היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

מאגנס

"מן הראוי שתזכרו, כי מאפייני המרד הגובליני של המאה השמונה-עשרה שונים מקודמיו בשלושה מאפיינים עיקריים. הראשון מביניהם..."

זמרורו החד-גוני של פרופסור בינס אפף את הכיתה, נמהל בזמזום הבלתי-פוסק שעלה מן השולחנות; מאגנס משכה בכתפיה, ושקעה בחזרה אל תוך הספר הגדול שהחזיקה. גם בימים כתיקונים, היו שיעוריו של רוח-הרפאים מלאים פטפוטים ורחשים... וכעת, היה המצב גרוע בהרבה. ראשים רבים, רבים מדי, בהו נכחם במבט מזוגג ואפל, או נטמנו בין כפות ידיים רועדות. בחצי הכיתה של גריפינדור, לפחות, דומה היה כי לכל תלמיד שלישי היה שאר בשר או מכר שנקלע אל תוך התופת בסמטת אקאלון, או לפחות סמוך די הצורך בכדי למלא את דואר הינשופים בסיפורים מקפיאי דם.
לצידה, נע המילטון קדימה ואחורה בכסאו, חורק שיניים או מתופף על השולחן. בימים כתיקונם, היה השולחן שלהם סופג מבטי איבה מכל עבר; עצם המראה של גרינפדורי וסלית'רינית היושבים מרצונם החופשי ליד אותו שולחן, היה ככל הנראה חילול של מסורת ארוכת שנים. כעת, נראה היה כי מרבית שכניהם לכיתה שקועים בעצמם יתר על המידה מכדי לכעוס; או שמא, פשוט התרגלו למחזה.
נראה, שלכל משפחה אנושית התגאתה בבליין הולל אחד לפחות, הרהרה מאגנס, מציצה לרגע בשולחן מימינה, ובתלמידה החיוורת שישבה בה, ערמת מטפחות משומשמת מפוזרת לפניה, וידיה ממוללות בכהות שרשרת כסף פגומה. והם עדיין לא מבינים שזו רק ההתחלה. אם אלאיל נטש את דרכי האלים והפך לדרואיד של אדון האופל, ועוד עם פעמון מכושף השולט בנתיבי הערפל בידיים- מאגנס כיווצה את שפתיה; בני האדם הללו עומדים בפתחו של אסון אותו לא דמיינו בשחורים שבחלומותיהם. מעטים מהם, שיערה, ישרדו בכדי לספר את הסיפור לבניהם.
רעד חלף בגופה, מצמרר אותו בעדינות; בחלומותיה, רדפו אחריה תילים עולים באש, שערים נפצרים וגופות... גופות שרופות ומוקעות, פזורות בכל מקום. עורבים קרקרו ברשעות, וידיים אפלות ומטופרות אחזו בה בגסות בעודה צורחת, קורעות אותה לנצח מזרועותיה של אמא.

מאגנס טלטלה את ראשה, מנערת בגסות את זכרון הסיוט.

די לשקוע בהבל הזה. את טואטה דה-דנאן, נסיכה לבית מק-רויך - לא גור אדם מפונק. אף אחד, אבל אף אחד, לא יזכה לעונג לראות אותך בוכה; לא עוד.

מסלקת קווצת שער סוררת ממחצה, הכניעה מאגנס את שרידי החלום ושבה לשקוע באותיות המפותלות שריצדו מול עיניה. המילטון התנשף לצידה וזיכה אותה ממבט ארוך; מאגנס השימה עצמה כלא מבחינה. מזווית עינה, הבחינה כיצד מתכווצות גבותיו בחשד.
"את באמת הולכת לספר לי, שספר-התרדמת המטומטם של בינס מעניין אותך?"

"כן".
מאגנס הבליעה גיחוך קצר. ככל הנראה, שב המילטון ומתבלבל בינה לבין אחיה הפטפטן: דיארמונד, אולי, היה שוטה די הצורך בכדי להסגיר את סודותיו בקלות כה רבה. קל, כה קל היה לתמרן את פיבס; התגרות קטנה, וכמה מילים בקול מתוק, היו די והותר. לא חלפו עשר דקות מהרגע בו רמזה לו, שהיא אינה מאמינה כי הוא מסוגל להתגבר על כישוף ההגנה נגד מפרי-סדר שהוטל על דלת הספריה, וכבר היה אדון התוהו בעיצומה של השתוללות רבתי, טס מעל ראשה של הספרנית הצורחת, כשהוא שר שירים גסים, משליך עשרות ספרים לאוויר ועושה בהם להטוטים. דקות ארוכות חלפו, עד שהגיעו פרופסור לונגבוטום ושני מורים נוספים והשתלטו על המזיק - זמן רב די הצורך בכדי לאפשר לחתולה לבנה ושקטה להתגנב אל מדור המוגבלים ולגנוב משם ספר אחד. אזי, לא נותר אלא לכשף את הכריכה, בכדי שתראה בדיוק כמו ספר הלימוד המטופש של פרופסור בינס. זה, הרהרה בינה לבינה, היה החלק הקל. החלק הקשה באמת עוד היה לפניה.
אנרגיית הכישוף של נשמות אבודות, מעת פרופסור פרנסיס סאולביין, מהדורה מתוקנת... הרהרה; הלוואי והחיבור היה ראוי באמת ובתמים לשם כה מבטיח. עד עתה, התגלה תוכנו כאכזבה מרה; מה גם שהמילטון, כדרכו בקודש, לא הבין רמזים. נדמה היה, כי דווקא היום נחוש הלה בדעתו שלא להניח לה להתרכז.
"ההצגות שלך עולות לי על העצבים" סינן מבין שיניים חשוקות "נמאס לי מזה, ונמאס לי... נמאס מהכל. החבר הכי טוב שלי גוסס, ואני תקוע בשיעורים מושתנים. אפילו לראות אותו לרגע לא נתנו לי"
"גם לי בקושי מרשים להתקרב" שיקרה מאגנס בלא ניד עפעף "כנראה שמה שיש לו זה... מדבק".
"שיקח הגרים את סנייפ, ואת כולם" אגרופו של המילטון הלם בקצה השולחן; מספר עיניים הופנו לעברו, אולם נדמה היה כי אין הוא מבחין בכך כלל ועיקר.
"שששש!"
"את, אל תנסי להשתיק אותי!" נהם, טורח אך בקושי לשמור על קול נמוך "אני לא יכול להמשיך לשבת כאן ולא לעשות כלום. הכל מתפוצץ סביב..."
בקושי התחיל להתפוצץ, ראש-סוס טיפש שכמותך הרהרה מאגנס, בעודה מזכה אותו בחיוך רך, מרגיע. אז אולי פשוט תסגור את סדק ההזנה שלך, ותיתן לי להתרכז בספר שלי? מי יודע, אולי בכל זאת יש כאן רמזים...
לשווא; לא רק שהמילטון נותר בשלו, אלא שתקוותיה של מאגנס הלכו והתבדו, ככל שקרב השיעור המייגע אל סופו. המידע והכשפים שגילתה היו כה בסיסיים, כל-כך צפויים וחסרי-מעוף. ישמור לוך! לך ולמדי בני-אדם להבין כוחות כישוף אמיתיים. באותה מידה, אפשר היה לגדל דובדבנים בערמת מספוא. ידיה של מאגנס שבו ועלעלו בין הדפים העתיקים: המסתורין וחידת הנשמה-שאלות שטרם נפתרו; קיבוע שביבי נשמתו של נפטר בתמונות וחפצים מכושפים; אנרגיית קללות וכישופים אפלים והשפעתם על נשמות התוקף והקורבן... מעט, מעט מדי נכתב על דיבוקים, והכל כה שטחי, מרוח בכתב נאה על פני חמישה עמודי קלף. דבר, דבר מזה לא יתן לה רמז כיצד להתמודד עם סיריוס בלק: הלה, יקח אותו ביילור, ככל הנראה לא שמע מעולם על סימני ההיכר התואמים את שלושת הסוגים של דיבוק שזכו להכרת מחלקת המסתורין, שלא לדבר על עשר שיטות הבדוקות לרקיחת השבעת נגד.
עוד דף נהפך, ואחריו עוד אחד - ומאגנס מצאה עצמה שבה לבהות באותיות השחורות והמסולסלות שהכריזו "אנימוס קורוס", לסמן על ראשיתו של הפרק הבא.

