היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 

reply

view replies



 

סקוטי

 

 

גבוה למעלה, התעבו הצללים על אדן החלון; אור היום האפרורי החל דועך, והכאב - הכאב, הוא לא דעך לרגע, צורב וקודח בחזה כטפריו של גרינדילו מורעב. שובלים שורפים זחלו בלא חפזון על לחייו הלוהטות של סקוטי המילטון, יורדים מטה אל תוך גופו הרועד. בתחילה, בכה וקילל במשך שעות, מטיח את המילים הגסות ביותר שידע אל תוך אווירו המעובה של החדר בו נכלא. אלא שאט-אט, אזל קולו וצעקותיו הפכו ללחישות.

'לא שזה משנה בכלל, יקח הגרים את כל הבני-זונה האלו' הרהר סקוטי, בעודו מפליט חרחור מיוסר. אם בני אדם נורמליים מצאו לא פעם דרכים מקוריות להתעלם ממנו, למה אפשר לצפות מיצורים חיוורים וקפואי פנים, שאיכשהו הצליחו להמלט מתוך איזה מוזיאון חשוך של ימי הביניים?

באחת המיטות הסמוכות, הכריעו הפצעים והקללות האפלות את אחד הפצועים; בעוד קרני האור האחרונות דועכות בחלונות הגבוהים, בהה סקוטי באדישות במרפאים המכסים את פניו בסדין, ומוציאים אותו מן הדלת והלאה. אחד היצורים הארורים נפנה אל סקוטי, ולרגע ניצב גבוה מעליו, מקשקש דבר-מה בשפתו - פעם נוספת, וודאי, מציע שיבלע את אחת העיסות הדוחות שאותם יצורים העזו לכנות מזון.

סקוטי הפך את פניו אל הכר הלח, ועשה עצמו כלא שומע.

הוא לא רעב בכלל, החליט; בוודאי לא לזבל הארור שלהם... וכאילו שהם לא יודעים, עד כמה זה לא משנה בכלל; שום דבר כבר לא משנה. רק הבור החשוך, הפועם, עמוק בתוך בית החזה, במקום בו ענד את שכיית החמדה הסגולה, את האוצר - האוצר המתוק שנגזל ממנו. אילו היה חזק יותר, היה בוודאי צוחק בבוז: הם, השוטים החיוורים, יכולים לעמוד מעליו מהיום ועד מחר בארשת מלומדת, ולקשקש על זה שהוא מחלים, שסבל רק מכמה שריטות עמוקות ופגיעות שטחיות של לחש. הם... מה הם יודעים בכלל?

הלחות המציקה גברה, זוחלת מתוך עיניו אל אריגיו הרכים של הכר.

'גנבים ארורים, את הכל לקחתם ממני...' ריצדה המחשבה בתוך העלטה הכהה של מוחו 'האוצר שלי, ואפילו את פוסי המטומטמת שלי-'

 

פוסי שלו התפגרה לגמרי, כן... ממש כפי שמתה אלכסנדרה.

אבא, מרשים ומחוכם מאד בעיני עצמו, טרח לבוא לבקרו אתמול. בוודאי חשב כי המהמר הלא-יוצלח שלו, עמום מכדי להבין את דבריו, בעודו ניצב גבוה מעל המיטה ומבשר לסקוטי בקול חסר רגש כי רעייתו לשעבר, אלכסנדרה ליסטר, מצאה את מותה: קללה אפלה רבת עוצמה השתחררה במועדון בו בילתה בסמטת אקאלון, והפכה את הכל לתופת בוערת.

סקוטי, מצידו, לא טרח לנסות ולתקן את טעותו של אביו, אלא הוסיף לשכב על הגב, בוהה מעלה במבע מזוגג.

