Draco Sinister
פאנפיק פרי עטה של קסנדרה קלייר
תרגום לעברית: נוגה

 


פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13
PG
שיפ: הארי/הרמיוני, ומעט דראקו/הרמיוני

[ה"מ=הערת המתרגמת]

 

פרק 7: קלות מדרדרת

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 

 

 

"שחרר," ג'יני לחשה, ועיניה של הרמיוני נפקחו ברעד. לרגע היא נראתה מסוחררת, העיניים שלה משקפות את הכוכבים ואת אור הירח, ואז היא התיישבה ולפתה את ג'יני. מזועזעת, ג'יני כמעט נפלה, אבל חבקה אותה בחזרה. "זה בסדר, את בסדר," היא אמרה.

 

הרמיוני המשיכה ללפות את זרועה, וג'יני ראתה שהניצנוץ בעיניה לא היה השתקפות שמי הלילה אחרי הכל, אלא דמעות. "הוא הלך?"

 

ג'יני ענתה בהחלטיות. "הוא הלך."

 

הרמיוני שחררה את אחיזתה בזרועה של ג'יני. מספר רגשות חלפו בפניה – תקווה, ייאוש, געגועים, בלבול. הכרת תודה. "אני שמחה שהוא הלך," הרמיוני אמרה בפראות.

 

"נכון," אמרה ג'יני, נעמדת ומושיטה יד למשוך את הרמיוני אחריה. "קדימה, קומי."

 

"אוקי," אמרה הרמיוני, ומשכה באפה. היא הרימה את ידה כדי לקחת את ידה של ג'יני, ושאלה, "הוא אמר משהו? ראית אותו לפני שהוא הלך?"

 

ג'יני נאנחה. "הוא לא בדיוק – "

 

"לא משנה," אמרה הרמיוני במהירות. "עדיף שאני לא אדע."

 

ג'יני כבשה את הדחף לדבר בחדות אל הרמיוני, שהחלה להראות בוכייה שוב. זה היה מוזר, היא חשבה. הרמיוני תמיד הייתה הבוגרת, אבל בו זמנית מוכשרת ומרוסנת מג'יני שתמיד קנאה בה קצת בגלל זה. עכשיו היא התכווצה לשאריות של עצמה הקודם, וג'יני מצאה את עצמה מרגישה פחות מקנאה ויותר מיואשת כיצד תוכל לקבל את הרמיוני הישנה בחזרה. הרמיוני הישנה הייתה יודעת מה לעשות. החדשה רק רצתה לשבת על הקרקע וליילל על דראקו. ג'יני חשבה שאם הרמיוני תאמר עוד דבר אחד על דראקו היא תטלטל אותה עד שהשער שלה יתקרזל כלפי מעלה שוב.

 

היא עזרה להרמיוני לקום על רגליה בדיוק כשהארי ורון פרצו מתוך השיחים לתוך הרחבה. שני הנערים היו חסרי נשימה ומכוסים בעלים וענפים. רון דיבר ראשון. "הרמיוני, את בסדר, שמענו אותך צועקת – "

 

"אני בסדר," אמרה הרמיוני, מסתובבת להביט בהם. "אני בסדר."

 

ג'יני ראתה את הפאניקה שעל פניו של הארי מתחלפת להקלה, וזו התחלפה למשהו אחר – מין סוג של מבט שליו וריקני. היא הביטה בהרמיוני, שלא הביטה בהארי ופספסה את חילופי הרגשות שעל פניו. ואז היא הביטה בחזרה אל הארי. למה דראקו אף פעם לא הביט בי כמו שהארי מביט בה?  היא חשבה לפתע. זה לא הוגן.

 

"איפה מאלפוי?" שאל רון.

 

"הוא הלך," אמרה הרמיוני בקול קטן. "הוא עף מפה."

 

רון קילל, ובעט בגזע של עץ.

הארי טלטל את ראשו. "אני לא יכול להאמין שנתת לו ללכת," הוא אמר, לא מביט בהרמיוני, אבל היה די ברור שהוא מדבר אליה.

 

פניה של הרמיוני קדרו. "אני לא נתתי לו ללכת. הוא שיתק אותי."

 

"אבל הוא עדיין הלך," אמר הארי, מביט בה. "לא?"

 

הרמיוני הביטה בו בחזרה.

 

רון הביט מהארי להרמיוני וגלגל את עיניו. "או, כן, בואו נריב אחד עם השני אשמתו של מי שמאלפוי סוף כל סוף טרח ללכת כמו שהוא רצה כל הזמן ממילא. זה יהיה יצירתי."

 

"חכה," קראה ג'יני בלהט, והסתובבה להרמיוני. "הקמיע – אנחנו יכולים להשתמש בו למצוא אותו!"

 

הרמיוני טלטלה את ראשה. "הוא לקח אותו איתו."

"הוא
לקח אותו?" הדהד רון באי-אמון. "למה? למה לו לעשות דבר מטופש כזה?"

 

"אני חושב שזה די ברור למה הוא לקח אותו," אמר הארי, נשמע עייף. "הוא לא רוצה שתהיה אפשרות שימצאו אותו."

 

ג'יני הרגישה את ליבה מתכווץ. "אבל אנחנו חייבים למצוא אותו," היא אמרה, בקול רועד. "הוא בצרות."

 

"אני חושב שאת מבלבלת בין להיות בצרות או להיות צרות," אמר רון.

 

הארי נראה נואש. "עדיף שנלך לדבר עם סיריוס."

אבל בזמן שהם הגיעו לספריה, סיריוס ולופין נעלמו. נרקיסה, יושבת מאחורי השולחן ונראית מודאגת ומתוחה מאד, הסבירה להם מה קרה לדמבלדור ולפאדג' בדרכם לאחוזה. ההודעה הרשמית ממשרד הקסמים אמרה רק שסוהרסנים חשודים בתקיפה. פאדג' מת; דמבלדור פצוע קשה. משרד הקסמים רמז שלפני שהוא נפל לחוסר ההכרה, דמבלדור ביקש את נוכחותו של סיריוס. "הם התעתקו לקדוש מנגו," אמרה נרקיסה, נראית כאילו היא מנסה להסתיר עד כמה עצובה היא הרגישה. עיניה התרוצצו מפניו של הארי להרמיוני. מאד בשקט, היא שאלה, "איפה דראקו?"

 

הייתה דממה קצרה. ואז הארי אמר, "הוא הלך. אני ממש מצטער. ניסינו ל - - " הוא הפסיק והביט מטה, מסתיר את הבעתו, אבל ג'יני הרגישה כמה אומלל הוא היה. "אני ממש מצטער," הוא אמר שוב.

 

נרקיסה נשכה את שפתה. היא הייתה מאד חיוורת. "כדאי שאני אודיע את זה לסיריוס," היא אמרה, קמה על רגליה וממהרת לאח. היא לקחה מלא היד אבקה מכיסה וזרקה אותה ללהבות, שזהרו לרגע בסגול. ג'יני שמעה אותה אומרת, "בית החולים ע"ש הקדוש מנגו, בבקשה," לפני שהסתובבה לרון ולהארי.הארי שילב את ידיו לרוחב חזהו ונראה אומלל וכעוס בעת ובעונה אחת. רון טפח על גבו בהיסח הדעת.

 

"סיריוס הולך להתרגז באמת," אמר הארי בעגמומיות.

 

"אתה חושב שדראקו יהיה בסדר?" שאלה ג'יני, מושיטה אף היא את ידה לטפוח על זרועו של הארי.

 

הוא הביט בה, והיא ראתה שהוא מנסה לחייך. "אנ'לא יודע, ג'יני," הוא אמר, ונראה כאילו הוא עומד לומר עוד משהו כשעיניו זזו הצידה. ג'יני עקבה אחרי מבטו וראתה משהו מבליח באוויר כשאנטון, אחד מרוחות הרפאים של משפחת מאלפוי (ולמי שלא זוכרת, שתקרא שוב את 'דראקו דורמיאנס' – ה"מ), פוסע בשלווה דרך הקיר הצפוני. הוא ריחף בעדינות לתוך החדר, נהיה מוצק יותר ופחות שקוף-פניני כשעשה כן, ועצר ליד נרקיסה. "מדאם," הוא אמר, "יש אורחים למטה."

 

נרקיסה הסתובבה מהאש והביטה בו בעיניים מבוהלות. "מי הם?"

 

אנטון ניקה את גרונו הפניני, ואמר, "מולי וארתור וויזלי."

 

רון וג'יני הביטו אחד בשני באימה. "אימא ואבא?" גנח רון. "שכחתי שהם באים!"

 

***

מחוץ לחלומות שלו על דרקונים, צ'ארלי וויזלי התעורר לפתע, נורה לישיבה במיטתו בהרגשה של עצבנות מוזרה. מאיפה העצבנות הזאת הגיעה, הוא לא יכל לומר. זה לא היה חרדה שנולדה ממשהו הגיוני, אלא משהו הציק לו, מנקר באחורי מוחו, משהו, הוא ידע, שלא יתן לו מנוחה עד שהוא יבחן אותו.

 

"לעזאזל עם זה," הוא קילל ברכות, והחליק את רגליו לצד מיטתו, מושיט יד לבגדיו שהניח ללבישה ביום למחרת (הרגל שהשתרש בו על ידי אימו המאורגנת-היטב) ולבש אותם בחפזה. ואז הוא חטף את שרביטו מהשולחן ליד מיטתו, מלמל, "לומוס," והדס מחוץ לאוהל.

 

צ'ארלי עקב אחרי אור שרביטו לאורך המחנה, שהיה חשוך ושקט בשעה זו, עבר את אחרוני האוהלים ומחוץ למכלאת הדרקונים. היא הייתה שקטה, אבל רטט חלוש של עצבנות עבר בבטנו של צ'ארלי. דרקונים ישנים בעמידה, עיניהם סגורות, ראשיהם נשענים יחד. והם אמורים לישון בשעה כזאת, סגירת השטח אמורה הייתה לשמור אותם חשוכים ושקטים, אבל במקום זה היה אור חיוור של ברונזה – אור שהשתקף מעיניהם הפקוחות של שמונה או יותר דרקונים שעמדו ערים במרכז המכלאה.

 

צ'ארלי זז קרוב ככל האפשר לקיר של קסמי ההגנה שסגרו את המכלאה, ונעץ מבטו. דרך ההבלחה החלושה, כמו ערפל חמים, הוא יכל לראות לתוך השטח.

 

ליבו התכווץ.

 

היה מישהו בתוך המכלאה.

 

בפה יבש, צ'ארלי גישש אחר שרביטו והחל למלמל בטרוף את הקסם שיגרום לפתיחת ההגנות במידה כזאת שיוכל להזדחל פנימה.

 

"אלוֹהוֹמוֹרָה...פַּארִיֵי טְרַנְסֶה..."

 

הפתח נפער לפניו והוא זרק את עצמו דרכו, מתגלגל, ונעמד על רגליו, מביט סביבו. פיו חש כאילו הוא לעס כותנה וצמר-גפן. זה היה לגמרי נגד החוקים וגם נגל כל רגש ציבורי לתת למישהו להכנס לבד ובלתי מוגן למכלאת דרקונים. דרקונים הם בלתי-ניתנים-לאילוף, מרושעים, ואם ניתנת להם האפשרות, מסוגלים לתקוף בשמחה אפילו את המכשף שמאכיל אותם.

 

ממלמל כישוף הגנה, צ'ארלי החל להתגנב באיטיות לכיוון מרכז המכלאה, זז ברוגע ככל שהחרדה והפחד המוחלט שלו נתנו לו. הוא יכל לראות יותר בברור את הפורץ עכשיו, יכל לראות את קווי המתאר של זרועות ורגליים ושיער בלונדיני-כסוף וחיוור –

 

דראקו.

 

צ'ארלי הצמיד יד לפיו לשמור על עצמו מלקרוא את שמו של דראקו.

 

מה לעזאזל הוא עושה, מנסה לגרום לעצמו להיהרג?

 

למרות הזעזוע שלו, רגליו של צ'ארלי המשיכו לזוז, נושאות אותו קרוב יותר ויותר למרכז של המתחם וקרוב יותר לדראקו. צ'ארלי יכל לראות אותו בברור עכשיו באור הירח הכסוף והבהיר. הוא נראה עומד מאד בשקט במרכז מעגל של דרקונים, שהתנשאו מעליו כמו פסלים נושמים, הקשקשים שלהם שטופים אור כוכבים. הוא הניח את ידיו בכיסי מכנסיו וזז לאחור על עקביו, ראש נטוי אחורנית, מביט מעלה ביצורים הענקיים שהתרוממו מעליו כאילו הם היו לא יותר מיצירה סלעית גבוהה במיוחד ומעניינת מאד.

 

צ'ארלי ינק את נשימתו ודידה לתוך מרכז הדרקונים והתגנב אל דראקו. הוא הושיט את ידו להניחה על כתפו של דראקו, מייחל שהנער לא יצעק בהפתעה.

 

דראקו לא עשה זאת. הוא גם לא קפץ או התבונן בבהלה, רק הסתובב והביט בצ'ארלי בעיניים כהות, רחבות ואדישות. "הי, צ'ארלי," הוא אמר, בטון נורמלי למדי.

 

"הי אתה בעצמך," צ'ארלי קרקר, הושיט יד קדימה ואחז בחזקה בידו של דראקו. משתמש בכוח שבא מהרמת משאות כבדים מדי יום ביומו, הוא גרר את הנער לעברו, תפס אותו מסביב למותניים, והחל מושך אותו אחורנית.

 

להפתעתו, דראקו גילה התנגדות מעטה כשצ'ארלי משך אותו הרחק מהדרקונים, שצפו במבט שנראה כמו עניין אובייקטיבי. הם הגיעו לפער בהגנות שצ'ארלי נדחק דרכו, מושך את דראקו מאחוריו בזרועו. ברגע שהיו בחוץ, הוא נתן לאחיזתו בזרועו של הנער להשתחרר והדף אותו חזק ככל שיכל כנגד העץ הקרוב.

 

עורפו של דראקו היכה בגזע העץ בכוח שנראה מכאיב למדי, אבל לא שינה את הבעתו, רק הניח את ידו השמאלית ושפשף את גרונו. "הי, צ'ארלי," הוא אמר ברוגע.

 

"'הי, צ'ארלי?' מה לעזאזל אתה עושה פה, דראקו? או בוא נתמקד יותר, מה לעזאזל את עושה?"

 

"רציתי לראות את הדרקונים," אמר דראקו, באי-פחד. "רציתי לראות אותם פעם אחרונה."

 

"רצית לראות את הדרקונים? אלוהים הטוב, לא יכולת להמציא משהו טוב יותר? אם רצית לראות את הדרקונים, למה לא עמדת מחוץ להגנות הארורות והסתכלת בהם?"

