Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

 


פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13
PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט דראקו/הרמיוני

[ה"מ=הערת המתרגמת]

 

פרק 8: שדים ומלאכים

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 

 

 

יש סדקים בכל מקום;

ככה האור נכנס פנימה.

- לאונרד כהן

 

דראקו דחף את האוכל שבצלחתו קצת בייאוש. זה לא היה כי האוכל לא היה טוב; לתדהמתו העצומה של דראקו, סנייפ, כמעט בהישגים אדירים, נראה כמסוגל להכין רקיקי אוכמניות די טובים. אבל הבטן שלו הייתה קשורה בכאלו קשרים חזקים שכל ביס היה כמו לבלוע גוש מחורץ של מתכת.

 

לא עזר, כמובן, שסנייפ, יושב מולו לאורך השולחן במטבח הקטן הכחול, בהה בו במבט חודר שדראקו מצא מאד מביך. דראקו תמיד חשב שמבט עיניים משסף הייתה הבעה די נדושה, אבל ברגע זה עיניו השחורות-חיפושיות של סנייפ גרמו לו להרגיש כאילו אדון השיקויים יכול לחדור ישר דרך מצחו לאחורי גולגלתו.

 

"אז," אמר סנייפ, מפורר בהיסח הדעת ביסקוויט בין אצבעותיו, "עכשיו כשעברנו את זה, אני עדיין לא מבין. באת אלי כי חשבת שאני יכול לעזור לך, או בגלל שידעת שאני לא אספר לסיריוס בלק שאתה כאן?"

 

"ובכן," אמר דראקו בפה מלא ביסקוויטים, "לא תספר, נכון?"

 

"בהתחשב בעובדה שאני לא אשתין עליו אם הוא היה עולה באש, זו הערה מדויקת, כן. מה אכפת לך אם הוא ידע שאתה פה?"

 

"כי הוא ינסה להחזיר אותי הביתה," אמר דראקו, כאילו זה היה ברור. "הוא חושב שהוא יכול לעזור לי, אבל הוא לא. אף אחד מהם יכול לעזור לי. אבל אני עדיין חושב שאתה יכול."

 

סנייפ הביט בהיסח הדעת מעל החלון הקטן שבקיר המזרחי. אור בוקר חיוור חדר דרך הווילונות. דראקו הביט לצד; הוא גילה שלאחרונה, אור כאב לעיניו. "לא אכפת לי לא לספר לסיריוס בלק שאתה פה. אבל זה נראה איכשהו לא מוסרי לשמור את החדשות על מקום משכנך מאימא שלך. אולי כדי שתשלח אליה ינשוף ותספר לה למה אתה מרגיש שאתה לא יכול לחזור הביתה?"

 

דראקו גלגל את עיניו. "ולומר מה? 'הי, אימא, אני לא יכול לבוא הבייתה בגלל שאני חושב שאני משתגע. לא קצת, אבל די בעניין של לדפוק-את-הראש-בקיר-בפה-מלא-קצף, בנביחות של דחפים-רצחניים. ודרך אגב, תשלחי לי כסף. אוהב, דראקו'."

 

"אתה לא משתגע. השתגעות היא עניין פעוט להתמודד אתו. זה הרבה יותר מסובך. אתה לא ילד רגיל – "

 

"אני יודע, תודה, אבא שלי סיפר לי," אמר דראקו, מביט הצידה. מוחו לא נראה מסוגל לעכל את הרעיון שאבא שלו מת, למרות שסנייפ נתן לו את הפרטים והראה לו עותק של הנביא היומי עם כותרת ראשית על מותו של לוציוס. הוא לא היה בטוח מה הוא הרגיש – לא מתאבל בדיוק, אבל די מסוחרר. הוא זכר איך הארי היה חיוור אחרי שקיבל את המכתב של הרמיוני בבית הספר, זוכר שחשב שהארי היה בהלם. הוא די קיווה שההלם שלו יהיה יותר ארוך משל הארי, הוא לא חשב על מה יקרה כשהוא יפוג.

 

סנייפ נראה מהורהר. "אני מודה שאני מופתע שאביך אמר לך על התוכניות המקוריות של הלורד האפל בעבורך."

 

"למה?"

 

"כי אבא שלך היה שקרן. הוא שיקר לכולם, אפילו כשלא יצא מזה טובה לעצמו. הוא שיקר בגלל שהוא אהב את זה. אני מופתע שהוא סיפר לך את האמת."

 

דראקו לא בדיוק ידע איך להגיב. למרות מה שהרגיש כלפי אביו, גאוות המשפחה מנעה ממנו לפגוע בהם בנוכחות זרים, או כמעט-זרים. הוא זכר שפעם אחת הוא סיפר להארי שהוא שונא את לוציוס, אבל זה היה שונה, בגלל שהוא היה די בטוח שהוא עומד למות, ובכל מקרה, זה היה הארי. סנייפ קורא לאבא שלו שקרן היה משהו אחר לחלוטין. לפי קודי ההתנהגות של משפחת מאלפוי (אורך: שלוש מאות עמודים, מכיל 1,376 חוקים החל ב: "הגלימות של משפחת מאלפוי הם בצבעים שחור, ירוק וכסף, חוץ ממצב שיש אירוע בו מותר ללבוש אדום, כסוף ושחור" וכלה ב: "מאלפויים אסורים בהחלט להשתמש בקסמי-תשוקה על חברים בממלכת החיות, כולל על אלה שבגן הטופיארי; זה אומר אתה, דוד הקטור") הוא היה צריך, להציל את הכבוד של משפחתו, לזנק על רגליו ולהכות את סנייפ בעין. אבל הוא לא ממש הרגיש ככה, אז הוא העמיד פנים כמביט בכעס בכוס-התה החצי-ריקה שלו ומלמל,

 

"חלב."

 

"מה זה היה?"

 

"חלב," אמר דראקו שוב. "לתה שלי. אני צריך."

 

"קח לעצמך," אמר סנייפ בקיצור.

 

דראקו קם על רגליו ופסע לעבר המקרר. הוא נראה נורמלי מספיק כמו כל מקרר מבחוץ, אבל כשפתח אותו מצא שהוא היה עמוס בתריסרי מיכלי זכוכית, כל אחד מתויק בקפידה בכתב-ידו המעורפל והמחובר של סנייפ; "דם עטלפים", "עיני סלמנדרה", "מודווינקל מיובש," "אוזני לטאות" ו"פודינג טפיוקה". הפודינג טפיוקה די נראה כמו אוזני לטאות מיובשות. דראקו סגר את הדלת בחפזה. "אני לא באמת רוצה חלב," הוא אמר, חצי לעצמו, והלך בחזרה לכיוון השולחן.

 

סנייפ הביט בו. "חשבתי שאתה מביא חלב."

 

"החלטתי שאני לא רוצה."

 

"טוב, אני רוצה."

 

דראקו, שהרגיש מסוחרר ולא ממש רצה לקום שוב, הביט בו בחזרה, והרים את ידו השמאלית. דלת המקרר נפתחה בחבטה, ומיכל הזכוכית של החלב עף החוצה. הוא הסתחרר לכיוון דראקו ונחבט בתוך ידו. הוא הטיח אותו בשולחן והרים את עיניו כדי לראות את סנייפ מביט בו במבט זועם יותר מאי-פעם.

 

"אל תשוויץ," אדון השיקויים אמר בקור.

 

דראקו פקח את עיניו לרווחה. "למה לא?"

 

באנג!

 

סנייפ הטיח את ידו על השולחן בכוח שכזה שגרם לכלי-הכסף לרקד. "אתה חושב שקיבלת את הכוח הזה חינם?" הוא נהם. "אין דבר בחינם. כל פעם שאתה משתמש בזה, אתה מאבד חלק קטן מנשמתך."

 

דראקו התכווץ נגד משען כסאו. הוא הרגיש... נזוף, בדרך שהוא אף פעם לא הרגיש נזוף אי פעם, אפילו לא על ידי סיריוס. זה חדר קצת דרך הערפל האביך שכיסה את מוחו, והוא מצמץ אל סנייפ בתדהמה. "אבל אני – "

 

"תסתום," אמר סנייפ בזריזות, וקם על רגליו, דוחף לאחור את כסאו. "שב פה," הוא אמר. "אל תזוז. אם תשתמש בכל קסם שהוא בזמן שאני לא פה, אפילו כדי להרים את מסננת-התה, אני אאכיל אותך בכח שיקוי שיהפוך אותך לגרביל."

 

"בהתחלה סמור, אחר כך גרביל," אמר דראקו בכעס. "למה כולם מביטים בי וחושבים 'מכרסם'?"

 

"אתה באמת רוצה לדעת את התשובה לשאלה?"

 

"לא. לאן אתה הולך?" דראקו גילה שהוא נשמע נוגה, ולא היה לו אכפת. הוא לא רצה להשאר לבד, הוא היה לבד כל היום וזה היה מספיק, במיוחד שהמוח שלו הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ לחתיכות קטנות כמו מכונית ישנה שנסעה יותר מדי מהר.

 

"לחדר העבודה שלי," אמר סנייפ. "אני צריך לקחת משהו."

 

"אני רוצה לבוא אתך."

 

"לא אכלת כלום. אני לא רוצה שתתעלף בחדר. יש לי הרבה ציוד שברירי ובעל-ערך בחדר."

 

דראקו חטף את שאריות הביסקוויט שלו ותחב אותו לפיו, בקושי טורח ללעוס. "ממפפף," הוא אמר, עושה מחוות רחבות ומתפשטות בזרועותיו שסימנו שהוא אכל מספיק.

 

סנייפ הביט בו, דראקו יכל להישבע שהוא ראה רפרוף קלוש של מגע משועשע בפינת פיו החמוץ. "בסדר גמור. בוא איתי."

 

חדר העבודה של סנייפ יותר כמו מעבדה מאשר חדר-עבודה. דראקו חשד שהוא בטח קרא לזה חדר-עבודה כי הוא לא רצה להישמע כמו מדען מטורף (הי, דוק – ה"מ). בכל זאת, החדר נראה כאילו הוא נעשה על ידי מדען מטורף וגאה: הייתה לו תקרה גבוהה ואור עמום, ובכל מקום היה קדרות מבעבעות מעל אש נמוכה, גביעי זכוכית גבוהים מלאים בחומרים שלהטו, העלו אדים ותססו, שקיקים מתוייגים וכיסים מלאים בעשבים כתושים, שריונות חיפושית, עור בומסלנג טחון וחומר אחר שדראקו לא יכל לתת לו שם. הוא הלך משולחן אחד למשנהו בזמן שסנייפ העסיק את עצמו בשולחן בפינת החדר, בוהה בבקבוקונים, בקבוקים ושיקויי האהבה הממולאים בנוזלים מרהיבי צבעים.

 

"מה זה עושה?" שאל דראקו, בוהה בגביע מלא בנוזל ירוק-לימוני מבעבע.

 

"נפטר משערות החזה," אמר סנייפ.

 

"וזה?"

 

"גורם שיצמח לך שיער חזה בכל הגוף."

 

"אה."

 

"יש אנשים שרוצים דברים מוזרים."

 

"אתה מוכר את זה?"

 

"לפעמים," ענה סנייפ. "אתה חושב שכל אחד יכול לחיות על המשכורת שמשלמים בהוגוורטס? רובנו מייעצים בחוץ. עכשיו שב על השרפרף שם ותסתום לדקה."

 

דראקו התיישב בצייתנות על השרפרף, שהיה ליד שולחן ארוך ונמוך מלא בחתיכות קטנות ומושלכות של זבל. גלגלי חוטי-משיחה, כדים קטנים של עיני סלמנדרה אחרי תאריך הבקיעה, עטי-נוצה מושלכים, חתיכה של מראה שבורה (שבע שנים של מזל רע – ה"מ). עבר די הרבה זמן מאז הביט בהשתקפות של עצמו, דראקו חשב, מושיט את ידו לאסוף את חתיכת המראה השבורה. וזה היה עצמו שגרם לו לחרדה בקשר למצבו הנפשי.

 

הוא החזיק את פיסת הזכוכית השבורה והביט בהשתקפות עצמו המדומה במצב של גבול פחד. אני נראה נורא. שיזוף הקיץ שלו נראה כאילו נעלם, ועורו נראה לבן וחצי שקוף כמו נייר. הוא בטח איבד משקל, גם כן, הוא יכל לראות את תווי המתאר החדים של עצמות-הבריח שלו בולטות מעל המחשוף הרפוי של החולצה הגדולה-מדי של צ'ארלי. בפניו הלבנים, עיניו, כמעט כסופות-אפורות חיוורות, נראו כמעט שחורות, הקשתיות מוצרות לפס דק של כסף מסביב לאישוניו הרחבים. לא פלא שהאור במטבח הכאיב לעיניו. הצלליות תחת עיניו היו כחולות-חבולות, ושיערו - -

 

דראקו לפתע צעק ושמט את המראה.

 

סנייפ, שחקר את תכולתה של מגרת שולחן, הזדקף ומיהר אל דראקו, נזהר לא לשפוך את הנוזל שבבקבוקון שבו אחז. הוא נראה חרד, או לפחות חרד יותר משנראה אי פעם. "מה זה? מה קרה?"

 

"יש לי שיער לבן!" אמר דראקו, חופן מלוא היד קווצת שערות כסופה ובוהה בה. "אני בסך הכל בן שש-עשרה וכבר יש לי שיער לבן!"

 

מבטו של סנייפ הפך במהירות מדאגה לגועל משועשע. "עם השיער שיש לך, אני לא רואה איך אתה מוצא הבדל."

 

"בטח שאני יכול. מה קורה לי? אני גוסס? אתה חייב לעזור לי. תן לי משהו – כל דבר – "

 

"חבילה של שיערות מת?" הציע סנייפ בחיוך קר. "הגאווה שלך מרשימה, אדון מאלפוי, אבל אני חושב שהתסרוקת שלך היא האחרונה בבעיותיך. הנה. שתה את זה," והוא הושיט את הבקבוקון שאחז לתוך ידו הימנית של דראקו.

 

דראקו הביט מטה. הבקבוקון היה מלא בנוזל שחור וסמיך-למראה שביעבע והעלה אדים והריח קצת כמו אספלט רטוב. "אר," הוא אמר. "ומה זה בשימוש ביתי?"

 

אדון השיקויים רק הביט בו. באור המרפרף של הרבה להבות בחדר-העבודה, פניו של סנייפ נראו כמו מסכה של עצמו, מתוארות בצלליות אדומות. זה היה מוזר, דראקו חשב, להביט בו: סנייפ היה באותו גיל כמו סיריוס, אבל בעוד פניו של סיריוס דמו במעט לפני הילד שהיה פעם; סנייפ נראה כמו מישהו שלא הייתה לו ילדוּת. "שתה את זה," סנייפ אמר שנית. "זה יעזור לך."

 

דראקו נשך את שפתו. "אתה היית שותה את זה," הוא אמר, מעיף מבט חטוף בסנייפ, "אם היית במקומי?"

 

"הייתי חייב לשתות את זה. זה מתכון שהכנתי במיוחד לשימושי האישי, לפני הרבה שנים."

 

דראקו הנמיך את הבקבוקון ובהה בו. "למה?"

 

סנייפ נאנח ונשען נגד הקיר, מקמר את כתפיו הגרמיות בתוך גלימותיו השחורות, הבעתו בלתי-קריאה. ואז הוא הושיט את ידו ובאיטיות משך את שרוולו השמאלי. הוא הושיט את ידו אל דראקו, כף ידו למעלה, כך שדראקו יכל לראות בברור את האות האפל צרוב בתוך עורו.

 

דראקו בהה, והרים את עיניו לעבר סנייפ. "כן," הוא אמר באיטיות. "אני יודע. לאבא שלי יש אחד. היה אחד," הוא תיקן עצמו בחופזה.

 

"זה לא המזכרת היחידה שאני נושא מהשירות שלי אצל הלורד האפל," אמר סנייפ, מביט מטה בזרועו. "כשהיינו הוא, היינו קשורים אליו, גוף, דם ומוח. וזה חלק מהסיבה שלא יכולנו לעזוב את שרותו. אם הוא לא מצא אותך והרג אותך במו ידיו, שיגעון היה התוצאה השניה הבלתי נמנעת."

 

"אבל אתה עזבת."

