היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 

reply

view replies



 

מאגנס

 

 

מעברו האחר של קיר האבן, יבבה רוח מקפיאת איברים; אור ירח בהיר וקר נצנץ על שדות השלג שהיו עד זה לא מכבר מדשאות. הצינה עמדה כבדה גם במגדל פנימה, מבריחה כל נפש אל חסותם של חדרי המועדון המחוממים. נדמה היה למאגנס, כי אפילו התמונות המכושפות קפאו בשינה לא שלווה; פעם אחת, משהחלה חומקת במעלה מדרגות מגדל האסטרונומיה, הרים אריה מכונף את ראשו באחת התמונות, נועץ בה זוג עיניים גדולות וצהובות. מלבדו, לא הבחין בה איש כאשר העפילה בקלילות, מכורבלת עמוק בתוך גלימתה. 
'מה היא רוצה ממני, דווקא הלילה?' תהתה, מכווצת את שפתיה. 'במקום שאוכל להמשיך ולחקור את-... ובכל זאת' התערב קול אחר בתוך ראשה. 'היא עודה אמא שלך, ואת שוכחת את עצמך'. גם אם הביא אותה הדיבוק של דיארמונד השוטה אל סף שבירה, גם אם שכחה עצמה והתנהגה באופן ההולם בת-אנוש היסטרית, להבדיל ממלכה של הגזע העתיק... היכן הם הימים, בהם עמדה ילדה קטנה והתבוננה בעיניים נוצצות בדמותה הגבוהה ורבת העוצמה של אמה המלכה?
מאגנס משכה בכתפיה. 'חובתך לאהוב אותה... כלומר, את אוהבת אותה, למרות הכל. אולי זה הכל פשוט - בגלל החדר הארור הזה.

התסכול שב והציף את נפשה; אותו חדר נחיצות ארור! לילה אחר לילה חמקה כצל בקומה השביעית, משחזרת בדייקנות כל מילה שנכתבה על הנושא בספרי עלילותיו של אותו פוטר ארור. ליתר בטחון, אפילו טרחה והשוותה שלוש גרסאות שונות שמצאה בספריה. אולם לשווא; החדר הארור סירב להתגלות, והעדיף לרדוף אותה בחלומותיה. גם אז, ציינה בינה לבינה, סירב להתאים עצמו לרצונה: תחת זאת, מצאה עצמה שוקעת בחזיונות אפלים. פעם אחר פעם, הציב אותה חלומה מול קירות נוגהים באודם-דם, ומזבח קודר, נישא גבוה מעליה.

"סוף-סוף אנו נפגשים פנים אל-פנים, היורשת" לחשש צונן כמוות. הקול הציף את ישותה, מגשש-
שלשום, היה החלום כה חד, כה אמיתי, עד כי מאגנס התעוררה בבהלה משנתה, וכמעט וניתרה מן המיטה. אחת משותפותיה לחדר הפסיקה לרגע את נחירתה החרישית, ובהתה בה בעיני עגל - אלא שמאגנס לא נתנה עליה את דעתה.

'זו שטות מוחלטת' ניחמה את עצמה.
"הוא- החדר חייב להיות בנוי באופן שנחוץ לי" אמרה בקול; ההד הרך שאפף את קירות האבן גרם לדברים להשמע נכונים וחזקים יותר. "אלו סיוטים, סתם סיוטים טפשיים". אחרי ככלות הכל, תקלות אוויליות וכשפים משובשים היו נחלתם של בני אדם חסרי כשרון; לא שלה.

"מאגנס".

מאגנס החסירה פעימה, כאשר צצה דמותה של אמא מתוך הצללים. אחר, גידפה את עצמה חרש על חוסר זהירות משווע. אסור, אסור לה למהשיך ולהכשל בדרך עלובה שכזו. אידיין... בלאטריקס, כפי שנקראה בצידו של הערפל, היתה רזה וחיוורת מתמיד, אולם פניה לא היו עוד אדומות ולחות מדמעות; רק היגון שקע עמוק אל תוך עיניה, כתזכורת דוממת למאורעות האחרונים.
"צללים רודפים אותך הלילה, בתי". אמרה לאחר רגע.
"אני דואגת לאחי" השיבה מאגנס במהירות. לא היה זה שקר- לפחות לא לגמרי. כל אותה עוצמה נסתרת אחריה רדפה, הקסמים המסובכים שניסתה ללמוד, שכנעה את עצמה, לא באו אלא בגלל דיארמונד.
אמא לא ענתה מיד; במשך רגע ארוך, סקרו עיניה הירוקות את בתה בקפידה, עד כי משהו בליבה של מאגנס החל זע באי-נחת.
"את מתמודדת היטב עם הדברים, בתי" אמרה מקץ שהות שנמשכה כנצח "מעולם לא פיללתי, כי יעלה בידי נערה בגילך להיות כה... חזקה".
בן-אנוש שוטה, לו הזדמן לכאן כזה, היה רואה זאת וודאי כמחמאה. אולם אמא התכוונה ליותר מכך. מן הסתם, הרהרה מאגנס, היא תוהה להיכן נעלמה הילדה המתוקה שהיתה רצה לחבק אותה, ומספרת בעיניים נוצצות על השמלה החדשה שארגו בעבורה תופרות תל בריילית'. זו, שמיררה בבכי בלילה הארור בו הופרדה מאמא, מהבית היחיד שידעה אי-פעם. אלא שמאז עבר עידן שלם, ומאגנס לא היתה עוד ילדה. בעוד שנים ספורות... בקרוב, ישתווה כוחה לזה של אמא.
"ביקשת לראות אותי" אמרה מאגנס לבסוף, שבה ותוהה על קנקנה של אמא.
"עלי לעזוב, עוד הלילה" השיבה זו בקול שקט מאד. "מצבו של אחיך... אינו מוסיף להדרדר, לפי שעה" ניצוץ קלוש נדלק בעיניה "הרמ- המנהלת שלך צדקה, שהותי כאן אינה מועילה עוד: המלחמה אינה נפסקת בעת שאני שקועה באבל, ובעוד אני יושבת לידך מיטתו של אחיך, תקפו עבדיו המטונפים של אלאיל את המצודה שלי, וגבו מאיתנו אבדות כבדות" נדמה היה למאגנס, כי אמא רוצה להוסיף דבר-מה, אולם נמלכה בדעתה.
כמה טוב שהואלת להיזכר בזה עכשיו, אמא. הרהרה מאגנס. יהיה חבל מאד אם נקמת בית מק-רויך תחכה שנים, עד שאהיה חזקה די הצורך בכדי לעשות הכל במו ידי. ברגע הבא, שבו רגשי האשמה והכו בה. אוה... אינך הוגנת כלפיה, ואת יודעת זאת. היא עשתה כה הרבה... אולם נכשלה. מעבר לערפל, היה זה חטא בל יכופר להכשל, הכל ידעו זאת.

