היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

הרמיוני

 

 

אדי הקטורת התמרו מעלה-מעלה, אופפים ברכות את העלטה וצובעים בגוון מוזר את דמותן של שתי היריבות; האחת ניצבת לצד המיטה, שערה פרוע ושרביטה שלוף, ואילו האחר מרחפת מולה, גופה השקוף מוקף באדים לבנוניים. האור בחדרו חוליו של דיארמונד היה אדום ומבליח; ~רקע הולם לעימות בין שתי אלו~.

נדמה היה, כי בלאטריקס ומרלן מק'קינון לא נותנות עוד את דעתם על נוכחתה של הרמיוני, שקועות כל-כולן האחת ביריבתה.

למען האמת, דבר מזה לא אמור היה להתרחש; לא במכוון, לפחות. מק'קינון ריחפה אל תוך החדר בכוונה שונה לחלוטין: לנסות ולשכנע את הדיבוק, ידידה לשעבר, להרפות מגופו של דיארמונד. אלא שרוחו של סיריוס סירבה לדבר; הנער החולה נותר דומם ורועד; רק שפתו העליונה התכווצה, מזכירה להרמיוני ילד נזוף שנתפס בקלקלתו, אך מסרב לסגת.
בלאטריקס שתקה, עוקבת אחרי הרוח במבט קודר; אלא שהמתח באוויר היה כבד מדי. די היה בהערה דקה אחת בכדי לגרום לה להתלקח.
"אל תעזי להתגרות בי, מק'קינון" אמרה בלאטריקס בשיניים חשוקות. "אם את כה בטוחה שאני כה חלשה בכדי להתיר לטיפוסים מסוגך-"
"אל דאגה, מעולם לא השליתי את עצמי בנוגע אליך" הרוח צברה מעט גובה, עד שריחפה ממש מול פני יריבתה. שערה הבהיר, השקוף למחצה, התבהק באור האבוקות האדמדם. "כל שאני בטוחה הוא, שהיית ונותרת יצור יהיר, אנוכי ובלתי נסבל".
הכל קרה מהר, מהר מדי; בטרם הספיקה הרמיוני הנבוכה להתערב. או שמא, שקעה עמוק מדי במחשבות על בשורות האיוב שקיבלה מרון, שעה קצרה קודם לכן.

"אכן, אין ספק כי נהגו בנער הזה באורח בלתי-הוגן-"
"אכן, והידיים הם ידי ידידך היקר, השרץ כפוי-הטובה, הבוגד-".
רוח הרפאים הפליטה צחוק קצר.
"לא לך הזכות להתלונן - לא על מעשיו של סיריוס בלק, ולא על מעשיו של כל קוסם אחר. האם הרעיון הכללי הזה של - בואי נראה: התקפה נבזית בחסות החשיכה ושימוש בקללות מזוהמות ולא הוגנות מהסוג הגרוע ביותר מוכר לך, מהיכנשהו? ומה עם מעשי רצח אכזריים מן המארב, ומוות אורב מכל כיוון?"

עיניה של מרלן בהקו.
"אולם אנחנו, בניגוד אלייך, נשכנו שפתיים, קברנו אנשים יקרים - והמשכנו להלחם".
"הו, כמה אצילי מצידכם. תמיד אהבת להחשיב את עצמך גיבורה גדולה, מק'קינון. קל לך מאד לטפטף צדקנות כשאת מרחפת שם. לא הבן שלך מוטל כאן גוסס, כאשר החבר היקר שלך מוצץ ממנו את החיים-"
"שאלי את חברך היקר שלך, את דולוחוב, מה אני ראיתי כאשר-" לרגע, נשבר קולה של הרוח, אולם אז, שבה והתפרצה במשנה זעם.
"ואת, אם כל רצונך להלחם באופל החדש ההוא, יהיה אשר יהיה, מתפוגג כאשר האדם הקרוב לך נפגע, או נהרג חלילה, חסכי מאיתנו את המליצות הנאצלות. נשארת טינופת, היום כמו תמיד".
"אני חושבת שכולנו נספחים כאן" ניסתה הרמיוני להתערב, אולם נדמה היה, כי איש אינו שומע את קולה.
בלאטריקס שלפה את השרביטה; אור ירוק קרן סביבו, מאיר את עיניה האדומות, הנפוחות מבכי.
"הסתלקי מכאן, מק'קינון. לא זכור לי שאני חבה לך הסברים".
"וודאי שלא. אנשים מסוגך לא חייבים כלום אף פעם, לאף אחד. גם לא מעט הכרת תודה לאנשים שכאן, שסיכנו כל-כך הרבה בשבילך - או אלו שמוכנים לסבול את הפרצוף שלך, למרות מה שעוללת לאנשים היקרים שלהם".
"עוד מילה אחת, ואני אדאג ש-"

"הגענו, פרופסור גריינג'ר" קולו הקריר של הנהג גרם להרמיוני להתנער מזכרונותיה. "אנא, לכי אחרי ההילאים אל השער משמאל".
כמה שעות חלפו מאז? הרמיוני נאנחה, ויצאה במהירות ממכונית השרד. ההילאים הקיפו אותה מסביב, עוקפים את ההמון שהתגודד סביב חלונות הראווה הבלים מזוקן של צינון ומינון בע"מ. כמה מהם, הבחינה הרמיוני, כמעט ולא טרחו להסוות את עצמם בבגדי מוגלגים.
את מאבדת את תחושת הזמן, וזה גרוע מאד.

מן הרחוב הראשי, הוליכה סמטה צרה ודולפת בין קירות גבוהים ומתקלפים. אחד ההילאים הזדקף, מקיש בשתי אצבעות על השלט 'שטח פרטי, החניית אופניים אסורה בהחלט'.
"פרופסור גריינג'ר אל כניסת האח"מים, בבקשה" אמר בקול חלול. דבר-מה חרק מן העבר השני, וברגע הבא מצאה עצמה הרמיוני בוהה בתמונותיהם של מרפאים ובכדורי בדולח זוהרים, מרחפים לאורך תקרתו של מסדרון מפואר. באל-כורחה, מצאה הרמיוני את עצמה תוהה, כמה פעמים טרחה להשתמש בכניסה הזו מאז נחנכה, עשר שנים קודם לכן. בפעמים הרבות, רבות מדי, שבאה לבקר את רון בבית החולים, התעקשה להשתמש בכניסת המבקרים.

"אין לי שום כוונה להתנשא כאן, כאילו אני מין לוציוס מאלפוי" זכרה כיצד נזפה בסגן השר קארתניי אי-אז.
מאלפוי... המחשבה העבירה בה רעד. לא היית צריכה לעזוב את הוגוורטס, לא עכשיו, לא עם בלאטריקס במצבה הנוכחי. אבל רון המסכן, הוא עומד להתמוטט...

עד מהרה, הגיעו ידיעות חדשות ומעודכנות יותר; ובתור שטף האסונות והאימה, הוברר כי פחדיו הראשונים של רון לא התממשו. בניגוד למה שסבר בתחילה, לא היו פרד וג'ורג' קרובים לזירת האסון; האסון הגדול ביותר שפקד את קוסמי אנגליה מאז סיום המלחמה השניה.

"המלחמה השלישית החלה" מלמלה והחישה צעד, מהדקת את כובעה הכהה לראשה.

"אני רוצה לראות את בעלי, בלא דיחוי" אמרה בקול רם יותר. ההילאים הנהנו.

היית צריכה לצאת מהטירוף ההוא שם, לפחות לכמה שעות... ועדיין, זה מסוכן. סנייפ מטפטף רעל, ונוויל הולך ומאבד את הסבלנות.

"היא לא מסוגלת להזיק לאיש עכשיו, נוויל" זכרה כיצד ניסתה לשכנע, שעה קצרה לפני שעזבה את הוגוורטס. "ראית בעצמך. היא חלשה, היא שרויה באבל. היא..."

"היא תמיד מסוגלת, הרמיוני" ענה נוויל, מביט הישר אל תוך עיניה. מבטו הנעלב אמר את הכל. עכשיו גם הוא חושב שאת בצד שלה.
"את משלה את עצמך. נימפדורה עדיין אצל האנשים שלה. אני אחכה, אבל לא עוד הרבה זמן".
היא חייבת, חייבת  להתעשת. הרהרה הרמיוני, בעת שחלפה מתחת לתמונתה של מרפאה זקנה ואפרורית. רעשים עמומים נשמעו מאי-שם, מצידו של אחד הקירות, הולכים וגוברים ככל שהתקדמו.
אולי, רק אולי, היה עדיין סיכוי. לאחר העימות עם רוחה של מק'קינון, שקעה בלאטריקס בדממה קודרת. אולם, כאשר יצאה הרמיוני לכיוון שערי הוגוורטס, הופיעה זו האחרונה מתוך העלטה, וליוותה אותה במשך דקות מספר.
"המתקפה הזו בסמטת אקאלון, אינה המתקפה הגדולה, שכחי מזה" אמרה, כאשר חלפו מתחת לפסל הקודר שניצב, כמזכרת דוממת, מתחת למגדל האסטרונומיה. "אם אלאיל הוא זה שעומד מאחורי הדברים, הוא מנסה..." בלאטריקס נעצרה לרגע, בוהה במבט מתריס בדמות האבן של אלבוס דמבלדור "זה עשוי להיות מסר, הסחה, או הצלפה שנועדה להוריד את יריביו על הברכיים. אל תטעי" עיניה הירוקות נצצו "המתקפה הגדולה תונחת, במוקדם או במאוחר, במקום אחר; המקום המייצג את כל השנוא עליו, משני צדדיו של הערפל".

הרמיוני הנהנה, שולחת מבט מהורהר על הצריחים הגבוהים שנישאו מעליה.
"בינתיים" הוסיפה בלאטריקס "צווי על הרוח המתועבת ההיא להתרחק ממני. אחרת, אני נשבעת שאמצא דרך להכאיב לה, למרות שהיא כבר מתה".

