היורשת של סלית'רין
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"אך אפל הנתיב, רק לך הוא קיים: המתים ניצבים על הדרך לים"

(ג.ר.ר טולקין: "שני המגדלים")

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

הרמיוני

 

 

"סחלבי לילה!"
קולה של הרמיוני הדהד בין קירות האבן. הדלת המכושפת נאנחה וסבה על ציריה, מניחה לה להוסיף ולרדת; מטה-מטה-מטה. האוויר עמד דחוס, מעיק על גרונה: ניחוחם החריף של שיקויים וסמי-נגד; שרידי קטורת שנעכרה; וריחן המוזר, מתקתק-מחליא, של מחלה ומוות.

בלאטריקס בכתה; לא היו אלו אותן צרחות מטורפות כאז, בקרב הישן במחלקת המסתורין. הו לא; רק דמעות חסרות-קול נטפו על לחייים חיוורות כסיד, בעודה יושבת מעל מיטת בנה הגוסס. 

"כמה... כמה זמן?"
"ימים ספורים, חוששני. הוא דועך".
להבות הנר הבליחו, מרצדות על פניו הצהבהבים של סנייפ. הלה ניצב בין הצללים, מחמם בקבוקון גדול; אדים כחולים, חריפים, רחשו מבעד לפיה, מקיפים את פניו ומדיפים ניחוח מוזר של עובש ומנטה. אי-שם מעבר לו, זע דיארמונד בתוך שמיכותיו, לוחש דבר-מה  בלשון זרה.
חושקת שפתיים,  החלה הרמיוני קרבה באיטיות אל המיטה.
"את תראי שהוא יחזיק מעמד. הוא חזק  יותר מכל נער אחר. הוא יתאושש..." ניסתה לשקר.

בלאטריקס לא הגיבה, אלא אך נשענה על מרפקיה, שערה נופל בפראות על צווארונה המוכתם.
"הוא יחזיק מעמד" שבה הרמיוני ואמרה "כלומר... את חייבת לאכול משהו ולישון לכמה שעות. את..."
"הוא אוכל אותו מבפנים" קולה של בלאטריקס היה שקט וכבוי; הקוסמת חסרת הפחד, ששיטתה בהילאים במשך שנים, לחמה וניצחה יצורים אדירים ונטולי שם, לא היתה אלא צל של עצמה.

"הדיבוק אוכל אותו" שבה ולחשה, מעבירה יד על פניו הלחים של בנה.
~וגם אותך. מרלין! היא הורגת את עצמה, זה מה שהיא עושה. ואנחנו נשאר לבד... לבד בתוך כל הזוועה הזו~. הרמיוני רצתה להתווכח, להסתער ולטלטל אותה, עד שתחזור לעצמה, עד שתבין שאינה עוזרת לאיש בדרך הזו. אלא שהמילים קפאו על שפתיה, טובעות בניחוחו האפל של המרתף.
~האויב היה כאן, מתחת לאפנו, כל העת~
, הרהרה, מעבירה את מבטה על חרירי האוורור המכושפים שהתקינה בתוך הקירות. כאן, ממש בתוך הוגוורטס,  עוקב אחר הנער הפזיז ומחכה בסבלנות לשעה המתאימה.

כעת, הוטלו קסמי ההגנה החזקים ביותר הוטלו על החדר השמור בו שכב דיארמונד; השיקויים החזקים ביותר נרקחו, לנקות את פצעיו של דיארמונד מק-רויך, ולטהר כל שריד לרעל שהזריקו שיני העכברושים אל תוך דמו; לשווא. שיקוייו של סנייפ כשלו, כמוהן כהשבעות העתיקות ורבות העוצמה שהטילה אימו.

~אנחנו... אנחנו עוד לא יודעים את הסיבה. בוודאי יש כמה ספרים עתיקים שעוד לא בדקתי, אני... אולי זה בגלל דם הטואטה דה-דנאן בעורקיו~. שיקרה הרמיוני לעצמה בפעם המי-יודע כמה. ~הם שונים מאיתנו...  מרלין, מדוע זה קורה לנו?... איך הוא מסוגל... דווקא הוא...~

 