"אולם" המשיכה אמא "לעיתים, צופן האסון גם הזדמנות- ואותה אני מתכוונת לנצל. אלאיל, מרוצה וודאי ממעשה הנבלה האחרון - הדרך בה הוא ו... חלאות אחרות מסוגו עושים שימוש בילדים ככלי לנקמותיהם המזוהמות" לרגע, נדמה היה כי עיניה של אמא תועות הרחק, שקועות בזכרון ישן וקודר. אחר, התעשתה.
"אלאיל מצפה כי בסופו של דבר אזחל בחזרה, צל אומלל של עצמי, אל המצודה בחומת אדריאנוס. בינתיים, גילו עבדיו כי אחד ממלכי התילים בחר לעצמו זמן גרוע במיוחד לבגידה בדרואיד העליון" אמא הרימה גבה "כעת, מוליך הנסיך דיוריק מק-אלן את צבא הפומורים ושאר יצירי התועבה למכת-מחץ על התל המורד".

חיוך דקיק הסתמן על פניה של אמא.
"שנני זאת היטב, מאגנס. לעיתים, ידיעת מחצית האמת היא הדבר הגרוע ביותר. ואני - עלי לחצות את הערפל עוד בטרם יעלה השחר. אחלי לי נצחון והצלחה, בתי".
מאגנס החוותה קידה חיננית.
"יהיו אלי איניש גלורי איתך, היום ותמיד, אמי" אמרה, כמיטב כללי הטקס. הכי בהם, ובינתיים אוכל אני להשלים את ענייני הקטנים כאן, בלא הפרעה.
"שמרי על עצמך, מאגנס" הוסיפה אמא.

מאגנס הנהנה, אלא שעיניה של אמא שבו ונקבו אותה באופן מטריד; מאגנס התקשחה, ממהרת להצפין את מחשבותיה.
"לא אפתיע אותך, אם אומר כי את נערה מוכשרת, מאגנס" אמרה אמא לבסוף, קולה איטי ומהורהר "שמא, אחת הנסיכות המוכשרות ביותר שגדלו בבית מק-רויך במאות השנים האחרונות, אולם-" נדמה היה כי היא מבליעה אנחה "מי כמוני יודעת, כי גם בזאת טמונה לעיתים סכנה רבה" עיניה של אמא סירבו להרבות, לוכדות את עיניה של מאגנס כבצבת. "השבעי לי, כי לעולם לא תשכחי זאת".
מאגנס הידקה את שפתיה.
"לא אשכח" אמרה, אצבעותיה נקפצות חזק עד כאב. "יאיר אור כוכבים את דרכך-"


באותו רגע עצמו, כמו בתשובה, הבהיק דבר-מה, נוגה על הקירות בבוהק ירקרק; הטלסקופים הגדולים הבזיקו ונצצו. לרגע, חששה מאגנס כי אחד הגבישים המכושפים שנטלה בגניבה ממחסן כיתת הלחשים העתיקים מצא את הרגע הגרוע ביותר להתעורר ולהסגיר את התוכנית שרקמה. אלא שברגע הבא, נגוז החשש. האור הירקרק עלה לא מכיסיה, אלא מטבעתה של אמא.
"הרמיוני" אמרה אמא בקול עצור "היא נתקלה ב- בעיה לא צפויה, ומבקשת לשוחח עימי בטרם אעלם. אולי" הוסיפה בהרהור שני "אצטרך לבקר בבית ההוא שלה-" ברגע הבא, שבה ונזכרה בנוכחותה של בתה.
"מהרי בחזרה אל המועדון שלך, מאגנס" הורתה בקול שלא הותיר מקום לויכוח. "לו יהיו אלי איניש גלורי איתך-"
מאגנס הנהנה, כמעט ולא מטה אוזן לברכה הטקסית. ברגע הבא, הפנתה עורף וחשה בצייתנות במורד המדרגות, אך ורק בכדי לשוב לאחר רגע קצר, בזו הפעם על ארבע כפות חרישיות. אמא ניצבה עדיין בראש גרם המדרגות של המגדל, מרימה את ידה ומפזמת השבעה ארוכה. האור הירוק ריצד והתמקד בהדרגה, הופך לכדור של אור מסתחרר.
"הרמיוני?"
מאגנס חמקה בין רגליותיו של אחד הטלסקופים בכדי להטיב לראות; בעוד רגע, שיערה, יופיעו פניה של המנהלת באור הירוק, באורח דומה לכישוף שהוטל מדי פעם בפעם על האח. אלא, שהאור הוסיף להסתחרר, ותחת פני-אנוש, בקעו קולות עמומים. גבר ואישה דיברו, למען האמת - התכווחו, מן העבר האחר. "הפעם את תקשיבי לי, לעז-" צעק אי-מי מהעברה אחר "תכבי את הקסם הארור- אני לא מוכן לזה יותר, את שומעת?! אני לא מוכן שתדברי עם האישה הזו על ענייני משפחה!".
'אוה, זה הטיפש ההוא?' נדמה היה למאגנס, כי מחשבה דומה חלפה גם בראשה של אמא; זו שילבה את ידיה על חזה והאזינה, לא טורחת לעדכן את ידידתה על כך כי הלחש הוסיף לפעול, מעביר את המחזה במלואו אל תוך מגדל האסטרונומיה.