"כאשר אנו דנים במהומות שארעו סמוך לעשור הרביעי של המאה השמונה-עשרה" התמר קולו של פרופסור בינס מליד הלוח "אנו צריכים לזכור במיוחד צמד מאפיינים חדש. הראשון הינו שימוש בלתי-חוקי וחיקוי של שיטות נהוגות בקרב מכשפי ארצות השפלה. הדבר היווה, בתורו, נשוא לחלק גדול מן הדיונים בקונגרס הכשפים שנערך בלוקסנבורג בין מרץ ליוני 1748..."

בצד הכיתה של גריפינדור, שילחה סטלה מיי מבט מכוער לעבר מאגנס, ואחר רכנה על אוזנה של היושבת לידה, ולחשה באריכות.
מפחדות, או זוממות משהו? מאגנס לא ידעה. כך או כך, לאוקונדרה היתה רחוקה מהוגוורטס - חופשה בגין נסיבות אישיות. בלעדיה, היו סטלה ויתרת הלהקה כבשים בלא רועה; וזמנה של מאגנס היה קצר מדי מכדי להוסיף ולהתעמק בעניין. בדבר אחד, היה הצדק עם המילטון - זמנו של אחיה הולך ואוזל. מפעם לפעם, חשה נקיפת מצפון קצרה על כך ששמרה על שפתיים חתומות; אולם זו התפוגגה במהירות. כך או כך, לא היה השוטה הזה מאמין לו סיפרה לו את האמת על אבי-הקונדסאים המהולל... לכל היותר, היה משתולל מזעם וטוען כי היא נחש שקרני במיטב המסורת של בית סלית'רין.

סיריוס בלק... יומיים חלפו, מאז המילים שהחליפה איתו, ממש בשלהי אותו לילה, בו הסתלקה המנהלת ללונדון, ולהבות התמרו עדיין מעל הריסותיו של שער אקאלון. אף לא אחת מההגנות המכושפות שהוטלו על חדרו של אחיה עיכבו בעדה, בעת שחמקה פנימה בצעד חרישי; אחרי ככלות הכל, היתה מאגנס מורשה להכנס לשם מניה וביה.

המנהלת היתה רחוקה משם, בדרכה ללונדון, ואילו פרופסור סנייפ לא נראה בשום מקום; רק אמא נמנמה על אחד הכסאות, שערה נופל בוילונות כהים ומסתיר כמעט לחלוטין את פניה. מאגנס קרבה, שקטה כצל, הניחה אצבע עדינה על מצחה של אמא, ומלמלה מספר מילים. ראשה של אמא נשמט באיטיות על חזה, ונשימתה הפכה איטית ושלווה יותר, כאשר העמיק הקסם של מאגנס את שנתה.
"אני מצטערת, אמא" לחשה אל תוך האפלה "אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה להרשות שתפריעי לי עכשיו".

ברגע הבא, שבה ולבשה את צורת האנימאגוס שלה; אזי, זינקה בזריזות על המיטה, ונאחזה בשמיכותיו של דיארמונד; זנבה הצמרירי והלבן הצליף באוויר, כאשר טיפסה והתיישבה על חזהו של אחיה. עיני החתול הבהירות שלה הבהיקו, בעודה ממקדת את כח מחשבתה באחיה; המחשבה גלשה באיטיות אל תוכו, ננעצת עמוק ותרה אחר הישות הפולשת.

לא היתה זו משימה קשה, לעורר את הדיבוק. לאחר דקה קצרה, נרעדו שפתיו של דיארמונד והחלו לנוע; אולם הקול שבקע מתוכן לא היה קולו. משהו בתוכה של מאגנס לחש אזהרה שקטה. קולו של הדיבוק היה סדוק וחלש. אולי גם סיריוס בלק דועך, ביחד עם אחי; הזמן אוזל.
"זו את?"
"אלא מי?"
צחוק צרוד ומקוטע נפלט אל חלל האוויר.
"אני מבין שמשעמם לך מאד בלילות, פצפונת".
מאגנס התמתחה באדישות מעושה, אולם עיניה לא הרפו, מבטן החד הנעוץ אל תוך מעמקי עיניו של אחיה. היה עליה לחשוב במהירות. בדבר אחד, היתה בטוחה: אין דרך גרועה יותר מלצעוק ולאיים, כפי שעשתה אמא - מלבד אולי לנסות ולהטיף מוסר.

