היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 

reply

view replies



 

טריסטיין

 

 

'בשם לוך, מה חשבה אידיין לעצמה כאשר שלחה אותי אל ה- יצורים האלו?'

טריסטיין נאבק לשמור על ארשת פנים שלווה, לכבוש את האש שהשתוללה בתוכו. יום אחד, בקרוב, נשבע לעצמו, ימחק את החיוך מעל השפתיים הארורות האלו, שנדמה היה כי שורבבו בזלזול עם כל מילה ומילה שאמר שליחה של המלכה אידיין. מעולם, מעולם לא חווה טריסטיין השפלה כזו, שכנע את עצמו שוב ושוב, בעוד מלך לוכלאן גוחן בקלילות בכסאו, וסוקר אותו כפי שסוקרים קבצן שהתגלגל אי-כה לפני רגליו.

'אם אי-פעם אשמע מישהו מעז לומר שהגור היהיר והנתעב הזה דומה לי, אשפוך את קרביו באותו רגע. בשם כל האלים!' הרהר, בעוד המלך העליון שב ללטף את העורב הזקן שעל מסעד כסאו. 'לו רק היתה לי הזדמנות לקרוא אותו לקרב-חרבות-'

אין ספק, ידע; הוא הוזהר מראש כי אל לו לצפות לקבלת פנים נלבבת בהיכלו הארוך של זיגורד. אלא שאזהרות הן דבר אחד, וקיתונות של זלזול והשפלה גלויים הן דבר אחר לחלוטין. והוא, טריסטיין מק-רויך, המוכשר בסייפי איניש גלורי, חייב היה להמשיך ולעמוד מול כס מכוער שקרני איילים ענקיות מעטרות אותו, ולהעמיד פנים שאינו מבחין ברעל הנוטף מפי המלך הצעיר.

"בדרך כלל" שיסע אותון זיגורד בפעם המי-יודע כמה "איני ממהר לנהות אחר עצת החוזה הזקן שלי, באשר אפילו העורבים בהיכל הזה יכולים לנחש אותן מראש" ידו שבה ותעתה אל נוצותיה הדלילות של הציפור הזקנה שעל מסעד הכס. זו הפליטה צווחה צרודה, כבמעין הסכמה.

כמה מהיצורים המזוקנים ועוטי הפרוות שבסמוך פרצו בצחוק רועם, מתעלמים מהמבט האפל שעלה על פני החכם הזקן, או החוזה - כך, כמסתבר, כינוי אנשי לוכלאן את הדרואידים שלהם. זיגורד חייך במתיקות, והעביר יד עדינה במחלפותיו הבהירות והארוכות, שגונן כגון הקש. העורב הזקן שב וצווח, מנופף כנפיים מדלדלות שגונן אפור-חולני.

"אלא שאתה הגד לי, הנסיך מק-רויך. האין וארלי הזקן צודק הפעם במה שאמר, עליך ועל שליחותך גם יחד?"

המלך הצעיר חייך במתיקות, אך עיניו הקרות פלחו את טריסטיין ממרומי כסאו. פעם נוספת, עלו נהמות הסכמה משולחנות העץ הארוכים; מכל עבר, חש טריסטיין בפנים סמוקות ומזוקנות הבוהות בו מכל עבר - ואין ולו שמץ חיבה במבטן.

 

'והם, עדת קופי השלג הגסה הזו, מעזים להחשיב עצמם כשארי-דם לבני הטואטה דה-דנאן' הרהר, ונשך את שפתיו. 'סבלנות, סבלנות... הם רבים מדי. עוד תבוא ההזדמנות ללמד אותם-'

 

יומיים תמימים חלפו, מאז הוליכה אותם הואלקירי הקפואה של זיגורד אל מרומי הפיורד בו שכן ההיכל הארוך; יומיים של המתנה מורטת עצבים בבית עץ עלוב בפאתי המחנה, עד שהואיל המלך העליון להעניק לו ראיון.

לזכות אבותיו של זיגורד יאמר, ציין טריסטיין בינו לבינו, כי הטיבו לבחור את מקום מושבם; ממצודתם הכחולה והקפואה, יכולים היו אדוני לוכלאן להשקיף על נוף מרהיב של מדרונות מושלגים, עצים וים. אלא שבזאת, הסתיים ההוד, ועימו כל דמיון בין אדוני הצפון לשאריו, מלכי התילים של איניש גלורי. כאן, לא היה ולו זכר לגנים מכושפים ומרהיבי עיין, ולהיכלות מעוטרים חצובים בשיש, ששכיות חמדה ונגינת נבל נוכחים בהם תמיד. מצודת המלך העליון היתה גסה כשם שהיתה אדירה, ודומה היה כאילו כשפים קדומים חצבו את היכלה המרובע והעצום מתוך הקרח. ואילו סביבה, השתרע ערב-רב של ביתנים מכוערים, עשויים קורות ומכוסי פרווה.

'הולם שבט פומורים, חי נפשי!' הרהר טריסטיין בפעם הראשונה בה הובא לכאן, וראה את מדורות הענק בוערות בחוצות המחנה; ריח גס של זיעה ובשר חרוך למחצה של חזירי פרא עמד בכל; לוחמים חסונים ומזוקנים התרוצצו סביב, צועקים ומתקוטטים בלא שמץ של הדרת כבוד.

אלא שלמרות הכל, נאלץ טריסטיין להודות במרירות, הכה העם הבזוי הזה את אבותיו שוק על ירך, ואילץ את מלכי התילים לכרוע ברך בפני סבו של זיגורד.

'אילו אני הייתי שם, לא היו הדברים מסתיימים בצורה כזו' שכנע את עצמו. אולם - לו לפחות היה עומד בפני אחד המלכים האדירים שמשלו כאן בימים עברו!

אלא שכעת, היה השלטון כל-כולו בידי שרץ צעיר, אשר מצא לנכון להשתעשע ולדחות את טריסטיין בלך ושוב במשך יומיים תימים; לא נותר לו אלא לשבת בודד לצד רוואנה חסרת ההכרה, ולפכור אצבעות בחוסר נחת גלוי.

"אל תחשוב שאין לך מזל, אתה" אמר לו אחד השומרים, לאחר שכוס יין מכושף מאיניש גלורי שחררה את חרצובות לשונו "המשלחת האחרת - בני האנוש - מחכים כבר שבוע, רק כדי שבסוף ישלחו אותם לכל הרוחות. בחיי הפטיש הגדול של ואלהאלה! אם יש דבר אחד עליו מסכימים המלך ווארלי הזקן ביניהם-".

 

גם כאשר הואיל זיגורד לזמנו סוף-סוף לראיון, לא אץ זמנו של הלה; טריסטיין, זועם ומושפל, נאלץ לעמוד שעה תמימה בין שולחנות עמוסי גברים לועסים ועצמות מתפצחות, ולהאזין לשירת הסאגה הגרועה ביותר ששמע מעודו. להפתעתו, היסה זיגורד בהינף יד את הפייטן, והחווה בראשו על העורב הזקן; בין אם מכוחו של קסם עתיק ומעופש או מסיבה אחרת, הצליח הלה לפתוח את מקורו, ולהקיא שירה בקול גבוה וחסר רגש.

