מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

 

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לאפילוג | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



 

גודריק

 

"היא יפיפיה...  עוצרת נשימה, אין ספק".
אנקות ההתפעלות רחשו סביב אוזניו, בעודו בוהה בעיניים לחות בלהב הארוך שריחף מולו. גודריק זכר את החרב המכושפת במעורפל, מימי ילדות שכוחים למחצה בפרוסיה המזרחית, אולם מעולם לא זכה לראותה מקרוב כל-כך: הניצב הכחול, שסמלי המשפחה גולפו לאורכו ביד-אומן; הלהב האפור והקטלני, שנראה כאילו ברקים זעירים זורמים בעורקי הפלדה שלו.

ווסטנוות. החרב שחושלה בהיכלות אסגארד, והועברה מאב לבן במשך אלף וחמש-מאות שנים; חרבו של הרוזן הילדריק... צינה מרה הרעידה את עצמותיו של גודריק. קרימהילד... קרמל המסכנה רצתה כל-כך להחזיק בחרב הזו, אבל היא הלכה בלא עת, ושערי ואלהאלה נסגרו בעקבותיה... רק בכדי שלהב יצוץ כעת, וימצא את דרכו אל תוך ידיו הרועדות. אכזריות, אכזריות הם דרכי האלים... אבל קרימהילד, היא... היא בוודאי היתה רוצה שאקח אותה. עדיף מאשר שתחליד בחוסר מעש.

'אתה האחרון...' זכר במעורפל את קולה בחלומו. 'האחרון... האחרון...'

גודריק התנשף, נאבק להציג ארשת מכובדת. עיניים רבות נעוצות בו כעת, שב ושינן לעצמו בלא קול; אין זה יאה ליורש להזיל דמעות במעמד כזה, הזכיר לעצמו במרירות. גם אם בת-דודתו וחברו הטוב ביותר נפלו כקורבן מיותר להילאי מטורף שהשנאה העבירה אותו על דעתו.

מורגיין חייכה ביהירות מעברה השני של הלהב.

אישה חסרת לב. בוודאי היא חושבת שעלי לעלוץ וליבב בשמחה. הרהר, ממהר להעביר את מבטו על פני האולם המפואר; רופכרט-מקסימיליאן פון ויטסלבאך, אותו הכיר עד לפני שבועות מעטים כפרופסור ויטלברוק, ניצב ליד הקיר וסקר את גודריק ואת החרב במבט מדושן נחת, זרועותיו החסונות משולבות על חזהו; קלאודיה היתה שקטה וקודרת, ויגון חשוך-מרפא נשקף מעיניה הכהות. סילביה ניצבה ליד החלון, פניה מתוחות ושערה הבהיר בוהק באור הדמדומים הרך שקרן מבעד לחלון; מאחוריה, הוסיף השלג הרך לרדת על פסגותיהם הרחוקות של הרי האלפים, זולג כאצבעות עדינות ומתות על זגוגיותיה המכושפות של הטירה. עוד מעט, תשקע השמש ויגיע העת לצעוד אל נשף חג המולד. לא נותר זמן רב להתלבטות, וגודריק ידע זאת היטב.

"הנני אסיר תודה על... נדיבותו הרבה של מר מאלפוי המנוח, ש... טרח לרכוש את החפץ הזה ו... לצוות שיושב אל שושלת באלזיגן-קראוזה" אמר בקול איטי, מהוסס. גודריק לא נזקק לפניה הקודרות של קלאודיה בכדי לדעת, כי דראקו מאלפוי אינו מעניק דבר חינם אין-כסף - בין אם בחייו, ובין אם בצוואתו.

 

"לא הייתי נוקבת במונח 'תשורה', הבארון פון הות" החזירה מורגיין, מגוללת את הגוויל המכושף בידיה. "אין ספק, שבעלי המנוח רכש את החרב בכסף מלא מידי, הממ... בעליה הקודמים. כפי שאמרתי קודם, הוא מוכן לצוות אותה לך חינם אין כסף... אולם" מבטה תעה לעבר סילביה "אך ורק אם תשמש כנדוניה לנישואיך עם..."

קלאודיה פסעה קדימה, נראית כמי שמוכנה להדק שתי ידיים על צווארה הקפוא של מורגיין.

"הוא... שניהם בני פחות משבע-עשרה, בשם אלוהים!"

