היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

 

טריסטיין

 

 

"מרלין! רק... רק תסתכל למטה!"
רוואנה לה-פלר קפאה במקומה, בוהה בעיניים קרועות לרווחה אל מעבר לשולי הצוק. הערפל הסתלסל סביב, אופף את השביל הבוגדני במאה סלילים חלביים, מוזרים. מפעם לפעם, ניתזו מיים קפואים לגובה; ניצוצות כחלחלים הבזיקו, כל אימת שפגעו בקירות האבן שמעל לאפיק השוצף.
"הבוהק הזה..." שפתיה של הנערה רעדו "יש שם כוכבים, זוהרים מתחת למים. זה לא טבעי, זה כל-כך..."

טריסטיין משך בכתפיו; כלובו של הזבוב, תלוי בקצה המקל שנשא על כתפו, הטלטל וחרק קלות.

היא מפחדת. הרהר. הילדה מפחדת, ממש כפי שאני משועמם... הוא נעשה כבד, הכלוב הארור הזה.

"זזזזהירות, עלמתי היפה" גרגר הזבוב מבין הסורגים "צעד פזזזיז אחד, ואת תיפלי למטה... גורל מצער עבור עלמה צעירה, להסחף כה מהר אל היכלה של הגבירה האפלה שמתחת למידגארד, הו כן..."

רוואנה חרק בשיניה, ושבה להצמד לקיר הסלע הרטוב; טיפות אפרוריות וקרות ניתזו לכל עבר, כאשר ניערה את שערה הרטוב... כמו משי ארוך וכהה, גולש סביב פניה.

"וזה יצצצצער אותך מאד אם יקרה לי משהו, הו כן" חיקתה את יריבה הכלוא. "הפסיקו להביט בי ככה, שניכם. אני לא ילדה קטנה - ולא מפחדת מ... כמה ניצוצות וטיפות מים קפואות".

טריסטיין גיחך.

"כמובן..." אמר כמאליו "וידידנו הכלוא בכלוב הוא ברבור יפה-תואר".

הזבוב זמזם, ורוואנה טלטלה את ראשה ונפנתה ממנו והלאה, פולטת דבר-מה בלתי מחמיא בשפה מתנגנת ובלתי-מובנת.

 

השלג נחלש בהדרגה, ככל שהוסיף הנתיב והנמיך, קרב באיטיות אל עבר הזרם האפור. חומת העננים נקרעה בהדרגה, מתירה לסהר חיוור לשפוך את אורו החולני על ראשי המצוקים, מאות על מאות רגליים מעל ראשיהם.

רוואנה צדקה. הרהר טריסטיין. הנצנוצים האלו בתוך המים... הנהר הזה לא טבעי. בערך כמו כל הסביבה הארורה הזו. אלים!

לרגע, גאה בו זעם חרישי, דוחק בו לתפוס במקל בשתי ידיים, ולהשליך את כלובו של הזבוב אל מעמקי הזרם המכושף.

הוא הוביל אותנו לכאן, הרמש הקטן. הרהר, נושך שפתיים ונאבק לשלוט בזעמו. הוא והלשון נוטפת הדבש שלו... ועכשיו, אנחנו בידיו.

ככל שהתמשך המסע, כך נדמו אזהרותיו של מורה הדרך הקודם ממשיות ומאיימות יותר; יומיים לאחר שנחלצו מידיהם הבוגדניות של הגמדים, פינו היערות המושלגים את מקומם לצוקי ענק אפלים, שנתיבים צרים ובוגניים התפתלו ביניהם כנחשים; רק מדי פעם בפעם, נקרע מסך הערפל קמעה,מיח לאור-דמדומים חלוש להבליח במרומי המצוקים.
"זזזהירות, אדון דגול" היה הזבוב לוחש מפעם לפעם, מורה להם להצמד לסלע ולקפוא דומם. "הם קרובים, ציידיה של יטונהיים, כן... אינכם רוצים שיראו אותכם, הו לא".
לרגע, השתררה דממה כבדה, מופרעת רק בשקשוקם של מים רחוקים; אזי, כמעין תשובה קודרת, הריעה קרן רחוקה, והצוקים רטטו ולחששו. האמנם קרן ציידים, או שמא הדיו של רעם רחוק?

כך, רדפו השעות והימים אלו את אלו, אם אכן נודעה לזמן משמעות כלשהי... הכל היה כה מוזר, כה מחוסר הגיון...

אם זה לא יגמר מהר, מהר מאד, אני נשבע שאטביע את השרץ. הרהר טריסטיין; המחשבה נסכה בו עונג קלוש, מחממת קמעה את ליבו.

 

"הדרך הזו לא נראית לי, מק-רויך" אמרה רוואנה, נעצרת מתחת לקשת אבנים עתיקה, בלה מזוקן. הפעם, היה הרעד בקולה ברור וחזק יותר.
"אני... היית צריך להקשיב לי אז, אבל אתה... הוא מוביל אותנו למלכודת, החבר הקטן שלך" ריססה מבין שיניה "נסה לחשוב קצת, בשם מרלין! ראית את המפות ממש כמוני... ואני נשבעת, נשבעת שהוא מוביל אותנו בכיוון ההפוך. אנחנו יכולים עדיין להסתובב, אנחנו יכולים..."

"בזזזז... מפות קטנות, מפות קטנות של בני-אדם קטנים וחסרי-בינה" רחש הזבוב מאחורי גבו של טריסטיין. "ארבעה כיוונים, מצפנים ומפות, כל אלו יפים בחלקיה העכורים ביותר של מידגארד, בצידו האחר של מסך הערפל" קולו של הרמש הדהד סביב, חודר וצולפני באורח מוזר. "לא כאן; וודאי שלא כאן, במקום בו נפגשים גבולותיהן של ארבע ממלכות..." ברגע הבא, שב קולו והתרכך, חוזר ולובש גוון מתרפס "רק אנוכי, הו אדון חכם, מכיר את כל הנתיבים המכושפים, את כל הנקיקים והסדקים שבין הממלכות שמעל ומתחת. וודאי שלא עלה בדעתך להפקיר אותי..." זמזם "ואזי, לטעות ולאבוד לעד בתוך דקות ספורות".
ניצוצות בהירים התמרו מהמיים, מאה רגל מתחת למקום עומדם, ניתזים ומתפצפצים בשריקה ארסית. טריסטיין חשק שיניו; פעם נוספת, מצא עצמו תוהה באי-נחת, האם מסוגל הרמש החלקלק לקרוא את מחשבותיו.