"האם יש אפשרויות רבות מדי במקום הזה?" שיגרה מחשבת תשובה, מחליטה לנסות ולהרוויח מעט זמן. "נכון שזה נחמד לחמוק במנהרות הסודיות, או להתעלל קצת בחתולת הרפאים הטיפשה עם עיני הפנסים המכוערות שלה. אבל היא לא אתגר".
חיוך עגמומי הסתמן על שפתיו של דיארמונד.
"אוך... גברת נוריס, גברת נוריס" מלמל הדיבוק "מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל רגל... רגל מוצקה מספיק כדי להכניס לה בעיטה הגונה..." לרגע, נדמה היה כי שכח כליל את בת-שיחו "אני עוד זוכר - איזה לילה בלתי נשכח זה היה, כשאני וקרניים כישפנו לה נקודות ורודות וגדולות על כל הפרווה. זה היה... אלוהי; שווה כל עונש שבעולם". ברגע הבא, שב ההבהוב המוזר בעיניו של דיארמונד והתבהר; נדמה היה, כי סיריוס בלק טרח לשוב ולהזכר בקיומה.
"אז אני מבין שלדעתך, אני אתגר גדול יותר מגברת נוריס?"
"אולי. אתה מפחד?"
סיריוס הפליט נחרת בוז.

"ממך, פצפונת? בחיים לא. חתולים בורחים ממני, לא אני מהם. אז מה רצית ממני הלילה?" הוסיף "לשפוך עלי מהדורה נוספת של כל הזבל שאמא שלך סיפרה לך עלי?"
לרגע, ניצבה מאגנס מעליו, זנבה עודו מצליף באיטיות באוויר; אזי, עלה רעיון בראשה.
"היא טעתה?"
"כמו תמיד, כמו תמיד. בלה המטורל... כלומר, אמא שלך, אף פעם לא הצטיינה בקליטה טובה יותר מזו של צמרור. רק לקנא ולשנוא היא ידעה, עוד כשהיינו ילדים. בכל מקרה אני..." קולו התרכך באיטיות, הופך איטי ועגום יותר "אני לא הייתי דומה בכלל למה שהיא מספרת עלי. זה היה הקטע שלה להתעלל ולהכאיב לכולם, להרוג... לא הקטע שלי".

מאגנס שלפה חצי-ציפורן, מחככת אותה באיטיות בצווארונו של דיארמונד. שימשיך... תני לו לדבר; פשוט תני לו להמשיך לדבר.

"אפילו לא עכשיו?" החזירה מחשבה שקטה.
"לא, גם לא עכשיו!" נהם הדיבוק, חורק בשיניו של דיארמונד. "בטח לא משהו שמתקרב לרמה של מה שהיא היתה מספיקה בשבוע אחד, בת-הדודה היקרה שלי. אני... מצידי שאף אחד לא יאמין לי, אני כבר רגיל. אני פשוט - לא חשבתי שהדברים יקרו כמו שהם קרו".
מאגנס לא השיבה, אלא אך גלגלה את עיניה החתוליות בשאלה אילמת.
"את בטח לא תביני, אבל אני ואח שלך... אררר... את חושבת שזה רק במקרה, שהוא הופך את עצמו לכלב גדול ושחור, ושיש לו, איך נקרא לזה, חיבה מיוחדת לצרות וכל מיני דברים מזיקים? אבל בלעדי, הוא היה כמו... כמו תבשיל בלי תבלינים. לפעמים אני חושב, שפשוט - פשוט ככה זה נועד להיות".
"למה אתה מתכוון?" החזירה מאגנס, כובשת באפס-זמן את האמירה העוקצנית שדגדגה על קצה שפמוני החתול שלה.

ללעוג לו זה לא יעזור... פשוט שימשיך, עד שיפלוט במקרה משהו מועיל.
"זה סיפור ארוך, שאני לא בטוח אם אני בעצמי מבין את כולו" אמר הדיבוק "בטח יש לך דברים יותר טובים לעשות".
"כל עוד תצליח להיות מעניין יותר מגברת נוריס-"
"המממ... זה באמת קשה מאד להסביר, פצפונת. ובכלל..." עיניו של דיארמונד התכווצו "אני לא ממש בטוח שכדאי לי לפטפט ככה עם הבת של בלה".
מאגנס לא השיבה; תחילה, השמיע הדיבוק קול רטינה עמום, כמתווכח עם עצמו, אולם אט-אט, שב לדבר, כמו שכח את האזהרה שהשמיע בעצמו: תחילה, מלמל באיטיות, ואחר בקול ברור ומהיר יותר. מאגנס זקרה אוזניים, שותה בצמאון את המילים שקלחו אל תוך אפלת החדר.
"איפה אני אתחיל? בטח שמעת את הסיפור, על איך שהאמא ה... לא משנה, המילה הבאה לא ממש מתאימה לילדים - איך אמא שלך זרקה אותי דרך הפרגוד הארור?"
"כן"
"אני לא חושב שיש מילים שבאמת יכולות לתאר את מה שיש שם, בצד השני. אפשר... המ... לקרוא לזה סוג של דרך, ארוכה ואפלה מאד; כמו חלום בתוך חלום, צבוע בשחור עמוק. אתה הולך שם, רואה ולא רואה באותו זמן, אבל אתה זוכר, כן-" קולו הפך חולמני יותר "עמודים... עמודים אדירים שאין להם התחלה וסוף, והיכלות מוזרים ומלאים בצללים לוחשים, חשוכים אפילו יותר מאלו שבאזקבאן. ואז - בסוף, יש שער אחרון, שאם עוברים אותו כבר אי אפשר לעולם לחזור, אפילו לא בצורת רוח רפאים מזורגגת. לא הגעתי אליו, אבל ידעתי שהוא שם, הוא מצפה - כולם, כולם ידעו".
"אבל לא הגעת אליו בעצמך, נכון?"
גופו של אחיה התנשם בכבדות; אנחה נמוכה, חלושה, נפלטה מבין השפתיים הסדוקות.

"זה לא שלא הייתי סקרן, אפילו מאד סקרן לדעת מה יש בצד השני" השיב הדיבוק "מי היה מסרב לפתור חידה עתיקה וגדולה כזו? אני גם ידעתי... ידעתי שקרניים היה כאן לפני, והוא מחכה איפשהו, רחוק מעבר לדלתות שלא חוזרים בהן. אבל אני - איך יכולתי?" הקול גבר, הופך לנהמת זעם "איך יכולתי לשכוח שהארי עוד נשאר שם מאחורה, לבד, לגמרי לבד בעולם מרושע ושורץ אוכלי מוות? ואני עוד הבטחתי לו... זה לא היה הוגן! אסור, אסור היה לי פשוט ללכת ולשכוח הכל. אני לא בטוח... אני אני חושב שלא המשכתי עד הסוף; אולי פשוט ירדתי מהנתיב הראשי, והתחלתי לרחרח בצדדים. הרי אני - תמיד הייתי אלוף בלמצוא דרכים סודיות, אולי חשבתי שאם אבדוק את כל הנקיקים וההתפצלויות, אולי אני אמצא שוב את הפרגוד ההוא-"
מאגנס הפליטה גרגור חתולי קצר ונוטף בוז, אולם סיריוס היה שקוע בסיפורו יתר על המידה בכדי לתת את דעתו לכך.