 

"הם לא היו פוגעים בי," אמר דראקו, עדיין רגוע באופן מוזר. ואז הוא גיחך. "אנ'לא יודע לגביך, בכולופן."

 

"הם לא היו פוגעים בך? אתה בסך הכל קופסת ארוחת-צהריים מהלכת בשבילם, ילד טיפש. אתה כמו כריך על רגליים. אלוהים, אלולא קמתי משינה, הייתי חובט בך בעצמי עד שהיית הופך לדייסה על שניסית דבר כזה. מזלך שאני עייף מדי."

 

דראקו שלח לו חיוך מלאכי. "הם נראו כאילו הם עומדים לפגוע בי?"

 

צ'ארלי בהה בדראקו, לא ממש רוצה לענות לזה. הוא נראה שונה, הוא חשב לפתע. פיסית הוא היה אותו הדבר כמובן, אבל היה משהו – כמו אור בתוכו שהודלק, משהו שבער דרך עורו כמו אור-מנורה דרך אהיל. האוויר סביבו נראה כאילו הוא נשבר בחשמל חבוי. "אר," אמר צ'ארלי, מרגיש לפתע יותר דאוג, "דראקו, אתה מרגיש טוב?"

חיוכו של דראקו לא השתנה. "אני מרגיש
טוב," הוא אמר, מוציא את ידיו מכסאו ומביט בהם כאילו הם היו חפצים חייזריים משונים. "אני מרגיש כאילו אני יכול לעשות הכל. הכל מכל בכל. אני נראה שונה?"

"לא," אמר צ'ארלי בהחלטיות. "אתה נראה עייף, ככה
אתה נראה. אתה נראה גמור. מתי הייתה הפעם האחרונה שישנת?"

 

"שינה?" אמר דראקו, ועכשיו הייתה נימה קלושה של חרדה בקולו. "שנת לילה הגונה, הו לא הייתה לי כזאת אחת כבר יובלות. אולי שבועיים."

 

צ'ארלי נאנח. "מה שאתה צריך, נערי, זה שינה טובה. יש לך את הספה באוהל שלי, ואני אתן לך כמה שמיכות, ואז נשלח ינשוף לסיריוס בבוקר – "

 

"לא," שיסע אותו דראקו בחדות, חיוכו נעלם לפתע.

 

"לא מה?"

 

"לא, אני לא צריך לישון על הספה שלך. שינה זה הדבר האחרון שאני צריך. אני לא רוצה לחלום – אני לא יכול לחלום. עוד אחד כזה ואבדנו."

 

צ'ארלי מצמץ בהפתעה. "עוד מה אחד?"

 

"עוד חלום אחד." דראקו התחיל ללכת מהמתחם, לכיוון העצים. "אתה לא תבין."

 

"בוא הנה," אמר צ'ארלי, מושיט יד ותופס בשרוולו של דראקו, מסובב אותו כך שהם עמדו פנים-אל-מול-פנים. "איזה כדורים לקחת? כחול, אדום או ירוק? הו, או שלקחת את העגול השחור שנראה כמו סוג של שוש (סוג של צמח, אני מניחה – ה"מ)? ג'ורג' לקח אחד מאלה ועבר שבוע חושב שהוא אופנוע."

 

"אני לא חושב שאני אופנוע," אמר דראקו בכעס. "תראה, אולי פשוט תעזוב את המעיל שלי? אני בסדר גמור."

 

"אתה לא בסדר," אמר צ'ארלי בהחלטיות, למרות שהוא עזב את זרועו של דראקו. "אתה רק כמעט גרמת לעצמך להיהרג. וזה המעיל שלי."

 

"הו, מה, אתה רוצה אותו בחזרה?"

 

"לא, אני לא רוצה אותו בחזרה. אני רוצה שאתה תפסיק להתנהג כמו טיפש מוחלט ותבוא איתי לאוהל כדי לישון קצת. ותאכל משהו. ואולי תתן לבטן שלך להירגע. אתה לא נראה טוב."

 

"אבל אני מרגיש טוב," אמר דראקו, פוקח את עיניו השחורות-כסופות לרווחה. "אני מרגיש נהדר. אני מרגיש כאילו אני יכול לעשות הכל. אני יכול לעוף, אני יכול לרכב על דרקון, אני יכול – " הוא הפסיק והביט בצ'ארלי בתשומת לב. "מה אתה היית עושה אם מישהו היה מציע לך כוחות שיוכלו לגרום לך לשלוט בכל עולם הקסמים?"

 

"הייתי אומר ששליטה בעולם הקסמים היא לא כל מה שחשוב," אמר צ'ארלי בעדינות. "שעות ארוכות, לנופף לאנשים כל הזמן, להיות הבוס של עצמך כל הזמן..."

 

"ועכשיו לעג."

 

"אני לא לועג לך," אמר צ'ארלי בעדינות. "אני דואג לך. מנסה להאכיל את עצמך לדרקונים, שואל שאלות מטורפות, אני יודע שעברת הרבה לאחרונה אבל – "

 

"אתה לא יודע. אפילו אני לא יודע. אני לא יכול להאמין. אני אפילו מבולבל בקשר לזה. בקשר למה להיות מבולבל? מצד אחד, מוות בטוח. מצד שני, כוח וחיים נצחיים ושכל משאלותי יתגשמו. יכולתי להיות צעיר ויפה לנצח. לא כל אחד יכול לומר את זה." הוא הביט בצ'ארלי והניע בראשו. "אני שונא את הארי. הכל באשמתו."

 

"עם מה לעזאזל זה קשור להארי?" אמר צ'ארלי בכעס. "אוקי, זה מספיק." הוא הושיט ותפס בפרק כף ידו של דראקו, מתכוון למשוך את הנער מהמטאטא שלו – ומשך אותה בנשימה עצורה. בלי לחשוב, הוא קרא, "מה קרה לך?"

 

ראשו של דראקו הורם, ועיניו הוצרו.

 

צ'ארלי יכל להרגיש את מרוצת הדם שוטף בתוך פרק כף היד שהוא החזיק, דם קר תחת עור קר עוד יותר – מישהו עם טמפרטורת גוף כל כך קרה חייב להיות מת, הוא חשב.

 

דראקו הביט בו, ועיניו הראו חרדה והפתעה. "הכאבתי לך?"

 

"אתה כולך קפוא," אמר צ'ארלי. "כמו קרח... אתה חולה?"

 

"זה קורה מהר," אמר דראקו. "לא?"

 

צ'ארלי רק בהה בו.

 

"אני צריך ללכת," אמר דראקו, מושך בחזרה את פרק כף ידו. צ'ארלי הניח לו. "אל תספר לאף אחד שהייתי פה."

"דראקו," אמר צ'ארלי, מנסה להשמע סבלני, "אני לא יכול לעשות את זה. כמעט הרגת את עצמך הלילה, אתה קולט?"

 

דראקו הביט בצ'ארלי, אור הירח מתיז ניצוצות לבנים קרים מעיניו. הוא אמר, "אל תאלץ אותי לגרום לך שתשכח שאי-פעם ראית אותי."

 

צ'ארלי מצמץ. "אני מתכוון באמת," הוא אמר לאט, לא ממש בטוח שהוא מתכוון לזה, אבל רוצה להתכוון לזה, "שאתה לא הולך."

 

"אתה יודע שאני יכול," אמר דראקו, כאילו צ'ארלי לא דיבר. "תבטיח לי."

 

"אני – " צ'ארלי ניקה את גרונו, מרגיש לפתע מבולבל ודואג. "מה גורם לך לחשוב שאני אקיים את ההבטחה שלי?"

 

"אתה וויזלי," אמר דראקו, מטפס על אש-המחץ שלו. "אתם לא משקרים."

 

"בסדר," אמר צ'ארלי. "אני מבטיח. בתנאי אחד."

 

"מה?"

 

"תן לי להביא לך אוכל ושתחליף בגדים לפחות."

 

דראקו הביט בו בריקנות לרגע לפני שהנהן. צ'ארלי החל ללכת לכיוון האוהל שלו, מוחו דוהר מהר יותר מרגליו. משהו מאד מוזר הולך פה, הוא חשב, כשהוא צרר יחד במהירות חבילה של אוכל וכמה בגדים – כמה ג'ינסים וערימה של סווצ'רים, הנער היה לגמרי קפוא. אבל עכשיו יוני, אמר קול באחורי ראשו. למה הוא כל כך קר?

 

הוא היה די בטוח שדראקו כבר נעלם בזמן שהוא נעדר, אבל הוא עדיין היה שם, תערובת מוזנחת, מוזרה ושקטה של ביגוד כהה וחיוור ושיער לא מסודר שישב בבסיס העץ, מחזיק את אש-המחץ שלו מול חיקו כאילו זה היה נשק.

 

צ'ארלי עצר והביט בו. "דראקו," הוא אמר. "איפה החרב? סיריוס לקח אותה?"

 

"מסרתי אותה," אמר דראקו, נעמד ומבזיק לצ'ארלי חיוך שיגרום לו לסיוטים במשך השנים הבאות. "זה יחזור אלי. זה איתי עכשיו, אפילו כשזה לא איתי." בהצהרה אבסורדית זו הוא הושיט ידו לערימת הבגדים והמזון ולקח אותה מידיו הנענות של צ'ארלי.

 

"תיזהר," אמר צ'ארלי, מודע עד כמה זה לא מספיק. "תחזור אם תצטרך – "

 

"תודה, צ'ארלי," דראקו שיסע אותו, עלה על אש-המחץ שלו, ועף משם.

 

צ'ארלי הצטער ולא הצטער לראות אותו הולך.

 

***

לופין עקב אחרי סיריוס במורד המסדרונות הצפופים בבית החולים על שם הקדוש מנגו למחלות ופציעות קוסמים. כשהם התעתקו לחדר שבו נאמר להם שדמבלדור אמור היה להיות, הם ראו קהל של אנשים מכונס שם. עיתונאים – לופין זיהה את הגלימה הצהובה-בננה והמשקפיים המנצנצות של ריטה סקיטר – רופאים ועובדי משרד הקסמים שהיו חצי-היסטריים והתרוצצו שם כמו נמלים.

 

סיריוס ולופין פלסו את דרכם דרך המון האנשים, רק כדי להעצר בדלת על ידי חובש-כושף לבן גלימה שהרכיב משקפיים והבעה מוטרדת. הוא הניח יד לחסום את התקדמותם. "האזור הזה מחוץ לתחום."

 

סיריוס שילב את זרועותיו לרוחב חזהו ונעץ בו מבט חודר. "ומי אתה?"

 

החובש-כושף נראה פגוע. "אני ד"ר סימון בְּרַנְפוֹרְד. אני אחראי על הקומה הזאת, והחדר הזה הוא מחוץ לתחום לכולם חוץ מ – "

 

"אני סיריוס בלק," שיסע אותו סיריוס. "נשלחתי. על ידי משרד הקסמים."

 

"אתה סיריוס בלק?" החובש-כושף הנמיך את זרועו, מעיף מבט אלכסוני בסיריוס. היה זמן בו פניו של סיריוס היו מוכרים בכל עולם וקהילות הקוסמים, אבל כמובן הם נראו שונים עכשיו. "עדיף שתיכנס," הוא אמר. "מחכים לך."

 

סיריוס עמד לומר משהו גס כשלופין התערב בחופזה. "תודה," הוא אמר לרופא, שהנהן בראשו בתגובה ובמהירות פתח את הדלת, מחווה לסיריוס להיכנס. ד"ר בְּרַנְפוֹרְד פסע אחריו, ולופין עקב אחריהם.

 

הם מצאו את עצמם בתוך פרוזדור צר עם דלת יחידה שמובילה ממנה. "יש שני דברים שאני צריך לומר לך," אמר הרופא, מסתובב לראות את פניהם של סיריוס ולופין. "אחד זה שאשתך שלחה מסר למנהלית שלנו ושאני אמסור לך את זה." הוא הביט בספקנות אל סיריוס, שלא טרח לתקן אותו בקשר לנרקיסה, רק הרים גבה. "היא אמרה שדראקו נעלם ושהם לא יודעים איפה למצוא אותו. אני מניח שזה אומר לך משהו?"

 

"כן," אמר סיריוס, מעט בקצרה, והחליף מבט חטוף עם לופין. "זה אומר לי משהו."

 

"הדבר השני," המשיך החובש-כושף, "זה שפרופסור דמבלדור במצב שמה שאנחנו קוראים לו 'קיפאון קסום'. רק כמות מוגבלת ומוסכמת מראש של קסמים מאושרת בנוכחותו. בבקשה שמרו את שרביטיכם בכיסים שלכם. מובן?"

 

לופין וסיריוס הנהנו בהסכמה שבשתיקה, ועקבו אחרי ד"ר בְּרַנְפוֹרְד לאורך דלת יחידה וחדר-בית-חולים בינוני בגודלו בעל קירות אבן מקורצפים עד לובן. הקישוט המרכזי של החדר הייתה מיטה גדולה שבתוכה שכב אלבוס דמבלדור, כיסוי מיטה לבן משוך על חזהו, עיניו עצומות. ליבו של לופין התכווץ לראות כמה זקן וחסר-אונים הוא נראה. סיריוס עמד בצד המיטה, ידיו מכונסות יחד, פניו חסרות-ארשת. הרופא, אוחז בדו"ח שלו ונראה מאד לא שמח, עמד לצד סיריוס.

 

לופין התקרב למרכז החדר, הגידים לאורך עמוד-השדרה שלו מתחדדים. ההילה של קסם אפל, חלושה אבל ממשית, נתלתה מעל המיטה והאיש השברירי למראה ששכב שם. לופין הביט ברופא. "הוא עומד למות?"

 

"אנחנו לא יודעים. הוא לא מת עכשיו. לא בדיוק. הוא בקיפאון. הסימנים החיוניים שלו יציבים, אבל הוא לא יכול להתעורר, או להגיב לתמריצ-  "

 

"מה קרה לו?" שיסע אותו סיריוס, לא מסיר את עיניו מדמבלדור. "המכתב אמר שזה סוהרסנים. אבל דמבלדור יכול להתמודד עם סוהרסנים. זה היה משהו אחר?"

 

"הערה שנונה, בלק," הגיע קול סרקסטי מהדלת.

 

לופין וסיריוס הסתובבו, לופין בתדהמה וסיריוס באימה.

 

זה היה סוורוס סנייפ.