'איך הזקן הארור יכול להבין, אם אפילו אתה לא מצליח?' תהה, לא בפעם הראשונה. 'בחיי המזל הדפוק שלך שאתה מוזר, סקוטי המילטון. היית צריך לילל משימחה על זה שהסחטנית הבכיינית הצליחה להתפגר. יותר היא כבר לא תעשה הצגות מול הקסמהדרין... חסל סדר דמי-מזונות של חמש-מאות אוניות זהב לחודש. ובכל זאת- בכל זאת, מה?!'
יתכן, הרהר בינו לבין עצמו, כי הוא חלש מכדי לשמוח; ואולי פשוט פחד, משום שגרושתו המתה הרבתה לבקרו, כמעט בכל פעם בה הצליח לעצום את עיניו. לרווחתו, בחרה אלכס להתנהג יפה באותן פגישות מוזרות. בפעם האחרונה שנרדם, טיילו יחדיו בסמטת דיאגון, זרועו שלובה בזרועה הדקיקה והכמעט-מושלמת; הם הילכו בלא חיפזון בין חלונות הראווה שוקקי הקהל, מביטים בארנקים מעור דרקון ונכנסים לוויכוח מטופש ורווי צחקוקים על עניבה עתיקה ומטופשת, מעוטרת בנוצות היפוגריף. אחר-כך, ניסתה אלכס להרגיע את זעמו בקול מתוק ממשי, לאחר שהצליח - סקוטי לא זכר כיצד – לתת לאחותה הקטנה והגועלית להוציא אותו מכליו.
"יקירי, אני בהחלט מודעת לזה שאחותי יכולה להיות קוץ רציני בתחת, אבל היא רק ילדונת עם הרבה עצב מאחורי הפה הגדול שלה. אתה הרי יודע שאין לה אף אחד בעולם חוץ ממני, אחרי שאמא המסכנה-".
החלום התפוגג בפתאומיות כפי שהחל, וסקוטי שב ומצא את עצמו שוכב לבדו, מאד לבדו, עיניו הרטובות בוהות בחשיכה. נבוך ומתוסכל, שב ועצם את עיניו בחוזקה, אולם אלכסנדרה סירבה לזכור, מותירה את בעלה לשעבר עם מחשבותיו.
כיצד... כיצד הכל התמוטט מהר כל-כך, קצת אחרי חג המולד ההוא? קלפים, בזבוזי ענק ומריבות עם לאוקונדרה המכוערת היו תמיד, וגם אישתו המתוקה לא היתה תמיד מלאך נאמן כפי שטענה בדמעות שליש לפני הקסמדהרין; סקוטי ידע, ובדרך-כלל שתק: שהרי הפוסל - במומו הוא פוסל.  אז מה, לכל הסוהרסנים ושאר השדים, קרה להם פתאום? בחג המולד, עדיין חגגו; אחר-כך, כאשר הגיעה הידיעה הנוראה על סלדן המסכן ואשתו, עדיין עמדה לצידו ואפילו לא התנגדה לזה שיקחו את בריאן הקטן אליהם ויגדלו אותו. האם לא הסכימו שניהם, בפה מלא, שהטרחה הזו עדיפה בהרבה על האפשרות שבנו של סלדן יגדל אצל הזקן השחצן והארור?

גם כעת, בעודו שוכב לבדו בחדר הפצועים הריק, הוסיף סקוטי להפוך בשאלה. אחד המרפאים פסע לידו בלא אומר, מדליק מחדש את הקטורת שכבתה. ריחות חריפים, רעננים, התפשטו בחדר, סופגים את ניחוחות הזיעה והמוות.

'אז מה לעזאזאל קרה לנו, אלכס? ו... מה זה כבר משנה עכשיו?'
כעת זה בהחלט חשוב כשלג דאשקתד, הרהר סקוטי, בעודו בוהה בלהבות הקטורת הדקיקות, יוקדות אל תוך האפלה.