'ספק אם ה... דבר הזה ראוי לשמש ולו לשיפוד הגון' הרהר, משתדל שלא לעוות את פניו יתר על המידה 'אם הדרואיד- החכם הזקן והמקומט הזה הוא שכישף את הציפור הארורה, מוטב שיקדים ויפרוש אל מעבר לים'.

משהואיל העוף הארור לסגור את מקורו סוף-סוף, הורה זיגורד לטריסטיין לדבר; אלא שזה האחרון כמעט ולא החל בהקראת איגרתה של אידיין, בטרם החלו המלך ווארלי הזקן לשסעו.

"בני שושלת מק-רויך העתיקה, אתה אומר?" אמר זיגורד, מחייך באיטיות מרגיזה ומנופף כלאחר יד את אצבעותיו "שושלת - עטויית גבורה - של מלכים - אדירים" נדמה היה לטריסטיין, כי הטבעות הרבות של אצבעותיו הבהיקו על כל נפנוף ונפוף של היד. "אם כך, הסבר לי בבקשה, כיצד אתם מניחים לאישה למשול בכם? ולא סתם אישה, אלא כפי ששמעתי – חצויית-דם עלובה שדם כלבים זורם בעורקיה, והיא אף מגדילה לעשות, ומעזה להתחזות כמלכה של הגזע העתיק?" שפתיו של המלך נמתחו בעווית לעג. "והיא מעזה לבוא בדרישות ממני, המלך העליון?"

שאגת צחוק שבה ואפפה אותו מעברים; לו עמדה אידיין במקומו, וודאי לא היתה מסוגלת למשול ברוחה עוד. 'אידיין...'. לרגע, שבה ועלתה דמותה בעיני רוחו. כה יפה ונחשקת, על קומתה הגבוהה; השער הכהה כלילה נופל על עורה החיוור, והניצוץ - מעל לכל - הניצוץ הכובש וחסר הפחד מבריק בעיניה. 'כוכבה של האישה הלוחמת – מלכה אדירה, קוסמת ולוחמת אדירה מלידה -' וכעת, מעזים החזירים הגסים האלו לכנות אותה בשמות כאלו... טריסטיין שב ונאבק להרחיק את אצבעותיו מנדן חרבו.

"לכל הפחות" המשיך זיגורד באותו קול איטי "הייתי מצפה כי היא תטרח לבוא לכאן בעצמה, לכרוע בעפר שבפני הכס הרם, ולנשק את טבעתי בתחינה כי אואיל להטות לה חסד".

"המלכה אידיין, שאין עוררין על יחוסה וגבורתה" סינן טריסטיין מבין שיניו "מנהלת ברגעים אלו ממש מלחמה בעבדיו של אדון האופל, ובדרואיד המושחת ששכח את האלים ומכר את עצמו ליושב באפלה שמחוץ לעולם" זעמו הלך וגאה בו, בעודו מדבר "האם אין זו חובה ועונג כאחד למלך העליון, לבוא לעזרתם של אלו שנשבעו בשבועת אמונים לאבותיו? האם אין זו זכותו וחובתו לנקום בפומורים ונסיכים מושחתים הרוצחים את הואסאלים שלו עצמו מן המארב, ומנשלים אותם מנחלותיהם העתיקות שעל האי הירוק?" עיניו ניצתו, כאשר שלח מבט ארוך אל עבר לוחמי לוכלאן המסבים סביבו "לתומי סברתי, כי כל לוחם שהדם העתיק זורם בעורקיו לא היה נזקק להפצרה, בכדי להפליג אלי קרב, ולחולל עלילות גבורה אשר יונצחו בשירים?!"


לרגע, נדמה היה כי הקהל הפרוע שסביבו נבוך, וצחוקי הלעג גוועו. אלא, שלחייו של המלך עטו סומק מכוער. העורב הזקן צווח וטפח בכנפיו, כאשר הלם אגרופו של זיגורד על מסעד הכס.

"האם אתה מהין - לכנות אותי – פחדן?" רשף.

למרבה המזל, קם הפייטן המלכותי לדבר, מקדים את המילה שכבר עמדה על קצה לשונו של טריסטיין.

"וודאי שהאורח המכובד החוסה תחת צל קורתך לא התכוון לטעון כך, הוד-מלכותו" אמר בדי-היסוס "כל שאמר, הוא כי אבותינו הנעלים שמחו מאז ומעולם לכל הזדמנות ליטול חלק בעלילות גבורה-".

"הס, פייטן שוטה!" רעם וארלי הזקן, וקם באיטיות ממקומו.

"משרתי אדון האופל הם אויביכם, כך אתה אומר" לעג הישיש, קולו נוקב וצלול להפליא "ואילו אני שמעתי סיפורים רבים על מלכתך, ולא כולם כה מרניני לב. השכיליני ואדע, נסיך צעיר, הכיצד הפכה שפחתו הנאמנה של אדון האופל ליריבתו? ושמא, צדק דווקא הדרואיד העליון, יריבכם?" הוסיף והטיח "האם לא החל הגורל המר מכה בשושלתך, מרגע בו חטאתם לקשור קשר עם מכשפים בני-אנוש, אותו גזע שליבו מושחת, ליבו גס באלים, וימיו על פני המידגארד ספורים?" נדמה היה, כי קומתו גבהה בדברו, והוא נישא לרגע על פני ההיכל, אדיר כח ומאיים.
"עיני החוזה למרחק של לוכלאן רואות יותר מכפי שאתה משער, נסיך" אמר מקץ רגע "עצה רעה שלחה אותך לכאן; יציר-כלאיים אשר נברא בקסם עתיק ואסור. אנוכי" הוסיף וארלי "מטיב לדעת מי בן התמותה הפזיז אשר הגה ביחד עם דודך את מעשה התועבה הזה; וראה, כיצד האביד האישה מקוללת את שניהם!"

 

טריסטיין נבוך; זיגורד, לעומתו, שב והשתרע לאחור בכסאו, כמי שמצוי מעל הויכוח; אחד ממשרתיו אץ אליו, ובידו גביע מוכסף, גדוש בנוזל ארגמני. המלך לגם והוריקו בשקיקה; מעט נוזל סמיך נטף על סנטרו, מכתים קמעה את הצווארון הגבוה.

"לא אידיין האבידה את דודי, אלא חבר בוגדים" נהם, קולו נשמע לפתע מגומגם ועכור. "ובאשר לדרואיד היקר שלכם-" מיהר לעבור למתקפה "שאל את משרתיו מושחתי התואר, עד כמה יצג את אלי האי הירוק במעשי רשעותו. האם קיים סימן בדוק יותר לזעם האלים, מאשר הקללה שנפלה על הנסיכים שהלכו בעקבותיו?" זכרון פניו המעוותים של דיוריק, על הניבים הצהובים שצימח, מילא אותו בחמימות מרושעת, ובטחונו גבר קמעה.
"המלכה אידיין מולכת בחסדו של לוך-"
"או שמא, בחסדו של בית נקלה, שגם בשיא אובדנו וקלונו, החשיב עצמו כטהור מכל" החזיר וארלי "אל תהין לנסות ולשטות בחוזה של לוכלאן! אם בפומורים מושחתי תואר ידובר, ספר לי ואדע: מי היה הראשון אשר הכניע את אותם יצורים בשדה הקרב, ותחת לקטלם הוציא אותם ממאורותיהם והביא אותם לשרת את מלכי התילים, בלא לשאול רשות מן המלך העליון?"