"רון, אל תהיה טיפש" ענה קול נשי חסר סבלנות. "גם לי היה קשה מאד בהתחלה, כלומר – אף אחד לא מכריח אותך לאהוב אותה, אבל בכל זאת, היא הסנדקית של הבן שלנו, ומה שקרה עכשיו זה חשוב מאד, ולא רק ענייני משפחה".

"כן, כן, בטח. הרמיוני שוב צודקת, ממש כמו תמיד" הקול הזועם הלך ונדמה בעיני מאגנס ליבבה. "את הבעל הדפוק שלך אף פעם לא צריך לשאול כלום. מרלין! במקום זה רצים ישר עם כל בעיה משפחתית לזו שעינתה את ההורים של נוויל-"
'עוד פעם זה?' מאגנס טלטלה קלות את זנבה, והבליעה פיהוק.

"רון, אני ממש לא זקוקה לתזכורת הזו. חשבתי שכבר עברנו את השלב הזה. אפילו נוויל הבין-"
"ואני חושב שאת דווקא כן זקוקה, אפילו מאד זקוקה. אני מת לדעת מה הארי היה אומר, אם ידע איך את מתחנפת לבלאטריקס, מכניסה אותה לתוך המשפחה-"
"הארי מת, רון. לפני שלושים שנה".
"וואו, את זה באמת לא יכולתי לזכור בעצמי. אם את חושבת שאני כזה דביל-"
אמא זקרה גבה, ככל הנראה מסכימה בכל ליבה.

"רון, בפעם האחרונה. המחולל הישן שנגנב - הייתי צריכה אותו בשביל המתכון לקללה הסופית כנגד הרפאים. אתה באמת מאמין שזה צירוף מקרים, שהוא נעלם דווקא עכשיו?!" קולה של המנהלת היה חסר סבלנות. לרגע, כמעט ויכולה היתה מאגנס לדמיין בעיני רוחה את אחד הפרקים מן הספרים על המלחמה השניה; הרמיוני הצעירה רוקעת ברגלה בחוסר סבלנות, מתוסכלת מהעובדה כי ויזלי, בפעם המי יודע כמה, אינו חכם מספיק בכדי להבין-
"מישהו הצליח לחדור בקלות את כל ההגנות המכושפות, ולסלק אותו בלי שאף אחד ירגיש, רון. לא סתם החלטנו להעביר את הבן שלנו לביל ופלר, כי אסור לו להשאר כאן עכשיו אפילו עוד יום אחד. ובקיצור, רון: אולי תואיל להבין כמה זה חשוב שאעדכן את הסנדקית שלו על כל החשודים האפשריים, גם כאלו שהם- לדעתך - פחות סבירים?"
"אוף, באמת. הרשלנית הקטנה חשודה כמו שאני נארל שעבר שינוי צורה לסקרוט פוץ-תחת. היא היתה בכלל בלונדון במשך כל הזמן הזה-"
"זה לא משנה את מה שאמרתי"

"ברור שלא. אז את יודעת מה? אולי גם אני צריך להתעתק ללונדון. עדיף שלארתור יהיה לפחות הורה אחד שאכפת לו ממנו, ולא מכל מיני אוכלי-מוות".
"זה היה נבזי מאד לומר, רון".

'אוך, כמה טיפש אדם אחד יכול להיות? או ליתר דיוק - חמור עקשן מלא בגאווה פגועה'. מאגנס התמתחה קלות וליקקה את כפותיה  'ובקיצור - גבר, ועוד בן אנוש. ואיך הרמיוני הזו לא מצליחה לתמרן אותו? זה קל, הו, כמה שזה קל-'.

