היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

נימפדורה

 

 

עצים אפורים רשרשו סביבה, כאשר טיפסה במדרגות המוכרות; נעליים דהויות נקשו על השיש המבהיק, כאשר העפילה מעלה - ונקשה ביד קפואה על דלת המקום שהיה פעם ביתה.

"חוששני, כי בואך לכאן אינו הולם כעת, מאדאם  טונקס".

פניו של אוברון לה-רוז' היו שלווים ויפים מתמיד. אלא שבזו הפעם, לא הלכה נימפדורה שולל אחר הקול המתנגן, השער הכסוף, והפנים שדמו, כל-כך דמו לפניו של האדם היחיד שאהבה מימיה.

שנים קודם לכן, חיפש אוברון לה-רוז' עסקה משתלמת: רעיה בעלת שם, שתפתח בפניו את דלתותיהם של מנצחי המלחמה השניה, ותקל עליו לנהל את עסקיו המסועפים באנגליה. אלא, שביחד עם השם באו דברים נוספים, שלא נשאו חן בעיניו. הקוסם העשיר כקורח נזקק לרעיה צייתנית שתעמוד ותחייך לצידו, לא להילאית חסרת-תקנה, כזו ששוכחת את עצמה ומתפרצת למסיבות קוקטייל בשער פרוע ונעליים נוטפות בוץ; אישה, שבילתה עד שעות מאוחרות במקומות שגרמו ללחייו האדימות של אוברון להסמיק בתיעוב, וניפצה אגרטלי בדולח יקרים ברגליים מגושמות עד יאוש.

"לא אגזול מזמנך היקר, אוברון" סיננה מבין שיניה. "אני רוצה לראות את הילדים שלי, עכשיו".

ידה התאגרפה באיום על ניצב השרביט; אלא שבעלה לשעבר אך חייך.

"הם אינם רוצים לראות אותך" ענה קולו המתנגן "האם לא יהיה זה לטובתך, כי נחסוך ממך את ה- כאב הנוסף הזה?"

אלא שנימפדורה עמדה  על שלה, כפי שעשתה תמיד; רק בכדי לגלות, בדרך הקשה, עד כמה היה הצדק איתו.

 

"פאפא, בקש מהאישה הזו ללכת"

 

המילים רדפו אותה, כאשר נסוגה בצעד כושל לעבר דלת הכניסה; אף לא אחת מהקללות הגרועות ביותר שהטילו אוכלי המוות לא יכולה היתה לחדור עמוק, עמוק כל-כך. נימפדורה הידקה את שפתיה, מאמצת את כל כוחותיה בכדי לא לפרוץ בבכי.

~לא, אני לא אתן לא את העונג, לא אתן~, חזרה שוב ושוב בליבה, כאשר הקדים אוברון את המשרת, ופתח בעבורה באדיבות את דלת היציאה.

"זה היה נבזי, אתה..." התפרצה "אתה כישפת אותם, אתה - השתמשת בקללת אימפריוס, שיקח אותך הגרים!"

אוברון זקר גבה מסוגננת.

"האשמות חסרות בסיס. נימפדורה יקירתי - למען כבודך שלך, עדיף בהחלט שתלכי עכשיו".

 

"חת'כת מ-נ-ו-ו-ל!!!

 

נימפדורה התעוררה, מזדקפת בפנים לוהטות ושטופות זיעה; החלום התפוגג, מותיר אותה לבהות בסורגים המכושפים ובמסדרון הכלא האפל שהשתרע מעברם השני. שומר בודד חלף במרחק, דמותו קלושה ושחורה באור הלפידים המרצד; ברגע הבא, חמק לדרכו ונעלם. נימפדורה נותרה לבדה; לגמרי לבדה.

כמה שנים חלפו מאז אותו מעשה נבזות של אוברון? נימפדורה התקשתה לזכור.

'פאפא, בקש מהאישה הזו ללכת'... לרגע, דימתה לחוש את המילים מהדהדות בלחש בין קירות האבן הישנים. 'ללכת... ללכת...'

~אוברון צדק, כן...~ הרהרה, בעודה מנגבת בכבדות את פניה. ~הוא לא הפעיל אימפריוס, ולא אף קסם אחר - רק הרעיל לילדים את הראש,  לאט ובחוכמה, כמו שרק הוא ידעת לעשות. את אשמה בהכל, טיפשה. היית צריכה... היית צריכה לראות את זה מגיע...~

ובזה בדיוק נכשלה, בפעם ההיא כמו תמיד. נימפדורה טונקס המרושלת והמגושמת, שחטאה רק בזה שהעזה לבקש לעצמה מעט אושר, והלכה כמו עיוורת אחרי גבר מקסים, גבר שפניו דמו כל-כך לפניו של ארוסה המת. והנה, זה מה שקיבלה בשכרה: זאב בעור של רמוס.