אולי גם בזה הנערה צדקה... אבל מאוחר מדי עכשיו. זה לא יעזור בכלום אם אני אומר לה... נאבק עם עצמו. זה רק יהפוך אותה לבלתי נסבלת - עוד יותר ממה שהיא עכשיו. אלים! הצלחנו להסתבך כהוגן, עם המסע הארור הזה..."

 

קרני הירח התחזקו בהדרגה; הרוח יבבה, שורקת בין צמרות מחטים שחורות, גבוה מעל ראשיהם; אי-שם למעלה, נסוג צעיף עבה של ערפל, חושף את צורתו של צריח מטושטש, עצום לגודל. חרף המרחק והעלטה, יכול היה טריסטיין להשבע כי הבחין בבוהק מוזר, אדמדם, מתמר ודועך חליפות.

צופיה של יטונהיים. רעד קל חלף בגופו של טריסטיין.
הזבוב זע בתוך כלובו, לוטש עיניים בוהקות בצורה המרוחקת. ברגע הבא, שבו צעיפי הערפל להתפרש, והמגדל המרוחק נבלע ונעלם מעיניהם.

"זזזזה קרוב, הנה שם. מהר, אדון דגול!".
טיפות מיים אפורות, קרות כמוות, ניתזו סביבם כאשר חשו קדימה; השביל התעקל פעם ופעמיים, הולך ומשפיל לעבר אפיק הנהר; הזרם האפור הלך וגבר, משלח אדווה אפורה ללחך את קירות הסלע. רוואנה לא טעתה; כעת, יכול היה טריסטיין לראות בבירור זהרורים כסופים וזהובים, נוצצים עמוק מתחת לזרם הכהה. הניצוצות התמרו בזה אחר זה, ניתזים לגבהים וכלים בקול ריחוש מאיים.
"כאן, הטה את עצמך שמאלה".
"להיכן? הקיר הזה מוצק מאד, בשם כל שרצי הפומורי בתהום האש".

"התרכזזזז".
טריסטיין הניע את שפתיו בכדי להפליט גידוף גס, אלא שברגע הבא, קפאו המילים על שפתיו; ידיו המגששות חדרו קדימה והלאה, כאילו הפך הסלע עצמו לאד סמיך גרידא; אפלה אפפה אותו, בעודו מטה עצמו ומגשש הלאה; הסלעים נאנחו וחרקו; הזבוב זמזם בקול שקט.

"עוד מעט, עוד קצת, אדון. אתה חודר אל תוך הגבול, אל תוך הקרע הגדול... עוד קצת... כן..."

"טריסטיין, שים לב להיכן אתה... לומוס!"

ברגע הבא, התפוצץ אור זוהר סביבם, קורע את העלטה לגזרים. טריסטיין נאנק וכשל קדימה, מליט את פניו בפרק זרועו.
"היית חייבת לסנוור... אוה... זה רך..."
טחב; זרועות רכות ומלטפות של טחב ליטפו את פניו בעודו נאבק להתבונן סביבו, מגירים מיים סמיכים; צורב, ועם זו כה נעים... כה נעים... שפתיו של טריסטיין רעדו.
החושך נעים... החושך חם... שכב... התאחד איתנו...

"אינסנדיו!"

טריסטיין השתנק, כאשר התמלא האוויר בחום צורב; הזרועות הלחות והרכות יבבו וכשלו ממנו והלאה. ברגע הבא, שבה אליו ראייתו; רוואנה ניצבה בשרביט שלוף, שולחת מבט קודר בכלוב ובמיים המרופשים. הלחשושים האחרונים נמוגו מראשו של טריסטיין; הוא טלטל את ראשו, והסביבה התבהרה ולבשה צורה מול פניו.

הנתיב הסלעי נעלם, כמו לא היה מעולם; כעת, התנשא מצוק האבן מאחוריהם - קיר אנכי כהה, כה גבוה עד כי ראשו נבלע כליל בעלטה. הטחבים והזרועות לא נסוגו למרחק רב, כלל וכלל לא; ים קודר של זמורות רוחשות וגבעולים מרופשים הקיף אותם מעברים, בוקע מן הבוץ הצמיג ונישא גבוה מעל ראשיהם. אי-כה, היה טריסטיין בטוח כי הם צופים בהם; אלפי עיניים בלתי-נראות בוהות בשנאה בשרביטה של רוואנה, מחכות להזדמנות לשוב ולתקוף. קרעי הערפל שייטו ממעל, סמיכים וצפופים מתמיד; הירח שב ונבלע, מותיר אותם לבדם בעלטה הרוחשת.
"כדאי שתשים לב להיכן אתה תוחב את הרגל... או אברים אחרים, אדון דגול" הטיחה רוואנה. "היכן אנחנו?"
"בזזזז... קרובים, קרובים מאד לשער הגדול, השער שבין הממלכות. עוד מעט, ונוכל לחצותו בכיוון הנכון, נערתי הצעירה" רחש הזבוב, סוקר את סביבתו בעיניים אדומות ונוצצות "הזזזזהרו מהענפים הרעים האלו".
טריסטיין חרק בשיניו; אחר, נעה ידו מאליה, שולפת את חרבו מהנדן.

הו לא, אין לי שום כוונה לתת להם לגעת בי פעם נוספת... לא כל עוד אני יכול לקרוע אותם לגזרים... הרהר, נושך את שפתיו עד כאב. הזהר היכן אתה תוחב את הרגל... אלים, הנערה הזו...

הרוח התחזקה והלכה, עד כי נדמה היה כי הערפל עצמו מרצד ורועד מול פניהם; הצעיפים האפורים התערבלו, לובשים ופושטים צורה עם כל צעד מצעדיהם; הזמורות גנחו והתנודדו מכל עבר; מאי-שם, רחוק בתוך העלטה, בקע טרטור חדגוני, מוזר.
"עצרו".
טריסטיין קפא, חרבו השלופה רועדת בידו. מול פניהם ממש, שקעו הזמורות והתרחקו ימינה ושמאלה, מפנות את מקומן לקרקע אפורה, מבעבעת; הערפל נע כה מהר, עד כי נדמה היה לטריסטיין כי הוא צופה בנהר אפור-שחור, שוצף הישר אל מול פניו.
"האם זה השער שלך?" באיניש גלורי, מיעט טריסטיין לחקור את סודות המסע בערפל... ומקום זה היה גרוע מכל דבר עליו שמע עד כה. הטרטור התחזק בהדרגה.
"משהו מתקרב, טריסטיין. זו מלכודת, אני אומרת לך..."
ואז, הבזיק ברק אדיר, מאיר את הפסגות האפלות מעל ראשם כבאור יום; הערפל נאנח ונסוג; טריסטיין רעד באל-כורחו, וכשל לאחור; מראות מוזרים הבזיקו מול עיניו בזו אחר-זו; אפרוריים ומוזרים, כה קרובים - ועם זאת רחוקים לאין-שיעור.