 

צמד דלתות נוספות החליק ונפתח בפני הרמיוני ומלוויה, וההמולה התגברה; אחד הקירות נעלם, חושף את ההמון שהתגודד באולם הקבלה, מחצית הקומה מתחת להם. קוסמים ומכשפות צעקו, התווכחו או נדחפו בלא שמץ נימוס; קדרה עצומה בעבעה מנגד, מעלה שובלים של בועות צהובות אל עבר כדורי הבדולח הזוהרים למעלה; מרפאים עייפים ואדומי-עיניים התרוצצו, יוצאים ונכנסים דרך מחצית-התריסר דלתות. מפעם לפעם, הגיח מרפא בכיר מאחד הפתחים, וקורא שמות מתוך מגילה . על כל שם שנקרא, עלו אנחות ופרצי בכי. ממש מתחת לרגליה של הרמיוני, התנודד מכשף מבוגר כשיכור, ידיו הרועדות מהדקות ספר תמונות בלוי.
"חמור שכמותו" מלמל שוב ושוב, בוהה נכחו במבט חלול "אני אמרתי לו לא להסתובב בכלל במקומות האלו."אמרתי, אמרתי לו..."
הרמיוני חשקה שפתיים, והגבירה את קצב ההליכה. לאחר דקה, הוליך גרם מדרגות אל תוך אולם אחר, קטן יותר. האם כאן עמדה פעם המעלית הישנה? תהתה הרמיוני, מתבוננת בקיר שיש חלק. ככל הנראה כן, לפני השיפוץ הגדול. כעת, לא ניצב כאן מאומה, מלבד שתי דלתות מוגפות וקומץ ספסלים ארוכים, שאיכלסו קוסמים ומכשפות שפופי-קומה, מתלחשים ומביטים חליפות במאבטחים שניצבו מולם.
"הי, אתם!" נהם אחד מהם, פונה לעברם במצח חרוש קמטים "להיכן אתם חושבים ש... אוה, פרופסור גריינג'ר, מהדלת ההיא בבקשה. בעלך נמצא במחלקת פגיעות קסמים קלות, והוא והגברת ג'ינרווה נמצאים שם עם קוסמת צעירה אחת, שיצאה במזל גדול מה-נו, את כבר יודעת, מצב חירום מהדרגה הראשונה" המאבטח נאנח ופנה לחזור לעמדתו, כאשר זינקה דמות מספסל סמוך, מנסה לרוץ לעבר הדלת הנפתחת.
"לא, לא את, גברת! זו לא הדלת הנכונה בשבילך, והכניסה למורשים בל-"
"אני רוצה לראות אותן" בכתה המכשפה, מתנשפת ונאבקת לשווא במאבטחים "בבקשה, בבקשה אני חייבת להכנס..."
אי-כה, נדמה היה להרמיוני כי שמעה את הקול בעבר, דבר שגרם לה להעצר ולהעיף מבט לאחור. המכשפה הבוכיה והנאבקת לא היתה מוכרת: אישה צעירה ומלאה בגופיה שחורה ומזוהמת. פניה היו מקשה של תלתלים כהים ופרועים ושרידי איפור מרוח, מהולים בזיעה ודמעות.
היכן ראיתי אותה, היא - מרלין, זו לא אותה ה... סלילית ההיא?
מוזר; נדמה היה להרמיוני כי חלף עידן שלם מאז הערב הרחוק ההוא, בו התגנבה ביחד עם דראקו דרך אותו מועדון מפוקפק - שם, עמדה אותה גברת ושרה שיר זימה כזה על סיריוס ורמוס, מסוג שעורר בה דחף עז להטיל בה קללה נבזית.
מרלין! פשוט לא יאומן.
רק שנתיים חלפו, ומאז נדמה היה שהעולם כולו התהפך. דראקו נהרג; סיריוס שב בצורת דיבוק שואף נקם... ואילו בזמרת המועדנים לא נותר ולו שמץ זימה.
"הן זקוקות לי, אני יודעת שהן זקוקות לי. אני רוצה..." קולה נשבר בהתייפחות ארוכה "רוצה לומר - לומר להן..."
שניים מהמאבטחים השתלטו במהירות על המכשפה הנאבקת, הודפים אותה בחזרה אל הספסל.
"גבירתי" אחד המרפאים, גבר גרום ובהיר שער, רכן לעברה, מנסה לרכך את כולו "תביני, את - אין כבר שום דבר שתוכלי לעשות בשביל שתי הידידות האלו שלך. תנסי, אממ... תנסי לזכור אותן איך שהן היו. אי אפשר להכנס למרתפים עכשיו. עמוס שם, וצפוף, צפוף מדי".
הזמרת חדלה להאבק, קורסת לישיבה רפויה ומליטה את פניה באצבעות שרוטות.
"הן היו רק בנות חמש-עשרה" הצליחה הרמיוני לשמוע מבעד לבכיה "חמש-עשרה בקושי. זה לא פייר, לא פייר..."
והארי היה בן שמונה-עשרה, בקושי. וגם דין תומאס, חנה אבוט, ארני מקמילן... הם, ואחרים. כל-כך הרבה פנים שהטשטשו עד ללא היכר; כל-כך הרבה שמות, שכמעט ולא יכלה עוד לזכור. ועכשיו... עכשיו הצטרפו אליהם כל המתים האלו; ובקרוב, בקרוב אולי גם דיארמונד, שמשלם על חטאים שחטאה אימו שנים רבות בטרם נולד.
"לא פייר?" שמעה את עצמה ממלמלת "כן, שום דבר לא הוגן כאן. מלחמה זה דבר מלוכלך, מלוכלך וארור".

המחשבות הוסיפו להתרוצץ בראשה, כאשר נסגרו הדלתות, והקהל מוכה האבל נעלם מאחוריה. אם בלאטריקס צודקת ובית המטבחיים הזה הוא פשוט מסר... מה יהיה כאשר האלאיל הזה יעבור ל-
"בדלת ההיא, שמאלה, פרופסור גריינג'ר". ענה קולו של מרפא מלפניה. "בעלך נמצא בחדר ההוא".

"והיכן גברת לאבגוד?" שאלה הרמיוני.

"עדיין באגף השמור, ממש כמו בפעם האחרונה שביקרת אצלה. המרפא הראשי אינו מאשר להעביר אותה לאגף לקסמים בלתי הפיכים-"
הרמיוני נעצה בו מבט חריף. ומהקול שלך משתמע, שזה רק עניין של זמן...נויל המסכן! בפעם האחרונה שעלה העניין, כמעט ואיבד נוויל את עשתונותיו, מתפרץ כפי שלא שמעה אותו מזה שנים ארוכות. לעת עתה, עשו השכנועים וההפצרות את שלהם, ולונה הוסיפה לשכב לבדה, באותו אגף בו הוחזקה הרמיוני עצמה לפני שנתיים. המחשבה העבירה בה רעד; הכל השתנה מאז. ביל ויזלי הפך לשר הקסמים, צ'ו המנוולת קיבלה את מה שהגיע לה כל-כך, ובכל-זאת...

ברגע הבא, בעודה מתקרבת באיטיות אל הדלת, עלה קול מוכר מהעבר השני, צועק בכעס. אישה התייפחה בתשובה.
"השארו כאן" הורתה הרמיוני לשומרי-הראש. הללו הנהנו, תופסים עמדות לאורך המסדרון. רון נשמע מפורק... מרלין, אולי עדיף שיכעס ויצעק. כשהוא עושה את זה, הוא מצליח לפעמים לשכוח עד כמה הוא פוחד.
"אני אמרתי לה, ג'יני!" שב קולו של רון והדהד "אני אמרתי לה תמיד, להתרחק מהחורים המטונפים האלו!"
"אולי פשוט תסתום וזהו?" נהמה ג'יני בתשובה, בעוד הרמיוני דוחפת את הדלתות ונכנסת אל תוך חדר החולים. "לא אמרת למסכנה כלום, כי בכלל לא ידעת כלום, ובכלל מה זה קשור עכשיו? יש לך רגישות של נארל מפוחלץ-"
האומנת הצעירה ישבה על מיטתה, מליטה את פניה בזרועות חבושות, ובוכה בכי תמרורים. שניים או שלושה חולים נוספים התכרבלו במיטותיהם, עושים עצמם כלא שומעים.
"היא היתה יכולה למות, לעזאזל!" פניו של רון היו סמוקים כאש "כמו שמתו כל-כך הרבה אחרים. אם לא היה לה כזה מזל!".

"וזה יכול היה לקרות בכל מקום, או אולי אתה חושב שאוכלי המוות, או מי שזה לא יהיה, כעסו על רמת המוסר הירודה בסטמת אק -  הרמיוני?!"

הריב נפסק באחת. רון זינק ממקומו, כמעט ומתנגש בכסא. ברגע הבא, חיבק אותה בכל כוחו; הרמיוני יכולה היתה לחוש, כיצד הוא רועד בין ידיה.
"אני כל-כך שמחה שאתה בריא ושלם, רון. אני מבינה שזה היה גרוע מאד".
"את לא יודעת עד כמה. זו זוועה, הרמיוני. יותר... יותר גרוע מהמלחמה ההיא. מתים בכל מקום..."
קולו של רון נקטע; הרמיוני העבירה את שפתיה על לחיו הלוהטת, מחשבותיה רודפות זו את זו.