 

הוא לא השתנה מהפעם האחרונה שלופין ראה אותו, לפני שלוש שנים עכשיו, בצריף המצווח בהוגסמיד. אותם פנים צהבהבים, נשלטים על ידי עיניים מוסתרות והבעה חמוצה. הוא לבש גלימות שחורות ומעומלנות, הזרוע השמאלית מלופפת בבד הירוק שסימן אותו כראש בית סלית'רין, ידו הימנית מלופפת בבד צהוב שהראה שהוא היה בעניינים של משרד הקסמים. לופין ראה את עיניו של סיריוס מרפרפות על ידו של סנייפ וידע שהוא הבחין בזה אף הוא.

 

"פרופסור סנייפ," אמר החובש-כושף, נשמע כמי שהוקל לו.

 

סנייפ נע בחרישיות ועבר אותם בלי לחונן אותם במבט, התיישב על אחד הכסאות לצד מיטתו של דמבלדור, והחל להוציא דברים מכיסי גלימותיו – לופין ראה בחטף עלי ומכתש, שקית של מה שיכל להיות שריונות-חיפושית, וסוג של בקבוק.

 

סיריוס מיד התיישב על כיסא אחר, והביט באדון השיקויים. "מה אתה עושה פה, סנייפ?"

 

"ענייני המשרד, כמובן." סנייפ הביט בסיריוס ברשעות  חלקלקה. "השאלה היא, מה אתה עושה פה?"

 

"המשרד ביקש אותי, גם כן," נשף סיריוס. "דמבלדור היה בדרכו לראות אותי כשהוא הותקף. אני מאמין שהם חשבו שאני אוכל לשפוך אור על המצב."

 

סנייפ העיף מבט ברופא, שהנהן בראשו.

 

"אולי אף אחד לא אמר לי," אמר סנייפ, שהתחיל לעשות משהו עם העלי והמכתש שלופין לא יכל בדיוק לומר מה; מחוותיו של סנייפ היו מוסתרות על ידי השרוולים הרחבים של גלימותיו. "דמבלדור סידר עם המשרד שנה שעברה שאם משהו לא טוב יקרה לו, אני אדאג לחקירה ולפרטים. הוא נתן לי הוראות מדויקות, שאחריהם אני עוקב." הוא נתן להם חיוך דק. "אני מאמין שאתה לא הולך לבטל את המילה שלו בעניין הזה?"

 

"מה קרה לפאדג' ולדמבלדור?" שאל לופין, מנסה להחביא את החשד ושנאה שבקולו. "שמענו שסוהרסנים – "

 

"פאדג' מת; אתם יודעים את זה, כמובן. הם בתהליכים של בחירת שר קסמים חדש כל זמן שאנחנו מדברים. וזה לא היה סוהרסנים," סנייפ הוסיף, פיו מתעקל באלימות מטה. "או ליתר דיוק, לא רק סוהרסנים. הם הותקפו על ידי מה שנראה סוהרסנים, אבל המשרד מאמין שזה היה אשליה קוסמית, כישוף. זה נראה כמו עבודה של קוסם אפל רב עוצמה – בעל כוח אפילו יותר מוולדמורט."

 

"אז מי זה היה?" סיריוס התפרץ. לופין יכל לראות את הטיקים העצבניים שפעמו ליד עינו של סיריוס שתמיד הופיעו כשהוא היה מעוצבן, ושהוא מרסן את עצמו בכוח כדי לא לקפוץ לצד השני של המיטה ולהוציא את התשובות בכוח פיזי מפיו של סנייפ.

 

"אנחנו לא יודעים," אמר סנייפ. "לכן אני פה כדי למצוא את התשובה."

 

"להוציא אותה ממי?"

 

"מדמבלדור," אמר סנייפ בשקט.

 

"אבל הוא – " סיריוס החווה בידו לכיוונו הכללי של דמבלדור, בלע את רוקו בחוזקה, ואמר, "הוא בקיפאון. לא מגיב."

 

סנייפ העיף בסיריוס מבט מוסתר. "אולי אם לא היית תמיד מתפלח משיעורי שיקויים," הוא אמר בקור, "היה לך רעיון טוב למה באתי לפה."

 

עינו השמאלית של סיריוס קיפצה שוב, יותר באלימות הפעם. "אדיוט טיפש ושחצן," הוא התפרץ, נועץ מבט זועם בסנייפ.

 

"אני מעדיף שתפסיק עם השמות," אמר סנייפ, מביט בו בחזרה. "זה ללא טעם."

 

"ואני מעדיף שתחנק למוות בגן זרנוקים, אבל לא תמיד אנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים, לא?" אמר סיריוס, מתעלם ממבטיו המכניעים של לופין.

 

"סיריוס, זה לא הזמן," אמר לופין בשקט.

"הו, סתום, ירחוני," התפרץ סיריוס, מצר את עיניו בכעס.

 

"ירחוני?" גבתו של סנייפ נורתה מעלה. "אתם שניכם עדיין קוראים אחד לשני באותם כינויי ילדות מטופשים? כמה מתוק, בדרך עצובה ופרימיטיווית במיוחד."

 

לופין פסע במהירות לצד סיריוס והניח יד תקיפה על כתפו של חברו. זה היה חלק כדי להראות תמיכה וחלק כדי להזכיר לסיריוס שאם יש צורך, לופין יכול לאחוז אותו מטה ולהכריח אותו לא לקפוץ על סנייפ. בשנה החמישית שלהם בבית-הספר, לופין נאלץ פעם לזרוק את סיריוס לאורך חדר המועדון של גריפינדור. היה קל אפילו לחבריו לשכוח עד כמה חזק הוא היה באמת. "פרופסור סנייפ," אמר לופין ברוגע. "אנחנו כולנו פה לשם אותה מטרה. בואו ננסה לא להעביר את הנושא לפסים אישיים."

 

סנייפ התעלם ממנו, עסוק בלסיים את מה-שלא-עשה עם העלי והמכתש. הוא הסתובב עכשיו, אוחז בידו אחת בקבוקון חצי מלא בנוזל, ובשניה שקיק שקופה של אבקה שחרחרה. הוא המשיך לשפוך את האבקה לתוך הנוזל, טלטל את הבקבוק מספר פעמים, והביט מעלה. "בסדר גמור, לופין – " הוא התחיל –

 

ושוסע על ידי נחשול רעש פתאומי מהמסדרון שמחוץ לחדר. לופין, ששמיעתו הייתה רגישה, יכל להבחין שערבוביה של קולות מדברים ביחד.

 

"הכתבים," אמר סיריוס בתמציתיות.

 

"אני אלך לראות מה הולך שם," אמר הרופא, שנראה כאילו הוקל לו לברוח מסנייפ וסיריוס לרגע. הוא נמלט החוצה, עדיין מהדק את הדו"ח שלו.

 

סנייפ לא הבחין בעזיבתו. הוא גלגל את שרווליו הרחבים לאחור, והתכופף לכיוון דמבלדור, מחזיק את הבקבוקון. הוא נשען מעליו והניח יד אחת על כתפו של דמבלדור – מחווה מסקרנת בעדינותה, חשב לופין – ואז החל לשפוך את התכולה שבתוך הבקבוק לתוך פיו הלא נענה של דמבלדור.

 

כתפו של סיריוס קפצה מתחת לאחיזתו של לופין. "מה אתה עושה?"

 

סנייפ התיישר, אוחז את הבקבוק הריק עכשיו והביט בדמבלדור הרפוי בעיניים נוצצות ורחבות. "רק חכה."

 

לופין הביט. לרגע, לא היה דבר – ואז הוא ראה שהמתח בכתפיו של סנייפ מתרפה, שמע שסיריוס שלצידו פולט קריאה קטנה של תדהמה. כי גופו של דמבלדור החל לזוז, ידיו התכווצו לאגרופים, גבו התקמר. נוצת עשן אפורה לפתע פרצה מתוך חזהו והתרוממה מעלה, מותירה חוטים של אבק כסוף. במקום להתפזר, העשן החל להתמזג ולהתקשות. זה התחיל לפסל את עצמו לצורה. לופין ראה צורת עיניים, פה, שער כסוף גולש, זוג משקפיים חצי-שקופות. הצורה הרוחית (רוח רפאים – ה"מ) של ראשו של דמבלדור, כתפיו. זה הסתובב באיטיות להביט בהם, ולופין, חסר מילים מתדהמה, ראה את הפה החצי-ערפילי מחייך.

 

"סוורוס," אמר דמבלדור, מביט מטה לעברו. "סיריוס. ורמוס. כולכם פה."

 

סנייפ העיף מבט חטוף בהבעותיהם המזועזעות-מופתעות של סיריוס ולופין, וחיוך חלוש הבזיק בזווית פיו. "אנחנו פה, המנהל. אבל אין לנו הרבה זמן."

 

דמבלדור הטה את ראשו. "אז בואו נתחיל."

 

***

נרקיסה הניחה יד על פיה. "ההורים שלכם," היא אמרה, מסתובבת אל רון וג'יני, ששניהם נראו כאילו הוכו על ידי מכת ברק. הרמיוני יכלה להישבע ששערו של רון עמד באוויר מהמתח. "אימא ואבא?" נשמה ג'יני, נראית מפוחדת ומזועזעת. "הו, אני מתערבת שהם הולכים להרוג אותנו."

 

אנטון הרוח נראה מודאג.

 

"לא יהיו פה הריגות," אמרה נרקיסה במהירות, והחוותה תנועת גירוש לכיוון אנטון. "אנטון, לך תאמר להם שאנחנו בדרך. רון וג'יני, בואו איתי. הארי והרמיוני, חכו פה."

 

"לא," אמר הארי במהירות. "אני בא א –"

 

"אתה נשאר פה," אמרה נרקיסה, הקול שלה כמו מתכת קרה. נראית רודנית מאד, היא הניפה מסביבה את גלימותיה, והחלה ללכת לאורך החדר, מגרשת את רון וג'יני לפניה כמו ברווזונים. כשהיא עברה לפני הרמיוני, היא הוציאה יד משרוולה הרחב ודחפה משהו לאחיזתה של הרמיוני. הרמיוני הביטה מעלה בהפתעה מהירה, ראתה את נרקיסה מחייכת חצי-חיוך, ואז היא והוויזלים נעלמו והרמיוני נשארה לבד בחדר עם הארי (או, או – ה"מ).

 

היא הביטה בו וראתה שהוא עומד עם יד אחת על השולחן. הוא נראה בוחן בזהירות את אחד הספרים שהיא ורון קראו מוקדם יותר, למרות שהיא שמה לב שהוא מחזיק אותו הפוך. לא בטוחה אם היא מסוגלת לדבר אליו או לא, היא העיפה מבט בחפץ שנרקיסה הניחה בידה.

 

זה היה המכתב מסנייפ.

 

הרמיוני התיישבה במהירות על כיסא-זרוע קרוב והביטה בו. הוא היה מגולגל לנייר כבד בצבע קרם, קשור בבד כסוף וירוק. "הארי," היא קרקרה, והחזיקה אותו מעלה כדי שיוכל לראות אותו. "זה מכתב מסנייפ – לגבי השיקוי."

 

הארי הניח את הספר מטה בנקישה אבל לא זז. "אז תפתחי אותו," הוא אמר, חסר-מבע.

 

באיטיות, היא התירה את הסרט, מיישרת את העמוד המלא בכתב ידו העקום והמוכר של סנייפ. היא קראה אותו פעם אחת, ואז שוב, בעיניים רחבות.

 

ואז היא הושיטה אותו להארי.

 

הוא הגיע מאחורי השולחן באיטיות וחטף אותו מידה, ואז נסג למרחק של כמה מטרים ממנה ופתח אותו וקרא אותו. היא צפתה בעיניו המרפרפות על הנייר, יודעת מה הוא הולך לקרוא שם:

 

מר מאלפוי –

 

התרשמתי מכך שבחרת לבלות את חופשת הקיץ שלך בחקירת שיקויים מטשטשים ושיקויי-הנגד שלהם. למרות זאת, אני מציע לך לבחור בשיקוי אחר כדי לעשות עליו מחקר ועבודה. זיהיתי את השיקוי שבשאלה ששאלת מתוך התאור שלך, למרות שאיני יודע היכן נתקלת בהתייחסות לו. זה מתכון מאד ישן ולא חוקי; מצאתי התייחסות אליו באחד מספרי והוא נקרא שיקוי אימפריוס, או לחילופין קסם אומניה ווינסיט – מהמילה הלטינית שאהבה כובשת הכל.

 

בקשר לשיקויי-נגד או קסמי-נגד אין שום דבר חוץ ממוות של המושפע או המשפיע. לכן עצתי לך שתמצא שיקוי אחד לעבודה. צור עימי קשר אם תרצה עזרה ברשימת שיקויים.

 

בלבביות,

 

פרופסור סוורוס סנייפ.

 

הארי סיים לקרוא בשקט, הרים את ראשו, ומצמץ. "אז זהו זה," הוא אמר בקול חסר גוון.

 

במחווה אלימה ולא אופיינית, הוא מעך את הנייר וזרק אותו לאח הריקה. ואז הוא הסתובב. היא יכלה לראות את המתח בכתפיו כשהלך לאורך החדר ועצר מול כוננית ספרים – לא כי הוא רצה להיות שם אלא כי זה היה המקום שעצר את התקדמותו לאורך החדר.

 

הוא עמד מוסתר על ידי חלון מוכתם-זכוכית, שזרק דוגמה מפוארת של ריבועים כחולים וירוקים על פניו וחולצתו הלבנה. הוא הביט מעלה והסתכל עליה והיא יכלה לראות את העצב בפניו – הארי, שתמיד היה אדם עליז מטבעו.

 

זאת אשמתי, היא חשבה בכעס.

 

הרמיוני קמה על רגליה, למרות שלא התקדמה אל הארי. "זה לא הסוף," היא אמרה, קולה נשמע קטן באוזניה. "הארי, רק בגלל שסנייפ אמר שאין שום דרך לבטל את זה, זה לא אומר שזאת האמת. הוא רק אומר מה שהוא יודע, והוא לא יודע הכל. אני בטוחה שיש דרך. חייבת להיות אחת."

 

"לא לכל בעיה יש פיתרון, הרמיוני," הוא אמר, קולו השקט מערער את הכעס בקולו. "אני יודע שקשה לך להאמין בזה."

 

"אני לא רואה סיבה להאמין לזה. אני לא רואה פואנטה בלהיכנע."

 

אבל הארי לא נראה כמי שמאזין. הוא הביט בנקודה לא ברורה מעל לראשה. " אני מתגעגע אלייך," הוא אמר, מתכוון לכלום. "אני מתגעגע אלייך ועברו רק כמה שעות. אני ממשיך לחשוב, כמה אני אתגעגע אלייך מחר, ומחרתיים, וביום שאחר כך? בגלל שאני לא חושב שזה הולך להשתפר. אני חושב שיש דברים שלא משתפרים וזה אחד מהם."