מורגיין לא טרחה להסוות כלל ועיקר את הזלזול שבעיניה; רופכרט שלח יד כדי לתפוס בזרוע השרביט של קלאודיה, ורק סילביה ניצבה דוממת במקומה, עיניה האפורות נעוצות הישר בפניו של גודריק.

"זהו המחיר, ועל הבארון הצעיר לקבלו או לדחותו... יקירי המנוח הבהיר זאת במפורש".

גודריק פכר את אצבעותיו... לא היה בכך בכדי להפתיע, כעת משחשב על כך. אלא שחרף זאת, חש כיצד הולם ליבו בחוזקה. רופכרט, לעומתו, פרץ בצחוק רועם.

"נוכל ערמומי היה דראקו שלנו, הא?"

"שלא תעז להעליב את בעלי..."

"מוטב שתפסיקי לנפנף בנישואייך בלא הפסקה, גברת קארתניי" החזירה קלאודיה בקול שקט וארסי. מורגיין נשפה בזעם, אלא שגודריק לא נתן עליה את דעתו עוד; כל ישותו התמקדה בפניה החיוורים של סילביה. זו הוסיפה להביט בו באין-אומר, מתאמצת לשווא לזייף חיוך קריר ואדיש. אלא שעיניה  לא סרו ממנו, יוקדות בשאלה ברורה ואילמת. גודריק אך ניצב, חלק מישותו רוצה לזנק קדימה, לכרוע ברך ולבקש את ידה, ואילו האחר רוצה לנוס מן האולם ומן הטירה כל עוד נפשו בו, ולהתאבל בדמעות מרות על נערה אחרת.

ליום ההולדת הבא, אני רוצה... גודריק זכר כיצד הסמיקו לחייה של מלאני כשדיברה על זה. אחד הצעצועים המזמרים המתוקים האלו... נו, אני יודעת שזה תינוקי קצת, אבל אני כל-כך אוהבת אותם. ואז - אז נטוס על המטאטא הגדול הזה מעל הוגסמיד, רק שנינו...

בלא מאבקי ירושה... בלא מאבק הרצונות בין דוכס בוואריה לנאמניו של דודו המנוח... רק נערה אחת, בת-מוגלגים שאהבה לשחק  קווידיץ', ולצחוק ולרקוד... נערה שלעולם לא תחגוג את יום הולדתה השבעה-עשר. אבל סיל... היא לא אשמה בתסבוכת הארורה הזו, היא...

"ואני מניחה" אמרה קלאודיה בקול נוקב, מנערת אותו מהרהוריו "שהעלמה מאלפוי העומדת כאן נתנה את הסמכתה להשתתף ב... עסקת הסחר-מכר הזו?"

כמו לפי אות, התנערה סילביה משתיקתה, נועצת בקלאודיה מבט גאה ונטול מורא.

"למען האמת, פרופסור שטיין גבירתי, העלמה העומדת כאן היא ששכנעה את אביה ליזום את העסקה הזו מלכתחילה".

ניתקת מן החלון, פסעה הישר לעבר גודריק ונטלה את ידו.

"סילביה, אני..."

"בחירה טובה בהרבה ממלקולם הורנבלאור הנפוח או מג'רולד אייברי, עליהם חשב אבא ברצינות רבה מדי לטעמי. אף אחד מהם לא היה נוקף אצבע למעני... שלא לדבר על לרוץ אחרי לתחנת הרכבת באותו ערב" סילביה קרבה אליו, וגודריק יכול היה לחוש את אדי נשימתה על שפתיו,ואת ניחוחה העדין אופף אותו, מגרה את חושיו. "אני יודעת על מי אתה חושב" הוסיפה, מנמיכה את קולה ללחישה "היא הלכה לה, ו..." חיוכה הישן והערמומי של סילביה שב והסתמן על פניה "ואתה תזדקק למישהי שתאזור לך לטוות את דרכך ברשת קורי העכביש שכל הדוכסים והאצילים האלו החלו לטוות סביבך עוד בטרם הנחת רגל על אדמת בוואריה. ובקיצור" עיניה של סילביה בהקו, מכשפות את נשמתו "אל תעז לחשוב שתוכל להתחמק מהאירוסין האלו, הות... עם חרב או בלעדיה".

לרגע ארוך, ניצב גודריק ובהה בה בפנים חיוורות כסיד. אזי, נאנח, ונטל את ידה באצבעות רועדות.

