מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

 

 

חזרה לפרק קודם | חזרה לדף האינדקס | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

אפילוג

 

"אנחנו יכולים לרמוס אותם, הוד-קדושתו. אני מרגיש את זה. אנא, תן לנו רשות לתקוף!"

"כמה פעמים אצטרך לומר זאת? השעה המתאימה טרם הגיעה".

אלאיל פנה והסתובב בחדות, מפנה את עורפו לדמות המתרפסת שכרעה בפניו... השרץ מושחת הצורה, אשר היה פעם דיוריק מק-אלן. שיניו של הדרואיד העליון חרקו בתיעוב. לו רק יכול היה האומלל הזה להבין, עד כמה נלעג הוא נראה... כיצד שריונו המוזהב וגלימותיו המפוארות אך מדגישות את גוף הפומורי בתוכו נכלא; העיניים הבלתי-תואמות, ניבי הטרף המצהיבים...

הדרואיד העליון פכר את אצבעותיו הרועדות, מגייס את כל כח רצונו להמנע משילוח כישוף שיצווה על האדמה לבלוע את התולע חסר הבינה; עצם מראהו ודיבורו גרמו לישותו של אלאיל לרעוד בזעם.

"הלוחמים הגיבורים שלי יכולים לחצות את הערפל שוב, הוד-קדושתו" המשיך השרץ ליגע את אוזניו "הם יכולים להכות ולקטול, לשפוך דם-מוגלגים מזוהם כמו מים. הרגנו מאות מהם אז, נוכל..."

"סכור את פיך והסתלק למאורה שלך, פומורי " אלאיל נפנה עליו בעיניים יוקדות, מתענג על האימה והעלבון בעיניים המעוותות "לך, ואל תשוב עד שאזמן אותך... אחרת תפגע. לך!"

זה אשר היה דיוריק מק-אלן התנשף בכעס, אולם גייס די תבונה בכדי לקוד כה עמוק, עד כי פניו כמעט והתפלשו בעפר. אחר, סב והחליק משם, חומק ונעלם בין השיחים הלחים. אלאיל נותר לעמוד, מתייחד בדד עם זעמו.

 

"שוטה ארור" מלמל, פוסע בכבדות במעלה הגבעה, לעבר מרכזו של מעגל האבנים הגדול. העצים הקדושים רחשו סביבו, משירים מלוא החופן עלים גוססים על גלימתו וברדסו הכהה. רק צרצורם של רמשים רחוקים והדי צעדיו קידמו את פניו, כאשר חלף בין העמודים הקדומים, מחיש צעדיו לעבר האגן הדהוי שניצב במרכז, חבוי למחצה בין שורשים משתרגים; הרוח יבבה, חובטת בתריסיהם הזנוחים של בתי העצים שצפו עליו מעברים; איש לא קידם אותו בבואו; לא צחוקן של חניכות קלות-דעת, או נגינת נבליהם של דרואידים. דממה; דממה כבדה וקודרת ומאום זולתה.

שוטה... שוטה יהיר, קל דעת וארור. המחשבה הוסיפה לנקר בראשו. לא די בכך, כי אנשיו השוטים הניחו לאבירה המוגלגית לחמוק בין אצבעותיהם, ולמלט את שני חצויי-הדם הקטנים למקום מבטחים, הרי שרק דיוריק יכול היה להיות כה שוטה, בכדי ליפול למלכודת הנבזית שטמן לו הפייטן הארור, ולהפוך את הגלגל על אלאיל - דווקא בעת שהנצחון היה מונח בין אצבעותיו ממש. רחוק, רחוק מכדי להושיע, לא יכול היה אלא לשאוג בזעם, כאשר נפלה הקללה הקדומה על הנסיכים שנשבעו לו אמונים; וכעת, נפוצו הטואטה דה-דנאן לכל עבר,  ורק קומץ קטן מהם זכר את נדריו הקדושים, את חובת הציות לדרואיד העליון, נציגם ודוברם היחיד של אלי איניש גלורי.

זעמו בער באין מכלה, הולך וגובר עם כל צעד מצעדיו.