 

"הארי – " היא התחילה, מביטה בו.

 

הוא הושיט את ידו כדי לבלום אותה. "אל תרעי את המצב."

 

"לפחות תן לי להסביר," היא אמרה, כל כך מהר שהמילים כמעט התערבבו אחת בשניה. "תן לי להסביר ולהתנצל וזה הדבר האחרון שאני אבקש ממך, אני נשבעת."

 

"אני לא רוצה התנצלות. אני רוצה לדעת."

 

"אני אספר לך כל מה שתרצה לדעת," היא אמרה, והתכוונה לכך.

 

"למה את טורחת להעמיד פנים?" הוא כמעט צעק. "כשראיתי אותך – מחוץ למצודה – הפעם הראשונה שהעמדת פנים היה שאת שמחה לראות אותי? למה לטרוח? מה הקטע? אני יכול להבין שלא סיפרת לי את האמת על השיקוי. אבל למה הצגת? נישקתי אותך ולא רק אני נישקתי אותך. נישקת אותי בחזרה. לא יכולתי אפילו לראות – " הוא הפסיק, והביט הצידה שוב. "לא יכולתי לראות שום הבדל."

 

הרמיוני בהתה בו בתדהמה. כמובן, היא חשבה, הוא לא יודע ­

 

"אתה חושב שהשיקוי גורם לי לא לאהוב אותך יותר?" היא אמרה.

 

הוא לא ענה, רק המשיך לא להביט בה.

 

"הארי, זה הדבר האחרון שזה עשה. הרגשות שלי אליך לא השתנו בכלל, ואם לא הייתי אוהבת אותך לא הייתי משקרת לך – אני יודעת שזה נשמע טפשי אבל זו האמת. אני לא יכולה לעמוד במחשבה של פגיעה בך – "

 

היא הפסיקה, יודעת איך היא נשמעת – המילים הנכונות ברחו לה, כמו הרבה דברים שנמלטו ממנה לאחרונה. היא ידעה שזה השפעת השיקוי – שזה לא נתן לה רגשות שהיא לא רצתה, אבל התנקזו ממנה הרבה יכולות שיכלו להלחם ברגשות האלו – רצון, בהירות, דבקות במטרה. זה היה הדרגתי, אבל זה קרה; היא יכלה לחוש בזה.

 

"אני לא משקרת," היא לחשה, אבל הבעתו של הארי לא השתנתה, והיא חשבה בייאוש: הוא לעולם לא יאמין למה שאני אומר לו, לא עכשיו, לא אחרי מה שקרה, ולמה שהוא יאמין?

 

"הארי, בוא לפה," היא אמרה.

 

לבסוף, הוא הביט בה, וכשהיא ראתה את ההבעה שעל פניו, היא כמעט ייחלה שהוא לא היה עושה את זה.

 

"בוא לפה," היא אמרה שוב. "בבקשה."

 

נע באי רצון, הוא חצה את החדר ועמד לפניה, מלא בוז. סנטרו היה יציב, עיניו הירוקות בלתי-קריאות. היא הושיטה את ידה ותפסה בפרק כף ידו הימנית והרימה אותה מעלה, ממקמת אותה מול חזה מעל ליבה. "אני צריכה שתאמין לי," היא אמרה. "תעשה מה שאתה צריך לעשות."

 

לרגע, הוא נראה לא מבין. ואז ההבנה שטפה את פניו ועיניו התרחבו כשהוא נסג אחורנית, מנסה למשוך את ידו מאחיזתה.

 

אבל הרמיוני החזיקה בה בחוזקה. "בבקשה," היא אמרה. "או שאני אעשה את זה בעצמי."

 

הוא הרים את עיניו עד שהם פגשו את שלה, והיא ראתה משהו מתפורר מאחורי עיניו, החלטיות זמנית שהונעה בסקרנות ובצורך לדעת את האמת.

 

"ווריטאס," הוא אמר.

 

היא הרגישה התפוצצות עדינה בתוך חזה, וינקה את נשימתה. זה כאב, אבל לא גרוע כמו שהיא חשבה, זוכרת את הייסורים שהיו בעיניו של דראקו כשהיא הטילה עליו את הקסם (דראקו דורמיאנס, פרק רביעי – ה"מ). אבל אז, הוא נלחם בזה, והיא לא נלחמה בזה. היא סגרה את עיניה, לוחצת את עצמה כנגד השולחן, נותנת לכאב לזרום דרכה כמו חוטי כסף.

 

"תשאל אותי, הארי," היא אמרה.

 

היא שמעה את ההיסוס בקולו. "את אוהבת אותי?"

 

היא פקחה את עיניה. "כן."

 

היא ראתה שמעט מהמתח עוזב את כתפיו, למרות שהשאלות לא עזבו את עיניו.

 

"תשאל אותי אם אני מאוהבת בך," היא אמרה.

 

"את מאוהבת בי?"

 

"כן. לגמרי."

 

הוא הביט מטה במהירות, מחביא את הבעתו. "אז בסדר," הוא אמר, בקול קצת מכווץ, וניקה את גרונו. "את מאוהבת במאלפוי?"

 

הרמיוני תפסה את קצה השולחן בידיה. "כן."

 

הוא לא נרתע או שינה את הבעתו, אבל זה לא היה משהו שהוא לא ידע. "אבל זה לא אותו הדבר?"

 

"לא. זה שונה. זה לא אמיתי. אני יכולה לומר את זה. אני לא יכולה לומר שאני לא מרגישה את זה."

 

"את באמת חושבת שיש קסם-נגד?"

 

"כן," היא אמרה, שומעת את קולה בהפתעה מסויימת. "כן, אני באמת חושבת שיש כזה דבר."

 

הארי פסע צעד קרוב יותר אליה, לא מזיז את ידו ממקומו מול ליבה. היא יכלה לראות את עצמה משתקפת באישוני עיניו, לראות את הצללים הממושכים שם. "תשאל אותי משהו אחר," היא אמרה, נואשת למצוא משהו שירגיע אותו לגמרי. "תשאל כל דבר, לא אכפת לי."

 

הארי כופף את ראשו. היא יכלה כמעט להישבע שהיא ראתה אותו מחייך בקצרה –

 

"כל דבר?" הוא שאל.

 

היא הנהנה.

"הגלימות החדשות שסיריוס הביא לי לא גורמות לי להראות כמו ילדה?"

 

"מה?" זו הייתה השאלה האחרונה שהרמיוני צפתה ממנו לשאול, אבל הקסם הרי לא מבחין בין אמיתויות חשובות ולא חשובות. "לא. אתה נראה ממש חמוד בהם," היא אמרה, וכמעט חייכה למשמע המילים שיצאו מפיה. "רואה! אמרתי לך."

 

"בסדר. אהבת את המתנה שהבאתי לך לחג-מולד שעבר?"

 

"לא," אמרה הרמיוני, ומיד הפכה אדומה. "התכוונתי לומר – " זה היה חסר תועלת. "הבאת לי גרביים, הארי. בנות לא רוצות גרביים! גמדוני-בית רוצים גרביים! אני יודעת שלא יצאנו אז, אבל באמת."

 

הארי השמיע מין קול עמום. "אני אזכור את זה לפעם הבאה," הוא אמר. "עכשיו. את באמת מוצאת שצפיה במשחקי הקווידיץ' שלי מעניינים או שאת באה למשחק כדי לוודא שאני לא אהרג?"

 

"אני באה למשחק רק כדי לוודא שלא תהרג," אמרה הרמיוני, ונאנחה. "אני חושבת שקווידיץ' זה המשחק המשעמם ביותר עלי אדמות, יותר גרוע מלצפות בצבע יבש. הארי, מספיק."

 

"אמרת שאני יכול לשאול כל דבר. אז, את מאוהבת ברון?"

 

הרמיוני בהתה בו. "הארי! מה? לא!"

 

"את מאוהבת בוויקטור קרום?"

 

"לא מרחוק. לאן אתה חותר?"

 

"פרופסור סנייפ?"

 

"הו, זה נהיה מגעיל. לא."

 

"פרופסור לופין?"

 

"אתה משוגע. לא!"

 

"סיריוס?"

 

הרמיוני נראתה רצינית. "טוב, הוא סקסי בצורה מפחידה."

 

הארי נראה מזועזע. "הרמיוני!"

 

היא צחקקה לפתע, לא מסוגלת לשלוט בזה. "אל תשאל אם אתה לא רוצה לדעת את התשובה!"

הארי גיחך. גיחוך אמיתי, אחד מאלה שהיא לא יודעת כמה זמן היא לא ראתה. ברגע זה, היא הייתה מספרת לו הכל, אפילו אם היא לא הייתה תחת קללת הווריטאס. "אז," הוא אמר. "מאחר שאנחנו בנושא של רומנטיקה, אני חושב שאת צריכה לומר לי בדיוק מה מצאת בי כל כך מושך והורס. קחי את כל הזמן שבעולם ותרגישי חופשייה להשתמש במילים גדולות."

 

"הו, לא, זה לא פייר," היא מחתה, מרגישה את פניה בוערות.

 

"קדימה, תעני על השאלה. למה את אוהבת אותי?"

 

הרמיוני הרגישה את המילים נשפכות מפיה בלי שיכלה לשלוט בהם. "אני אוהבת אותך בגלל – "

 

ואז ידו של הארי הייתה על פיה. היא שמעה אותו אומר "פיניטה אינקנטאטום," והיא הרגישה את הכאב שמאחורי צלעותיה נעלם. היא הביטה מעלה וראתה את הארי מביט בה, לא מחייך יותר, אבל גם לא כועס. "אני מצטער," הוא אמר, מסיר את ידו מפיה. "זה לא היה הוגן."

 

"זה הגיע לי," היא אמרה. "והרבה יותר מזה."

 

"זה כאב?"

 

היא שפשפה את לסתה. "זה לא משנה. שום דבר לא משנה חוץ מהעובדה שאתה מאמין לי. אתה מאמין לי?"

 

הוא הנהן. "כן, אני מאמין, אני באמת מאמין." הוא הושיט את ידו ומשך אותה לעברו, עוטף אותה בזרועותיו ומניח את סנטרו על קודקוד ראשה. היא יכלה להריח את הריח המוכר של סבון, ואוויר הלילה הקר שנתפס בבגדיו. "כל עוד את חושבת שיש קסם-נגדי..."

היא הטתה את סנטרה והביטה בו בנחישות. "אני חייבת."

 

"אני יודע."

 

"הארי, אני..."

 

אבל היא לא מצאה את המילים שיביעו מה שהיא רוצה להגיד, החשיבות של הרצינות (חשיבותה של רצינות – ה"מ) שכמה שהיא אהבה אותו. אז היא הושיטה את ידה מעלה והניחה אותן על כתפיו, מושכת אותו לעברה ומנשקת אותו – בהיסוס בהתחלה, כי היא לא נישקה אותו הרבה זמן, בדרך כלל היא רצתה להיות מנושקת – ואז בדחיפות גדולה, עומדת על קצות אצבעותיה להתקרב אליו ככל האפשר. היא הרגישה את ידיו מתהדקות על מותניה, ואז הוא הרים אותה מעלה והושיב אותה על השולחן ונישק אותה בחזרה, מנשק אותה כל כך חזק שזה כמעט כאב. היא הייתה קצת מזועזעת – היא הייתה רגילה לנשיקות מתוקות מהארי, רגילה לביישנות הקצת ג'נטלמנית שלו; היא חשבה שהאנרגיה הזאת שהייתה כמעט מכאיבה הייתה תשוקה שהודחקה – אבל לא, כנראה שלא. היא הרגישה אותו דוחף אותה עד שהיא כמעט שכבה על השולחן, הרגישה את הידיים שלו מחליקות כדי לתפוס בכפתורים של סודר הצמר שלה - - היא עטפה את מותניו ברגליה, מושיטה אותן קדימה עם ידיה למשוך אותה קרוב יותר ו –

 

קראש!

 

הרמיוני קפצה כשרעש התפוצצות פתאומית היכה בהם, כמעט נופלת מהשולחן מתדהמה. "מה זה היה?" היא נשמה נגד כתפו של הארי. "זה היה חלק מ... הדבר הזה של המאגיד?"

 

היא הרגישה את הארי צוחק ברכות. "לא בדיוק," הוא אמר, נשען על מרפקיו ומביט בה מטה. "הפלת משקולת-ניירות מהשולחן."

 

"הו," אמרה הרמיוני, נהיית וורודה. "אני מניחה שהתלהבתי יותר מדי. סליחה."

 

"יש לי השפעה כזאת על נשים," אמר הארי, נראה עניו.

 

"בהחלט אתה משפיע עלי."

 

הארי הסמיק. זה היה ההבדל בינו לבין דראקו, הרמיוני חשבה, לא בביקורתיות, אבל בעניין. דראקו לא היה מסמיק.

 

"זה אפילו לא המאמץ הטוב ביותר שלי," אמר הארי.

 

"זאת עובדה," השיבה הרמיוני. היא הושיטה יד ובעדינות הסירה את משקפיו, מניחה אותם בזהירות בצד השולחן. ואז היא כרכה את זרועה מסביב לצווארו ומשכה אותו לעברה. "אז בוא נראה את המאמץ הטוב ביותר שלך, בסדר?"

 

***

נרקיסה סגרה את דלת הספריה בחפזה והסתובבה לפגוש את מולי, ארתור, רון וג'יני, שהביטו בה בסקרנות נימוסית.

 

"אר," היא אמרה. "אני חושבת שהכי טוב שניכנס עוד מעט."

 

"הארי שם?" שאלה גברת וויזלי, ורודה ובדאגה אימהית. "אני רוצה לראות אותו – "

 

"הם מדברים," אמרה נרקיסה, מתרחקת מהפתח ומתחילה ללכת במורד המסדרון. "מוטב שניתן להם קצת פרטיות." היא העיפה מבט במולי וארתור וראתה שהם עוקבים אחריה, נראים סקרניים. "יש להם וויכוח קטן," נרקיסה הסבירה. "אתם יודעים איך זוגות צעירים מתנהגים. הם רבים, משלימים – עדיף לתת להם ללבן את העניין ונוכל לבוא אחר כך ולראות איך הלך."

 

היא שמעה נחירה של צחוק מאחוריה מכיוון שנראה של רון, והרגישה את לחייה הופכות ורודות. הו, אלי, היא חשבה. זה לא יצא טוב בכלל.

 

***

"כמה זמן יש לנו?" שאלה הדמות העשנה של דמבלדור את סנייפ, נראית סקרנית באופן מנומס.

 

"השיקוי יתן לך לדבר איתנו בערך עשר דקות," אמר סנייפ בתמציתיות. "אולי טיפה יותר. ואפשר להשתמש בזה רק פעם אחת."