"מדוע, מדוע זה תמיד קורה לך, שאת לא שמה לב בזמן?" מלמלה, עיניה עוקבות אחרי הצללים המרצדים על הקיר מנגד. אי-שם, חרקה דלת רחוקה, ושרשראות ברזל חרקו בעצלתיים. אילו היתה מבחינה בזמן בתעלול המלוכלך שביצעה בלאטריקס המנוולת אז, במחלקת המסתורין, היתה מעכבת אותה זמן רב די הצורך, וסיריוס היה נותר בחיים; אילו אך הבחינה בזמן באופיו האמיתי של אוברון לה-רוז'... או בדרך בה היא הולכת ומאבדת את אמא.

~היית צריכה להתערב, כאשר נרקיסה הגוססת הרעילה לה את המוח... היית צריכה להבין, כאשר ראית אותה משחקת בפעם הראשונה בשיריון קשקשים מטופש. אבל את, את רק גיחכת, וחשבת שזו מהתלה לכבוד ליל כל הקדושים~. הו, כמה שאמא רתחה באותו ערב! אבל נימפדורה טונקס היתה שקועה עד צוואר בעניינים אחרים; הגירושין, משימות הילאים, הקארתנים המסריחים ובלייז עושים שמות במסדר עוף-החול... ככה תמיד, עד שכבר היה מאוחר מדי, ולא רק בשביל אמא. ~וככה, ממש ככה, נזלו כל החיים הארורים האלו ממש מבין האצבעות המגושמות שלך...~

פעם נוספת, התלקח בתוכה זעם.
"אבל לפני שאני אלך לעזאזאל, אני קודם אגרור אותך לשם בשערות, דודה בלה היקרה. תהיי בטוחה בזה"..

 

"מסופקני האם זה נבון או אפשרי, הליידי".

 

נימפדורה קפצה כנשוכת-נחש, כאשר צצה הדמות הגבוהה מתוך הצללים; עיניו האפורות של הטואטה דה-דנאן ריצדו בעניין... ובידענות, שגרמה לליבה להחסיר פעימה.

"שעות אפלות יוצרות מחשבות אפלות" הוסיף מק-קונכט, ניצב בפניה במלוא הדרו. לא בפעם הראשונה, נרעד משהו בישותה של נימפדורה.

~מחשבות אפלות... האם הוא מבאר הכרה?~ הרהרה בשפתיים חשוקות. אלא שעיניה נעו מאליהן, סוקרות את השער השחור והמבריק, הפנים החיוורות והנאות כל-כך. ~הוא כל-כך... כאילו יצא מספרי האגדות הישנים של אמא~. חיוך מריר הסתמן בזווית שפתיה; כה חבל, שבספרים האלו, נסיכים יפי-תואר היוו תמיד את התגלמות הטוב, וזה שכאן הוא משרת של בלאטריקס. המחשבה דקרה אותה כפגיון. הנסיך מק-קונכט לא אמר דבר, אלא אך שילב את זרועותיו, סוקר אותה בארשת שלווה.

אילו היה צדק בעולם, ואילו היה משהו בסיפורי אגדה מטומטמים, אז הנסיך הזה היה פותח את דלת הכלא, נוטש את המלכה המרושעת שהוא משרת... מחשבותיה רדפו זו את זו במהירות. ואז, אז היה מרים אותה בזרועותיו ועוזר לה ל... ~מרלין, כמה שאת פתטית, טונקס~. נימפדורה התנערה בכעס, נאבקת לחסום את מחשבותיה. ~אם הוא מבאר הכרה, רק זה היה חסר לך ש- ~

נימפדורה התנשפה, ואילצה עצמה להזדקף ולהשיב למק-קונכט מבט קפוא.

"אם בלאטריקס או אמא שלי שלחו אותך כדי לשכנע אותי לשאת את הנדר הכובל הארור שלהן, אז חבל על הזמן שלך" הטיחה.

~הוא משרת של בלאטריקס, את שונאת אותו... את שונאת אותו...~

מק-קונכט משך בכתפיו.