קרנות אכזריות הריעו; דמויות אדירות גלשו בצלע ההר, זקנן הבהיר מתבדר ברוח הסער, וכלבים שחורים נובחים סביב רגליהם; עיירה של מוגלגים הצחינה במעלה גבעה מושלגת, מחללת את השמיים בצינורות מגירי עשן שחור. מכונות גדולות ומטרטרות הטלטלו במעלה שביל שחור ונוקשה, מכוסה  למחצה בכתמי שלג. טריסטיין יכול היה להבחין בערמות פחם ענקיות, קשורות בחוזקה על גבן; דבר-מה מה בתוכו רחש, מלא תיעוב. אי-שם, הרחק מתחת לערפל, בעומק שאין-לו שיעור, נצצו כוכבים חיוורים; נהר שחור קלח, נופל אל תוך היכלות שאין להם שם. גבולן של ארבע ממלכות... ישמור לוך!
 "עוד רגע, והוא יפתח בכיוון הרצוי לנו, אדון חכם, עוד רגע קט..."

רוואנה הבליעה אנקה.
"ומהיכן... מהיכן אתה יודע את... כל זה?" התנשפה "אולי רק... תרת אחרי בשר רקוב... כאן באיזור?"
"הס, ילדה טיפשה!" פעם נוספת, נדלק אור יוקד בעיניו של הזבוב. "תרתי אחר דברים רבים במהלך חיי. לא תמיד הייתי כה עלוב-מראה כפי ש... עכשיו, אדון! עכשיו!" הגביר את קולו "השערים נפתחים... רוץ, רוץ קדימה!"
טריסטיין אילץ עצמו לציית, ידו עודה אוחזת בחרבו חסרת-התועלת; כל הפחדים, כל האויבים מולם עמד... כולם נראו כה קטנים, כה עלובים אל מול הערפל והאיין המסתחרר מתחת לרגליו. נאבק על כל צעד, הניע את רגליו בזו אחר זו, כושל אל בין האדים הרוחשים. המראות הוסיפו להתחלף, מהירים יותר ויותר; הזבוב זמזם בקול חד, כמבקש להתחרות ביללת הרוח; דמויות ענק שעטו הלאה, רגליהן מתיזות ניצוצות כאשר ביתקו את האד, עולות ושועטות על שביל המוגלגים השחור; צחוקם של הענקים התגלגל כרעם; רוואנה זעקה. מכונה מטרטרת נפגעה, חלקיה המוזרים ניתזים לכל עבר; מוגלגים זעירים כנמלים התפזרו לכל עבר; כלבי הצללים נבחו בחדווה, משיגים אותם בהרף-רגע.
"מהר, מהר יותר, בזזזז! עוד רגע הרוח תשנה כיוון... ואזזזזז...."

וכמו בתשובה, שבו קרנות הענק להריע. רוואנה התנודדה כשיכורה, פניה רטובות מדמעות. טריסטיין הסתחרר, שולח יד אחת לתפוס את מותניה.

"סלק... אותה..." מלמלה היא, אלא שכוחותיה לא עמדו לה להתנגד; לא עוד. "מרלין... הם צדים בני-אדם... אני..."

"בין היתר" זמזם הזבוב, וקולו נטף בוז. "לא נורא. אחת המועצות שלכם... משרד הקסמים אתם קוראים לה, לא? כבר תזזזיייף סיפור על כמה בני-תמותה שנעלמו להם בסערת שלגים. רוצו!"

טריסטיין אימץ את שארית כוחו; המראות התערבלו ושאגו סביבו, כמבקשים לקרוע את חושיו לגזרים. אוזר את כח רצונו, לפת את רוואנה בחוזקה וזינק הלאה, הלאה אל תוך האפרורית. לרגע, התעבו הצללים משני צדדיו, יוצרים צורת עמודים אדירים לגודל. פרגוד עצום ואפל, ניצב בתוך אפלה שאין לה ראשית וסוד; טריסטיין התנשף, וזינק פנימה.

הקור הכה בו כשוט; לרגע שנמשך כנצח, חש כיצד הוא מתנודד; הקרקע נסדקת, מתפוגגת מתחת רגליו. עוד רגע, עוד רגע אחד והם יפלו, יפלו אל תוך תהום שאין לה סוף; יריעות שחורות התבדרו מעליו, מתבדרות באיטיות ברוח... עוד רגע... הנה הוא מאבד את שיווי המשקל, הנה הוא נופל... נופל...

 

ונעצר באחת.

 

קור  ולחות הכו בפניו, מוחשיים באורח מוזר. שלג... האם יש שלג בהיכלות האפ...
"טריסטיין, טריסטיין!"

היד שנגעה בפניו היתה רכה, מוחשית ונעימה להפליא. טריסטיין התנער ופקח את עיניו כדי סדק; לערפל הזורם, המראות האפורים והפרגוד לא נותר זכר; ענפי אורן כהים, עמוסים שלג, חרקו מול עיניו, וכוכבים חיוורים זהרו מעליהם. רוואנה רכנה מעליו, שערה הכהה נופל פרוע על פניה. ידה שבה ונגעה בפניו, מפיחה בו חמימות קלושה.
"מק-רויך, בבקשה תתעורר... עברנו את זה. אתה לא יכול..."
"ובכן..." החזיר, ושפתיו התעקלו בחיוך דקיק "עלי להודות שאני פגוע אנושות. עם זאת, יתכן והקסם שבנשיקה יוכל..."

"הו!" פניה של רוואנה הסמיקו בכעס. "אם כך, אתה בסדר גמור, מנוול שכמותך. אם אתה חושב לעצמך שתוכל לנצל אותי שוב, תשכח מזה" הנערה קפצה על רגליה, ונפנתה ממנו והלאה "קום על הרגליים. החבר הקטן שלך טוען שאנחנו קרובים מאד אל ההיכל הארוך".

"מקסימה וחמודה כמו תמיד, הא?"
הרוח הקרה שרקה באיטיות בין הגזעים, ממלאת את טריסטיין בהקלה. רק יער... יער מחטים מושלג, וכוכבים ששבו לזרוח במקומם הטבעי. אין, אין סכנה שתכריע אותו עכשיו... דבר-מה בתוכו רעד, רוצה לפרוץ בצחוק מתגרה, לאחוז במותניה של רוואנה ולהצמיד אותה אליו. אלא שאז, עלתה בו מחשבה אחרת, מטרידה מקודמותיה.