"אבל זה אי-אפשר, כנראה. אני לא ממש זוכר מה קורה, ברגע שיורדים מהדרך - רק סבך אין-סופי של מסדרונות ומעברים שכולם חושך. מתישהו, כנראה, אתה פשוט טובע בחושך הזה ונעלם לאט-לאט. רק אמרתי לעצמי עוד פעם ועוד פעם, שזה לא הוגן לגמור בצורה כזו, לא כשבת הדודה היקרה שלי רודפת אחרי הארי, רוצה לענות אותו עד שהוא יתרסק לרסיסים - והיא אפילו לא ניצחה אותי, לא באמת. אבל כלום לא עזר; עד-" הבזק ניצת בעיניו העמומות של דיארמונד "עד שמשהו קרה".
מאגנס זקרה את אוזניה, מתאמצת שלא להחמיץ ולו הברה.
"הכל היה רחוק ומטושטש, אבל היה נדמה לי שאני רואה את אמא שלך, שוכבת איפשהו באפיסות כוחות - לא משהו שצריך לבכות עליו, כמובן, אבל היא לא היתה לבד, ממש לא. היו קולות רכים מסביבה - לא ממש נשמעו כמו הטינופת שהיא היתה רגילה להסתובב איתה. כעסתי מאד, אבל לא פחות מזה הייתי סקרן - אז פשוט זחלתי מתוך החשיכה, מנסה לרחרח" הדיבוק הפליט צחוק קצר, סדוק "אני אפילו לא זוכר אם הייתי על שתיים או על ארבע... אבל לא הגעתי; רק הקולות הדהדו מסביב, בשפה שלא יכולתי להבין; הכל נעשה מוזר, מתערבל... כאילו משהו הידק עלי אצבעות ארור וגורר אותי קדימה. יותר מזה, באמת שאני לא זוכר כלום, עד ששוב התעוררתי בתוך הצריף המצווח".
הדיבוק נאנח.
"אני באמת לא יודע למה אני מספר לך את כל זה, פצפונת. בטח את חושבת שאני מטורלל ארור, אולי עוד מאז הימים של אזקבאן. אבל אני, מה זה כבר משנה לי? את לא הראשונה - סיריוס בלק היה טוב בכדי להלחם בשבילם, לשבת שלוש-עשרה שנים בכלא, ואז - בתור תודה, הם כולאים אותי בבית של אמא המתוקה והיקרה, ביחד עם קריצ'ר והתמונה המושתנת. והיא..." האש רשפה בעיניו של דיארמונד "הרמיוני גריינג'ר עוד מעיזה להטיף - לי! היית צריך להשאר מת לגמרי, סיריוס בלק, להשאר זכרון יפה מסוג שתולים על הקיר. לא משנה שאתה בוער בפנים, לא משנה שאתה-"
קולו של סיריוס נשבר.

"את יודעת, לפעמים זה טוב בהרבה להסתובב בצורת חיה. הכל- הכל פשוט יותר, בלי כל-כך הרבה לבטים ואשמה-"

משום שכח הקסם המגושם שלכם, בני-אדם אינו יכול להעביר תודעה לגוף אחר בלא לפגום בה הרהרה מאגנס, מבליעה גיחוך יבש.

"מה לא הייתי נותן, כדי להתרוצץ בלילה - אפילו רק עוד פעם אחת, על המדשאות של הוגוורטס..." קולו של הדיבוק נשנק.
מאגנס הזדקפה לישיבה על חזהו של דיארמונד, וליקקה אחת מכפותיה; רגע ארוך חלף, בטרם שילחה מחשבה חדשה לעבר הדיבוק.
"תסכים לספר לי, מה העיר אותה בפעם האחרונה, לפני כמה ימים?"
נהמת תיעוב קולנית נפלטה לאוויר, כמעט ומרתיעה את מאגנס לאחור.

"זה היה ריח. ריח של בוגד ארור. חתיכת שרץ שבגללו איבדתי שניים מהאנשים שהיו הכי יקרים לי בעולם. ידעתי שהוא כבר מת, הבוגד - אבל דרך האף של אחיך, הרחתי את הנשמה הרקובה שלו, בוערת בתוך נחיל השרצים הנשכניים והמצייצים".
פרוותה של מאגנס הסתמרה בעדינות.
"העכברוש הענק והמרקיב ההוא?"

"לא, לא רק הוא - כל הנחיל. את בחיים לא תביני מה זה עשה לי באותו רגע; איזה כח אתה מקבל כשאתה באמת, באבל באמת מתפוצץ מכעס. אני - פשוט התלקחתי בכל הכח, בערתי בתוך האח שלך, והסתערתי - " הדיבוק נעצר לרגע, נראה כמשתדל לשקול את דבריו "כלומר, אני הכרחתי אותו להלחם, להלחם ולהרוג את השרצים שניסו לטפס עליו מכל כיוון, לנשוך ולכרסם עד שיהפכו אותו לגל עצמות. אם רק היה לי קצת מזל ארור" התנשף "אני הייתי יכול לנצח אותם, אני יודע שהייתי יכול - וכל הריחות המוכרים של הצריף הקיפו אותי מסביב..."

מאגנס המשיכה ללקק את כפותיה, שוקלת את הדברים. אולי יש בזה משהו מועיל... צורת אנימאגוס-
אולם באותו רגע, התבהרו עיניו של דיארמונד, ננעצות בה במבט חודר.
"ועכשיו, כשגמרתי את הסיפור שלי, מגיע תורך לילל משהו מעניין, חתלתולה קטנה. אנימאגוסית לתפארת, אני רואה, וגם הצרות לא ממש רחוקות ממנה. מה הסיפור שלך?"
"הסיפור שלי?" המהמה מאגנס, התמימות בהתגלמותה.
"לפעמים את קצת מזכירה לי את בת-הדודה שלי. לא אמא שלך, השניה. אולי היה יכול לצאת ממנה משהו טוב, אם לא היו מרעילים לה את הנשמה בכל השטויות האלו של הדם הטהור וכאלו".
מאגנס כיווצה את אישוניה.