מוזר; אולי בעצם טוב שהגעת לכאן, אפילו רק כדי להזכר בשביל מה את באמת נלחמת. זה פשוט ש... היית צריכה כמה שעות, רחוק מהוגוורטס ורחוק מבלאטריקס. אבל אסור לשגות באשליות - זה כמו אז, אחרי שדמבלדור מת; הכל, הכל עומד להשתנות עכשיו.
"אנשים שאנחנו מכירים?"
רון הפליט אנחה, והידק את אחיזתו בגופה.
"בסוף לא פרד וג'ורג'... אבל אנג'לינה מתה, הרמיוני. הפאב ההוא שהיא ישבה בו, הוא היה פשוט קרוב מדי לזוועה. ויש גם אחרים".
מבטה של הרמיוני הופנה הצידה, לעבר ג'יני. זו האחרונה הנהנה, שפתיה חשוקות ומבטה מושפל.
"היא היתה עוד חיה כשהביאו אותה לכאן" לחשה לבסוף "אבל כבר אי אפשר היה לעשות כלום בשבילה. הפצעים שקללת הנפץ הזו גרמה היו, איך לומר את זה - הדבר הגרוע ביותר שאני ראיתי. חלק מהם התחילו להרקיב ולהסריח עוד לפני שהיא נגמרה" ג'יני הרכינה את ראשה עוד יותר, כנאבקת בדמעות "לפחות... לפחות זה היה קצר. היא לא סבלה הרבה".
קיבתה של הרמיוני התכווצה; קשה היה לזכור מתי נפגשה בפעם האחרונה עם אנג'לינה; בוודאי עברו מאז שנים רבות. במעורפל, רק במעורפל, הצליחה להזכר בנערה שחורה וגבוהה, מרחפת כסילון מעל מגרש הקווידיץ' של הוגוורטס, מחלקת הוראות בקול נמרץ, ואפילו נוזפת בהארי, כאשר הגיע לו. ועכשיו – עכשיו היא מתה; גם היא.
מנסה בכל-כוחה לשנות נושא, נפנתה להרגיע את האומנת הבוכיה, ובחנה את התחבושות על ידיה. לרווחתה, לא עלה מהן ולו שמץ של ריח רקבון מתועב.
"אל דאגה, את בוודאי תשתחררי מכאן בתוך ימים מעטים. אני בטוחה שארתור הקטן שלנו ישמח מאד לראות אותך שוב" אמרה, מגייסת את הארשת הנעימה ביותר שיכלה להעלות על פניה. האומנת הנידה ראשה, ידיה מליטות עדיין את פניה.
"ואם כבר מדברים, היכן הילד שלי?" שאלה הרמיוני בהרהור שני.
"אצל פלר" השיבה ג'יני, ולרגע היתה הרמיוני יכולה להשבע שהיא מעקמת קלות את שפתיה - מתוך הרגל ישן, כנראה.

מישהו דפק בדלת, מביא עימו כוסות גדולות של בירצפת; הרמיוני התיישבה לצד המיטה, ידה האחת נתונה עדיין בידו של רון; עד מהרה, החלה השיחה נסבה על מעשיהם של רון וג'יני ערב האסון. הרמיוני זקרה את גבותיה, כאשר גוללו השניים את ביקורם בבית המפקחת העליונה לשעבר. ג'יני הפליטה נחרת בוז, כאשר מנתה את הדרישות שהעלתה ג'יין דולורס אמברידג'.
הרמיוני עיקמה את שפתיה.
"ניחא, אני נתונה בסכנה ויש רבים שרוצים לפגוע בי מזה שנתיים" אמרה "אבל כל זה, לא אומר בכלל שצריכים לתת  לאישה המגעילה הזו לסחוט אותנו".

להרף-רגע, שבה והעלתה בראשה בדברים שסיפרה לה בלאטריקס על אותו דרואיד עליון, אלאיל.
"מן המעט שאני יודעת על האויב" הוסיפה בארסיות "הרי שמשום-מה לא נראה לי שג'יין דולורס אמברידג' תהיה זו שבאוזניה ישפוך סודות כמוסים. האישה הזו שפלה ומרושעת, ומצידי היא יכולה להרקב" התלהטה "אני עוד זוכרת איך נראתה היד של הארי, אחרי שהיא הענישה אותו".
"ומאלפוי המנוול בראש פלוגת הפיקוח" החרה-החזיק רון אחריה.
"וכל הדברים הנבזיים שעשתה להאגריד..."
לצידה, הריק רון את הטיפות האחרונות מספלו; נדמה היה, שהמשקה הרגיע אותו, או לפחות גרם לו להפסיק וללכסן מבטים ארסיים אל עבר האומנת.
"שמעתי שאין הרבה שינוי במצב של לונה" הפטירה הרמיוני לבסוף, כמעט כבדרך-אגב. ידה נשלחה לכיסה; בועית הכסף הקטנה שנתנה לה בלאטריקס נחה עדיין בכיס הגלימה. עדיף שהם לא ידעו, לא עכשיו, הרהרה. גם כך, יש להם מספיק דאגות על הראש.
רון משך בכתפיו.
"אין טעם להכנס אליה עכשיו. היא לא ממש במצב שפוי כרגע. לא שאי-פעם..."
"רון-" ג'יני התרוממה מכסאה, פניה לובשות ארשת מאיימת "אם אין לך משהו חכם לומר כרגע - לא שאי-פעם -"
"באמת רון, זה היה משהו מאד לא יפה ומאד מיותר להגיד" אמרה הרמיוני, מבליעה אנחה. הוא לא קולט כמה הוא מרגיז לפעמים?
רון הזעיף פנים.
"אם את מתעקשת" מלמל, ולמשך רגע ארוך הקפיד להתעניין מאד בתחתית ספל הבירצפת שלו.

הרמיוני שילבה את זרועותיה על חזה, עיניה תוהות בין רון, ג'יני והאומנת. זו האחרונה נראתה כמי שלא מאזינה עוד לשיחה. תחת זאת, שבה ושקעה בתוך מיטתה, פניה מוסתרות מאחורי גיליון ישן של "למכשפה".

הרמיוני תהתה, האם לא מוטב יהיה לצאת מהחדר, ולגרור את רון אחריה - כאשר עלו קולות מעברה השני של הדלת, גורמים לה לחרוק שיניים.
"מה הם עושים כאן?" שאלה בקול, מתרוממת במהירות מכסאה.
"אלמלא הייתם עקשנים כל-כך, אתם שם באיחוד" הדהד קולו הנרגז של עלי באשיר "הייתם פותחים אוזניים ומקשיבים סוף-סוף לכל היתרונות בהצעה שלי. עם השטיחים המשובחים האלו, הייתם עוקבים אחרי כל אויב מלמעלה-"
"ההחלטה אינה נתונה בידי, מר באשיר" ענה קולו הצונן של גנראל לה-פראנס, מפקדם העליון של כוחות השרביטים המאוחדים. "מה גם שכעת, לצערי, זמני דוחק ביותר. כעת, אם תואיל לסלוח לי -"
מה הוא עושה כאן?

הרמיוני נדרכה, וידה תעתה מאליה לעבר כיס הגלימה, כאשר נפתחה דלת המחלקה. עלי באשיר נעצר מתחת למשקוף, מחווה לעברה ברכה מנומסת. אלא, שפניו היו סמוקות; עיניו, מצומצמות ואפלות מתמיד, עקבו אחרי גבו המתרחק של לה-פראנס. זה האחרון יצא ידי חובתו בניד-ראש חפוז, וקרב לעברם בצעד מהיר; קומץ מאנשיו בא אחריו, סוקר את הרמיוני בדרך שלא נשאה חן בעיניה.
"אני מתנצל על חוסר הנימוס" אמר לה-פראנס "אולם ברצוני לדבר עם פרופסור גריינג'ר עכשיו, בארבע עיניים".
רון חרק שיניו, וצעד קדימה - כמנסה לחצוץ בין מפקד השרביטים המאוחדים לבין הרמיוני.
"זה לא זמן מוצלח זה, גנראל".
פניו של לה-פראנס התקשחו.
"זה הזמן וזה המקום, מר ויזלי" אמר, כמעט בלא לזכות את רון וג'יני במבט. די היה בכך, בכדי שפניו של רון ישובו להסמיק בזעם "תואילי לסור איתי לחדר צדדי, פרופסור?"
"מה במילים 'תשכח מזה' אתה לא מבין?" נהם רון, שולח את ידו אל שרביטו. אנשיו של לה-פראנס נד'רכו מיד; ג'יני החליקה בקלילות לצידה האחר של הרמיוני, שולחת בלה-פראנס מבט מבשר רעות.
"אם אתם חושבים שתוכלו לגעת בה עוד פעם-".
לה פראנס הפליט צחוק קצר, מסמן לאנשיו להרפות מהשרביטים.
"מר וגברת ויזלי, בהן צדק אני מבטיח לכם, שלא באתי לכאן בכדי לבצע מעצרים. אתם עושים לצבאות האיחוד האירופי עוול, אם אתם סבורים כי כולנו נגועים בחטאיה של גברת צ'אנג המנוחה. כפי שהבהרתי קודם, באתי לכאן בכדי לנהל שיחה, לא יותר".
הרמיוני חשקה שפתיים, חושבת במהירות; יהיר ויומרני ככל שיהיה, הרי שלה-פראנס היה קוסם של כבוד; אפילו בלאטריקס הודתה בכך.
רון, לעומתה, אך התנשף בתיעוב.
"שיחה תמימה, אתה אומר? אם ככה, בטח לא תתנגד שאני וג'יני נהיה נוכחים. הא?"
"לצערי, עלי להתעקש שלא" קולו של לה-פראנס היה קר כקרח "אתה מעייף אותי, מר ויזלי".
"חתיכת פוץ ש-"
"רון" הרמיוני צעדה קדימה, נחושה בדעתה למנוע קטטת שרביטים. "הגנראל לה-פראנס יודע בוודאי, שלא יוכל למנוע ממני לגלות את תוכן השיחה לאנשים היקרים לי. היכן אתה רוצה לשוחח, גנראל?"
"מכאן, בבקשה".
לה פראנס החווה בראשו לעבר אחת הדלתות הצדדיות, והניח את ידו על זרועה. מאחוריו, לחשה ג'יני דבר-מה באוזניו של רון, שנראה כמי שרוצה לזנק ולהניח שתי ידיים על צווארו של הגנראל. עלי באשיר נותר מאחורי ההילאים, מביט בלה-פראנס וממלמל בערבית; נדמה היה להרמיוני, כי זיהתה כמה ביטויים לא מחמיאים, בלשון המעטה.
תשארי רגועה, הוא לא יכול לעשות לך כלום. הרמיוני זקרה ראשה באדישות מעושה, והניחה ללה-פראנס להוליכה אל מסדרון קטן ואפלולי. אדים קרים נדפו מפתחו המסורג של צינור ברזל גדול, שנקרע במרכזו של אחד הקירות; כדור בדולח בודד האיר מלמעלה, חושף ארגזים ישנים ומדפים של צנצנות, קופסיות ושפופרות.
"אתם, השארו בחדר המחלקה" הורה לה-פראנס לאנשיו, בלא להסב מבט לאחור "אני זקוק להילאי אחד שישמור על המסדרון מבפנים, זה הכל".
לה-פראנס חלף בצער מהיר על פני הצינור והארגזים הלחים, ודחף דלת קטנה בקצה המרוחק.
חדר אכסון קטן - הו, לעג הגורל. פעם, לפני שנים רבות, לקח דמבלדור את הארי לחדר כזה בדיוק; אלא שהרמיוני לא היתה בת-מזל כמותו. עבורה, לא צפן החדר ניחומים ועצה טובה. אולי את טועה בשיפוט, והם מתכננים ללכוד אותך בכל זאת? אנשים משתנים, כבוד יכול להשחק...