פיו טריסטיין כמעט ונפער מתדהמה וזעם. 'יקח ביילור את המנוול הזקן, מהיכן הוא-' אלא, שכעת, לא עלתה כל תשובה הולמת בדעתו. הקרב הרחוק ההוא... נדמה היה לטריסטיין כי טואטה דה-דנאן אחר היה זה שפיקד עליו, לפני עידנים רבים מספור.

"עלי להוסיף, כי אינני מצדיק את כל מעשי הדרואיד העליון שלכם" אמר וארלי בכובד-ראש "שגא וחטא אלאיל הזקן, כאשר ביקש להקדים את קיצם של בני-האנוש, ושלח ידו באשר שמור לאלים ולחוכמתם. אסור היה לו לשלוח יד לנעשה מעברו האחר של הערפל, מקום בו מושלים עשן ומכונות חסרות נשמה; אסור, באיסור חמור ממוות, להתערב במלחמותיהם" אמר, ולרגע, נדמה היה לטריסטיין כי הישיש מלכסן מבט אל מעבר לכתפו.

 

זיגורד הפליט צחוק קצר, מכוער.

"שמעתי די, הנסיך מק-רויך. בינתיים, נגמר היין הטוב ועימו תמה אף סבלנותי". בדברו, נטל את הגביע המוכסף והשליכו לאחר יד אל מתחת לכס. הלוחמים סביב מלמלו והתלחשו "ושבעתי גם עצות, מוארלי הזקן ומאחרים-" מבטו תעה אל הפייטן הצעיר "באשר לך, כאשר תצליח להתחרות בעורב שלי בשירת סאגות, אולי אואיל לשמוע אף את דבריך" הפייטן הצעיר כבש מבטו בעפר. ברגע הבא, שבו עיניו של זיגורד אל אורחו
"לפי חוקי אבותינו, הינך אורחי המכובד לזמן-מה" אמר, ופניו חזרו לעטות חיוך קריר "תקבל את תשובתי במועד הנכון. מאחר ושמעתי, כי אתה אחד הסייפים הטובים באי הקטן שלך-"
'הטוב מכולם, גור קטן וארור שכמותך. יום יבוא ואני-'
"כמה מאלופי ישמחו בוודאי לקרוא עליך תגר; אולי אף אפנה לי מעט זמן, מחר ,בכדי לצפות במחזה. מצאו לו מקום הולם ליד השולחן!"

המלך הצעיר מחה את שאריות הרוטב מפניו בגב שרוולו "אם זכרוני אינו מטעה אותי, ישנה משלחת נוספת שאני נאלץ לקבל היום-"

 

טריסטיין קד, ולא אמר דבר כאשר הובל אל ירכתי אחד השולחנות הארוכים. כעת, שב זיגורד והורה לעורב להנעים את זמנם של המסובים, לא לפני ששב והשתלח בפייטן החצר. אותו צעיר, אכן, גמגם מפעם לפעם, ובכל זאת... להתחרות בעוף המגעיל ובקולו המת-'
"אולי בכל זאת הייתי הופך אותו לשיפוד" מלמל, בעוד הציפור הזקנה שבה ונושאת קולה על הימים בהם משל גזע אדונים קדום ביבשה ובים, ועל עלילותיו של זיגורד אחר לגמרי, לפני שנים רבות מספור.
'הגור הקטן והעוף שלו כה הולמים זה את זה. חי נפשי!'

 

טריסטיין שקע בכסאו, בעוד האולם סביבו הופך לבליל של כרסומים וקולות צחוק; אם ציפה בתחילה כי המשלחת האחרת תוכנס מיד לאחר תום הראיון עמו, הרי שהתבדה. נדמה היה, כי זיגורד העדיף זלילה וסביאה תחילה. לא הרחק ממקום מושבו, אחז לוחם שיכור במותניה של נערה מגישה, ודחף את ידיו בגסות אל תוך שמלתה.

טריסטיין הסב פניו אל נתח הבשר הגס שהונח בצלחתו. יאמרו המלעיזים מה שיאמרו, הוא לא נהג ברוואנה לה-פלר בדרך כזו; בוודאי שלא. פעם נוספת שבו מחשבותיו אל הנערה השוכבת במגוריו, שקועה בעלפון ופניה כה חיוורות... כמעט כמו פניה של אותה ואלקירי קפואה; מאז התפרצותה של רוואנה אז, כמעט ולא התעוררה עוד, ולא הוציאה עוד הגה מפיה, מלבד מלמולים חסרי פשר. באל-כורחו, מצא את עצמו טריסטיין מתגעגע - ולו למריבות ולעקיצות שהפריחה לעברו השכם והערב בטרם פגע בה אביר הכפור הארור ההוא.

 

הבשר הפך לפתע למר בפיו.

 

'הו לא, זו לא אינסה חדשה. אני לא אתן, לא אתן לזה להסתיים באותה דרך'. אם יקרה לה הגרוע מכל, נשבע, ינקום נקמה איומה שכזו... אולם כיצד? פעם נוספת, מצא עצמו נבוך וחסר אונים. שמא, בכל-זאת עליו להטות אוזן לעצותיו של השרץ? שמה, לא טעה לחלוטין במה שליחש באוזנו בכל הזדמנות, מאז הגיעו לכאן?

"הוא בוגדני ומזזזזוהם, המלך הזזזזה" זמזם הזבוב שוב ושוב בערב האתמול "והחכם הזזזקן שלו גרוע עוד יותר, הו כן. הם יבזזזזו ובסוף ינעצו סכין בגבך, אלופי האדיר. אבל יש עצה... כן, בהחלט"

הזבוב חיכך את זרועותיו המאוסות זו בזו, ועיניו נדלקו באור חמדני.

"מכל האוצרות בהיכל העלוב הזזזה, יש דבר אחד שערכו לא יסולא בפזזזז... הו בזזזז, כן" זמזם "תפוחים, סלסלת תפוחים מכושפים הנשמרים עבור המלך הרשע לבדו... הגם שאני בטוח שהזזזזקן הארור טועם גם הוא, כן-"
'הו כן' אחד נוסף, ואני אתלוש את הכנפיים שלו, אני נשבע- זכר טריסטיין כיצד הרהר במיאוס, אולם הזבוב המשיך בשלו.

"הם קסומים, מכושפים בהשבעות העזזזזות ביותר, אלוף אדיר. כשפיו של וארלי מזזזזמנים אותם, מגנים רחוקים שלא ידעו מעולם את החורף, רק סלסלה קטנה אחת, בכל שנה. תן פלח אחד לנערה, והיא תקום בו-ברגע ממיטת חוליה; תן לי פלח אחד-"

"ואני בהחלט לא ניחשתי שלכאן אתה חותר, שרץ קטן" העיר טריסטיין, שולח בו מבט מלא תיעוב. משעה לשעה, בטח ביצור פחות ופחות.

הזבוב אך השיב לו מבט, עיניו עודן מבליחות באודם.

