היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 

reply

view replies



 

נימפדורה

 

 

"אתם רואים 'שמה למעלה?" הפומורי ירק, וטיפות עכורות נטפו אל תוך זקנו הסבוך. "אתם 'זכרו מה אומר רורבורג, בחורים. עוד הלילה הוא ישלח אותנו להסתער על החרא הזה. מילה שלי".
נימפדורה אימצה את עיניה הצורבות; גבוה מעל דפנותיו המיוערות של העמק התלול, נישא התל של מק-הולס הזקן, פסגתו נחבאת ומתגלה לחליפין בין צמרירי הערפל המעובים. חרף עיניה המגורות והמעורפלות, פרי הצורה הדוחה שנאלצה לעטות, עלה בידה לראות במטושטש את העגור של מק-הולס והסלמנדר הסגול של מק-רויך, מתנופפים בהתגרות מעל פסגת הסלע המרוחקת.
'חתיכת מטורף ארור...' זמן נאה מצא לו הזקן ההוא, יהיה אשר יהיה, להעלות את חמת מצביאו של הדרואיד העליון, ותגובתו של הלה היתה מהירה ומוחצת: דיוריק מק-אלן הצעיד את צבאותיו בלא רחם דרך הערפילים, בכדי לבוא חשבון עם הבוגד; כבר כעת, זחלו הטורים האפלים בנחישות בין המתלולים, מתכוננים למתקפת עונשין מוחצת; המחשבה על שיקרה לאחר מכן גרם לנימפדורה לרעוד.
כמה ימים חלפו? שלושה? לא, יותר... אולי כמעט שבוע שלם. בעלטת הדמדומים העכורה שהקיפה את צבא הפומורים, נתבלבל מניין הימים והלילות, כשם הנתיב בו צעדו נראה כה הזוי, מתעלם לחלוטין ממפת העולם שהכירה.
"הקשיבו, הקשיבו לדבר הלורד המצביא!" זעק קול חד; הכישוף המגביר מטיח אותו שוב ושוב בסלעים, כמו נפגעו מיריית תותח. נימפדורה השתופפה בקרן זווית, מכורבלת עמוק באדרת הפרווה המצחינה, והרכינה את ראשה; מסווה או לא, עדיף יהיה אם ימעטו להבחין בה ככל שאך ניתן - גם כאן, בקרב הכנופיות הקטנות המשתרכות ברוב-מהומה בעקבות עיקר הצבא - מתקוטטות על שיירי אספקה, ומשתדלות שלא לפגר יתר על המידה, לבל יתקלו בציידים הדוממים המרחפים באין קול מאחורי המחנה.
ראש הכנופיה הזקן, רורבורג, שב וירק; אנשיו הקיפו אותו בחצי גורן, פניהם מכורכמות באי-נחת.
"בה! ממתי 'נחנו הפומורים, יש לנו לורדים מושתנים ככה פתאום?" רטן; כמה מאנשיו הנידו ראשם לאות הסכמה "זה עוד לא לגמרי מבין מה נהיה איתו. איזה 'חתכת ראי מול הפרצוף הקטן והנחמד שלו היה עוזר מאד, אם 'תם שואלים אותי" רורבורג הפליט צחוק נמוך, גרוני.
'להתרכז, טונקס. לא לאבד ריכוז'. הזהירה נימפדורה את עצמה, כובשת את הדחף להפליט צחקוק קצר ומכוער. 'טעות של שניה אחת, והפעם את באמת היסטוריה'. מכל המאות הרבות של צורות שונות ומשונות שלבשה מימי נעוריה, היתה זו הקשה והנתעבת ביותר, ולחש התרגום היה גרוע אף יותר. למזלה, הגיעו הפומורים הללו משבטים ומחוזות שונים: עד כה, לא עורר הבליל העילג שיצר הכישוף חשד. אלא, שכוחה של נימפדורה הלך ותש, עם כל שעה חולפת, גם בשעות הספורות בהן התיר המטורף העליון לחייליו להשתרע בעפר המזוהם ולתפוס מעט תנומה, לא חדלו הסיוטים לרודפה. בליל אמש, חלמה את עצמה שבה ועולה במדרגות המוכרות של הבית ההוא, נחושה בדעתה לתבוע את שלה-
"פאפא, תאמר למפלצת הזו ללכת מכאן"
ואוברון לה-רוז'... הוא רק חייך, והציב ראי אל מול פניה. נימפדורה צרחה, קורסת אל מול הניבים המצהיבים שנשקפו אליה מן הזכוכית; מתנודדת, נופלת, קורעת את פניה בידיים מטופרות... רק בכדי לפקוח עיניים נפחדות ולחוש בגל צינה ממיתה, פג וחוזר באיטיות אל מעבה היער: אחד הציידים הדוממים חלף בסמוך, ואחר דעך ונעלם, שב באין-קול אל משמרתו.