לה-פראנס הורה בשרביטו, והדלת נסגרה מאחור, מותירה אותם להדחק בין המטאטאים, כלי הארד והמדפים שמילאו את החדר הקטן; דמותו של ההילאי במסדרון נעלמה באחת.
לה-פראנס נשען קלות על הקיר, אולם עיניו ננעצו הישר אל תוך עיניה.

"אני מעדיף מאד, פרופסור" אמר בכובד-ראש "כי הדברים שיאמרו בחדר זה ישמרו בסוד".
הרמיוני משכה בכתפיה, מתאמצת להמשיך ולעטות ארשת אדישות מעושה.
"אני מקשיבה, גנראל. מה היה כה חשוב, עד כי-"
פניו של לה-פראנס היו נוקשות כפלדה.
"דיברת עם הבוגדת שטיין אתמול בערב, דרך אחד האחים בהוגוורטס" הטיח, קומתו נישאת מעליה. הרמיוני נרתעה קלות לאחור, חשה את מדפי העץ רוטטים מאחורי גפה. כיצד, כיצד הוא גילה את זה, יקח אותו הגרים? שפתיה רעדו קלות. אסור, אסור לה להפגין חולשה; בוודאי שלא עכשיו.
"אינני אוהבת שמחדירים כשפי ציטוט להוגוורטס, ואינני חייבת לך או למטות המאוחדים כל דיווח שהוא, אדוני הגנראל" החזירה באותו קול "אנחנו נמצאים באנגליה, ואיש כאן אינו כפוף-".
"מצב שעתיד להשתנות בשבועות, אולי אף בימים הקרובים" שיסע אותה לה-פראנס; אחת מידו עברה סמוך לכתפה, נשענת על המדף מאחוריה. "הרשי לי לספר לך, כי מועצת חכמי האיחוד מכונסת ברגעים אלו ממש בשטראסבורג, לדון בהצעה להכריז על מצב חירום, ולהחיל עליכם את תקנות ההגנה המשותפות. אין צורך בנביא גדול בכדי להבין, שאתם מותקפים בידי כוחות אפלים, ככל הנראה אוכלי-מוות, ואינכם מסוגלים להגן על עצמכם. מסדר עוף החול התפורר לגמרי, והמפקדת שלו נפלה בשבי. לא טרחתם לעשות דבר בעבור מאדאם טונקס במשך שבועות". החריף את קולו.
"טעות בידך, אני עושה יותר מאשר-".
"תמהני מאד, האם להתרפס בפני השובה שלה פירושו לעשות דבר-מה" שב הגנראל ושיסע את דברי הרמיוני, גורם לה להתנשף בזעם. מדוע אנשים כאלו תמיד, תמיד משתיקים אותה, כאשר היא זו שיודעת את התשובה הנכונה?
"וכעת, הטבח המזעזע הזה. מבחינתי, בלאטריקס ואנשיה הם החשודים העיקריים, על כל המשתמע מכך".
"ומבחינתי, התנהגות המטות המאוחדים היא יומרנות שגובלת בעזות-מצח לשמה" החזירה הרמיוני, וסומק עלה בלחייה "זו פלישה, מה שאתם מתכננים. אני בטוחה ששר הקסמים לא ישמח לדעת את זה".
לה-פראנס העלה חיוך קודר על שפתיו.
"הותירי אותו לי, פרופסור גריינג'ר". אז, בלא התראה, התהדקו אצבעותיו על פרק ידה.
"קבלי עצה ידידותית ממני: לטובתך האישית, עדיף יהיה שלא תביאי את מנהיגי האיחוד למסקנה, כי גברת צ'אנג צדקה בעניינך. בעוד מספר ימים, תהיה כל שיחה עם אחד הטבטונים הארורים האלו בגידה שעונשה חמ-".
הרמיוני חילצה את ידה בכעס.
"ואני מניחה שאינך יכול להתאפק עד אז, גנראל" החזירה "אם זה הכל, חוששני שהבוגדת הזו מעדיפה ללכת מכאן. אני-".
לרגע, רכן לה-פראנס קדימה, נראה כמי שרוצה לסטור לה; אלא שאז, בלא התראה, דעך האור המאיים בעיניו. הוא נסוג לאחור, ואנחה נפלטה מפיו.
"נסחפתי בדברי" אמר "אנא, קבלי את התנצלותי על ההאשמות הנמהרות, פרופסור גריינג'ר. בוודאי, שאיש באיחוד אינו מעז לחשוב כי ידידתו של פוטר המהולל אשמה בבגידה או כוונת זדון - חרף העובדה, כי אנו חוששים מאד שאנשים ערמומיים ומרושעים מטעים אותך, ומתמרנים אותך בעבור מטרותיהם השפלות".
"אינני ילדה שוטה שקל לתמרן אותה, גנראל" התריסה הרמיוני, מסרבת להתרכך.
"ההיסטוריה היא שמלמדת אותנו, שגם החכמים אינם חסינים לכך" החזיר "אולם אכן, הזעם והצער גברו עלי לרגע, ואני שב ומתנצל" קולו השתנה ונחלש "האחיין הצעיר שלי, פלאביוס, נרצח שלשום. זו היתה ה...פעולה הראשונה בתפקיד הילאי. חיות-אדם טבטוניות ארבו להם, המטירו קללות וחיצים מכושפים מכל עבר, ואז..." קולו רעד "את הפצועים הם קיצצו בגרזינים. הוא היה בן עשרים ושתיים, זה הכל".
"צר לי לשמוע על כך".
הרמיוני התנשפה, מנסה לסדר במהירות את מחשבותיה. הטבטונים הם קוסמים אכזריים, אין ספק; אולם למטבע היו שני צדדים... גודריק פון הות היה תלמיד בגריפינדור, נער חביב שהיא עצמה ענדה סיכת מדריך על דש גלימתו, וקלאודיה... יאמרו מה שיאמרו כולם, קלאודיה לא היתה מרושעת, וגם לא אכזרית. בזה אני בטוחה.
"קורבן, עוד קורבן של הרוצחים הפרימיטיביים האלו" המשיך לה-פראנס, זעמו שב וגואה "נער שהיתה לו הזכות להתבגר, לשאת אישה ולהקים משפחה".
"ובכל זאת, הוא נפל עם שרביט ביד, במשימת מלחמה על אדמה טבטונית" מצאה את עצמה אומרת "מרלין! כן, מי כמוני יודעת כמה נורא זה מוות של נער צעיר. אבל אתם, מה בשם כל הדרקונים והחימרות יביא אותכם לסיים סוף-סוף את המלחמה המטופשת הזו? האם אין לנו מספיק אויבים אמיתיים, אויבים אפלים באמת, ש-"
עיניו של לה-פראנס ירו זיקים.
"אדמתם?" סינן מבין שיניו "אדמה טבטונית? טעות בידייך, פרופסור גריינג'ר. כפי שכתוב בחוקה שלנו ובכל המסמכים המחייבים, זו אדמת איחוד הקוסמים האירופי, ממש כמו סמטת אסטריקס בפאריס או האקדמיה לכשפים של וינה. הם מסוגלים להכות מן המארב ולרצוח, המורדים ופורעי החוק האלו" המשיך, קולו מהדהד וממלא את המחסן, בוטח יותר ויותר
"אולם במוקדם או במאוחר, יעשו הקידמה, הארגון המשופר והיתרון המספרי את שלהם, ואנחנו נגמר לעפר את שבטי הפרא האלו, ונציב את הנער הארור ההוא ואת הבוגדת שטיין אל מול שרביט התליין. אם תצליחי לפטפט איתה שוב, הודיעי לה בשמי, שלא יהיה כל משא ומתן, עד שכל הטבטונים הארורים הללו יכנעו בלא תנאי. שום מספר שהוא של אבדות ושום תבוסה לא תרתיע אותנו מלתקוף שוב, עד שנאכוף את חוקי קהיליית הקוסמים המתקדמת מחופי אירנלד ועד הרי אוראל".
כעת, נדמה היה להרמיוני כי לה-פראנס כמעט ואינו מתבונן בה; תחת זאת, ננעצו עיניו אי-שם בחלל, בוהקות כאילו היו זוג פנסים מכושף.
"במשך מאה שנים אנחנו נאבקים, פרופסור גריינג'ר. נאבקים ליצור משהו עצום וחדש, אור בהיר של נאורות ושל תקווה שידחק לנצח את הפלגנות, את האפלה והטפשות של אירופה הישנה והרעה. משהו, שישליך את אנשים מסוגם של הרוזן הילדריק, יורשיו ובעלי בריתו, אל המקום הראוי להם: אי-שם בין דפי הקלף המצהיבים של ספרי ההיסטוריה של הקסם. לטובתך, אני שב ומבקש שתנתקי כל מגע עם היצורים האלו - אלא אם את מתכוונת לסייע לנו להתחקות אחריהם. כך או כך" סיכם "נאביד אותם בקרוב, את כולם: מגודריק פון הות ועד בלאטריקס. ועכשיו..."
מרלין, אתה מבין בכלל את מה שאתה אומר?
כמו בתשובה, שב מבטו של לה-פראנס ופלח את פניה.
"ועכשיו, הקשיבי היטב" סינן מבין שיניו "הסיבה האמיתית שרציתי שנשוחח ביחידות, היא רצוני שתעבירי מסר חשאי לידידתך הטובה, תפארת מסדר אוכלי המוות. כפי שאמרתי קודם, מבחינתי היא הינה החשודה המרכזית בזוועה שהתחוללה אתמול בלונדון".
"ואני אומרת לך, שזו שטות" הרמיוני טלטלה את ראשה "מתי תטרח להקשיב, סוף-סוף? היא היתה בהוגוורטס במשך כל הימים האחרונים".
לה-פראנס לא נראה כמי שהטה אוזן.
"המסר הוא פשוט: יש לי שבע-מאות הילאים מוכנים לקרב, שיגיעו בתוך שעות ספורות אל אדמת אנגליה".
שבע-מאות? הרמיוני נאבקה, בכדי שלא לפעור את פיה לרווחה. מרלין! עם כל הטבטונים שמזנבים בהם, ועם הקוואליירי של הדוכס דה-מדיצ'י שמציקים להם באיטליה, איך הם הצליחו לגייס כל-כך... הרמיוני נשכה את שפתיה עד כאב; האיום היה ברור, ולא על בלאטריקס לבדה. אין כח באנגליה, שיוכל לעמוד בפני מספר כזה של הילאים.
"שלושה ימים, זה בדיוק מה שאני נותן לה" המשיך לה-פראנס, ושילב את זרועותיו על חזהו. "ספרי לה, בשמי, שמדעני-הקסמים של האיחוד הצליחו לכשף כלי נשק חדשים וקטלניים, ואני אזרוק את הכל מולה. את הכל, מובן?! בתוך שלושה ימים, עליה להודיע על כניעה בלא תנאי, להסגיר את עצמה, את אייברי הבן ואת שאר אוכלי-המוות המטונפים. אחרת-" חיוך מוזר פשט על פניו "אחרת, היא עתידה להצטער על כך שלא מתה ביחד עם אדון האופל היקר שלה. כן, פרופסור גריינג'ר - הו, כן".
הרמיוני נרתעה לאחור, בוהה בעיניו היוקדות.
"יש לנו מכוניות מעופפות, חמושת בכלי יריה מכושפים. יש לנו לחשים חדשים לחדירת ערפל, שפותחו בידי מיטב קוסמי המחלקה לטיפול בהגנות מיושנות ושבטי-פרא - וזה עוד לא הכל. אנו נשתמש בהכל, הכל - עד החייל האחרון-".
"נשתמש בהכל..." חזרה הרמיוני בקול נמוך. אי-כה, צף זכרון ישן ועלה בעיני רוחה; פטריה גבוהה של עשן, מרצדת על מסך הטלויזיה של אבא, שנים לפני שהגיע המכתב הראשון מהוגוורטס. שיניה נקשו.
"אסור, אסור היה לכם להפעיל קסמים על מכשירים מוגלגיים כאלו" רעד קולה "איך אתם לא מבינים, שאתם תהרסו הכל? אם יש לכם אנשים רבים כל-כך, מדוע לא הצלחתם לסייע לנו, לסייע באמת, אפילו פעם אחת? מתי תפתח את האוזניים ותבין סוף-סוף, מול מה אנו ניצבים באמת?" רתחה "במקום זה, אתם רק מפריעים כל הזמן, בדיוק כשאני והליידי בלק חוקרות לחשים קוטלי-רפאים!".
הרמיוני נעצרה, משתתקת רגע אחד מאוחר מדי. לה-פראנס ניצב מולה, שקט ותקיף כנציב של אבן.
"מוטב היה, לו היית משתפת אותנו במחקרים האלו, ולא מורדים ואוכלי-מוות" אמר בצינה "האולטימטום שלי בעינו עומד. בידכם ההחלטה, האם תהיה שפיכות דמים נוספת. לורד וולדמורט עצמו לא היה מסוגל לעמוד מול הכח שיש ברשותנו כעת. אין ולו-"
"המפקד!" הדהד קולו של ההילאי מצידה האחר של הדלת. "המפקד, תוק-"
בטרם הספיק לה-פראנס להסתובב, נקטעו הדברים, הופכים לצרחת יסורים. הרמיוני קפאה; החשש הראשון שעלה בראשה, כי לה-פראנס החליט לאוסרה בכל-זאת, התחלף בן-רגע באימה חשיכה, אימה מסוג שונה לחלוטין. הצרחה נקטעה מהר כשם שהחלה, מתחלפת בגרגור נמוך, עמום. דבר-מה נאנק; ארגזים התמוטטו אי-שם. ברגע הבא, נמלא האוויר בצחנה כזו, שגרמה למעיה של הרמיוני להתהפך בקרבה.
"השארי מאחורי!" התיז לה-פראנס, ושלף במהירות את שרביטו.
קרן לבנה ניתזה מהשרביט, הודפת את הדלת ופותחת אותה לרווחה. אורו של כדור הבדולח הבודד הבליח על פניו המתים של הזקיף; הלה שכב אפרקדן, צווארו השבור מונח ברכות מבחילה לצד סורגיו הקרועים של הצינור. אד מצחין התמר מתוך פיית המתכת... ומתוכו, התנודדו ובאו דמויות, שלא ניתן היה לטעות בטיבן. נדמה היה להרמיוני, כי האוויר עצמו משחיר, הופך כבד יותר ויותר ככל שקרבו האינפרי, סוגרים עליהם באין-קול.
"אינסנדיו!"
ברגע הבא, נשפכו הלהבות משרביטו של לה-פרנאס, מציפות את העלטה באודם לוהט. גוף כבד רחש וקרס לאחור, רגליו עודן מפרפרות בחוזקה. יד מתה נדלקה כאבוקה, נתלשת מגופו של אינפרי אחר ומוטחת על רצפת האבן; הרמיוני יכולה היתה לראות, כיצד היא מוסיפה להתפתל ולפרפר לרגע, בטרם כילתה אותה האש כליל.
אלא שהאינפרי הוסיפו להתקדם, רומסים בדממה את חבריהם שנפלו. עיניים מתות, מצומקות, בהו בהם בנחישות; פנים קרועות, פצעים עמוקים ומעלי צחנה... ואז, באחת, הבזיקה התובנה במוחה של הרמיוני.
"קללת הנפץ ההיא-" מלמלה "היא לא הרגה אותם סתם..."
וכמו בתשובה, זחלו מתים נוספים דרך פיית הצינור הגדול; מקצתם נדחקו לעברם; אחרים, רבים יותר, התנודדו בכיוון ההפוך, אל עבר חדרי המחלקה לפציעות כשפים.
"סטראפ!"
הרמיוני נסוגה צעד לאחור, והטילה קללה מכוונת היטב; ראש משחיר ניתז מכתפיים שחוחות, מתעופף ונמעך על הקיר שמנגד. לצידה, לחם לה-פראנס במהירות, הודף ומטיל לחש אחר לחש. פעם נוספת, נהדפו המתים לאחור, ופעם נוספת שבו להתקדם. גוף נוסף התמוטט, אפוף באש... אך בכדי שאישה מתה תדרוך עליו באדישות; אצבעות אפורות כהות פרפרו והתפתלו, מנסות להגיע אל גרונו של לה-פראנס.