וכאילו הגשימו דבריה של מאגנס את עצמם, נדמה היה כי הכעס שולט בבעלה של המנהלת, חזק יתר על המידה מכדי לאפשר לו לחשוב בהגיון, קל וחומר לסגת.
"נבזי? ואני חושב, שפעם אחת כדאי שמישהו יאמר לך את זה בפנים. במקום לתמוך במשפחה, את מתסובבת עם אוכלת מוות זקנה ומטורללת, שאני בכלל לא בטוח שהיא בצד שלנו. מרלין! אולי היא עוד תמצא לך אוכל מוות מהערפל כדי להתחתן איתו במקומי, כי ממש לא נאה לשתיכן להסתובב עם פוץ גדול כמוני-"
"מי יודע, ויזלי. אולי עוד אעשה זאת בקרוב".
ההערות האחרונות, כמסתבר, הציתו את חמתה של אמא. שרביטה הונף, מכוון אל עבר האור הירוק.
"מה לעז-"
"שמא, עדיפה אוכלת מוות זקנה עם מעט שכל בראש, על פני תינוק מגודל שמילל כמו נארל מול קערת חלב"
"בלאטריקס, באמת! ממש, אבל ממש לא היית צריכה-" קולה של המנהלת היה מופתע ונרגז; רק כעת הבינה, כנראה, כי שכחה לכבות את הלחש בו החלה לפני פרוץ המריבה המשפחתית. אלא שכעת היתה זו אמא שסירבה להעצר.
"כמסתבר שאני בהחלט צריכה. אוכלת המוות הזקנה והמטורללת, ויזלי, עושה ימים כלילות בכדי למנוע מאלאיל להנחית מהלומה קטלנית, עוד לפני שעדר הויזלים חסרי המוח ישב סביב שולחן חג המולד. אולם דבר לא יפריע לך, כנראה, לשחזר את אחת ממריבות הילדות שלך עם פוטר. כמה חבל, שזמני אינו פנוי למסיבות-"
"בטח שלא. אפילו לא למסיבת עינוי מוגלגים אצל החבר שלך מאלפוי? אבל בעצם, את מעדיפה קוסמים-"
"רון! אני רוצה שתקשיבו לי, שניכם-"
"כן, למה לא. ממש חבל לי על איך שאני פוגע ברגשות שלך כלפי האישה הזו, יקירתי. אולי היית צריכה להתחתן איתה, במקום איתי-"
"רון, אתה כזה אדיוט לפעמים!"
"באמת? אז זהו שנמאס לי, ואני הולך לאיפה שכן רוצים אותי. נפגש בחג המולד, אם תואילי בטובך לכבד אותנו בנוכחותך. עד אז, תהנו לכן שתיכן מקללות שאין-עליהן-מחילה... ואם בכל זאת יתחשק לך פעם לזכור שיש לך משפחה, את יודעת להיכן שולחים ינשוף, כן?"
נדמה היה למאגנס כי היא שומעת קול חבטה; התעתקות, או שמא דלת נטרקת?
"וזה מאד עזר, האופן בו החלטת להתערב"
מאגנס יכולה היתה לחוש היטב את הזעם בקולה; בוודאי היא ניצבת כעת, סמוקה כמו עגבניה...
"האמנם? זכרי לכבות את הלחשים שלך, בפעם הבאה בו חדל-האישים מחליט להזכיר שהוא קיים; ובכל מקרה, את רכה מדי כלפיו".
"תפסיקי עם זה, ועכשיו. יש לו סיבות טובות לכעוס עליך, מה גם שהזכרונות שלו עדיין טריים-"
עיניה של אמא בערו.
"אני שמחה מאד בשבילו: אולי זה יבהיר לו ממי להזהר. אולי לפוטר היקר שלכם היה זמן לטפל בתסביכי הנחיתות של רון-רחמים עצמיים-ויזלי, אבל שעתי אינה פנויה. בעלי נרצח, הבן שלי שוכב ונאבק על חייו-" אמא עצרה לרגע ליטול אוויר, ואט-אט שבה לעשתונותיה. "את חייבת למצוא את המחולל ואת הגנב בלא שיהוי. אלאיל יכה פעם נוספת, בקרוב - וכל שאוכל לעשות הוא לנסות ולהרוויח בעבורך מעט זמן נוסף- אולי עד חג המולד, אולי מעט לאחר מכן" אמא השפילה את השרביט; מעט מן הבוהק מכושף ריצד על שערה, גורם לו להבהיק בנוגה איזמרגד. "לכי אחרי האינטואיציה שלך, בדרך כלל היא-"

ואז, נעצרה אמא בפתאומיות, ועיניה תרו את סביבותיה, פולחות את הצללים. ליבה של מאגנס החסיר פעימה. עדיף בהחלט, הרהרה, שאמא לא תדע שהיא מצוטטת; בוודאי שלא הלילה. בלא לאבד שניה, דחקה מאגנס את עצמה לאחור, נדחסת בין רגליות הטלסקופ הגדול, ומשם אל מאחורי ארון מגרות עתיק. ברגע הבא, כבר מיהרה וחמקה במורד המדרגות, זהירה וחרישית כצל.

 

 

* * *


"הפתח!"
פסלו של הגובלין המרקד חרק ונע בחצי-מעגל, חושף מסדרון אפלולי מאחוריו. מאגנס חמקה פנימה בעקבות המילטון, אולם נורת'קרוס נותר על מקומו, ידיו קפוצות וכתפיו מכווצות באי-נחת.
"אני עדיין לא בטוח שכדאי שנפגש עם הטיפוס הזה. אינני חושב על סיבה טובה אחת לבטוח בו-"
"כבר עברנו על זה קודם, צייצן" המילטון משך בכתפיו. "זה לא כאילו שכל הברגים אצל הבחור מחוברים למקום, כי הם ממש לא. אבל הוא נשבע לי שהוא יודע משהו חשוב".
נורת'קרוס הקדיר פנים, עושה מאמץ לא מוצלח להראות מאיים.
"מבחינתי, זו יכולה להיות עוד מלכודת. מלבד זאת, הבהרתי לך משהו לגבי הכינוי הזה, בריאן-"
"בטח שהבהרת, צייצן" גיחך המילטון, ושלח יד למשוך את ידידו הזועם פנימה. "לך פשוט כואב שהוא לא ממש סובל רייבנקלואים. בנסיבות אחרות, הייתי אומר שזה פשוט הגיון בריא, אלרגיה לאבק ספרים או שניהם. אבל במקרה שלו... אממ... לא הייתי מהמר על אף אחד מהם. עכשיו תזיז את עצמך פנימה, לפני שמישהו יגלה אותנו, או גרוע מזה- הפסל יסגר והגלימה של נסיכה תתלכלך בזמן שננסה לחלץ אותך".