"רק פלח אחד, הנסיך מק-רויך, ואהיה חזזזק מספיק לנפץ את הכלוב הארור הזה, ולתת בידך ניצחון שאינך מעזזז לחלום עליו. אזזזז הוא ישלם, וארלי הזזזקן ישלם מחיר יקר-"

טריסטיין אך הפליט נהמה מלאת בוז.

"רק פלח אחד, וכל צרותי יסתיימו, כך אתה אומר?" זכר כיצד החזיר ליצור "תחילה אמרת – הבא אותי לכאן בכדי שאוכל להשתחרר, וכעת אתה משנה את הזמזום שלך, לפי הצורך. מה גם" הוסיף בהרהור שני "משום-מה, אינני משער שסלסלת התפוחים תהיה זרוקה לה באמצע המטבח, ורק טבח שמן ושיכור שומר עליה, הא?"

הזבוב הפליט דבר-מה הדומה לצחוק.

"מובן שלא, אדון חכם. וארלי מגן עליהם בכשפים והשבעות, ושומרים - גם שומרים, הו כן; הטובים ביותר שיכול זזזזיגורד להציב. אולם, מהם מכשולים פעוטים כאלו עבור הסייף האדיר ביותר באיניש גלורי?" קולו של הזבוב הפך למתוק מדבש, מנגן הישר אל תוך ישותו של טריסטיין "הנה לך, אלופי - משימת גבורה שאיש מנסיכי הטואטה דה-דנאן אינו יכול לך, מלבדך. משימה אחת, מפרידה בינך והמלכה אידיין לבין נצחון שיהולל בשירים, ואולי - מי יודע - גם בינך לבין המלכה אידיין עצמה, בזזז-"

כאן, עבר השרץ החצוף את הגבול.
"סגור את פיך המלוכלך, שרץ!" זכר טריסטיין כיצד הרעים בקולו, בעודו מטיל שמיכה מלוכלכת על הכלוב. אלא, שהדברים הוסיפו לרדפו במשך הלילה; בעודו מתהפך על משכבו בין שמיכות הפרווה הגסות, מאזין לשאגת הרוח ולנשימתה המהירה של רוואנה.

'אידיין-'.

ידיו של טריסטיין התאגרפו מתחת לשולחן. לא בפעם הראשונה, חש כיצד הולם ליבו בחוזקה, מתחנן בפניו לשוב ולהתגרות בגורל - עוד פעם אחת ואחרונה – ולנצח. האם יש בין עוטי הפרוות הגסים האלו אוחז חרב אחד שישתווה לו? שמא, אין כל אפשרות אחרת, מלבד להסתכן? אבל הוא יהרג- אדם אחד אינו יכול להתמודד מול כל שומריו של המלך העליון, וכנגד מכשף עתיק ורב-עוצמה לתוספת. אידיין... היא לא היתה רוצה בוודאי שיהרג כאן, שישליך את חייו בעבור פטפוטיו של חרק ערמומי.

טריסטיין שב ונעץ את סכינו בבשר השמנוני.

לא, עדיין לא. פסק. אולי היה עליו לנסות וללכוד את הואלקירי הקפואה ההיא; ואלקירי או לא, הרהר, הרי שהיא עדיין אישה: הייתי גורם לה לדבר... אולם, ברגע הבא נזכר, כי זו האחרונה לא נראתה בשום מקום מאז שהביאה אותן אל חצר המלך. האם לא אמר לו אי-מי, כי זיגורד מיהר ושילח אותה למשימה אחרת, הרחק מכאן?

'אי-פעם, באי הירוק, היה לוחם אדיר ונטול דאגות, שתמיד מצא עצה ומענה שנון לכל בעיה...' הרהר, ראשו כבד עליו לפתע. 'להיכן, בשם לוך, נעלם הלוחם הזה?'

 

ואז, בעוד הוא נשען בכבדות על מרפקיו, והנערות המגישות מפנות שיירי סעודה ומביאות קנקנים נוספים של שיכר ויין, הריעה קרן; טריסטיין הרים את ראשו, אך בכדי לראות את הכרוז מתנודד אל צד כסאו של המלך. קריאתו הרמה הדהדה סביב, גורמת לטריסטיין להרים גבה.

"עכשיו?" מלמל, מביט על שאריות המזון שגדשו את השולחנות והרצפה "דווקא עכשיו הוא בוחר לקבל משלחת?".

סביבו, התנודדו לוחמים רווי משקה, מהם שרועים לאחור בכסאם, ומהם מלהגים או בוהים בכרוז בעיניים כהות. 'מה בדיוק עובר בראשו של המטורף היהיר הזה?'

 

דלתות האולם נפתחו, די הצורך בכדי לגלות את דמותם של שומרים חגורי שיריון, ושל משלחת נבוכה ונזעמת. כפי ששמע ביום האתמול, היו אלו אכן בני-אדם; מכשפים ולוחמים מיערות טבטוניה, אם לשפוט לפי קולו השתוי של הכרוז. עיניו של טריסטייו חלפו על פני דמויותיהם של גברים קודרים, ששרביטים בחגורתם וגרזינים וחרבות על גבם. גם ממקום ישיבתו המרוחק, יכול היה להבחין בעיניהם שהתכווצו ובשפתיהם שהתהדקו בזעם נוכח השאריות והלוחמים הלומי-היין שקידמו את פניהם. בחצי-אוזן, האזין לכרוז מגמגם את שמותיהם - רוגמונד, הילברג, קרייכלין...

אלא, שברגע הבא, התמקדו עיניו של טריסטיין על האישה היחידה שבין חברי המשלחת.

'לא, וודאי שאין לך כוונות זדון כלפיה - מה גם שהיא זקנה מדי' הרהר, מביט בעניין בפניה החיוורים ובשערה המאפיר, האסוף בקפידה. בניגוד לחבריה, לא נשאה גרזן מלחמה או חרב. אלא שדבר-מה בפניה ובמבטה גרם לטריסטיין לתהות, האם אין היא המסוכנת שבחבורה.

 

זיגורד הזדקף בכסאו; כעת, נדמה היה לטריסטיין כי הגור הצעיר אינו שתוי כפי שסבר תחילה; נהפוך הוא. עיניו של המלך בהקו, בעת שסקר את חברי המשלחת. ברגע הבא, העלה על פניו חיוך שכזה, עד שכמעט והזכיר לטריסטיין את בן-בריתו המפוקפק שבתוך הכלוב.

"ברוכים תהיו בבואכם אל היכלי, הו אנשי טבטוניה הגיבורים" אמר; אבני החן שבטבעותיו בהקו וזהרו, כאשר הושיט את ידו במחווה שכולו נדיבות. "שנים חלפו, מאז זכיתי לראותכם לאחרונה. ו-ברוכה תהיי גם את, שטיין" הוסיף, וקצות שפתיו המחייכות נמתחו עוד יותר "אכן, החלטה מעניינת, ושמא אף - איך אכנה זאת - נועזת למדי החליט הרוזן החדש שלכם, כאשר שלח דווקא אותך בכדי לבקש את חסדי, ידידה ותיקה".

לרגע ארוך, השתררה שתיקה.