הרמיוני כשלה לאחור, חשה כיצד מטפטפות דמעות על לחייה; ידה אוחזת השרביט היתה כה כבדה לפתע, כאילו נוצקה מעופרת.
"מרלין, בבקשה - לא אנג'לינה, לא..."
תפילתה היתה לשווא. גופה של אנג'לינה ג'ונסון הוסיף להתקדם. אחד מלחשיו של לה-פראנס חרך את צידה השמאלי, הופך את אחת מידיה לגדם משחיר. עורה, שהיה פעם שחור ומבריק, היה מקשה של אפור וירוק גבשושי. הבקעים שפער הפיצוץ הגדול בגופה נעו, כפועמים עם כל תנועה מתנועותיה; מחצית מפניה כלתה, חושפת משטח מרוטש של עצם.
זה אבוד, הכל אבוד. לחש קול בראשה של הרמיוני. כולם מתים, או ימותו בקרוב. הדמעות הוסיפו לזלוג, מערפלות את עיניה. בעיני רוחה, כמעט ויכלה לראות את רון, מדדה לעברה בפנים רקובות, עיניו שחורות ושקועות. בואי, בואי אהובתי. את טעימה כל-כך...

"אחורה! לכי אחורה!"
הרמיוני כשלה לאחור, ברגע האחרון ממש; טפרים הצליפו מרחק אצבע מפניה; להבות הבזיקו והתפוצצו סביב. ברגע הבא, נורו לחשים נוספים, ומגפיים הלמו, מתקרבות במורד המסדרון. לה-פראנס צעק, מחלק פקודות תקיפות בצרפתית: הם באים מחדר המתים במרתף, הצליחה הרמיוני לשמוע; הוא רוצה עשרה אנשים בחדר הקבלה מיד, לפנות את ההמון החוצה; הוא רוצה שיטפלו בכל הצינורות שעולים מן המרתף...
 