החבר הקטן שלי... טריסטיין הידק את שפתיו, אימץ את כוחו וזינק על רגליו. כלובו של הזבוב היה שרוע בשלג, מרחק לא גדול מן המקום בו שכב. החרק הגדול רבץ בתוכו, מזמזם חלושות. הוא עייף עכשיו...  והילדה לא טועה לגמרי. הגיע הזמן לשיחה קטנה.

המחשבות מסתחררות בראשו, קרב אל הכלוב ועקר אותו בתנופת-יד מתוך השלג.

"וכעת, ידידי היקר" אמר, מעלה חיוך קטן ומסוכן על פניו "לאחר שבמקרה... רק במקרה, הצלחת לבצע כישוף מסוג כזה, שאפילו דרואידים זקנים היו מתקשים להעלות על דעתם, הגיע הזמן שתזמזם לי זמזום ארוך וכנה, לשם שינוי"

טריסטיין הגביה את הכלוב עוד יותר. הזבוב התנער, מביט בו בעיניים אדומות ועמומות.

"כישוף, אדון חכם? למה כוונתך?"
"מי אתה? מה אתה מנסה להשיג?" הטיח טריסטיין "היה זה הקול שלך שחדר אל המחשבות שלנו..."
"שלך" סיננה רוואנה מבין שיניה, אולם טריסטיין התעלם ממנה.
"חדר אל המחשבות שלנו, והוליך אותנו אל הגמדים ההם. אין לי ספק שאתה מעוניין מאד שנגיע שלמים אל ההיכל הארוך, ואני תמה מאד..."
"הלוואי והיו לי כוחות כאלו, אדון דגול" זמזם הזבוב בקולו התמים ביותר. אלא שטריסטיין אך פרץ בצחוק.
"רבים ממלכי הטואטה דה-דנאן מצויים בדרכם אל היכלו של זיגורד" אמר מקץ רגע "אולם אחת הסיבות שבחרת בי, אני מניח, הנה מפני שאינני שוטה גמור... ועכשיו, אני מאזין".

רוואנה התקרב, זוקרת את גבותיה בעניין.

הזבוב נראה כמהסס לרגע, מעביר את מבטו בין שניהם לבין פתיתי השלג הנושרים.

"אתה לוחם אדיר, הו אלופי" אמר מקץ רגע, מחכך את רגליו הקדמיות זו בזו; רוואנה עיוותה את פניה, אולם לא אמרה דבר. "לוחם אדיר שדם עתיק זורם בעורקיו..."

"כמו רבים אחרים באיניש גלורי".

"אולם בניגוד להם, הינך מסוגל... איך אקרא לזזזזה... להתייחס באופן רופף מעט לכמה חוקים עתיקי יומין..."

טריסטיין גיחך; רוואנה הזעיפה את פניה עוד יותר, ונדמה היה לו כי היא לוחשת 'ספר לי משהו שאיני יודעת'.

"במידה מסויימת. אבל אתה מזמזם סחור-סחור ואינך עונה על שאלותי, חבר קטן שלי".
"עוול נעשה לי בהיכל הארוך, לפני שנים רבות. עוול גדול..." הזבוב נותר מכווץ ועייף, אולם אש יוקדת שבה ונדלקה בעיניו. הענפים חרקו סביב,מגירים טיפות לבנות וכבדות על קרקע היער. אי-שם, הרחק מתוך האפלה, יבבו זאבים רחוקים. "אולם אנו נראה מי יצחק, כאשר יסתיים התעלול האחרון".

"הו, באמת!" התפרצה רוואנה, גיצים כחולים התעופפו מקצה שרביטה כאשר נדחקה קדימה, גוהרת על הכלוב בפנים מעוותות מתיעוב.

"האם לא אמרתי לך, מק-רויך, שהיצור הזה נוטף רשע?" התיזה "יש לו נקמה משל עצמו להשלים, או תעלול מכוער אחר. לא באנו לכאן בכדי לכבוש כס מלוכה או לנקום. ליידי בלאטריקס ציוותה עלינו לחפש את הלחש קוטל הרפאים, זוכר? מדוע שנסתבך בצרה הזו, ונהפוך את זיגורד מלוכלאן לאויב, מדוע?"
"מעט הכרת-תודה, ילדת-בני-תמותה" רחש הזבוב "אני הוא זה שחילצתי אותכם מתוך..."

"צרה שאתה בעצמך הובלת אותנו לתוכה?"

הזבוב הפליט שריקה נמוכה, ושב להביט בטריסטיין.

"הפרס יהיה גדול, גדול מאד, אלופי. הכישוף שאתם מחפשים... ועוד דברים רבים זזזזולתו. חשוב על זה... חשוב על הדברים שאתה משתוקק אליהם..."

"טריסטיין!!!"

טריסטיין חשק את שפתיו. הו כן, הכס הרם שהגור הקטן יושב עליו יכול להיות... ומנגד, הוא הבטיח לאידיין, הוא הבטיח. אולם מדוע הדברים סותרים זה את זה... במידה שאפשר לבטוח ברמש הערמומי הזה, כמובן. אבל הוא זקוק לי כבעל-ברית, ביחד, אנחנו יכולים...

"רוואנה, הקשיבי" אמר מקץ רגע ארוך, ושלח את ידו אל כתפה. הנערה שלחה בו מבט זועם, ונסוגה צעד אחד לאחור. "אני יודע שהעניין נראה מסוכן במקצת, אבל לעיתים כדאי להסתכן בכדי לזכות. אני רוצה לראות אותם... את כל מלכי התילים השחצנים כאשר יאלצו לכרוע ברך בפני טריסטיין הנואף, טריסטיין המנודה...

רעם רחוק התגלגל אי-שם, בעלטה.

"אתה מטורף ואנוכי, זה הכל" רתחה רוואנה. "שום דבר, אף אחד לא חשוב לך, מלבד טריסטיין מק-רויך. אני..." לחלוחית הסתמנה בזוית עיניה "משקר, בוגד ומנצל, וחושב שלשון חלקלקה תפצה על הכל אחר-כך. אני... הייתי צריכה לדעת מההתחלה. לא סתם הוא בחר אותך, השרץ הזה. ועכשיו..." רוואנה משכה באפה "עכשיו הוא משתלט עליך לגמרי, זה מה שקורה. אתה יכול להשאר איתו, אם אתה רוצה. אני לא מוכנה יותר לזה..."

