עם מרליס, הדמון הפינגווינית שלו, ושילם לרכב ביד רחבה. הרכב והדמון הקופיפה שלו נראו מרוצים. הוא בירך אותם לשלום והמשיך לדרכו, מותיר את טים ומרליס לבדם ברחוב הקר. למעשה הרוח לא הפריעה להם כלל, זה היה בקושי משב קליל לעומת הרוחות העזות של קייפטאון.

"טוב, נכנסים?" אמרה מרליס.

"אני קצת מפחד..." אמר טים.

"אין ממה לפחד. קיבלנו הזמנה מהליידי עצמה, קשה להתווכח עם זה."

"זה נכון." אמר טים "קדימה, בואי נלך."

הוא העביר יד בשיערו וסידר את מעילו, ולאחר מכן הם חלפו על פני המזרקה שבמרכז הכיכר, ועלו במדרגות האבן הרחבות שהובילו אל דלתות הכניסה של הבניין הגבוה והמרשים מכולם, שמעליהן היה כתוב באותיות שיש שבהקו באור פנסי העמבר: "קולג' פארסלו".

"מה רצונך?" שאל באדישות השומר שליד הדלתות, ועיני הדמון כלבת הציד שלו בהו בהם בחשד.

"באתי לנשף חנוכת הקולג'." אמר טים ועטה ארשת טבעית ככל שיכל. הוא שלף את המכתב מכיסו והושיט אותו לשומר.

"אתה ארנסט פארסלו המפורסם מקייפטאון?" אמר בהתלהבות אחרי שקרא את המכתב, ועיני הדמון שלו הוארו פתאום.

"לא, אני הבן, טימותי פארסלו" אמר טים "אבי לא חש בטוב, ולא יכול היה לעשות את המסע הארוך."

"אני מבין..." אמר וסקר אותו במבטו. "תיזהר שם, כן?" אמר בחביבות ופתח להם את השער. טים ומרליס צעדו באולם הכניסה הריק מאדם, לעבר דלת גדולה נוספת. "זה כבר באמת נשמע מפחיד." אמרה מרליס. טים כבר התחיל באמת לחשוש. אביו סיפר לו שאיש מבני משפחתו מעולם לא סלח לו על כך שהחליט לעזוב הכל ולחפש לו הרפתקאות באפריקה. זה היה כשבני פארסלו עבדו בקולג' ג'ורדן. טים היה ילד קטן מאוד כשהחלו להגיע לקייפטאון השמועות על מות הסמכות ושאר מעשי הפלא שהיא חוללה. ובזמן שטים גדל והחל להתעניין ולעקוב בשקיקה אחר החדשות מאירופה, הפכו בני משפחתו מבנאי הקולג' לעושי דבריה הבלעדיים של הליידי, ולשותפים פעילים בחיסולו הסופי של המגיסטריום ובשחרור הקולג'ים והאוניברסיטאות. וכעת, לאחר שיפוצים מקיפים בקולג' ג'ורדן ועדכון תוכניות הלימודים והמחקר, הוחלט לפתוח אותו מחדש ולהסב את שמו לקולג' פארסלו. לרגל המאורע החליטה הליידי לערוך פיוס במשפחה, והזמינה את הדודן הסורר לנשף החנוכה מחדש.

ובשל אותה נדיבות לב מצאו את עצמם טים ומרליס יורדים כעת בגרם המדרגות הרחב והבולט מאוד שהוביל אל תוך אולם הנשפים הומה האדם. היתה מוזיקה מונוטונית מעט כשנכנסו, אך היא גוועה לאיטה כשהנגנים, כמו כל הנוכחים, השתתקו ונעצו את מבטם בטים ומרליס.

"כתוב לנו על המצח שאנחנו זרים?" שאלה מרליס במרירות. אך לא היה מה לעשות בנידון מלבד להמשיך ולרדת, ולהתייצב בסופו של דבר באולם. איש לא בירך אותם לשלום. המוזיקה נמשכה וכולם חזרו לעיסוקיהם לכאורה, אך הוסיפו להגניב מבטים.

"טוב, במצב כזה יש רק דבר אחד לעשות." אמר טים.

"בהחלט." הסכימה איתו מרליס.

"ויסקי בבקשה" אמר טים למוזג המשקאות.

"אז אתה הפארסלו השחור?" שאל בעודו מוזג את המשקה החום- זהוב לתוך כוס זכוכית.

"מסתבר..." אמר טים "לא ידעתי שכך אני מכוּנה."