"היא צודקת" לחשה אל תוך האפלה, ומיד התחרטה "הדיבוק... הדיבוק הזה שואב אותו מבפנים".
חיוך קטן ונבזי עלה על שפתיו של סנייפ. סוורוס היה מלא בעונג נזעם, הו-כן; הרמיוני הבחינה בדרך בה נצצו עיניו השחורות, כל אימת שרקח את שיקוייו וניגש עימם אל מיטת חוליו של הנער.
"עדיין מתעקשת להיות עדינת נפש, גריינג'ר?" לחשש באוזנה "או שמא אדייק ואומר - מפחדת לנקוב בשמו האמיתי והמכוער של הדיבוק שלנו?"
אצבעותיו הדקות זעו, מנערות בדייקנות את הבקבוקון; ריצוד זהוב התפשט בתוך הנוזל הכחול, מרצד על שפתיו הדקות ומלאות הבוז של אומן השיקויים.

"חוששני, שישנן כמה תשובות קשות - אפילו עבור זו שהתפרצה תמיד בכדי להפגין את חוכמתה ברבים" הוסיף סנייפ בקולו החלקלק ביותר "אם כך, מוטב יהיה שאענה במקומך. כן, גריינג'ר... זה בלק, סיריוס בלק היקר, שאוכל את נשמתו של הילד הטיפש הזה. רק בשל כך, נכשלים סמי הנגד שלי. כל שהם מצליחים לעשות הוא לדחות מעט את הבלתי נמנע".
"סוורוס, זה לא הזמן..."
עיניו של סנייפ הבהיקו.
"זה הזמן וזה המקום, מנהלת יקרה. לעיתים אני נדהם כיצד את... ממש כמו כמה מנהלים קודמים, מתעקשים שלא לראות את האמת, גם כאשר היא מונחת לפני חוטמכם הנעלה. מה צר, שהאמת היא לעיתים... צולפנית ומכוערת" הוסיף, מעביר יד בשערו האפור והשמנוני
"כה שונה מהסיפורים היפים שחביבים על קהל המטומטמים. אני הוא זה שצדקתי, גריינג'ר" הטעים, פולח אותה בעיניו השחורות.

"צדקתי לפני חמישים שנה וגם כעת. והוא - בלק לא השתנה מאז ועד היום" רשף.
"מאז ומעולם, שעשע אותו לרמוס כל מי שנקלע לדרכו - שלו ושל חבורת הבריונים שלו... הו סליחה, הקונדסאים הנאצלים. מה צר שפוטר לא זכה להיות עימנו היום. הייתי גורר אותו לכאן בצווארון, כדי להכריח אותו לחזות בפרצופו האמיתי של הסנדק היקר שלו".

"סוורוס, זה לא יועיל להטיח האשמות עכשיו. אנחנו חייבים..."
"למצוא פתרון? חוששני, שאין בידי כזה. בני בלק המרוממים ומלחמותיהם נעלות מבינתי הצנועה".

בלאטריקס נשאה ראשה, שולחת בסנייפ מבט ארסי; אלא שהימים האחרונים כילו את כוחותיה; לא עוד, הטילה יראה על סביבתה - ועל סוורוס סנייפ פחות מכולם.
יומיים קודם לכן, זכרה הרמיוני, השקיעה בלאטריקס את כל כוחה, מטילה השבעות מצמררות מעל המיטה, או שופכת את זעמה כגשם להבות על הדיבוק הסורר.

"צא מתוך הילד שלי, סיריוס. אתה שומע?!" זכרה הרמיוני כיצד הרעימה בקולה אז, אור ירוק ומאיים דולק בקצה שרביטה. "צא והלחם בי - בוגד בדם, פחדן אנוכי ונאלח... זו אני, לא הוא. אני זו השלכתי אותך אל הפרגוד, ממש כמו שהגיע לך. צא מתוכו, אמרתי! עזוב אותו במנוחה!".

הדיבוק לא נותר חייב; הרמיוני זכרה כיצד נעו שפתיו הסדוקות של דיארמונד, מתעוות בגיחוך מלגלג; אור אדמדם נדלק בעיניו, בעת שענה, דובר בקול שאינו שלו.

"ומה אם לא מתחשק לי, בלה?" קולו של סיריוס היה סדוק ומרוחק, כאילו עלה מהמצולות - ועדיין, דומה אי-כה לקול התקיף שזכרה מילדותה. "אז מה תעשי, בת-דודה? תהרגי אותי שוב?"

האור האדום גבר, מאיר את פניו המיוסרות של דיארמונד.