שופר צורם שב והריע, מנער את נימפדורה מהרהוריה; רורבורג גירד את אחוריו באדישות, והפנה את מבטו למעלה המדרון.
"חיילים, אוחזי-נשק בשירות אלאיל, הדרואיד העליון הקדוש ונורא ההוד!"
ריטונים אפלים פשטו לכל אורכה של הגבעה. נימפדורה לא ידעה כיצד כפף אותו אלאיל את המפלצות הללו לעשות את רצונו - וודאי שלא בזכות תאריו הישנים. דמותו של דיוריק מק-אלן הסתמנה, מטושטשת, בראש המתלול, מוקף שומרי-ראש חמושים עד צוואר. לנימפדורה הזדמנה אך פעם אחת לראותו בבירור; וכעת, בעוד בליל הזעקות ההיסטרי אותו כינה היצור נאום ניתז בלא רחם מן הסלעים וגזעי העצים, העלתה ברוחה עיניים בוערות, ופנים חיוורות, שעוותו עד אימה; שרידי היופי שנשתמרו בקלסתרו הועילו אך להבליט את הזוועה, כמותם כשער המסורק בקפידה והשיריון ההדור.

'הטומטום הארור הזה, יש לו פשוט תאווה לזבל את השכל לכל מי שבטווח, הא?'
אלמלא היתה כה מפוחדת ונואשת, כלואה בארץ לא ידועה בין המוני מפלצות צמאות דם, היתה וודאי פורצת בצחוק. מזון הפיגולים שאכלה עמד כבד בבטנה, וכל גופה עקצץ. אולם, מה עוד יכולה היתה לעשות? במעורפל זכרה, כיצד מצאה עצמה שרועה על הקרקע, שרוטה וחלושה עד אימה; הפומורים היו בכל מקום, מתרוצצים ונסוגים בצעקות וגידופים מן האש שהומטרה עליהם מחומותיה של מצודת אדריאנוס. קצינים צווחו ואימו, מניפים אלות ושוטים. אלמלא אימצה את כל כוחה ולבשה מראה של אחד מהם, היתה מתגלה ונשחטת בן רגע, או לכל היותר רצה לכיוון ההפוך, אך בכדי לההרג מיד מברד החיצים והקללות הקטלניות שהמטירו אנשיה של בלה הנתעבת; עצם המחשבה על היצור הארור גרם ללסתותיה לנקוש בכעס... דודתה היקרה היתה בוודאי שמחה לשמוע, כי אנשיה קטלו את נימפדורה טונקס, בטעות או שלא בטעות; אולם נימפדורה לא התכוונה לתת לה את העונג, הו לא.
בטרם עלה בידה להטיב להבין או לשקול בשנית את מעשיה, כבר נדחפה בתוך המון מצחין ומצווח, לעבר מעבר מסתחרר ועצום שנפער בערפל; פה ושם, נחתו חיצים או להבות אש סביבה, מפילות קורבנות נוספים, ואי-שם, גבוה מעל המעבר, צלצל קולו העמום של פעמון ענקי, קרוב ועם זאת רחוק עד אין קץ.
דיוריק הוסיף לקשקש, מספר בשטף מילים על חיילי העילית מפלוגות העץ השחור, אשר הניסו את קשתי האויב הטורדניים בחרפה במעלה העמק: שבועות נקמה, דם ומוות, הדהדו שוב ושוב, חולפות ביעף מעל הדגלים השחורים המונפים למרגלות מושבו.