"לא על ידי כמובן. אבל קרובי המשפחה שלך מדברים על זה הרבה כאן ליד הבאר...האמת שציפיתי שתהיה ממש כושי, אבל בעצם אתה לא מאוד כהה. רק קצת שחום."

"כן, כי אמי היא מולאטית, ממוצא מעורב. אביה היה בּוּרי, צאצא של המתיישבים ההולנדים הראשונים בכף התקווה מטובה, ואמה היתה שחורה מקומית שעבדה אצלו, וכך הם התאהבו ונולדה אמי, שגדלה והתחתנה עם אבי, שהוא אנגלי ובן פארסלו אמיתי, למרות שהם," הוא הגניב מבט הצידה "אולי יכחישו את זה. וכך נולדתי אני, מעין בן תערובת כזה. אפשר לומר שאני בן קייפטאון טיפוסי, כי יש בי קצת מכל מה שיש שם: בורים, שחורים, אנגלים... ופינגווינים." הוא רמז בעיניו על מרליס, והמוזג הביט למטה אל מעבר לבאר. "זו הדמון שלך?" טים הנהן "מעולם לא ראיתי פינגווינית יפה כל כך..."

"היא מסוג הפינגווינים של כף התקווה הטובה." אמר טים, ולפתע נזכר שהזמין ויסקי ולקח ממנו לגימה גדולה. "זה מראה שאתה באמת קשור למקום." אמר המוזג וחייך אליו בחביבות. האדם היחיד בחדר הזה שמתייחס אליו כך, או מתייחס אליו בכלל.

לפתע החלה התזמורת לנגן מוזיקה קצבית יותר. "כבר התחילו עם הריקודים?" התפלא המוזג "חשבתי שיחכו לדוכסית. אבל כנראה היא תתעכב."

"הדוכסית? האם אתה מתכוון לליידי בלאקווה?"

"כן, בדיוק. לפני כמה שנים היא קיבלה את התואר דוכסית אוקספורד."

"ממש מעריצים אותה בעיר הזאת" אמרה מרליס. "טוב, את זוכרת את כל הסיפורים ששמענו עליה" השיב לה טים. "היא ראויה לזה."

נער ונערה אוחזים יד ביד ולבושים בהידור רב חלפו על פני הבאר. הדמון האנקור שלה ריחף באי נוחות לצד הדמון האיגואנה שלו. "שנלך לרקוד, מירנדה?" שאל הנער את הנערה.

"כן, בשמחה. אבל בוא נשתה משהו קודם." אמרה ומשכה אותו לכיוון הבאר.

"לשתות?" אמר הנער "את מתכוונת לגזוז או מיץ פירות או..."

"פעמיים ברנדי בבקשה." אמרה הנערה בחינניות אל המוזג. היא היתה נערה נאה מאוד, בעיניה הכהות והחודרות, עורה הבהיר, חיוכה הקורן ושיערה בעל הגוון הלא ברור, שנאסף בקפידה לפקעת מעל לראשה. הנער היה גבוה ובהיר שיער, ונראה מעט מבולבל.

"אני לא חושב שמותר לי להגיש אלכוהול לתלמידי קולג'..." אמר המוזג בחיוך מתנצל. נראה שרווח לנער, אך הנערה היתה מאוכזבת מאוד, וטים התעצב לראות אותה כך. לכן אמר "תן להם, מה אכפת לך, על חשבוני." מכיוון שהמשקאות היו בחינם, לא היתה לכך שום משמעות. אך גם המוזג כנראה לא רצה שתהיה עצובה, כי מיד הסכים ומזג לשניהם ברנדי.

"תודה" היא חייכה והתיישבה ליד טים. "אתה לא יושב, מארק?" שאלה את הנער, שהביט כל הזמן בדאגה לצדדים.

"אה...אולי בכל זאת נלך לרקוד...או שנצא לסיבוב במרפסת או..."

"אתה יכול ללכת" אמרה ונימה קלה של בוז השתרבבה לקולה "אני אבוא אחר כך."

הנער נראה לרגע כפוסח של שני הסעיפים, אך ברגע הבא הוא כבר נעלם בתוך ההמון הנוצץ.

"הילד פוחד מקצת אלכוהול?" צחק המוזג.

"לא, ממש לא." אמרה הנערה "הוא פשוט לא רוצה שנכתים את שם הקולג' שלנו ונשתה אלכוהול בנשף המכובד הזה. ואותי, כפי שאולי הבנתם, לא ממש מעניין שמו הטוב של הקולג'."