"אני... שקלתי את הצעתו של מר מאלפוי ואני..." קולו רעד כמחשב להשבר, בעודו מנסה לשווא לדחוק מזכרונו את פניה המאשימים של מלאני ריץ'. "אני, מקבל את הצעתו. לכבוד יהיה לי לקחת את סילביה קלסטה מאלפוי לאישה".

קלאודיה הבליעה אנחה שקטה, מובסת; רופכרט, לעומתה, שב ופרץ בצחוק מתגלגל.

"אביר קטן ומושלם, כמו באגדות!" רעם, טופח על שכמו בכח שכמעט והפיל את גודריק אפיים ארצה "הו... די להראות כאילו בלעת קנקן שלם של חלב חמוץ, קלאודיה. זה מזיק לבריאות. רואים על הנער הזה, שהוא שארו של הילדריק... אילו אך היה לי שמץ מכובד-הראש הזה כשהייתי בגילו" הוסיף, מלטף את זקנו "עם כל השטויות שעוללתי... לא אתפלא אם חיים בבוואריה היום חצי-תריסר ברנשים קטנים עם שער ערמוני ש..."

"מוטב יהיה, שלא נדון בהם הערב, הוד-מעלתך" שיסעה אותו קלאודיה בנוקשות. אזי, סבה ממנו וקרבה אל גודריק נועצת מבט חודר אל תוך עיניו; לא בפעם הראשונה, נדמה היה לו כי כח רצונה חודר פנימה, סוקר את הפינות הנסתרות ביותר בנבכי ישותו.

"ברכותי לרגל אירוסיך הטריים ותשורתם גם יחד" אמרה בקול עצור "אולם תן דעתך: לבעלות על ווסטנוות ישנו מחיר נוסף, גדול בהרבה מכל דבר שיכול היה דראקו מאלפוי לדרוש. צעד מרחיק לכת תעשה, ברגע בו תחגור אותה בפומבי ותטען לבעלות עליה. מאותו רגע, תכריז על עצמך כיורשו של הרוזן הילדריק... על כל המשתמע מכך" הוסיפה, מנמיכה את קולה כמעט לכדי לחישה. "חשוב על כך, וחשוב היטב".

"הו, באמת! הנער זכה כרגע בירושה החשובה ביותר של משפחתו, ואת מנסה..."

"להבהיר לו את הסכנה, רופכרט, הא ותו לא" קלאודיה שיגרה מבט קטלני מעבר לכתפה, ואחר שבה וסגרה על גודריק, מניחה שתי ידיים על כתפו.

"איני צריכה להכביר מילים על כך, שאם תכשל... צפויים לך דברים גרועים בהרבה ממפגש בלתי-נעים עם פרופסור סנייפ, או השעיה מן הלימודים בהוגוורטס. אינך צריך..."

"קלאודיה, קלאודיה, קלאודיה..." שב רופכרט ונכנס אל תוך דבריה "האם את חייבת להיות תמיד... מעודדת ואופטימית כל-כך, דווקא בערב חג-המולד? אנשיו של הילדריק זקוקים ליורש, דווקא בימים הקשים האלו, ו..."

"הטבטונים נתנו את נאמנותם לרוזן הילדריק, ולאחיו וודנריק לפניו" החזירה קלאודיה "עד כמה יסכימו לצעוד אחרי יורש בן שבע-עשרה? תמהני. אם תשמע לעצתי, שמור את החרב כמתנה לנישואיך, בעוד אי-אלו שנים. בינתיים, חזרו שניכם לאנגליה, או לפחות השארו כאן, בהוהנמאונדן. אם תשמע לעצתי, יהיה עליך ללמוד הרבה, בטרם תעז לחגור בפומבי את החרב הזו..." שפתיה נקפצו בכאב "מי כמוני יודעת, לכמה קרבות גבורה אחרונים ומות-גיבורים זכו שארי-בשרך בדורות האחרונים. רבים, רבים מדי... כיום הם זקוקים למשהו אחר, גודריק. ואם אין, הרי שבתוך שני דורות, ספק אם יוותר מי שישיר את השירים הישנים".

גודריק ניצב בשקט, זרועו אחוזה בזרועה של סילביה, וכל-כולו מאזין לויכוח בין קלאודיה לבנו של דוכס ויטסלבאך.