"מישהו משעשע מאד היום, בעיני עצמו" העירה מאגנס מתוך אפלוליתו של המסדרון "בוא, לפני ש... אוכף יפטפט את עצמו למוות".
"אוכף?!" סומק מכוער עלה על פניו של המילטון "יום אחד, אני פשוט אחנוק אותך, מפונדרקת. אני נשבע".
מאגנס העלתה חיוך מרושע על פניה.
"אתה זה שאמרת, שכל אחד ממשיכי דרכם הנאצלת של הקונדסאים זקוק לשם. או שאולי אתה מעדיף יצול?"
"אוך, זוזו קדימה כבר, לפני שאני אצרח" רטן הלה. הפסל חרק ונסגר באיטיות, כאשר הפנו לו השלושה את עורפם, מעמיקים אל תוך המסדרון הישן; דלתות בלויות נקרעו בקיר משני העברים, בין שריונות אבירים שהוברשו לאחרונה, כך נראה, לפני המלחמה השניה. לא היה ספק, כי במשך שנים ארוכות לא למד איש בכיתות הללו.
"תראו" חזר המילטון להסביר מקץ רגע "כמו שניסיתי לומר קודם, הוא לומד שנה מתחתי. קוקו על כל הראש, אבל מהסוג השקט. לטובת צייצן כדאי שנבהיר" אמר, מחכה לרגע מורה רווי חשיבות עצמית "שהרייבנקלואים לא ממש מפסידים מזה שהוא מחרים אותם. גם עם החברה' שלנו בגריפינדור הוא בקושי מחליף מילה, אם הוא לא ממש חייב. עובר לו במועדון עם עיניים בגובה הרצפה, וכל רגע פנוי שהוא יכול הוא מסתתר באיזה כיתה ריקה או חור אחר, מצייר או קורא דברים מוזרים. חוץ מזה" הוסיף בעיקום שפתיים "הוא לא ממש מכאן, אתם יודעים- אמא שלו, לפחות, באה מאיזה מקום שהמוגלגים קוראים לו 'המזרח התיכון'... תהרגו אותי, לא שאני מבין יותר מדי בדקויות האלו-"
"בלשון המעטה" ציינה מאגנס, רושמת את הפרטים היטב בזכרונה. לאחר רגע נעצרה, והתמתחה קלות.
"טוב ויפה. הוא שונא את בית רייבנקלו, ואם היה רוצה לגלות לך את הפרטים" הוסיפה לעבר המילטון "היה מוצא הזדמנות לעשות זאת במגדל גריפינדור".
"לא בטוח בכלל, ביחוד בגלל שזה על לאוקונדרה"
"כלומר, אני אדבר, ואתם תשתדלו שלא להכעיס אותו" אמרה מאגנס, שולחת חיוך קטן ומקסים לאחור. הזעם על פניו של נורת'קרוס התרכך במהירות.
"כמובן, אין כל בעיות. כלומר- אם את באמת חושבת שכך זה נחוץ-"
"אוי מאגנס שלי, נסיכתי הזהובה" השלים המילטון בנחרת בוז "כוננות צייצן מאוהב-"
"בריאן, אם לא תסגור את הפה המלוכלך שלך עכשיו-"
"אז מה, תשיר סרנדות עד שאבכה?"
"לא, פשוט נטפטף שיקוי לא נעים למיץ הדלעת שלך, אוכף" אמרה מאגנס בקול מתוק, בלא להסב ראשה "ואני אבחר את הסוג. עכשיו תואיל לשתוק ולהוביל אותנו אל החבר ההוא שלך?"
"כן, בטח" המילטון כיבד כסא סמוך בבעיטה, ואחר החל לצעוד במהירות קדימה. פה ושם, יכולה היתה מאגנס לשמוע אותו רוטן בינו לבין עצמו בלחש צרוד.
"אני עוד אראה לה- שיקוי במיץ הדלעת... מאגנס הזהובה... הסלית'רינית הכי מעצבנת שלמדה כאן מאז דראקו מאלפוי..."

לאחר רגע קצר, הפך המסדרון לגרם מרדרגות מאובק. המילטון נרגע בהדרגה, ולאחר רגע נוסף עצר לפני דלת אלון בלויה, לא הרחק מתמונה של פרופסור זערורי, עומד על ערמת ספרים ומכשף בשרביטו ערמת נוצות.
"תלמידים, אינכם אמורים להסתובב כאן" צייץ הפרופסור הקטן "עוד בימים בהם אני לימדתי כאן לחשים-"
"תזכרו את מה שסיכמנו" אמרה מאגנס בקול שלם, מתעלמת מהקוסם המצויר וערמת הנוצות המתפזרת לכל עבר.
"בטח סיכמנו" רטן המילטון, אולם נסוג הצידה, מאפשר למאגנס לדחוף בעדינות את הדלת.
"צהריים טובים?" שאלה בקול עדין, מביטה אל תוך החדר האפלולי.
לרגע, לא בא מענה.