 

"עזבתי. והייתי די קרוב לשיגעון בעצמי. מצאתי מפלט אצל דמבלדור, והוא הגן עלי מהפגיעות הגשמיות של ידיו הארוכות של הלורד האפל. אבל הוא לא יכל להציל את רוחי. לכל מקום שהלכתי, כל יום, כל שעה, שמעתי את קולו של הלורד האפל בראשי, מבטיח שאם אחזור לשירותו, הכל ייסלח. דמבלדור גילה לי חלק מתוכניותיו. הלורד האפל הבטיח לי שאם אני אתן לו חדשות על התוכניות האלה, הוא ייתן לי חנינה. הקול שלו דיבר באוזני כל יום, וכל לילה בחלומותיי."

 

דראקו בהה בו, פיו חצי-פעור. "רצית לחזור אליו? האמנת לו?"

 

"הו, כן, רציתי. אבל לא, לא האמתי להבטחתו על הסליחה. זו תמצית אכזריותו; בגוד בו, ושום רחמים לא ייראו מצידו."

 

"אז מה עשית?"

 

"עשיתי את זה," אמר סנייפ בקיצור, מצביע על הבקבוק שדראקו אחז. "לא היה לי שום רעיון בהתחלה אם זה יעזור לי או יהרוג אותי. אבל עבדתי על זה חזק, וזה הצליח. זה חסם את הקולות בראשי והחזיר לי את רצוני שלי בחזרה. אני יכול רק לקוות שזה יעזור לך כמו שזה עזר לי."

 

דראקו הביט מטה בשיקוי, שעדיין התערבל והעלה בועות.

 

"הוספתי שיקוי עירנות לתערובת," הוא שמע את סנייפ אומר, נשמע מאד רחוק. "זה ישמור אותך משינה, או חלימה. לפחות במשך הימים הקרובים."

 

דראקו הנהן. "לחיים," הוא מלמל, והרים את הבקבוקון לפיו. הוא היטה את ראשו לאחור ובלע בחוזקה; למרות ריח האספלט, לשיקוי כמעט ולא היה טעם. הוא הרגיש אותו מתפתל דרך גרונו, ומכה בבטנו הריקה כמעט לחלוטין, ששם תסס. גל של חום היכה בו, כמעט גורם לו להפיל את הבקבוק, ואז אזהרה ושריפת אנרגיה שטואטאה דרכו כמו חום. זה כאב, קצת, אבל היה גם חמים ומסקרן, והיה לו כל כך קר בימים האחרונים...

 

"הו," הוא אמר בשקט, ונשען קדימה באיטיות עד שראשו נח על זרועותיו המקופלות על השולחן. הוא הרגיש את סנייפ מושיט את ידו ולוקח את הבקבוק מתוך אצבעותיו הרפויות. הוא לפתע התגעגע לסיריוס, שהיה שם יד על כתפו, או מלטף את שיערו, או משהו. הוא שמע את קולו של סנייפ שכאילו בא ממקום רחוק:

 

"אתה בסדר, אדון מאלפוי?"

 

"כן." הוא התיישב, משפשף את עיניו. "אני בסדר."

 

"זה אולי ישרוף לך את הגרון קצת, אבל זה לא יפגע בך. ייקח לו שעה או יותר שיהיה לו אפקט מלא בו תרגיש. אתה רוצה לשכב לנוח?"

 

"אני לא עייף."

 

"לא. אתה לא. שיקוי העירנות עובד מיד."

 

דראקו לא אמר דבר, רק ישב עם פרקי כפות ידיו לחוצים כנגד עיניו. הוא יכל להרגיש את השיקוי פורש את חומו מחוץ בטנו, מתפתל דרך ורידיו, גורם לליבו לפעום בפראות. הוא לקח נשימה עמוקה ורועדת ושמע את סנייפ אומר: "כן, אני יודע שזה כואב. תנשום דרך זה, הכאב לא יחלוף."

 

"אני נושם," התפרץ דראקו בכעס. "כאילו אני עומד להפסיק לנשום."

 

"טוב, אתה אף פעם לא תדע איך הוא ישפיע עליך," אמר סנייפ, ודראקו החטיף בו מבט צידי, תוהה אם אדון השיקויים התבדח. הוא לא יכל לומר. "תראה," סנייפ הוסיף בקשיחות. "אתה תהיה בסדר. יש לך בברור רצון גדול משלך, או שלא היית מגיע עד לפה. היית אמור להיכנע. ולא נכנעת, למרות הפציעות והתשישות. אתה אמור להיות גאה."

 

"פציעות?" מלמל דראקו, מסיר את ידיו מסיר את ידיו מעיניו. "לא נפצעתי, אפילו לא שריטה."

 

סנייפ נשען קדימה ולחץ את אצבעותיו לרקותיו של דראקו. להפתעתו של דראקו, לא היה לו שום דחף להסיר אותם, למרות העובדה שהוא לא אהב בדרך כלל שנוגעים בו – המחווה הייתה אבהית באופן מוזר. "אני מתכוון פה," אמר סנייפ, נוקש על רקתו השמאלית של דראקו באצבעו הרזה. "יש פצעי מלחמה שמכשפים נושאים. לי יש אותם. אתה נלחמת בקרב, אדון מאלפוי הצעיר. אפילו אם אתה לא יודע את זה עדיין."

 

 

* * *

 

 

"אני לא ממש מבינה," אמרה גברת וויזלי, כשהיא הצטרפה אל רון וג'יני בשולחן ארוחת-הבוקר, נושאת מגש טוסטים. היה כבר כמעט אחת-עשרה בבוקר, והם אכלו ארוחת בוקר מאוחרת, אבל גברת וויזלי חשבה שיהיה רצוי לתת לביתה התשושה ובנה הצעיר לישון הרבה אחרי מה שהם עברו בשבוע שחלף. כתוצאה מכך, רק שלושה ישבו לשולחן ארוחת הבוקר, אדון וויזלי כבר נפרד מהם לפגישתו עם המשרד. "מה בדיוק קרה עם נער המאלפוי? סיריוס אמר לי שהוא נעדר...?"

 

"הוא נעדר," הסכים רון בנועם, מושיט יד לטוסט. "זה המצב."

 

"אני זוכרת שראיתי אותו בדרייווש ובנגס לפני כמה שנים, עם אבא שלו הנורא," חשבה גברת וויזלי, חצי לעצמה. "הוא נראה חיוור, ילד קטן עם תת-תזונה..."

 

"הוא גדל קצת מאז," אמרה ג'יני במה שקיוותה קול נייטרלי, והושיטה יד לריבה.

 

"הוא דומה ללוציוס?" שאלה גברת וויזלי. "לא לדבר סרה במתים, חלילה, אבל..."

 

"כן, הוא בדיוק כמוהו," אמר רון, בדיוק כשג'יני אמרה, "לא! בכלל לא."

גברת וויזלי נראתה המומה.

 

רון גלגל את עיניו. "את צריכה לסלוח לג'יני," הוא אמר לאימו בטון משועמם-עד-מוות. "היא מחבבת אותו."

 

כף הריבה עפה מידה של ג'יני. "רון, שתוק," היא אמרה, מביטה באחיה.

 

"טוב, את כן," אמר רון. "את מחבבת את המכנסיים שלו. תודי בזה."

 

ג'יני הייתה מודעת לאימה שצפתה בחילופים הללו בעניין לא מוסתר, והסמיקה באדום-שני.

 

"חשבתי שאת מחבבת את הארי," אמרה גברת וויזלי בעליזות. "אני בהחלט לא מעודכנת."

 

"הארי הוא חדשות ישנות," אמר רון, בגיחוך שהיה חצי זדוני, חצי קונדסי. "הושלך, נבעט לאשפה, הילד שנזרק. לא שאי פעם יצאת איתו," הוא הוסיף לג'יני, "אבל את יודעת למה אני מתכוון."

 

"רון," אמרה גברת וויזלי בטון מוכיח, למרות שעיניה ריקדו. "עזוב את אחותך לנפשה."

 

רון הסתובב אליה, נראה פגוע. "אבל אימא, הוא מאלפוי!"

 

"אז מה?" אמרה גברת וויזלי. "אל תהיה כל כך ימי-הביניים, רון." רון לטש באימו עיניים כאילו היא דג-זהב תקוע בזמן שהיא הושיטה את ידה בשלווה לעבר קומקום התה. "תהיה חייב ללמוד להסתדר איתו, נכון?" היא אמרה לבנה. "אם הוא הולך להיות אחיו החורג של הארי."

 

רון מלמל משהו שנשמע כמו "לא אם הוא ישתנה שוב."

 

ג'יני בהתה בו, והסתובבה לאימה, "זו נקודה טובה, אימא. אם הארי מחבב אותו – "

 

רון השמיע קול לא סבלני. "הארי לא מחבב אותו."

 

גברת וויזלי נראתה סקרנית. "היית מתאר את דראקו כחבר של הארי?"

 

"לא," אמר רון. "הייתי מתאר אותו כאדיוט עם מכנסיים שחצניים."

 

"זה," אמרה גברת וויזלי, בטון של קול שהתכוון לאין וויכוחים, "לא מה שאני חושבת."

 

"מה, את מעריצה של מכנסי עור גם כן, אימא?" רון שאל, מפרש שלא כהלכה את כוונתה ומגחך אליה תוך כדי.

 

גברת וויזלי נראתה מופתעת, ואז חייכה. "מכנסיים מעור? אתה יודע, סיריוס נהג ללבוש מכנסיים מעור כשהוא היה על האופנוע שלו. לפני... טוב, אתה יודע. כשהוא עשה את אימוני ההילאות שלו במשרד. לפעמים," היא הוסיפה, נראית מעורפלת במקצת, "הוא אפילו לבש אותם לעבודה."

 

"אימא!" קרא רון, נראה מפוחד.

 

גברת וויזלי טיהרה את גרונה. "לא משנה. עכשיו, על מה דיברנו? אה, כן, יש לי שאלה לשניכם. מה אתם חושבים על פרופסור לופין?"

 

שינוי הנושא הפתאומי הזה גרם לרון ולג'יני למצמץ בהפתעה. רון התעשת ראשון. "לופין? הוא נהדר," הוא אמר. "המורה הטוב ביותר שאי פעם היה לנו."

 

ג'יני הנהנה בהסכמה. "יש לו תמיד שוקולד. מה רע בזה?"

 

"הוא שאל אותי שאלה משונה ביותר," אמרה גברת וויזלי. "הוא רצה לדעת אם יש לנו אבות קדומים מבית הפלפאף."

 

רון וג'יני החליפו מבטים; רון דיבר ראשון. "מה אמרת, אימא?"

 

גברת וויזלי הסמיקה בורוד ליד אוזניה. "לא אמרתי כלום. מזל שאבא שלך דיבר עם סיריוס והתחיל לדבר עוד ועוד עד כמה הסמור של משפחת וויזלי דומה לגירית של הפלפאף, ואיך המחילה הייתה פעם טירה – "

 

"ומרתף היינות היה צינוק," אמר רון בקול משועמם. "ומחצבת האבן הייתה פעם תעלה. זה שטויות, בכל מקרה."

 

"טוב, יש אזיקים למטה במרתף היינות," הצביעה ג'יני על הנקודה.

 

"כן," אמר רון, קולו עולה בסרקזם, "בגלל שפרד וג'ורג' שמו אותם שם שהם יוכלו לקשור את פרסי כשהם היו אמורים להיות איתו בבייבי-סיטר."

 

גברת וויזלי נראתה מזועזעת. "פרד וג'ורג' קשרו את פרסי?"

 

רון נראה כאילו הוא הבין שהוא אמר משהו שהוא לא היה צריך לומר. "טוב, זה היה הכל כבדיחה והם לא השתמשו באזיקי הרגל – "

 

רון ניצל מהסבר נוסף, כשב*פופ* רך אדון וויזלי התעתק לתוך המטבח.

 

"ארתור!" גברת וויזלי קפצה, מזועזעת ממראה בעלה. ג'יני, גם כן, הביטה בו בסקרנות; היא אף פעם לא ראתה את אביה כל כך מרושל. הגלימות שלו היו מקומטות ולא מסודרות, שיערו האדום עמד מעלה בכל צורה אפשרית, פניו התקמטו בקווים של מתח ואימה. "ארתור," גברת וויזלי אמרה שוב, ממהרת אליו. "מה הבעיה? מה פתאום חזרת מלונדון כל כך מוקדם?"

 

"הפגישה הסתיימה," אמר אדון וויזלי בקול חסר צליל. "הם בחרו שר קסמים חדש."

 

רון הסתובב בכסאו והביט באביו. "מי זה?"

 

אדון וויזלי בלע את רוקו גלויות. "טוב," הוא אמר באיטיות. "אני."

 

 

* * *

 

הרמיוני, סיריוס ולופין ישבו לאכול ארוחת בוקר כשהארי נכנס פנימה, פרוע שיער ומפהק. הרמיוני הביטה מעלה וחייכה כשראתה אותו, למרות שהחיוך שלה נמוג במקצת כשראתה כמה עייף הוא נראה. הסוודר הכחול-כהה שהוא לבש התאים לצלליות הכחולות שהיו מתחת לעיניו. "הי," הוא אמר, מביט מסביבו בהפתעה, "כמה זמן אתם ערים? למה אף אחד לא בא להעיר אותי?"

 

סיריוס הביט מעלה מעל העיתון שהוא קרא בעיון. "חשבנו שיהיה טוב בשבילך לישון."

 

"חייב להיות כבר שלוש אחר הצהריים," אמר הארי בכעס, הולך להרמיוני, מנשק אותה כלאחר יד על האוזן, וזורק את עצמו על הכיסא. "איפה נרקיסה?"

 

"היא הייתה חייבת ללכת למשרד; יש חקירה בנוגע למוות של לוציוס," סיריוס השיב.

 

"הם לא רוצים לדבר גם איתך, סיריוס? אני מתכוון שאתה היית בתוך התא היכן שהוא..."

 

"התפוצץ?" הרמיוני סיימה בשבילו, במתיקות. היא הרגישה די אשמה שהיא לא הצטערה יותר בשביל לוציוס המת, אבל לא יכלה לשחרר את ההרגשה שנניח שהם יצליחו לתפוס את דראקו בחזרה בטוח ובחתיכה אחת, זה הדבר הטוב שיכל לקרות לו אי-פעם.

 

"אל תזכירי לי. כן, אני אלך למשרד מחר." הוא דפדף בעמודים, נאנח בכעס, והביט בלופין. "אתה בטוח שמפתח התרגום שהבאת לי נכון? אני לא מבין כלום מהקסם הזה..."

 

"יש לך מפתח תרגום ללחשננית?" שאל הארי בסקרנות.

 

"הצלחתי להסיר את קסם הלחשננית מהספר," אמר לופין, דוחף את היומן לעבר הארי והרמיוני. "הבעיה היא שרוב החלק השימושי של הספר, ששם סלית'רין רשם את הקסמים שהוא השתמש, הוא די מוצפן... הוא כנראה מאד חשד שמישהו יוכל לגנוב אותם. הוא כתב במימית, טרולית, צרפתית..."

 

"חבל שפלר לא פה כדי לעזור לך," אמר סיריוס ונתן בלופין חיוך שחצני וענק.

 

"ענקית, יוונית – סתום, סיריוס – ומשהו שנראה כמו כתב ראי. לא, אולי המאמץ הטוב ביותר שלו..."

 

סיריוס, בינתיים, נעץ זוג עיניים כועסות באחד הקלפים שהקסם במימית הועתק לתוכו. "להחיות מחדש את החדקונית הסקסית המפחידה? זה לא יכול להיות נכון."

 

"סיריוס," הרמיוני עשתה לו פרצוף, הושיטה יד קדימה, ולקחה את הקלף מידו. "זה אומר פלאקס פרואפיני... אימאג'ו מולי... זה לטינית, לא קסם שאני מכירה, אבל זה אומר משהו על שליחת דימוי..." היא הביטה בלופין. "זה משהו של מאגיד?"

 

"מה משהו של מאגיד?" דרש הארי.

 

לופין נאנח. "יש קסם שסלית'רין טוען שיכול להעביר אותו למקור שלו... זה יכול להיות רוואנה... לא משנה איפה היא, ולשלוח אותו לשם."

 

"אבל דראקו לא המקור שלי," אמר הארי בהחלטיות.