'הרי - אתה רצית שהיא תמות, אחרי שאמרה לך כאלו דברים מגעילים בקסמדהדרין, עמדה שם ושיקרה, שיקרה ושיקרה. אתה רצית שזה יקרה, לא? הלכת וגררת את עצמך לבר, ושתית עם החברה' לכבוד זה עד שנעשית שיכור כמו שרק אתה יודע להיות. אפילו הכרחת את הכושי ההוא- איך קראו לו? להעמיד פנים שהוא מטיל איזו קללת וודו מזורגגת על בקבוק הויסקי. אז הנה, אלכס מתה, וגם פוסי מתה - ממש כמו שסלדן מת. ואתה, הנה אתה שוכב כאן כמו כלב, תקוע באיזו חומה סיוטית מימי הביניים, ואף אחד לא שם זיין על זה, אם תחיה או תמות. איזה יופי זה שמשאלות מתגשמות, הא?
סקוטי שב וטמן ראשו בכרית.
"עזוב כבר את אלכס" מלמל מבין שיניים חשוקות "התולעים אוכלות עכשיו את מה שנשאר ממנה. עדיף שתנסה להזכר איך - האוצר... איך לעזאזל אתה משיג אותו שוב, וחותך את הגרון המזויין של מי שגנב לך אותו..."
ככל שהתאמץ, לא עלה בידו לזכור אלא פרטים מעטים ממה שקרה אז, לפני שהתמוטט. הכל היה הזוי, כל-כך הזוי: הוא, סקוטי הפחדן שכל אחיו צחקו על איך שזרזיף של דם גורם לו להתכווץ כמו קיפוד, השתולל וצרח כמו קרברוס חולה כלבת. בהתחלה - בהתחלה הם שיחקו קלפים, את זה זכר יפה, איך שהתפתה ובפעם המי יודע כמה הימר על מעט הכסף שהצליח להוציא מהזקן שלו. אייברי רב קצת עם השמוק הצעיר ההוא, הורנבלאואר, ואז... אז גנבו לו את האוצר שלו. במטושטש, זכר שרדף אחרי הגנב, והיו קרבות... קללות נוראות עפו מסביב, ודם; כל-כך הרבה דם בכל מקום. הפרפורים האחרונים של פוסי... הנשימה הרוטטת, האחרונה... ואז הפנים המזוגגות שלה, זרוקות כמו זבל על הרצפה הקרה, לפני שהכל החשיך.
'הגנב מת, או לא?' שאל את עצמו; הזעם שב וחלחל לתוכו, גורם לו לחרוק שיניים ולהדק אצבעות. 'כדאי לו שיהיה מת, כי אחרת אני-'
סקוטי נטל נשימה ארוכה, נאבק לחזור לשפיות 'ובעצם, מי יודע? אולי דווקא עכשיו, יחזור המזל הארור שלו וירים אותו למעלה. כמה קלפים טובים, רק כמה קלפים טובים, ואולי הוא ירוויח-'

אי-שם, גבוה בתוך העלטה, השמיעה קרן סיירים את קולה העגום. התקיעה הממושכת הדהדה במוחו, בעוד עיניו שבות ונעצמות.
אתה חייב קצת מזל חבר, דחוף-
אבל האוצר היפה שלי, הוא הלך...
אבא... יגמור אותי... על זה-
כאילו אני... כאילו אני בכלל צריך אותו,
הוא והאחוזה... שלו...
אלכס...


נדמה היה, כי רוחה של אלכס שמעה אותו קורא לה, משום שהאפלה הפכה בהדרגה לאור מנצנץ, וניחוח מתוק של מאכלי חג. הטרקלין הישן של האחוזה היה ססגוני ושמח, ממש כמו שסקוטי אהב; סלדן ואשתו, ואפילו אלכס - כולם לבושים בהידור, שרים שירי חג טפשיים וחמודים.

אפשר היה לקרוא לזה חג מולד בחיק המשפחה, או מה שנשאר ממנה, ליתר דיוק. הזקן הארור לא טרח לכבד אותם בנוכחותו, ונעלם עוד פעם - אם לא בכדי לנאום בפרלמנט של המוגלגים, אז לאחד מעיסוקיו המוצללים. מרדית' נודתה וניתקה קשר לפני שנים, בגלל הנישואין שלה, ואחיו הבכור מת במלחמה, כשסקוטי היה רק ילד קטן.
וגם אתם כבר מתים, כולכם. הזכיר קול קטן בראשו של סקוטי. אפילו את, מותק. חבל שלא הספקת לתת לי זיון אחרון לזכר הימים הטובים, לפני שהגוף המושלם הזה שלך נקרע לחתיכות.