טריסטיין בהה בה בהפתעה, מוצא עצמו חסר מילים לרגע. רוואנה ניערה את השלג בשערה והפנתה לו עורף. ברגע הבא, הניפה את שרביטה והתוותה לחש שקט; זוהר כחלחל בקע מקצה השרביט, מאיר קלות את גזעו של אחד האורנים. רוואנה שלחה מבט מתריס נוסף לאחור, ואזי החלה לצעוד במהירות, שרביטה שלוף ודרוך בידיה.

"רוואנה, חשבי בהגיון. את לא תשרדי ולו..."

"הנח לה, אדון דגול. היא תחזזזזור בתוך כמה דקות. נשים... תמיד הפכפכות וכפויות טובה..."

"כן, כנראה..." טריסטיין התנשף בכבדות, בוהה באפלה "אבל אידיין השביעה אותי לשמור על זו..." אי-שם, בעיני רוחו, זע צילו של זכרון ישן; פנים מזוגגות מטלטלות ברוח, ממוסגרות בשער אדום וקר. אינסה... אינסה המסכנה.

"אחריה, עכשיו". שמע את שפתיו אומרות.

"אדון..."

טריסטיין חש בכעס מתמר בחזהו. "אל תעז להתכווח איתי בעניין הזה, מובן?"

 

הילדה הזו מהירה, אלים!

העצים רשרשו סביב, כאשר האיץ טריסטיין את הילוכו, עוקב בלא קושי אחר העקבות הטריים. הדרך השתפלה כעת במורדו של מתלול מושלג, שעצים זקנים נישאו לגובה משני צדדיו. הלאה, על-פני נחל קפוא ושיחים גמישים ומרשרשים; אי-שם מאחור, הזקין חרמש הירח והחל לשקוע.

"היא מטילה כישוף התמצאות לפי הכוכבים" אמר הזבוב בכלוב המטלטל מאחוריו "ילדה טפשה, טפשה. אנחנו מאבדים זזזמן, זזזה הכל".

"רוואנה, עצרי!!!"

טריסטיין חש כיצד בוקע הקול מגרונו, מהדהד בין השיחים ועצי המחט. פעם ועוד פעם: מגוחך, חסר זהירות להחריד.

"ר-ו-ו-א-נ-ה!!!"

הכלוב חרק מאחורי גבו. נדמה היה לו, כי הרמש מגדף בשקט. לרגע ארוך, לא בא כל מענה. רק הד מרגיז הצטרף לקריאתו, דועך באיטיות בתוך העלטה. אוח גדול יבב, ממריא בטפיחות כבדות מתוך אחת הצמרות. אלא שאז, בעוד טריסטיין מאהיל ידיו על פיו בכדי לשוב ולצעוק, בא מענה; בוקע מבין השיחים הגבוהים לימינו. טריסטיין נדרך באחת; הקול הנמוך והרועם לא בקע מפיה של נערה, כלל וכלל לא.

"זזזהירות.!!!"
הקול התגבר באחת, הופך לשאגה זועמת. טריסטיין ניסוט ברגע האחרון ממש, כאשר שרקה חנית מהירה לצד ראשו. קול נוסף שאג, מגדף ומרחף בלשון לוכלאן.

"באתם למצוא את הדרך המהירה להיכל המתים של אסגארד?" רשף טריסטיין, שולף את חרבו ומזנק כהרף-עין; שאגותיהם של התוקפים נמהלו בנשימתו המהירה; הפלדה השלופה רעדה, מזמרת באוזניו. יהיו אשר יהיו, הטיבו הבריונים הללו לבחור את השעה, חלפה מחשבה בראשו; הוא נזקק לקרב וקטל, הו כן. טריסטיין כמעט ויכול היה לחוש כיצד זורמים זעם וגאווה פגועה אל תוך הלהב. לנעוץ אותו חזק ועמוק, עד שירווה ביסורים ודם, הו כן... כן...
התוקפים הוסיפו לשאוג, וזינקו בלהיטות אל עבר יריבם. קסדות קרניים גבוהות ולהבי-גרזן כבדים נצצו באור הירח. במבט ראשון, נראו לטריסטיין כמעט כמוגלגים: מגודלים, שעירים וצהובי-זקן. אולם הבוהק בעיניהם וצעדם המהיר לימד אותו אחרת; רגליהם היחפות לא הותירו עקבות בשלג בעודם עטים קדימה, לפגוש את חרבו השלופה.

"איניש גלורי!" קרא טריסטיין, בעת שהצטלבו הלהבים בפעם הראשונה. טריסטיין זינק בקלילות, מסיט את מהלומת הגרזן והודף את ראשון התוקפים לאחור.

"למות, חבר של זוהמה!"

"שלושה... רק שלושה? אתם מזלזלים בי, רבותי". הלהבים צלצלו פעם נוספת; אולם בזו הפעם, אחר הבריון להבחין בסכנה; מהלומת הטעיה אחת... תמרון... ונעיצה, מהירה וקטלנית כברק. צהוב-הזקן גנח, כאשר חדרה החרב אל תוך גופו. טריסטיין אימץ את כוחו למשיכה חזקה, נאבק לשלוף את נשקו מתוך הגוף המתעוות... אלא שיריבו לא קרס; ניצוצות בהירים ניתזו לכל עבר, מסמאים את עיניו של טריסטיין וגורמים לו לכשול לאחור; ברגע הבא, לא נותרו אלא קסדה ופרווה מדוקרת, שרועים בערמה חסרת צורה לפני רגליו.

­ק-ל-א-נ-ג.

קשקשי שיריונו של טריסטיין רעדו והתיזו ניצוצות, כאשר פגע בהם פטיש כבד; טריסטיין, עודו נאבק  לשוב ולראות, התנודד באורח מסוכן וכשל לאחור; גלים כהים של כאב זעזעו את זרועו, מעלים את חמתו להשחית. יריבו גיחך והתנשא מעליו, מניף את נשקו למהלומה נוספת, קטלנית...

"לויקורפוס!"

 

עיניו של התוקף התרחבו מאימה, כאשר ניתקו רגליו מעל הקרקע, מרימות אותו מעלה-מעלה-מעלה. טריסטיין התרומם בכבדות, מניף את חרבו בכדי לבלום מהלומת גרזן ששילח בו התוקף האחרון. היא תחזזזורר... זמזם קולו של הזבוב, אי-שם בתוככי ישותו. הלוחם השלישי שב ותקף, אולם בזו הפעם, היה טריסטיין מוכן; שיסוף אלכסוני אחד, ויריבו חרחר וכשל לאחור; הבזק נוסף של אור, וערמת פרוות נוספת נפלה לפני רגליו.
"היית חייב לצעוק, נכון?" רוואנה צצה מאחורי אחד האורנים, שערה הכהה מתבדר מאחורי גבה. "בוודאי רצית קצת רעש וצלצולי-חרבות. יצור שחצן, מטופש..."