 

"לא, אבל הקשר הרוחני שביניכם הוא די קרוב לזה. שווה לנסות, בכל מקרה," אמר סיריוס, מרים את ראשו. "אני אניח עליך קסם מאתר, וברגע שנשלח אותך לאיפה שדראקו נמצא, אני אבוא ישר אחריך."

 

הרמיוני הביטה מעלה במהירות. "זה יהיה מסוכן בשביל הארי?"

 

"לא," אמר לופין, קצת בהיסח-הדעת, והניח את הספר שאחז. "הוא יהיה בסדר, במיוחד בגלל – "

 

"אבל אנחנו בכלל לא יודעים אם הקשר הרוחני בכלל עובד," הארי שיסע אותו, מטלטל את קווצת השיער השחורה באי-סבלנות מעל עיניו. "זה לא שאני יודע איפה הוא..."

 

לופין הושיט יד לכיסו והוציא את שרביטו החוצה. "תן את היד שלך, הארי - - היד הימנית." הוא הרים את ידו ולופין הפך אותה, כף יד כלפי מעלה, והניח את קצת שרביטו נגד הצלקת המשוננת והאלכסונית לאורך כף ידו של הארי. הארי נרעד, כאילו זה כאב לו, ועיניו פגשו את עיניה של הרמיוני לאורך השולחן. "הצלקת הזאת מקשרת את שניכם," אמר לופין. "בדיוק כמו שהצלקת שעל המצח שלך מקשרת אותך עם וולדמורט."

 

הארי הנהן. "אני יודע."

 

"תירגע," לופין אמר.

 

 

* * *

 

דראקו ייחל שהוא יוכל לישון, אבל שיקוי העירות לא הניח לו. הוא די שמח בהתחלה על האנרגיה הבוערת והדריכות שהוא נתן לו, אבל עכשיו הוא הרגיש עייף בגלל זה. לא שהוא רצה לישון ולחלום - הוא בטח לא רצה את זה. אבל הוא היה משועמם. סנייפ הלך לחדר העבודה שלו לשחק עם השיקויים שלו, ודראקו הלך בחוסר-מטרה מסביב לבית. הוא גילה מעט מאד, חוץ מזה שלסנייפ יש טעם מוסיקלי מיוחד וגם, מקופל על ראש מכונת הכביסה, הוא מצא פיג'מה כחולה מפלנל מקושטת בלבבות אדומים וקטנים. יאק, דראקו חשב.

 

הוא חשב שוב על הנביא היומי עם הכתבה על מותו של אביו, והחליט ללכת לשאול את סנייפ אם הוא יוכל לראות אותה שוב. הוא הלך בכבדות לאורך המסדרון לחדר העבודה של אדון השיקויים, ודחף את הדלת שתיפתח.

 

הקדרות עדיין בעבעו בעליזות, אבל סנייפ, יושב ליד השולחן שלו, נראה ישן, ראשו על זרועותיו, עט-נוצה נשמט מבין אצבעותיו. כשראה את הנביא היומי מונח מקופל על קצה השולחן, הוא הושיט את ידו לעברו, ועצר. פנקס נייר היה מונח חמישה סנטימטרים מידו של סנייפ, ובתוכו הוא ראה את שמו שלו כתוב.

 

מעט מאד אנשים מסוגלים לראות את שמם כתוב על ידי מישהו אחר, ולא לרצות לבדוק את זה. זז בשקט, דראקו משך את הפנקס קצת לעברו על השולחן, וסובב אותו לקרוא מה שהיה כתוב בכתב ידו המעורפל של סנייפ... נתתי את השיקוי לנער המאלפוי וזה לא פגע בו, אז הוא לא כל כך אבוד כמו שחששתי. עדיין, יש לו את המבט הזה כבר, אזהרה של מוות פתאומי. אני לא בטוח כמה אני צריך או חייב לספר לו על השיקוי: יש שם הרבה סמים, שמשמשים להשפעות מטשטשות, הופכות כמעט לחסרי תגובה מבפנים למשך חודשים. אם זה לא היה לתבוסתו של הלורד האפל, השיקוי לא היה מציל אותי. ... אני מייחל שדמבלדור יהיה פה וייעץ לי...

 

דראקו דחף את היומן ממנו, והלך מהשולחן, הרגשת בחילה בבטנו. הוא הלך מחוץ לחדר לתוך המסדרון, הולך בעיוורון ימינה, פתח את הדלת ומצא את עצמו עומד על המרפסת באור השמש הבהיר. האור היכה בעיניו כמו סכינים והוא התיישב די בפתאומית, גבו נגד קיר הבית, מחבק את ברכיו על חזהו.

 

אז השיקוי היה רק תחליף, אם כך. סנייפ נשמע כאילו הוא לא בטוח כמה זמן זה יעבוד. זה בהחלט עבד עכשיו, דראקו יכל להרגיש אותו, הוא הרגיש אותו בועט בתוכו לפני קצת זמן. השינוי היה מיידי. זה היה כאילו מישהו שמט שער סורגים ממתכת בינו לבין הזעקה והנחשול של השדים שהיו חבריו המנוגדים. החלומות בהקיץ נעלמו, החזיונות הקרים, ההרגשה שאוזניו תמיד מצלצלות. הוא לא הבין כמה שקט העולם היה, כמה רגוע ושליו.

 

אבל נעלמה גם כן החדווה, הידיעה שעם החרב, הוא יכול לעשות דברים שהוא ידע שהוא אחרת לא היה יכול לעשות, אפילו כמאגיד. בתוך מכלאת הדרקונים, הוא ידע שיש את הכוח בתוכו להחזיק את הדרקונים האלה ועשה את זה, מרים את ידיו לאזהרה כאילו הם היו לא יותר מצללים, והוא הרגיש עוצמתי. הכוח זרם ממנו כמו אש גוועת בלי חמצן, משאיר רק אפר מאחוריו. וזה היה תענוג אפל וחד להשתמש בו. כל כך חד שזה הכאיב, וכל כך חשוך שזה הפחיד.

 

כשסגר את עיניו, הוא יכל לראות את הצללים של חלומותיו נצבעים נגד עפעפיו הפנימיים. מה שאתה רוצה, אביו אמר לו, מה שאתה יכול לקבל, ומה שיכולת להיות. הסברו של אביו על לידתו ומטרתו היו די הגיוניים בשבילו. אם אין שום סיבה אחרת, זה הסביר את הכמיהה שהוא חש כשהוא החזיק את החרב בידו, התחושה האלמונית נמתחת בדיוק מחוץ להישג יד. זה הגורל שלך. אתה שייך לו.

 

היא הציעה יותר מכוח, יותר מכל דבר אחר שחשב שהוא רוצה: הרמיוני ואהבתה, תהילה, מקום בעולם. היא הציעה לו משהו שלהארי היה והוא תמיד קינא בו: מטרה, רצון לחיות, גורל. וההשפעה של זה הייתה חזקה; ההשפעה של זה הייתה... משכרת. לא פלא שצ'ארלי חשב שהוא מסומם.

 

"כדי להתנגד לזה כל כך הרבה חייב להיות לך רצון חזק," סנייפ אמר לו. "נועדת להיכנע. ולא נכנעת."

 

אבל אני יודע את האמת, הוא חשב במרירות. אני לא חזק. אם יש משהו בתוכי, במוחי או בנשמתי, שנלחם בחרב ובהבטחות שלה ובחלומות השחורים שהיא מביאה, זה לא הכוח שלי. זה הארי. לא חשוב איזו חתיכה קטנה של הארי הוא הצליח להשאיר בתוכו, לא חשוב מה שיקוי הפולימיצי השאיר בתוכו, הקול המדבר באחורי מוחו שאמר זה לא צודק. הארי, שיכל להילחם בקללת אימפריוס – אני לא הייתי יכול לעשות את זה. הארי, שהיה טוב אפילו בלי להתאמץ.

 

הארי, שהוא היה אמור להרוג.

 

דראקו הושיט את ידו ותפס את החרב, אצבעותיו הדקות כורכות עצמן מסביב לניצב המוכר, החלקלק, והדי שקוע. הוא משך אותה לעברו ולתוך אחיזתו, היהלומים הירוקים על הניצב קורצים אליו כמו עיניים ידעניות. הדוגמה שעל הניצב הייתה של נחשים, עיניהם עשויות ברקת; אחד היהלומים, דראקו ראה, מסובב את החרב, היה חסר... הוא תהה למה הוא לא שם לב לכך עד עכשיו. החרב הייתה כבדה בידו. אני הולך למות, הוא אמר לג'יני. לפחות קיבלתי אזהרה מראש, שלא כמו אנשים אחרים.

 

הוא הביט מעלה. היה כבר שעת אחר-צהריים מאוחרת, והשמיים היו בצבע כחול-מתכתי-חם. הוא נעמד במהירות ובהחלטיות, אוחז את החרב, והלך לתוך הבית, לכיוון הארון שבתוכו שם את בגדיו של צ'ארלי ואת אש-המחץ שלו.

 

 

* * *

 

ג'יני הביטה בהשתקפותה שבמראת המסדרון מבלי למצוא ניחומים. אני צריכה להסתפר, היא חשבה; שיערה גלש על אוזניה ועל גבה בגלים מתולתלים בוערים, ובתוך כל הצבע הזה הפנים שלה נראו קטנים וחוורים מדי. כמעט בלי לחשוב, היא הושיטה את ידה והחלה לקלוע אותו לצמות מאחורי ראשה. היא דאגה, לא רק בגלל דראקו, אבל גם בגלל ההורים שלה. גברת וויזלי לא הייתה מרוצה בכלל ממשרתו החדשה של אדון וויזלי והייתה מבוהלת וכועסת. "תראה מה קרה לפאדג'!" היא שאגה על בעלה. "הם רק מחפשים מישהו ממלא מקום, מישהו שאפשר להיפטר ממנו! אל תסכים, ארתור!"

 

אדון וויזלי לא הסכים, והוויכוח נמשך שעות. לבסוף ההורים שלה החליטו להתעתק ללונדון לדבר עם פרסי, שהקשרים שלו עם המשרד הוכחו בעבר. הם הלכו, וג'יני ורון נשארו לבד בבית.

 

ג'יני סיימה לקלוע את השיער שלה, נאנחה, והחליטה לרדת במדרגות לדבר עם רון. היא עדיין כעסה עליו שהוא היה כל כך שחצן בארוחת-הבוקר, אבל אז מה, היא הייתה משועממת ואולי הוא ירצה לשחק איתה בטאקי מתפוצץ.

 

היא בדיוק חצתה את חדר האורחים בדרכה למדרגות כששמעה את הרעש.

 

וואפ!

 

ג'יני התקשחה: קול עמום וחלוש, כאילו ציפור עפה לתוך חלון חדר-האורחים. היא עצרה ובהתה סביב, ושמעה את זה שוב, חזק יותר הפעם: וואפ!

 

יותר מסוקרנת ממודאגת, ג'יני חצתה את החדר לכיוון החלון, מושכת את הווילונות אחורה – וצעקה בקול רם מעוצמת ההפתעה.

 

דראקו מאלפוי עמד מחוץ לחלון החצי-פתוח, מביט פנימה. כשהיא צעקה, הוא קפץ, ונופף לעברה בשיגעון שתהיה בשקט. "ג'יני! ששש!"

 

ג'יני הצמידה את ידה לפיה, בוהה בו. זה היה דראקו, מאד מאד דראקויי, נראה כמו שהוא היה כשראתה אותו קודם, למרות שעכשיו הוא נראה מרוגז.

 

"היית חייבת לצעוק?" הוא לחש.

 

"היית חייב להפחיד אותי למוות?"

 

דראקו נראה פגוע. "דפקתי!"

 

"כן, על החלון!" היא לחשה. "למה לא יכולת לבוא לדלת כמו בנאדם נורמלי?"

 

"לא רציתי לראות את שאר המשפחה שלך. רציתי לראות אותך. חיכיתי שתהיי לבד. עכשיו את נותנת לי להיכנס או לא?"

 

ג'יני הביטה בו בפקפוק, אבל המילים שלו הדהדו באוזניה: רציתי לראות אותך. היא הושיטה את ידה ומשכה את החלון למעלה, מניחה לו לטפס פנימה. הוא זחל על אדן-החלון ונחת על רגליו, מתיישר באיטיות. ג'יני הביטה בו בהפתעה. כמי שנראה תמיד די מסודר, הוא היה מרושל באופן מפתיע, השיער שלו מבולגן, וברכי הג'ינס שלו היו מלוכלכים ומבוצבצים. הייתה אפילו שריטה ארוכה על המעיל עור-הדרקון שלו. ומעל הכל, הייתה לו שפה חצויה ועיין שחורה של מה שהחל להפוך לחמש צלליות צבעוניות. ג'יני לטשה בו עיניים. "מה קרה לפנים שלך? נלחמת במישהו?"

 

דראקו הושיט את ידו ונגע בזהירות בפינת עינו. "לא תאמיני למה שאני אספר לך."

 

"נסה אותי," אמרה ג'יני.

 

דראקו גיחך ונראה כאילו הוא עומד להשמיע הערה לגלגנית, כששניהם שמעו את הקול של פסיעות במסדרון, ואת קולו של רון קורא: "ג'יני?"

 

הוא שמע אותי צועקת, היא חשבה, מסתובבת לדראקו – שהושיט את ידו ואחז בכתפה, ואז הייתה תזוזה פתאומית והסתחררות והדבר הבא שהיא ידעה זה שהם התגלגלו מתחת לספה הענקית והמרופדת, והיא שכבה על גבה עם דראקו מעליה, רגליו שלובות ברגליה, ידו מכסה את פיה. הוא לא היה צריך לטרוח; היא הייתה יותר מדי המומה, ויותר מדי קצרת נשימה מההיזרקות הפתאומית לרצפה, מאפילו לחשוב על להשמיע קול. היא יכלה להרגיש את ליבו של דראקו פועם נגד ליבה. מבטה רפרף מעלה, מתלכד עם שלו: היא ראתה חרדה ושעשוע בעיניו לפני שהוא הביט הצידה.

 

דלת חדר האורחים נפתחה, ורון נכנס. היא יכלה לראות היכן נעליו של אחיה, שחצו את החדר במהירות לחלון הפתוח. היא יכלה לדמיין את רון מביט בו, נבוך, תוהה... "הי!" הוא קרא שוב. "ג'יני! איפה את?"

 

גופו של דראקו נמתח על גופה כשרון הסתובב מהחלון והלך לאמצע החדר. הוא עמד קרוב כל כך לספה שמתחתיה שכבו, כך שג'יני יכלה לראות שאחד משרוכי נעליו נפרם ונקשר מחדש. מרגישה לפתע אשמה, היא עצמה את עיניה וטמנה את פניה בתוך כתפו של דראקו. היא יכלה להריח את הריח המתכתי של המעיל שלו – הוא הריח באופן מוזר כמו צ'ארלי – אבל מתחתיו, הוא הריח כמו סבון ודם ואוויר לילה קר. זה היה ריח של נער שהיא הריחה, וזה גרם לה להרגיש קצת מסוחררת.

 

"ג'יני!" רון קרא שנית, נשמע רגוז. "תראי, אני יודע שאת פה בסביבה, שמעתי אותך. את עדיין מחוממת עלי בגלל מה שאמרתי בארוחת-בוקר?"

 

קווצה משערותיו הכסופות-בהירות של דראקו נפלה על פניה, מדגדגת את אפה ופיה, גורמת לה לרצות להתעטש. היא נמתחה, ודראקו נסוג ממנה קצת; היא יכלה לראות עכשיו את פינת עינו האפורה, המשטח החלק של לחיו, והברק של שרשרת זהובה נגד גרונו שהייתה קמיע-החיים.

 

"ג'יני!" רון קרא שוב, ואז נאנח. "בסדר, אוקי, שיהיה ככה," הוא נשף, והיא ראתה את הנעליים שלו זזות כשהוא חצה את החדר לכיוון המטבח. היא החלה לזוז כדי לצאת מתחת הספה, אבל אחיזתו של דראקו התהדקה על זרועה, והיא שמעה אותו לוחש, "חכי."

 

רגע אחר כך נשמע רעש מוכר כשדלת המטבח נטרקה. רון יצא לגן.

 

ג'יני סובבה את ראשה לצד כדי שתוכל לראות את יותר טוב. הוא הביט בה, הבעתו רצינית אבל עיניו האפורות מרקדות. "עכשיו את יכולה לזוז," הוא אמר, לא לוחש אבל מדבר ברכות. "אם את רוצה."