"לא הזדמנתי לכאן בעניין זה, הליידי" השיב, "המלכה אידיין יצאה לשליחות משל עצמה, והיא רחוקה מכאן כעת. באשר לי - באתי לכאן בכדי לחלק הוראות לאנשי המשמר, ולוודא שאת מוגנת כראוי. מסופקני אם תופתעי אם אגלה, שישנם מספר אנשים במצודה הזו, שאינם ראויים לאמון".

נימפדורה צמצמה את עיניה.
~הרגע גילית לי את סמטת דיאגון. כמה? כולם זה מונח קולע יותר, אני חושבת... ומרלין! תפסיק כבר להביט בי כך! אני...~  

"אתה מתכוון לאייברי הבן, אני משערת".

"הוא, וקומץ בני-אדם אחרים" החזיר מק-קונכט "לו היתה הוד-מעלתה שומעת לעצתי, היו החלאות הללו מורחקות מכאן לפני חודשים ארוכים. אולם אני מבין את עמדתה", הטעים, שב וסוקר אותה במבט חודר. נימפדורה מיהרה וכבשה את עיניה בקרקע.

~למה אתה מגלה לי את הדברים האלו? מה אתה זומם?~

"יש לנו אנשים מעטים, מעטים מדי, להציב על החומה מול פני האויב" הוסיף הוא.

סבלנותה של נימפדורה פקעה.

"כן, בטח" נהמה "שוב האויב הנורא ההוא. בלאטריקס היא האויב, היא ואדון האופל היקר שלה. היא חתיכת רוצחת מטורפת" הרימה קולה "היא הרגה אנשים כמו זבובים, היא עינתה..."

"כולנו הורגים את אויבינו, הליידי - ולא תמיד אך ורק בדרכים אציליות".

נימפדורה נשכה את שפתיה. ~כיצד, כיצד בשם הגרים אפשר להכריח אותו להבין - ~
"זה בכלל לא אותו הדבר!" רשפה "היא הרגה חפים מפשע, היא עינתה את הזוג לונגבוטום עד שאיבדו את שפיות דעתם, והיא נהנתה מכל רגע!"
~וגנבה את אמא שלי, בנוסף~.
אם עשו דבריה רושם כלשהו על הטואטה דה-דנאן, הרי שמאומה מזה לא ניכר בפניו.

"אם חטאה, הרי שהאלים ישפטו אותה בצדק, לאחר שתבוא שעתה להפליג אל הארצות ממערב לים" החזיר "אולם כעת, אידיין מק-רויך היא מלכת תל-בריילית' ורעייתו של בן-בריתי המנוח. אויביה הם אויבי, ונקמתה היא נקמתי".

"שוב האויבים האלו. מי יכול להיות גרוע יותר מהלורד וול-"
"לצערי, דומני שתגלי זאת בקרוב. הפומורי היו אויבינו מאז ומעולם - לפחות מאז שאחז בהם אדון האופל האמיתי והשחית את צלמם ונשמתם כאחד, אי-אז בראשית ימיה של איניש גלורי. אלא שכעת, חבר אליהם דרואיד עליון שהשנאה הרעילה את נשמתו, עד כדי כך שפנה עורף לאלים אותם נשבע לשרת. רשעותו עולה לבני-עמי בכבודם ובדמם גם יחד" להרף-רגע, היה הזעם בעיניו גלוי. "אלא, שהוא הרחיק לכת, ורבים מטובי אנשינו נפלו בעקבותיו אל תהום שאין חוזרים ממנה. שניים מאלו היו אחייני. יש לגאול אותם מחייהם, ולנקום את דמם".

"נקמה" המילה התגלגלה בישותה של נימפדורה "גם אני רוצה נקמה".

"אולם לא באנשים הנכונים, הליידי" הבוהק הפרוע בעיניו של מק-קונכט דעך. ברגע הבא, עצם קלות את עיניו, והתרכז; אור כסוף הבהיק, מתגבש לקערית קטנה על רצפת תאה של נימפדורה. ריח מתקתק ומגרה של מאפים מתוקים התמר מעלה, מדגדג את נחיריה. לצידה, על הדרגש הישן, הופיע חפץ נוסף, מתגבש באיטיות מתוך האד ולובש צורה עגלגלה. נימפדורה גלגלה את עיניה בתמיהה, סוקרת בזהירות את הראי הקטן והמבהיק.

"בידיים הנכונות, עשויה האמת להתגלות כנשק רב-עוצמה" אמר הנסיך, מתעלם מן השאלה שבמבטה. "היי שלום, הליידי".