שעטת רגליים גסה שיסעה את דבריה.

"למען האמת, כן" גיחך טריסטיין, ארשת מדושנת עונג עולה על פניו. הכאב בזרועו נחלש קמעה, והוא זינק קדימה, סוגר על התוקפים הנוספים וחוצץ בינם לבין הנערה. הם זקוקים ליותר, הרבה יותר מפטיש עלוב אחד בכדי להכריע את הטוב שבבני מק-רויך. הרהר. התוקפים צעקו וגידפו; פעם נוספת, מילים על זוהמה וטומאה. חרבו של טריסטיין זימרה; שרביטה של רוואנה התיז ניצוצות.

 

"אינסנדיו!"


אחד העצים רחש, והתפוצץ בלהבות עזות; גשם אדום וחם ניתז על השלג, מגיר אדים. אי-אלו מן התוקפים נעצרו, בוהים במחזה בהיסוס פתאומי; טריסטיין הכפיל את מאמציו, חולף בקלילות בין הגיצים היורדים והגרזינים המונפים... תוקף נוסף התמוטט וכלה, ואחריו עוד אחד. מקל בוער התעופף סביב, כאילו זכה בחיים משל עצמו; אחד מיריביו של טריסטיין הוכה בעוצמה רבה בקסדתו וכשל לאחור, מותיר אותו להתמודד מול יריב אחד. לחש נוסף הבזיק, ובריון נוסף המריא לאוויר; צרחה ארוכה הדהדה, כאשר הוטח בעוצמה רבה אל תוך הצמרת הבוערת.

כעת, לא נותר אלא יריב אחד עומד על רגליו... שניים, ליתר דיוק. משהו רעד בגרונו של טריסטיין, כאשר הסתמנה דמות נוספת ובקעה מבין הצללים. פנים מאורכות, מכוסות מסכה לבנה, סקרו את שדה הקטל בשלווה מוזרה. חרב כבדה, לבנה כקרח, הוגבהה בהצדעה אילמת.

"מות". לחש טריסטיין, והסתער.

"פטריפיקוס טוטאלוס!"
עוטה המסכה החליק לעברם; עיניים כחולות, נטולות רחמים, פלחו את ישותו של טריסטיין, מצוות עליו כניעה, שיתוק, חידלון. בלא להעצר, הניף את חרבו ובלם את הקללה המשתקת. ניצוצות דקיקים התעופפו לכל עבר; אחר דעכו ביבבה. טריסטיין נשך את שפתיו וזינק; צלצול עמום נשמע, כל אימת שהתנגשו הלהבים זה בזה; פעם אחת... שלוש... שבע...  הוא טוב, טוב מאד. לא פגשתי יריב כזה מאז...

"שתק! אימפינדנטה! סרפנטוריה!"

הלחשים החטיאו את מטרתם, או נהדפו בזה אחר זה; פעם אחר פעם, ניסה טריסטיין לנצל את שבריר השניה בכדי לחדור את הגנתו של היריב, ופעם אחר פעם נהדף לאחור. כעת, רחשו הענפים ממעל וצנחו בכבדות, הופכים לנחשים לוחשים. נדמה היה לטריסטיין כי יריבו מחרחר, או שמא מגחך בקול חרישי, בעודו מנער את אחד הזוחלים ומועך אותו במגפו. אחר החליק על השיריון הכבד, מנסה לשווא לנעוץ את שיניו בתוך הפלדה הקפואה; אחר, אחז בו רעד והוא התמוטט, הופך לקרח כחול בטרם נחבט בקרקע.

זו ההזדמנות שלך... עכשיו... עכשיו!!!

אוזר את כל כוחו, גהר טריסטיין קדימה, דוקר קדימה ומעלה בכל-כוחו. כן... כן...

אלא שחרבו ננעצה באוויר הריק; ברגע הבא, התפוצץ כאב עצום בתוך גופו. משהו... דבר-מה קהה ועצום חבט בו מאחור, יונק את האוויר מתוך ראותיו. חרבו נשמטת מידו, הוטח לאחור, והתמוטט אפרקדן בתוך השלג. במטושטש, יכול היה להבחין במסכה הלבנה מתנשאת גבוה מעליו, סוקרת אותו בעיניים קרות. אזי, כבסיוט, נפנה התוקף לעברה של רוואנה.
"סק... סקטומסמפרה!"

מיים קפואים ניתזו משריון החזה העצום; התוקף נעצר, ולרגע שארך כנצח, יכול היה טריסטיין להשבע כי הוא מחייך, אי-שם מתחת למסכה. ברגע הבא, החווה בחרבו האדירה, קצה להבה הבוהק מכוון לעברה של רוואנה. אזי, לראשונה, הדהד קולו המצווה סביב, והיער הקפוא החזיר הד.

"פאראנדוֹם, רוֹ!"
רוואנה נסוגה צעד אחד לאחור. "ריפלקטו!".

לרגע, התמזגו קולותיהם זה בזה; ואזי, בעוד טריסטיין נאבק להתרומם; נמלא האוויר בשריקה מבעיתה, פולחת כליות ולב. השלג רקד סביב; גל הכפור שבקע מן החרב היה דבר-מה שלא מן העולם הזה. נדמה היה לטריסטיין, כי אלף קולות לוחשים ביסורים; אבודים, גוססים, נשמות אומללות שנקברו בקרח באין-מציל. רוואנה צרחה - ונפלה אל תוך השלג.

 

 

* * *

 

"זזזה מעכב אותנו, אדון. היא גמורה בכל מק..."

טריסטיין חרק בשיניו. "לטובתך האישית, כדאי שתשתוק".

אור קלוש הסתנן מתוך חומת העננים, הולך וגובר ככל שהתקדמו. צמרות האורנים שינו צבעם באיטיות, הופכות אפורות-כהות, ואחר ירוקות עמוקות; השלג פסק בהדרגה, בעוד טריסטיין מטלטל בכבדות במורד הערוץ, נושא את הנערה המעורפלת על כתפיו.
"חזק מדי..." שפתיה נעו, כחולות וסדוקות "אני יודעת להיכן אתה... חותר..."
"הם עלולים לחזור, אדון" שב הזבוב והטריד מאחורי גבו,  קולו נמהל בחריקת כלובו "הפעם רבים יותר..."
"אז אהרוג אותם שוב".