"פלוגות העץ השחור, הגיבורים והמסורים, הניסו בחרפה את קשתי האויב וזכו לחסדי, אני המצביא העליון. כעת, נדחסו הבוגדים אל תוך תל הנמלים שלהם; בקרוב, בקרוב מאד, נחנוק את השרצים באש ועשן-"
מאות לוחמי העץ השחור, בקסדותיהם הכבדות והכהות, השמיעו שאגות הידד והקישו בחרבות וגרזינים על מגניהם. אולם בפאתי המחנה, נקפצו אגרופים וניבים צהובים חרקו בזעף. בימים שבילתה ביניהם, הבחינה נימפדורה בעשרות סמלים שונים ומשונים של גדודים ופלוגות; אי-אלו מהן, שהתכתשו לא אחת עם אנשי העץ השחור, לא רוו נחת, בלשון המעטה, מריבו השבחים שהורעפו על אלו האחרונים.
"הוא אצל הבני-כלבה בתחת, עוד מהתחלה" לחשו קולות פה ושם "יום אחד-".
אלא שלעת-עתה, נדמה היה כי אין המצביא העליון נזקק ליותר מהשוטים והחרבות שביד נאמניו, והאימה שריחפה בעלטה מאחור, בכדי לדחוף את המון הפומורים אל תוך הקרב. מפעם לפעם, ניסו אי-אלו מהיצורים להמלט בחסות החשיכה; הגופות שהוקעו במרכז המחנה הקפיאו את דמה של נימפדורה, מוחקות מראשה כל רצון לנסות ולחקות את מעשיהם. נדמה היה לה, כי גם הקשוחים והאלימים בפומורים השתקקו וכבשו עיניהם בקרקע בכדי שלא להביט בפנים המזוגגות, קפואות בארשת מעוררת פלצות. הם נקטלו באיטיות, ובאופן כה מבעית- בעיני רוחה, דמיינה נימפדורה ידיים אפורות ורקובות בוקעות בהרף-רגע מתוך האפלה, לופתות את הגוף המפרפר והנאבק, יונקות באיטיות את לשד חייו-
"נצחון מכריע, תהילת עולם, תהיה לנו בעת שנשחט את אחרון הבוגדים! אם אחד המלכים העלובים חשב שהעיכוב הקטן בנצחוננו הסופי על האויב בן-האנוש הפך אותנו חלשים, אנו נלמד אותו אחרת!" הצווחה התגברה, עולה כמעט אוקטבה שלמה. האם היה זה אביה, אשר סיפר לה לפני שנים רבות על מוגל מטורף, רב-מרצחים שקולו הרושף צרח וצווח מתוך החפצים שנקראו רמקולים?
"אנו נשחט את הגברים, את הנשים, את הילדים, נבזוז ונשטוף את התל המטונף בנהרות של דם! דם, אש, ומוות!"
"מוות!" יער אפלולי של חרבות וכידונים הוגבה, מונף גבוה מעלה. "מוות לתילים, מוות לבוגדים, מוות, מוות, מוות!"