ובעוד היא תרה אחר תשובה, החווה מק-קונכט קידה קלילה, סב על עקביו ופסע במעלה המסדרון בצעד מהיר; דלת חרקה, וברגע הבא כבר נעלם מעיניה, והיה כלא היה.
"חכה!" צעקה בעקבותיו, מבטה נע בפראות בין קצה המסדרון וסורגי תאה. "אני-".

רק הד נקלש ענה לקריאתה; ברגע הבא, שבה העלטה על מכונה, מופרעת אך ורק באורם החלוש והמרצד של כני-הלפיד הרחוקים. נימפדורה נאנחה, וצנחה בכבדות על הדרגש.

~מה אתה רוצה? למה אתה משחק איתי?~ תהתה בלא קול, ונשענה בכבדות לאחור. ידה נעה מאליה, נוטלת מאפה ומכניסה אותו אל פיה. טעם מתקתק, עדין, מילא אותה לרגע, אולם הכאב והספקות היו חזקים, חזקים מדי.

אט-אט, שלחה את ידה ונטלה בזהירות את הראי, מקרבת אותו אל פניה.
~נשק... אולי בכל-זאת הוא רוצה לעזור לי לברוח?~ תהתה, וניערה את שערה מעיניה בכדי להטיב ולראות.


"מרלין! כך... כך אני נראית?" מלמלה בקול מקץ רגע. הדמות שהשיבה לה מבט היתה פרועה ומוזנחת, חיוורת עד יאוש; שער פרוע, חום-עכברי, נפל במפלים מטונפים על פנים חבוטות, שעיגולים שחורים ומכוערים עיטרו אותם, מתחת לעיניים אדומות ורצוצות. פה ושם, החלה האפרורית לזרוק בו.

היכן, היכן הם הימים בהם יכלה לצבוע אותו, בהרף-רגע, בכל גוון וצורה שעלו על דעתה? היכן הורוד הבוהק? היכן הימים בהם היו חברים אמיתיים סביבה? הו, כמה שהיתה זקוקה עכשיו לגברת ויזלי, לנחם אותה ולהפציר בה  לאכול. לסיריוס, לקול הבס העמוק והחכם של קינגסלי...

~האמת... נשק רב עוצמה... הלוואי ותדרוך עליו זנבקרנית! האם רק בשביל זה הוא נתן לי ראי? להשפיל אותי?~
דמעה בודדת החליקה על לחיה, והיא מחתה אותה בגסות והוסיפה להשען לאחור, חובקת את גופה הכחוש בזרועותיה.

~תשכחי ממנו. אפילו... אפילו אם לא היה משרת של הטינופת, אין לך ולו שום דבר משותף~. מק-קונכט לא היה אנושי בכלל, הזכירה לעצמה. הוא...  משהו אחר, ישות מסתורית מעולם עתיק של רוחות, שנגע קצת, אולי, לאמא ולבית בלק, אבל לא לה, לא לנימפדורה טונקס; והיא... מזדקנת, פרועה ועלובה, נרקבת בתא הכלא של בלאטריקס.

נימפדורה התכווצה, מתרכבלת לכדור - ממש כפי שהיתה עושה אז, באין רואה, בלילות הארוכים של אחרי-משמרת; באותה שנה ארוכה בה דחה אותה רמוס שוב ושוב. מי יודע, אולי תתכרבל לה כאן, תרדם ולא תקום? אבל לא - היא הילאית, יש לה חובות ומשימות, ובלאטריקס... בלאטריקס הארורה עדיין נושמת.

 

אואואואואואואואואו

 

קרו אפלה, הזויה, הריעה מאי-שם, בעוד העלטה סוגרת עליה ברכות.
'ימי הביניים. משחקים בלקיים - עלובים -  בימי הביניים...' מלמלה, בעוד עפעפיה שבים ונעצמים באיטיות.

חלומותיה היו קודרים; נימפדורה מצאה עצמה רצה בין מנהרות מתעקלות; זיקים ניתזו משרביטה, כאשר חלפה על פני מסדרונות, אולמות ועמודים מטים לנפול, צורחת שמות מוכרים וישנים. בלאטריקס צחקה בטירוף מאי-שם, נסתרת עמוק בתוך האפלה. קולו של סיריוס התגלגל בין האבנים.
"אחורה, לך אחורה!" צרחה נימפדורה "אתה תמות! ס י ר י ו ס !!!"
"זה כל מה שיש לך לתת, בת-דודה?"
"פאפא, תאמר לאישה הזו שתלך מכאן"
"תלך... תלך... תלך..." רדף ההד בעקבותיה, בעודה רצה כל-עוד כוחה בה בין המעברים המתעקלים. בנשימה כבדה והולכת, חצתה שער עצום ושחור, רצה אל תוך רציף מוזר, מואר בפנסים חיוורים.