"באמת חשבת שלא אחזור, בלה? שלא יהיה סיבוב גומלין? גזלת ממני את הארי, ממש כמו שהאדון המסריח שלך לקח את..." נשיפה מפחידה, מחרחרת, מילאה את חלל האוויר "איך זה להיות, פעם אחת, בצד שסובל? אוה, הנה גם מאוסי הקטן. עדיין חי, אף-עקום? לא ידעתי שלחרקים ארסיים יש תוחלת חיים ארוכה כל-כך".
סנייפ נפנה אליו, מהיר כנחש.

"אני, לפחות, לא הפכתי לטפיל שמחפש פונדקאי, בלק".

"סיריוס, החוצה!" צרחה בלאטריקס. הרמיוני זכרה כיצד התעופפו זיקים משרביטה, ניתזים לכל עבר ונמעכים לתוך הקירות. "חתיכת... זו אני, אותי אתה שונא, לא אותו. אני זו שנבחרה, זוכר? אני זו שפגעתי בך, לא..." קולה נשבר "לא הוא. הנח... הנח לבן שלי..."

סיריוס שב וגיחך.

"כמה נוגע ללב, בלה. כמה נחמד לשמוע אותך מתחננת. רק תזהרי שלא אתרגל לזה יותר מדי... מה דעתך? אולי אסכים לוותר קצת, אם תשעשעי אותי קצת. תעמדי כאן, ממש כאן, ותצעקי בקול רם. מה דעתך על... אממ... 'אדון, אדון, אל תעניש אותי! אני טינופת קטנה ומלוקקת שמוכנה להוריד את התחתונים..."
דיארמונד טלטל את ראשו, ובעוד בלאטריקס מסמיקה ומסננת גידוף מכוער, שב הדיבוק והרצין.
"לעזוב אותו?" שרק "לא נראה לי. הוא הילד שלך, הוא בקע מתוך הרחם האפלה שלך. עוד בלק אחד, עוד יורש קטן וטהור-דם לרקום על השטיח המושתן. אילו רק הוא מפסיק להאבק... מקשיב לרגע למה שיש לי לספר לו על הפרצוף האמיתי שלכם, של כולכם. הכל היה משתנה אז, הכל...".

באותו רגע, לא יכלה הרמיוני להתאפק עוד.
"הו סיריוס, באמת!" זכרה כיצד התפרצה "האם אתה מבין את מה שאתה עושה? אתה הורג ילד, לכל הרוחות! האם זה ההילאי שאני זוכרת?" הטיחה "האם זה האדם שהארי אהב? זה לא הוגן, סיריוס, פשוט לא הוגן".

"החיים לא הוגנים, הרמיוני" גנח הדיבוק, נשמע לרגע ככלב שהוצלף באמצע זינוקו "והמוות עוד פחות, תהיי בטוחה בזה. היא זו שהתחילה במלחמה... ואת, האם זאת הילדה שאני הכרתי?" החזיר, ופעם נוסף עלה גיחוך יבש על פניו "למה את נמצאת עם השניים האלו? אולי הבטיחו לך... שיזייפו לך תעודת יוחסין יפה, וירשמו גם אותך על איזה שטיח קטן? לא, אין סיכוי, לא המשפחה היקרה שלי".


בלאטריקס נשכה את שפתיה.
"אין טעם להשחית עליו מילים" נהמה "תחנונים רק ישעשעו אותו. דמעות לא יגעו בילד הקטן שצודק תמיד. ממש כפי שהיה פעם: אמא שלו, אני זוכרת כיצד מיררה בבכי במשך שבועות, אחרי שהנסיך הקטן פרח לו מהבית. אבל אני -  אני הייתי שם. אני ראיתי איך היא שוקעת, איך דעתה נטרפת עליה... אבל לסיריוס זה מעולם לא הפריע. לנטוש הכל, לירוק על השושלת שלך, רק משום שלא נתנו לך להתרוצץ היכן שרצית? בגלל שהעזו להזכיר לך שמוטלות עליך כמה חובות בתור יורש..."