 

סיריוס יכל להישבע שהוא ראה את עיניו של דמבלדור מנצנצות. "אז עדיף שנתחיל."

 

"המנהל," סיריוס שאל בדחיפות. "אתה יודע מי תקף אותך?"

 

"מכשף אפל רב עוצמה," אמר דמבלדור. "אני מניח שלא וולדמורט."

 

"אתה חושב שזה היה סלית'רין?" שאל סיריוס, מודע למבט הפקפקני שסנייפ הטיל בו, ועוד לפקפוק העוד יותר גדול על פניו של דמבלדור כשהוא אמר:

 

"זה יכול להיות. כל כך מעט עובדות ידועות על סלית'רין, וזה קשה לומר. התוקף היה עם ברדס, מחופש לסוהרסן. הוא היה בברור בעל עוצמה, למרות שאני מאמין שהייתי יכול להדוף אותו אם קורנליוס לא היה מנסה לשחק את הגיבור." קולו של דמבלדור היה מלא צער. "קורנליוס המסכן."

 

"הוא היה טיפש," לחש סנייפ. "והוא כמעט הרג אותך, המנהל."

 

"עכשיו, סוורוס," אמר דמבלדור בתוכחה, וסנייפ נרגע. "לא ראיתי את פניו של התוקף," דמבלדור המשיך. "לא שזה משנה, מכיוון שהוא מאד מוכשר בלהסוות את עצמו, וחוץ מזה, אף לא אחד חוץ מדראקו או הרמיוני יוכלו לזהות אותו, אני צודק?"

 

"כן, אתה צודק."

 

סנייפ הביט מדמבלדור לסיריוס בעיניים זוהרות במרירות. "אני מניח שזה יהיה זמן גרוע לשאול על מה מדובר."

 

"סלאזאר סלית'רין חזר," אמר דמבלדור בפשטות. "זה כל מה שאנחנו יודעים בברור. ויש גם את הבעיה של החרב המכושפת. אחת מארבעת הלהבים החיים שאי פעם נוצרו. שתיים הושמדו. אחת במשרד שלי, בתיבת קשיחות. האחרת ברשותו של אדון מאלפוי הצעיר. אני לא יכול להדגיש עד כמה זה משמעותי."

 

סנייפ מצמץ בתדהמה. "דראקו מאלפוי?" הוא הדהד.

 

דלת החדר נפתחה, וד"ר ברנפורד הכניס את ראשו פנימה. עיניו התרחבו כשהוא ראה את הצורה המרחפת של דמבלדור מעל המיטה, אבל הוא ריסן את סקרנותו. "פרופסור סנייפ," הוא אמר בעצבנות. "משהו קרה – תוכל לבוא לכאן לרגע?"

 

סנייפ נראה מזועזע. "זה לא יכול לחכות?"

 

"טוב," אמר הרופא. "לא, למען האמת."

 

"זה בסדר גמור," אמר דמבלדור. "תעזוב אותנו, סוורוס. עשית את מה שבאת לפה לעשות."

 

נראה מעוצבן מספיק כדי לירוק ציפרניים, סנייפ עזב את החדר אחרי הרופא. לופין לא הצטער לראות אותו עוזב. ברגע שהוא עזב, סיריוס הסתובב לדמבלדור. "דראקו נעלם," הוא אמר.

 

דמבלדור נראה חמור-סבר. "חשבתי שמשהו מעין זה עלול לקרות," הוא אמר.

 

"אתה חושב שהוא בסדר?"

 

"אני באמת לא יודע." דמבלדור עדיין נשמע חמור. "הוא נער חזק, כמו הארי, ובעל עוצמה מצד עצמו. אבל החרב הזאת היא אחת החפצים הקסומים בעלי העוצמה החזקה שאי-פעם יוצרו. ואנחנו לא יודעים את המטרה שלה."

 

"טוב," אמר לופין. "זה כלי של סלית'רין, לא? היא עונה לפקודותיו?"

 

"אלו שאלות שאין לי עליהם תשובות. קיוויתי שאדון מאלפוי הצעיר יוכל לתת לי אותן. אם החרב היא כלי של סלית'רין או נגדו? אם הוא עובד דרכה, או ששניהם מנוגדים, נלחמים אחד בשני?"

 

"אבל החרב החזירה את סלית'רין לחיים בחזרה," הצביע על הנקודה לופין.

 

"כן. אבל אולי לא כפרס. אולי כעונש. הוא חייב חוב גדול לכוחות שעשו את החרב כמו שהיא. אם הוא הוחזר לחיים, זה אולי כדי לשלם את החוב."

 

"והוא לא רוצה לשלם אותו?" שאל סיריוס.

 

"לא," אמר דמבלדור, "אם הוא יכול להשתמש בדראקו שישלם אותו במקומו. כל מה שהוא צריך לעשות זה לשבת ולחכות שהחרב תעשה את העבודה."

 

לופין הצר את עיניו.  "מה העבודה שלו?"

 

"החרב נוצרה כדי למלא משאלות. זה מה שהיא עושה, זה הכוח שגורם לסלית'רין לחמוד אותה יותר מכל. היא נסתה להראות לדראקו שהיא יכולה לתת לו כל מה שירצה. להצליח היכן שהארי נכשל. לנקום באהבה, דרך השיקוי – "

 

"אבל הכל היה תאונה," שיסע אותו לופין. "הוא במקרה היה שם; היא במקרה ראתה אותו – "

 

"יש פה כוחות שעובדים שאני לא מבין במלואם, אם בכלל," אמר דמבלדור. "אני משער לעצמי שהחרב, עם הקשר שלה לסלית'רין, ידעה על שיקוי האהבה והצליחה להביא את דראקו לאותו מקום באותו רגע. כנראה היו הרבה גורמים שבאו בחשבון והמצב היה יכול לצאת בצורה אחרת. ואולי אני טועה לגבי החרב שמילאה את המשאלה שלו לגבי שיקוי האהבה והתוצאות שלו. אולי היא נסתה פשוט לגרום לו סבל. אולי היא מצאה את הסיטואציה משעשעת. החרב היא שד, אחרי הכל. יש לה חוש הומור, למרות שלא נוכל לחלוק אותו איתה."

 

"היא אוהבת אותו עכשיו," אמר סיריוס באיטיות. "אבל אני לא אומר שזה גורם לו לאושר בדיוק."

 

"מה שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים הוא לא תמיד מה שאנחנו באמת רוצים," אמר דמבלדור (כן, אני יודעת שזה אבסורדי, אבל מה לעשות, אני רק המתרגמת. – ה"מ). "ותזכרו, האינטליגנציה שמנסה למלא את המשאלות שלו היא מושמצת. נראה שהוא רוצה שהרמיוני תאהב אותו-עצמו, היא אוהבת אותו. היא לעולם לא תתפוס שיש יותר מבקשה שההופעה החיצונית של המסירות, לעולם לא תתפוס למה גרימת אהבה היא לא ולא יכולה להיות מסופקת."

 

"מה החרב רוצה?"

 

"חיים,"  אמר דמבלדור בפשטות. "כי היא רומתה על ידי סלית'רין כשהכין את הקסם שהפך אותו בן-אלמוות. במפורש, החיים של מאגיד. אפילו יותר במפורש, הדם של מאגיד עם דם סלית'רין. זה היה ההסכם המקורי. אם החרב לא יכולה לקבל את החיים של החרב בעצמה, היא תיקח את החיים של אחד מצאצאיו."

 

"החיים של דראקו," אמר סיריוס, חיוור.

 

"לא בהכרח דראקו," אמר דמבלדור, נראה חמור-סבר. "זה יכול להיות באותה מידה הארי."

סיריוס לטש לעברו עיניים. "הארי? אבל
הארי הוא היורש של גריפינדור."

 

"גודריק גריפינדור וסלאזאר סלית'רין היו בני דודים," אמר דמבלדור, נשמע רגוע מאד. בסדר מצידו להיות רגוע, חשב סיריוס בכעס. הוא אפילו לא באמת פה. "דמו של הארי יהיה טוב בדיוק כמו של דראקו כדי לבצע את ההסכם."

לופין ניתר לפתע על רגליו והחל לפסוע. "זה מסביר כל כך הרבה דברים," הוא אמר בהתרגשות.

 

"באמת?" אמר סיריוס, מקווה שהוא לא נראה ריקני כמו שהוא מרגיש. כל השיחה הזאת על הדם של הארי והחיים של הארי התחילה לגרום לו לפאניקה, ולעיתים רחוקות הוא היה בשיאו כשהוא היה בפאניקה. הוא הכניע את ההרגשה, והביט בלופין. "מה זה מסביר?"

 

"התפלאתי מההתרגשות המחודשת של החרב בהתחלה, מה החזיר אותה לחיים, שהיא דיברה. הנבואה מציינת שחייב להשתמש בחרב אחד מצאצאיו של סלית'רין שיש לו כוח לחזור, אבל אמרת לי שדראקו אף פעם לא השתמש בחרב, רק נשא אותה עליו. אבל הארי השתמש בחרב; הארי תקף את לוציוס מאלפוי איתה. הקיז את דמו."

 

"מדויק," אמר דמבלדור.

 

"אז למה החרב פשוט לא נצמדה להארי?" שאל סיריוס, מקווה שהשאלה הגיונית. "למה היא מסתפחת רק לדראקו?"

 

"היא תסתפח למי שיהיה קל יותר להפעיל," אמר דמבלדור. "החרב היא בעניין של מילוי משאלות. מה להארי יש לבקש ממנה? בהחלט יכול להיות שהוא רוצה את ההורים שלו בחזרה, אבל החרב לא יכולה להחיות מתים. אז נשארו המשאלות של דראקו. הרבה יותר פשוטות. גורמות לו להיות קל יותר לשליטה."

 

"אז, הארי, הארי בסכנה כמו דראקו?"

 

דמבלדור נראה חמור-סבר. "הוא בסכנה מדראקו. אם דראקו, כמו שאמרת, ברח, אני יכול לתאר לעצמי שהוא עשה את זה מכמה סיבות גם כדי לגונן על הארי. הוא חייב לדעת מה היא רוצה ממנו."

 

לסתו של סיריוס נשמטה. "אתה לא רוצה לומר לי שהוא פחד שהוא אולי יהרוג את הארי?"

 

דמבלדור רק הביט בו. שקוף ככל שהיה, מבטו היה עדיין חודר.

 

סיריוס קילל.

 

"הוא אמר שהוא לא יכול להבטיח לנו שהוא לא מסוכן," אמר לופין ברכות.

 

"אנחנו חייבים למצוא אותו," אמר סיריוס.

 

"אני מסכים," אמר דמבלדור בשקט. "זה חובה."

 

לופין ניקה את גרונו. "אני מאמין שהחרב נותנת לו הסוואה של המיקום שלו במידה מסויימת. אני אנסה כישוף מיקום, אבל אני די בטוח שזה לא יעבוד."

 

"לא," אמר דמבלדור. קולו נשמע חלוש. מביט בו, סיריוס ראה את הצורה מתחילה להטשטש בקצוות ומסביב. "לא, זה יהיה חסר-תועלת. והוא לקח את קמיע החיים איתו, לא? בחור צעיר ומוכשר - - -" קולו של דמבלדור לפתע הבהב ונחלש מאד, כאילו הוא נחנק בערפל. הוא נראה שהוא נהיה יותר שקוף – סיריוס חשב שהוא יכול לראות את האבנים בקיר הנגדי דרך הצורה המבליחה של המנהל. אנחנו מאבדים אותו.

 

סיריוס נשען קדימה, אוחז בידיות כסאו. "פרופסור - - "

 

לרגע, המתאר המהבהב של המנהל התבהר. "הארי," הוא אמר. "הארי יכול למצוא אותו. הם יכולים אולי לבחור לסגור את הקשרים שקיימים ביניהם, אבל זה עדיין שם. הארי יוכל לפתוח את זה שנית, אם ירצה בכך."

 

סיריוס שמע את קולו שלו נסדק. "איך הוא יכול לעשות את זה?"

 

אבל כשדמבלדור דיבר שנית, קולו העלה גלים כמו קול מתחת למים, לא קריא. סיריוס נלחם בדחף לזנק על רגליו ולהושיט יד לצורתו המבליחה של המנהל – הוא חשב שהוא ראה את דמבלדור מביט אליו וקורץ, לפני ששאריות הערפל שיצרו את ראשו נעלמו, נמוגים לאוויר.

 

עיניו של סיריוס עברו לצורה השקטה של האיש שעל המיטה, שחזהו עלה וירד בנשימתו השקטה. הוא הרגיש את ידו של לופין על כתפו שוב, בסימפטיות יותר מאשר ריסון הפעם. "אין לי רעיון קלוש מה לעשות, ירחוני," סיריוס אמר בשקט. "תגיד לי מה לעשות."

 

"אני מניח שהדבר הראשון שתצטרך לעשות זה לדבר עם הארי. הוא צריך לדעת מה הולך פה. אם הוא רוצה לעזור לנו למצוא מישהו שאולי יהרוג אותו – ואני יודע שאתה עומד לומר שזו לא אשמת דראקו, אני מניח שזאת האמת, אבל זה שם – אני רק חושב שזו צריכה להיות ההחלטה של הארי. מוסכם?"

 

סיריוס לא ענה. "אתה חושב שמשרד הקסמים מודע לכך שדראקו נעלם?"

לופין היסס. סיריוס ידע שהוא טיפח חשד בריא לגבי המשרד והביוקרטים שלו, שעד 1950 דגלו בשיטה של "הרוג קודם, שאל שאלות אחר כך" כשזה בא לגבי אנשי-זאב. "עדיף לראות קודם אם הארי יכול לאתר אותו."

 

שניהם הסתובבו כשהדלת נפתחה, מכניסה את סנייפ. סיריוס הרגיש את התחושה המוכרת של שנאה ורתיעה בבטנו כמו שהוא תמיד הרגיש כשראה אותו. סנייפ לא נראה מופתע לראות שדמבלדור נעלם; הוא התקרב לצד שולחן המיטה והתחיל לאסוף את מה שהשאיר שם שהיה שייך לו – המכתש, העלי, הבקבוקון – לתוך כיסיו.

 

סיריוס הביט מעלה, מבט מוזר על פניו. "שקט שם באופן מוזר," הוא אמר.

 

לופין ניקה את גרונו, מביט בסנייפ. "נראה כאילו הכתבים הלכו," הוא אמר. "אתה, אר, נפטרת מהם?"

 

אדון השיקויים טלטל את ראשו השמנוני. "לא. לא נפטרתי מהם. הם מצאו סיפור מעניין יותר לעסוק בו במורד המסדרון."