פייטן מטונף ושפל, פעם נוספת הפכת את דמך השפוך למלכודת? אולם תגלה במהרה שאני חזק ועתיק מרידל השוטה. אתה ובעלי בריתך עתידים לשלם מחיר יקר על הרגע בו החלטתם להתגרות בי. זרע בוגדים!

 

מחשבות אלו חולפות במוחו, רכן אלאיל על האגן; המיים הטהורים נבעו מבין שורשיהם המסוקסקים של האלונים, ניתזים במסכים צלולים אל תוך קערת האבן הקמאית. לרגע ארוך, ניצב הדרואיד בקומה כפופה, בוהה בפניו הקמוטים והזועמים נשקפים אליו במעומעם מתוך האגן.

הכל תוכנן בקפידה במשך למעלה ממאתיים שנה; רידל השוטה עשה מלאכתו נאמנה, וקרע את המכשפים של בני-גייל לגזרים, גורם ליריביו לבעוט ולהקיא את המכשפים בהם זרם עדיין הדם העתיק.  הכל היה מתנהל היטב כל-כך, אלמלא נאחז טאוסלין מק-רויך בתיעוב, ולקח אל מיטתו את מטמאת-הדם הבזויה. וכעת הסתתרו צאצאיה מאחורי החומות המכושפות שבנו כלביו של או'סלית'רין. כיצד יכול היה מק-רויך להשתמש בכישוף שרימה את האלים עצמם, וגרם להם להלביש את בת-האדם הבזויה בגוף של טואטה דה-דנאן? השאלות הכאיבו לו כפגיונות. איזה טירוף אחז בו? איזה רצון זדוני פעל כאן, שובר את דבר הדרואיד העליון וגורם לאלים להתעלם מרצונו... מרצונם האמיתי שלהם עצמם?

אלאיל נהם, אגרופו הולם בתסכול ומתיז את המים לכל עבר; פעם נוספת, מצא עצמו תוהה, מדוע הוא מתעקש להמשיך וליטול על עצמו משא כבד כל-כך, לשאוף לדבר עליו לא ההינו קודמיו אף לחלום... להפוך את הערפל ולבוא חשבון עם המוגלגים המתועבים, שגירשו את הטובים מהם אל התילים, אל מעבר לערפל.

הדבר לא היה קל, הו לא; אלאיל המשיך האלה, רוקם את תוכניותיו, מתעלם מן הלחישות ומן האותות שבישרו כי זמנו ממזרח לים הנה תם; אולי היה עליו לקבל את הגזרה ולהפליג מערבה, לעמוד שם למשפט האלים?

הו לא, לא כעת. גאוותו שבה והתלקחה. לא אעמוד בקומה שחוחה לפניהם, לפני שאגשים את היעוד הגדול. אחרת הם עשויים... שלא לראות את הדברים בדרך הנכונה. כלום לא הוכיחו האלים, שניתן לרמותם?

 

השמש, כדור גדול ונוטף של דם, שקעה מערבה, נבלעת בינות לאדים העכורים; אלאיל נותר שחוח מעל האגן, שוקע אל תוך מחשבותיו הקודרות. פעם נוספת, מצא עצמו שוקל בדעתו את הנקמה האכזרית, אשר יוכל להמיט על מטמאת-הדם, אם רק... יגמיש מעט כמה מהחוקים העתיקים. היה זה דווקא כישופו הבוגדני של הפייטן, שגילה מבלי-משים את נקודת התורפה של יריבתו החדשה. כוח כשפיו של הנוכל הזקן מנע ממנו מלסכל את מעברה של בלאטריקס בלק בערפל... אולם חרף זאת, הפך הפעמון את הערפילים לעיניו ואוזניו של אלאיל, די הצורך בכדי להביא לידיעתו דברים רבים, אשר נחשפו לעיניו בעת מסעם של יריביו. דברים, אשר נעלמו ממנו קודם. מילים ישנות... תשוקות ומעשים אפלים... איזו ברירה הותירו לו יריביו, מלבד לעשות מעשה ולגייס אותם לעזרתו?

 

אוכלי המוות.