כאשר שבו אליה חושיה, תמך בה אחד ההילאים, מוליך אותה לאורך המסדרון הזרוע שרידי אינפרי; מאי-שם, אולי מתוך המחלקה או במסדרון החיצוני, הוסיפו לחשים להתעופף, מכים את הקירות בהד עמום.
מישהו כישף בעבורה כסא, והיא קרסה אל תוכו, אפופה בפחדים ומחשבות קודרות; רון רכן מעליה, מנשק את מצחה ומבטיח שהכל בשליטה; מישהו אחר נהם פקודה מעברה האחר של הדלת; האומנת הצעירה התכווצה לכדור שקט ורועד מתחת לשמיכותיה.
מדוע זה קורה? מדוע כאן? התרוצצו המחשבות במוחה. תחשבי, הרמיוני. תחשבי. לורד וולדמורט, אולי, היה עושה דבר כזה לשם ההנאה... אבל הדרואיד העליון ההוא, מה הוא מנסה להשיג? הרמיוני השעינה את סנטרה על ידה, מנסה להיזכר בכל מה שלמדה מפיה של בלאטריקס. מה הוא משיג מההתקפה  - מזריעת המוות הזו, דווקא כאן, מקום בלא בהילאים חמושים, שאין בו אף מטרה אמי...
הרמיוני עצרה באחת; ברגע הבא, נפער פיה בתדהמה. כיצד לא הבינה זאת קודם? הפגיעה המוזרה ליד הערפל, ההזיות והמלמולים בשפה זרה -
"אני שומעת אותם מדברים" נזכרה בדבריה של לונה, אי-אז ליד הפרגוד, כמעט שלושה עשורים קודם לכן. "אני תמיד שומעת-".
"זו לונה!" נפלטה צעקה מפיה. "קללת הנפץ, האינפרי, זה הכל הסחה - הם רוצים את לונה!"


* * *

 

האפלולית אפפה את החדר כסדין, מופרעת אך ורק בבעבועם של שיקויי המרפא ליד האח. מעט השתנה כאן, הרהרה הרמיוני, מאז הוחזקה היא עצמה באותו אגף. תחילה, פרצה אל תוך החדר בשרביט שלוף; הצללים רחשו סביבה, כאילו הסתתרו אינפרי חורשי-רע בכל פינה. אלא שבתוך רגע, התבדו החששות: חדרה של לונה לאבגוד היה שקט וריק מיצורים חורשי רעה. עד מהרה, משכו ההילאים שבאו אחריה בכתפיהם ופנו לצאת.
"אני שמח מאד לגלות, שלפחדייך לא היה בסיס, פרופסור גריינג'ר" הפטיר האחרון בהם, מביט בה בחיוך דק ועקום.
לא אכפת לי מה אתם חושבים, הרהרה הרמיוני בכעס. מצידי, תלחשו מאחורי הגב שאני הוזה הזיות, והמפגש עם האינפרי ערער אותי. מבטה שב אל הדמות המכורבלת במיטה, והיא פסעה לעברה באיטיות, שרביטה עודו שלוף בידה. למעשה, אולי עדיף היה שישאירו אותה לבד בחדרה של לונה וילכו למקום אחר... אפילו רון; גם הוא לא יוכל להבין, מול איזו ברירה היא עומדת עכשיו.
הגולה של בלאטריקס רטטה קלות בידה, בוהקת בזהוב כהה, דהוי. הרמיוני עשתה צעד נוסף קדימה; לונה שכבה אפרקדן, פניה כלפי מעלה, ועיניה עצומות. לא היו פצעים או תחבושות על גופה, אולם חרף זאת, היה המראה מפחיד.
כמה היא שברירית וחיוורת... כמו בובה שבורה. משהו בהרמיוני נרעד; המכשפה בהירת השער היתה כה רזה, עד כי עורה נדמה כמטליות שנמתחו על שלד אומלל. שפתיה של לונה, כמעט אפורות, נעו בכבדות - אך לא השמיעו קול.
"באת בזמן שקט" אמרה המרפאה הראשית, בטרם הותירה את הרמיוני לבדה. בפעם האחרונה בה ישב נוויל ליד מיטתה, כך שמעה, רעדה לונה כעלה נידף, ממלמלת בלא הפסקה או קוראת שמות חסרי פשר.
"היא לכודה, הרמיוני" סיפר לה נוויל אז, ראשו מורכן ואגרופיו קפוצים "היא לכודה בתוך משהו איום, א... אני פשוט יודע שזה ככה".
לכודה... אולי כעת, פשוט נגמר לה הכוח והיא שוכבת ומחכה למוות. הרהרה הרמיוני. ומה את עושה? עומדת להפעיל עליה חפץ שיכול להזיק לה. לבלאטריקס לא ממש אכפת, למה שיהיה? אבל את...
הרמיוני זכרה כיצד התווכחה ארוכות עם בלאטריקס, בפעם האחרונה בה נפגשו, בטרם נפל האסון על דיארמונד. אלא שזו האחרונה סירבה להטות אוזן.
"אם, כפי שאני חושדת, היא פולטת דברים באירית עתיקה, רצוי שנדע במה מדובר, לפני שיהיה מאוחר מדי. במיוחד אם, כפי שאת אומרת" הוסיפה בלאטריקס, נועצת את מבטה בפסגות המטושטשות באופק "יש למכשפה הזו נטיה לחזיונות מגיל צעיר".
חזיונות... או אולי סתם הזיות, כמיטב המסורת של הפקפקן. מי יודע? אבל, זה אכזרי, אכזרי כל-כך לנסות עליה קסם חזק כשהיא במצב הזה-
אלא שדבר ממה שאמרה לא הזיז את בלאטריקס מדעתה.
"שכחי מזה, המלחמה תתחיל בקרוב, ואין לי את הזמן לחכות עד שהיא תתאושש, אם תתאושש בכלל. אני צריכה את המידע הזה, הרמיוני" עיניה הירוקות נצצו, נוקשות וחסרות רחמים "ואני צריכה אותו מהר".
חרף הדברים האחרונים, מצאה הרמיוני אין-ספור תירוצים שלא להתקרב אל בית החולים, עד שהוכה דיארמונד בדיבוק, והגולה פרחה מזכרונה כמעט לגמרי - עד עכשיו. כעת, לא נותרו עוד תירוצים. 
אבל... מרלין! זה יכול להכאיב לה, אפילו להרוג אותה, אם היא חלשה מדי. היית צריכה לפחות להתייעץ עם המרפאים, אבל הם - הם לא יבינו כלום, ומישהו היה רץ במהירות להלשין ללה-פרנאס ולאחרים. מה היה דמבלדור עושה, אם היתה הבחירה הזו בידיו? מה היה עושה הארי?
לרגע ארוך, עמדה הרמיוני מעל המיטה, הגולה נוצצת וזוהרת בין אצבעותיה. לרגע, כמעט והחזירה אותה אל תוך גלימתה.
את שוכחת את המציאות, טיפשה. אמר קול קודר בתוכה. האם זה משנה, כיצד היו נוהגים המפקדים מן המלחמה הקודמת? במלחמה הזו, יש מפקדת אחת שקובעת את החוקים; והיא אמרה את דברה. ואת, את – הרמיוני גריינג'ר - כבר הנחת מזמן את השרביט בידיים שלה. אולי... ואולי היא גם צודקת? זכרונם הטרי של המתים המהלכים, ושל פניה המבעיתות של אנג'לינה שבו ועלו בדעתה. מרחץ הדמים כבר התחיל, ואין לנו ברירה... לונה תחזיק מעמד, היא חזקה בהרבה ממה שהיא נראית, אני יודעת...
בנשימה עצורה, רכנה על הדמות השרועה במיטה, והרימה בעדינות את ידה הימנית.
"לונה,  זו הרמיוני, הרמיוני מהוגוורטס. את מזהה אותי?"
לא בא מענה; אצבעותיה של לונה נותרו דקות ורפויות. לרגע שארך כנצח, עמדה הרמיוני בלב חצוי. אזי, נאנחה והניחה את הגולה בין האצבעות; אור זהוב חיוור קרן על העור החיוור, הנפול, מפיץ כתמים בהירים על הסדינים ומסעד המיטה.
"את - תאמרי לי אם יכאב לך יותר מדי, נכון?" לחשה הרמיוני, מתעבת כל מילה ומילה.
הרמיוני התכווצה, מחכה לפרפורים, ליבבות יסורים מרוסקות - ממש מהסוג אותו אהבה כל כך אותה מפקדת מהוללת שהצליחה לבחור לעצמה. אולם, לרגע ארוך לא קרה מאומה; רק כתמי האור הוסיפו לרצד, מבליחים ודועכים לסירוגין על פניה הרזים של לונה. אלא שאז, בלא התראה, זעה המכשפה החולה; עיניה הבהירות נפקחו באיטיות, סוקרות את הרמיוני במבט מופתע... לא, בעצם... היא תמיד נראתה כזו...
"לקחו ממלך הפיות את הנזר" אמרה בקול מרוסק "העצים והשמיים לא אוהבים אותו יותר. אני שומעת אותו, אני שומעת אותו כל הזמן, והוא כועס מאד"
הרמיוני זקרה את גבותיה בתמיהה, ואז, נעו אצבעותיה של לונה סביב הבועה הזוהרת, נסגרות על פרק ידה של הרמיוני.

"את יכולה לשמוע בעצמך, אם את רוצה".