כמה מלוחמי לוכלאן - אלו שהמשקה טרם כבש כליל את ראשם - התבוננו במחזה בדריכות. אם ציפה טריסטיין למבטים מלאי בוז, גרועים אף מאלו להם זכה הוא עצמו קודם לכן, הרי שהתבדה. הגידופים השקטים היו מועטים, מועטים בהרבה ממה שהיו אותם בני-גייל סופגים, לו נזדמנו לתילו של כל אחד ממלכי הטואטה דה-דנאן. תחת זאת, חש כי שכניו לשולחן מתנועעים במבוכה, ומקפידים לנעוץ את עיניהם עמוק בצלחתם בכל אימת שתעו עיניו של אחד מחברי המשלחת לעברם. הפייטן הצעיר כבש מבטו במיתרי הנבל הגדול, ואחר הגניב מבט אפל לעבר וארלי. אלא שהחכם הזקן לא נראה כמייחס לו כל חשיבות; תחת זאת, ישב זקוף במקומו, ידיו הדוקות על מטהו, ופניו חרושות קמטים ונוקשות כאבן.

מבטה של האישה חלף בין המלך הצעיר לוארלי; אלא שכאשר פתחה ודיברה בשפת לוכלאן, היה קולה שליו וקריר.

"נפל בחלקי הכבוד לשרת כחוזה ויועצת לרוזן החדש של היער, הוד-מלכותו" אמרה, והחוותה קידה מנומסת. אלא, שעיניה הוסיפו לסקור את המלך העליון, כהות וקרות כקרח. "הרוזן גודריק פון הות, נצר לבית באלזיגן-קראוזה, ציווה עלי לשוב ולבקש, בשמו, את אשר ביקש אדוני המנוח הילדריק לפני שנים-"

 

זיגורד צחק.

 

"פנים חדשות, זמירות ישנות"

נדמה היה, כי כמה מחברי המשלחת, וגם וארלי נראה כרוצה לפתוח בדברים בעת ובעונה אחת, אלא שהמלך לא שעה אליו. עיניו של זיגורד היו נעוצות אך ורק בפניה של הקוסמת הזקנה.

"בפעם השניה ביום אחד, אני מוצא עצמי תוהה, הכיצד מהינים המבקשים את עזרתי שלא לכבד אותי בזיו פניהם. אלא שהאדון שלך הגדיל לעשות, כאשר שלח את שליחיו הנכבדים בתקווה כי אקבל את פניהם בכבוד הראוי להם-"

פניהם של הטבטונים, כך נדמה היה לטריסטיין, סמקו מזעם, חולפות שוב ושוב בין המלך הצעיר ושאריות הסעודה הפזורות סביב. חיוכו של זיגורד נמתח עוד יותר, עד כי נדמה למסכה מעוותת, נטולת עליצות.

"שמא, בהיות אותו גודריק שלכם, איך אכנה זאת - נצר לענף צדדי, או גרוע מכך, של השושלת, הרי שטרם למד כיצד פונים ושוטחים תחינה בפני המלך העליון. ממש כפי שטרם למד על... עומק החיבה שאני רוחש כלפייך, ידידה ותיקה".

"הרוזן הצעיר שוטח בפניך את תחינת כל בני-עמינו, הו מלך עליון" ניסה אחד הגברים להתערב "המלחמה כנגד האיחוד המטונף מתנהלת בכי-רע-"
"המצב בחזית המערב הולך ומחמיר, הוד-מלכותך. הם מכשפים מכונות ארורות להלחם למענם-"

"הסו, טבטונים יקרים" אמר זיגורד. העורב הזקן שב וצרח, נועץ באורחים עיניים צהובות וחורשות רע. "הרוזן שלכם בחר בשטיין לשאת את דבריו, ככל הנראה נוכח כבודה המפליג וייחוסה הבדוק. לכן, אשמע אותה ואותה בלבד"

נדמה היה לטריסטיין, כי המסכה השלווה על פניה של הקוסמת מתערערת והולכת. דבר מה בארשת פניה גרם לטריסטיין לתהות, כמה זמן יעלה בידה להוסיף ולהחזיק מעמד.

"אין כל ספק, כי רגשי הכבוד וההערכה שביננו הם הדדיים בהחלט, הו מלך עליון" ענתה. כמה מחבריה נעצו בה מבטים זועמים, אולם דומה היה כי היא מתעלמת מהם כליל. לרגע, תעה מבטה על פני האבן הנוקשים של וארלי, ואחר שבה לדבר "אולם לא באנו לכאן לבקש דבר בעבורי. אינני אלא שליחה-"

"קלאודיה שטיין, מקסימה ומנומסת כתמיד" אמר המלך, וחייך לעברה, חושף טורים של שיניים צחורות, מושלמות. "אולם השליח מייצג את האדון אשר בחר בו, ידידה ותיקה, לטוב - ובעיקר לרע".

 

ניכר היה בוארלי, כי הדברים מעלים את חמתו. ברגע הבא, נשען על מטהו והתרומם בכבדות; עיניו הבהירות רשפו, בעודן ננעצות הישר בפני המלך.

"ואכן, כך עושה בת-האנוש הזו, מדברת בשם אדונה" אמר, גבותיו מכווצות ואצבעותיו מהודקות בכוח על גולת המטה "אין כל סיבה, כי הוד-מלכותו יטעה טעות חמורה ויטריד עצמו בהבדלים חסרי-חשיבות שבין אדם לאדם. לא אבותיה של האישה הזו הם שהביאו את הצלב הטמא ליערותינו, ושרפו את העצים המקודשים-"

עיניו של זיגורד נטפו רעל.

"ותמהני מאד, הו וארלי החכם, מי הוא אביו מולידו של אותו צלב? גם מלכה של לוכלאן רואה ויודע די-צרכו, אף בלא צורך בשירותיך הטובים" בלא התראה, הפך חיוכו לזעם יוקד "אם בריאותך יקרה לך, זקן, מוטב שתמנע מלהורות לי, במה אטריד את דעתי ובמה לא" לחשש, ואחר השיב מבטו אל המשלחת "חזרי לדבר, שטיין. אני מאזין".

"לא יחוסי שלי, ואף לא של הרוזן אשר שלחני, הם העומדים על הפרק, הוד מלכותו" חזרה האישה שכונתה קלאודיה שטיין לדבר; ללא ספק, הרהר טריסטיין, נאבקה קשות בינה לבינה, ממש כפי שארע לו עצמו, שעה לא ארוכה קודם לכן. "אם הנני מטיבה לזכור, הרי שלפני שנים מעטות עמד כאן בהיכל הרוזן הילדריק פון באלזיגן קראוזה, שאין עוררין על יחוסו ודמו העתיק, הוא ולא שליח" הקוסמת העבירה מבט ארוך על ההיכל וקולה התחזק, מהדהד כמבקש להבטיח, כי לא יהיה לוחם בין אנשי לוכלאן אשר לא ישמע את דבריה.
"הרוזן, מורי הדגול, אשר דמכם זורם בעורקי שושלתו, ביקש את עזרת שארי בשרו מול מכונת המלחמה שקמה עליו ועל עמו לכלותם. ומה התשובה אשר ענית לו, הו מלך עליון?"

סומק פשט על פניו של זיגורד.

"אינני חייב להסביר או להצטדק בפנייך, שטיין. באותה עת, היו הדברים מסובכים-"

"מסובכים מכדי להושיט עזרה לאלו שדמך זורם בעורקיהם, אך לא בכדי לשלוח את מנהיגם ריקם, אל קרב ממנו לא חזר?"