בין אם בגלל זכרונו של סקוטי, ובין אם מסיבה אחרת, החלה השירה להתעמעם ולדעוך; אולם סקוטי סירב להתעורר, לא לגמרי. תחת זאת, חש במעורפל כיצד הוא שוכב הלום יין על השטיח המפואר של אבא, ואלכס המעולפת מעורטלת בזרועותיו. כנראה הם המשיכו במסיבה פרטית, אחרי שסלדן עזב- רק הוילונות המפוארים והמיושנים עד אימה המשיכו לרשרש, ורוח קרה חדרה פנימה. למה לכל הרוחות היה צריך להוריד את החולצה שלו לפני שהחליט להתפרק על הרצפה? משהו, גמדון הבית או אחד החפצים המכושפים, כבר בטח ילשין לאבא על מה שהם עשו על השטיח היקר שלו-
כמו בתשובה, חרקה אחת הדלתות, והחלה נפתחת באיטיות.
אוי, איזה חרא.
"אבא?"
אבל הדמות האפלה שהסתמנה מולו לא היתה הרוזן המילטון; כלל וכלל לא. תחת זאת, מצא סקוטי את עצמו בוהה באישה גבוהה, שערה הבהיר אסוף על ראשה בפקעת גבוהה וקודרת. צעד אחר צעד, התגנבה אל תוך הטרקלין, שרביטה שלוף ודרוך בידה.

סקוטי נמלא פליאה.
"מרדית?"
הדמות סבה לעברו מיד. פניה של אחותו היו מיוסרים וחרושי קמטים, כאילו היתה זקנה כמו אבא, לפחות. אולם, עיניה יקדו באור מפחיד. השרביט הושפל, קרב לעברו באיום איטי, התמקד...
"מרדית, מרדית, מה את עושה? אחות, לא!!!"

סקוטי ניסה לצרוח, אולם פיו בגד בו. אור צורב הכה בו... וברגע הבא, שב ומצא עצמו במיטה; פניו וגופו שטופים זיעה קרה.
"עכשיו אתה באמת משתגע סופית, חבר" מלמל, וצבט את עצמו "זה בגלל כל המתים והדם, על בטוח, וגם בגלל התליון המזורג שהקפיץ לך את כל הברגים-" מחשבה חדשה פשתה במוחו, גורמת לו לקפוץ אגרופים.

'זה אבא, אולי הוא ידע מה עומד לקרות לך, כשנתן לך את התליון ההוא. כן, זה בטוח - הזקן הארור פשוט רצה שאני אתפגר ככה. ואולי, אולי אפילו בשביל זה הוא הכריח אותך לבוא לכאן, אל החומה המפושתנת הזו. אז, בדרך הזו רצית לקחת את בריאן הקטן אליך, אבא'לה חמוד שלי?

"תחשוב, חבר. אתה חייב, חייב לחשוב מהר" אמר בקול; פרץ כאב דקיק חלף בגופו, כאשר התיישב במיטה והביט על סביבותיו. חדר החולים היה חשוך וריק; סקוטי יכול היה לשמוע את רחשם החרישי של השומרים, מעברה האחר של הדלת. נרות הקטורת דעכו עד לאחרון בהם. רק אי-שם, גבוה והרחק מעל ים האפלה, הודלקה משואה בודדת על אחד הצריחים.
'אין סיכוי שמרדית היתה בחג המולד ההוא, כשאתה ואלכס השתובבתם על השטיח' הרהר. ממש כפי שלא היתה בחג המולד שלפניו, וזה שלפניו והלאה: את כולם בילתה הרחק משם, בלונדון, עם המשפחה החדשה שלה. 'הלוואי עליך, הא?'

משואה נוספת נדלקה, שלהבתה עולה גבוה תוך אוויר הלילה.

'זה רק בגלל שאתה משתגע כאן. זה הכל' שכנע את עצמו; כאב נוסף חלף בגופו, אולם סקוטי התעלם ממנו.

'זהו, אתה חייב – פשוט, קח את הרגליים ותתחפף. כאן אתה בידיים של אבא, ובחיים לא תבריא. הוא כבר יעשה עוד משהו מרושע-  קדימה, חבר. קדימה!'