"ר.. רמוס?"
ואכן, היה זה הוא שעמד בצד האחר, פניו העדינות והחכמות אפורות כאפר.
"נימפדורה, יקירתי".
"א... איפה - איפה סיריוס?"
רמוס היה מת; נימפדורה יכולה היתה לראות את פנסי הרציף מאחוריו, ניבטים אליה במעורפל מעבר לגופו הדווי.

"הגיע הזמן ללכת" אמרה אישה שקופה, שערה ארוך ופרוע.

"הזהרתי אותו שמסוכן - אסור לשחות כנגד הזרם, אבל הוא מסרב להקשיב. הוא מנסה לחזור. את חייבת לדבר איתו, נימפדורה. אולי לך הוא -"
רוח קרה יללה, פורצת אל בין הרציפים ומשסעת את דבריו. נדמה היה, כי קירות האבן רועדים. קול גבוה צרח מאי-שם; ניצוצות ניתזו, מאירים את האפלה באודם וירוק ארסי.

"רמוס, אל תלך, אל תעזוב אותי..."
ב-ו-ם. נימפדורה נזרקה מרגליה. אבנים התמוטטו, והבזק מסמא קרע את האוויר באכזריות. אש אכזרית, סגולה, הציפה את הקירות, מכבה את הפנסים.

"ר-מ-ו-ס !!!"

 

"את כבר תפגשי את הזאב המסריח, זונה חצויית דם. אבדה קדברה!"
"מה..."
חושיה של נימפדורה היו מהירים; אבריה נעו במהירות, מפילים אותה מהדרגש והופכים אותו ברוב-מהומה; הקרן הירוקה חלפה מאליה. סורגים השחירו והתיזו ניצוצות; סדין נפגע, מוטח בקיר ועולה בלהבות עזות.

לא היה זה חלום; לא הכל, בכל מקרה. אחד מקירות המסדרון נסדק, וניצוצות לבנים ניתזו לכל עבר, אכזריים ומסמאי-עיניים. גופה שכבה בפישוט איברים לא הרחק, חרב חסרת תועלת עודנה מושלכת לצידה: אחד מאנשיו של מק-קונכט. האוויר געש, חם ויוקד, מביא צלצולי ברזל, צעקות ושריקת קללות אל תוך אוזניה. דלת נטרקה, ושבה ונפתחה בעוצמה; גבר צרח בקול מטורף, לא אנושי.
"גנב, גנב!!!"

אישה ענתה, צורחת או מיבבת בקול גבוה.
קרב מתנהל בטירה, אין ספק; אנשים לחמו בקצה המסדרון, אלא שכל ישותה של נימפדורה התמקדה בגבר שחש לעברה, אור סגול יוקד בין אצבעותיו; חרף האפלה, יכלה להבחין בשפם הדקיק; בתווי הפנים המאורכים, יוקדים בשמחה מטורפת.
"אז מ'נשמע, נימי?" לעג, שב ומכוון את שרביטו לעברה. "בלאטריקס ואמא'לה הבוגדת-בדם כבר לא כאן כדי להציל אותך, טינופת".

ובעוד אייברי הבן שב והוגה לחש, נשלחה ידה של נימפדורה במהירות אל המקום בו אמור היה להמצא שרביטה, תופסות בניצב החפץ ומכוונות אותו במהירות אל עבר יריבה המתקדם. קרן צהובה התעופפה במהירות, יונקת את האוויר בשריקה וחולפת סמוך מאד לאוזנה; הקיר נאנק; פיסות טיח נשרו, נופלות בגשם מטונף על שערה.

"מרל..." נימפדורה הבליעה גידוף, רוצה לצרוח באכזבה. שרביטה נלקח ממנה כאשר נשבתה, נזכרה במאוחר. כעת, לא חפנה ידה אלא את הראי של מק-קונכט. אייברי הפליט יללת לעג; כעת ניצב חמש פסיעות ממנה, בעברם האחר של הסורגים החרוכים. לא ניתן היה להחטיא עוד; לא מטווח כזה. ידו השמאלית סגרה עדיין על דבר-מה, שהבהיק בסגול עמוק; אור סגול נגה על פניו, משקף את הטירוף בעיניו.