הלוחמים מלמלו מסביב; לפליאתו של טריסטיין, דומה היה כי דבריה של אותה שטיין קלעו היטב אל המטרה; פה ושם, נקמצו אגרופים.

'אפילו את דמו לא נקמנו' נדמה היה כי לחש אי-מי.

וארלי התנודד בכסאו, רותח כמי-קדרה שהונחו על מדורה. תחילה, נדמה היה לטריסטיין, כי מבטיו הקטלניים מתחלקים בין אדונו לבין שטיין, כמעט שווה בשווה. אלא שברגע הבא - שמא נוכח המבוכה והלחישות סביבו, הגיע לכלל החלטה ורכן לעברה של הקוסמת, פניו סמוקות ועיניו שחורות מחימה.

"על יחוסו של הילדריק אין עוררין את אומרת, קלאודיה שטיין. ואף לא על עזות פניו המדהימה, אוסיף ואומר אני" זעמו המתפרץ היה כה גדול, עד כי טריסטיין כמעט וציפה לראות אד ולהבות בוקעות מאפו, באופן שלא היה מבייש אף אחת מהסאגות על פאפניר הזקן. "להעז ולהראות כאן את פניו, לאחר שהעז ונטל לו כלה ממחנה האויב, בת לשושלת של עבדי-רומא שסמלם הטמא ענוד על צווארה?! האם לא העלה בכך את חמתה של אסגארד, והוכיח עצמו בלתי ראוי לעזרתנו? האם לא התריתי בו מראש, כי-"

מבטו של החוזה הזקן פלח את קלאודיה, ואזי שב אי-כה וכבש את זעמו.

"וחרף זאת, הציע לו המלך העליון חסד ועזרה - אף אם לא מהסוג לו פילל? אך הוא, נאמן לגאוותו הנלוזה, השיב רעה תחת טובה וסירב".

 

זיגורד הנהן, שמח להחלץ מן המיצר; אלא שקלאודיה לא נראתה כמתכוונת להרפות.

 

"דברים כדורבנות, אך האם באלו, הו וארלי החכם, נימק מלכך את החלטתו אז? תהא אשר תהא כלתו של הילדריק, הרי שהוא וגם בתו היחידה" נדמה היה לטריסטיין, כי צל קודר חלף לרגע על פניה "היו שארי-דמכם".

עננה חלפה על פניו של זיגורד, ולרגע נראה כעושה כל מאמץ שלא להישיר מבט אל עיניה של קלאודיה. וארלי אך הניד בראשו.

"האלים ישפטו את שניהם בצדק, ויכניסו אותם אל שערי ואלהאלה, אם ימצאו ראויים לכך".

"האל- האלים, ואין זה משנה באיזה שם יכנו אותם ברואיהם, ישפטו את כולנו בצדק, ושמא-" מבטה של קלאודיה נטש את וארלי, שב לפלוח את זיגורד בלא רחם "ושמא נגלה במאוחר, כי אנו נשאלים האם ולצד מי עמדנו בעת צרתו. שמא, הם עשויים להסכים עם מורי ורבי המנוח, אשר גרס כי דם עתיק אינו נמדד במגילות יוחסין מצהיבות" הטעימה, מבטה ננעץ הישר בעיני המלך "ואף לא בהתענגות על דברי חנופה הבוקעים מפי נערים בורים ואכזרים, המקיאים את הכזבים שלמדו מהוריהם המוגלגים? אנשי לוכלאן!" הרימה קולה, עד כי התגלגל באולם מקצה לקצה "מי מיושבי היכל זה היה מסב מבטו, בימים עברו, מדמם השפוך של שאריו?"

זיגורד זינק ונעמד לפני כסאו. לרגע נראו פניו כאילו אי-מי הלקם בשוט.

"את מנסה את סבלנותי יתר על המידה בעזות פניך, שטיין. כעת, הילדריק אינו נוכח עוד בכדי להגן-"

"הוד מלכותו!"

"בלום את פיך הארור, וארלי" זיגורד התנשם בכבדות, אולם אי-כה נדמה היה, כי עלה בידו לשוב ולמשול בזעמו "כוונתי היתה, כי אם שוב תהיני ללעוג לאומץ ליבם של יושבי ההיכל הזה, ידידתי הותיקה, אתקשה מאד לזכור את קדושתה של הכנסת האורחים. כעת צאי - צאו מכאן כולם, בני-אנוש; הראיון תם. את תשובתי תקבלו ביום המחר. לכו!"



* * *

טריסססטייין... נשבעת להגן עלי, נשבע...
הקול הלוחש, קר ומת כחורף עצמו, כמעט והקפיץ את טריסטיין מהכסא.
"אינסה?"
אלא, שרוחה של אינסה המתה לא נראתה בשום מקום; רק להבות עוממות רחשו באח, ורוחות החורף יבבו באין מעצור מעברו האחר של קיר העץ. המבנה העלוב שהוקצה לטריסטיין היה שרוי בעלטה, אווירו כבד מריחות פחמים וקש לא טרי. אי-שם בקומה העליונה, התהפכה רוואנה על מיטת חוליה ומלמלה... האם קראה בקול כאשר נרדם, קוראת בשמו של מכר ישן?
"המקום הארור הזה טורף את דעתך עליך" מלמל, וקם בכבדות מהכסא "אינסה... ושאר יצירי רפאים שבאים בחושך-". היה זה אות רע, בלא ספק. "הכפור והבדידות האלו- לו לפחות, היה לך אויב להלחם בו..."

הזבוב זמזם קלושות בכלובו, שולח בו מבט ידעני; אחר, כבה הבוהק בעיניו והוא השתרע כישן על רצפת כלובו. 'מעמיד פנים, כרגיל. אם הוא לא ער ומצוטט לכל דבר, שמי אינו טריסטיין'.

טריסטיין חזר לשבת, מוחה באיטיות את מצחו; אלא שאז, שבו ונשמעו הלחישות מן העבר השני, ברורות וחזקות מקודם.

מתגבר על הרעד שחלף בו, התאמץ טריסטיין להזכר בכישוף פשוט.
היא לא יכולה היתה לרדוף אותי עד כאן, לא יתכן- הרהר, בעודו מתאמץ להתרכז ולשלח את כוחות הקסם הקלושים שיצר אל עברה האחר של הדלת. ואז, בלא התראה, הפכה יבבת הרוח לשאגה רמה, אשר הכתה באוזניו בלא רחם. טריסטיין עיווה את פניו; אם ניסו אי-אז מוריו ללמדו כיצד לשלוט בעוצמתם של לחשים, הרי שהעלו חרס בידם.

"אינסה?"
אלא שברגע הבא, משהפך הכישוף את המלמולים הקלושים למילים, נשם טריסטיין לרווחה; לא היתה זו רוח רפאים נקמנית שעמדה על מפתנו, לפחות עדיין לא. תחת זאת, הגיעו לאוזניו קולותיהם של גבר ואישה, אשר ניצבו ככל הנראה על סף המפתן, והתווכחו ביניהם בלחש.