 

לופין מצמץ. "סיפור מעניין יותר....?"

סנייפ התיישר ונתן להם חיוך צהבהב. "מטה במסדרון יש אגף בו חוסים משוגעים. היום בבוקר, היה חוסה אחד פחות."

 

סיריוס הביט בו בריקנות.

 

"לוציוס מאלפוי מת," אמר סנייפ. "נרצח בתאו."

 

***

"תתחפף ותפסיק לעקוב אחרי, בלק."

 

סיריוס הלך חרש במורד המסדרון לעבר האגף בקדוש מנגו שהיו שם החוסים המשוגעים. סנייפ היה לצידו, האש החבויה שבעיני החיפושית-השחורות שלו מסגירה את זעמו. הוא הסתובב, הולך אחורנית, מביט בסיריוס בשנאה בלתי מוסתרת:

 

"לך הביתה. זה עניין של המשרד."

 

סיריוס טלטל את ראשו, עדיין הולך: "אני לא הולך הבייתה. אני הולך לראות מה קרה ללוציוס מאלפוי. יש לי זכות."

 

"אין לך שום זכות. השומרים לא יתנו לך להכנס בחיים. המוות של לוציוס מאלפוי לא צריך להדאיג אותך."

 

"זאת כן הדאגה שלי!" סיריוס הרגיש את הזעם מבעבע בתוך חזהו. "הוא האבא של הבן שלי. אני מתכוון, האבא של הבן החורג שלי. תראה, זה באמת לא עניינך, פרצוף-עז, קרציה מקורצצת. למה אתה לא טורח לחזור לתוך הכוך המקולל שממנו זחלת החוצה?"

 

הם היו קרובים לסוף המסדרון עכשיו; סיריוס יכל לראות חלק מהקבוצה של עובדי משרד הקסמים עומדים לפני דלת תא ממוספרת. סנייפ הביט בהם, ואז בקור לעבר סיריוס. "אני מייצג את המשרד פה. לראות את מותו של לוציוס מאלפוי זה חלק מהעבודה שלי. אתה, מצד שני, רק פגם בנוף, לא תורם כלום."

 

סיריוס לא היה בטוח באיזו נקודה הוא איבד את מזגו, אבל הוא לגמרי נעלם. "בתוך הילאי, הייתי במקומות גרועים פה הרבה יותר ממך. למה שלא תחזור הבייתה למרתף השיקויים שלך ותמשיך בהענשה לא-צודקת של ילדים קטנים בגלל שאתה כל כך נהנה מזה, נראה שאתה טוב בזה."

 

"אני לא נהנה מזה. אני מורה. אני עושה את העבודה שלי."

 

"איזה מזל שהעבודה שלך היא גם התחביב שלך."

 

סנייפ לעג באכזריות. "אני חייב לומר לך ששתים-עשרה השנים שבילית באזקבאן היו הטובות ביותר בחיי. כל בוקר התעוררתי עם חיוך על פניי ושיר בליבי רק מלדעת שאתה שם."

 

"איזה שיר זה יכול להיות? 'אולי-אני-קרציה-מקורצצת-אבל-יש-לי-מטאטא-ענק-שדוחף-את-ה – "

 

"לך תזדיין, בלק."

 

"תראה, סנייפ. גברתי עליך בבית-ספר ואני אעשה את זה בשמחה שוב. אם אפילו תחשוב לנסות למנוע ממני להכנס לתא, אם תאמר לשומרים האלה לא להכניס אותי, אני אתלוש את קנה-הנשימה שלך ואצליף בך למוות. ולא אכפת לי אם הם ישלחו אותי שוב לאזקבאן, בגלל שזה יהיה שווה את זה. תפסת?"

 

סנייפ הביט בו, וסיריוס נבוך לראות התחלת חיוך קר על פניו. "בסדר," הוא אמר. "אני מקווה שתאהב את מה שאתה הולך לראות."

 

***

למרות שהוא התכוון להתעתק לתוך חדר הספריה באחוזת מאלפוי, מראה קצת לא צפוי נגלה לעיניו של לופין.

 

"אלוהים הטוב," הוא קילל בלי לחשוב.

 

בקריאה מזועזעת ובקפיצה די קולנית, הארי והרמיוני נפלו מהשולחן של לוציוס ונעלמו מראיה, להקלתו הרבה של לופין.

 

רגע אחר כך, הארי צץ מעל לשולחן, מיישר את החולצה שלו ובפנים די ורודים. הוא גישש אחר משקפיו לאורך השולחן, הרכיב אותם, והביט באשמה בלופין. "אר, הי, פרופסור," הוא אמר. "לא ציפינו – "

 

"טוב, זה היה די ברור," אמר לופין.

 

הרמיוני צצה ליד הארי, רוכסת את הסודר שלה, לחייה אדומות. "פרופסור, הי, מה שלומך?"

"טוב, חוץ מזה שכמעט ," אמר לופין בחומרה, מנסה לא לגחך למול פניהם האשמות. "תודה רבה."

 

"רק התנשקנו," אמר הארי, נראה די מתגונן.

 

לופין גילה רחמים. "כן, ואני די שמח לראות שחזרתם לזמנים הטובים. למרות שהשולחן כבר לא חזק. נסו לא להכאיב לעצמכם. בינתיים, אני צריך לדבר עם נרקיסה, אז אם תסלחו לי – "

 

"פרופסור, חכה," שסעה אותו הרמיוני, דוחפת את שערותיה בעצבנות מאחורי אוזניה. "אתה יכול להשאר לרגע?"

 

"בדיוק!" אמר הארי, ואז מצמץ ונראה מבולבל. "אני מתכוון, לא. אל תישאר! חכה, אני לא מתכוון לזה גם כן, אני מתכוון..."

 

"תפסיק לגמגם, הארי," אמר לופין, לא בגסות, והסתובב להרמיוני, שהייתה עדיין מאד וורודה מסביב לאוזניה, חטטה בין הספרים המבולגנים על השולחן. "זה בסדר, הרמיוני, אני לא רוצה להפריע."

 

"הו, זה בסדר," אמרה הרמיוני, הולכת מסביב לשולחן. לופין ראה שהיא אוחזת את הספר של הקנטאור בידיה. היא הלכה להארי והושיטה לו אותו. "תראה את זה, הארי."

 

הארי הביט בו. "זה ספר."

 

"כן," אמרה הרמיוני, בקצת קוצר-רוח בקולה.

 

"אז?"

 

"אז, איזה שפה כתובה בפנים?"

 

"את לא רוצה לומר שאני צריך לקרוא." הארי פתח את הספר, דפדף בו באקראיות, ומשך בכתפיו. "זה אנגלית."

 

לופין קפץ. "זה מה?"

 

הארי הביט בו במבט משונה. "זה אנגלית."

 

לופין לא ידע אם לצעוק או למלמל. הוא כמעט רץ אל הארי, מגיע מסביבו, והביט מעל כתפיו בדפים, רואה את אותם שרבוטים וסלסולים חסרי משמעות שהוא זכר. הוא נעץ אצבע בדף. "תקרא בשבילי קצת, הארי," הוא אמר.

 

הארי נתן בו מבט שאמר בברור, "נכון, אתה לגמרי לא נורמלי, נכון, אבל אני הולך לוותר לך, כי אתה בדרך כלל נורמלי." לופין נשא את זה, שומר את אצבעו תקיפה על הדף כשהארי הקריא:

 

שבת, הארבע-עשרה באוקטובר. שתיתי יותר מדי אתמול בלילה. התעוררתי עם כאב-ראש זוועתי רק כדי לגלות את גודריק רוקע ברגליו וצועק. אלוהים הוא פשוט לא מפסיק לצעוק. זה טוב כדי להפחיד את האירים אבל לא ממש נחמד אם אתה מנסה להנות מארוחת הבוקר שלך. ואז בפגישה היום הוא העלה את הנושא של הבקשה שלי לשמור את בית-הספר סגור מפני תלמידים שלא טהורי-דם. הוא לא הקשיב לאף אחד מהוויכוחים שלי. כל פעם שאני מחליט החלטה משל עצמי, גודריק סוקר אותה בהיסוס. ברנש מתועב. והוא ישב קרוב מדי לרוואנה בארוחת-הערב שוב פעם. אם הוא ימשיך בזה - -

הארי הפסיק והביט בלופין. "מה בשם שמיים זה? מה הולך פה?"

 

לופין רמז להארי במכה עם סנטרו בכתפו שימשיך לקרוא. הארי דפדף כמה עמודים קדימה וקרא:

 

אמרתי לגודריק בסוד שאני הולך למכור את הנשמה שלי בשביל עוד כוח כדי לשלוט בכל עולם הקוסמים. הוא אמר, "אני לא חושב שזה רעיון כל כך טוב, סליי." אמרתי לו שחשבתי שזו הייתה תוכנית ממש טובה, מושלמת למעשה, וכתוצאה מכך הוא איבד את מזגו שוב וקרא לי ממזר קטן ועלוב. אני באמת לא מבין מה רוואנה מוצאת בו.

 

אני מתכנן דרכים להרוג אותו.

 

הארי הפסיק שוב, ובהה בלופין בעיניים עגולות. "זה היומן של סלאזאר סלית'רין?"

 

"טוב," אמר לופין. "כהסטוריון ואקדמאי מוסמך, אני חייב לומר שאני צריך לעשות בדיקות כדי לוודא את זה, אולי קסם ווריפיקארום, אבל, טוב...." הוא הלך אחורנית, וחייך להארי והרמיוני, בטוח שההקלה בעיניו ברורה. "זה בהחלט נראה ככה."

 

"טוב, הוא בהחלט נשמע כמו הסוג של הבחור המשעשע, לא?" אמר הארי, בוהה בספר באי-אמון.

 

לופין משך בכתפיו. "מאד קשה לומר מה מניע אנשים לעשות את הדברים שהם עשו," הוא אמר בדיפלומטיות.

 

"כשאתה הסתכלת בספר," שאל הארי, מעביר אצבע על העמוד, "זה לא נראה לך כמו אנגלית?"

 

"זה לא אנגלית, הארי," אמרה הרמיוני, נראית אפילו יותר מתחסדת. "זה לחשננית."

 

לופין חייך אליה. "אפילו לא העליתי על דעתי שאפשר לכתוב אותה. כנראה שלא, אבל הספר יכול בברור להתכשף כך שרק לחשננים מסוגלים לקרוא בו. טוב מאד, הרמיוני, טוב מאד."

 

הרמיוני חייכה באושר כאילו היא קבלה ציון גבוה במבחן, כשהארי, מוכה על ידי מחשבה פתאומית, הזעיף פנים באלימות.

 

"זה אומר שאני צריך לקרוא לך את כל הספר בקול רם?" הוא צעק, בוהה בלופין באימה. "לעזאזל עם זה!"

 

***

אם מישהו היה אומר לי הבוקר, חשב סיריוס בכעס לעצמו, שבחצות אני אעמוד בבית חולים לחולי נפש מטורפים עם סוורוס סנייפ, מנסר לחבר ביחד את השאריות של לוציוס מאלפוי, הייתי מכה אותו על הראש וקורא לו ברנש טפש.

 

זה מראה כמה אני יודע.

 

שומרי משרד הקסמים נתנו להם ברצון מפתיע – למען האמת, יותר מרצון – לתת לסיריוס וסנייפ להכנס לתא לראות מה נשאר מלוציוס מאלפוי. אולי זה היה חלק מהמוניטין וההכרה של סיריוס כהילאי-על, אולי זה היה מעמדו הגבוה של סנייפ במשרד, ואולי זה היה בגלל שאף אחד אחר למען האמת לא רצה להכנס לשם.

 

והיה קל לראות למה. כשהלך לתוך החדר, סיריוס, שכבר ראה די הרבה דברים מגעילים בימיו כהילאי, הרגיש שרגליו כמעט נופלות. לא הייתה גופה – ליתר דיוק, שום דבר לא נשאר מלוציוס מאלפוי שיכול להיקרא גופה. דם היה ספוג ברהיטים, מושפרץ על הקירות, יוצר שלוליות צמיגיות על הרצפה. המעגל הדק שלוציוס צייר על הרצפה בדם שהוציא מפרק כף ידו שאותה נאלץ לכרסם כמעט כוסה על ידי פסים ארוכים של דם ובשר, והיו גם דברים – אחרים – שוכבים מפוזרים מסביב לחדר, מעורבים עם דם וחלקי עצמות מלבינות: דברים שסיריוס לא רצה לראות מקרוב. דברים שדי נראו כמו גפיים ואיברים פנימיים מרוטשים (ואל תגידו 'איכככס'. אני הייתי צריכה לתרגם את זה! – ה"מ).

"טוב," אמר סיריוס, מרגיש סחרחורת. "אני משער שאנחנו יכולים לשלול התאבדות."

 

"לא בהכרח," אמר סנייפ, שלא שינה את הבעתו כל כך מאז שנכנסו לתא.

 

"מה, אתה חושב שהוא היה כל כך נואש שהוא קיצץ את עצמו לחתיכות?"

 

"לא בדיוק," אמר סנייפ בקור. הוא הצביע לעבר אחד הקירות בשרביטו. "הסתכלת על אלה?"

 

"כתמי דם," אמר סיריוס. "אז מה?"

 

"אני מניח שזה היה אופטימי מדי מצדי לצפות שתוכל להבחין בהכל, בלק. תראה את כתמי-הדם. הם נראים כמו – "

 

"כתובת," אמר סיריוס, קולט לבסוף. הוא פזל לעבר הקיר. "תראה, זה ממשיך על הרצפה."

 

"זה מופיע בתור איזו מין שפה סקנדינבית עתיקה," אמר סנייפ, שהוציא פנקס-רשימות ועט-צטט-אותך ונראה כמעתיק את הכיתוב. "הם נראים כמו אותיות אש," הוא מלמל לעצמו. "תוצאות של כישוף זימון, אולי – אני תוהה את מי הוא ניסה לזמן? כמה חבל שכל כך קשה לקרוא - - "

 

"כן, אם הוא היה רק טיפה יותר זהיר כששרבט את הודעת המוות שלו בדמו שלו."

 

"אל תנסה להיות מצחיק, בלק. אתה לא משעשע."

 

"ניסיתי לשמור את עצמי מהקאה," אמר סיריוס. "אתה בטח רגיל לכזה סוג של קטילה מהימים שהיית אוכל מוות יקר-אהוב, אבל אני – " הוא הפסיק, לפתע, והביט בסנייפ. "אתה כן, נכון?"

 

"אני כן מה?"

 

"רגיל לזה. אתה יודע מה זה."