"את לומדת בקולג' הזה?" שאל טים.

"לא, בקולג' טיאליס. לא רחוק מכאן. אבל קולג' ג'ורדן היה בזמנו אחד הקולג'ים הגדולים בכל היבשת. לכן נשף הפתיחה מחדש הוא מבוקש מאוד. אז הקולג' שלי החליט לחלק כרטיסים לתלמידים המצטיינים. היא לקחה לגימה מן הברנדי "אגב, אני מירנדה דריזינסקי, וזה טיירון" היא הצביעה על הדמון שלה.

"נעים מאוד, טימותי פארסלו, ומרליס."

"אלן ברייט" אמר המוזג. "וסיילה" ואז טים הבחין בדמון האוגרת שהסתתרה בכיס חולצתו.

"אז איך קייפטאון, מר פארסלו?" שאלה מירנדה את טים, שכבר לא התפלא שהיא בעצם כבר ידעה מיהו. "אנא, קראי לי טים. ובאשר לקייפטאון, היא יפהיפיה. יש בה נוף מדהים של הר השולחן מצד אחד והאוקיאנוס מצד שני, כולה מוקפת בעצים..." הוא נזכר בערגה "ומצד שני היא גם מפותחת ותרבותית מאוד יחסית למושבה באפריקה."

"נשמע נהדר. אני באה מריגה, לאטביה. זה מקום נחמד, אבל לא מלהיב במיוחד. מצד שני, גם אוקספורד לא מאוד מסעירה..."

"זה בגלל שהחיים האמיתיים הם בלונדון, חמודה שלי..." התערב אלן בשיחה "אם תרצי, אני אקח אותך פעם איתי לשם. זו עיר אמיתית!"

"תודה לך." חייכה מירנדה, ונשמעה כנה מאוד כשאמרה "אך לצערי לא אוכל. אני הרי לומדת כאן בקולג'. ומלבד זאת, יש לי כאן עוד עיסוקים..." היא הביטה אל ראש המדרגות שמהם הגיעו טים ומרליס, וסיימה את כוס הברנדי שלה "חשובים."

ברגע שיצאה מפיה המילה "חשובים", השתרר שקט באולם. כולם נעמדו מיד, וטים הזדרז לעשות כמוהם. מן המקום שאליו הביטה מירנדה לפני רגע, החלה לרדת בגרם המדרגות הליידי ליירה בלאקווה לבית עזריאל וקולטר, דוכסית אוקספורד.

טים ראה את התצלומים שלה בעיתונים האנגליים שהגיעו לקייפטאון תמיד באיחור של כמה חודשים טובים. אך אף תמונה לא הצליחה לתפוס את היופי, ההדר והעוצמה שקרנו ממנה. היא ירדה במדרגות לאט ובעדינות, ופנטלימון, הדמון הצובל הפלאי שלה, ישב באצילות על כתפיה. שיער הזהב הכהה שלה גלש בחופשיות מתוך סיכת היהלום שעל ראשה ונגע בגלימת הקטיפה ההדורה שלה שצבעה כשמי הלילה. סוף סוף הוא רואה פנים אל פנים את האישה ששמע עליה דברים כה רבים.  האישה שעברה בין עולמות, שיחררה את המתים, הרגה את הסמכות והשיבה את האבק כשהייתה רק בת 12. שהצליחה לחסל סופית את המגיסטריום ולהפוך את הקולג'ים באוקספורד ובכל העולם לעצמאיים וחופשיים, התיידדה עם דובים ומכשפות בקוטב, והדבר המדהים מכולם – היא יכלה להתרחק מרחק רב מהדמון שלה מבלי לחוש כאב. אף אדם בעולמם עוד לא הצליח לעשות זאת.