 

מחשבותיו של אלאיל נדדו אל תוך האפלים בצעיפי הערפל, מתמקדות בדמויות האפלות שנחשפו לעיניו, כלואות בתוך שדה-הקרב המסוייט, שאין לו ראשית וסוף. יצירי-טומאה, ששאבו את קיומם מן הכשפים האפלים ביותר. נשמותיהם של מכשפים בני-גייל, שהקסם האפל לו הקדישו את חייהם שאב אותם לתוכו לאחר מותם, הופך אותם לברואיו של האויב הקדום... של אדון האופל.

גיחוך מעוות בקע מגרונו של הדרואיד העליון; היו אלו מעשי ידיו להתפאר של תלמידו הסורר, המוגל היהיר טום רידל. המכשף שלמד ועשה מעל ומעבר מכל אשר ניתן היה לצפות מיצור קצר-ימים וכהה מוח ששב אל עולמם העכור של בני האדם, מגשים את תקוותיו של אלאיל מעל ומעבר למצופה. וכעת, האם יוכל להפיק ממנו תועלת נוספת ואחרונה, שנים רבות לאחר מותו?

במשך ימים ארוכים, הפך אלאיל שוב ושוב בדעתו, מחליט ושב ומשנה את דעתו משעה לשעה. חרף הכל, לא שכח עדיין את האזהרה בה זיכה אותו מורהו לפני מאות שנים ארוכות, ואשר הוא זכה לה ממורהו שלו וכך הלאה, עד לימים בהם היה העולם צעיר. לא היה דרואיד אחד, אשר העז לשלוח ידו לקסמים טמאים כאלו. אולם איזו ברירה הותירו לו כולם, מלבד לראות כיצד חרבות כל תוכניותיו? כיצד שב ונמהל דמם של הטואטה דה-דנאן במוגלגים הבזויים, ונוסך כוחות חדשים בכוחם הדועך של מכשפיהם השוקעים?

והם היו שם... מתפתלים באפלה וממתינים בשקט להחלטתו; אלאיל יכול היה לחוש בהם במעורפל, בהדי-מחשבותיהם הקודחות... מתייסרים וממתינים לאדון שלא ישוב עוד; לשוטה, שההין לשבור את נשמתו לרסיסים בכדי להדמות לאלים. הם רחשו, הם המתינו... הם קראו לו.

אין עוד דרך נסיגה כעת; אין עוד דרך אחרת. הרהר, ליבו הולם בחוזקה בעת שהזדקף, נישא מלוא קומתו מעל האגן. הוא אינו שוטה יהיר ואנוכי כמו רידל; הוא יפעיל את הכח הנורא למטרה טובה... מטרה מקודשת.

אלאיל הניף באיטיות את מטהו מעל האגן, טובל את בסיסו במיים הכהים. אין, אין דרך חזרה כעת. הרהר, רגע בטרם שילח את מחשבתו אל תוך האפלה. אצבעותיו התהדקו עד כאב על העץ המחוספס של מטהו, כשהחל מפזם השבעה שלא נשמעה באיניש גלורי משך שנים רבות מספור. האלים, הם יבינו... הכל נעשה למענם, הכל בר-כפרה לבסוף... הם מוכרחים, מוכרחים להבין.

 

המיים רחשו, מעלים שריקה דקה ומאיימת כאשר ננעץ המטה במרכז האגן; שפתיו של אלאיל נעו מהר יותר יותר, המילים האסורות זורמות מתוכן, הולמות באוויר הקר והלחש כשוטים של אש; כאב עז, מייסר, בער באצבעותיו, מתפשט אל תוך ידו; טיפות דם נטפו, זורמות על העץ הרוטט ונושרות בזו אחר זו אל תוך המים המעונים; האד התחזק, שורק ורוחש, מתמר למעלה בצעיפים עבים ומצחינים. חופת הענפים מעל ראשו חרקה ונאנקה בכאב; עלים חומים וכמושים, עוד ועוד עלים, נשרו מטה, טופחים על ראשו, על ידיו המדממות... אל תוך המיים המבעבעים,  ההולכים ומשנים את צבעם.

אין ברירה... מוכרחים... הם מוכרחים...