הכיתה היתה חשוכה כליל, מלבד מספר פמוטים על אחד השולחנות הצדדיים. התלמיד המוזר מגריפינדור ישב שם, האור החלש מבליח על פניו החיוורות. מאגנס סקרה אותו במהירות: קטן וצנום, שער חום כהה מתולתל, חנוק מתחת לכובע בית-ספר מהוה; קווצות סרבניות השלשלו באי-סדר מבין שולי הכובע הכהים, גולשות על מצחו הצר ועל לחייו.
"הוא אף פעם לא נפרד ממנו" לחש המילטוןו מאחוריה "אני לא אתפלא אם יספרו לי שהוא אפילו ישן עם הסחבה הזו".

משהבחין בבאים, קם הלה מהשולחן, מביט נכחו בעיניים גדולות וכהות. כבר במבט חטוף, הצליחה מאגנס להבחין כי הוא מבלה כאן שעות ארוכות. מלבד דף הציור הגמור למחצה על השולחן, נערמו ערמות דפים לאורך הקירות, כמה עפרונות מכושפים הבהיקו קלות, מפוזרים באי-סדר על השולחן והרצפה.

"את מאגנס מסלית'רין?" שאל בקול נמוך, כמעט לחשני. "אני- סיפרו לי עלייך. כלומר-" הנער טלטל קלות את ראשו "אני אד, אד פיינמן".
"מאגנס מק-רויך" אמרה היא וצעדה בקלילות קדימה. הנער ששמו אד-פיינמן הושיט לעברה יד צנומה; מאגנס הרימה גבה, נזכרת מיד כי ילדי-האדם הללו אינם מתורבתים די הצורך בכדי לנשק את ידה של גבירה. אחר, אילצה עצמה להושיט יד ללחיצה. אד פיינמן הטיף ריח דקיק ומטריד של צבעים ואבק, אולם מאגנס השימה עצמה כלא מבחינה. הנער הרזה בלע אותה במבטו, ושפתיו רטטו בהיסוס.
 "אתה מצייר יפה" ציינה היא, רוכנת בקלילות קדימה וסוקרת את הקלף הגדול והססגוני. הציור כמעט והושלם: הר כהה ומכוער, כולו טרשים כהים בלא שלג של חורף, או ירוק עמוק ומרהיב של אביב. אצבעה חלפה במהירות על האותיות הזרות, הדקיקות, שעיטרו את תחתית הציור. בלא להניע שפתיים, התרכזה בלחש תרגום מהיר, כפי שעשתה מאות פעמים בעבר בספריה, בטרם למדה היטב די הצורך את שפתם של יושבי הוגוורטס.
"למות או לכבוש את ההר" חייכה "מצלצל יפה".
עיניו של אד נפערו לגודל צלחות; מאגנס לכדה את מבטו בעיניה, חיוכה הופך מתוק עוד יותר.
"אהם... כן, זה מה שזה אומר" גמגם אד "אני פשוט... אני אוהב את המילים האלו".
"אני כמעט ומצטערת שנאלצתי להתפרץ לכאן, ולהפריע לך לצייר" השיבה מאגנס בקול עדין ממשי. בדברה, התיישבה על כסא סמוך.
"לא, לא, זה בסדר גמור. יהיה לי מספיק זמן להשלים אותו בסוף השבוע-"
המילטון- או שמא היה זה דווקא נורת'קרוס, נהם משהו מאחוריה. בלא להפסיק לחייך, שלחה מאגנס בעיטה מהירה לאחור.
"בריאן סיפר לי שיש בידך מידע שאתה מעוניין לחלוק עימי" הוסיפה. 'עד כדי כך מעוניין, שהסכמת לדבר עם החמור לבית המילטון. הקרבה ראויה להערכה'
"כן, בטח... לך אני אספר הכל ברצון"