סקוטי נאבק לאמץ כל שריר בגופו ולהתרומם; הכאב גבר, מתפרץ אל תוך שרירי רגליו, אל תוך הגב והזרועות... סקוטי התנודד באורח מסוכן, ונשען בכבדות על הקיר.
"איפה השרביט שלי?" התנשף "אתה חייב... הפצעים שלך, זה שום-כלום, ככה הם הרי אמרו, המרפאים-".
אלא שבתוך רגע קצר, הכריע אותו הכאב, מאלץ אותו לשוב ולהתיישב על המיטה.
'קח אוויר ותנסה שוב' דרבן את עצמו, יודע בכל ישותו שהוא חייב לעזוב את הכל: את שכיית החמדה הסגולה שלו, את אלכס - אחרת יגמור במחלקה מסויימת מאד בקדוש מנגו. מחשבותיו התרוצצו במהירות בתוך ראשו: יום אחד, בקרוב, הוא יהיה בריא כמו שור, ושוב במאה העשרים ואחד, בעולם של בני התרבות. ואז - אז כבר ימצא דרך להתנקם בזקן שלו על הכל...
"בחלומות הלילה - שלו – הוא יראה שוב את בריאן - " התנשף "אפילו אם אני - אצטרך לקבץ נדבות -"

 אלא שהחולשה והכאב היו חזקים ממנו; פעם ופעמיים, נטל אוויר וניסה להתרומם, רק בכדי למצוא עצמו נאבק שלא לצרוח מכאב - רגע לפני ששב וקרס אל תוך סדיניו שטופי הזיעה.

 

סקוטי לא זכר כמה זמן נאבק, אולם היו אלו קולות מתקרבים, שגרמו לסקוטי לחדול מכך, ולגלוש במהירות אל מתחת לשמיכה. שומר הצדיע, מעברה האחר של הדלת, ושיריונו שקשק קלות.
"אני סבור שהוא התעורר לזמן קצר, הלורדים. לפני זמן לא רב-" אמר קולו, מטובל באותו מבטא אירי שנוא.

כמאליו, התחפר סקוטי בתוך הכר, משים עצמו כמוטל כאבן שאין לה הופכין.

"אז מצבו משתפר, הא?" נהם קול גס "ככה חשבתי".

"ואני שב ומסביר לך, מר לורנהיים, שאין כל טעם לחקור אותו עכשיו" ענה קולו הצונן של אבא, גורם לסקוטי להתכווץ בתיעוב "בני נמצא, למרבה הצער, בכהות חושים מוחלטת, וסובל מסיוטים והזיות אפלות. למרבה הצער, לא עלה בידו אף להגיב כאשר נאלצתי לבשר לו-"
"כמה אצילי מצידך" ענה קולו המתנגן של גבר שלישי.
סקוטי שינה בזהירות את תנוחתו, באורח שאפשר לו להציץ בזהירות מבעד לשולי השמיכה. אבא, הדור כתמיד, ניצב בפתח, ולצידו אותו סוס ביצות גס - הפרא שזקנו הכהה מגיע עד לגרזן התקוע בחגורתו.