או אמות. אבל לא, בשום שיר לא יכתב שטריסטיין מק-רויך הותיר את בת-לוויתו לזאבים. מדוע היית צריכה להיות כל-כך ילדותית, רוואנה?

הרוח יבבה בתשובה, נושאת את צווחתם של שחפים רחוקים. האם פירוש הדברים כי הם קרבים לים, לדרך בה יכולים היו ללכת, אלמלא פקדו אותו הקולות... טריסטיין התנער, דוחק את המחשבה ממוחו. אשמה לא תעזור עכשיו... מה גם שהרמש צודק. הבריונים ההם יכולים לחזור...  טריסטיין סילק קווצת שער זהובה וסוררת מפניו. הלוואי שהייתי בטוח שהמכשף ההוא מת לגמרי...

למען האמת, היה טריסטיין משוכנע למדי בהיפוכו של דבר: ברגע בו ראה את רוואנה נופלת, שב טריסטיין וזינק. '

לא שוב!'; זכר כיצד צרחו קולות במחשבתו 'לא, לא יתכן, זה לא קורה לך, לא עוד פעם!"
עוטה המסכה הסתובב באיטיות; קללתה האחרונה של רוואנה הותירה סדקים פעורים בשיריון שעטה, כחולים ודקיקים כקורי עכביש; זרזיפי מים קלחו דרכה , נוזלים על לוחות השיריון הקפוא. טריסטיין זינק, והכל הפך לבלילה מוזרה, קולנית: צרחתו שלו עצמו; מתכת הולמת וקרח נסדק; אד סגול ומחניק... וצחוק עמום, לעגני. טריסטיין השתעל וגידף, וברגע הבא, כך זכר, מצא עצמו מוטל על ברכיו, לבדו בתוך השלג היורד. עד הפעם הבאה, אני מניח.

רוואנה שכבה במקום בו נפלה, כאשר כשל וגהר מעליה; גדילי קרח זעירים כיסו את פניה ושערה כפנינים... או שמא מתגבשות אט-אט למסכה מוזרה; מסכה של כפור ומוות. כאשר התאמץ טריסטיין לנער את הכפור ממנה והלאה, נדמה היה כי נשימתה שבה אליה.
"אני... אהיה בסדר. אל... תגע". נאנחה, והתיישבה בכבדות. "אני צריכה... מרפא. איפה השרביט שלי?"

בעזרתו,  עלה בידה לכוון את השרביט אל עצמה, ולהטיל לחש בקול רועד. אור חמים קרן סביב, ממיס את שארית הצינה, ולשעה קצרה נדמה היה כי היא מתאוששת; אלא שעד מהרה, שבה ופקדה אותה חולשה, והיא נפלה על ברכיה. גוון אפרורי, מבשר רעה, הלך ופשה בפניה ככל שזחלו השעות, והלילה האפל פינה מקומו לשחר חיוור.

"סה אינפו...סיבלה" מלמלה על כתפו. פעם נוספת, הוזה ולוחשת באותה שפה מתנגנת ובלתי-מובנת. אחר-כך, שבה ללחוש בשפת בני-האדם של אי-הבריטונים. אלא שכעת, נראה היה כי אין היא מזהה אותו, לא עוד.

"רוס, אתה אידיוט. ה... בחינה עוד שבוע" רוואנה התנשפה, מניעה שפתיים כחולות ו. "אני לא... אצא איתו. הוא סתם... מוגל עם שרביט, זה... הכל. קר כאן, כל-כך... קר..."

היא לא תשרוד עוד לילה. אלים! מה אני אומר לאידיין..."

הזבוב זמזם בינו לבינו,  ונדמה היה לטריסטיין כי הוא רוחש בבוז. כעת, הגיע הערוך הקפוא אל סופו, וצרחות הציפורים הלכו וגברו; קרני שמש ראשונות, אדמדמות חיוורות, ליטפו את רכס הגבעות המושלג שנישא מצידו.
"היכן אנחנו,ועוד כמה זמן נגיע אל ההיכל הארוך?" תבע לדעת, שולח מבט קודר אל מעבר לכתפו. אם זיגורד שלח את הבריונים האלו... כדאי שיתפלל לכל אלי אסגארד כי לא אחיה מספיק זמן כדי לטפל בו... "אמרת שהוא קרוב לכאן. דבר!"

הזבוב לא ענה, אלא אך זמזם בקול חלוש. אי-כה, נדמה היה כי אין הוא טורח ולו להאזין. זעם גואה בחזהו, נעצר טריסטיין, ושמט את המוט הכבד והקר; הכלוב צנח ארצה, נוחת ומתגלגל על השלג.
"נדמה לי, ששאלתי אותך שאלה. אם אתה סבור כי אני מוכה וחלש עד כדי..."

 

"ברוך אתה בבואך, טריסטיין לבית מק-רויך, נצר למלכי התילים מן האי הירוק".

 

הקול היה צונן וצלול; שונה, כה שונה מן הזמזום המתרפס אותו ציפה לשמוע. רגע קצר חלף, עד אשר הבין, כי לא הרמש שבכלוב הוא הדובר... דוברת, ליתר דיוק. באיטיות, סב טריסטיין לעבר הקול, אצבעותיו מתהדקות על ניצב חרבו. תחילה, התקשה לראות נכוחה, מלבד קרני שמש חיוורות ולובן בוהק; נדמה היה, כאילו לבש השלג צורה ודמות - או שמא החל אף הוא להזות?

"זיגורד בנו של לוקמאר,שאר-דמה של אסגארד, אדון ההיכל הארוך ומלך עליון על ארצות הערפל, מבקש לברך אותך בבואך אל היכלו" הוסיפה הדוברת. כעת, עלה בידו לראותה; דמות דקיקה וגבוהה, ספק עומדת וספק מרחפת על-פני השלג. קרני השמש הראשונות ריצדו על שערה הבהיר, ועל ראש-החנית הבוהקת שאחזה בימינה.

"מה צר הדבר, כי מסיבות השמורות עימך לא באת אלינו בספינה, כדרכם של אורחים כבודים, אלא ייגעת עצמך בדרכים לא דרכים, שורצות בכלביה של יטונהיים ושאר שרצים אפלים".

טריסטיין קרב באיטיות, מאהיל על עיניו בכדי להטיב ולהביט.
"אל תבטח בשליחות האלו" לחש הזבוב מאי-שם "אלו רוחות אכזזזזריות..."