היא נעמדה כמה מדרגות לפני הסוף, חייכה חיוך רחב והחלה לדבר בקול נעים אך חזק שהדהד ברחבי האולם: "שלום לכולכם!" מחיאות כפיים סוערות נשמעו "אני מאושרת לראות שאנשים כה רבים הגיעו לנשף הפתיחה." היא הפסיקה לרגע והביטה סביב, ולאחר מכן המשיכה. "קולג' ג'ורדן היה ביתי בשנות ילדותי הרחוקות. אם כי לא רחוקות מדי, אני מקווה..." כל הנוכחים צחקו, וטים צחק איתם. נוסף על כל מעלותיה, חשב, היא גם נואמת מצויינת. "ומובן שאם קולג' ג'ורדן היה לי לבית, כך גם משפחת פארסלו, שהיא חלק בלתי נפרד מהקולג'." מחיאות כפיים נוספות. "רוג'ר פארסלו היה חברי הטוב ביותר, ומעבר לכך, ניתן לומר שהוא היה המניע לאותו מסע שלי צפונה עם הסוענים, שממנה התגלגלה אותה הרפתקה מופלאה שהביאה למות הסמכות והשבת האבק על כנו. משפחת פארסלו היתה לי לעזר רב גם במאורעות שבאו לאחר מכן, חיסולה הסופי של עריצות המגיסטריום והחלת חופש המידע והמחקר על כל הקולג'ים והאוניברסיטאות ברחבי עולמנו." עוד מחיאות כפיים. "וכעת, לרגל פתיחתו מחדש של קולג' ג'ורדן, והפיכתו לנושא הדגל בחקר העולמות המקבילים והמעבר ביניהם, אני גאה להכריז שמעתה ייקרא הקולג' בשם קולג' פארסלו." למרות שהדבר היה ידוע מראש, התשואות היו רמות וחזקות. "וכל בן פארסלו שאי פעם ירצה ללמוד שם, יעשה זאת חינם אין כסף! וכעת, הבה ונמשיך את החגיגה."

היא ירדה בחן וקלילות עד לסוף המדרגות, ועד מהרה השתלבה בתוך ההמון שעט עליה וטים כבר לא הצליח לראותה.

 

 

* * *

 

"מר פארי?"

"כן, זה אני." הסתובב ויל לשמע הקול מאחוריו. זו היתה אישה צעירה מאוד, נערה כמעט. היא היתה מטופחת ונאה, לבושה בחליפה מחוייטת ושיערה הבהיר אסוף בקפידה. משני צדדיה עמדו שני בחורים עם חליפות, כובעי גרב ומכשירי קשר שנראו כמאבטחים. "שמי סיגל וייסברג" אמרה בקול חביב ובמבטא ישראלי קל, ולחצה את ידו. "נשלחתי על מנת ללוות אותך בביקורך בישראל. אלה אמנון ועומרי, שיהיו אחראיים על ביטחונך האישי."

"כן, אמרו לי בשגרירות שישלחו משהו כזה" אמר ויל "נעים מאוד."

"אבא, אתה הולך עכשיו?" שאל סטן.

"כן" אמר ויל וחיבק אותו "להתראות חמוד שלי. אני אחזור בקרוב."

"מה תביא לי?" אמר סטן.

"אני כבר אחשוב על משהו. אני אתקשר אליך כל יום. ותמסור ד"ש לאמא שלך."

לאחר מכן נפרד ממארי. "תגידי לאליס שברגע שאני אחזור נסדיר את כל העניינים."

"אני אגיד לה" אמרה מארי והחזיקה בשתי ידיו. "שיהיה לך בהצלחה. אין לך מה לדאוג, אנחנו כבר יודעים שאתה מרצה מצויין. וגם בפגישה עם ראש הממשלה לא צריכה להיות בעיה."

"כמובן" אמר ויל וחיבק אותה.

"מר פארי, אינך רוצה לאחר את הטיסה..." הזכירה לו סיגל וייסברג.

"כמובן," אמר ויל. הוא לקח את המזוודה שלו והתחיל להתגלגל איתה בעקבות סיגל וייסברג ושני המאבטחים.

"תשמור על עצמך!" אמרה מארי. סטן המשיך עוד לעמוד ולהביט בו בעיניו הגדולות והיפות, עד שמארי לקחה את ידו והם הלכו משם. כשטסים לישראל, חשב ויל, להגיד "תשמור על עצמך" זה לא סתם ביטוי.

"חמוד הילד שלך" אמרה סיגל וייסברג. "איך קוראים לו?"

"סטנלי" אמר ויל "אבל כולנו קוראים לו סטן." הוא בכלל רצה לקרוא לו סטניסלאוס, על שם אביו. אליס התנגדה אבל הסכימה להתפשר על סטנלי. ויל שם לב שהם לא הולכים אחרי כל האנשים לצ'ק- אין. "לאן אנחנו הולכים, גברת וייסברג?"

"קרא לי סיגל" היא אמרה לו. "הצלחנו לסדר לך צ'ק- אין מזורז."

"יפה מאוד." אמר ויל. לפחות זה. כל זה לא היה אמור לקרות בכלל. הוא היה אמור לטוס במטוס הפרטי של המסדר, אבל הוא פתאום התקלקל. למזלו אליס הצליחה למצוא לו טיסה וארגנה לו משלחת ליווי מישראל. עד כמה שזה היה קשה להמשיך לעבוד לצד אליס, ויל שמח שהיא נשארה במסדר למרות הכל.