הכל קרה כה מהר, עד כי הרמיוני לא הספיקה להשמיע הגה. אצבעות נכרכות על עורה, וכאב, כאב חד כתער, כאילו עבר בגופה ברק. היא פתחה את פיה בכדי לזעוק, אולם מצאה את עצמה נופלת קדימה ולמטה. החדר נעלם, והרמיוני צללה כאבן, אל תוך אין-סוף של אדים אפורים וירוקים. ענפים חרקו באיום סביבה; עורבים צווחו מתוך העלטה.
מרלין, לא... זו מלכודת, היא תמות; היא תקרע לגזרים; עוד רגע, ואד יהפוך לאדמה קשה, עליה תתרסק בפישוט זרועות.
אלא, שתחת זאת, החלו האדים להסתחרר ולהתרחק באיטיות; אזי, באו הקולות, כה ברורים וחדים, כאילו נצעקו אל תוך אוזניה.
"מדוע, הוד-קדושתך?!" זעם קול, שנדמה להרמיוני לח ומאומץ באורח מוזר; כאילו התאמצה חייה זבת ריר לדבר בלשון אדם. "המצודה הארורה של מק-רויך, היא כבר כמעט היתה בידיים שלנו. עוד לא מאוחר, אני נשבע לך!... תן לי להשליך עוד גל של לוחמים ואז-".
"שים סכר לפיך, יצור חסר-מוח" נהם קול אחר, נמוך ומאופק, ועם זאת מפחיד אף יותר מקודמו. "הנצחון היקר שלך חשוב לי כקליפת השום. מי היה זה, שהחליט להשתמש בפנינת הנחש, אתה?"
הערפילים החלו מתפוגגים, או שמא הלכו ולבשו צורה; הרמיוני לא ידעה, האם החלה רואה את הדוברים הלכה למעשה, או שמה אך חשה את צורתם, באורח מוזר ונעלה מן החושים. האחד, כורע בהתרפסות; גופו גוף-אנוש, ופניו פניו מפלצתת זבת ריר; שערו השחור הגולש ושרידי היופי שהשתמרו בפניו, אך הבליטו את כיעורן. האחר, ניצב זקוף מעליו, עטוי בברדס ירוק. זקן פרוע נשפך על חזהו, ופניו היו כהים ומוזרים, כאילו גולפו בעץ.
נשימתו של היצור הכורע התרססה מבין ניביו המצהיבים.
"זה... היה הכרחי" ענה "מישהו הפעיל אבן תאומה בפנים, וכך עלה בידינו לחדור את החומות וכשפי המגן העלובים שלהם-"
"מטרה נעלה" לגלג עוטה הברדס, והסב את מבטו; עיניו היו חריצים של אש מכלה; משהו בישותה של הרמיוני החל לרעוד, מאלץ אותה למהר ולהסב את מבטה. אז, בלא התראה, הפך קולו של הדובר להתפרצות זעם; נדמה היה להרמיוני, כאילו מצאה הלבה הכלואה בתוכו את דרכה החוצה, נשפכת באין מעצורים על בן-שיחו.
"שוטה אומלל ומעוות שכמותך! האם אתה מבין, איזה נזק חוללתם?! אובדן מטופש שכזה-"
אלא שאז, דעכה ההתפרצות, מהר כשם שהחלה. לרגע ארוך השתתק, מרחרח את הערפל סביבו. הרמיוני נדרכה, ועשתה אוזנה כאפרכסת.
אוך, דבר כבר, דרואיד מנוול. תן לי רמז, רק רמז מועיל אחד, ואני אלמד הכל בעצמי.
"במלחמה שכזו, הדברים סבוכים מעל ומעבר להישג-דעתך, פומורי" אמר, דובר כעת בקול שקט וארסי; בן-שיחו התנודד וחרק בשיניו, כאילו ספג בעיטה עזה בפניו "החפצים הארורים האלו שייכים לרב-הבוגדים, והם הפכפכים ובוגדניים ממש כמותו. איני זקוק להם בכדי להנחית את המכה-" פעם נוספת, נעצר, מרחרח בזהירות.
"כעת, סור מעל פני. יש לי דברים להגות בהם ו-" שפתיו הכהות התעקלו בחיוך מעוות "מטרד קטן וחטטן לטפל בו. הנה - כך!"
בלא התראה, סבו העיניים היוקדות והתמקדו בה. הרמיוני התחלחלה, מפרפרת בחלל הריק ובועטת בערפל ברגליים בלתי-נראות. הדרואיד צחק, קולו מתגלגל כרעם בין העצים. ברקים ואורות הבזיקו, כאשר הניף את זרועותיו והחל בהשבעה.
חייבת... להשתחרר... להשתחרר... השבעת נגד...
אלא שכעת, לא הצליחה עוד להבין מאומה; הערפילים חגו סביבה, מצליפים בפניה באצבעות של כפור. יריבה משתמש במילות כישוף עתיקות... הוא קורא לאי-מי מן העלטה...אלא שאז בהרף-רגע, דעכו המילים ואיבדו את משמעותם, שבים והופכים להד ומלמולים חסרי פשר. הרמיוני פרפרה וצרחה; נדמה היה כאילו ננעץ בה קרס של חכה עצומה, מושך אותה במהירות עצומה כלפי מעלה. והכאב - הו, הכאב...


ואז, שבו עיניה ונפקחו, מוצאות אותה מוטלת על גבה לצד מיטתה של לונה. דם נטף מאצבעותיה, מסמן כתמים דקיקים וכהים על רצפת השיש הבהירה. הכאב היה כה גדול... נדמה היה לה, כי קרס מורעל עודו נעוץ בבשרה: בלתי נראה, אך משלח קללות כאב זעירות אל תוך כל אבר מאבריה. הגולה של בלאטריקס נותצה לגזרים: רסיסים בוהקים נשפכו מבין ידיה הפצועות, והתפזרו לכל עבר.
"מרפא... צריכה מרפא..." גנחה, שולחת ידה לגשש אחר השרביט.
"לונה, את שומעת אותי?" הוסיפה - וקפאה. הדבר שנע מולה היה שונה לחלוטין. הרמיוני נאבקה לזחול, להתרחק - לשווא. הלהבות באח וכדורי הבדולח שעל התקרה עממו, כאשר תפחה העלטה, מתגבשת ולובשת דמות. שפתיה של הרמיוני נעו, רוצות לזעוק, לקרוא לעזרה - אולם לשונה דבקה לחיכה.
קר... כל-כך קר...
לרגע שארך כנצח, ריחפה הדמות מעליה, ואז נעה וקרבה, הודפת את ברדסה הכהה לאחור. פניו היו אפורות ואכולות רקב. שער בהיר, יבש כקש, גלש סביב תוויו המחודדים.
'הייתי צריך להרוג אותך לפני שנים רבות, בוצדמית קטנה ומלוכלכת'. הדהד קולו הרך במוחה. ציפורניים ארוכות ושחורות לפתו את חולצתה של הרמיוני, מניפה אותה אל תוך האוויר. לונה נאנקה ומלמלה דבר-מה, אי-שם בתוך המיטה. 'לבלאטריקס הבוגדת-בדם לא היתה כל זכות...' לרגע, התעוותו הפנים, כאילו פקד אותם כאב פתאומי. 'את תעבירי לה מסר' הוסיף קולו הרך של המת להדהד. 'למעשה, זה יהיה הדבר היחיד אותו תוכלי לומר אי-פעם, אחרי שאסיים איתך. הבוגדת תזכה לראות את צאצאיה, שארי-בשרה וכל ידידיה מתים, או גרוע מכך - לפני שיבוא סופה. זה גורלם של הבוגדים ב... אדון האופל...'

הרמיוני התנשפה, מנסה לשווא להאבק בציפורניים המתות שאחזו בה. חייב להיות איזה מוצא... קללת נגד.... פרפרה מחשבתה. זה בוודאי... בוודאי היה כתוב היכנשהו... זה חייב להיות...
"וכל זה בגלל ש-" ניסתה להטיח, אולם כל שיצא מפיה היה מלמול חלוש "היא זכתה להמשיך לחיות? בגלל זה אתה - מקנא בה?"
הציפורניים התהדקו, שורטות את צווארה ולחייה.
'בוצדמית טיפשה' הדהדה התשובה במוחה 'העבר אינו משנה עוד. כעת, אנו מאוחדים עם אדון האופל. מחשבותיו הם מחשבותינו, רצוננו הוא רצונו-"

"כשהוא היה חי, הוא היה שקרן טוב בהרבה".

לונה הזדקפה לישיבה במיטה, עיניה המופתעות-תמיד מביטות בהם בשלווה מוזרה. מרלין... אני עומדת למות, היא לא... איך היא לא קולטת?
"המוות תמיד פוגע בכשרונות שלהם, את יודעת" הוסיפה לונה, משלבת את זרועותיה על חזה.
היצור פנה בחדות, נשיפה נאלחת התרססה משפתיו האפורות, צורבת את עורה הפצוע של הרמיוני וגורמת לה לפרפר בכאב. ידו החופשית הונפה, משלחת מהלומה... או שמא כישוף שחור, הצלפת שוט ירוק ומבעית? לונה נהדפה לאחור, מתגלגלת כבובת סמרטוטים על השטיח. המיטה נבקעה לשניים, והחלה בוערת. אגרטלים ובקבוקים נשרו מן הקיר, מתנפצים ברוב-מהומה על רצפת השיש.
'עלוב' לחשש קולו של היצור במוחה. אלא שאז, בבת אחת, ענו רעשים וצעקות מעברה השני של הדלת.
"תפעילו כישוף אזעקה!"
"פנימה, רוצו פנימה!" צעק מישהו במבטא זר נוקשה. ברגע הבא, הטלטלה הדלת ונפתחה בטריקה. מישהו בחוץ הבין, סוף-סוף, שאויב הצליח לחדור אל תוך החדר, ממש מתחת לאפם.
היצור המבעית הסתחרר באוויר, והניף את ידו; ראשון ההילאים המסתערים קפא באמצע מרוצתו, ומת; הרמיוני יכולה היתה לראות כיצד מכחילים פניו; כיצד הוא נופל בנקישה קלושה, רגליו עודן מפרפרות ובועטות באוויר. לחשים התעופפו, ניתזים מאוכל המוות או חולפים דרכו בלא לגרום כל נזק.