"ואתה, אני מתחילה לחשוב שגם אתה דומה לבת-הדודה שלך?"
"לנרקיסה?"
"לא, לאמא שלי".
הדיבוק הפליט נחרת בוז "אין שום סיכוי, פצפונת. אני עזרתי לאנשים, אני שירתתי במסדר עוף החול - לא את וולדמורט. בחיים שלי לא הייתי נהנה להתעלל-"
"סוורוס סנייפ היה מספר סיפור אחר" גיחכה מאגנס, מטלטלת את זנבה קדימה ומצליפה בו קלות על פניו של דיארמונד. "שניכם, אתה ואמא שלי, אוהבים כל-כך להכות ישר, לרוץ לתוך הסכנה בלי לחשוב, שלא לדבר על להופיע מחדש אחרי שכולם חשבו שהכל נגמר". מאגנס אימצה את כל כוחה רצונה, מנסה להתחקות אחר מחשבותיו "קח למשל את הסיפור על הבוגד, העכברון הקטן והפחדן. מה בדיוק עקץ אותך, לפני שרצת אחריו ונפלת לתוך מלכודת של-"
"מה דעתך על - לראות את החבר הכי טוב שלי ואת אשתו מתים?" נהם הדיבוק, ושיניו של דיארמונד התנגשו וחרקו. "לך קל לדבר. בחיים שלך לא ראית את הבית ההרוס, ועוד ידעת שאם לא היית בוטחת בשרץ, אז הכל, הכל היה אחרת-".
מאגנס לא התרגשה.
"בררר... אל תחשוב שאני לא הספקתי לראות זוועות, בצד האחר של הערפל. התל שלנו נכבש, אתה יודע, ואבא שלי-" מאגנס עצרה את המחשבות, גם כעת, לאחר שנתיים, פעפע כאב חזק ומר בליבה. אסור, אסור לך לאבד שליטה עכשיו. "לא סיפור חריג מדי, בעידן בו חזרו הפומורי לשחר לטרף" סיכמה במהירות; לא היתה זו האמת המדוייקת; אבל הדבר שירת את מטרתה "כך או כך, אילו היה הדבר קורה בגלל עכברון בוגד, אז קודם הייתי נותנת לו להאמין שהצליח לברוח מעונש, ואז-"
אור המנורה ריצד, כאשר שלפה באיטיות את ציפורניה, ממש מעל פניו של אחיה.

"הוא היה מתחנן שאהרוג אותו מהר יותר, לפני שהייתי מסיימת לשחק איתו".

"תרשי לי לגחך, פצפונת. אפילו עם היצור שיש לך בתור אמא -"

"אני לא מסוגלת, לדעתך?"
"חתלתולה קטנה ומתוקה כמוך?"
מאגנס טלטלה קלות את כפותיה; הציפורניים השלופות למלוא אורכן ריצדו באור חיוור.
"מוסר השכל, בלק" אמרה, מביטה הישר אל תוך עיניו "לחתולים המתוקים ביותר יש את הציפורניים הכי חדות. עדיף שלא תשכח את זה".
"זה איום?"
"רק קצת".
הדיבוק השתתק, ובתוך תוכה, רתחה מאגנס מזעם. דווקא עכשיו, מכל הזמנים, הצליחה למעוד ולגלוש להתפארות מטופשת שלא היתה מביישת את אחיה". אולם סיריוס בלק לא גידף; תחת זאת, פרץ בצחוק מוזר.
"אני חושב, שהיינו צריכים חתולה בחבורה, בימים הישנים והטובים" אמר לבסוף "עם מעט הנחיה רוחנית מסורה ממני ומקרניים, כמובן-"

"מאגנס!"
מאגנס התנערה, מוצאת עצמה שבה ובוהה בספר הפתוח מול עיניה. האם חלמה בהקיץ? ידה שבה והתהדקה סביב הקולמוס, סוקרת אגב-אורחא את האותיות השחורות והמעוטרות.
"גם כיום, אין אנו יודעים אלא מעט מאד על האנימוס קורוס, אותו מיכל מופלא המחבר בין הגוף לנפש. יש בידינו, לעומת זאת, ראיות מוצקות המוכיחות כי הוא מפותח פי כמה אצל קוסמים, באשר יש לו השפעות מרחיקות לכת על יכולות הכישוף, ולהן השפעות גומלין עליו. חרף שמועות עקשניות ובלתי מבוססות שימיהן כימי סלית'רין עצמו, אין בידי רשויות המחקר המוסמכות כיום ולו שמץ מידע על כישוף המסוגל לבנות אנימוס קורוס, אך ניתן בהחלט להורסו בעזרת כישוף מרושע. אין עוד ספק כיום, כי קללת האופל הנוראה מכולן, אבדה קדברה, פוגעת באיזור זה ומנתקת את הגוף והנפש זה מזו באורח בלתי הפיך; אי לכך, יהרג הקורבן בו במקום, בלא להותיר סימני פגיעה כלשהו על גופו. כמו כן, בידינו הוכחות חותכות לכך כי קסמים אפלים רבים מסוגלים לסדוק או לפגום במיכל המופלא, אולם אין לשכוח (עיינו למשל במובאות בעמוד 368), כי קסמים אלו גובים מחיר יקר גם ממיכל החיים - האנימוס קורוס של בעליהם. מסקנה דומה אנו מסיקים ממחקרו ההרסני של אתם-יודעים-מי על ההורקרוקסים, אשר יצר אפקט בלתי-הפיך של ניוון מכושף-"

"בהה, עוד אין בידם קצה חוט, ציפית למשהו טוב יותר?" מלמלה מאגנס בקול. בני אדם מטומטמים עם יכולת קסמית של כבשה. אין שום סיכוי שהקסם שלהם יוכל להעתיק נשמות - רק לשבור אותן, או לשמר שביבים מהן. מאגנס משכה בכתפיה; מזמן, מאז נקרעה מחדרה האהוב שבתל של אבא, לא חשה כה אובדת עצות.
בצורת האנימאגוס, המחשבות של אדם פשוטות יותר... ככה הוא אמר הרהרה, מכרסמת את קצה הקולמוס בלי משים. אילו רק יכולה היתה לגרום לאחיה ללבוש את צורת החיה שלו, היה מוקל לו. האם לא היו אלו כל אותם לבטים ומאבק פנימי בינו לבין הדיבוק, אשר קרעו אותו מבפנים והחמירו את מצבו? אולם לאכזבתה, הודתה מאגנס כי גם לה, טואטה דה-דנאן ונסיכה לבית מק-רויך, לא היה ולו קצה חוט. לא היה כל סיכוי, כי דיארמונד יוכל לבצע קסם מורכב שכזה כאשר הוא נתון באפיסת כוחות; אף אם היתה מסייעת לו בכל כוחה, הרי שעצם המאמץ עשוי להורגו - זמן רב בטרם יושלם הלחש. אוך, כמה שאני שונאת את זה.