מכיוון שההרצאה נקבעה יום לאחר היום הארוך ביותר בשנה, ויל היה חייב לעשות הכל מהר, כי הוא לא היה מוכן לוותר בשום אופן על להיות בגן הבוטני של אוקספורד ב12 בצהריים ולהתייחד עם ליירה ברוחו. לראשונה מזה זמן רב הוא יכל לעשות זאת מבלי לחוש רגשות אשם. זה היה כמעט מתסכל לעמוד שם ולדבר אליה. אך הוא ידע שהיא שם, ושגם היא מדברת אליו. זה היה הדבר הקרוב ביותר למערכת יחסים שהם אי פעם יכלו לנהל. ובכל זאת, הרגעים הללו היו מתוקים יותר מכל רגע שבילה עם אליס.

כפי שסיגל הבטיחה, הם עשו צ'ק- אין וביקורת דרכונים במהירות. מכיוון שנותר להם עוד זמן רב עד הטיסה, הם התיישבו בבית קפה קטן. ויל וסיגל ישבו בשולחן אחד, והמאבטחים בשולחן שלידם, סורקים בעיניהם את השטח.

"אז מאיפה את בישראל, סיגל?" שאל ויל בעוד הוא מחמם את ידיו על כוס הנייר של הקפה ששתה.

"כרגע אני גרה בתל אביב" אמרה "אבל במקור...אני מירושלים."

"אני מבין" אמר ויל. "המשפחה שלך דתית?"

"כן." אמרה סיגל "אבל יותר מתוך הרגל ופחד משלטונות העיר מאשר מתוך אמונה עמוקה. אני כבר הבנתי מגיל צעיר שאלוהים מת, וגם כשהוא היה חי, לא היתה לו שום סמכות עלינו. הוא נוצר מאבק, בדיוק כמונו."

זה בדיוק מה שהם מנסים ללמד כבר שנים. "הגעת למסקנה הזאת לבד?" שאל ויל.

"מובן שלא. זו לא בדיוק היתה הדעה הרווחת בסביבה בה גדלתי. אבל הספקות התחילו מגיל מאוד צעיר. וזה הוביל אותי לחפש מידע על המסדר שלכם, מסדר האבק. כמובן בצורה מחתרתית, כן? נגישות המידע היא לא בדיוק ערך עליון בירושלים כיום."

"כמובן." אמר ויל בעצב.

"ואז, ברגע שיכולתי, עברתי לתל אביב." היא חייכה אליו "שמחתי מאוד על ההזדמנות ללוות אותך לישראל."

"תודה." אמר ויל. הוא התחיל לחבב את הנערה. אולי היה לו יותר נוח להעביר את הטיסה בשינה במטוס הפרטי של המסדר, אבל גם עם סיגל הוא יוכל להעביר את הזמן בנעימים, ואולי לשמוע ממנה יותר פרטים על ישראל ובעיקר על ירושלים.

***

לאחר עוד כמה כוסיות ויסקי, טים ומרליס התחילו שוב להרגיש בודדים. המוזג התחיל לשוחח עם אורחים נוספים שבאו לשתות, ומירנדה הלכה לרקוד עם בן זוגה. טים הריק את הכוס האחרונה והחליט לצאת להתאוורר במרפסת. הוא חלף על פני קהל הרוקדים, ויצא מבעד לדלתות הזכוכית המעוטרות אל המרפסת הרחבה שמתחתיה נפרשו אורות מנורות העמבר של אוקספורד הלילית. ושם, על ספסל שיש בין שני עציצים גדולים. שם, להפתעתו, מצא טים את מירנדה יושבת ובוכה, וטיירון עומד על כתפה, מנסה לנחם אותה. טים רץ אליה מיד והתיישב לידה.

"טים." אמרה, והוא לא ידע אם הוקל לה שהוא בא או שהיא מעיפה שהוא יסתלק.

"מה קרה?" שאל אותה. "איפה מארק?"

"מארק רוקד כרגע עם יורשת עשירה לבית אצולה מכובד מקולג' סקורסבי." אמרה מירנדה "כך שכרגע אני לא ממש מעניינת אותו."

טים התלבט אם להניח יד מנחמת על כתפה. בסוף החליט שכן. "אני מבין אותך...אבל הוא נראה לי סתם אידיוט, לא שווה שתבכי בגללו."