~קחי את עצמך בידיים, עכשיו!~

ובעוד אייברי צוחק, אזרה את כוחה והניפה את הראי מול פניו. ~האמת היא... הנשק...~

לרגע, חשה כאילו קול מוזר מהדהד בתוכה, קורן אל עיטורי הכסף החיוורים של הראי, הוגים  דבר-מה מוזר, בשפה זרה ועתיקת-יומין.
"קרוש..."
אור לבן הבזיק מהזכוכית הממורקת, הופך את צחוקו של אייברי לצרחה; אוכל המוות התנודד לאחור, מליט את פניו ביד השרביט שלו.
"לא נכון..." שמעה אותו נימפדורה גונח, בעת שזינקה קדימה, נדחקת בפרצה שנפערה בין הסורגים "לא אני... לא..."

בזוית עינה, הבחינה בוינסנט קראב המזוקן, מגדף ונאבק ביריב שלחם כמטורף, נואק וצורח במלוא גרונו; אוכלי המוות האחרים היו רחוקים עדיין, לוחמים בחדר המבואה של המסדרון.
~עכשיו ההזדמנות שלך... עכש...~
נימפדורה אזרה את כוחותיה וזינקה קדימה. אלא שברגע הבא, נמלא האוויר בשריקה חדה. דבר-מה... קללה, ככל הנראה, פגעה במותניה, משלחת כאב עז בכל גופה. נימפדורה התנודדה באורח מסוכן. הקסם התפוצץ בתוכה, מלהיט את עצמותיה ויונק את האוויר מראותיה.
אוכל המוות המזוקן עלץ.
"השחלתי `תה, בוס... אוף!"
משהו כבד הלם בקראב מאחור, והפיל אותו על ברכיו. ברגע הבא, כבר זינק יריבו מעליו, שועט לאורך המסדרון בעיניים יוקדות. באותו רגע עצמו, שב אייברי והתעשת.
"לויקורפוס!"
רגליה של נימפדורה ניתקו מהקרקע, מטילות אותה, מתנשפת ונאנחת, אל תוך האוויר. אייברי ירק, עודו ממצמץ בעיניים כואבות. אחר, הגביה את השרביט, מכוון אותו בזהירות.
"אני מקווה שנהנית מזה שהרסת לי את החיים, כלבה. בנסיבות אחרות הייתי גומר אותך לאט, כמו שמגיע לך. כמה חבל שאין לי זמן לזה עכשיו" אייברי שב וירק "תמסרי דרישת שלום לזאב המלוכלך בגיהנום. אנהיליסי...
"שלי, שלי!!!"
אייברי הפליט גידוף, מסתובב אל הסכנה ברגע האחרון ממש. מראהו של הגבר הצעיר היה מזעזע; פניו היו מקשה של דם, חבורות וריר נוטף. עיניו יקדו בטירוף, בעודו מזנק על אייברי בזרועות פשוטות ושיניים חשופות.
"אנהיליסיום!" קרא אייברי, מכוון את שרביטו מהר ככל שיכול.
 התוקף נפגע בכתפו; ניצוצות, גיצים ודם ניתזו לכל עבר; אלא שתנופתו המטורפת לא נעצרה.
"חרא של נארלים" גידף קראב בקצהו האחר של המסדרון. עוד הוא נאבק לקום על רגליו, ואישה פרועת שער רצה וחלפה על פניו. מחלפותיה הבהירות התבדרו סביב פניה השרוטות כאשר רצה בעקבות הצעיר המטורף, צורחת בקול מוזר וגבוה. נימפדורה עצרה את נשימתה, נאבקת בלחש המרחיף.
~מרלין... רק שרביט... תן לי רק שרביט אחד קטן בין האצבעות...~
קראב ירק; מתנודד ונאנח מכאבים, כיוון את שרביטו אל גבה של האשה הרצה.
"חרא, גם ת`זונה המטורפת הזו היינו צריכים כאן. קרושיו!"
האישה צרחה, ונפלה ארצה בעצם מרוצתה. שרביטו של אייברי ירה לחשים בפראות, מתיז ניצוצות ופיסות קיר לכל עבר; אלא שיריבו לא הרפה ממנו. התוקף לא נזקק לשרביט, אלא הוסיף לצרוח, הולם, בועט, שורט ונושך. שני פצעים איומים נפערו בגופו, אולם נדמה היה כי אין הוא חש בכאב; לא כעת.
"סטראפ!"
"אבדה... רד ממני, מהמר מטומטם!"