כה יפה... וכה קרה. משהו התכווץ בישותו של טריסטיין, כאשר סקר את פניה; כה חיוורים, כאילו פוסלו בשלג. שערה גלש על כתפיה, נהר של זהב כהה וחיטה בשלה; עיניה, בוהקות ונטולות אישון, היו סערה אפורה, קטלנית ונטולת חמלה.

"הוד-מלכותו ציווה עלי להובילך אל ההיכל, שם מחכה לך מושב לצד שולחנו, אש ושיכר חם" הוסיפה.

רוואנה גנחה, ממלמלת מילים חסרות פשר.

"יש עימי נערה פצועה אנושות. בריונים ושודדי דרכים, שאני תמה מאד מהיכן באו, שילחו בה קללה קטלנית".

השליחה משכה בכתפיה.

"הנופלים בקרב הם המאושרים באדם" אמרה; טריסטיין קפץ את אגרופו, אולם בטרם הספיק להעלות את הגידוף על שפתיו, קרבה אליו, בוחנת בדממה את הנערה המטושטשת. כעת, יכול היה טריסטיין לחוש בנוכחותה... מוזרה; מוזרה מאד. ניחוחה של השליחה היה אוויר צלול של אחר-הסערה, מחטי אורנים ותפוח מתוק... ועם זאת, קר, קר וקפוא עד יאוש.

"הנה". נאד עור קטן נשלף מתוך הגלימה הצחורה.

פעם נוספת, נדמה היה כי הזבוב רוחש בזעם, מזהיר אותו בלא כל מן המתת. אלא שטריסטיין התעלם מן הקול המזמזם בראשו, וחלץ את הפקק. טיפות סמיכות, אדומות כדם, נשפכו על פניה האפרוריים של רוואנה; ניחוח תפוחים חמים מילא את האוויר, מדגדג את נחיריו. רוואנה זעה והשתעלה.

"היכן... אנחנו?"

"קרובים מאד למחסה ולאש חמה, יקירתי".

"אל תעז לקרוא..." אלא שטריסטיין הצמיד את הפיה אל שפתיה, מועך את הנאד באצבעותיו ומגיר את הנוזל אל תוך גרונה. עיניה של רוואנה נפקחו באיטיות, ממצמצות ובוהות סביב.

"בואו בעקבותי" פסקה השליחה "הוד-מלכותו אינו אוהב להמתין".

ולכן שלח לנו רוצחים, כמסתבר. איזה משחק הוא משחק, השרץ הזה? טריסטיין הבליע אנחה; את כל זאת, יהיה עליו לגלות אחר-כך, בהיכל הארוך. חוקי הכנסת האורחים היו עתיקים כזמן עצמו, נוקשים ובלתי מתפשרים. ובכל זאת...

"אל דאגה, ולקירי. האמיני לי, שאני להוט מאד לפגוש את מלכך".

 

"קרי?"

 

רוואנה הרימה את ראשה, בוהה בשלוחה בעיניים קרועות לרווחה. "זו... זו את?"

השליחה הסתובבה באיטיות, שולחת בהם מבט קפוא. נשימתה של רוואנה היתה מהירה, מתרססת מבין שפתיה.

"את חיוורת כמו קרח...  אבל זו את, זו את! היינו פעם..."

"איני מכירה בני-תמותה כלשהם, נערה, מלבד הלוחמים אותם אני מצווה לשאת אל אסגארד" ענתה השליחה, ונפנתה מהם והלאה.

רוואנה רעדה, דמעות ממלאות את עיניה.

"קרי,  זו אני, רוואנה! בבקשה, נסי להזכר היינו חברות טובות פעם - אני למדתי בבית רייבנקלו ואת בסלי.."

"אין לה, לולקירי, זכרונות ורצונות מלבד מצוות אדוניה" ענתה השליחה בלא להסב ראשה. "בוא אחרי, הנסיך מק-רויך".

רוואנה, עודה נישאת על כתפיו של טריסטיין, הפליטה התייפחות והליטה את עיניה.
"מה הם עשו לך, קרי?" שמע אותה לוחשת "זה גרוע יותר מאימפריוס, זה..."

"זזזזזו אינה אישה, ילדה מטופשת" זמזם הזבוב, וניכר היה כי חמתו בוערת בו "זזזזו ולקירי, רוח אכזרית המסוגלת ללבוש דמות אשה או ברבור. הו בזזזז...  היה עלי לנחש, שכמה מאלו הושלכו מאסגארד, מתנה לכלבלב החנף שבהיכל הארוך. או שמא..." קולו הקדיר "שמא החכם הזקן של זזזיגורד למד לזזזזמן אותן. אם כך, הוא עשוי להיות מסוכן מאשר..."
"אני מכירה אותה" הוסיפה רוואנה להתייפח, קולה חלוש ומקוטע "אתה משקר... כולכם, כולכם כאן משחקים ב...אחרים, כמו פיונים בשח-קוסמים. לא אכפת לכם בכלל..." שיעול החניק את קולה "זה לא הוגן... כל-כך לא הוגן..."

ידו של טריסטיין נשלחה כמאליה, מלטפת את שערה הכהה של רוואנה ואת פניה הרועדות.

"שמרי על כוחותייך, יקירתי" מלמל, ואז שב מבטו וסקר את הולקירי.
"כלבלב חנפן, גור צעיר וחסר ערך, הא?" הטיח בשקט לעברו של הזבוב "ובכל זאת, הוא או הדרוא... החכם הזקן שלו מסוגלים לשלוט ברוחות האלו. האם נפלה פגם ברשת מזימותיך, רמש יקר?"
"אל תהיה בטוח בזזזזה" החזיר הזבוב "ישנן דרכים לשלוט בולקירי, אין זזזזה אומר שהוא בלתי-מנוצח. הו לא, לא בהכרח".

"אם כך" החזיר טריסטיין "כדאי שתחשוב במהירות על תעלול-נגדי, זבובון. אם תצליח בזה" טריסטיין הביט אל מעבר לכתפו, והעלה את המתוק בחיוכיו על פניו. "מי יודע? אולי לא אשכח את ה... בעיה הקטנה שלך, ברגע בו נכנס אל ההיכל הארוך"

בלא לחכות לתשובה, התנער והחל צועד בעקבותיה של השליחה; רוואנה הוסיפה להתייפח בשקט, כאשר האיץ את צעדיו.

בדרך כזו או אחרת, זיגורד, אאכיל אותך בכף גדושה מן התבשיל הנבזי שלך. נשבע בינו לבין עצמו. ומשום-מה, נדמה לי שאני יודע כיצד. הו כן - זה עשוי להיות משעשע...