 

כל השערות הקטנות שעל עורפה התחדדו, והיא הצטמררה כולה, מהמבט על פניו או מעצבים, היא לא הייתה בטוחה. "כמובן שאני רוצה לזוז," היא לחשה בחזרה, " אבל אתה מועך אותי והאבזם המטופש של החגורה שלך מתחפר ברגל שלי."

 

דראקו הביט מטה בעיניים צלולות ותמימות. "איך את יודעת שזה האבזם של החגורה שלי?"

 

"מאד משעשע." מרגישה שהיא מסמיקה, היא נתקה את קשר העין ביניהם והשתחלה מתחתיו, ואז מחוץ לספה. היא נעמדה, מברישה מוך (נו, הדבר ההוא שיש בתוך ספות. כמו פוך – ה"מ) מהג'ינס שלה, והביטה בדראקו שהזדחל אחריה – כעוס, הוא הצליח לגרום לה אפילו להשתחלות מתחת הספה המרופדת להראות חיננית וזדונית. למרות שכשהוא נעמד, היא שמחה לראות מעט מוך שנצמד למעיל שלו.

 

מביטה בו באלכסון, היא אמרה, "רוצה לבוא איתי לחדר שלי? נוכל לדבר שם."

 

"לא," אמר דראקו בעוקצנות. "אני רוצה להישאר פה ולחכות שששת אחייך הגדולים יבואו הבייתה, ימצאו אותי איתך, יהרגו אותי, ויכינו ווילונות ממש לא אופנתיים מהמעיים שלי."

 

ג'יני גלגלה את עיניה. "כל האחים שלי חוץ מרון לא פה. וההורים שלי בלונדון."

 

"טוב, חבל שלא אמרת לי את זה מלכתחילה. אם הייתי יודע שזה רק רון, הייתי מתגנב במדרגות ומכה אותו בראש עם המטאטא שלי, ואז היינו יכולים לדבר בחופשיות."

 

"לא היית עושה – " ג'יני התחילה אוטומטית, ואז טלטלה את ראשה. "אוקי, זה אתה, אז אולי היית עושה את זה. אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. עכשיו תהיה בשקט ובוא איתי."

 

להפתעתה, דראקו ציית, הולך אחריה בשקט במעלה המדרגות ובמורד המסדרון לחדר שלה. כשהיו בפנים, היא סגרה במהירות את הדלת מאחוריהם והבריחה את המנעול. "לוּמִינֶסָה," היא לחשה, והחדר האפל הואר באור רך ועמום.

 

היא הסתובבה והביטה בדראקו, שהסתכל סביב, נראה קצת המום. "אז," היא אמרה במהירות, לפני שדממה מביכה תרד, "אתה הולך לספר לי מה קרה לפנים שלך, או לא? אתה נראה נורא."

 

"תפסיקי לדבר ככה, את מחמיאה לי."

 

"אני רצינית. מה קרה?"

 

"נוויל לונגבוטום," אמר דראקו, מתבטא בבהירות, "היכה אותי בעין עם הכדור-זיכרון שלו." הוא שפשף את העין המדוברת בתוגה, ואז הביט לכיוון המיטה שלה. "אפשר לשבת?" הוא שאל, ונחת על כיסוי המיטה שלה בלי לחכות לתשובה שלה. היו לה, היא הייתה חייבת להודות, כמה פנטזיות שכללו את דראקו בחדר שלה, אבל היא אף פעם לא עצרה לחשוב כמה לא שייך דראקו יראה במכנסי העור שלו נגד הקיר האחורי עם הטפט הפרחוני, שטיח רך ולבן ובובות חיות ישנות וחבוטות.

 

דראקו הרים גבה. "אני שמח שאת חושבת שהעין שלי משעשעת."

 

ג'יני הפסיקה לחייך. "אני לא. טוב, אולי קצת. נוויל לונגבוטום? איך למען השם...?"

 

"יש לי מין רעיון כזה בראש," אמר דראקו, מחווה ביד עצלה אחת. "שאני צריך ללכת וקצת... להתנצל בפני האנשים שפגעתי בהם. אני לא בטוח למה. לפעמים יש לי רעיונות כאלה והם תמיד נראים די מטופשים במחשבה שניה, אבל בכל מקרה חשבתי על זה והחלטתי לכפר על זה. אז הכנתי רשימה של האנשים שפגעתי בהם, והיא הייתה מאד, מאד ארוכה, אז זרקתי אותה החוצה והכנתי רשימה קצרה יותר של אנשים שבאמת פגעתי בהם, שלא ממש חיו הרבה. ונוויל היה הראשון."

 

"אז למה הוא היכה אותך עם כדור-הזיכרון? מה עשית לו?"

 

דראקו נראה פגוע. "כלום! הלכתי לבית שלו, צלצלתי בפעמון, נוויל רק ראה אותי והיכה אותי עם כדור-הזיכרון בראש. הרביץ לי בעין. אני מניח שאני צריך להיות שמח שהוא לא לקח מספרי גיזום ורץ אחרי או כרת לי את האוזניים ושם אותם בשימורים."

 

"הייתה לך הזדמנות להתנצל?"

 

"לָא, רק עזבתי, אבל את יודעת, קיבלתי את הרושם שנוויל הרגיש הרבה יותר טוב אחר כך, ככה שזה לא היה אחר-הצהריים הגרוע ביותר." דראקו נראה כאוב. "עכשיו, האגריד היה הבא בתור. הוא הרבה יותר גדול מלונגבוטום," הוא הוסיף בהרהור, "אבל אני הרבה יותר מהיר. גיליתי שיש לי מספיק זמן לרוץ, להתנצל, ולברוח מהר לפני שתהיה לו הזדמנות לדרוך עלי ולהפוך אותי לאינסטנט פודינג."

 

ג'יני גילתה שהיא מתאמצת לא לצחוק. זה לא פייר, היא חשבה בכעס. לפני שנה, אם מישהו היה אומר לה לתאר את דראקו מאלפוי בשלוש מילים, היא הייתה בוחרת ב"ממזר" "מושלם" ו"לגמרי". עכשיו המילים שקפצו לה לראש היו "מרתק" ו"מצחיק" ואפילו "מקסים".

"מה קרה? נראה כאילו חטפת כאב-ראש," שאל דראקו.

 

"גילתי עכשיו למה באת לפה," היא הודיעה, מניחה את ידיה על מותניה ומנקבת אותו במבט חודר שהיא לא באמת התכוונה אליו. "אתה רוצה שאני אתקן לך את העין, לא? כאילו אני סוג של אחות-רחמניה-במהירות של מאלפוי. כבר קיבעתי את הרגל שלך ותיקנתי את סימני הנשיכות שעל הצוואר שלך ועכשיו – "

 

"זה לא הסיבה שבאתי לפה," הוא שיסע אותה, שעשוע מתעורר בקולו. "אמרתי לך. אני מנסה לכפר על המעשים שלי."

 

זה גרם לה להתעשת. "באת לפה כדי להתנצל בפני?"

 

עכשיו הוא נראה די נבוך. "טוב, לא," הוא הודה. "למען האמת חשבתי שתוכלי לספר להארי משהו בשמי."

 

ג'יני טלטלה את ראשה, הצמות שלה נעות קדימה ואחורה. "בשום פנים ואופן לא. תגיד לו בעצמך."

 

"אני לא יכול," אמר דראקו, סופיות בקולו.

 

"למה לא?"

 

"אני לא יכול. את תצטרכי לסמוך עלי בעניין הזה."

 

"לא," אמרה ג'יני.

 

"מה?"

 

"לא," היא אמרה שוב, והלכה לשבת לצידו על המיטה. הוא עדיין הביט בה באי-אמון. "אני לא בוטחת בך. למה לי? אף פעם לא נתת לי סיבה להאמין. אני מחבבת אותך, אבל אני לא בוטחת בך. ואחרי מה שעשית אתמול, מר אני-הולך-לברוח-לבד-ולא-לספר-לאף-אחד-לאן-אני-הולך – "

 

"כן," הוא שיסע אותה, בחיוך חלוש, "את יודעת, אני רק 'דראקו' עכשיו."

 

ג'יני הדקה את פיה לקו דק. "מה שיהיה. תראה, אני לא הולכת לספר להארי כלום בשמך. תצטרך לספר לו בעצמך. הוא דואג לך, בכל מקרה. אני מתערבת איתך שהוא ישמח לראות אותך."

 

"הוא ידאג עוד יותר אם הוא כן יראה אותי," אמר דראקו, אבל נראה לא מחובר למציאות. הוא נשען נגד הקיר. "אני מניח שאת לא תסכימי לומר להרמיוני משהו בשמי גם כן – "

 

"בפרוש לא."

 

"או סיריוס?"

 

"אמרתי לא."

 

"זה נראה בהחלט כמו ביקור כפוי טובה."

 

ג'יני הצרה את עיניה. "אתה ממזר לפעמים, אתה יודע?"

 

הוא באמת נראה מלא חרטה. "הו, אלוהים. תראי, אני מצטער. לא התכוונתי לזה ככה." הוא הביט בה ברצינות, או לפחות רציני ממה שראתה אותו אי-פעם. "הייתי מאוד מוזר בימים האחרונים," הוא אמר באיטיות. "אני לא חושב על היושר הזה עכשיו. אבא שלי – " הוא נופף לעבר הבעת הסימפתיה שהיא עשתה – "לא, אל תראי ככה, אני לא מצטער, למה שאני אצטער? כל הקטע עם השיקוי אהבה,  ושלא יתאפשר לי לספר את זה להארי, להלחם עם סיריוס, הרבה סיוטים, שתי פגישות מזמוז מבלבלות, את יודעת כל זה מאד – " הוא הפסיק, רואה שג'יני בוהה בו בהבעה משונה. "מה?"

 

"שתי פגישות מזמוז? התמזמזת עם הרמיוני שוב? הארי יהרוג אותך, אתה יודע."

 

דראקו הסמיק באמת, תפוחי לחייו הופכים אדום-כהה. "לא. לא התמזמזתי עם הרמיוני שוב."

 

ג'יני בהתה בו. "אז זו הייתה מישהי אחרת? דראקו, מתי היה לך זמן?"

 

דראקו נאנח ונחת נגד הקיר, מביט בה באשמה. "זו הייתה פלר דלאקור."

 

"פלר? החברה של ביל?"

 

"שכחתי מזה... תראי, היו נסיבות מיוחדות. הייתי חייב."

 

"חייב?" ג'יני בהתה בו באי-אמון. "אתה באמת זבל מוסרי, לא?"

 

דראקו נראה פגוע. "את אומרת את זה כאילו זה דבר רע."

 

ג'יני זרקה עליו כרית, שהוא לא התאמץ לחסום. במקום זה הוא חייך, מה שהיה די מעצבן, כי ג'יני תמיד חשבה באופן אישי שזה חיוך מקסים. הוא היה באופן מוזר כמו הארי כשהוא חייך, הוא חייך עם כל הפנים שלו – לא רק הפה וגם העיניים. כמובן, הוא חייך פחות בכנות מהארי, אבל הדמיון היה שם. "אכפת לך מה אני עושה, כך או כך?"

 

"לא," אמרה ג'יני, ואז, "טוב, אולי." היא נאנחה. "אתה פשוט כל כך... קל דעת."

 

"קל דעת? אני לא קל דעת."

 

"כן, אתה כן. היית אמור לשמור אמונים להרמיוני, אבל פלירטַתָ איתי – כן, אתה כן, אל תכחיש – ובינתיים מזמזת את פלר. אתה קל דעת."

 

"אני לא קל דעת, אני רק מאלפוי. בימים הישנים והטובים, לראש המאלפויים היו תשע, עשר נשים ואני מבטיח לך שהוא היה נאמן לכולן."

 

"יש משהו שאתה לא מתבדח עליו?"

 

דראקו נראה משועשע. "מה גורם לך לחשוב שאני מתבדח?" הוא הושיט את ידו לעברה, ובעדינות נגע באחת מצמותיה. "הסרטים שלך פרומים," הוא אמר, קושר אותם מחדש בחריצות, והתיישב שוב.

 

ג'יני בהתה בו. זה היה באופן מוזר - - טוב, מחווה של אח לא הייתה המילה, כי אף לא אחד מאחיה שם לב שמשהו לא בסדר עם השיער שלה – מחוות חיבה. היא נאנחה. "רק רציתי שתהיה כנה."

 

עיניו של דראקו התכהו. "אני לא משקר."

 

זה נתן לג'יני הפסקה רגעית. הוא לא משקר, היא חשבה, נכון... הוא אפילו לא שיקר בנוגע לשיקוי האהבה... רק לא הזכיר אותו, והיא הייתה די בטוחה שהרמיוני הכריחה אותו להישבע לה שהוא לא יספר. היא נשכה את שפתה ועמדה לענות כשנשמעה נקישה חדה על הדלת. "ג'יני!" הגיע קולו החד של רון. "אני יודע שאת שם. שמעתי אותך."

 

"לך מפה, רון!" ג'יני צעקה בחזרה.

 

"לא," אמר רון בעקשנות. "אני לא הולך מפה. אני נותן לך דקה ואז אני אעיף את הדלת."

 

ג'יני הביטה בפראות בדראקו, ואז תפסה בזרועו וגררה אותו לכיוון הארון שלה. היא פתחה את הדלת בתנופה ודחפה אותו פנימה. עומד על קצה ערימת נעליים, הוא הביט בה בעיניים עצובות. "זה באמת לא נוח," הוא התלונן.

 

"לא התלוננת כשגררת אותי מתחת לספה."

 

"זה היה שונה. את ארחת לי לחברה." הוא נתן לה חיוך זורח. "זה לא אותו הדבר להיות סגור בארון לבד."

 

"זה הזמן ללמוד איך לבדר את עצמך," אמרה ג'יני, ועמדה לטרוק את הדלת.

 

חיוכו הזורח הפך מרושע. ."אימא שלי נהגה לומר שזה יעוור אותי," הוא אמר.

 

"אררג," ענתה ג'יני, וטרקה את הדלת.

 

היא הסתובבה במהירות, מצביעה בשרביטה על דלת חדרה, ואמרה, "אלוהומורה!"

 

הדלת נפרצה ורון חצי-נפל לתוך החדר. הוא התרומם על רגליו במהירות, התיישר, והביט בה. "מה הבעיה שלך, ג'ין? לא שמעת אותי קורא לך בכל הבית בחצי שעה האחרונה?"

 

"לא," ג'יני שיקרה. "ישנתי."

 

"שמעתי אותך צועקת."

 

"היה לי חלום רע."

 

פיסת המידע הזאת שג'יני סיפקה הפיקה את התוצאה ההפוכה, כשרון הלך לאורך החדר לעברה במהירות, מודאג. "את בטוחה שאת בסדר? את רוצה שאני אשב איתך קצת?"

 

"אני בסדר," אמרה ג'יני בכעס. "אני לא בת שתים-עשרה, רון."

 

"אני יודע. אבל את באמת רגישה לקסמים אפלים, ועברנו ליד הרבה כאלה באחרונה. אל תגידי לי שזה לא השפיע עלייך."

 

ג'יני נאנחה, נמשכת בין הדחף לדחוף את רון מחוץ לחדר ובין הדחף למשוך באפה ושהוא ילטף את ראשה. מכל אחיה, רון היה המועדף עליה. פרד וג'ורג' גרמו לה לצחוק, אבל לרון הייתה רצינות מתוקה שהייתה מאד מעודדת כשהוא היה בסביבה.

 

"ותראי," הוסיף רון, נוגע ברצפה מעט, "אני מצטער על הדברים שאמרתי על מאלפוי בארוחת-בוקר."

 

ג'יני התנשפה והביטה בו באימה. "רון, זה בסדר, אני – "

 

"לא," הוא אמר, מרים את ידו. "תני לי לסיים. אני לא מחבב את מאלפוי, אף פעם אני לא אחבב אותו, אני עדיין חושב שהוא שפל, חסר חיים, ומקסים כמו ראש חסה ישנה ורקובה. אבל אם את באמת מחבבת אותו כל כך, אני אה... אני אעשה מאמץ למצוא משהו נחמד בו. ואני לא אעליב אותו יותר בנוכחות אימא. אוקי?"