היא צודקת... אני אינני מתאים. אני בסך הכל נער ש... גדל בפנימיה אנגלית. אין לי ולו את האומץ להתערב ולהכריע את הויכוח, כפי שדוד הילדריק היה עושה, ובעצם לא... מחשבה חדשה פקדה את מוחו. הרוזן הילדריק לא היה ממהר לשסע את ידידיו ויועציו; לא בטרם האזין להם אומרים את שלהם, טרם שהתערב והכריע את העניין. גודריק הניח לנשיפה שקטה ואיטית להפלט מפיו, אוזר כח לרגע ארוך בטרם עשה צעד קדימה.

"ישנה אמת בדבריה של פרופסור שטיין" אמר בקול איטי "לא אשא את החרב הזו, בינתיים. ו... ישנם דברים רבים בהם ארצה כי תייעצי לי, אם... אם תסכימי כמובן" גודריק נאבק בלשונו "בבוא העת, זה... יהיה כבוד גדול עבורי אם תעמדי לצידי, כפי שעמדת לצידו של דודי המנוח"

קלאודיה הנהנה בכובד-ראש.

"תמהני, עד כמה יועילו עצותי מול הסערה שעומדת בפתח" החזירה בקול שקט ועגום "אולם אעשה כמיטב יכולתי. את זאת אני מבטיחה".

מורגיין משכה בכתפיה באדישות מעושה, כמי שדבר מן המתרחש אינו נוגע לה, ואילו סילביה חייכה...מן הסתם עוסקת במחשבות ותוכניות משל עצמה. רופכרט פכר את אצבעותיו, מביט בגודריק וקלאודיה בתסכול גלוי.

"ואני קיוויתי שווסטנוות תונף בקרוב, ותפיח מעט תקווה בלבבות הנכונים" מלמל "לא שאיני מבין את החלטתך, כמי ששימש מורה שלך עד ל..."

 

תרועת חצוצרות עמומה שיסעה את דבריו.

"אהה, וזה אות לסור אל לאולם הנשפים" מיהר רופכרט לומר "אבי ירצה בוודאי לגלגל איתך שיחה על הא ועל דא, והוא... אינו אוהב במיוחד לחכות" הוסיף משליך מבט מודאג לעבר קלאודיה. "לחזור להוגוורטס כעת, כאשר הטבטונים והאחרים לחוצים כל-כך... טירוף!" מלמל, כאילו לעצמו.

"אל תקח ללב, יקירי" אחיזתה של סילביה התדהדקה קלות על זרועו, מושכת אותו קדימה, לעבר הדלתות שהחלו נפתחות לרווחה. "והרי לך כמה וכמה דברים שלא נהוג ללמוד בגריפינדור" הוסיפה ולחשה אל תוך אוזנו, בעת שצעדו שלובי זרוע "למארח החביב שלנו ולבנו היקר ישנם כמה וכמה שיקולים, שאינם עוסקים אך ורק לגבורה ותפארת" הוסיפה בבוז "בין היתר, הם זקוקים לך בכדי להרשים כמה וכמה בעלי-ברית מהססים, ולקוות שזוהרה של ווסטנוות ישכיח לזמן-מה את העובדה שמצבם הכספי בכי-רע. אבא סיפר לי פעם, שהם שקועים בחובות... מצב בלתי מלבב, במיוחד כאשר מתכננים עימות נוסף מול איחוד הקוסמים האירופי. דאג להיות חביב ולהעטיר מחמאות ותקוות לעתיד... בלא למהר ולהתחייב לשום דבר ספציפי, כמובן. בוא".

ובזאת, זקרה סילביה את ראשה, והובילה אותו הלאה; גודריק יכול היה להבחין בחיוכה מדושן העונג, בעת שעברו שלובי-זרוע בין הדלתות הגדולות; קוסמי-משמר וחצרנים הדורים מיהרו לקוד עמוקות, ולפנות להם  מעבר אל אורותיו הזוהרים של ההיכל הגדול.

האם זו הדרך הנכונה, בזו הפעם? תהה גודריק, מאזין לחריקתם החרישית של הצירים המכושפים. או שמא חריקתו של ארון-מתים חדש, גדול וקטלני מקודמו? ימים יגידו... הרהר, בעודו מחיש צעד לעבר שולחן הכבוד. ימים יגידו.