האישה בהירת השער נאנקה בכאבים, מפרפרת ומתפתלת על אבני המרצפת, פסיעות ספורות מן המקום בו נאבקו אייברי ויריבו. אולם נדמה היה כי קללת הקרושיאטוס של קראב לא שיתקה אותה; לא לחלוטין, בכל אופן. קללות נוספות נורו מקצה המסדרון, גורמות לאוכל המוות המזוקן להתכופף ולהצמד לקיר. האם סוף-סוף התעשתו שומרי המצודה, ופתחו בהתקפת נגד?
האישה הפצועה הוסיפה לזחול, ממלמלת לעצמה כמהופנטת.
"גנב!" צרח הצעיר המדמם, מנסה לשווא לכרוך אצבעות על צווארו של אייברי הבן, "אני הורג אותך... הורג!"
ואז, התמקדו עיניה של נימפדורה על הרצפה, לרגלי הגברים הנאבקים. אצבעות ידו השמאלית של אייברי נפתחו בעת המאבק, שומטות חפץ נוצץ - תליון. לרגע, נדמה היה לנימפדורה כי היא שוכחת הכל... המאבק, אוכלי-המוות... אפילו רמוס שלה. הכל - מלבד הבוהק שובה הלב, המדהים, של האבן הסגולה והגדולה שבתוכו. כה ענוג... כה רב-עוצמה... כה יפיפה....
הו לא ת`שכחי מזה. נימפדורה טלטלה את ראשה בפראות. ~הדבר הזה מקולל, על בטוח...~
לצידה, שיקע הגבר המטורף את שיניו עמוק בכתפו של אייברי הבן; אלא שברגע הבא, עלה בידי אייברי להנחית מהלומה עזה בין רגליו. המטורף התקפל ונהדף אחורה, עודו נואק ונוהם כחיה. ~אין לי זמן ליהלומים מטומטמים, אני צריכה... שרביט~.
נימפדורה בעטה ופרפרה באוויר, נאבקת בלחש הנחלש; ברגע הבא, הכה בה כאב עמום, כאשר נפלה והוטחה על ברכיה ברצפת האבן המגואלת בדם. אלא שכוחה היה עימה. היא לא תכנע, לא היא, לא  בפני חבורת חלאות שזחלה מתוך הביוב של לורד וולדמורט.
"אציו שרביט!" צעקה, פורשת את ידיה באוויר. אייברי השמיע צעקת אכזבה; להרף רגע, חשה פחד בעיניו; דומות, כל-כך דומות ללילה ההוא בו גררה אותו ממרתף המסתור שלו, לפני חמש-עשרה שנים.
"אז מ`נשמע אצלך, טינופת?" התנשפה, והתעלה חיוך מעוות על פניה "פעם הבאה, תהיה מהיר יותר".
"חצויית דם, זונ...."
"אימפידנטה!"
"שלי... אהה..." נאק המטורף הפצוע לצידה "אה... ת`זבי את ז`ה, פוסי! שלי, של..."
ובאותו רגע, בעוד המטורף נואק, ואייברי נאנק ונופל על ברכיו - זחלה האישה המדממת קדימה, סוגרת את אצבעותיה הרועדות על התליון. רעד מוזר, מלוהט, רעד בתוך האוויר; התליון הבזיק, כאילו עולות אבניו הסגולות באש... כאילו הפך לליבתו של כוכב נופל. אי-כה, בחוש הנעלה על החושים, ידעה נימפדורה - משהו, דבר-מה נורא עומד לקרות.
"אקספלרימוס!"
הלחש נורה במהירות לעבר האשה הזוחלת - רגע אחד מאוחר מדי.
לרגע, נדמה היה כי האדמה עצמה רועדת; אור סגול פרוע אפף את הכל, מסמא את עיניה של נימפדורה והודף אותה לאחור. ובעוד היא נאבקת להתייצב ולשמור על אחיזתה בשרביט, נדמה היה כי הכל נמס; האבנים העתיקות הבליחו ונהדפו, הופכות לשצף מבעית של תמונות הזויות, סגולות.
"זרג של גרים!" נאק קראב אי-שם מאחוריה "תברחו בחורים, תברחו!"

 

נערה אפלה, פניה דולקים בחדווה מבעיתה, רצה ובקעה מתוך קהל חוגגים מבוהל, נושאת את ידה כלפי מעלה; להבות סגולות ולבנות רשפו לכל עבר, גורמים לנימפדורה לעצור את נשימתה.
~התפוצצות... איזו התפוצצות!~
אל מול עיניה הקרועות לרווחה של נימפדורה, קרסו חוגגים כבובות של קש; קירות שאגו והתמוטטו; חלקי גג נורו כלפי מעלה, נזרקים לגובה עצום כשהם אפופי להבות. אברים מרוטשים ודם... כל-כך הרבה דם... ולמעלה, מעל הכל, נורתה קרן סגולה, פולחת את השמיים השחורים.