רורבורג הזקן, מצידו, לא נראה כמתרגש.
"פשו, כאשר אני אקבל לשק הזה שלי טיפת ביזה רצינית, אז אולי אני אתרשם קצת" נחר "בינתיים, רק הצלפות והרוגים אנחנו מקבלים. מהחומה הגבוהה זרקו 'תנו כמו כלבים, ושליש מהבחורים שלי שמה אני השארתי. אפילו תהיה קצת ביזה, אתם תראו, חבורת המזדיינים האלו של העץ השחור תקבל הכל-"
"כדאי אתה תשתוק עכשיו, זקן מסריח".
נדמה היה לנימפדורה, כי רורבורג דיבר בקול רם, מעט יתר על המידה; בלא לאבד זמן, חמקה מספר צעדים לאחור, בעוד קבוצת פומורים מאיימת סוגרת על רורבורג ואנשיו; צורתו הגסה של שלד אדום הבהיקה על קסדותיהם הכבדות.
"ואני אומר, אתה פחדן זקן שעושה במכנסיים" אמר זה שנראה כמנהיגם, מעביר טפר מושחר על להב סכינו הארוך. "כבר מזמן אני שם אוזן עליך, אני. כל מה אתה רוצה, מוצץ טינופת פחדן, זה לזחול חזרה אל החור המסריח 'שך-"
רורבורג שלף באיטיות את חרבו, מפהק באיטיות מופגנת.
"למה, יש'ך איזה בעיה עם זה, גור?" שאל, ונדמה היה לנימפדורה כי התווה סימן מהיר באצבעותיו.
"אני בטח יש לי, זקן מושתן. אתה ואנשים שלך, חבורת חארות כולם. מזמן שכחתם כבוד, וגם את ביילור עין-רוע הגדול".
אנשיו של רורבורג נהמו בכעס. חרבות ורובי קשת נשלפו ונדרכו; ורק קולו של דיוריק, מלווה בשאגות הידד, הוסיף להדהד בכל, עיוור לקטטה הקטנה המתפתחת בשולי מחנהו- ושמא שלא בכדי: בשולי המחנה, התכתשו הכנופיות הקטנות מדי יום ביומו.

"אני שכחתי מה אתה לא למדת אף-פעם, זבלון. עוף בחזרה לגדוד העצם המכורסמת ש'ך-"
"אלו מילים אני עם זה סכין תוחב לך בחזרה לפה, זקן" הפומורי הגדול והחסון קרב עוד צעד, שתי ידיו אוחזות בדריכות בנשקו המשונן. "אנחנו בגדוד השלד האדום, לנו כבוד אמיתי. אנחנו זוכרים מלך גדול מפעם, זוכרים זמנים ישנים וטובים-" עיניו רשפו בדברו "זה עמק גדול, ליד אגם היה פה פעם, שמה ממש היו הכפרים של סבא של סבא של סבא שלנו, ושמה אנחנו גם נחזור, אחרי נזרוק כל אנשי תילים לים משמה באו, ובדרך נדרוך גם על חארות קטנות כמוך. כל האי הזה שלנו, מההר ועד לים. גם אם עוד אלף חורף יעבור-"
רורבורג לא בזבז זמנו לריק; עוד יריבו מקשקש, ואנשיו התפרשו במהירות, מחכים לאות.
"ואני לא רוצה זה גם-כן?" ירק "ככה את חושב, זבלון? כשמלך גדול יחזור מהחושך, אז הכל יהיה שלנו. 'בל ביניתיים, זה, אם בדרך הוא לא ימות מצחוק, כשיראה את כל הנקבות מגדוד התחת האדום-"
ברגע הבא, בלע גל של שריקות חיצים וצרחות את המילים; שני הרוגים ראשונים התמוטטו, בעוד הניצים מסתערים זה על זה. מתכת הקישה במתכת; רורבורג ויריבו נאבקו זה בזה, בעוד שאגות ותרועות עולות מסביב; דיוריק לא סיים עדיין את נאומו.
"את ראש החזיר של מלכת האויב אני אוקיע על מוט, אחרי שאתן לבחורים להשעשתע, בה ובילדת הכלאיים המטונפת שלה!"
"מוות, מוות, מוות!!!"
"אני עכשיו 'רוג תך!" דם נזל מפניו של לוחם השלד האדום, במקום בו הכתה חרבו של רורבורג בצדודית הקסדה, מתיזה חתיכות ומעקמת את הברזל. "אתה – חתכ'ת עבד מסריח של אנשי תילים –"
"לפחות – בתחת של דרואיד 'ני לא בחשתי - יאהו!"
צרחה חדה העידה, כי חרבו של הפומורי הזקן פגעה עמוק במטרתה.
"עלו, לוחמים גיבורים, עלו והסתערו, עלו והשמידו-"
"מוות, מוות, מוות!!!"
פומורי נוסף התמוטט; רגע בהה מטה, בחתך המכוער שנפער בגרונו, ואחר קרס בכבדות אל תוך העפר והטינופת. ראש ערוף התגלגל בסחי, נעצר לא הרחק מרגליה של נימפדורה; נדמה היה לה, כי היא מסוגלת לראות את שרידיו של שלד אדום, מקועקע עמוק בתוך המצח המרוטש.