וכמו בתשובה, התפתלו מחשבותיו והרחיקו אל תוך העלטה, נופלות לעמקי תהום-רבה בחיפוש אחר מטרתן. צללים אפורים, פנים רקובות ריצדו בתוך האגן, לוחשות ונאבקות; אלאיל חש בכח רצונם נשלח לעברו בחמדנות, מנסה ללפות את נשמתו ולשתות אותה לרוויה; אלא שהדרואיד היה חזק, חזק מהצללים המעונים. מילות פקודה קלחו מפיו, גורמים להם ללחוש ולסגת; אלאיל רכן מטה-מטה-מטה, טיפות כהות וצורבות לוחשות בתוך זקנו; הנה הוא מתגבר, הנה הוא מכניע אותם לרצונו, הוגה שוב ושוב את שמה.

ב-ל-א-ט-ר-י-ק-ס, ב-ל-א-ט-ר-י-ק-ס... ב-ל-א-ט-ר-י-ק-ס!!!

כוחו הלך וגבה, מפעפע את תוך המיים המגואלים בדם, מצווה על הנסתרות והשכוחות במחשבותיהם; והנה רפתה התנגדותם; הנה הם נכנעים, מתירים לעשרות חוטים דקיקים ואפורים לזחול במעלה המטה, אל תוך ידיו, אל תוך דמו הנוטף. עיניו ריצדו, נקרעות לרווחה נוכח מהירותן של תמונות מתחלפות: טקסים אפלים; כשפים מתעופפים; זעקתם של מעונים, ומילים... מילותיה שלה צורחות, מהדהדות בתוך ראשו בעוצמה כזו, עד כי זה כמעט וחישב להתפוצץ מעל כתפיו.

 

"זכרו, שוטים שכמותכם! אדון האופל עוד יחזור, ויגמול לאלו אשר נותרו נאמנים!"

"אולי נתחיל לענות את הקטנה?"

"אדון, בבקשה אל תעניש אותי. ניסיתי, אדון..."

"זו בגידה, סיסי! אילו היו לי ילדים, הייתי מקריבה אותם בשמחה למען אדון האופל!"

 

אלאיל הטה את ראשו לאחור וצחק; גזעיהם המתקלפים של העצים החזירו הד; צחוקו גבר, הולך ומתעצם; האגן חרק ורעד, ומים טמאים גלשו מתוכו, צורבים את הקרקע במגעם הלוהט... משקפים את אודם האש שבער בעיניו של הדרואיד העליון.

"וכעת יש לך ילדים, בלאטריקס בלק. אולי הגיעה העת להזכיר הבטחות נושנות. יצור נחות... עלוב... מתרפס... האם זו, זו הרעיה שבחרת לעצמך, טאוסלין מק-רויך? למענה מכרת את כבודך ובגדת בדם, טאוסלין מק-רויך? האם זו תהיה יורשת לאו'סלית'רין הבוגד... יורשת שתקרא תגר על הדרואיד העליון?!"

אלאיל הרים את מטהו; אור ירוק השתקף סביב, בוהק על גזעי העצים המתים; רעם אדיר התגלגל.

הם יבינו... יהיה עליהם להבין, ואם אין, קללת אבדון על ראשם!

לרגע, אפף הרעם את הכל, מתמזג עם הדי צחוקו; ואז, דעך והיה לאין; הרוח מתה, והס הושלך סביב; אלאיל יכול היה לשמוע את הלמות ליבו, כבדה כתופים. תופים... תופים הולמים במעמקים.

"אדון... אדון... אדון..."

הלחישות התמרו סביב, צורבות את האוויר האפל; אלאיל נשען על מטהו, מביט בעייפות על הצללים המרקדים בין העצים, פצעים פעורים בבשרה של החשיכה עצמה.

זמן הנקמה הנה הגיע. פעפעו מחשבותיו; הוא ינקום, גם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה; גם אם לעולם לא ירש אותו דרואיד חדש, שיעלה את מעשיו הנוראים עלי שיר. היכוני לקיים את הבטחתך, יורשת עלובה של או'סלית'רין.