"אני כולה נרגש, בלה. הם? למה שיבכו? אם רג'י הקטן והצייתן לא הספיק להם, אז מה איתך? לכי ספרי ללשלושים כמה הצטערת שברחתי.  הרי זה מה שתמיד רצית, לא?. בלה הכשרונית, בלה היפיפיה, בלה גאוות המשפחה... אותה ואת רג'י התינוק מצחצחים כמו כלי כסף מגעילים כדי להראות אותם לרוזן ההוא מגרמניה. כולם עומדים ומלקקים לו כמו שורה ארוכה ונחמדה של קריצ'רים קטנים, כדי שיקח אחד מכם בתור חניך. עסקה מפוקפקת מאד, ככה יצא לי לשמוע... תהנו, כולכם".
"סיריוס, זה בכלל לא העניין!" זעקה הרמיוני; אלא שהאור האדום התפוגג, והגיחוך דעך על פניו של דיארמונד, מותיר אותו להוסיף ולקדוח.

 

ומאז, עברו יומיים שלמים; יומיים, שנראו להרמיוני כשנה תמימה.

 

"זו אשמתי" שמעה את בלאטריקס לוחשת בקול מקוטע, מניחה ידיים חלושות על מחלפותיו של דיארמונד. עיניה בהו בעלטה, כאילו היא דוברת אל דמויות רפאים, נסתרות מן העין. "אני... סיסי בכתה והתחננה... זה הבן שלי, היא אמרה, הבן היחיד שלי... ואני... אני..." התייפחות חרישית הרעידה את גופה "אני רק ישבתי ו... לעגתי לה. אילו היו לי בנים, אמרתי, הייתי מקריבה אותם בשמחה לאדון האופל... ועכשיו" בלאטריקס משכה חלושות באפה "עכשיו אדון האופל בא, הוא לוקח את הבן שלי... קורע אותו לנגד עיני. עשיתי דרך כל-כך ארוכה, כל-כך ארוכה..."

"מאז ומעולם אהבת להיות דרמטית, בלה" לגלג סנייפ, ושפך בזהירות את הטיפות הכחולות-זהבהבות על פניו של דיארמונד. הלה נאנח חרישית; קול לחשוש ואד רך התמרו, כל אימת שפגעה טיפה מהנוזל בעורו הלוהט. "כמה חבל שהקשר בין ה... תאוריה הרומנטית הזו לבין המציאות מפוקפק למדי. לא טום רידל, אלא בן-הדוד היקר שלך מתהולל כאן, מפיל עוד קורבן במלחמות בית בלק האצילי ועתיק היומין. שניכם נהניתם תמיד להכאיב..."

"מוטב שתתרחק מטווח השרביט שלי, סוורוס" לחשה בלאטריקס "אחרת אתה תצרח. אני נשבעת ש..."
רעל פעפע מחיוכו של סנייפ.
"הואילי בטובך להזכיר לי את ההבטחה הזו כאשר ארקח את השיקוי הבא עבור הבן שלך, בלה. אם חשבת בטעות, שאני דומה לרודולפוס, שאהב לקבל בעיטות רק כדי להתחנן לעוד..."
"הפסיקו עם זה, שניכם. מרלין!" הרמיוני טלטלה את ראשה ביאוש, וחשה לחצוץ בין הניצים, ידה האחת מונחת על מסעד מיטתו של דיארמונד. "אתם לא רואים שאתם מזיקים לו?"

 

 

* * *

 

ההדים והצללים רדפו אחריה, כאשר שבה וכשלה במעלה המדרגות, בדרך הארוכה אל משרד המנהלת. אי-שם, גבוה מעל הצריחים, החל הלילה להזקין. ינשוף רחוק יבב, קולו מהדהד חלושות בין התמונות המנמנמות. הדממה עמדה כבדה, בעת שחלפה על פני הגרגויל המאובק ונכנסה אל תוך המשרד.

~שנים כה ארוכות...~ חלפה מחשבה בראשה; שנים כה רבות, מאז היתה נערה צעירה שפסעה בחרדת קודש על פני הגרגויל הזה, אל תוך המקום בו ישב קוסם זקן וחכם שבידו פתרון לכל בעיה. ~שנים כה ארוכות, ורק הצללים התעבו והשחירו~.

"לומוס".


הפמוטות המוכספים נדלקו בזה אחר זה, מאירים את המכשירים הכסופים שעל-פני השולחן; רק מנהלי העבר הוסיפו לנחור בתור מסגרותיהם, כתמיד. לרגע ארוך, ניצבה הרמיוני מול הקיר, בוהה כבתחינה בתמונתו של דמבלדור; אלא שהתמונה המשיכה בשלה, נוחרת בשלוה מאחורי משקפיה המוזרות. לאחר רגע, נאנחה הרמיוני ונפנתה לעבר האח. שעות ארוכות של לבטים חלפו בליל אמש, בטרם הטילה לראשונה את הכישוף  - תרה אחר הקוסמת האחת והיחידה, אשר יתכן ותמצאנה תשובות באמתחתה. הילאית ומנהלת בית ריינבקלו בעבר... ומורדת שנואה בהווה.
~וגם בת-מוגלגים, בנוסף. מרלין... כמה שאנחנו דומות~.