זה טירוף; אולי היא חולמת ותתעורר עוד רגע... כן, אולי היא בעצם אצל הויזלים, נרדמה על הספה אחרי משמרת לילה. כן בטח, סיוט כזה לא יכול להיות אמיתי. זה- טירוף ממוחם הקודח של בלאטריקס ואנשים מעוותים ואכולי שנאה כמוה. 'חייבת, חייבת לברוח... עכשיו-'
ברגליים כושלות, החלה מתרחקת מהתגרה, חומקת אל תוך העלטה בין ארגזים מטונפים וערמות שקים רקובים למחצה. 'חייבת... עוד כמה שעות כאן, טונקס, ואת משתגעת לגמרי. '
"בן של מוצצת-זין, קקה גדול, אני לדקור!"
החרב הקצרה נהמה, כאשר פלחה את האוויר; אלמלא שטף הקללות שבא רגע אחד בטרם עת, היתה זו פוגעת בלא ספק במרכז גבה. נימפדורה מילטה את נפשה בקפיצה, אולם התוקף סירב להרפות. עיניים צהובות, לא תואמות, בערו מתחת לקסדה מעוכה למחצה, ששלד אדום עודו מתנוסס על מחציתה השלמה. אולי סבר הלה, כי היא שייכת לאנשיו של רורבורג... או שמא לא דקדק במיוחד בסיבות.
נימפדורה שבה וזינקה; פצוע ומטורף למחצה ככל שיהיה, אין לה שמץ סיכוי לגבור על פומורי בקרב להבים; היא אינה אמא... היא בקושי יודעת כיצד מניפים את החרב הקצרה והמגושמת שמשכה אי-אז מפגרו של אחד המתים. הפומורי שב וסגר עליה, ריר ודם נוטפים משיניו השבורות. יצורים אחרים נדחקו סביב, מיללים ומוחאים כף.
'אין ברירה'. ידה השמאלית נשלחה לתוך אדרת הפרווה, תרות אחר השרביט; ברגע הבא, התהדקו אצבעותיה על הכת וכיווננו אותה במהירות. 'אסור שיראו מה את עושה, אסור'...
הפומורי שב וזינק, בעצם הרגע בו בצבץ קצה שרביטה מתוך שולי האדרת. שפתיה של נימפדורה נעו בלא קול, הוגות קללה קטלנית-

חרב הפומורים נעצרה, אצבעות ספורות מפניה.
הצופים פערו פיהם; לוחם השלד האדום נעצר בעצם זינוקו, צורח מכאב ומטלטל את ידיו בפראות בכדי להחלץ; אלא שהקללה היתה חזקה ממנו, מדביקה את ידיו חזק יותר ויותר אל ניצב החרב; זה רחש והלבין, ככל שנמשך הכישוף החרישי; אד וריח חריכה בקעו מבין האצבעות המתפוקקות-
'עכשיו!'

מתנודדת תחת משקל החרב הקצרה, אזרה נימפדורה את כל כוחה והנחיתה אותה על פניו של היצור המתנודד. דם... הדם הכהה ניתז לכל עבר, מכתים את פניה, את פרוות האדרת המזוהמת- היצור חרק וגנח פעם אחרונה והתמוטט לרגליה, ידיו השרופות עודן מעלות עשן.
'במעט מזל, הם יקרעו אותו לחתיכות כשיחפשו ביזה...' הכישוף נקטע בחדות, מששב השרביט למקומו הנסתר; האד נקלש ודעך באחת; הצופים צרחו בהתרגשות.
"זה הצגה טוב, זה".
"למה מה חשבת? זבלון קטן ומושתן מהשלד האדום-"
נימפדורה הניפה את החרב המגואלת בדם, מנסה לזייף נהמת נצחון; כלאחר יד, גחנה על הגופה, מעמידה פנים כתרה אחר ביזה. ברגע הבא, דילגה מעליה; כאב עמום פעפע בתוכה, כאשר התנגשה רגלה בשק, מעיפה עלים רקובים לכל עבר, וכמעט וממעידה אותה אפיים ארצה. פומורים עקבו אחריה בעיניהם העכורות, מחכים כי המנצח יתרחק די הצורך בכדי לעוט על הפגר.
"לא שווה כלום, זה". נהמה, ופנתה לתוך העלטה.
"אתה זוז 'שמה, אחרת 'ני-"
"זה שלי היה, שלי, ח'תכת זרג!"
עוד צעד, ועוד אחד- ערמת הארגזים המטונפת ניצבה כעת בינה לבין הניצים המתקוטטים; הלאה משם, רדפו אנשיו של רורבורג בחימה שפוכה אחרי שרידיהם של אנשי השלד האדום-