"נו באמת" אמרה מירנדה והזדקפה פתאום "אתה באמת חושב שאני עד כדי כך מטומטמת שאני אבכה בגללו?"

"אה...לא?" אמר טים והרגיש כמו טיפש גמור. מירנדה כנראה הבחינה בכך והתרככה. "לא באמת אכפת לי ממנו. למעשה, אני רק ניצלתי אותו..." היא חייכה "נכון סיפרתי לך שהקולג' שלי חילק כרטיסים לתלמידים המצטיינים?"

"כן..."

"למעשה הוא חילק רק כרטיס זוגי אחד לתלמיד מצטיין, וזה היה מארק. אני לא יודעת אם הוא באמת מצטיין או שמשפחתו מצטיינת בתרומות לקולג', אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה שלפתע הוא גם הפך לבחור הכי מבוקש בקולג' טיאליס, כי כל אחת רצתה ללכת לנשף הזה. אבל אני זו שזכיתי." חייכה מירנדה.

"אבל למה היה לכן כל כך חשוב הנשף הזה?"

"תלוי את מי אתה שואל" אמרה מירנדה "הבנות האחרות רואות את הנשף כהזדמנות להתחכך בחברה הגבוהה ואולי לתפוס איזה בעל עשיר ומכובד. זה בערך כל מה שמעניין אותן בחיים."

"ואני מניח שאותך לא."

"הנחה מדוייקת להפליא."

"ובכל זאת היה לך חשוב להגיע לנשף."

"כן. אבל מסיבה אחרת לגמרי." היא עצרה לרגע "הסיבה היחידה שאני רציתי להגיע היא..."

"היא מה?"

"לא משנה" היא טמנה את ראשה ברצפה וטיירון התחבא בין קפלי שמלתה.

טים לא רצה ללחוץ עליה, אבל הוא הסתקרן לדעת למה היה כל כך חשוב לה להגיע לנשף אם נראה בעליל והיא גם אמרה במפורש שאינה כמו הבנות המפונקות שלומדות איתה בקולג'. "נו, היא רק מחכה שנשאל אותה, אתה לא שם לב?" לחשה לו מרליס.

"נו, למה?"

"ההה..." נאנחה מירנדה "כדי...כדי לפגוש פנים אל פנים את ליירה."

"ליידי בלאקווה?"

"כן...הדוכסית." אמרה מירנדה. "היא הסיבה שבכלל הגעתי לאוקספורד." טים התלבט אם להמשיך ולשאול, אך נראה שמירנדה דווקא רצתה לספר, כפי שמרליס אמרה. "אני הרי מלאטביה, כפי שאמרתי. אך אבי היה אנגלי. הוא מת לפני שנולדתי. כשמלאו לי שבע עשרה שלחה אותי אמי לאוקספורד, כדי שאגלה מי היה אבי. אני מניחה שהיא היתה יכולה לספר לי, אך היא רצתה שאני אגלה את זה לבד. זה לא הפריע לי. להיפך, שמחתי לצאת מלאטביה, לראות את העולם, ולגלות בעצמי מי היה אבא שלי. והיה עוד דבר אחד שאמא שלי אמרה לי."

"והוא?" שאל טים.

"למצוא את ליירה... היא אמרה לי שליירה בלאקווה תוכל לעזור לי. אבל כשהגעתי לאוקספורד הבנתי שזה בלתי אפשרי. היא פשוט היתה בלתי נגישה. לא היתה שום דרך שיכולתי פשוט ללכת ולדבר איתה."

"ובכל זאת נשארת."

"כן. חיכיתי להזדמנות המתאימה. החלטתי לנצל את הזמן שאני באוקספורד וללמוד כאן בקולג'. אבל תמיד חיכיתי לרגע שבו אוכל לדבר איתה. והנה, הרגע הזה בא."

טים לא הבין. "אז מה הבעיה?"

מירנדה נאנחה שוב. "ראית אותה בעצמך. אפילו כאן, כשאני יכולה לכאורה פשוט לגשת ולשוחח איתה, זה בלתי אפשרי. היא תמיד מוקפת באנשי ציבור, עיתונאים, חנפנים... ומשמר פארסלו..."

"משמר פארסלו?" שאל טים בתימהון. "מה זה?"

"ככה מכנים אותם בעיר..." אמרה מירנדה "כמה מהטיפוסים הפחות סימפאטיים מבין קרובי המשפחה שלך, שהולכים אחריה לכל מקום ומתפקדים כשומרי הראש שלה. אומרים שהם די אלימים אבל ייתכן שאלה רק שמועות. מה שבטוח, הם בהחלט עוזרים ליצור סביבה תחושה של ריחוק."