רגע ארוך חלף, בטרם הבינה נימפדורה כי עודה בחיים; המסדרון עמד שלם, לעת-עתה; האם היתה זו הזיה, תעתוע מוזר שראתה בלהבות הסגולות? נימפדורה לא ידעה, ולא יכלה לברר.

~אייברי... חייבת לעצור אותו~.

יריבה הזדקף כמוה; עיניו תרו את המסדרון, מחפשות שרביט...

"מטומטת ארורה" גידף, ובעט בצלעותיה של האישה השרועה על הקרקע.

"אני רוצה אותו... רוצה..." נאנקה היא, יורקת דם מפיה; אלא שאצבעותיה המפרפרות לא אחזו עוד בתליון. זה הוסיף לזהור באור יקרות סמוך לסורגי אחד התאים, מרחק עשר פסיעות ממנה. "רוצה..." נאקה האשה הפצועה שוב, מבטה מתעמעם והולך.

"אתה גמור, אייברי" נהמה נימפדורה "אני מקווה בשבילך שתמות, לפני שהחברה שלך בלאטריקס תשים עליך יד. פטריפיקוס טו...".
"אציו תליון! אציו תליון!" צרח יריבה. האישה הפצועה אנושות הספיקה לזחול שתי פסיעות קדימה, בטרם ניתק התליון הבוהק מהקרקע, חולף מעל ראשה בדרכו אל ידיו של אייברי.
"אמא... אני מתה..." הספיקה ללחוש, בטרם הזדגג מבטה, והיא נאנקה וקפאה במקומה.

~מוות... עוד אחד לאוסף~. לנימפדורה לא היתה ולו שניה להרהר בכך; הלחש שירתה החטיא, מתפוצץ על הקרקע, סמוך לרגליו של אוכל-המוות; הלה לא נדמה כמבחין בו, לא עוד. אצבעותיו נפרשו קדימה, לקלוט את התכשיט המעופף...

 

ואז, רעם פיצוץ נוסף.

אבנים התמוטטו; נכתשות לאבק. נימפדורה התנודדה, מביטה נכחה בעיניים קרועות; אי-כה, בעיני רוחה, נורו קרניים בוהקות, מדליקות יהלום אחר יהלום; נדמה היה, כי קירות האבן התמוססו סביבה, וערפל סמיך תפס את מקומם.
"כן ,כן" שמעה את אייברי מתנשף, אי-שם. "אדון... אני תמיד נשארתי נאמן, אדון. לא כמוה, לא כמו בלאטריקס הבוגדת-בדם, כן..."

נימפדורה נסוגה, השרביט עודו מוגבה מול פניה.

~אדון? הוא מת... הארי הקריב את עצמו, כדי לגמור אותו לתמיד... מרלין, מרלין לא! בבקשה...~

ואז, אל מול עיניה המבועתות ממש, התממשה האפלה, לובשת צורה ודמות. סוהרסן גדול? לא, גרוע יותר... לדמות האפלה שריחפה מולה היו עיניים, שקועות עמוק בפנים אפורות ורקובות. עיניים... שני חורים עמוקים כמוות, נוגהים בירוק ארסי.
"אבא, זה אתה?" נאנק אייברי "סוף-סוף - הו, סוף-סוף!"
הצל רחש, פונה לעברה באיטיות. אי-שם מאחוריו, הוסיפו קרניים סגולות לחרוך את האוויר, מצטלבות, מכות זו בזו, יוצרות צורה מבעיתה... ויציר הסיוט קרב ובא, סוגר עליה באפס-זמן. שפתיים מתות התעוותו בחיוך, בעודו מרים את ידו. תליון סגלגל, חיוור ונטול-חיים, הבליח קלושות מבין ציפורניו השחורות.
נימפדורה נסוגה לאחור, עד שפגע גבה בסורגים קשים. לרגע, נדמה היה כי היצור מגחך, מנגע את האוויר עצמו בנשימה עמוקה, נאלחת; הלהבות דעכו וחשכו סביב.

"אני לא..."
נימפדורה חשקה שפתיים. רגע אחד, רגע קטן אחד נותר לה, בטרם יסגור עליה והיא תהרג - או גרוע מכך. מניפה את שרביטה, צעקה מילת כישוף...