לבסוף, עלה מבוקשה בידה. ~היא הבטיחה לי תשובה הלילה, אחרי חצות. היא הבטיחה...~
גנראל לה-פרנאס, ושאר פרנסי איחוד הקוסמים האירופי, הטיבה לדעת, לא יאהבו את מעשיה, וזאת בלשון המעטה.
הרמיוני התרכזה, מכוונת את שרביטה בזהירות אל עבר הלהבות הלוחשות.
~אין, אין לי ברירה אחרת~.
לא היתה קוסמת כקלאודיה שטיין שהעמיקה לחקור בתורת הרוחות והצללים, לא בכדי, בחר בה הילדריק המנוח לשמש כיד-ימינו. כעת, הפכה ליד-ימינו של הנשר הצעיר. הרמיוני, מצידה, התקשתה עדיין להאמין. הנער השקט והמסור, שהיא עצמה ענדה סיכת מדריך לגלימתו, הפך למורד עקוב מדם. אולם כל זאת לא שינה עוד; לא עכשיו.
~הם היו צריכים למצוא דרך לדבר איתו, להגיע להסכם... אבל הגאווה המטופשת שלהם לא שווה חיים של ילד קטן... של אף אחד~.

"שיקח הגרים את לה-פראנס ואת היתר" אמרה בקול; הלהבות התמרו מעלה, רוקדות בין דפנות האח ומתיזות גיצים. "קלאודיה, את שם?"

לרגע, לא בא מענה; אזי, רשפו הלהבות, מתעגלות ויוצרות צורה מעורפלת בתוכן.

"ערב טוב לך, הרמיוני. אני מקווה ששלומך בטוב".

"ערב טוב... קלאודיה" אמרה הרמיוני, נאבקת לשמור על אורך-רוח. כוחה לא עמד לה לשיחת נימוסין... לא כעת, בעוד דיארמונד גוסס, ואמו עומדת על סף טירוף הדעת. "האם יש בידך..." ההבעה על הפנים המעורפלות באש גרמה למילים לדעוך על לשונה.

"זמן לשוחח עם ידידה ותיקה? תמיד" החזירה קלאודיה, בוחנת את הרמיוני במבט חודר "אולם בשורות טובות? תמהני".

משהו התכווץ בחזה של הרמיוני.

"האם אין דרך להציל אותו?"

קלאודיה הנידה בראשה.

"ישנם כשפים עתיקים רבים, אשר מסוגלים להכות בדיבוקים ורוחות רעות, ולאלץ אותם לנוס מתוך קורבנן - את זאת את יודעת היטב כמוני. אולם במקרה הזה, חוששני..." קולה הואט "הנער פגוע כה קשה, בגוף ובנפש, עד כי כל אחד מלחשים אלו יטול מתוכו לא את הדיבוק בלבד, אלא גם את חייו. גרוע מכך: כפי שוודאי ניחשת, קיימים מספר... סיבוכים מיוחדים".
"למה כוונתך? הילד המסכן בוודאי אינו רוצה שישתלטו עליו בדרך כזו. הוא רוצה להשתחרר, להבריא..."
"בלא ספק. אולם שניהם בלק, הדיבוק והקורבן...מה גם שלפי דברייך, הם דומים זה לזה באופן מופלא, עד כי ספק בעיני אם פעלה כאן יד המקרה לבדה. בית בלק האצילי ועתיק היומין..." קלאודיה נאנחה "לפני שנים רבות, הזדמן לי להתלוות אל הרוזן המנוח, בעת שכיבד אותם בביקור חשאי, ראיתי את סיריוס ובת-דודתו, בעודם צעירים מאד. הדם בעורקיהם הוא עתיק, הרמיוני, עתיק ומלא בסודות וצללים... מעבר, כה הרבה מעבר לכל אשר העלתה אמו של סיריוס בראשה היהיר. לא בכדי, נקשרו קשרים רבים, בעבר, בינם לבין בית באלזיגן-קראוזה" קלאודיה חשקה את שפתיה, כמו חשה שהרחיקה מדי בדבריה.
"אם היו בידי הפנאי והאפשרות, הייתי מקדישה לכך חודשים רבים של מחקר" הוסיפה לאחר רגע "אולם זמנו של הנער אוזל במהירות, ושמא גם זמנם של אחרים, בעולם הקוסמים של אנגליה ומחוצה לו. חוששני, כי לא נותרו לנער הזה סיכויים רבים... אלא אם כן" קלאודיה הרימה את מבטה מתוך האש, פולחת את עיניה של הרמיוני "אלא אם כן, תסכים רוח המת להרפות ממנו - מרצונה החופשי".
הרמיוני נרתעה לאחור.