 

"רון, אני – אני מתכוונת, תראה, לך תרד עליו, באמת, זה בסדר, לא אכפת לי."

 

רון טלטל את ראשו. "כן, מה שתגידי, ג'ין. את יודעת, זה קצת מוציא את הכיף כשאני לועג לו ואת יושבת שם עם ריר נוזל ממך."

 

ג'יני פלטה צווחה קטנה של אימה נעלבת. "ריר?"

 

"תראי, אין במה להתבייש. טוב, אוקי, יש, בגלל שזה מאלפוי וזה איכס, אבל את יודעת, הוא באמת, באמת בר מזל שאת מחבבת אותו ו – "

 

לוטשת בו מבט באימה, ג'יני קטעה את אחיה באמצע של נאום טוב-לב, בצורה החולנית והאיומה שלו, כשפלטה: "רון! תִס-תום!"

 

הוא בהה בה. "לסתום?" הוא הדהד. "למה?"

 

"כי אני אף פעם לא אמרתי משהו על דראקו - - אף פעם לא אמרתי משהו. אף פעם! אני לא יודעת על מה אתה מדבר! יש לי כאב-ראש עכשיו ואני חושבת שכדאי שתלך!"

 

ובכך, ג'יני דחפה את אחיה המבולבל החוצה אל המסדרון, טורקת אותה, נשענה עליה, וכיסתה את פניה בידיה. תקוותה שאולי דראקו לא שמע את חילופי הדברים שלה עם רון התבדתה כשהוא פסע אל מחוץ לארון והביט בה בחגיגיות. "ריר, הא?" הוא אמר, במבט חקרני במקצת.

 

"הו, תהיה בשקט," אמרה ג'יני בעייפות, ולהפתעתה, הוא השתתק, ידיו בכיסיו, מביט בה מתחת לשיערו, שגדל באופן נורא לאחרונה והיא דחקה את הדחף להעיף אותו מעיניו – "אני חושבת שכדאי שתלך," היא שמעה את עצמה אומרת.

 

נראה המום, דראקו הסיר את ידיו מכיסיו. "כן, אוקי, אם את רוצה את זה," הוא אמר, קצת בקשיחות.

 

"אני מצטערת," היא אמרה. "זה רק שלהיות מושפלת לגמרי אמור לדכא אותי."

 

"ג'יני," הוא אמר, והיא ראתה הבזק סימפתיה בעיניו הכסופות-שחורות, "תראי – "

 

"לא," היא אמרה. "רק... בוא לפה לרגע."

 

הוא חצה את החדר לעברה ועמד מולה, נראה סקרן. היא הביטה מעלה לפניו, תוהה איך היא יכלה להרגיש כל כך נמשכת למישהו שהיא לא בטחה בו כלל וכלל, ואז שוב, תוהה למה היא לא בוטחת בו. אולי זה בגלל שהיא נמשכה אליו, או אפילו בגלל שהיא מצאה אותו מושך; אחרי הכל, הנער היפה ביותר שהיא אי פעם ראתה היה טום רידל. אולי היא פשוט לא בטחה באנשים יפים. אבל היא ידעה שזה גם לא היה זה; זה היה הקרירות שאפפה אותו, הקרירות הקפואה שהיא הרגישה במורד העצמות שלה. היא הושיטה את ידה מעלה, בקושי חושבת על מה שהיא עושה, והניחה את ידה על פניו, מושיטה את ידה השניה לכיסה תוך כדי ומוציאה את השרביט.

 

עורו היה כל כך קר שהוא שרף את כף ידה. הוא לא זז כשהיא הרימה את השרביט ונגעה בקצהו בעדינות בעורו, "אסקלפיו," היא אמרה, והחבורה שמסביב לעינו נעלמה.

 

היא הנמיכה את שרביטה. "יותר טוב?"

דראקו נראה מאופק שלא כרגיל. "כן. תודה."

 

"אני לא יודעת מה לא בסדר איתך, דראקו," היא אמרה, אומרת לבסוף את מה שהיא רצתה לומר כל הערב. "אני לא יודעת מה יש בתוכך, אבל יש משהו וזה מרושע  ואפל. זה כמו רעל בתוך הדם שלך. אתה חייב ללכת לסיריוס או למישהו ואתה חייב לקבל עזרה או – "

 

הוא קטע אותה. "או שאני אמות. כן. אני יודע."

 

"לך הביתה," היא אמרה. "בבקשה אל תעשה את זה לעצמך."

 

"אני לא יכול."

 

"בבקשה," היא אמרה. "בשבילי."

 

הוא נראה המום, כאילו הבקשה שלה הממה אותו, ובמהירות בעקבות התדהמה בא מבט של חרטה. "ג'יני – " הוא הושיט את ידו ולקח אותה מעלה בזרועותיו. ידיו היו כל כך קרות שזה היה כמו זוג צמידי קרח מתכתי שנכרכו מסביב לעורה. "אני מצטער," הוא אמר, "אני מאד מצטער," ולפתע המתח בין שניהם נשבר בדרך שהיא לא יכלה לקרוא לה בשם; היא ראתה את הבעתו החצי-מזועזעת כשהיא הרימה את פניה לעברו, אורה את עיניו קרובות כשהוא הנמיך את פיו לפיה – היא הרגישה את השיער שלו מבריש על לחיה, ואז הפה הקר שלו על פיה – השפתיים שלו היו כמו קרח בהתחלה, מתחממות לאט לטמפרטורת הדם שלה –

 

לא. היא דחפה אותו מעליה בכוח שכזה שהוא באמת השמיע קול הפתעה, משהו בין התנשמות לבין "אוווף". הוא הביט בה בתדהמה.

 

היא הרגישה שהיא לא יכולה לסדר את נשימתה, אבל נסתה לדבר נורמלי. "אתה הולך ללכת הביתה?"

 

"ג'יני – "הוא נאנח. "את יודעת שאני לא."

 

"אז אתה לא יכול לנשק אותי," היא אמרה, ושלבה את זרועותיה על חזה. "זה לא פייר. ואל תצפה ממני להיות גם אסירת תודה. אני לא. אולי אני מחבבת אותך, אבל זה לא הופך אותי לטיפשה."

 

דראקו רק הביט בה. לבסוף, הוא אמר, מאד בקור, "כן, זה כן." הוא הכניס את כתפיו לתוך מעילו כאילו היה לו לפתע קר. "וזה הופך אותי אפילו ליותר טיפש. וטיפש בכלל שבאתי לפה."

 

"דראקו – "

 

"רק תשכחי מזה," הוא אמר, וחצה את החדר לחלון. הוא נשען על אדן-החלון, מושיט את ידו מכיסו, והיא שמעה אותו קורא: "אציו אש-המחץ!"

 

רגע אחר כך, המטאטא שלו היה בידו. מרים אותו, הוא זחל על אדן החלון החוצה, העביר את רגליו מעליו, ובלי מילה מיותרת לג'יני, נעלם לתוך האפלולית.

 

 

* * *

 

הרמיוני חצתה את הספריה לכיוון הארי שעמד לצד החלון, מביט החוצה. הייתה שקיעה, השמש ירדה מטה ככדור בוער נגד שמיים בצבע דם וענבר. באור הורוד-ברונזה, הארי נראה חמור ומהורהר, הצלליות מתחת לעיניו מתכהה לצבע של חבורות.

 

"הארי," היא אמרה. "איך אתה מרגיש?"

 

"מוזר," הוא אמר, מסתובב להביט בה. "כאילו מישהו הדליק אור באחורי הראש שלי."

"אתה נראה קצת שונה."

 

"יופי. אני מתחיל להראות כמו מאלפוי פתאום? זה בכלל לא אירוני."

 

"לא, אתה לא נראה כמוהו. אתה נראה... יותר כמו עצמך מפעם, למען האמת, אם זה נשמע הגיוני."

 

היא הייתה מודעת ללופין וסיריוס שישבו בשולחן מאחוריהם, רחוקים מכדי לשמוע אותם מדברים, אבל היא ידעה שהם צפו בהארי בחרדה. לקח שעות כדי לנסות את הקסם לפני שהארי לפתע הצמיד את ידו לרקתו ואמר, "מספיק. מספיק. זה עובד." ואז הוא קם בפתאומיות על רגליו, הלך לחלון, ובהה החוצה.

 

"זה לא הגיוני, אבל זה בסדר," הוא אמר, מתיר את זרועותיו. הוא הניח אצבע תחת סנטרה והרים את פניה מעלה, מביט לתוך עיניה. הרמיוני הרגישה את הבטן שלה צוללת – זה היה גם תענוג וגם פחד שבחנו אותה כל כך מקרוב, במיוחד הארי, שיכל לקרוא כל הבעה שלה בקלות כמו שקרא לחשננית. "את רוצה שאני אספר לך איך הוא," הוא אמר. "לא?"

 

הרמיוני לא ענתה, והארי הסיר את ידו מסנטרה. "טוב, אני לא יודע איפה הוא," הוא אמר. "אני יכול לומר לה שהוא לא מרגיש טוב, ואני יכול לומר לך שהוא קפוא לגמרי, ואני יכול לומר לך שהוא חושב על..." והוא חייך פתאום, באירוניה. "ג'יני. טוב, זה מעניין."

 

הרמיוני התכווצה, מעט מאד, אבל הארי ראה את זה.

 

הוא הזעיף פניו. "את לא אוהבת לשמוע על זה, נכון?"

 

היא הרגישה צביטת קור בבטנה. זו הייתה הרגשה מוכרת, אחת שהיא קבלה במשך הימים האחרונים, מין סוג של שזירה קפואה. זה היה מוזר, היא חשבה, אבל בתוך הגוף שלה, נקשר בשרירי הבטן שלה, מתהדק כמו חגורה מסביב לליבה. זה היה קבוע, כאילו מישהו הטיל עוגן קר בביטנה, כל כך קבוע שהיא די התרגלה לזה, חוץ מהפעמים האלה, כשזה כאב בעוז. "הארי... אתה יודע..."

 

"אני יודע," הוא אמר, והוסיף במפתיע, "ואת יודעת, כן, שאם אנחנו לא נוכל להסיר את הקסם ממך, אין שום דרך שמערכת-היחסים בינינו תימשך?"

 

הרמיוני הביטה בו, מפוחדת. "אבל אמרת – "

 

"אני יודע מה אמרתי. אבל בואי נהיה ריאליים. אני לא הולך לבלות את שארית חיי עם מישהי שכל הזמן מאוהבת במישהו אחר. מגיע לי יותר טוב מזה, אלוהים, לכל אחד מגיע יותר טוב מזה."

 

"אף אחד לא אמר משהו לגבי שארית חייך," אמרה הרמיוני, ומיד התחרטה על זה. "אני מצטערת," היא אמרה, במהירות. "זה רק ש," ועיניה התרחבו, "אתה נשמע כמוהו, כמו דראקו, אתה נשמע כמוהו שוב..."

 

"מה, ואת לא אוהבת את זה?" הוא ירה בחזרה, הסתובב, והלך בחזרה לכיוון לופין וסיריוס, זורק את עצמו על אחד מכסאות המשענת ומותח רגליו לפנים. מה שנראה, הרמיוני חשבה, כמו ישיבתו של דראקו. ארגגג.

 

היא הלכה אחרי הארי לשולחן, והתיישבה לידו. סיריוס ולופין, שהתייעצו בלחישות, הסתובבו להביט בהם.

 

"בואו נעשה את זה," אמר הארי.

 

"בדיוק עכשיו?" שאל לופין, מניח את הניירות שהחזיק ומביט בהארי מעל למשקפיו.

 

"למה לא עכשיו?" אמר הארי בהחלטיות. "אמרת שהוא בסכנה. הוא לא יהיה בסכנה פחותה בעוד שעה, או שעתיים."

 

לופין וסיריוס החליפו מבטים. הרמיוני ידעה בדיוק מה הם חשבו: הארי מתנהג מוזר, לא?

 

ברור שכן, היא חשבה בקדרות. מילותיו הנמהרות של הארי בחלון ניערו אותה. היא ידעה שכשהוא מקושר לדראקו, כשהיה תחת שיקוי הפולימיצי, הוא נטה לומר דברים שהיו בלתי-נעימים.

 

הוא גם נטה לומר דברים שהיו נכונים.

 

"בסדר," אמר סיריוס, הולך מסביב לשולחן ומתיישב ליד הארי. "נעבוד על הרמה השניה של הקסם. זה לא יהיה כל כך קשה. רמוס?" הוא הוסיף, מביט מעלה בלופין, שנראה אבוד במחשבותיו.

 

"הו... כן," אמר לופין, באיטיות אוסף כמה ניירות והולך לצד הארי מאחורי השולחן. כשהוא הוציא את שרביטו, הרמיוני ראתה להפתעתה שידו רועדת. היא תהתה אם הוא דואג להארי, והרגישה דקירת קור פתאומית של פחד בליבה.

 

היא החזיק את שרביטו לפנים, והניח את קצהו במצחו של הארי. הארי הביט אליו מעלה עם מבט יציב בעיניו הירוקות. "בסדר," אמר לופין, "עכשיו, רך-כף, תהיה מוכן. אימג'ו מולי – " הוא התחיל, עצר, נראה כמהסס, והתחיל שוב, "אימג'ו מולי – "

 

הייתה המולה כששרביטו של לופין נשמט מידו והוא נפל פתאום אחורה, בכבדות, נגד השולחן. הארי הביט בו בחרדה. "פרופסור, למה – "

 

סיריוס שיסע אותו. "לופין?" הוא הביט בחברו, רפרוף ההפתעה הופך במהירות לחרדה. הוא הניח את הספר שהחזיק והלך לעמוד לצד לופין, מניח יד על זרועו. "רמוס, אתה – "

 

לופין הרים את ידו, והביט בסיריוס. "השינוי," הוא אמר.

 

"מה, עכשיו?"

 

"זה לא אמור להיות עכשיו, לא לפי התחזית שלי, לא עד מחר בלילה. אבל אני יודע מה זה, סיריוס," לופין הביט מעלה, והרמיוני יכלה לראות את חריצי המתח שבזוויות עיניו ופיו. "קח אותי למטה ונעל אותי," הוא אמר.

 

סיריוס היסס.

 

"דיברנו על זה," אמר לופין, סופיות בקולו. "המרתפים..."

 

"אבל זה מוקדם מדי – "

 

"סיריוס."

 

סיריוס, שנאומו נקטע, סגר את פיו והביט בלופין בעיניים כהות ודאוגות. לופין הביט בו בחזרה, מקדיר פניו, ונעמד. הרמיוני נזכרה באופן מוזר בהוריה כשהם לא רצו לריב מולה.

 

סיריוס משך בכתפיו. "בסדר," הוא אמר. "בסדר – תראו, שניכם, אני אחזור תוך עשר דקות. אל תעשו כלום."

 

"אפשר קודם לעשות את הקסם?" שאל הארי במפתיע. "אני חושב – "

 

"כשאני אחזור," אמר סיריוס בסופיות, והארי השתתק. הרגע שהיה ביניהם נעלם, בכל אופן, והוא הסתובב אל הרמיוני. היא נרתעה מהבעתו – בעיניו היה אור מוזר, ולסתו הייתה מקובעת בעקשנות. "אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את זה," הוא אמר.

 

"מה, כאן על השולחן?" שאלה הרמיוני בחיוך חיוור. "אתה יודע שלופין אמר שזה לא מאד לא מומלץ."

 

"אל תנסי להסיח את דעתי," אמר הארי, אבל כמעט חייך. "את יודעת למה אני מתכוון."

 

"לעשות את הקסם? לשלוח אותך ישר לאן שדראקו נמצא? הארי, זה לא רעיון טוב."

 

"את יכולה לעשות את זה, הרמיוני, אני יודע שאת יכולה. החלק המסובך של הקסם כבר נעשה, כל מה שאת צריכה לעשות זה להגיד את המילים ולשלוח אותי ישר לשם."

 

"אני יכולה לעשות את הקסם," היא אמרה. "אבל סיריוס יצטרך להביא אותך בחזרה."

 

"סיריוס יחזור עוד עשר דקות!"

 

"אז למה אתה לא יכול לחכות?"

 

"בגלל שאני לא יכול!" הארי צעק, והרמיוני נמתחה; הארי כמעט אף פעם לא צעק על אף אחד. "זה חשוב," הוא אמר, "ואנחנו לא סתם מדברים על איזה סתם משהו, אנחנו מדברים על עניין של חיים ומוות."