'אתה- בוא הנה מיד.'
האוויר נותר כבד ודומם, אולם המילים הדהדו במוחה, גורמות לה להסתובב כנשוכת נחש.
הוא היה שם-  עומד באין-אומר בין הצללים וצופה בעיניים נוצצות; משהו בליבה של נימפדורה החסיר פעימה. האם ראתה אותו בעבר? ככל הנראה כן. במעורפל, נזכרה בברנש צנום כשלד, עוטה גלימות שחורות, חומק אל מרכז המחנה וממנו בשעות החשיכה. רגע אחד, ניסתה להאחז בתקווה; הוא יעבור הלאה, הוא יוותר- אחרי ככלות הכל, קטטות ומהומות בין הפומורים היו עניין של יום ביומו; הוא היה רחוק מדי, לא יתכן כי הבחין בלחש שהטילה, לא יתכן-
'שמעת אותי, שרץ?'
נימפדורה קפאה; משהו... משהו במבט הפולח היה מוכר, מוכר מדי. כעת, לא הפרידו ביניהם אלא עשרים רגל לכל היותר. פומורים נסוגו בזהירות, בעת שהתנודד היצור בגלימות וקרב באיטיות; אילחה קרה הכתה בה, מהולה בנשימה איטית, מפעפעת.
'מרלין, לא שוב... לא אחד מהם, אני-'
ואז, בלא חפזון, הפשיל היצור את ברדסו.