"מאגנס! את חירשת, או סתם מעמידה פנים?"
שמה ליבה במאוחר לקול הטרדני, אילצה מאגנס את עצמה לנטוש את ספרה ולהרים את מבטה למעלה; המילטון רכן מעליה, פניו סמוקות ועיניו מצומצמות בזעם; אחת מידיו הונחתה על השולחן, סוגרת עליה בגסות אופיינית. מסביב, היו השולחנות ריקים לגמרי.
"בטח, מלאך תמים שכמותך, תמשיכי לספר לי שאת קוראת בספר של בינס" רתח המילטון "הוא בטח כל-כך מרתק, שאפילו לא שמת לב שהשיעור נגמר" המילטון רכן עוד יותר, עד אשר חשה בנשימתו על פניה "ועכשיו- עכשיו אני רוצה לדעת הכל. מה בדיוק קורה כאן? מה את זוממת?"

חטטן ארור. מאגנס נשכה את שפתה, מתאמצת לחשוב במהירות.

"האם אתה מאמין באמת ובתמים, שאני יודעת יותר ממך?" שאלה בקולה המתוק ביותר.
"והאם את מאמינה באמת ובתמים, שאני כזה מטומטם דפוק?"
כמובן שכן, אבל אין צורך לנפנף בזה מול הפנים הסמוקות שלך. המילטון ספג מהלומות לא מעטות בשבוע האחרון; לא היה צורך לדחוק אותו אל מעבר לסף; לפחות בינתיים.
"אל תתחיל עם זה עכשיו, בריאן" נאנחה, וסגרה את הספר. "אני מנסה לגלות מידע שיעזור לנו, ובעיקר לאחי. אני מבטיחה לך, שאספר הכל ברגע שאגלה משהו ברור". בדברה, דחפה את הספר אל תוך התיק וקמה מן השולחן, פוסעת בצעד מהיר אל עבר דלת הכיתה. אולם המילטון סרב להרפות, ונדבק אל צידה.
"אולי, רק אולי, ליידי מיאו, היה עוזר קצת אם היית טורחת לשתף אותי ואת צייצן בתוכניות שלך-"
"זה לא פשוט כפי שאתה חושב" אמרה מאגנס, מחפשת דרך מילוט. "כבר אמרתי, כאשר יהיה לי משהו מוחשי יותר-"
"בעוד שלוש שנים? ארבע?"
"וזה מאד יעזור לי, אם תמשיך להתנהג כמו פרד עקשן"
"מרלין! אם לא היית אחות של החבר הכי טוב שלי-"

הלמות רגליים מצידו האחר של המסדרון גרמה למאגנס לקפוא במקומה. מישהו מגיע... תודה ללוך.
"ששש... מתקרבים לכאן!" לחשה בבהילות "ונדמה לי שאני יודעת מי אלו".
מאגנס פיתלה את זרועה, ונחלצה מאחיזתו של המילטון. סטלה מי ויתר הטפשות. בפעם הראשונה השנה, אתן עושות משהו מועיל - לא באשמתכן, כמובן. אלא שבאותו רגע, נשמע קול נוסף, שגרם לשפתיה להתכווץ; נדמה היה לה, כי כל גופה מתקמר בעדינות, נדרך.

דעתו של המילטון, ככל הנראה, היתה דומה לשלה.
"אוי, גברת עכוזים עסיסיים זחלה בחזרה להוגוורטס" סינן "ואני קיוויתי לחופשה של שבוע לפחות מעיני העגל שלה".

מאגנס הנהנה. עם מעט מזל, היא תרגיז אותו מספיק כדי שישכח ממני לזמן-מה. היא חייבת, חייבת להרוויח זמן ולחשוב, לחשוב כפי שלא חשבה מעולם.

קולותיהן של הבנות המתקרבות גברו; דבר-מה בתוכו גרם למאגנס להרים גבה: בימים כתיקונם, לא היתה ולו אחת בלהק-התרנגולות חסר המוח מעזה לחלוק על דעתה של לאוקונדרה. כל דבר שפלטה זו מבין שפתיה העבות היה האמת בהתגלמותה: מחיבור סוחט-אנחות על ישבנם העסיסי של גיבורי עבר, ועד תוכניות מלחמה כנגד דיארמונד וחבורתו. מה קרה להן, שהן מעזות להתווכח?
מקפידה לשמור על פנים קפואות, הוסיפה מאגנס וצעדה קדימה, כאילו דבר מהמתרחש אינו נוגע לה.

ברגע הבא, הופיעה לאוקונדרה מולה; שערה הכהה היה גלש בפראות לכל עבר, ופניה היו אדומות ולחות. אצבעותיה העבות לפתו כבעווית את קצה שרביטה. בנהמת זעם, הדפה מעליה את קלאם תאצ'ר, גורמת לאחרונה כמעט ולמעוד אל תוך זרועותיה של סטלה מיי.

"תשכחי מזה, שמעת?" צעקה; התמונות סביב התלחשו והחזירו הד. "לא אכפת לי זהירות, לא אכפת לי כבר כלום! אני הולכת להתעמת עם השרצים, ואני הולכת-" עיניה נפלו הישר על פניה של מאגנס "הולכת לעשות את זה ממש עכשיו!"
"בחייך, רק הגעת לבית הספר" יבבה מישהי "הם לא שווים את זה-"
"את צריכה לנוח קודם-"
"כולנו נסתבך-"
"עוד לא תפסתן, שכבר לא אכפת לי? הם הורגים אותנו, הורגים אותנו אחד-אחד, אוכלי מוות מטונפים!" באומרה זו, התנתקה בגסות מתוך קבוצת הבנות, ופסעה בצעדים כבדים קדימה. המילטון התקדם, ניצב צעד אחד לפני מאגנס; ידו ירדה מתה, נכונה לשלוף את השרביט מכיס גלימתו.

"אני מקווה שאתם מרוצים עכשיו, צפעים מלוכלכים".

"הנחה בלתי סבירה, כל עוד אני נאלצת לשהות בחברתך" השיבה מאגנס, זוקרת גבותיה באדישות מעושה.
המילטון הפליט גיחוך מכוער.
"אז מה שלומך ומה שלום אחותך היקרה, המלכה עכוז?" הכריז. "אני מבין שהגברת החסודה מצטערת מאד שכבר לא תוכל לשרוץ בכמה מחורי הבילוי האהובים עליה, עם הכסף שסחטה מהמשפחה שלי".