"ואולי, בהזדמנות זו, יואיל גם להסביר לנו-"
מאגנס סבה לאחור, מכווצת שפתיה בכעס. נורת'קרוס ניצב ליד הקיר, פניו סמוקות ועיניו בוהות באד בתיעוב גלוי. המבוכה בפניו של האחרון נעלמה מיד, מפנה את מקומה בזעם.
"תהיה בטוח שזה לא בגללך, רייבנקלואי-" נהם, השינוי בפניו היה כה מהיר, עד שמאגנס זקרה גבה. "יש לי סיבות משלי-" אד פיינמן עצר, מתנשף. מאגנס הבחינה כיצד הוא נועץ ציפורניים רועדות בציפוי השולחן. "זה בגלל לאוקונדרה" הוסיף, כמעט ויורק את השם מפיו "בגלל שאני שונא אותה בדם, אותה ואת כל החברות המגעילות שלה".
המילטון הפליט צחוק קצר וארסי.
"ברוך בואך למועדון. לא שזה קשה מדי לרחוש אהבת-נפש לגברת עכוז עסיסי. אבל סתם בגלל הסקרנות, מה כבר זו עשתה לך, חוץ מהעובדה הכללית שהיא קיימת?"
"לא עניינך, המילטון. מספיק זה שאני שונא אותה, את התועבה המגעילה שהיא כותבת, הדברים המסריחים שהיא אמרה על אמא ועל סבא שלי- והחבר ההוא שלה, הגנב והפושע, הוא... גם בא מהמקום שבו אני נולדתי" אד היסס לרגע, כתוהה אם אמר יותר מדי "קוסם-שוליים מטונף, משומד... ושניהם" האש שבערה בעיניו היתה כמעט מפחידה "שניהם ממש כמו האנשים שעקרו אותנו מהבית-" אד חרק בשיניו, ונעצר; אולם מאגנס התרכזה במהירות וביארה את המחשבה שעמדה על קצה לשונו.
'בגלל אנשים כאלו, רצה לומר, אין לי בית. כי אמא אומרת שהארץ שלנו לא ראויה שנגור בה יותר'.
המילטון נראה עדיין משועשע במקצת. נורת'קרוס נותר במריו, מבטו הזועף חולף בין מאגנס לאד, וחוזר חלילה. מאגנס, מצידה, נטלה את ידו, מזייפת השתתפות מלאה בצער.
"אני כל-כך מצטערת לשמוע... מותר לי לקרוא לך אד?"
"אה... כן, בטח" הנער הצנום התנער, ונדמה היה למאגנס כי ידו רועדת למגעה. "זה... כל זה לא ממש משנה" התנצל "מה שכן משנה, זה- הבחורה המשוקצת הזו רוצה אותך מתה. מתה ממש, והיא רצינית בזה".
מאגנס לא יכלה להתאפק, והעלתה חיוך מלגלג על שפתיה.
"היא מוזמנת לנסות. אבל אלא אם כן תצליח להתיישב עלי בטעות, אינני סבורה-"
"את לא מבינה, היא ממש-ממש רצינית. היא והחבר שלה" הרעד בידו של אד גבר "את יודעת" הוסיף, ולרגע הסתמן חיוך מריר על פניו "יש יתרון אחד לזה שכולם חושבים שאתה קוקו מוחלט - לא רואים אותך ממטר, ופשוט שוכחים להזהר ממך. אבל אני שומע וזוכר, בהחלט כן. היא משקרת לפרופסור לונגבוטום, כל הסיפור קורע הלב על הדודה הזקנה שלה, שמאושפזת במצב בלתי הפיך בקדוש מנגו-"
"מתאים לה להמציא דבר כזה, למנוולת השמנה-"
"היא לא לגמרי המציאה" המשיך אד "הדודה שלה באמת התמוטטה ונכנסה למצב בלתי הפיך, אחרי ששמעה על הפיצוץ המקולל בסמטת אקאלון. מה שאני רוצה לומר, זה שהיא בכלל לא הלכה לבקר אותה, אחרי שקיבלה אישור מיוחד מפרופסור לונגבוטום ליסוע מכאן בסופי שבוע. מה שהיא כן עושה, זה נפגשת עם החלאה- החבר הפושע ההוא שלה, לתכנן תוכניות. לפי מה ששמעתי, בפעם הקודמת הם נפגשו בלונדון, אבל בפעם הבאה" אד הרים את עיניו, מביט הישר בפניה של מאגנס "בסוף השבוע הבא, הם יפגשו ליד אנדרטת הקנטאורים ביער האסור, והיא אמרה ש... הוא יביא איתו אנשים חשובים. אני..." שפתיו שבו ורעדו "חשבתי שאת תרצי שאני אספר לך".
"מובן, ואני מודה לך בכל ליבי על הכנות ואומץ הלב שלך" אמרה מאגנס, אצבעה חולפת בעדינות על כף ידו. נדמה היה לה, כי המילים האחרונות גורמות לבן-שיחה להתמוגג "אם אי-פעם תזדקק לעזרה, תדע היכן למצוא אותי".
ליד הקיר, המשיך נורת'קרוס להתנועע באי-נחת. מאגנס חשה משועשעת, אולם מחשבותיה עברו במהירות אל המידע שקיבלה.
'אנשים חשובים... את מי מסוגל קוסם-שוליים נחות כמותו להביא? האם היא חושבת ברצינות, שתוכל להחדיר אותם לתוך הוגוורטס, או אולי יש לה תוכנית אחרת?' מאגנס הפכה את הדבר בדעתה, מחשבותיה רודפות זו את זה. 'אם אצליח לגרום לה להתפס הפעם בשעת מעשה, היא תסולק ונפטר ממנה סופית. ואולי, טוב אף יותר-'
"מאגנס?"
מאגנס התנערה במהירות מהרהוריה. נדמה היה, כי אד פיינמן שב ונאבק עם עצמו.
"כן?" שאלה, עודה דוברת בקולה התמים והמתוק ביותר.
"אני יכול... אממ... לשאול אותך משהו?"
'אוך, רק לא מה שאני חושבת שזה, רק לא-'
"אני, איך לומר... קראתי כמה ספרים על הכישופים העתיקים של אירלנד, וזה- זה נכון שבני העם שלך הגיעו לשם בספינות, לפני הרבה שנים. ואז, אז הפורעים הפומורים תקפו אותם בכדי להשליך אותכם בחזרה אל הים?"
מאגנס עיקמה את שפתיה בבוז.
"אמת ויציב" הודתה "המלך שלהם, ביילור עין-הרוע, עשה כל שיכול בכדי להשמיד את אבות-אבותי. אבל אל הים הזקן היה איתנו" המילים מילאו אותה גאווה מוזרה "הטואטה דה-דנאן מחצו את הפומורים; קטלנו בהם בברזל ובאש, וגירשנו אותם לנצח, עמוק לתוך החורים המתועבים והעמוקים ביותר שהצליחו השרצים למצוא".
'מה טוב', הרהרה בעת שקמה בכדי לצאת מן הכיתה הנטושה. 'מה טוב שאין הוא יודע כיצד השתטו מלכי התילים להוציא אותם מהחורים האפלים ולהפוך אותם למשרתים, אחרי הנצחון שנחל בן-דודי חסר המוח. אנחנו הנחנו בידיהם את החרבות אותם הניפו עלינו, כאשר הגיעה שעתם לחבור לאלאיל ולרפאים שלו'. לרגע, שבו מחשבותיה אל אבא, ומחנק טיפס בגרונה. 'כשאהיה מלכה, אנקום את דמו-'
נאבקת לשמור על פנים חתומות, נעצרה מאגנס תחת קמרון הדלת, וסבה לרגע בכדי לנופף לשלום לאד. אלא חזר והתיישב, רכון כבעווית על מגילת הציור שלו. האם תעתע האור העמום בראייתה, או שמא מלאו עיניו בדמעות?