'זה אפילו כבר לא ימי הביניים, הטיפוס הזה' הרהר סקוטי  'זה פשוט מתקופת האבן-'
נדמה היה, כי הברנש המזוקן לא אהב את דברי אבא, בלשון המעטה.
"אתה תקרא לי לורד אולדמור, לטובתך האישית" נהם "יש לי, תודה למרלין ולכל האלים, קלאן חזק וגדול פי כמה מאשר יהיה לך אי-פעם" מבטו האפלו שב והוסב אל עבר מיטתו של סקוטי "ולגבי הבן הלא-יוצלח שלך, תשאיר אותו לי. אני כבר אוציא אותו מההלם, גם אם אצטרך לכשף ברזל מלובן בשביל זה. אני, נמאס לי כבר לחכות ולשמוע תירוצים ארורים. היצור הרופס הזה הוא היחיד שראה את התופת וגם נשאר חי כדי לדבר על זה, חוץ מהבוגד הנעלם וחצויית-הדם המגעילה, ושניהם הצליחו להעלם כמו נארל בערמת תפוחים-".
אבא משך בכתפיו.
"אני ראיתי לפחות את סופו של אותו ארוע אומלל, כפי שהבהרתי לך לא אחת" השיב. סקוטי נדרך; כעת, יכול היה להשבע כי אבא קצר-רוח ומודאג, מתחת למסכה היהירה והצוננת שעתה. סקוטי ידע, מאז ומעולם, להבחין בתנועות שרירים דקיקים והבעות פנים קטנות: ליד שולחן הקלפים, היתה מיומנות שכזו כמעט בגדר חובה.
"להזכירך, אני זה שהדף במו-כשפיו את יצור הרפאים מהטירה" אמר אבא "ודיווחתי את כל אשר ראיתי לליידי אנדרומדה, בלא כחל וסרק. אייברי הבן היה בוגד, בכך אין כל ספק. ככל הנראה עלה בידו להכניס את חבריו דרך מפתח מעבר, במקום שנבחר במטרה לוודא כי שנואת נפשו, ההילאית טונקס, תרצח לפני שנוכל להתערב. אחד הרפאים האיומים הללו - אולי רוח המעונה של אבי הבוגד הזה, חדר דרך הפתח, ואלמלא הצלחתי להתערב במהירות-"
לרגע, נדמה היה לסקוטי כי הפרא המזוקן מתרצה. 'כן, כך זה תמיד. אבא מפעיל את לשון החלקות שלו-' החל מהרהר, אלא שאז התערב הקול המתנגן פעם נוספת, קוטע באחת את הסבריו של אבא. פניו של הנסיך המוזר היו חיוורות ועדינות כתמיד, אולם סקוטי הבחין בניצוץ המסוכן שהבזיק בעיניו.
"מפתח מעבר, אכן הסבר מעניין " אמר האירי החיוור, ועיניו האפורות ננעצו הישר בעיניו של אבא "והאם אטעה לחלוטין אם אומר, כי אותו מפתח נוצר באמצעות התליון שלך, הרוזן המילטון?"
"הבל ושטות, הנסיך מק-קונכט. אינני מוכן לסבול האשמות בבגידה, וודאי לא לאחר שסיכנתי את חיי מול המפלצת ההיא. מה גם, שהכל דווח לליידי אנד-"
"בהה, היא!" נהם הפרא, וירק על הרצפה שבין המיטות "לך ודבר איתה בכלל; יושבת לה במגדל ההוא כמו מטורפת, ולא חושבת על כלום מלבד זה שחצויית-הדם העלובה שהשריצה נמצאת בסכנה. אם היינו נותנים לה, היא היתה זורקת כל אדם שנותר לנו - ולא שנשארו יותר מדי - ישר אל תוך הערפל בחיפוש אחריה, כאילו שאותה טונקס לא היתה אויב בעצמה. כבר הבהרתי לה שלא בגלל זה אני והאחיינים שלי באנו-"
"אין שופטים קוסם בשעת צערו, מר לורנהיים".
"בפעם האחרונה, זה לורד אולדמור בשבילך, המילטון. אנשים מתים בקרבות, ככה זה תמיד ואין מה ליבב. אנשים מהקלאן שלי לא מתו במלחמה הגדולה? ומה עם הבן המסכן של הורנבלאואר, שנפצע קשה? ואחרים? אבל הבלקים הנעלים האלו, אותם מעניינים רק הם הפרצופים הטהורים-תמיד שלהם" נדמה היה, כי שכח לחלוטין את הויכוח הקודם "רק בדבר אחד אתם צודקים, גם היא וגם אתה. אייברי השרץ היה בוגד, ובני לורנהיים לא ישכחו את זה. כשאני אתפוס אותו, בגרזן הזה שלי אני אפתח לו את הבטן, ובדם החם של המעיים שלו אני הולך לקעקע לו 'בוגד' על המצח, עוד לפני שיספיק להתפגר לגמרי".

עצם המחשבה גרמה למעיו של סקוטי להתהפך; נדמה היה לו, כי אפילו הנסיך הקפוא הבליע עווית קטנה של גועל.

"בכל מקרה, היה לי מספיק מבלקים מכאן ועד להודעה חדשה, אני אומר לכם. חושבים רק על עצמם, וגם מטורללים אחד-אחד, בתוספת. סיריוס ההוא היה דפוק על כל הראש, וגם בוגד מסריח בדם בתוספת, ובנות הדודה שלו לא יותר טובות, אם אתם שואלים אותי-"
"טוב לדעת שזו דעתך על המארחת שלך, רק הזהר לא לפלוט את זה בפניה לאחר שתחזור".
"אם היא בכלל תחזור, נסיך".
מבטו של אבא חלף בין הפרא למק-קונכט.
"טוב ויפה. כאשר תחזור הליידי בלאטריקס, במהרה - כך כולנו מקווים, תוכל בוודאי לחקור את בני בעצמה. עד אז, בוודאי ישתפר מצבו-".
'תחקור בעצמה-' משום-מה, נראה הרעיון הזה לסקוטי גרוע עוד יותר מלהב גרזינו של הפרא מאולדמור. 'זה מה שאתה מאחל לי עכשיו, אבא? כאילו שאני זה שצריכים לחקור אותו'
נדמה היה, כי הנסיך מק-קונכט היה שותף למחשבה אחרונה זו של סקוטי.
"אתה נראה להוט למדי לסלק אותנו מכאן, הרוזן המילטון" העיר.