לרגע, קמץ טריסטיין אגרופים, זועם על הקלות בה הניח לפחד לשטות בו. אחר, גברה סקרנותו על כעסו והוא עשה אוזנו כאפרכסת; שפתם של הדוברים דמתה למדי לשפתם של אנשי לוכלאן, עד אשר עלה בידו לקלוט רבים מהמשפטים שנאמרו.
"אבודים לגמרי, ואת אחראית לזה" נהם גבר כעוס, מוסיף עוד מספר מילים שלא עלה בידי טריסטיין להבין "עכשיו לא נקבל כלום, אחרי שנתת לגאווה הארורה שלך... להתפרץ על המלך בכזו צורה! עם כל הכבוד, מההתחלה לא היה צריך לשלוח דווקא אותך לכאן-"
"ומי מהמכשפים הטבטונים, מלבדי, מסוגל לפתוח את השערים שבערפל?" השיבה האישה; פעם נוספת, הוסיפה דבר-מה בקול נמוך ומהיר, שלא היה לטריסטיין כל סיכוי לקולטו; הגבר השיב מענה נזעם, ונדמה היה לטריסטיין כי הוא הולם באגרופו על ירכו.
"האם לא האזנת לדברי בהיכל? אותו נבזה לא היה משיב תשובה אחרת, גם לו הילדריק היה עומד כאן במקומנו-"
"לכל הרוחות והשדים, שטיין! אם כך, מדוע אנו מבזבזים את זממנו? אם המלך הזה-"
"משול בעצמך והנמך את הקול, בבקשה. זיגורד אינו חזות הכל-".
הגבר שב והתרעם, והאישה שבה והיסתה אותו בתקיפות. טריסטיין נרתע לאחור ברגע האחרון ממש, בטרם נקשה ידה בדלת; תחת הכישוף שהטיל, נדמו הנקישות החלושות לסופת רעמים.
 "האם נוכל להכנס, הוד-מעלת הנסיך מק-רויך?" שאל קולה של האישה מן העבר האחר "אנו אנשיו של הרוזן-המכשף מפרוסיה, ונשמח אם תוכל להקדיש לנו מעט מזמנך".
טריסטיין העלה שמץ חיוך מלגלג, אולם מיהר ופתח את הדלת. משב קפוא יבב וחדר פנימה, ועימו אורחיו הלא קרואים; שני הצללים בכניסה גבהו ולבשו צורה ודמות, כאשר צעדו אל תוך אור הלהבות, מנערים את השלג מגלימותיהם העבות.

"הבארון רוגמונד פון פאלקנשטייף וקלאודיה שטיין מודים לך על הכנסת האורחים, הוד-נסיכותו" אמרה האישה, עיניה הכהות סוקרות במבט בוחן את החדר; לרגע, התעכבו על הכלוב שליד האש, וטריסטיין הבליע גידוף. בחפזונו, שכח להסתיר את ידידו המפוקפק מאחורי שמיכה, כפי שנהג לעשות כל אימת שהגיעו המרפאים לטפל ברוואנה.

"חיית פלא מעניינת אתה מגדל, הוד-נסיכותו"
"טריסטיין מק-רויך יספק אותי" השיב הוא, מעדיף שלא להרחיב בדיבור אודות החרק המאוס. "לעונג הוא לי לארח פנים ידידותיות במקום הזה-"

אם אכן אתם ידידים. לבטח, את אינך שוטה די הצורך לחשוב כי דווקא אני אוכל להטות את ליבו של זיגורד לטובתך- הרהר בעודו מוביל אותם אל השולחן, ומנסה להיזכר במעט שסיפרה לו אידיין אודות אותם מכשפים טבטונים. המחשבות התרוצצו במוחו, בעודו עונה על ברכות הנימוסין בלשון חלקות, ומוזג יין אל תוך הגביעים. שמא ישכיח מהם טעמו של יין משובח את הזבוב הארור? האם לא יאפסו סיכוייו כליל, אם יגלה זיגורד כי אירח את שנואת נפשו?
'אוה, אין סיכוי שיאפסו יותר משהם אפסיים עכשיו. אפילו החרק הארור מבין זאת היטב, ולא מחמיץ הזדמנות לזמזם זאת באוזני המסכנות. ומי יודע?' ענה קול אחר, מענג בהרבה, בתוך ראשו. 'אולי דווקא רצוי להרגיז מעט את הגור השחצן. מה נותר לך להפסיד?'
עד מהרה, מילא ריחו הנעים של יין כרמים מתוק את החלל שליד השולחן; טריסטיין מזג עוד ועוד מן הבקבוק המכושף, מתחמק משאלותיה של קלאודיה ומעודד את חברה לפרוץ אל תוך הדברים ולתנות את צרותיו. משימה זו, האחרונה, לא היתה קשה מדי; המכשף הסמוק והמזוקן לא נזקק לעידוד רב מדי, וככל שהוסיף לשתות, כך גבר השטף שבקע מפיו: ערבוביה קולנית אודות בגידה, מנהיג שנפל, מכונות מלחמה רועמות, פקידים אטומים ואי-צדק, אי-צדק השורר בכל.
"עם כל הכבוד לקלאודיה שלנו, שהיתה זרה עד שהרוזן המנוח נטל אותה אליו ולימד אותה-" הבארון המזוקן הבליע שיהוק "את הדם השפוך צריכים לנקום שארי הדם, והשרץ הזה אפילו לא חלם לנסות-"
פעם נוספת, דימה טריסטיין לראות צל אפל חולף על פניה של קלאודיה, משהוזכרה נקמת הדם; אלא שהיא לא אמרה מאומה.
"הבנתי, כי נתגלעה מחלוקת בין המלך העליון לבין הרוזן שלכם?" שאל טריסטיין במתק-שפתיים.
"בהה! התגלעו נישואין, הייתי אומר – ואולי הוא צודק, כי ההיא" הבארון התנשף, סמוק יותר מתמיד; ניכר היה, כי אינו רגיל ליין הבא מכרמי הטואטה דה-דנאן. טריסטיין הבליע גיחוך "איך קראו לה - אמאנדה? היתה זונה שהמיטה עלינו חרפה, וגם נוצריה ארורה בנוסף לכל-"
"המלך והחכם הזקן שלו ציפו, כי הרוזן המנוח יתחנן בכדי שישיאו אותו לאחת משלהם, חסרת עוצמה ותואר ככל שתהא. אלא שהרוזן סירב להם, והעדיף לשאת בת לשושלת עתיקה של בני האדם. לא הרחק מארצם, התנהלה מלחמה גדולה כנגד מכשף שכינה עצמו אדון האופל. חובתו של אדוני המנוח היתה לאחד את שני הבתים אל מול הסכנה-"
"ובשכר-זה, קיבלנו את עושת הצרות הארורה ההיא" נהם הבארון, שוקע באיטיות אל תוך כסאו. עד מהרה, החלו עיניו נעצמות; ראשו נשמט בהדרגה לפנים, עד שנח, רוטט ונוחר, על פני השולחן.

"טוב ויפה, הנסיך מק-רויך" קולה השקט של קלאודיה מחק במהירות את החיוך שהסתמן על-פניו. עיניה הכהות של הקוסמת ננעצו, בלא אזהרה, הישר בתוך עיניו. "וכעת, לאחר שיין התילים העתיק שלך הותיר אותנו בארבע עיניים, שמא נוכל לגלגל שיחה שקטה?"