'אנו זקוקים למעט פרטיות, בכדי להמשיך בריקוד הקטן שלנו, בוצדמית'  לחשש הלה; השוט הצליף, מתיז ניצוצות מסמאים שגרמו לתוקפים לצעוק ולההדף לאחור. ברגע הבא, שבה הדלת ונטרקה בכח עצום, הופכת לקיר להבות ירוקות שהתמרו מעלה-מעלה. פעם נוספת, הונפה הרמיוני באוויר; עוד רגע, ותגרר אל השפתיים האפורות, ותאבד. מבחוץ, נורו עוד ועוד לחשים, דומים לגשם טורדני היורד על אבן.
"עזוב את הרמיוני, שרץ מלוכלך!" צרח קול גבוה מאי-שם. "מרלין! הוא הורג אותה, שם בפנים!" קולו של רון הפך לצרחה גבוהה, היסטרית
"שמישהו – שמישהו יפוצץ את זה, שמישהו יעשה כבר משהו, לעזאזל!"
טראח.
מישהו, או משהו, נענה לתחנוניו של רון; ובעוד נאבקת ומפרפרת בין הציפורניים, נסדק מסך האש הירוקה, וקרס פנימה בברד של גיצים מצחינים. אור ססגוני נשפך אל תוך החדר, רועד ומנצנץ על הקירות המפוייחים. במטושטש, הצליחה הרמיוני להבחין בטורבאן הבהיר ובפניו השזופים של עלי באשיר במרכז; ידו של עלי הניפה את מחרוזת התפילה שלו, מחזיקה אותה גבוה, אל מול פניו האפורות של אוכל המוות. אבני החן העתיקות זהרו, מחליפות גוונים בלא הרף: כחול, חום, אדום ותכלת-רקיע; החריטות העדינות שעל פניהן הבהיקו וזהרו בזהוב עדין, כמו התעוררו לחיים בשל עצמם.
"
בשם אללה הרחמן והרחום!" רעם קולו של עלי באשיר.
לרגע, נבוך הצל המרחף, מניח לקורבנו להשמט וליפול לישיבה מגושמת על השטיח. חרף הכאב והפחד, לא יכולה היתה הרמיוני שלא להביט בחפץ בהשתאות. יהיה מי שיהיה המכשף שיצר את המחרוזת לפני שנים רבות, אי-שם בחצרו של הסולטן התורכי, הרי שהיה זה רב-אומן מהדרגה הראשונה. לחרוט בהצלחה עשרות כשפי בריאה והעלמה מסובכים אל תוך אבני-חן...
לרגע ארוך אחד, נסוג הצל לאחור, זרועותיו מגוננות על פניו. אולם לא! עוד עלי פוסע קדימה, וההילאים נדחקים בעקבותיו, שב יצור הביעותים והתאושש. מילים צוננות ומזוויעות נלחשו, מכים בכשפי יריביו בהתקפת נגד קטלנית. עלי נאנק, כאשר נעקרו רגליו מן הקרקע, מעיפות אותו בזרועות פשוטות אל תוך ההילאים שמאחוריו; רון בכה וגידף. לשבריר-שניה, ראתה הרמיוני את המחרוזת מתעופפת באוויר, מאירה את העלטה בשלל גוונים; אחר, הוטחה בעוצמה ברצפת השייש; חרוזי תפילה ססגוניים קיפצו והתפזרו, מבזיקים ומתגלגלים לכל עבר.
"מה מתרחש כאן, לכל הרוחות!" נשמע קולו של לה-פראנס צועק, עמום כמו בא מעולם אחר; העלטה שבה וגברה. עוד רגע, ידעה הרמיוני, עוד רגע, ותונף שוב אל השפתיים הקטלניות, הפעם באין מציל. לחשים נוספים התעופפו מבעד לדלת, ניתזים מהקירות ומבעירים את הוילונות; לשווא.

'לא העזתי לקוות לאדיבות גדולה כל-כך מצידכם' לעגו של היצור הדהדה בראשה 'הבוצדמית גריינג'ר ושרץ וויזלי ביום אחד'.

כדור הבדולח האחרון התמוטט מן התקרה, מתרסק לא הרחק מן המקום בו נפלה; חרוזי תפילה התגלגלו סביב, סמלי הכח והכשפים המסולסלים שנחרטו עליהם דועכים והולכים. כל-כך הרבה כשפים מתקדמים... חלפה מחשבה במוחה. כולם בבת-אחת, והוא רק נבוך לרגע, והדף אותם כמו שהודפים קללה מגושמת של תלמיד שנה ראשונה. איך הוא יכול להיות... כל-כך... חזק?
ואז, בעוד ההילאים נהדפים פעם נוספת לאחור, ואדם נוסף מתמוטט ארצה, עלתה ובאה מחשבה אחרת.
או אולי... אולי מפעילים אותם - בדרך אחרת?
הרמיוני נשכה את שפתיה; ובעוד הצל מסתחרר ומצליף בשוטו, הבינה את התשובה. המחשבה הבזיקה במוחה, כה בהירה ומענגת עד כי כמעט ושכחה לרגע את הכאבים והדם הניגר מידיה ופניה. החיוך שעלה על פניה היה מוזר... ועם זאת מוכר כל-כך: חיוכה של ילדה שכוחה, שבלעה ספרי ופענחה כל כישוף סבוך
אציו שרביט!" קראה, מגייסת כל כוחה. הצל השמיע שריקה מחרחרת ונפנה אליה, אולם בזו הפעם, הישירה את מבטה הישר אל הברדס השחור. כשפי בריאה והעלמה סותרים זה את זה, כאשר הם מופעלים ביחד; איך לא חשבה על זה מיד?
 זה ממש - ממש כמו הפרפרים שהייתי משחקת בהם פעם בחדר המנהלת -
"אקוואטיס!"
חרוזים כחולים התרוממו מהרצפה, מזנקים אל האוויר ומסתחררים במהירות בינה לבין יריבה המתקרב. הרמיוני סחררה את שרביטה. הו כן, עכשיו זה ברור לגמרי... פשוט לשלב את היסודות המכושפים במעגל, למזג אותם...
"טומולוס, איגניס!" הדהד קולה; חרוזים נוספים התעופפו כלפי מעלה, מפיצים זוהר של חום ואדום לוהט על הקירות סביב. הצל נעצר, מטלטל את ראשו כמתאמץ לעקוב אחרי מעופם של העצמים הדקיקים. ציפורניים שחורות הונפו, מנסות להלום בריקוד הססגוני שגבר מרגע לרגע.
"אאריס!" ציוותה הרמיוני. מילות הכוח ומחוות השרביט התמזגו והלכו; כעת, הסתחררו החרוזים במהירות כזו, עד כי קשה היה להבחין בגוניהם השונים. הצל לחשש, משגר מחשבות ארסיות והולם שוב ושוב בטלפיו ובשוט הארוך שבידו; לשווא.
"פומו מאגמטיס, פולביס נבולסו!" חתמה הרמיוני את מילות הכישוף. ליבה הלם בחוזקה, ופצעיה בערו; אולם היא התעלמה מהם; כעת, הפכו החרוזים לטבעת, מעגל בוהק ומסמא. כה יפה... כה...
האור הלך וגבר; רון, מוקף בהילאים אחרים, פער את פיו בתדהמה מתחת לקמרון הדלת ההרוסה. הצל הליט את פניו בטפריו; הרמיוני יכולה היתה לחוש במחשבתה כיצד הוא מוכה, צורח ביסורים. עוד רגע, עוד רגע וישרף לתמיד. בדרך הזו משמידים אותם! זימרו מחשבותיה. אני חייבת לספר לבלאט-
אלא שאז, קפאה מחשבתה, הופכת לאנקת הפתעה. רגע קטן, שבריר שניה בטרם התכווץ וכלה, התמוסס יצור הצללים לעשן אפור וחסר צורה. אנחה ארוכה, נוטפת שנאה וכאב, הדהדה בין קירות החדר. אזי, הבזיקו גיצים נאלחים; אוכל-המוות נעלם.
הרמיוני חשה כי היא רוצה לצרוח; אלא שהכאבים הדועכים שבו והתחזקו באחת, גורמים לה לשמוט את השרביט ולהתנודד באורח מסוכן. ברגע הבא, אחזו בה ידיים חזקות מכל עבר. רון גנח, מלמל דבר-מה, וחיבק אותה בכל-כוחו. אלא שכל ישותה של הרמיוני לא היתה אלא מחשבה אחת; אוכל המוות הערים וחמק ממנה, מותיר אותה בחדר זרוע מוות וחרוזים מרוסקים.
"אני חשבתי שאנחנו באמת גמורים!" שמעה את רון ממלמל "אבל הנה, הרמיוני טיפלה בו כמו שרק היא מסוגלת-"
"אוי רון, אל תהיה כזה מן איד-" התנשפה היא, "אני נכשלתי, רון. ניסית הכל, והוא הצליח לחמוק-".
"את מחמירה מדי עם עצמך, פרופסור גריינג'ר"
גנראל לה-פראנס ניצב לא הרחק מרון, מדיו מוכתמים וגלימתו קרועה.

"היצור הזה שזימנו אוכלי המוות חסין כנראה למרבית הקללות המוכרות" הוסיף "בעבור אילתור של רגע, זה היה גאוני. אני מסיר את כובעי בפנייך על הלחש המורכב הזה. מחלקת המסתורין של האיחוד תאלץ להדרש להרכב של קללת הנגד הזו במשך זמן-מה. בתקווה, בתוך שבועות ספורים נוכל-"
הרמיוני שלחה בו מבט מלא מרירות.
"שבועות? אני בספק, אם יש לנו זמן רב כל-כך. מה גם שאתה מתעקש לשלוח את אנשיך ל-"
לה-פראנס שיסע את דבריה בזריזות.

"ובכל זאת, נאלץ להמתין פרק זמן. היצורים האלו גרועים בהרבה מסוהרסנים רגילים" הוסיף, מניד בראשו לעבר ענן הצחנה שהתמר עדיין ממרכז החדר.
"הם דברים שלא מן העולם הזה - לא חיים ולא מתים. אפילו את אינך יכולה לצפות למצוא נוסחה ללחש משמיד בתוך עשר דקות. דברים כאלו לוקחים זמן".
"לא שמעת אותה?" התפרץ רון "הרמיוני תמיד יודעת מה שהיא אומרת. אם היא אומרת שאין לנו זמן, אז-"
"זמן!"
פיה של הרמיוני נפער לרווחה.
"רון, אתה נהדר!"
"אני?" רון בהה בה, סומק פושט בלחייו "מה לעז-"
"רון, זו התשובה!" התנשפה, חשה כיצד הולם ליבה בחוזקה "המחולל הישן שלי - אני חייבת - זה, בדיוק זה הרכיב שהיה חסר לי במחרוזת הזו. זמן!"