אבא זקר גבה.
"ומלבד חשדות מטופשים כי עשיתי יד אחת עם יצור הרפאים נגדו לחמתי, למה כוונתך, במחילה?"

היצור החיוור השמיע צחוק קצר, חרישי.
"מעולם לא חשדתי כי עשית יד אחת עם הפומורי ושאר יצוריו של אלאיל, איש גייל" השיב "אולם מעולם לא אהבתי אותך או בטחתי בך, והיום פחות מתמיד. אינך רוצה שיחקרו את בנך? הפסק את המשחקים ודבר בכנות, אם כן!" החריף את קולו "יצור הרפאים שהדפת - מהיכן הגיע לידיו האבן הסגולה שהחזיק? אבן תליון שהיתה, למרבה הפלא, זהה כשתי טיפות מים לזו שגנב אייברי מבנך?"
ורידי צווארו של סקוטי הלמו בחוזקה, משלחים להבות כאב אל תוך ליבו וריאותיו.
'האוצר שלי, אוה-'
"אתה יהיר וכפוי טובה, הנסיך מק-קונכט. אלמלא אני, היתה מחצית מאנשיך נקטלת-"
"יתכן מאד, אולם טרם ענית על שאלתי. שני תליונים זהים מופיעים, הפלא ופלא, במקום אחד ובצורה כה מוזרה. האם אין זה יתכן, שלא אייברי אלא התליונים האלו, הם שחדרו את כשפי ההגנה של אידיין והכניסו את האויב הישר אל תוך-"
"זקן מנוול שכמותך!" שאג הפרא, וסב לעבר אבא, ידיו נשלחות אל ניצב הגרזן שלו.

"אינני סבור כי הוא רקח תוכנית שכזו, לורד אולדמור" פניו של מק-קונכט נראו לסקוטי נינוחות, כמעט משועשעות "אבל משום-מה, אני סבור שהיתה לו מזימה קטנה משל עצמו, שהשתבשה ופעלה באורח שונה מאשר רקח. האם תדבר כעת, רוזן, או שמא אשמע לעצתך ואניח למלכה אידיין – בלאטריקס, לחקור אותך במו ידייך?"
זעמו של לורד אולדמור הפך לצחוק פרוע.
"את זה בהחלט הייתי רוצה לראות. הטיפוס ההוא שסירב לענות לה - קראו לו לונגבוטום, לא?"

 

אבא נותר לעמוד יציב, אולם נדמה היה כי האיומים החלו פועלים את פעולתם.
"ישנם חפצים עתיקים מאד במשפחתי, חלקם בעלי כוחות קסם לא מבוטלים" אמר לבסוף, והבליע אנחה "ההמילטון הראשון, שהיה תלמידו של סלית'רין הזקן בכבודו ובעצמו, ליטש בעבור מורהו ארבעה יהלומים מכושפים ומתעל-לחשים קטן וכסוף בצורת פעמון, בכדי להשלים ולייצב את הגנותיה המכושפות של הוגוורטס, ולהוציא אותו לנצח מהישג ידיו של האויב השוכן מעבר לערפילים. כמה העתקים נחותים של שכיות החמדה האלו נותרו ביד משפחתי, אולם למרבה הצער, אבדו כמעט כולן לפני מאות רבות של שנים. האחרון שבהם, תליון שמרבית כוחו דעך לפני שנות דור, נאלצתי לתת לבני, עירבון עבור חובות הימורים בהם שקע, וביזה אותי".