" נראה לי שאת קצת מגזימה..." אמר טים.

"אתה חושב מה שאני חושבת?" אמרה לו מרליס.

"כן!" חייך טים וקם מן הספסל. "קדימה!"

"מה אתם עושים?"

"הולכים לדבר עם ליירה!"

"אתה מטורף!" צעקה מירנדה, אך הצעקה היתה מהולה בצחוק.

טים התחיל ללכת במהירות, תוך כדי שהוא מוודא שמירנדה הולכת אחריו. הוא פילס את הדרך בין כל האנשים המופתעים, ההמומים, ולא עצר לרגע לשמוע אותם מתלוננים על זה שהוא מעז ככה להידחף ביניהם.הוא עקף גם את האנשים הלבושים באפור, שהיו כנראה משמר פארסלו שמירנדה דיברה עליהם. את כל העיתונאים ואנשי הציבור ומלחכי הפנכה, ניצב מול הליידי ואמר:

"שלום."

שקט השתרר סביבם. פניה של הליידי נראו חתומות.

מה עשינו...חשב טים לעצמו, אך מרליס הרגיעה אותו. "זה בסדר. הנה, תראה..."

ואכן, לא עברה שנייה והליידי חייכה ואמרה: "שלום לך מר פארסלו. חיפשתי אותך מקודם, אך לא הצלחתי לראותך."

"אה...כן, הייתי במרפסת."

"אני מבינה." היא שילבה את זרועה בזרועו והחלה ללכת איתו באולם, לתדהמת כל הסובבים. "אל תתרגש מכל קרובי המשפחה שלך. כולם עדיין מאוד כועסים על אבא שלך, אבל אני בטוחה שזה יעבור להם כשילמדו להכיר אותך."

"כן...גם אני..." אמר טים, עדיין המום ומתרגש ממגעה של הליידי. ואז לפתע, הוא נזכר במירנדה. "הליידי..." הוא חיפש בעיניו את מירנדה, וראה שהיא חזרה לשבת ליד הבאר. "האם תרצי לבוא איתי אל הבאר?"

"מדוע לא?" חייכה הליידי. טים מעולם לא תיאר לעצמו שהיא אדם חברותי, נעים וטבעי כל כך. מירנדה חששה לחינם.

"ליידי בלאקווה" אמר כשהגיעו לבאר והתיישבו "זוהי מירנדה דריזינסקי."

"נעים מאוד מירנדה" אמרה הליידי ולחצה את ידה. "את התלמידה הלאטבית מקולג' טיאליס, נכון?"

"נכון, איך ידעת?"

"אני מעורבת בנעשה בכל הקולג'ים, ומשתתפת לעיתים קרובות בישיבות הסגל. שמעתי עלייך הרבה דברים טובים."

"אני שמחה לשמוע" הסמיקה מירנדה. הליידי הזמינה לעצמה ליקר אמרטו ושתתה אותו בלגימות קטנות ואציליות.

"למעשה, זה כבר זמן רב שברצוני לדבר איתך, הליידי."

"אם כך, כעת את יכולה." אמרה הליידי בחיוך. "על מה רצית לדבר?"

"האמת היא ש...הייתי מעדיפה לדבר בארבע עיניים. האם זה אפשרי?"

"מובן שזה אפשרי!" את מוזמנת לבוא מחר בשבע בערב ללשכתי. אני מניחה שאת יודעת היכן היא נמצאת." מירנדה הנהנה וחייכה. "אם כך, הוסכם." היא פנתה אל טים, שישב מצידה השני. "באשר לסידורי השינה שלך. רציתי לארגן לך חדר במלון, אך גברת לונסדייל החביבה התעקשה לארח אותך בביתה. גברת לונסדייל היא חברה יקרה, שטיפלה בי במסירות בעודי ילדה כאן בקולג', בימים שהוא היה קולג' ג'ורדן. במקור היא ממשפחת פארסלו, והיא חיבבה מאוד את אביך לפני שנסע."

"אני שמח לשמוע. תודה לך."

"אין בעד מה." היא לקחה את הלגימה האחרונה מכוס הליקר "וכעת, האם תואיל לכבד אותי בריקוד?"