"מרצונו החופשי? של סיריוס?" באותה מידה עצמה, הרהרה בקדרות, אפשר היה לבקש מסלאגהורן המנוח לצאת מרצונו החופשי לציד דרקונים.

"אכן..." פניה של קלאודיה זעו אנא ואנא, כאילו חששה ממעקב "עלי לעזוב כעת. אולם קודם לכן - עלי להזהירך, הרמיוני. ראיתי אותות אפלים מרחפים מעל אנגליה, והם ממלאים אותי בדאגה".
"למה כוונתך? האם הם נוגעים לדיארמונד?"
"לא, לא הוא בזו הפעם" שיסעה אותה קלאודיה במהירות. "אין בידי מידע מדויק, לעת עתה. אולם, חוששני כי שוטה יהיר הפעיל חפץ מכושף ועתיק יומין שראוי היה להזהר ממנו. יתכן שעשה זאת בכדי לטמון פח לזולתו. תשורה כזו הינה מתנת-מוות, אם היא ניתנת ביודעין בידי אדם לא ראוי; אולם הקללה והנזק לא יעצרו שם: הם עשויים להיות גדולים בהרבה מאשר נחזה ותוכנן -  על אחת כמה וכמה, בימים טרופים אלו. מעבר לזאת, איני יודעת עוד" קלאודיה הפליטה אנחה חרישית "היי שלום הרמיוני, והשמרי מן הצללים".
"קלאודיה!" החלה הרמיוני למחות. ~פעם נוספת, רמזים דקים, סודות וצללים... כפי שאהבה קלאודיה לפזר מאז ומעולם~.
 
"אילו חפצים? בידי מי הם..."
אלא שהלהבות לחששו ודעכו; פניה של קלאודיה שטיין התערפלו ונעלמו, בלא תשובה נוספת.
~עוד סודות וצללים, רק זה היה דרוש לנו כעת~. הרמיוני הזדקפה והתנערה, מאלצת עצמה לדחוק את בשורת האיוב מדעתה; די היה לה בדיארמונד הגוסס ובדיבוק, לעת עתה. לרגע ארוך ניצבה בזרועות שלובות, בוחנת את התמונות ואת המכשירים הכסופים על שולחנה. ~מרצונו החופשי... אילו רק היה כאן הארי...אבל אני חייבת, חייבת לעשות משהו. אני יושבת עכשיו בכסאו של דמבלדור. דיארמונד היה תלמיד שלי, שלי...~