זיק מהיר, כמעט מטורף, ניצת בעיניה הכהות של לאוקונדרה. לרגע, נראו פניה כמסכה מעוותת של זעם; אולם מאגנס הבחינה ברטיבות שנקוותה מתחת לריסים, גולשת באיטיות על לחייה של יריבתם.
"שתוק, לפני שאני אהר..." התנשפה, קרבה לעברו באיום "היא היתה... היתה טובה פי אלף מכולכם: ממך, מהדוד המהמר והשתיין שלך, ומכל משפחת טהורי-הדם הצבועה והמזוהמת שלכם!" קולה התרסס מבין שפתיה "אישה חופשיה, אישה אמיצה, אישה ש-"
מאגנס לא נזקקה ליותר בכדי להבין.
הו... מה אומר ומה אדבר? שפתיה התכווצו. כך הסתיימה לה, ככל הנראה, פרשיית גירושיו הארוכה של סקוטי לבית המילטון. מדורי הרכילות יתאבלו ארוכות על אחותך, אין ספק.

נראה היה, כי גם המילטון לא התקשה להבין את המסר; אלא שהדבר לא הפריע לו, ככל הנראה, להשיב באופן הגרוע ביותר. רוב הגברים ניחנו, מניה וביה, ברגישות ובטקט של מרביצן; בריאן המילטון לא היה שונה.

"הו, אל תצפי שאזיל דמעה על האחות הזו שלך, גברת" אמר "אפשר לחשוב, שהיא היחידה שנגמרה שם. לפחות עכשיו, נגמרו הסחיטות, נגמרו ההצגות והיללות לפני הקסמהדרין, שהפכו לכולנו את החיים לגהינום במשך-"
אודם נדלק בקצה שרביטה של לאוקונדרה.
"פיסת זבל אנושי שכמוך!"
"ואת יותר טובה, נכון? מלכת היושר והרגישות לא ממש הזילה דמעה על דיארמונד, זוכרת? חושבת שלא שמעתי, איך ישבת במועדון ואיחלת לחבר שלי שימות?" פניו היו סמוקים כעגבניה "מה שנותנים, זה לפעמים גם מה שמקבלים, טרולית מטומטמת. לא מפתיע אותי בכלל, שהאחות המפוארת שלך התפגרה בסמטת אקאלון. בטח היתה באמצע זי-"
"ג'לוקטורנוס!"
"דיפינדו קל'הולסטר!"

מאגנס, לפחות, לא בזבזה את זמנה; היה ברור, ברור כמו האלונים העתיקים מעל נהר לית', שכך יקרה. לא נותר לה אלא לסגת צעד אחד לאחור ולהכין בקפידה את קללת הנגד, בעוד לאוקונדרה והמילטון צועקים זו על זה. קללתה של לאוקונדרה הספיקה אך לבקוע מקצה שרביטה, בטרם פגע בה כישוף הנגד של מאגנס. הנערה עבת-הבשר הצליחה אך לפעור את פיה בתדהמה, בטרם התפוצצו הלחשים בהבזקים כחולים, ועקרו את רגליה מן הקרקע; ברגע הבא, הורמה באוויר בשמלה מתנופפת, והוטלה מלוא קומתה אל קהל חברותיה הצורחות. לאוקונדרה קרסה, נופלת בזרועות פשוטות על רצפת המסדרון. נערה נוספת התנודדה ונחבטה בתמונה, גורמת למכשף קשיש להרים את ראשו הממושקף מכלוב הנארלים המצויירים שלו; אביר מוזר הניף את חרבו הכבדה והשמיע תרועת הידד מתוך מסגרת סמוכה.
"היאך, הידד! וכך גברה הנסיכה הזהובה על בת הטרולים, ומיגרתה ארצה!"
סטלה מיי צרחה בזעם, ונערה אחרת פרצה בבכי חנוק. אולם, לא נראה היה כי מי מהן מתכוננת לשלוף שרביט ולהשיב מלחמה.
מאגנס עשתה מחצית-הצעד קדימה, שרביטה עודו דרוך בידה. האם להסתלק עכשיו, או לגרור את המילטון איתי, לפני שיעשה שטות נוספת?
"לא הייתי ממליצה על הטלת קללות נוספות, לאוקונדרה" אמרה במתק-קול "זה עשוי להמצא בלתי-בריא בהחלט לגופים גדולים ומרופדים".
המילטון, מצידו, קרן מנחת.
"אוך, איזו קללת נגד יפיפיה זו היתה" אמר, מנופף את שרביטו "בפעם הבאה שתחליטי להתעסק שוב איתי או עם החברים שלי-"
"אז מה, מה תעשה?" קולה של לאוקונדרה היה עמום, דבר-מה בין נהמה להתייפחות שורקנית "אולי תדאג שיקרה לי מה שקרה לטרי ברוקס? לאחותי? אני - אני אף פעם לא תפסתי, איך אתה בגריפינדור בכלל, חתיכת מאלפוי מזוהם שכמוך, ואת-" עיניה התגלגלו, ננעצות במאגנס בארשת טירוף; שלוש בנות אחזו בה, מסייעות לה להתרומם בכבדות.
"את גמרת עכשיו, אוכלת מוות קטנה. כולם, כולם בבית הספר הזה ידעו עוד היום את הכל, הכל..."
"מה את מזבלת בדיוק?"
"אוה, אז היא עדיין לא טרחה לספר לך, מי באמת זו האמא שלה ושל החבר הטוב שלך?" לאוקונדרה צלעה לאחור, ידה ממששת את ירכה "שמאחורי סיפור הפיות האירי המתוק מסתתר בלא-"

"האם רצית לשתף אותנו במשהו, העלמה ליסטר?"

הקול הקר והחלקלק שהדהד במסדרון לא היה שייך לאיש מהנוכחים; חברותיה של לאוקונדרה נסוגו לאחור, כאשר צץ פרופסור סנייפ, כאילו בקע מן האוויר הריק. גלימתו השחורה נפרשה מאחוריו, ועיניו השחורות התיזו ברקים.
לאוקונדרה נסוגה פסיעה אחת לאחור, אולם ההתרסה לא דעכה בעיניה. זרזיף דקיק של דם ניגר על אחת מלחייה, נוטף באיטיות על צווארה כאשר התייצבה מולו, אגרופיה קפוצים לצד חגורתה.