"בעונג רב." הוא קם ואחז במותניה, והוביל אותה לרחבת הריקודים. בעוד הם מתנועעים לקצב המוזיקה, הבחין טים שמירנדה רוקדת גם היא לצידם עם אלן, המוזג. הוא הביט בעיניה היפות של ליירה וחייך אליה. אולי אוקספורד לא כל כך רעה אחרי הכל.

 

 

* * *

 

 

"נוסעים יקרים, בעוד דקות מספר ננחת בנמל התעופה בן גוריון. אנו מקווים שתיהנו משהותכם בישראל."

ויל לא ישן אפילו שנייה אחת, אך הוא לא הרגיש עייף. להיפך, שיחתו עם סיגל גרמה לו להיות עירני. רק כעת הוא הבין עד כמה הביקור שלו בישראל חשוב. ירושלים שסיגל מתארת מזכירה קצת את 1984. ההכרה במותו של הסמכות וברפובליקת השמיים הלכה והתפשטה בעולם, בעיקר בעקבות פעולותיו של מסדר האבק. אך אלה שעוד דבקו בסמכות היו קיצוניים מלכתחילה, ונעשו קיצוניים עוד יותר. לכן הגעתו לישראל היא חשובה מתמיד. בהרצאותיו ובפגישותיו עם ראש הממשלה וחברי הפרלמנט עליו לחזק את ידיהם אל מול הטרור המתמשך שמגיע מירושלים, ולעודד אותם לא להיכנע ולשמור על ערכי רפובליקת השמיים.

לפתע הרגיש ויל את הטלטול החזק של נחיתת המטוס. לאחר כמה דקות הגיע המטוס ליעדו. הוא שחרר את חגורת הבטיחות, ופסע בעקבות סיגל אל היציאה, כשהמאבטחים מאחוריו. אוויר לח ולוהט הכה בפניהם כשיצאו. ויל לא חשב שמישהו התכוון ברצינות כשאמר שבחודש יוני בישראל חם כמו באמצע הקיץ. הוא הסיר את הז'קט שלו ותלה אותו על זרועו.

גם כאן סיגל הצליחה לארגן לו ביקורת דרכונים מהירה, וגם המזוודה נמצאה בלי בעיות. לא עבר זמן רב והם כבר עמדו בשער של שדה התעופה, מחכים ללימוזינה שתבוא לאסוף אותם למלון בתל אביב שבו היה אמור ויל לשהות, ובו גם היתה אמור להתקיים ההרצאה.

"תזכירי לי מה השעה עכשיו בישראל?" שאל ויל.

"עוד מעט ארבע."

"ארבע?! ההרצאה שלי אמורה להתחיל בעוד רבע שעה."

"אל תדאג מר פארי. אנחנו נגיע בזמן." אמרה סיגל.

"כבר אמרתי לך שאת יכולה לקרוא לי..."

הוא לא הספיק לסיים את המשפט, כי לפתע הגיעה לימוזינה שחורה וחנתה לידם. סיגל פתחה את הדלת והם נכנסו פנימה. הלימוזינה היתה מרווחת, אך לא גדולה מאוד. ויל ציפה שסיגל תשב לידו, אך היא דווקא התיישבה מולו והמאבטחים התיישבו משני צדדיו. את הנהג הוא לא הצליח לראות.

נראה שלסיגל כבר לא היה מה להגיד לו, כי היא רק שתקה והביטה בחלון. ויל שנא את השתיקות המביכות האלה. גם המאבטחים שתקו, אך זה לא היה חדש. הם לא אמרו לו מילה אחת במשך כל הטיסה.

לפתע הבחין ויל שעבר זמן רב והם לא התקרבו אפילו לתל אביב, למרות שהיא אמורה להיות קרובה מאוד לנמל התעופה. מה גם שהנוף הלך ונהיה הררי, בעוד שתל אביב נמצאת במישור..." מה קורה כאן?" שאל ויל "לא טעינו בדרך? זה ממש לא נראה לי כמו תל אביב."

סיגל לא ענתה לו מיד. מי שדיבר היה דווקא אחד המאבטחים. "עכשיו, תמר?"

"כן, עכשיו."

תמר?! "תמר?!" לא קוראים לך סיגל?"

"אני מצטערת מר פארי" אמרה סיגל, שבעצם היתה תמר. "אבל נראה שלא תגיע לתל אביב היום."

משהו דקר את ויל בכתפו. הוא הרגיש שהוא הולך ונרדם... משהו כאן לא בסדר... איפה אני... שמישהו יציל אותי... אליס... מארי... סטן... ליירה! איפה ליירה! אני רוצה את ליירה! אני רוצה את...