המחשבות הוסיפו להתרוצץ בפראות בראשה, בעת שהניפה באיטיות את שרביטה, מחווה לעבר השולחן. לו רק היתה מסוגלת למצוא תוכנית ערמומית, מהסוג בו שלטה היטב כל-כך אז, לפני שנים רבות.
"ריפלטיום אזימורונדה!" ציוותה, מתווה מעגל גדול בקצה השרביט. אחד המכשירים הכסופים על השולחן נענה מיד, והחל מפליט זמזום חרישי; אחר בא בעקבותיו, רוטט קלות ומעלה סליל עשן כסוף. בתוך רגע, המה וגעש השולחן כולו.
~תנשמי עמוק... תחשבי...~ מלמלה בלא קול, בעת שהילת אור הלכה והתפשטה ממרכז השולחן, מתיזה ניצוצות מסתחררים לכל עבר.
~אין ספרים עכשיו, הרמיוני. רק את... את והוא...~
האור הלך והתחזק, נשפך על פניה ועל גלימתה הכהה. הרמיוני הגתה מילת כישוף נוספת, סבוכה יותר מקודמתה; האור רחש וציית; אט-אט, החל ממתמש ולובש צורה; זיקים הפכו לגוף, משלחים ידיים ורגליים דקות, מוטלות אין-אונים על שולחנה. לרגע, פעפעה בה גאווה; אך מעטים ממנהלי העבר  יכולים היו לבצע את לחש ההשתקפות באורח כה מושלם, כה מדוייק. צלליתו השקופה של דיארמונד שכבה וקדחה על השולחן, עשויה מאור כחול, שקוף למחצה; הרמיוני יכולה היתה לראות את שפתיו נעות, הוגות קטעי מילים בשפת אביו.
"סיריוס, התגלה!" ציוותה. מרימה את שרביטה ומצליפה שלוש פעמים מעל הפנים השקופות. ~זו ההזדמנות, אולי היחידה: כאן ועכשיו, בלי בלאטריקס וסנייפ בסביבה~.
"סיריוס, זו הרמיוני" קראה, רוכנת על הדמות המוטלת בין המכשירים הכסופים. לרגע, נדמה היה לה, כי נחרת בוז דקיקה נפלטת מבין שפתיו של דיארמונד.
"סיריוס, אני רוצה לדבר איתך" הוסיפה והתעקשה  "אתה יודע שזה מאד-מאד חשוב!"
רגע ארוך חלף, ורק שפתיו של דיארמונד הוסיפו לרטוט, נסגרות ונפתחות לחליפין; אולם אז, לבסוף, בקע הקול המוכר והסדוק, מהדהד בכבדות בין קירות המשרד.
"אה, הרמיוני הקטנה והמתוקה. אני מבין שהתגעגעת אלי. כלומר... לא יכולת לעמוד בפני הקסם האישי שלי. אז במה אני יכול להזיק... סליחה, לעזור?"
הרמיוני זקרה את סנטרה.
"אתה יודע בדיוק במה, סיריוס" אמרה, מגייסת את קולה הנחוש ביותר. "אתה יודע כמוני שזה רע ואסור, מה שאתה עושה. לילד הזה מגיע לחיות, ואתה חייב, חייב לצאת מתוכו - עכשיו".
קול פיהוק ערפילי הדהד בחדר.
"את יודעת, ההטפות האלו מתחילות לשעמם. אמא שלי היתה פשוט מתה על זה, בכל פעם שהייתי חוזר מהוגוורטס... "
הרמיוני שלחה בו מבט קטלני.

"סיריוס, בבקשה תגיד לי. במה חטא הילד הזה? אני זוכרת אדם חכם שאמר פעם, שאדם נמדד לא לפי הדרך שהוא מתייחס אל בני מעמדו, אלא לפי הדרך בה הוא מתייחס אל החלשים ממנו. איפה האדם הזה, סיריוס?"
"פססס... נסיון יפה, הרמי. האדם ההוא? מה דעתך על... מת? נרצח בידי החברה היקרה שלך? תגידי, איך זה לבלות איתה? תחרויות מסעירות של קרושיאטוס, או סתם לשבת ולסרוג גרביים לאדון האופל? אדונילי אוהב את בלה הקטנה, אדונילי רוצה היא מביאה לו גולגלותים עם סלק לארוחת הערב?"

"זה ממש לא מצחיק, סיריוס. אין לך זכות להרוג ילד..."
"להרוג, להרוג, מי אמר שזה מה שאני רוצה בכלל?!" הגיחוך נעלם בפתאומיות, מפנה את מקומו לעווית זעם "כולכם יודעים הכל, נכון? מי אמר שהוא ימות בכלל? הוא יכנע, הוא יבין שאני זה הוא, והוא זה אני. לזה הוא נועד, הרמיוני. הוא נועד בשבילי. הוא נועד להחזיר אותי, ולהיות העונש שלה. אבל זה לא נאה לכולכם, נכון? הו לא, סיריוס סתם ישב לו אחד-עשרה שנים ונרקב בכלא בשביל המסדר, סיריוס בלק כבר עשה את שלו, אז עכשיו הוא יכול ללכת לפני שיעשה עוד שטויות, הא? אפשר לנעול אותו לטפס במשך שנה על הקירות בבית, אפשר לבקש ממנו בנימוס להעלם... ללכת אל תוך המנהרה האפלה ההיא ולחזור להיות סתם זכרון מתוק ומזורגג. אז תשכחו מזה, כולכם. שמעת אותי?! פשוט תשכחו מזה"
סיריוס התנשף, והבוהק בעיניו של דיארמונד גבר, דוחק את האור הכחול ומתיז זיקים אדומים לכל עבר. הרמיוני נרתעה לאחור, שרביטה עודנו מונף בידה.
"לכי לבלה היקרה שלך, ותאמרי לה שתלך לעאזאל. עומדת לפרוץ מלחמה, כן..." קולו היה מהיר ומלוהט "המלחמה השלישית, הגדולה מכולן... ואני אהיה שם, את מבינה? אני אהיה שם, כמו שהייתי צריך להיות אז... אף אחד, אף אחד לא יכלא אותי יותר, לא ינחית עלי הוראות מטומטמות..."