 

העוגן הקר שבביטנה של הרמיוני עשה פיתול חזק.

 

"אני בוטח בך," אמר הארי. "אני בוטח בך למרות שלאחרונה לא נתת לי מספיק סיבות כדי להאמין לך בכלל. למה את לא יכולה לסמוך עלי?"

 

הרמיוני הססה, ואז באיטיות, באי-רצון מופגן, הושיטה את ידה לפיסת הקלף שסיריוס השאיר על השולחן.

 

 

* * *

 

הוא היה עכשיו בחדר המפואר שבאחוזת-מאלפוי, עומד מול אביו מעל המרצפות. הם התאמנו כבר שעה והוא היה עייף עד מוות, הזיעה מעקצצת בעיניו, בגדיו ספוגים. השרירים שלו הרגישו כמו חגורות מתוחות מדי. אביו, כמובן, נראה בקושי עייף, אבל, דראקו חשב בכעס, אביו הוא לא נער בן-שלוש-עשרה שמשתמש בנשק שכבד וגדול מדי בשבילו. אני רק רוצה שזה ייגמר, דראקו חשב בייאוש, אבל הוא ידע שאביו לא יפסיק להתאמן עד שהוא יפרוק אותו מנשקו או יגרום לו לדמם. לא הייתה שאלה שדראקו יצליח לפרוק את לוציוס מנשקו, כמובן, השגיו לא היו טובים מספיק, ובכל מקרה כל תמרון תקיפה שלמד -  אביו לימד אותו.

 

אבל אני עדיין יכול לנסות, הוא חשב... הוא זכר צעד מיוחד במינו שאביו למדו שנה לפני ושהוא התאמן בו בסתר, משלב מכה, הטעיית קראטה, הטעיית סיקסטה, ודחיפה הפוכה שתוקפת את יד החרב של היריב. הוא התחיל בתרגיל וראה שעיניו של לוציוס מתרחבות בהפתעה; מרגיש רטט קצר של ניצחון כשקצה חרבו חתכה את ידו של לוציוס - - לפני שאביו, בהשג יד מהיר ורחב, קפץ קדימה והצמיד את החלק השטוח של נשקו לפרק כף ידו של דראקו. דראקו בהה באימה כשאצבעותיו הרדומות שמטו את הלהב. הוא נפל בקול קרקוש על המרצפות כשאביו, חיוור וכעוס-מבט, תפס בקצה חולצתו של בנו ודחף אותו לקיר. ראשו של דראקו היכה באבן בכוח חזק מספיק כדי שראייתו תוחשך. לוציוס שמט את זרועו ומיקם את קצה חרבו על גרונו של בנו. "מנסה להשתמש במהלכים שלי נגדי, לא?" הוא דרש, קולו חד באוזנו של דראקו. "זה היה טיפשי, מאד טיפשי. כאילו שאני אלמד אותך מהלך שאני לא יודע להתנגד אליו, תדע את זה. אתה פשוט משוויץ, לא, ילד, וזה העבירה התמידית שלך. רק תזכור – " הקצה החד של חרבו של לוציוס שרטה את גרונו של בנו ודראקו הרגיש בדם המתחיל לזרום – "תלמיד זחוח הוא שוטה, סייף זחוח הוא איש מת."

 

דראקו עצם את עיניו. "כן, אבא."

 

"כן, אבא, מה?"

 

"כן, אבא, הבנתי."

 

לוציוס הסיר את הלהב, אבל ההבעה הקרה לא עזבה את עיניו. "האמנם?" הוא אמר. "אני באמת תוהה. לפעמים אני אפילו תוהה אם אתה אולי רוצה למות."

 

"לא, אבא. אני לא רוצה למות."

 

דראקו פקח את עיניו ובהה במים השחורים שהיו בעומק חמש-עשרה מטר מתחתיו. הוא עמד בקצה מחצבת אבן ישנה מאחורי בית הוויזלים. הוא גילה את זה די בטעות; עף מעליו, ראה את אור הירח מנצנץ על המים והחליט להעיף מבט. מהאוויר, זה די נראה כמו התעלה שאדון וויזלי טען שהיה. במבט מקרוב, זה יותר דמה לבור פעור וארוך באדמה, צונח מטה בפתאומיות מתחת לרגליו, משובץ בסלעים לא חלקים. תחתית המחצבה הייתה מלאה במים, שהחזירו לו את השתקפותו שלו, עמום וערפילי, מואר רק באור הירח הלבן. מהזווית הזאת, הוקל לו, דראקו חשב שהוא נראה כמו אביו: גבוה, קר, מבודד...

 

"הולך לשחות, מאלפוי?"

 

דראקו הסתובב בחדות, כמעט מועד; איזן את שיווי משקלו, ובהה.

 

הארי עמד בערך עשר מטר לפניו, במקום שבו דראקו הותיר את אש-המחץ שלו, מתחת לצללים של העצים הקרובים. דראקו תמיד חשב שאנשים שטוענים שהם לא יכולים להאמין למראה עיניהם היו לא שפויים, אבל ברגע זה הוא באמת לא יכל, לא רצה, להאמין שהוא באמת רואה את הארי.

 

אבל הוא כן. כשהארי פסע מחוץ לצללים, אור הירח נוגע בצללים מתחת לעיניו, בצללים על פניו, הבעתו היציבה והעקשנית. הוא הניח את ידיו בכיסיו, אבל עמדתו לא הייתה שטחית, הוא הביט בדראקו במבט מאתגר בעיניו.

 

"פוטר," אמר דראקו בעייפות. "שוב אתה. ולא, אני לא הולך לשחות. אני לא יודע לשחות, למען האמת, והבגדים של צ'ארלי שוקלים טון. מה אתה עושה פה, בכולופן?"

 

הארי לא פתח את פיו, אבל דראקו שמע את קולו בתוך מוחו. מה אתה חושב שאני עושה פה?

 

לסתו של דראקו נשמטה. "איך עשית את זה?"

 

הארי נראה מרוצה. טריק נחמד, לא? לופין פתח מחדש את הקשר הרוחני שהיה לנו עם שיקוי הפולימיצי.. אני מניח שיכולנו לעשות את זה כל הזמן אם היינו טורחים לנסות. אל תדאג, הוא הוסיף, פיו מתעקל בקצוות, אני יכול לקרוא את המחשבות שלך בדיוק כמו שאתה יכול לקרוא את שלי.

 

"לא דאגתי," דראקו שיקר.

 

פיו של הארי התעקל אפילו יותר. כן דאגת. אבל אל תפחד, הפנטזיות שלך על פרופסור פליטיק בביקיני מעור שמורות לגמרי מפני.

 

דראקו נחר. פרופסור פליטיק?

 

רואה, הנה לך. אתה יכול לעשות את זה גם כן. זה משהו של מאגיד, אני חושב.

 

דראקו נאנח. "כן, אני מניח שאני יכול, אבל אז מה?" הוא אמר בקול, וראה את הבעת הכאב חוצה את פניו של הארי. "תקשיב לי, פוטר. זה לא מקום טוב בשבילך שתהיה בו כרגע. לך תתעתק את עצמך הבייתה."

 

אתה חושב שאני לא יודע למה אתה רוצה שאני אלך? אתה רוצה להטביע את עצמך. טוב, אני לא עוזב.

 

"למה אתה לא מדאיג אותי."

 

לעזאזל זה כן מדאיג אותי –

 

"לעזאזל איתך, פוטר, דבר בקול!" דראקו צעק, מזגו המשופשף כבר מתלקח. "צא מהראש שלי!"

 

הארי לקח צעד אחורה, נראה עכשיו יותר מאשר כאוב במעורפל, אבל לא אפילו טיפה פחות עקשני. "טוב, אבל – "

 

"אבל שום דבר!" דראקו צעק. "אתה יודע, זה מוזר בשבילי שהצלחת להישאר בחיים כל הזמן הזה, הולך בשמחה לתוך סכנות איומות בכל הזדמנות שהייתה לך. אני מתערב שחשבת שזה הקסם שלך והשעשוע והגיבוריות. טוב, זה לא. אתה פשוט טיפש, זה מה שאתה. אתה טיפש, ואתה הולך למות בדרך טיפשית ומבוזבזת – ואם זה לא היה בגלל אנשים אחרים, היית כבר מת אלפי פעמים לפני כן. ואתה יודע את זה. ולזה אני לא יכול להאמין. בגלל שהחיים שלך באמת שווים משהו. פוטר, אתה פה על הארץ בגלל סיבה מסויימת, ואתה פשוט רוצה לזרוק אותה לכל הרוחות. אתה גורם לי בחילה."

 

עיניו של הארי נצצו בזעם. "אני זורק את החיים שלי? העומק הזה בא ממך. אין שום סיבה לקנא בי כש – "

 

"מי אמר שאני מקנא בך?"

 

"אתה אמרת," אמר הארי ברוגע. "בדיוק כמו שאני מקנא בך."

 

"טוב, ברור שאתה מקנא בי," אמר דראקו. "אני מתלבש טוב, מדבר יפה, יש לי חוש הומור נהדר, אני יכול לרקוד, אני אינטרוספקטיבי (אין לי מושג מה זה – ה"מ), מהנה, יצירתי, נלהב ומלא תשוקה, פלוס זה שיש לי ידע על יינות מצויינים ויש לי את השיער הנאה ביותר בין מיליונים."

 

הארי הצר אליו את עיניו. "תודה, אבל אני כבר תפוס."

 

"מצחיק מאד," אמר דראקו בחומציות.

 

"אפשר לדבר על משהו אחר, מאלפוי? כמו העובדה שהידיים שלך רועדות ואתה חושב להתאבד – "

 

"אני לא הולך לעשות את זה," התפרץ דראקו. "כולם חושבים על – "

 

"אני לא," אמר הארי בתקיפות. "אף פעם."

 

דראקו הביט בהארי, שידיו היו תקועות בכיסיו והביט בו במין סוג של מבט מחפש ויציב כמו שהוא תמיד נראה כשחיפש את הסניץ'. הוא פתח את פיו לומר משהו, כשהוא הרגיש לפתע כדור קפוא נורה לידו השמאלית, הביט מטה, וראה את החרב באחיזתו. הוא הביט בחזרה בהארי, ליבו פועם במהירות כעת. "אתה עדיין טיפש," הוא אמר בחופזה. "הולך לתוך מלכודות – "

 

הארי נראה נבוך. "הולך לתוך מלכודות? איזה מלכודות?"

           

"אני," אמר דראקו, והחרב בידו התפתלה בכאב נגד ידו, כמו מתכת למגנט עצמתי. "אני מלכודת. חשבתי שאתה יודע את זה."

 

הארי פסע צעד קדימה לעברו. אתה לא תפגע בי.

 

"הו, כן," אמר דראקו. החרב קפצה נגד אחיזתו, יותר בעקשנות הפעם, כמו כלב שרוצה להשתחרר מהרצועה שלו. דראקו הביט בה, ואז בחזרה בהארי כשמשהו קר התפשט בוורידיו כמו רעל. "כן, אני כן. אני לא רוצה, אבל אני כן. לך מפה, פוטר. אני מזהיר אותך."

 

"אתה עושה מכל זבוב פיל," אמר הארי, וצעד עוד צעד לעברו. דראקו לא יכל בדיוק להאמין כמה טיפש הארי יכול להיות. הוא רצה לסיים ולברוח, אבל הרגליים שלו הרגישו כאילו יש להם רצון משלהם ובאוזניו היה זמזום מוזר ונורא מעצבן. זה השיקוי, הוא חשב, השיקוי של סנייפ, נוזל מהדם שלי. אני מאבד אותו, מאבד את האחיזה שלי -

אבל האחיזה שלו בחרב, לעומת זאת, נשארה יציבה. הייתה לו הרגשה פראית ופתאומית כאילו החרב רותכה לידו והוא לא יכול לשמוט אותה אם רצה. דראקו דיבר במהירות, לא מביט בהארי. "תראה, אני יודע שלא נתתי לך מספיק סיבות להאמין בי. אבל אתה חייב להאמין לי. אל תתקרב אלי."

 

"מאלפוי – "

 

"אני מתחנן אליך, הארי, ואני לא מתחנן, אלוהים, אני אפילו לא מבקש, אבל אני מתחנן בפניך, בבקשה לך מפה – "

 

הוא שמע את הארי צוחק. "הי. באמת אמרת את השם שלי. זו הפעם הראשונה, לא?"

 

דראקו זרק את ראשו קדימה, מביט בהארי, שעמד פחות ממטר ממנו, באי-אמון – איך מישהו יכול להיות כל כך טיפש­ - - "אולי פשוט תפסיק לצחוק ותלך מפה לעזאזל!" דראקו צעק, אבל זה היה מאוחר מדי, הוא הרגיש את זרועו, שנמתחה לצידו, נהדפת קדימה בלי בחירה שלו, החרב מתהדקת בחוזקה באגרופו. זה מה שפחד ממנו ועדיין היה בלתי צפוי לגמרי - - הוא הרגיש את זרועו, לגמרי בלי שליטתו, נדחפת קדימה, החרב קרה באחיזתו כשהלהב צלל ישירות לתוך צידו השמאלי של חזהו של הארי.

 

 

* * *

 

הם היו בחצי הדרך במסדרון מתחת לקרקע שהוביל אותם לצינוק כשסיריוס לפתע גילה שהוא הולך לבד. מסתובב בבלבול, הוא הרים את שרביטו, מעביר את אורו לאורך המסדרון. "רמוס?" הוא קרא.

 

"אני פה," הגיע קול חלוש.

 

סיריוס הרים את שרביטו גבוה יותר וראה את לופין עומד מאד בשקט באמצע המסדרון, נשען קדימה בחולשה, ידיו על ברכיו. סיריוס הלך לחברו בחפזה והניח יד על כתפו. "מה קרה?"

 

"אני לא יודע," אמר לופין, בטון תוהה. הוא השתעל, והתיישר, מביט בסיריוס, שעיניו האפורות והיציבות של חברו בדרך כלל הוארו במין פאניקה אילמת.

 

סיריוס הרגיש אגרוף קר של פחד בבטנו התחתונה. לופין לא פחד בדרך כלל, ובהחלט לא היה בפאניקה. "כואב לך?" הוא אמר. "מהשינוי?"

 

"כן, אבל זה רגיל, אתה יודע את זה. זה לא השינוי, סיריוס. זה משהו אחר – " ובזאת לופין לפתע נפל קדימה, מועד על סיריוס ומעיף מידו את השרביט. סיריוס תפס את חברו בכתפיו כשנפל; הנמיך אותו לרצפה וכרע על ברכיו לצידו.

 

פניו של לופין היו אפורות, נשימתו מאומצת. עיניו חיפשו את פניו של סיריוס, חרדות עכשיו במשהו שהיה יותר מפאניקה.

 

"ירחוני, מה הולך פה?"

 

"אני לא יודע – " לופין נמתח כשגל של כאב עבר דרכו, עיניו פקוחות לרווחה. "משהו קורה – " הוא ינק את נשימתו, הרים את ידו ובהה בהם. סיריוס הביט בהם גם כן, יודע מה הוא הולך לראות: ידיו של לופין תמיד השתנו ראשונות. הן כבר החלו להשתנות, הצפרניים מתארכות ומתעממות, האצבעות מתעקמות ומתעקלות. "סיריוס – אני לא יודע מה קורה לי. זה השינוי, אבל זה לא. אתה חייב להכניס אותי לתא."

 

"ולנעול אותך? ככה? בשום פנים ואופן לא."

 

"סיריוס – אני חושב שקוראים לי."

"קוראים לך?" סיריוס הדהד בריקנות.

 

"הקנטאור," אמר לופין חסר נשימה, "הוא אמר לי שסלית'רין עלול לקרוא לכל היצורים שהוא יצר. הוא הזהיר אותי - - "

 

"וזה מה שעושה את השינוי?"

 

"כן, אני חושב."

 

"אבל אתה לא יצור אפל – "

 

"אני כן, סיריוס – " ולופין לפתע קימר את גבו וצעק בקול – כמעט צרחה, ואז שוב, כמעט צווחה. הוא לפתע הושיט את ידו ותפס את צווארון חולצתו של סיריוס, ציפרניו החדות מתחפרות בבד, כמעט שורטות את צווארו של סיריוס.