"כן אדוני, בהחלט יש לי" השיבה. "נמאס לי, שאתם מסתירים מכל התלמידים כאן, עם מי אתם כופים עליהם ללמוד. גם אם לאנשים מסויימים בסגל המורים יש סיבה מצויינת ל-"
"ואני מבין, שאת מתעקשת לסיים את לימודייך בנסיבות בלתי-משמחות בהחלט, העלמה ליסטר" לחשש סנייפ, נישא מעליה מלוא קומתו; לרגע, התמודדו השניים במבטים; ברגע הבא, נרתעה לאוקונדרה וכבשה את פניה בקרקע. "מה חבל. בינתיים, חוששני שיש לנו כאן, הממ... קטטה רעשנית ומכוערת ושימוש בלתי מורשה בקללות בין כותלי בית הספר. אזלה האחווה בין אריות גריפינדור האמיצים שלנו?" חיוכו של סנייפ היה אפל "שלושים נקודות יורדות לגריפינדור בגלל ההתנהגות של שניכם, מר המילטון והעלמה ליסטר. תתווכחו אחר-כך על האופן המדוייק בו ראוי לחלק את הסכום הזה בין שניכם. כעת, חוששני שאני מחוייב לבדוק איזה נזק עשתה הקללה שהטלת, מר המילטון".
בריאן הנדהם פתח את פיו בכדי להתווכח, אולם לא הצליח להשמיע הגה; סנייפ, גהר על לאוקונדרה הרועדת מזעם, מעביר אצבע ארוכה וחיוורת על לחיה; רק מאגנס, שעשתה את אוזניה כאפרכסת, הצליחה לשמוע כיצד לחש באוזנה.
"הייתי ממליץ מאד על פה סגור, לטובתך האישית" לחשש בארשת כזו, ששמץ פחד התגנב אפילו אל ליבה של מאגנס "לגבי המשך הטיפול בהפרות המשמעת שלך" הוסיף בקול רם יותר "אאלץ להתייעץ עם... ראשו הכשרוני של בית גריפינדור".
כמה מהבנות החלו מתווכח, טוענות בקולניות כי מאגנס הטילה את הקללה - ומצליחות לאבד חמש נקודות נוספות; מאגנס עצמה חמקה באיטיות אל בין הצללים. למרבה המזל, נראה היה כי סנייפ משים עצמו כלא מודע כלל ועיקר לנוכחותה.
"כן, וגם לגבי העונש שלך, המילטון" שמעה את סנייפ, בעודה תופסת מחסה מאחורי שורת עציצים גבוהים. "וודאי, וודאי שלא עשית כלום מלבד להתגונן. בוא ונראה - את מי זה מזכיר לי? הו כן, חבורה של נפשות אצילות שמעולם לא עשו מאומה - רק שמשום מה, כל הצרות התרחשו תמיד בעת שהיו בסביבה; עכשיו רצוי שתרוצו לשיעור הבא שלכם, לפני שתספגו עונש נוסף על איחור-".
ובעוד סנייפ מוסיף כהנה וכהנה בקולו החלקלק, בקעה חתולה לבנה מבין העציצים. ברגע הבא, נעלם המילטון הרוטן מעבר לאחת הפינות; שתיים מהבנות תמכו בלאוקונדרה, מסייעות לה לצלוע אל עבר המרפאה. איש מהן לא הבחינה בצל החרישי שנכרך בעקבותיהן, חומק במהירות בין הפסלים וחליפות השיריון.

"אם המנוול הזקן והשקרן חושב שהוא יעצור אותי..." שמעה מאגנס את לאוקונדרה מתנשפת "כאילו... כאילו שמישהו באמת מאמין שהוא בצד שלנו; חתיכת של רוצח נאלח, שהצליח שוב לסדר את כולם בסוף המלחמה השניה – זה מה שהוא!"
"בחייך, זה גדול עלינו" ענתה מישהי; סטלה מיי, או קלאם תאצ'אר?

"את... את כואבת ונסערת מדי, יקירתי. את חייבת, חייבת לחשוב בהגיון, לנוח קצת-"
"אבל אין לנו זמן, את לא מבינה את זה?" נהמה לאוקונדרה. "הם הורגים אותנו, הורגים אחד-אחד! אבל אותי - אותי הם לא יקחו בלי קרב. שנים, שנים התעללו באחותי, כל משפחת המילטון הארורה: הקלפן השקרן ועלוב הנפש והאבא המרושע שלו. עכשיו הם בטח חוגגים..." לאוקונדרה משכה באפה בקולניות "אבל בקרוב, בקרוב אני אתן להם סיבה לחגוג, לכל המנוולים. וכאן, ממש בבית הספר הזה, יורקים על זכרו של פוטר הגדול בקשר שתיקה מזוהם. סנייפ שוב בוגד בצד שלנו, זה בטוח-".
"אם גם המנהלת ואפילו פרופסור לונגבוטום מעורבים בקשר השתיקה הזה, זה קצת מסובך, לא?"

"את מה את מציעה, שלא נעשה כלום?" לאוקונדרה הבליעה גניחת כאב, כאשר צלעה במורד גרם המדרגות, בואכה מפלס המרפאה. "סנייפ בוגד מנוול, והמנהלת אולי תחת אימפריוס - אבל הצפעונית הקטנה, היא מדאיגה אותי יותר מכולם. קשה לראות את זה, אבל היא מסוכנת פי כמה מהמילטון הבריון ומאחיה האדיוט-"
מאגנס הפליטה גרגור חתולי, מדושן עונג.
בפעם הראשונה היום - דברי טעם, יקירתי חסרת המזל. הרהרה. כבר הבהרתי לך פעם, שאם תתעסקי איתי...
"היא מתכננת משהו מרושע, מרושע מאד - אני מוכנה להשבע" המשיכה לאוקונדרה "אז אנחנו, בנות גריפינדור, חייבות לעשות משהו. אני חושבת, שאין ברירה: בקרוב אני אתגנב לבקר חבר ותיק בראש החזיר".
שתי חברותיה מלמלו באי-נחת.

"בחייך, אל תאבדי את הראש. הוא, קצת..."
"מסוכן, מסוכן מאד. את יודעת שאסור לבטוח בו-"
"הוא פושע, ממש פושע. לא סתם זרקו אותו מבית הספר, את יודעת"
"טוב, אז נכון שהוא לא ממש מושלם, ושהוא גנב כמה חפצים וסולק" השיבה לאוקונדרה "אבל תחשבו קצת! מה עדיף, גנב או חבורת רוצחים אוכלי-מוות? אותי הוא תמיד חיבב, ויש לו קשרים טובים - בראש החזיר ובעוד מקומות. הוא כבר ידע איך לעזור לי".
"אהם... למה את מתכוונת?"
"את לא מתכוונת להסתבך מאד, נכון? תבטיחי לי ש-"
לאוקונדרה מחתה את פניה האדומות מבכי, והזדקפה מלוא קומתה.
"תבינו, ותכניסו את זה יפה לראש. המשחקים נגמרו; יש לנו איום קטלני ממש כאן, בתוך בית הספר, ואני צריכה להזהיר את הציבור - לא, להגן על הציבור מפניו. וזה - זה בדיוק מה שאני הולכת לעשות".