"במחיר חייו או נשמתו של דיארמונד מק-רויך, נער שעוד לא מלאו לו שש-עשרה".

"זו מלחמה" נהם סיריוס "אנשים מתים במלחמה... לכי תשאלי את בלאטריקס היקרה שלך, כמה ילדים היו מוטלים על המצפון שלה, אם רק היה לה כזה. והוא... היא רוצה בלק צייתן ומתרפס, יורש קטן ומזוהם..."

"יורש קטן ומזוהם, בוצדם קטן ומזוהם, איפה ההבדל הגדול כאן, סיריוס?" הרימה הרמיוני את קולה "בבקשה, בבקשה נסה לחשוב: מה היה הארי אומר לך, אם היה עומד כאן לצידי?"
"אבל הוא לא. ואת, לך נוח להמשיך ולהיות כזו צדקנית מתחסדת. לא ממך גזלו את כל החיים..."
~לא, רק ראיתי את כולם מתים סביבי, וביליתי עשרים וחמש שנים ליד המיטה של ארוס משותק... אבל הוא לעולם לא יבין. אולי סנייפ באמת צדק. הוא פשוט לא מסוגל להבין את המשמעויות...~

"אתה מתחמק, סיריוס. מה היה הארי אומר, אם היה רואה אותך עכשיו? ומה היה אומר רמוס?"
נהמת זעם מפחידה נפלטה מבין השפתיים הסדוקות.
"רמוס... שלא תעזי, את לא הוגנת..." ידיו של דיארמונד נעו, מליטות את עיניו.  "הוא היה... הוא היה..."
"הוא היה מה, סיריוס?"

"הוא..."
אלא שאז, בעוד גופו של דיארמונד רועד, נשמע הבזק; מכה ומהדהד בין התמונות הישנות. הלהבות באח רחשו, מטפסות מעלה ומדיפות עשן סמיך. סיריוס הפליט קול מוזר, ודעך; הרמיוני הפליטה זעקת אכזבה, בעוד המכשירים הכסופים הבהבו ונדמו בזה אחר זה. הלהבות... אי-מי הפעיל קסם באח, פוגע ומנפץ את הילת הכשפים שרקחה.  ~מדוע, מדוע דווקא עכשיו, דווקא כאשר לכדתי אותו בפינה?~
"קלאודיה?" שאלה, מוחה את פניה ומסתובבת לעבר הלהבות. אולי עלה בידה למצוא משהו... לחש מסובך, ספר עתיק ונשכח הרומז על פתרון...
"האם מצאת?"
אלא, שהפנים שהתגבשו באש לא היו פניה של קלאודיה שטיין, כלל וכלל לא.

~הו לא, אין לי זמן לשטויות...לא עכשיו...~
הרמיוני התנשפה, נאבקת לכלוא את הזעם בחזה.
"אני באמת, באמת מצטערת רון, אבל אין לי רגע פנוי עכשיו. יש כאן רוח ש..."
פניו של רון נעו אנא ואנא, עיניו היו גדולות וקרועות לרווחה.
"הרמיוני..." מלמל, לא נראה כלל כמאזין לדבריה. רעד חלף בה. הקול... קולו של רון היה יבבה מרוסקת, מעולם, מעולם לא שמעה אותו מדבר כך.
"הרמיוני את... חייבת לבוא ללונדון, עכשיו" התנשף "היה אסון... אסון גדול... מרלין..." קולו של רון נשבר, הופך להתייפחות "מרלין, הדם והגופות... הם בכל מקום... חייבת לבוא ל... מנגו. אנשים... אנשים שאנחנו מכירים... נפגעו. את חייבת..."