 

סיריוס הושיט את ידו ותפס את ידיו של לופין. "ירחוני – "

 

"קח אותי לתא, סיריוס! תעשה את זה!"

 

סיריוס לפתע נזכר בנער שהכיר בבית הספר, עדיין מבוהל מיכולתו להשתנות, עדיין מפוחד מהתהליך המייסר. הוא הראה לסיריוס, פעם, היכן שהעור שלו היה מצולק, לאורך זרועותיו ורגליו – "השינוי שובר את העצמות ומתקן אותם. אם אני חובט יותר מדי, לפעמים העצמות יוצאות מהעור. ההורים שלי נוהגים לקשור אותי כשאני  משתנה. זה עוזר קצת." אבל זה היה כשלופין היה עוד קטן, עוד גדל; במשך השנים התהליך נהיה קל יותר. אז ממה הוא כל כך התייסר?

 

סיריוס הניח זרוע מסביב ללופין והקים אותו על רגליו. "בסדר. בוא נלך."

 

 

* * *

 

- - הלהב החליק לתוך חזהו של הארי – ואז הנדן אחרי הלהב – ואז זרועו של דראקו בעקבותיהם, וכל גופו, הוא נפל דרך הארי ועל הקרקע, ברכיו מכות בכאב על האבנים, החרב נופלת בקרקוש על הקרקע מולו. הוא בהה בה בפראות, לא רוצה להסתובב, לא רוצה לראות מה עשה, או לא עשה. הוא שמע את ליבו שלו הולם באוזניו כמו מנוע קטר רכבת; זה החריש אותו. ואז, כאילו ממרחק רב מאד, הוא שמע מישהו מאחוריו מנקה את גרונו.

 

"אמ.... מאלפוי - "

 

דראקו הסתובב בחדות על ברכיו, ובהה.

 

הארי עמד מולו. הוא נראה שלם, אפילו שלו. אם הוא חש משהו, הוא נראה די מובך. ואז דראקו הבין משהו – הוא יכל, רק במעומעם, לראות דרך הארי, לראות את קווי המתאר של העצים מאחוריו דרך חולצתו, לראות את נצנוץ הכוכבים דרך עיניו. ליבו של דראקו, שפעם דפק כמו קטר, עכשיו הרגיש כאילו אין לו בכלל לב ויש לו חלל ריק במרכז החזה שלו. הוא ינק בנשימות ארוכות אוויר ושמע את עצמו לוחש, "אתה רוח רפאים? אתה מת? הרגתי אותך?"

 

הארי הרים את גבתו. "אני לא מת, מאלפוי. ומחמיא לי שאם היית הורג אותי, היית יודע."

 

דראקו לא יכל לחשוב על שום תשובה שנונה לענות על זה. הוא רק המשיך לבהות בהארי. "אתה נראה מת."

 

"אתה נראה טוב בעצמך."

 

"אתה חצי שקוף, פוטר," אמר דראקו בקול שנשמע מוזר לאזניו. "ואם אתה לא מת, כדאי שיהיה לך הסבר טוב למה שקורה פה."

 

הארי הריץ את ידו בשערו וחייך. "אני התגלות של רוח," הוא אמר.

 

"זו לא המילה שאני הייתי משתמש..."

 

"אני לא באמת פה," הסביר הארי. "היה קסם בספר של סלאזאר סלית'רין שהסביר איך לעשות את זה ולופין חשב שזה יהיה רעיון טוב. זה כמעט כמו התעתקות, חוץ מזה שהגוף שלי נמצא באחוזה. אתה יכול לראות אותי פה, אני יכול ללכת ולדבר, אבל אני לא יכול לגעת בשום דבר ואין לי שום תכולה. ואני לא יכול למות." הוא הושיט יד לדראקו. "הנה, קח את היד שלי."

 

דראקו הושיט את ידו להארי וזועזע אך מעט כשאצבעותיו חלפו דרך אצבעותיו של הארי כאילו להארי לא הייתה שום ישות כמו ענן. הארי שמט את זרועות ודראקו עמד על רגליו. רגליו הרגישו קצת כמו ספגטי מתנודד, אבל הם החזיקו אותו. הוא הביט בהארי. "אני לא יכול להאמין שסיריוס ייתן לך לעשות את זה, אפילו אם אתה לא יכול להיפגע."

 

הארי נראה קצת יותר ממובך. "טוב, 'נתן' זו לא המילה המדוייקת... הוא היה אמור לבוא איתי. אבל הוא לא פה, ושמעתי מה חשבת..." הוא הרים את סנטרו, ונתן בדראקו מבט עקשני. "אז הכרחתי את הרמיוני שתעשה את הקסם ושתשלח אותי לפה."

 

"יכולתי להתאבד עכשיו ולא היה דבר ארור אחד שיוכל לעצור אותי," דראקו הצביע על הנקודה. "אתה אפילו לא אמיתי פה, ילד שקופי."

 

"אולי לא תקרא לי ככה?"

 

"סליחה, קצת מפריע לי לדבר איתך כשאני יכול לראות דרך הראש שלך."

 

"אי פעם חשבת שאולי סלית'רין רוצה שתמות?" אמר הארי לפתע.

 

דראקו הביט בו. "לא. הוא רוצה אותי חי."

 

"אדון מאלפוי הצעיר צודק," אמר קול מאחוריהם.

 

הארי ודראקו היו כל כך עסוקים בלהביט אחד בשני כך שאף אחד מהם לא ראה את הדמות שחורת-הגלימה מתקרבת. דראקו הסתובב בחדות, עיניו מתרחבות כשראה את האיש העגלגל והנמוך עומד בשביל שהוביל למחצבה, ברדסו מופשל מטה, אור הירח משתקף על ראשו הקירח, יד הכסף המנצנצת שלו...

 

לצידו, הוא שמע את הארי מתנשם בהפתעה. "זנב-תולע."

 

 

* * *

 

 

הרמיוני הביטה מעלה בהארי שפתאום נזרק הצידה, ראשו מתגלגל אחורה וקדימה לרגע לפני שנרגע. היא הניחה לספר שבחיקה ליפול לרצפה כשהיא הלכה והתיישבה לצידו על זרוע כסאו.

 

הוא היה שקט שוב, כמו שהקסם אמר שיהיה; הוא לא היה אמור בכלל לזוז. הוא שכב ללא תנועה, נושם באיטיות, אבל היא יכלה לראות את עיניו מתרוצצות קדימה ואחורה בין עפעפיו כאילו הוא חלם. איפה אתה, הארי? היא חשבה. מה אתה רואה? מצאת אותו כבר? הוא בסדר? ההרגשה חזרה שוב, ההרגשה כאילו מישהו שמט עוגן מתכת ישר לאמצע בטנה, או כאילו היא בלעה צנצנת מלאה חתיכות זכוכית. זה היה שונה כשדראקו היה בסביבה, קרוב אליה, אז היא הרגישה כאילו היא בלעה גפרורים בוערים. אבל זה היה גרוע אותו הדבר – היא התגעגעה אליו בכאב איום ונוראי בעצמתו, ובאותו זמן, לא רצתה לראות אותו באופן נואש, בגלל שהיא ידעה מה יקרה אם היא תראה אותו.

 

היא הושיטה ידה ובעדינות הסירה את השיער מעיניו של הארי. הוא לא זז, נראה כאילו הוא לא הרגיש בה, אבל זה נתן לה לפחות רגש רגעי של הקלה רק לגעת בו. זה היה עינוי לדאוג לדראקו. זה היה אפילו עינוי יותר גדול לדאוג להארי. אבל לדאוג לשניהם באותו זמן היה הסוג הגרוע ביותר של עינוי שהיא יכלה לדמיין. אם שיקוי האהבה הזה היה אמור להיות עונש, היא חשבה, הוא בהחלט עובד.

 

 

* * *

 

דלת התא הצטלצלה כשנטרקה מאחורי סיריוס, נוקשת כשננעלה. זרועו מסביב לכתפיו של לופין, חצי נושא אותו, חצי מושך אותו לעבר דרגש האבן הנמוך שהקיף את קיר האבן והניח אותו שם.

 

לופין התגלגל על גבו, הביט בסיריוס, ונאנק. "כשאמרתי שתיקח אותי לתא ותנעל אותי, לא התכוונתי שתינעל איתי, סיריוס."

 

"אני אשב איתך עד לפני השינוי. אני אעשה את זה שוב. אני יכול תמיד לשנות צורה אם אני חייב."

 

"לא..." לופין התאמץ לשבת, וסיריוס היה מאד מודאג לגבי מראהו. חיוור ומזיע, לופין הושיט את ידו, הסיר את משקפיו, ודחף את כפות ידיו על עיניו. "אמרתי לך, זה שונה."

 

"הוא צודק," אמר קול מאחוריהם, וסיריוס קפץ, ליבו מזנק נגד כלוב צלעותיו כמו מרביצן לא מיומן. הוא הסתובב סביב וראה פנים לחוצים נגד הסורגים של התא שממול – פנים אפורות ומקומטות עם עיניים אדומות ונוצצות כמו יהלומים מבריקים. השד, הוא חשב. נראה כאילו הוא החלים מנפילת ארון הבגדים עליו. נראה כאילו הוא רוצה להושיט יד דרך הסורגים, אבל ההגנות שסיריוס הניח סביב מנעו ממנו.

 

"מה אתה יודע על זה?" הוא נשף.

 

"האדם-זאב צודק," אמר השד שוב, מגחך בטירוף. "הוא נקרא. תישאר איתו בתא, הוא יקרע אותך לגזרים בנסיונות לצאת החוצה."

 

"סתום," סיריוס אמר לו, והסתובב ללופין, ששכב על הדרגש, ידיו על פניו. סיריוס משך בכתפיו. המרתפים שסביבו היו קרים כמוות, וכל צל כלל מפלצות.

 

 

* * *

 

 

"הוא צודק?" הארי הדהד, בוהה בזנב-תולע. "למה אתה מתכוון שהוא צודק? ואיך מצאת אותנו?"

 

זנב-תולע חייך חיוך קר. "אותנו?" הוא חזר. "זה די ברור שבאתי לחפש את שניכם, לא? ולמעשה, אדון פוטר הצעיר, שאני די מופתע לראות אותך כמו שאתה מופתע לראות אותי. חיפשתי את דראקו."

 

הארי העיף מבט צדדי בדראקו, שהפך חיוור לגמרי, אבל לא נראה מופתע.

 

"איך," דראקו אמר, בטון מהודק, "מצאת אותי?"

 

"בהתחלה, האדון שלי צפה בך דרך מפתח-המעבר שהוא נתן לך. ואז באופן בלתי-אינטליגנטי בעליל השארת אותו מאחוריך, ואיבדנו אותך בקיצור. למזלנו," צחקק זנב-תולע, ואחז משהו ביד המתכת שלו שנצנץ כמו אור קטן של אש. קמיע החיים. "אביך היה נדיב מספיק כדי להציע את זה לאדוני בתמורה ל – "

 

"להיות מושפרץ על כל קירות התא שלו כמו ציור של ג'קסון פולוק?" התפרץ דראקו, קולו רועד. "אדונך לא עושה עסקאות הוגנות במיוחד, לא?"

 

"הוא הוגן בהחלט לאלה שמשרתים אותו בנאמנות," אמר זנב-תולע בקרירות.

 

דראקו הלך צעד אחורה. הארי התמודד עם דחף מוזר להושיט יד ולשים אותה על כתפו של הנער השני, אבל הוא לא, מאחר שידע שידו תעבו ישר דרך דראקו – לא חוויה שנהנה ממנה במיוחד. זה היה מאד מוזר להיות נוכח ולהרגיש אמיתי, ועדיין בלתי יכולת להשפיע בסביבה בכל דרך שהיא. הוא תהה אם ככה ההרגשה להיות רוח.

 

"תן לי את הקמיע," אמר דראקו, מביט ביציבות בזנב-תולע.

 

זנב תולע הביט בו ביציבות, ואז עשה משהו שהיה מוזר כל כך להארי שחשב בהתחלה שהוא מדמיין את זה. זז באיטיות מגושמת, זנב-תולע ירד על ברכיו על הדשא, עדיין מביט ביציבות בדראקו כשעשה כן.

 

דראקו הביט מהצד בהארי, והארי שמע את קולו של דראקו בתוך ראשו: מה הוא עושה?

 

הארי משך בצורה מנטלית. (לא קשה לדמיין אם חושבים על זה.) אין לי מושג.

 

אולי הוא רוצה לשחק קפיצות-חמור?

 

תאוריה מעניינת, אבל אני לא חושב.

 

הארי הרגיש את דראקו קופץ לצידו, והביט לראות את העיגול הבוער של אש שלפתע צץ סביבם, מקיף את שלושתם במעגל של עשב בוער. זה לא נראה כמו אש רגילה, אבל הבעירה בערה בזהוב ונראתה די כמו שמש דרך משקפיים. הארי ראה את דראקו נרתע, והביט הצידה.

 

זנב-תולע דיבר אז, וקולו היה קולו, אבל באותו זמן, הוא לא היה. "דראקו מאלפוי," הוא אמר, זמזום חלוש מקטע את דיבורו. "אתה היורש של סלית'רין. הזמן הגיע בשבילך לטפס למקומך הראוי, שזו הזכות של דמך וצאצאיך. הזמן הגיע שתקבל את ירושתך."

 

דראקו נראה מודאג. אין לי ילדים. אני לא חושב שיש לי ילדים. הייתי זוכר משהו כזה.

 

ירושה, אידיוט, לא צאצאים. זה אומר העיזבון שלך, הגורל שלך... תראה, מה שזה לא יהיה, אתה לא רוצה את זה. תגיד לו לא.

 

דראקו הסתובב בחזרה לזנב-תולע. "לא."

 

זנב-תולע הביט בו. האש הבוערת מסביבם גרמה לו להראות מפחיד; הארי לא מצא אותו מפחיד במיוחד בעבר. "האדון שלי מוכן להציע לכך כוח מעבר לדמיונותיך המופרעים ביותר – "

 

"זה לא ברור בכלל," הצביע דראקו על הנקודה. "איך זה תמיד 'כוח שמעבר לדמיונותיך הפרועים ביותר' ואף פעם לא משהו מסויים, כמו זוג כרטיסי כניסה למקומות העליונים בגמר גביע הקווידיץ' העולמי ומנוי שנתי למגזין קוסמים? אני מתכוון, מה לגבי משהו שאני יכול להשתמש בו?"

 

" – כוח מעל לטבע," זנב-תולע המשיך, מביט בו באי-חיבה על כך שהפריע לו, "מעל לדמיונותיהם של אנשים אחרים, מעל דרקונים וכוחות חיצוניים..."

דרקונים? דראקו נראה די מתגעגע. כוח מעל דרקונים...

 

מאלפוי!

 

הו, בסדר.

 

"... מעל חיים ומוות. הוא מציע לך הזדמנות לחלוק את כתר האופל איתו ולשבת לשמאלו."

 

"וכל מה שאני צריך לעשות זה?" דראקו התפרץ, סופיות בקולו. "למסור את הנשמה שלי?"

 

"הו, לא," אמר זנב-תולע. "אתה לא צריך לוותר על הנשמה שלך. מה האדון שלי יעשה עם הנשמה שלך? נשמות שימושיות רק בשביל שדים, שאין להם נשמה משל עצמם. לא, האדון שלי רוצה את שיתוף הפעולה שלך ונאמנותך... זה הכל."

 

דראקו הסתובב להארי, זרועותיו שלובות על חזהו, והרים גבה. "אני פשוט לא מאמין לו, פוטר," הוא אמר. "למה לדעתך?"

 

הארי משך בכתפיו בהרהור. "טוב, הוא חסר אמון."

 

דראקו הסתובב בחזרה לזנב-תולע וחייך. זה היה אותו חיוך מגעיל שהביא לצ'ארלי את הסיוטים. הארי לא יכל לדעת את זה, אבל הוא הרגיש את עורפו מצטמרר כאילו משהו קר נגע בו. "אני מוכרח לומר שאני מסכים עם פוטר," הוא אמר, הטון שלו לא נעים במיוחד. "אני מציע לך לעזוב... ואל תשכח לתת לדלת להכות אותך בתחת כשתצא מהעיר. כמובן, כשזו מטרה בגודל הזה..."

 

זנב-תולע נראה צונן. "אין סיבה להיעלב."