 

טריסטיין נדרך כולו; כה צפוי, טיפש שכמותך. חשבת ברצינות שתוכל להערים על זו? ספק גדול, הרהר בינו לבינו, אם אחותה הזקנה של אידיין היתה נופלת בתרגיל כה צפוי... וזו היתה חכמה ומסוכנת ממנה.
"ומדוע זכיתי לעונג?"
קלאודיה הרימה גבה.
"מספר בעיות חמורות העומדות על הפרק, המטרידות אותנו ואותך גם יחד" אמרה "וגם מכרה משותפת מן העבר-" מבטה תעה לרגע על פני החדר.
"בהרהור שני, מוטב שנדבר במקום אחר- " הוסיפה בחומרה, מחווה בידה לעבר מדרגות העץ. "אוזזזניים לכותל, אם ירדת לסוף דעתי".
טריסטיין נאבק שלא לפעור את פיו בתדהמה.

עד כאן, מק-רויך. הפעם הפכת לחמור מושלם... ומה היא יודעת על השרץ, אם בכלל?
"הוא אינו מזיק-" שיקר במצח נחושה, אולם הניח לקלאודיה להובילו במעלה המדרגות החורקות, הרחק מהאח ומהכלוב הגדול שלידה. האור האדום דעך ככל שהעפילו, מותיר אותם זה לצד זו בעלטה הדחוסה.
"קשה לומר שלא ציפיתי לזאת" שיקר טריסטיין פעם נוספת, מתאמץ לגייס שמץ מחיוכו הישן, חסר הפחד. "אני מאזין".
"אם כך, בוודאי שהינך מצפה גם לעתיד להתרחש בקרוב מאד" השיבה היא "ואין צורך להרחיב במילים, מה התשובה שנקבל - אנו ואתה גם יחד. אלא, שישנם דברים גרועים יותר, והם נסתרים עדיין מהעין".
'כל עוד ניתן יהיה לנעוץ בהם חרב, אהיה שמח בחלקי' הרהר הוא, עוקב בזהירות אחרי פניה החיוורים של בת-שיחו.
"אלא שבטרם נגיע לכך, ברצוני לשמוע מעט על גבירתך"
"המלכה אידיין?"
"אכן ואכן. אדוני המנוח הכיר את דודך, לפני שנים רבות; ובאשר לי, אודה ואתוודה שיש לי... עניין מקצועי מסויים באידיין זו, ובדרך בה נגה עליה חסדם של אלי האי הירוק. לא אכחיש, כי הזדמן לי להכירה לפני שנים, בשם ובצורה מעט אחרת-"
אז לכאן את חותרת, זקנה ערמומית? חיוכו של טריסטיין הפך מתוק ולעגני יותר. מכירה, אכן... ואם היית ידידתה, קראי לי מק-אלן.
"לצערי, כמעט ואינני יודע דבר על אודות הפרשיה ההיא" השיב, ומשך בכתפיו "לצערי הרב, מעולם לא ניחנתי בהבנה עמוקה של תורת הכשפים. החרב קסמה לי-"

"פרו... פסור... שטיין?"
"רווואנה?! איך יתכן כי... לומוס!"

האור ניתז בזיקים בהירים משרביטה של קלאודיה, מנפץ את העלטה לגזרים; טריסטיין שפשף את עיניו, בעוד הצללים נסוגים לקרן זווית, חושפים את עליית הגג הצפופה במלוא עליבותה.
"זו באמת - את, פרופסור? חשבתי שאני... סתם קודחת..."
פניה החיוורים תמיד של קלאודיה לבשו כעת גוון של סיד, אלא שדומה היה כי לא איבדה ולו רגע; בטרם הספיק טריסטיין לחשוב על דבר-מה לאומרו, כבר כרעה מעל מיטתה של הנערה החולה, מסיטה את שערה הכהה והלח מפניה, ובוחנת אותה במהירות ובמיומנות. אחר, שלפה את שרביטה ולחשה כישוף מורכב. נוגה אדמדם התפשט סביב, ואחר דעך; נדמה היה לטריסטיין, כי האוויר עצמו הפך רך יותר, וחמימות מוזרה פושה בו.
"מה פגע בה?" תבעה קלאודיה, בלא להסב פניה.
טריסטיין נאבק לחשוב במהירות. רצוי שלא ימעד בלשונו שוב; לא כעת. לרגע, התגלגלה מחשבה מטרידה במוחו; אם הקוסמת הזו היא מכרתה או שארת בשרה של רוואנה, הרי שלא תשמח במיוחד אם תגלה כי-
"המ- אביר לבן וקפוא ביער. לימדתי אותו שיעור בלוחמת חרבות, כמובן – אולם בטרם הספקתי להניס אותו בחרפה, הספיק אותו יצור מקולל לשלוח בה קללת כפור שלא החטיאה".

קלאודיה שלחה בו מבט מהיר; עיניה, כך הבחין, היו נוקשות כאבן ונטולות חיבה.
"בזאת הספקתי להבחין. אני זקוקה בלא דיחוי לפירות טריים ולמספר רכיבי-כישוף. המרפא שטיפל בה - אם רצה להחמיר את המצב, הרי שעשה מלאכה מצוינת. ודבר נוסף" הוסיפה בקול קפוא "של מי היה הרעיון, לשלוח נערה צעירה כמותה למקום הזה?"
"המלכה אידיין-" החל טריסטיין אומר, ומיד התחרט על כך. עיניה של קלאודיה הצטמצמו לפסים צרים, באורח שלא נשא חן בעיניו.
"אם כך, הרי שקסם התילים הנשגב לא שינה אותה יתר על המידה".
"פרופסור שטיין..." רוואנה הרימה יד רועדת, מנסה לאחוז בצווארונה של קלאודיה. "את חייבת... לשמוע-"
הו לוך, הרהר טריסטיין ביאוש. לא הסיפור הישן על מעללי הרעים, לא עכשיו!
"שמרי על כוחך, יקירתי" השיבה קלאודיה, קולה חוזר ללבוש גוון רך. "אוציא אותך מהמקום האפל והמורעל הזה מהר ככל שניתן-"
"לא... לא זה. אבל את..." רוואנה לעלעלה, נאבקת לאוויר, ועגלי זיעה שבו ונטפו על פניה, או שמא היו אלו דמעות?
"את חייבת לדעת... אני, אני ראיתי אותה כאן. שיריון של כסף... קרה כמו קרח..."
"יקירתי, סיוטים רודפים אותך. אנסה לרקוח לך שיקוי נגד-"
"לא, לא... היא, אני באמת ראיתי אותה... קרימ- הילד... היא לא מזהה אותי בכלל" קולה של רוואנה הפך להתייפחות. "ולקירי- כמו... מכונה. רק למלא פקודות, היא אמרה- של אס- גארד ו... המלך הגדול-"

קלאודיה התרוממה ממקומה; לרגע, היתה ארשת פניה כה מבעיתה, עד כי נדמה היה שאלאיל עצמו היה מבכר שלא לעמוד בדרכה: לפחות כרגע.
"לציית ולשרת את המלך... כעת אני מבינה" אמרה בקול שקט, שקט מדי. "ועל התועבה הזו תשלם מחיר יקר, וארלי; אני נשבעת".

 

 

 

reply

view replies