 

סנייפ הביט בו בעיניים מוצללות. "אני זוכר את הלורד האפל מבקר את האנשים שהמרו את פיו ומטיל עליהם עונשים מרשימים למדי," הוא אמר. "קללת אירופטוס. זה – "

 

"מפוצץ אנשים לחתיכות," אמר סיריוס חלולות.

 

"בדיוק."

 

"וזה קסם קשה לביצוע?"

 

"מאד."

 

"אין לך שום דבר אחר לומר על הנושא?"

 

"לא ממש, לא."

 

"זה לא גורם לך להקיא?"

 

סנייפ הביט בו. "סליחה?"

 

"לזכור איך זה היה," אמר סיריוס בגסות, ונהנה לראות את הבעתו של סנייפ מתהדקת. "אני יודע שדמבלדור אמר לי שהתרחקת מהלורד האפל, סיכון עצום בשבילך. נראה שהוא שם עליך הרבה דברים. אבל אני אומר לך, שהאחרים לא. אם הוא לא היה מדבר בשבילך, מי בקהילת הקסמים הולך להביא כל כך הרבה אמון באוכל מוות כושל שלא יכול אפילו לשמור אמונים ללורד האפל?"

 

"עדיף להיות אוכל מוות כושל," אמר סנייפ, "מאשר שומר-סוד כושל."

 

סיריוס הרגיש את בטנו מתהפכת וחש דחף פתאומי להכות את סנייפ. הוא דיכא אותו. "אתה רוצח בדיוק כמוני," הוא אמר, קולו רועד.

 

סנייפ טרק את מחברתו. היא ועט-הנוצה שלו נעלמו בתוך השרוולים של גלימותיו כשהוא הלך לעבר הדלת, מתחכך בסיריוס, שלא זז. בדלת סנייפ הסתובב והביט בו, עיני החיפושית השחורות שלו מלאות בשנאה ובמשהו אחר.

 

"כולנו אשמים," הוא אמר. "כולנו שותפים לפשע."

 

הוא יצא החוצה, הדלת נטרקת מאחוריו.

 

סיריוס, מרגיש חולה ומאד מסוחרר, העביר את גב ידו על עיניו וקילל ברכות. הפסדתי בוויכוח? הוא תהה. זה היה בכלל וויכוח? הוא שמע את קולו של סנייפ בראשו, שומר-סוד כושל, הוא אמר. הוא הדף את המחשבות על ג'יימס ולילי, כי הם הובילו אותו לדרך חשוכה, הדרך הזאת הייתה בור עמוק וכאבי ראש שנמשכו שעות על גבי שעות. הוא לקח צעד אחורנית, והרגיש את כפות רגליו דורכות על משהו ספוגי ולא נעים. אלוהים אדירים, הוא אמר לעצמו, מביט מטה – זאת אצבע?

 

סיריוס נמלט.

 

***

ג'יני הביטה באומללות לתוך האש שנצנצה וניתרה בתוך השבכה. אפילו ביוני, היה נורא קר באחוזת מאלפוי כך שהאש החמה ביותר הייתה רצויה במיוחד. רון, יושב לידה וידיו שלובות על חזהו, נראה מהורהר ודי כועס.

 

"על מה את חושבת שהם מדברים?" הוא אמר.

 

ג'יני ידעה מיד למי הוא מתכוון: ההורים שלהם, שברחו עם נרקיסה לחדר אחר בשביל שיחת-מתבגרים. רון היה אפילו יותר כעוס שהוא הוצא מהשיחה הזאת מאשר ג'יני. ג'יני חשה אגרוף קר של אימה בבטנה שאפילו האש החמה ביותר לא תוכל לגרש. היא המשיכה לראות את דראקו בעיני רוחה, עומד בגן, המבט הנורא של הייסורים על פניו. הוא לא רצה ללכת. למה הוא הלך?

 

"אמרתי," רון חזר בכעס, "על מה את חושבת שהם מדברים שם?"

 

ג'יני הביטה באחיה בריקנות, עדיין רואה את פניו של דראקו במוחה. "מה?"

 

רון טלטל את ראשו. "אמרתי שאני ממש נהנה על כדור הארץ פה. ואיך את נהנית איפה שאת?"

ג'יני חשה את שפתה רועדת. "אני כל כך מודאגת, רון," היא אמרה. "אני חושבת שהוא בסכנה רצינית."

 

רון נראה המום. "מה, הארי?" הוא שאל, נשמע אפילו יותר כועס. "הסכנה היחידה שנשקפת להארי זה שהארי יחנק למוות שהרמיוני מחוברת לו לפנים."

 

"לא הארי. דראקו. אני חושבת שהוא בסכנה."

 

רון נראה כאילו הוא נלחם בדחף לומר "אז מה?"

 

"אל תגיד 'אז מה'," אמרה ג'יני באיום.

 

"לא עמדתי לומר," שיקר רון. "תראי, מאלפוי הכריח את סיריוס ונרקיסה ללכת לחפש אותו. אני בטוח שהם ישתמשו בכל משאבי הכסף, השם שלהם וקשרים במשרד הקסמים למצוא אותו."

 

"הם לא ימצאו אותו. לא אם הוא לא רוצה שימצאו אותו."

 

"תפסיקי להיות מסתורית. זה מעצבן. מה בכלל אכפת לך אם יקרה למאלפוי משהו?"

 

"בגלל – " ג'יני התחילה והפסיקה.

 

רון בהה בה, עיניו הכחולות לפתע מתרחבות. "ג'יני," הוא אמר. "את לא. במאלפוי? מה אמרתי לך-"

 

ג'יני נתנה בו מבט עקשן. "זה לא עניינכם, נכון?"

 

רון נראה רגוז. "מה יש לך ולרגשות שלך כלפי בחורים בלתי מושגים? בהתחלה הארי, וזה היה גרוע מספיק. עכשיו מאלפוי, שהוא לא רק מאוהב במישהי אחרת, אלא גם פח אשפה מוסרי על רגליים. אני מניח שהדבר הטוב ביותר שאפשר לומר עליו כתקווה רומנטית אחרונה הוא שלפחות הוא לא הומו." גבותיו של רון התקשתו במחשבה. "אבל את יודעת," הוא אמר. "הוא נראה שהוא די מחבב את הארי."

 

ג'יני השמיעה קול נהימה. "אתה," היא אמרה בקור, "האדם היחיד מאיתנו שעדיין שונא אותו."

 

"מאיתנו? מי זה אנחנו?"

 

"טוב, הרמיוני – "

 

"הרמיוני מכושפת," אמר רון בתקיפות.

 

"הארי מחבב אותו."

 

"הארי אמר לי שהוא לא מחשיב אותו כחבר," אמר רון, מה שהיה די אמיתי.

 

ג'יני נהדפה לאחור, אבל התקיפה במהירות. "סיריוס," היא אמרה כמנצחת. "סיריוס מחבב אותו."

 

רון נראה רציני. "סיריוס היה מסומם כשהוא היה בגילנו."

 

"רון!"

 

רון גיחך. "אוקי, אולי לא. אבל הוא בהחלט יש לו צד פראי, ואולי זה גורם לו להזדהות עם מאלפוי. אבא אמר לי שכשסיריוס הלך לגמר סיום הלימודים בהוגוורטס לבוש רק במשקפי-שחיה כתומות וכפפות אופנוען מעור."

 

ג'יני לרגע סטתה מהנושא של דראקו. "זה נכון?"

 

"אנ'לא יודע, הארי ואני ניסינו לבדוק את התמונות הישנות מטקס הסיום בספריה, אבל השנה הזאת חסרה. אני מתערב שאיזו נערה גנבה אותה."

 

"טוב, הוא עדיין מחבב את דראקו," אמרה ג'יני בתקיפות. "אז הנה אתה."

 

"ג'יני," אמר רון באותה תקיפות. "את ראויה ליותר טוב ממאלפוי. אוקי?"

 

בנקודה הזאת ג'יני עשתה משהו שהיא לא עשתה שנים, ודי לא בהתגרות, דרכה על הבוהן של רון בכוח.

 

"ייאוץ'!" הוא צעק, קופץ ממנה ונותן בה מבט פגוע. "למה עשית את זה?"

 

"אתה לא יכול לעזוב אותו רק לרגע?" ג'יני אמרה, כמעט בדמעות. "אתה לא יכול לחשוב על דבר אחד טוב שיש בו?"

 

"בטח," אמר רון. "יום אחד, הוא ימות." רואה את הבעתה הזועמת של ג'יני, הוא נאנח, הושיט את ידו ולקח את ידה. "תראי, ג'יני. אני לא יכול להלחם בזה. אני יכול להודות שמאלפוי באמת דואג להרמיוני, ומכמה סיבות, זה גורם לו להיות אנושי. אבל אני פשוט לא מרגיש נוח לסמוך עליו, ויותר מכך, אני לא רוצה שתפגעי. הבנת?"

 

"הבנתי, אבל אני לא זאת שבסכנה של פגיעה כרגע," אמרה ג'יני בקול קטן. "זה הוא." היא הביטה באחיה. "הוא בסכנה, רון. אני עדיין יכולה להרגיש את הקסם האפל, אתה יודע, והרגשתי אותו בא ממנו בפעם האחרונה שראיתי אותו. כמו גלים קרים. לא בא ממנו, בא מסביבו. משהו עובד עליו, או דרכו – כמו אני והיומן הזה – "

 

היא הפסיקה כשהדלת נפתחה והוריהם פסעו פנימה. מולי וארתור וויזלי נראו אפילו יותר מקצת הלומים, וכשמולי הגיעה לכיוון ג'יני כדי לחבק אותה, זה היה בעוצמה לא צפויה.

 

"מה הולך פה, אימא?" שאלה ג'יני, מתנתקת ממנה.

 

"סיריוס חזר מבית-החולים," אמר אדון וויזלי.

 

עיניו של רון התרחבו. "דמבלדור בסדר?"

 

"הוא במצב יציב," אמר אדון וויזלי. "אבל לוציוס מאלפוי מת."

 

עיניה של ג'יני התרחבו. "אבא של דראקו?" היא לחשה. "הוא מת?"

 

"נרצח בתאו," אמר אדון וויזלי. "לא ממש נחמד."

 

"אני חושבת שהגיע הזמן ללכת הבייתה," אמרה גברת וויזלי. "זה זמן של המשפחה ואני לא יכולה לעזור חוץ מלהרגיש שאנחנו מפריעים."

 

"לא להזכיר שאני צריך ללכת למשרד הקסמים," הוסיף אדון וויזלי. "קיבלתי מפרסי כבר כמה ינשופים..."

 

"אנחנו עוזבים?" שאל רון, עדיין בעיניים רחבות. "אבל מה עם הארי? והרמיוני?"

 

"זה הבית של הארי, חמודי," אמרה גברת וויזלי בתקיפות. "לכאן הוא משתייך וכאן הוא צריך להישאר. וכבר שאלתי את הרמיוני אם היא רוצה לחזור הבייתה איתנו, אבל היא אמרה שהיא מעדיפה להישאר עם הארי."

 

"אז, השלימו, נכון?" שאל רון.

 

"נראה ככה."

 

רון הביט בג'יני. ג'יני הביטה בו בחזרה בעצב. "נוכל ללכת לומר שלום להארי והרמיוני?" היא שאלה.

 

אדון וויזלי נאנח. "אתם תראו אותם בקרוב מאד, אני בטוח," הוא אמר. "אבל קדימה, לכו תיפרדו. בקצב הזה לא נגיע הבייתה לפני הבוקר."

 

***

האווירה בספריה הייתה עצובה. עזיבתם של הוויזלים השאירה את הארי והרמיוני המומים, כאילו שהם לא יכלו להאמין בדיוק שהחברים שלו הולכים. אדון וויזלי חיבק תריסרי פעמים את הארי והזמין את שניהם לבוא למחילה, אבל הרמיוני הייתה נחושה להישאר עם הארי, אז זה היה זה ושניהם ישבו עכשיו אוחזים ידיים מאחורי השולחן, נראים, לופין חשב, כמו תמונה של ילדים יתומים עם עיניים עצובות וגדולות. סיריוס לקח את נרקיסה לחדר-הציור לדבר איתה על מותו של לוציוס, וגם על מה שדמבלדור אמר להם על דראקו, הם עדיין לא חזרו.

 

לופין, בינתיים דפדף בספר שהתחיל לחשוב עליו כעל יומנו של סלית'רין, למרות שלא הייתה עדיין הוכחה שזה היה זה. עכשיו שהוא ידע שזו לחשננית, הוא היה די בטוח שהוא יכול לנהל תרגום. זה היה נקודת האור היחידה בכל העצבות הכללית.

 

"אתה צריך עזרה עם הספר, פרופסור?"

 

זה היה הארי ששאל. הוא נראה עייף וקצת אבוד וחרד.

 

"תודה, הארי. אולי קצת. אני שוקל קסמי תרגום שונים. הצלחתי להשיג כמעט מספר פסקאות מתוך הצורה הקריאה בינתיים."

 

הרמיוני הביטה מעלה. "משהו מעניין?"

 

"לא, רובם טענות כלפי גודריק, ו, אר, תצפיות ברוואנה. הוא די קוּטֶר."

 

"הו, אני לא יודע," אמר הארי, באופן בלתי צפוי. "אני מתכוון, זה לא נשמע שגודריק היה ממש נחמד אליו. זה נשמע כאילו הוא תמיד פיתה אותו וייסר אותו כמו – כמו סנייפ."

 

לופין והרמיוני הביטו בהארי בתדהמה. "זה מזכיר לי," אמר לופין, לפתע נזכר. "שמעתם מסנייפ לגבי שיקוי-האהבה?"

 

גם הארי וגם הרמיוני הסמיקו. "כן, שמענו," אמרה הרמיוני, קצת באי-רצון. "הוא אמר שאין שום קסם הפיך – שהוא יודע עליו," היא הוסיפה בחופזה.

 

"אה," אמר לופין, למרות שליבו שקע. "טוב, הוא לא יודע הכל."

 

"הוא אמר שזה ניתן לריפוי רק על ידי המוות," הוסיף הארי.

 

"טוב, רוב הקסמים הם כאלה," לופין הצביע על הנקודה. "אפילו להיות אדם-זאב נפתר על ידי המוות. אני לא קורא לזה נקודה עוזרת נורא."

הרמיוני שפשפה את סנטרה. "אני חושבת שהוא פשוט ניסה להרתיע."

 

"הוא בדרך כלל הפוך," אמר לופין בנייטרליות, למרות שהוא עצמו לא הסכים. אם היה משהו שסנייפ לא ישקר לגביו, זה היה אהבתו לשיקויים. "עכשיו בסדר," הוא אמר, רוצה לשנות נושא, "יהיה הטוב ביותר בשבילנו להתרכז ולמצוא את דראקו, אבל כשנמצא אותו אני אשמח לכתוב לאדון השיקויים בדורמשטרנג ובבובאטון, אולי הם יוכלו לעזור."