 

"אני עדיין חושב, שאין לנו מה לחפש בחברתו"
"עוד לא התייאשת, צייצן?" המילטון רכן בכסאו, והעניק לטוסט שלפניו נגיסה הגונה. לא היתה זו הפעם הראשונה, בה נטלו אוכל מארוחת הערב, והתיישבו לאכול ולהתייעץ במקום אחר, הרחק מעיניים בוחנות. "כפי שאמרתי, הוא סתם קוקו-"
"אל תמעיט בערכו, בריאן" אמרה מאגנס, מניחה את קנקן מיץ הדלעת על השולחן, ובוחנת בפיזור נפש את הטיפות הכתומות שהחליקו במורד הזכוכית. "הוא אינו טיפש בכלל, וכל הזעם שאצור בתוכו- הוא יכול בהחלט להיות מסוכן".
"והוא שאמרתי!" התרתח נורת'קרוס. נדמה היה למאגנס, כי הלה כמעט ולא טעם דבר בכל מהלך הערב. "הוא מסוכן, הוא אכזרי, ואני לא אחזור כאן על הדברים המתועבים שאהב לומר על ראש הבית שלנו לשעבר. משומדת, משרתת נקלה של גרמנים..."
המילטון נחר בבוז.
"יופי לו. אני יכול לחשוב על כמה אנשים יותר רעים ומסוכנים. החבר ההוא של לאוקונדרה, למשל?"
"כן".
מאגנס פכרה את אצבעותיה, ושבה להגות בדברים ששמעה.

וגם  אני מסוכנת, אפילו מאד, כפי שהבהמה וקוסם השוליים שלה עתידים לגלות בקרוב. לרגע, עלתה בה מחשבה מענגת; קללה איטית חודרת אל תוך משמניה של לאוקונדרה, מייסרת את הבשר הרוטט והמאוס, והיא צורחת... צורחת...

'אין צורך להסחף', הוסיפה בינה לבינה בהרהור שני. 'ובכל זאת, שעתה מתקרבת. למות או לכבוש את ההר, הא? אכן מעורר השראה'.'



* * *

 

מאגנס הגביהה את שרביטה, מחזיקה אותו בקפידה מעל לפניו החיוורים של אחיה. נשימתו של דיארמונד היתה סדורה; אולם גופו ונפשו היו עדיין חלשים, כה חלשים... מאגנס התנערה; אין לה זמן לשבת ולדאוג לשוטה הקטן, בוודאי שלא הלילה. לרגע, הביטה לאחור בזהירות, לוודא שאיש אינו צופה במעשיה. הדבר האחרון, האחרון באמת, לו הזדקקה כעת, היה לגלות במאוחר את פרופסור סנייפ, צץ כעטלף לעגני מאחורי גבה.

מקץ רגע נוסף, נקשה בשרביטה בעדינות על שפתיו של אחיה.
"תתעוררי, יפיפיה נרדמת. אני צריכה לדבר איתך".
לא היה עליה להמתין אלא הרף-רגע, בטרם שב הניצוץ הבלתי-טבעי ונדלק בעיניו של דיארמונד.

"ומדוע זה מכבדת אותי החתלתולה בביקור?" שאל קולו הסדוק של הדיבוק "מדוע זה בעונג, ובמה אוכל להזיק- כלומר, לעזור?"
"אני זקוקה למידע" ענתה מאגנס מיד "על האיזור בו עומדת היום אנדרטת הקנטאורים בגבול היער האסור והסביבה. דרכי סתרים שמובילות לשם, כישופים חבויים-"

"ולמה שאחליט לעזור לך, נסיכת בלק קטנה?"
מאגנס העלתה חיוך נבזי על פניה.
"משום שמתחשק לי מאד לגרום לכמה צרות חגיגיות, לשם שעשוע" הצהירה בלא שמץ בושה "ומכיוון שלמרבה הצער, אינך מסוגל להשתתף במבצע במצבך הנוכחי, באתי לכאן בכדי להציע לך, אהם... שותפות רוחנית".
לרגע, שתק הדיבוק כחוכך בדעתו, אחר הפליט קול מחרחר שנועד ככל הנראה להיות צחוק.
"אמרו לך שאת משהו מיוחד, מזיקה קטנה?"
"אולי זה עובר במשפחה".

רגע ארוך חלף, בטרם שב הדיבוק לדבר.
"טוב, זה לא כאילו אני מסכים להעלם, או שהפסקתי לאחל לאמא היקרה שלך להתפגר ביסורים. אבל- צרות חגיגיות? קשה לסרב לבקשה נאצלת כל-כך. ובכן, אנדרטת הקנטאורים אמרת? בזמני היא לא היתה קיימת בכלל. אבל בכל זאת, בואי נראה..."


 

 

reply

view replies