הנסיך שתק; הפרא מאולדמור כיווץ את גבותיו בחשד.
"וכיצד אתה מסביר, שאחת האבנים האבודות שלך מופיעה לה פתאום, ועוד בידיו של שרץ מגעיל שנראה כאילו ברח מהגהינום?"
"תמנהי גם אני, אף כי אני אסיר תודה לטפשותו, שהשיבה לידי נכס משפחתי עתיק-יומין. האם אאלץ לעמוד כאן עוד זמן רב, ולהתגונן מפני האשמות מטופשות? אילו ידעתי מראש כי אחת האבנים האלו מתכוננת לשוב ולהופיע, מובן שלא הייתי-"

"שקרן!"

צעקתו של סקוטי היתה כה מהירה וחדה, עד כי הוא עצמו הופתע. הקירות החזירו הד, בעוד כל הנוכחים מסתובבים ונועצים בו את עיניהם.
"בני האבוד התעורר, אם כך-" ניסה אבא ללגלג, אולם הצבע אזל מפניו.
ליבו של סקוטי הלם בחוזקה. הוא עומד לשלם על כך, ידע; הם יענו אותו, בברזל מלובן ובקללות כאב; ואם לא, יטפל בו אבא אחר-כך, ידאג לקבור אותו לחלוטין... אבל הזקן הארור הזה, הוא שוב מתעתע בכולם, ממש כפי שתעתע בו - אולם הזעם שמילא את ישותו היה כה חזק, עד כי שפתיו נפתחו מאליהן. זכרונות ישנים, חדים וצלולים מאי-פעם, פעמו בקרבו, משתחררים בזה אחר-זה אל תוך חלל האוויר.

"הוא משקר, כן בהחלט" חרחר, בוהה באביו בעיניים נוטפות שנאה "יש עוד אבן סגולה אחת, אותה הוא שכח להזכיר, האבן שאצל אחותי מרדית'..."
שפתיו של אבא התכווצו; לרגע מענג אחד, נדמה היה לסקוטי כי שארית הצבע אזלה מפניו. הדבר מילא את ליבו בהנאה משכרת, חזקה ומענגת יותר מכל משקה.

"כמה שנים אחרי שאבא זרק את אחותי מהמשפחה בגלל הנישואין שלה, מרדית' ביקשה את אחת האבנים, אמרה שהיא חייבת אותה, כדי להציל את הילדה החולה. אבל אבא סירב, כמו שהוא עושה תמיד" הוסיף, מתעלם מהמבט הקטלני ששלח בו הלה "אז, היא פשוט גנבה אותה-".
"אתה קודח ופולט הבלים, סקוט".
"אתה תשתוק!" שאג לורנהיים אל מעבר לכתפו, ואז שב ונעץ מבט בסקוטי "לא אתה, אתה תמשיך לדבר-".
"מצבך רע בלאו-הכי, אדוני הרוזן" העיר מק-קונכט "חוששני, שאאלץ להחזיק אותך כאן, בתור... אורח מכובד, עד שתשוב המלכה אידיין"

אוח, העונג, העונג... זימרה נפשו של סקוטי. לרגע, כמעט ושכח את האוצר הגזול והמתים. חיוך דק התפשט על פניו: חיוכו של מי שכל הקלפים הטובים הופיעו בין אצבעותיו, ברגע האחרון ממש.
"אני יודע עוד הרבה" התפאר "אז אולי אני אעשה איתך עסק, הנסיך מק-קונכט. אם תוציא אותי מכאן בריא ושלם, ותארגן לי מעבר בטוח עד לונדון, בתוספת כמה שקיקי זהב צנועים לכיסוי הוצאוות, אני אגלה הכל. אולי אפילו אקח אותכם ממש לאיפה שאתם צריכים".
אבא נראה מזועזע ומובס, כאשר הניחו השומרים את ידיהם על כתפיו. לא יאמן; סקוטי, סקוטי הקטן ולא-יוצלח, הוא שהצליח להביס אותו. חיוכו התרחב. מי יודע? אולי בכל זאת יש איזה-משהו בשמיים.

אלא שהנסיך אך ניצב גבוה וחיוור מעל מיטתו של סקוטי, פניו חמורות וקודרות כקרח.
"אין בכוחך להתנות תנאים, בן-אנוש" פסק "אתה תספר לי הכל כעת, ואם אהיה בטוח כי דיברת אמת, אשקול את מבוקשך" עיניו הבוהקות בהקו, מישירות את מבטן הישר אל תוך עיניו של סקוטי "אני מאזין".