לולא גופו האנושי והעיניים הבוהקות, היתה וודאי טועה וחושבת כי הפנים האפורות הן פניו של סוהרסן. אלא שהיצור היה- לפחות אי-פעם, בן-אנוש. חרחור שורקני נפלט מבין שיניו, בעודו סוגר עליה; עורו נדמה כמטליות רקובות, מתוחות על גולגולת נתעבת. ואז, בהרף-רגע, נדמה היה לנימפדורה כי היא מבחינה בתווי פנים מאורכות, ובשרידיו של שפם קטן ודק.
'מרלין, מה- איך הוא הפך ל... דבר כזה? זהו, את אבודה...' הוסיפה בינה לבינה בהרהור שני. 'זה הוא, הוא זיהה אותך. אין לך סיכוי נגדו, לא עכשיו, לא עם כל המפלצות האלו מסביב-'
האדם-למחצה השמיע שריקה ארוכה, נוטפת תיעוב. עיניו ראו אותה, ראו היטב מבעד למסווה; והן שנאו.
נדמה היה, כי העולם כולו דעך והאפיל, מפנה מקום לזוועה שעמדה להתחיל; רק מאי-שם, הרחק, תקעה קרן סיירים; צעקות הדהדו מן העלטה, קלושות וחסרות משמעות.
ידיו של אייברי היו אפרוריות כפניו; פיסות בשר מתקלף הדלדלו מבין עצמות מגולות למחצה, בעת ששלף באיטיות את שרביטו. ליבה של נימפדורה הלם בחוזקה. 'אסור... לוותר...' הדהד קול קלוש אי-שם בתוך ראשה. רמוס, הוא- לא היה רוצה לראות אותך מוותרת ונופלת. זוכרת מה הוא אמר אז, בפעם האחרונה... משהו רטוב נגע בשולי עיניה. היא חייבת, חייבת לשרוד – יש לה משימות להשלים, ודודה מגעילה אחת לקבור.
עיניה שבו והתמקדו ביצור; הלה התנודד מולה, מכוון את שרביטו באנקת שנאה-
"דיפינדו!"
לחש ראשון זמזם לעברה, ונהדף.
'תחשבי, תחשבי מהר. אם זה בהוא, יש דרך אחת לתמרן אותו-'
"אז מ'נשמע, תולעת?" לחשה לעברו, מעווה פניה לחיוך עקום. "רוצה לבוא ליער עכשיו לסגור חשבון, או שאתה פחדן קטן שצריך לקרוא לאבא? אולי ספר לי קצת, איך היה האיחוד המשפחתי?" גופה רעד קלות; נדמה היה לה, כי כל-כולה נוטפת מים רכים. האם זה המסווה שלה, נקלש והולך במהירות?
'אני אהרוג אותך- לאט-'
"מהפרצוף היפה שלך, אני מבינה שאבא'לה כבר נתן לך את התשלום הראשון" השלימה, משליכה מבט מהיר על סביבותיה; פומורים הוסיפו להתרוצץ פה ושם, צועקים ומגדפים; איש מהם לא העיז להתקרב יתר על המידה, לפחות עדיין לא. מי יודע? אולי בזו הפעם, תוכל להעזר באימה שמטילים היצורים הקפואים האלו סביבם. אי-כה בתוכה, יכולה היתה לחוש את מחשבתו המגששת, בוערת בכאב מוחץ. אלא שליבה היה נטול רחמים; החלאה הרצחנית הרוויחה את גורלה ביושר; האם הוא וכשכמותו ריחמו אי-פעם עליה? על האנשים היקרים לליבה?.
"בהחלט גמול יפה סידרו לך, מותק קטן שלי. כבר שמעתי שאדון האופל גומל יפה למשרתים המסריחים שלו, או ליתר דיוק, בדיוק הגמול מהסוג שמגיע להם."
הקרנות שבו והריעו; קול צווחני צרח, מגדף ומשליך פקודות.
"עליהם, עליהם! הכו בהם, השמידו אותם!"
משהו בתוכה של טונקס צחק. סוף-סוף, סיים אותו מטורף עליון לקשקש, והורה על מתקפה; נדמה היה לה, כי הרוח הופכת צלולה יותר, כעת משהתפוגג המסווה הנתעב. פעם נוספת ניצבה, זקופה בשרביט שלוף - כמו התפורר משא כבד ונפל באחת מעל כתפיה.
"קולידיוס קראן-איגנאציו!" ציוותה; הבזקים כחולים טסו מקצה השרביט, נורים בזה אחר זה אל עבר הפנים האפורות; ברגע הבא, זינקה לאחור ושחררה לחש נוסף אגב ריצתה. יריבה זינק בעקבותיה; אד מצחין עלה משנופף בשרביטו, מבטל את התקפותיה בזו אחר זו.
ברגע הבא, כבר היתה בין העצים; יריבה הכפיל את מאמציו, דולק אחריה בחמת-זעם; מחשבותיו רעמו והדהדו בתוך מוחה, מגדפות ומאיימות ביסורים ועינויים שאין להם שם. את, לרגע, הפכו מחשבותיו ליבבה. 'את אשמה בכל, חצויית דם מסריחה, את-'
"אז החיים קשים, הא?" לגלגה, והסתובבה במהירות בכדי לשגר לחש. במעט מזל, תצליח להפטר ממנו, הרהרה, לפני שאחד הציידים הדוממים ירד עליה מן הגב. מי יודע? אולי הם עסוקים עכשיו, מובילים את המתקפה על תל מק-הולס. אולי, רק אולי, יש לה סיכוי קטן.
'ככה או ככה', נשבעה בלא קול.' אם הגיע הזמן שלי ללכת, הפעם אני גוררת אותך איתי, אייברי. אוכל מוות מלוכלך אחד פחות...'


 

 

reply

view replies