 

דראקו נחר. "אני חושב שיש סיבה להיעלב. אתה חטפת חברה שלי ואמרת לה שאם היא לא תשתה את שיקוי האהבה הבלתי-חוקי הזה, תהרוג אותה. גם הרגת את ההורים של הארי, ניסית להרוג אותו, ו, הו, כן, לא מזמן ניסית גם להרוג אותי. עכשיו אתה אומר לי או ללכת לשרת את אדונך, או אחרת – טוב, לא אמרת מה יקרה אם לא, אבל כמו שאני מכיר אותך זה בטח הולך לערב – איזו הפתעה – רצח. עד כה לא עשית משהו שיגרום לך להתחבב עלי, וגם עצבנת אותי לגמרי. למעשה, איך שאני רואה את זה, אתה יכול פשוט לישון על ספה מעכשיו והלאה, בגלל שאני לא חושב שלמערכת-היחסים שלנו יהיה עתיד."

 

הבעתו של זנב-תולע הוחשכה. "אתה אומר שלא תבוא מרצונך?"

 

דראקו חייך בנימוסיות. "אני מצטער, איזה חלק מ'תתחפף מפה, ברנש שמן ובלתי מבוטא במילים' לא הבנת?"

 

זנב-תולע נראה כאילו הוא לא שמע אותו. הוא בהה בדראקו, והיה מבט בעיניו שהארי לא אהב בכלל. "אתה היורש," הוא אמר לדראקו. "אין עוד מישהו כמוך. יותר מכך, אתה ראוי ל... טיפול מיוחד."

 

דראקו נראה גם מרותק וגם נגעל. "איזה סוג של טיפול מיוחד?"

 

"אני חייב לשאול אותך שלוש פעמים," זנב-תולע אמר, כאילו זה משהו שהוא למד בעל פה. "שלוש פעמים אני חייב לשאול אותך אם תבוא איתי מרצונך לפני שאוכל להשתמש בכוח נגדך. בפעם האחרונה: תבוא איתי לשרת את אדוני?"

 

דראקו הביט בהארי, ואז בחזרה בזנב-תולע, וטלטל את ראשו. "לא, אני לא."

 

פיו של זנב-תולע התעקל לחיוך מגעיל. "אז אני אצטרך להכריח אותך."

 

"להכריח אותי?" פניו של דראקו נמתחו למבט די שגעוני שהארי ידע שמשמעותו לא שדראקו כועס, אלא מאד כועס. הוא הושיט את ידו השמאלית והחרב קפצה מהעשב ונחתה לאחיזתו. הוא סובב אותה קדימה, הלהב לכיוון זנב-תולע. "תתקרב אלי קצת, ואני אשפד אותך על החלק החד של קלרנס."

 

"קלרנס?" זנב-תולע אמר, ממצמץ.

 

"יש שם לחרב שלך?" הארי אמר.

 

"אז?" אמר דראקו.

 

"קראת לה קלרנס?"

 

"טוב, זה היה זה או לתת לה את אחד השמות המורטים האלה כמו דורנדל או גריסוונדיר או דרינוויין ולמה אנחנו מדברים על זה עכשיו?"

זנב-תולע גיחך. "אה, כן," הוא אמר. "הלהב החי. הוכן ממתכת שדית, על ידי השדים. נשק די גדול בשביל צעיר כמוך, אתה לא חושב, דראקו הצעיר? לא תעדיף קלע?"

 

הארי הביט בדראקו, וראה הבהוב של מבוכה בעיניו. הוא רק מרמה עליך, הארי חשב. תתחמק ממנו. סיריוס צריך להיות פה כל רגע. הוא אמר לבוא ישר אחרי.

 

 

זנב-תולע עדיין חייך כשבאיטיות, הוא קם על רגליו. האש שמסביבם כבתה באותה פתאומיות שבה הופיעה והארי הצטמרר – לא מקור אמיתי, הוא לא יכל לחוש קור או חום במצב שבו היה, אבל בגלל הדאגה. "אתה צריך לדעת," זנב-תולע אמר, "שהיו שלושה להבים חיים בכל ההסטוריה. שלך, שהייתה של אדוני. לגודריק גריפינדור הייתה אחת, למרות שהיא לא הייתה שדית במקור. והייתה שלישית. היא לא קיימת יותר. היא הומסה על ידי הלורד האפל שהכין ממנה נשק אחר." הוא הרים את ידו הימנית, והארי ראה את אור הירח משתקף מהמשטח המלוטש של ידו המתכתית. "הנשק הזה," אמר זנב-תולע, ולפתע ידו נורתה קדימה, אצבעותיו מתארכות במהירות, נכרכות אחת סביב השניה, נמסות ונוצרות לצורה של להב חי מנצנץ ומחודד בקצה, כמעט באותה צורה של החרב של דראקו, רק שניצבה היה פרק כף ידו של זנב-תולע.

 

הארי הרגיש את עיניו מתרחבות, וירה מבט בדראקו, שנראה די מופתע, אבל נשאר שקט מאד, עיניו ממוקדות על זנב-תולע. "אם אתה רוצה להרוג אותי," הוא אמר במהודק, "אתה יכול לשבור את הקמיע. סלית'רין רוצה אותי חי. לא תהרוג אותי."

 

זנב-תולע משך בכתפיו, מנופף ביד החרב הארוכה שלו, שנצנצה כמו שריון של חרק מתכתי. "הוא רוצה אותך חי," הוא הסכים. "אבל הוא לא אמר משהו שהוא רוצה אותך שלם. תשרת את מטרותיו בדיוק אותו דבר גם אם לא יהיו לך ידיים ורגליים. או ככה הבנתי."

 

דראקו לא נראה מפוחד, רק כועס. "בסדר," הוא אמר. "בוא ותפוס אותי."

 

זנב-תולע זינק לעברו בדיוק כשדראקו הרים את חרבו, ושני הלהבים לחשו יותר מאשר קרקשו כשהם היכו אחד בשני. הארי ראה את עיניו של דראקו מרפרפות עליו במהירות, ראה אותו נותן חיוך בלתי-נראה עגום, כאילו אומר, אל תדאג לזה, לפני שהסתובב בחזרה להילחם.

 

אלוהים ישמור, הארי כעס בתוך עצמו, אני מרגיש כמו ברנש לא יוצלח לגמרי. סיריוס, איפה אתה? ואז, כשצפה, עיניו התרחבו בהפתעה... סיריוס, היית צריך לראות את זה... לא היית מאמין...

 

הארי לפתע זכר את החדר-המפואר באחוזת מאלפוי, על קירותיו מסודרים בשורה כלי-נשק מפחידים, ולוציוס מאלפוי זורק אליו חרב. בוא נבחן את האומץ שלך (דראקו דורמיאנס, פרק שני – ה"מ). הוא שנא להודות בכך, אבל כנראה שהאימון של דראקו בידי לוציוס מניב פירות. דראקו יכל להילחם. הארי ידע מעט מאד על לחימה בחרב, זה לא עניין אותו במיוחד, אבל קווידיץ' נתן לו עין טובה וכישרון, ולדראקו היה כישרון. הוא זז מהר יותר ממה שהארי חשב שיכול לזוז, וככל שהארי יכל לומר, נראה שהיה לו הרבה זמן לעשות את זה.

 

זנב-תולע, די בבירור, לא יכל להילחם, אבל זאת לא נראתה בעיה. יד החרב שלו עשתה את העבודה בשבילו, מזנקת, חותכת, הודפת וקופצת במהירות מסנוורת. זנב-תולע עקב אחרי הוראות החרב כמו צעיר חסר-אונים שצריך לקשור פגוש מכונית. עיניו התרחבו כשהחרב עשתה טלטול רחב ומקיף לכיוון דראקו - - שהוא חסם – ואז כמעט מעד כשהלהב חתכה לכיוון רגליו של דראקו. דראקו קפץ ודילג מעל הלהב, מסתובב לכיוון פניו של זנב-תולע, אוחז בחרב של סלית'רין מולו. "אתה מגוחך," הוא לחש. "ואתה הולך להתעייף ראשון. ואז מה? היד שלך הולכת להתנתק ממך ולרוץ אחרי?"

 

עיניו של זנב-תולע התרחבו כאילו זה לא היה קשור אליו.

 

"בוא נגלה," אמר דראקו, ושיסע לכיוונו בחוזקה בחרב של סלית'רין. זנב-תולע צעק וקפץ אחורה, מדמם מחתך בכתפיו. הוא נראה כאילו הוא מנסה לסגת, אבל החרב לא נתנה לו; היא זינקה קדימה, חותכת לכיוון דראקו במרץ מחודש. דראקו התכופף, אבל לא מספיק מהר לפספס את המכה המלאה, וקצה הלהב של זנב-תולע פתחה חתך עמוק לאורך לחיו. דם טיפטף על חולצתו הלבנה.

 

אתה בסדר? הארי חשב לעברו במהירות. אתה יכול להמשיך?

 

אני יכול להמשיך את זה עוד קצת. הוא לא יכול להילחם, אבל החרב הזאת יכולה. איפה סיריוס?

 

הארי ניסה להרחיק את הייאוש מקולו. אני לא יודע.

 

זנב-תולע הנחית מכה נוספת, הפעם על זרועו של דראקו. היא לא חדרה דרך העור העבה של המעיל, אבל דראקו נראה כועס בכל מקרה. "ממזר," הוא לחש מתחת לנשימתו, וסובב את חרבו מטה בחזקה. זנב-תולע התגלגל הצידה, מפספס את המכה בסנטימטרים. הוא היה מכוסה בזיעה עכשיו, ראשו הקירח מבריק, עיניו הקטנות והשמנות מתבלטות בפחד. הוא נראה כאילו הוא היה מעדיף להיות במקום אחר, אבל הלהב החי לא נתן לו. הארי צפה בתדהמה כשזנב-תולע הוקם על רגליו ונהדף לכיוון דראקו, עיניו המטורפות כמעט נעצמות באימה. דראקו עשה תנועה עם חרבה שנראתה להארי גם מהירה וגם קטנה בצורה שלא תיאמן, וזנב-תולע נזרק אחורנית, מדמם מפרק כף ידו. הם עמדו כמעט בקצה המחצבה עכשיו. תיזהר, הארי חשב לדראקו.

 

אני תמיד נזהר - -

 

מחשבתו של דראקו נשברה כשזנב-תולע זינק עליו שנית, זרועו פרושה. דראקו היכה בלהב והמכה עלתה גבוה ורחבה; זנב-תולע חצי-נפל למטה, קצה הלהב נדחקת ברעש בין שני סלעים. הארי ראה אותו מתרומם עם כתפיו, ולקח לו רגע להבין שלהבו החי של זנב-תולע נתקעה חזק, ושהוא לא יכול לזוז.

 

דראקו הסתובב, ראה מה קרה, והרים את חרבו, הלהב המבריק מנצנץ כמו אור ירח על מראה. זנב-תולע השמיע קול מוזר של אימה; הוא אחז את פרק כף ידו הימני בידו השמאלית, מושך חזק, אבל ללא הועיל.

 

דראקו הרים מבט אל הארי והארי ראה שהוא מאד לבן באור העמום. עיניו שאלו שאלה, והארי ענה עליה, מותיר את מבטו יציב:

 

תגמור איתו.

 

הארי יכל להרגיש את אי הקלות של דראקו כשענה: אתה מתכוון להרוג אותו?

 

כן.

 

אף פעם לא הרגתי אף אחד.

 

לא?

 

הבזק קצר של זעמו של דראקו הבזיק מאחורי עיניו של הארי. תודה על הצבעת האמון, פוטר. לא, לא הרגתי אף אחד אף פעם!

 

מצטער...

 

דראקו הרים את חרבו שנית, וזנב-תולע צרח בקול. הארי ראה את דראקו נרתע ופוסע צעד אחד אחורה, וזנב-תולע, רואה את התנועה שלו, זינק בחזקה על זרועו התפוסה – ובקול תלישה, היא שחררה את עצמה. משוחרר, זנב-תולע מעד אחורה, זורק את זרועותיו –

 

מאלפוי, תיזהר! הארי חשב בחדות – אבל זה היה מאוחר מדי, אחת מידיו הנופלות של זנב-תולע תפסה את דראקו בבטנו. ב"אוווף" מופתע, הוא מעד אחורנית – ואיבד את אחיזתו בקצה הסלע.

 

משותק מהלם וזעזוע, הארי ראה את עיניו של דראקו מתרחבות בהפתעה, ידיו עפות מעלה, החרב נשמטת מידו כשהוא נפל אחורה מחוץ לשדה ראיה.

 

רגע אחר כך, הארי שמע את קול ההתזה כשהוא היכה במים.

 

הוא שמע את קולו של דראקו בראשו. אני לא יודע לשחות, למען השם.

 

הארי התחיל לרוץ. הוא היה מודע בקושי לזנב-תולע, פניו מתעוותים באימה על מה שעשה, מתעתק; היה מודע בקושי שהיו קולות צעדים מאחוריו, מישהו רץ כמעט באותה מהירות כמוהו. הוא היה מודע רק לאור היציב שבאחורי ראשו, שלא היה יציב יותר והחל להבהב כמו להבת נר דועכת.

 

זה לא יכול לקרות.

 

הוא הגיע לקצה המחצבה, הטיל עצמו מטה, והביט במים השחורים השקטים והרגועים. לא היה מראה של שום דבר, של שום חיים, אפילו לא גל על פני השטח.

 

"מאלפוי!" הוא צעק, יודע שזה חסר תועלת, שומע רק דממה. "מאלפוי!" הוא הרים את ראשו אחורה בייאוש, מביט מעלה בכוכבים – "סיריוס, איפה אתה?"

 

 

* * *

 

בחדר השינה באחוזת מאלפוי, הרמיוני לפתע הרגישה את ידו של הארי מתהדקת בעווית על ידה, אצבעותיו מתהדקות סביב פרק כף ידה כל כך חזק שזה כאב. "הארי," היא לחשה, נשענת לעברו, "הארי – "

 

שריריו נמתחו לפתע, גבו מתקשת על המיטה, ידו נחלצת מידה. הרמיוני הצמידה את ידה לפיה. "הארי – מה קורה - ?" היא נפלה לצידו, מנסה לתפוס אותו בכתפיו, אבל הוא נעקר ממנה, חובט בזרועותיו. היא תפסה אחת מידיו, מהדקת אותה בחזקה, והושיטה את ידה האחרת להדוף את שיערו השחור והמיוזע מעיניו. איפה הוא? מה קורה לו? "הכל בסדר, הארי," היא לחשה. "אתה בסדר, שום דבר לא יכול לפגוע בך – "

 

הארי טלטל את ראשו לצדדים, וצעק – הקול הראשון שהיא שמעה אותו משמיע מאז שהכישוף הוטל עליו –

 

"סיריוס, איפה אתה?"

 

הרמיוני הביטה מסביבה בפראות. סיריוס - - אני חייבת למצוא את סיריוס, היא חשבה. אבל אני לא רוצה לעזוב את הארי – היא קמה על רגליה, מפילה את ידו של הארי באי-רצון, והתרחקה מהמיטה, עיניה ממוקדות על הארי. הוא עדיין התעוות כאילו היה לו סיוט. הו, אלוהים, הוא בסדר? שום דבר לא יכול לפגוע בו; לופין אמר ששום דבר לא יכול לפגוע בו ­

 

היא היססה, בוהה בו – ואז היא הרגישה את זה נעלם.

 

זה. ההרגשה הזאת של בור בבטנה, העוגן הקר שהופל פנימה, ההרגשה שהייתה שם כל שניה ודקה ויום מאז שהיא בלעה את השיקוי שזנב-תולע הביא לה.

 

זה נעלם.

 

נעלם.

 

הרמיוני לפתה את בטנה לרגע, לא מעיזה להאמין בזה. זה נעלם, היא חשבה בפראות, הקסם הוסר ממני. ואז, יותר באיטיות. זה נעלם. הקסם הוסר ממני.

 

דראקו....

 

היא נורתה לכיוון דלת החדר, פותחת אותה לרווחה בכל כך הרבה כוח שהיא שמעה את הצירים חורקים, ויצאה לכיוון המסדרון, צורחת בכל ריאותיה, צורחת לסיריוס, אפילו שהיא ידעה, מאחורי צללי הספק, שאם הקסם הוסר ממנה, זה היה מאוחר מדי.