 

"חשבתי רגע, פרופסור," אמר הארי לפתע. "אם נרקיסה שמרה משהו של דראקו מהזמן שהוא היה תינוק – כמו שיער, או אחת מהשיניים שלו, או כל דבר – נוכל ליצור עוד קמיע חיים ולנסות למצוא אותו?"

 

"זה רעיון טוב, הארי. אני אציע את זה לסיריוס. אבל בשל הנטייה של לוציוס לחפצים אפלים, הוא יחשוב שזה לא סביר שנרקיסה שמרה משהו כזה. קל מדי ויהפך נגד דראקו. לא, אני מאמין שאנחנו ננסה ערוצים אחרים למצוא אותו."

 

"ערוצים אחרים?" הדהדה הרמיוני. "כמו המשרד?"

 

"לא," אמר לופין, מייחל שסיריוס יבוא בחזרה כבר ויעזור לו עם השיחה הזאת. "למען האמת, קיווינו שתוכל לעזור לנו עם זה, הארי."

 

הארי מצמץ. "מה אני יכול לעשות?"

 

"טוב, הכל תלוי בך, הארי, אבל – "

 

דלת הספריה נפתחה וסיריוס נכנס, לבד, בלי נרקיסה. הוא הביט בלופין; עיניו אמרו, סיפרת לו?

 

לופין הביט בו בחזרה. באמצע ההסבר. מוכן לעזור?

 

סיריוס חצה את החדר והתיישב על השולחן, פניו אל בן-סנדקאותו. הוא הביט אל הארי בכוונה. בלי הקדמה, הוא אמר, "אתה זוכר שאחרי שאתה ודראקו לקחתם את שיקוי הפולימיצי, איך, מסיבות מסוימות, ידעת מה הוא חושב?"

 

"כן," אמר הארי, מרים את גבותיו.

 

"אבל זה נעלם כשהשיקוי התפוגג, נכון?" אמרה הרמיוני, שכרגיל ראתה את הנקודה שסיריוס ניסה להעביר להארי. "נכון?"

 

כולם הביטו בו.

 

הארי לקח את משקפיו ושפשף את גשר אפו בעייפות. "תראו," הוא אמר. "אני לא יודע מה מאלפוי חושב, אם זה מה שאתם שואלים. ואני בפרוש לא יודע איפה הוא. אבל אני יכול לפעמים לומר מה הוא מרגיש ו, אר, לפעמים אני יכול לומר מה הוא חולם. מה שלאחרונה היה די גרוע, לא אכפת לי לומר."

 

הרמיוני נראתה המומה. "למה לא אמרת?"

 

"כי מצאתי את זה מוזר ומגעיל. ובגלל שזה חולף. זה נחלש כל יום."

 

"אבל זה יכול לחזור," אמר סיריוס. הוא הביט בלופין. "נכון?"

 

לופין נראה מהורהר. "הקשר שהיה לשניכם דרך שיקוי הפולימיצי. זה לא קשר שלא שמעו עליו, היסטורית. זה מאד דומה לקשר שנמצא בין מאגיד למקור שלו. מה שלא קושר אותך אחד לשני; זה לא התפוגג, אולי נסגר. אתה יכול לפתוח את הערוץ הזה בחזרה, אני מאמין. אם אתה רוצה. זה יהיה מובן לגמרי אם לא תרצה, בגלל -- "

 

"בגלל שהוא מסוכן?" אמר הארי. "כן, אני יודע שהוא חושב שהוא כזה."

 

"זה יותר מזה, הארי," אמר סיריוס. "הוא לא רק מסוכן, הוא מסוכן במיוחד לך. אתה יכול לאתר אותו בשבילנו, אבל אתה לא יכול ללכת אחריו איתנו. נהיה חייבים לעשות את זה ככה."

 

הארי נראה המום. "למה?"

 

לופין נאנח, והסביר. עיניו של הארי גדלו והתרחבו, אבל הוא לא נראה מופתע כמו שלופין חשב שהוא יהיה. "דם סלית'רין," הוא אמר לבסוף, נראה חמור. "אז לכן מצנפת המיון רצתה לשים אותי בסלית'רין."

 

"אתה לא סלית'ריני, הארי," אמרה הרמיוני בתקיפות. "לא משנה מה... הגנים שלך הם."

 

"כן, אני יודע," אמר הארי ברוגע.

 

לופין העיף בו מבט צדדי, קולט שהארי נראה, בהרבה דרכים, בטוח באופן מפתיע בעצמו יחסית לגילו; הוא תהה אם זה היה ההתפתחות האחרונה, וכמה מזה בא בעקבות הקשר שלו עם הרמיוני – שבאופן אירוני מספיק, נראה כדבר היחיד שהוא לא נראה בטוח לגמרי לגביו.

 

"אני מניח שזה אחד הירידות בלהיות מאגיד," הארי אמר. "אני מתכוון, החרב לא הייתה מתעניינת בי אם לא הייתי כזה, נכון?"

 

"תמיד יש ירידות בכוח," אמר לופין. "זה דבר טוב לדעת."

 

"אל תשמע לו שאתה בעל-עוצמה," אמרה הרמיוני, דוחפת את הארי בצידו באצבעה. "יש לך כבר מספיק ראש גדול."

 

הארי נראה המום. "כוח? שאיפות? הגֶ'דַי לא משתוקק לדברים כאלה." (ולחסרות ההשכלה מבינינו, שלא ראו STAR WARS, או בתרגום לעברית, 'מלחמת הכוכבים', גֶ'דַי זה מין סוג כזה של בנאדם עם כוח, לא קסום, אבל מיוחד, שיש לו שני צדדים, ובדרך כלל, אם הוא בצד הטוב, הוא לא שואף לכוח ושאיפות... נו, טוב, זה מסובך. אם יש לכן שאלות, בואו אלי – ה"מ)

 

הרמיוני צחקקה. סיריוס ולופין הביטו בו כאילו הוא משוגע.

 

הארי הכריח את פניו לחזור להבעה רצינית. "לא משנה. בואו נתחיל."

 

***

היה כמעט שחר כשסוורוס סנייפ הגיע לביתו. הוא בילה הרבה זמן בקדוש מנגו, מדבר עם חובשים-כושפים על הטיפול של דמבלדור, ואפילו יותר זמן עם התחקיר של המשרד. הוא ספר את הצעדים לביתו באיטיות, רואה אור אדום בהיר של שמש עולה מגרש את החושך מאחורי העצים במרחק. זה היה בוקר, וכמו שבדרך כלל קרה הרבה פעמים כשהיה עייף, האות-האפל על זרועו כאב כמו פצע חשוך-מרפא.

 

הוא הרגיש משהו די לא תקין ברגע שחצה את מפתן הבית. הבית שלו היה שקט, אפל, בלי אורות, כמו שעזב אותו – אבל עדיין היה שם משהו עדין, שגוי. הוא שלף את שרביטו משרוולו וזז באיטיות לאורך המסדרון, אוזניו כרויות למשמע כל רעש.

 

בחצי הדרך במורד המסדרון, הוא שמע רעש. אבל זה לא היה שום רעש מהסוג שהוא ציפה לו.

 

זה היה מוסיקה.

 

והיא הגיעה מחדר האורחים שלו.

 

סקרנות וזעם התגברו על ההתראה המולדת, וסנייפ פסע בצעדים ארוכים את שארית המסדרון, לא טורח לנסות להסתיר את צעדיו. בסוף המסדרון, הוא פנה ימינה ופתח את הדלת.

 

מחזה מוזר פגש את עיניו. החדר היה כמעט כמו שהוא השאיר אותו – מרוהט בכסאות עץ כבדים, קשיחים ולא נוחים, הקירות מכוסים ספרים, הרצפה מאוד מאובקת, שום אור שיכול לעבור דרך החלונות החסומים בוילונות עשויים קנבס. השוני היחיד היה באמצע החדר, במרכז שטיח פרסי עגול וקטן שהוא בדרך כלל די חיבב, ישב דראקו מאלפוי.

 

לקח לסנייפ רגע לזהות את תלמידו המועדף בלי גלימות בית-הספר השחורות, לבוש בפשטות בג'ינס וטי-שירט, שניהם טיפה גדולים עליו. הוא נראה שליו ואפילו לא קצת מבוהל לראות את סנייפ. אחת מידיו הייתה פשוטה קדימה, ובאפלולית שבחדר לקח לסנייפ רגע לפענח מה הוא עשה – ואז עוד רגע לעכל את זה. הוא אחז את כף ידו פשוטה לפנים, ומרחף כמה סנטימטרים מעל אצבעותיו היה דיסק שחור ועגול – תקליט. הוא הסתובב במהירות, כאילו על טורנדו, ומוסיקה נשפכה ממנו.

 

סנייפ לא יכל לעצור בעצמו. הוא בהה.

 

"באך," אמר דראקו, מביט בשלווה בסנייפ. "הגרסה הגולדברגית. יש לך אוסף מרשים של מוסיקה מוגלגית. לא תארתי לעצמי שאתה חובב-קניה-בסדר-גודל-כזה."

 

סנייפ בהה בתלמידו הקודם וטלטל את ראשו. "אדון מאלפוי," הוא אמר בקור. "תוכל לומר לי מה אתה עושה פה? נואש לעשות עוד מחקרים על שיקויי אהבה, לא? או שפשוט היית מסוקרן לגבי אוסף התקליטים שלי?"

 

דראקו הביט בו חסר הבעה לרגע, ואז חייך. היה משהו מוזר בחיוך הזה, חשב סנייפ. זה לא היה חיוך של בן טיפש-עשרה. זה אפילו לא היה החיוך המגעיל הרגיל של דראקו. זה היה משהו אחר שוב. "חשבתי שאולי תוכל לעזור לי," הוא אמר בפשטות.

 

סנייפ טלטל את ראשו שנית. "לעזור לך? למה לי לרצות לעזור לך? ואיך הגעת לפה, בכל מקרה?"

 

דראקו חייך. "אני יכול לעשות הרבה דברים," הוא אמר, מביט בדיסק המסתובב עדיין המרחף מעל ידו. "הרבה דברים שלא ידעתי שאני מסוגל לעשות. כמו עם הדיסק הזה, למשל." הוא העיף מבט צדדי בסנייפ. "חתכתי את המנעול של הדלת הקדמית. ואז תיקנתי אותו. הוא טוב כמו מקודם. לא הרסתי כלום."

 

"זה לא הנקודה. הנקודה היא שאתה לא אמור להיות פה. אני לא יכול לתאר לעצמי מה אתה עושה פה ולא ממש אכפת לי. אתה יכול להיות אחד מתלמידי הבית שלי, אבל זה כבר יותר מדי, ואני בטוח שתסכים. אני מציע לך ללכת הביתה."

 

"אני לא יכול ללכת הבייתה," אמר דראקו, שנראה שהייתה לו את העזות של מי שנואש באמת. "אתה חייב לעזור לי."

 

"למה אתה רוצה שאני אעזור לך?"

 

"בגלל," אמר דראקו בפשטות, "שאתה לא תגיד לסיריוס בלק איפה אני."

 

"בלק דאג לך היום," אמר סנייפ, לא בטון נחמד במיוחד. "התרשמתי שהוא ושאר המשפחה שלך יוכלו בשמחה לעזור לך. למה שלא תלך אליהם?"

 

"בגלל שהם לא מבינים," אמר דראקו, מתייצב על ברכיו. "כולם אותו הדבר – סיריוס, הארי, כל השאר – כולם טובים, תמיד הם היו טובים. הם לא מכירים שום דרך אחרת. בשבילם רֶשַע זה משהו שצריך לתעב ולהתרחק ממנו, לא משהו שהולך אתך כל יום וכל לילה בחייך. הם לא יודעים איך להלחם בזה בגלל שהם אף פעם לא נלחמו בזה. אבל אתה יודע," וכשהוא הביט מעלה וסנייפ ראה את פניו נעשים צעירים יותר בשל ההלם והתשישות, הוא זכר פתאום את דראקו התינוק, לפני חמש-עשרה שנה כשאביו הביא אותו עטוף בשמיכות לפגישת אוכלי המוות, ואפילו וולדמורט הבחין בצבע המיוחד של שיער הילד, הצבע הכסוף של עיניו. האחד הזה סומן למשהו מיוחד. לא המיוחד הזה, סנייפ חשב, שכשהלורד האפל השתמש בביטוי הזה זה היה לדבר טוב במיוחד. "אתה הייתה מרושע, אבל חזרת," אמר דראקו. "חשבתי שתבין. חשבתי שתספר לי איך עשית את זה."

 

סנייפ הביט בו. תלמידו המועדף, הנער שהוא תמיד חיבב יותר מכולם, בשל סיבה שיכל לפענח והייתה סלידתו מאביו של דראקו. אבל הנה זה היה. אולי זה בגלל שדראקו הזכיר לו את עצמו בגיל הזה, כמו שהארי הזכיר לו את ג'יימס. אבל אולי זו הייתה מחשבה מלאת תקווה; דראקו בכלל לא היה דומה לו בגילו. לא הייתי לוחם, הוא חשב. לקח לי כמה שנים ללמוד שאין כמעט דבר בעולם ששווה ללחום בעבורו.

 

דראקו השתתק, צופה בדיסק העגול השחור שהסתובב בעצלות מעל ידו, אור כהה ודי לא שקט בעיניו. היה לו חיוך חצי-חולמני על פניו, כאילו הוא חשב על משהו אחר עכשיו, מקום בו רצה להיות. זה היה אותו החיוך שגרם לסיוטיו של צ'ארלי וויזלי, אבל הוא בהחלט נתן לסנייפ הפוגה ממחשבותיו.

 

"אולי אני יכול לעזור לך. אבל קודם כל יש משהו שעליך לדעת."

 

"מה?"

 

בשלווה אכזרית, סנייפ אמר, "אבא שלך מת. הוא מת הערב."

 

דראקו לא זז, אבל הפך לפתע, לבן מבהלה. האור השחור מאחורי עיניו שהיה אי-שקט לסנייפ נראה מתפורר לרגע, עוזב את עיניו שקופות למחצה וצלולות, חלונות של הלם וחסך. הדיסק המסתובב נשבר לשניים בקול של עצם נשברת, והחתיכות נפלו מטה לתוך השטיח. דראקו הביט בסנייפ, פניו נראות ילדותיות שוב בתדהמה וחורבן. "אתה בטוח?"

 

"אני בטוח," אמר סנייפ, מסתובב לעזוב את החדר. "השאר פה, אדון מאלפוי. אני אביא לך קפה."