מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

רונאלד

מרלין! מה ה... הדבר הזה?

רון חש כיצד מתהדקות אצבעותיו הרועדות על המעקה המוזר. בעיניים קרועות לרווחה, צפה ברחפת הגדולה שהחלה יורדת במאונך לעבר גגו של המבנה המוגלגי העצום - מבוך בן תשע קומות של פלדה וחומרים מוזרים אחרים, בהירים בגוני הלובן או נוצצים באורות עמומים, מרצדים ומכאיבים לעין. המוגלגים באו והלכו באלפיהם, מקיפים את רון מכל עבר בבליל של טפיפות רגליים וצעקות, הבהוב של שלטים ענקיים וטרטור של מכונות; הכל נדמה כמתערבל סביבו בקלחת עצומה של מראות וקולות מפחידים, המאיימים לאחוז בו ולהטביעו מכל עבר.

איך... איך לעזאזל נפלתי למקום הדפוק הזה? שב ושאל עצמו בפעם המאה, כאשר הפליטה רחפת הענק שתי שריקות ארוכות שהדהדו בין קירות הענק המרצדים, מזכירות לו להקת גריפונים צמאי דם. אורות ירוקים מסנוורים הבהיקו מקצוות הכנפיים העצומות, כאשר החלה בטנה של המכונה העצומה להפתח; ברגע הבא, נפלט מתוכה זרם עצום של מוגלגים שהחלו יורדים במהירות לעבר הקומה שמעליו; אחרים מיהרו להסתער במעלה המדרגות המבהיקות, נבלעים כהרף-עין בתוך בטנו של הכלי העצום.

חרף מאמציו, התקשה רון להבין מה ארע; כל שניסה לעשות הוא להתעתק בחזרה אל המחילה, כפי שעשה עשרות פעמים בעבר... אלא שתחת לנחות במחוז חפצו, מצא עצמו מתערבל ומסתחרר במהירות מבעיתה בין קרעי ערפל שחורים ואפורים. ברגע הבא, חש חבטה חזקה בגבו, כאשר הוטח באחד בקירו המטונף של חדר אחסון צדדי, עמוס לעייפה בגלילי נייר וציוד מוגלגי מוזר למראית עין. חרף הבלבול והכאבים שאפפוהו, הצליח אי-כה להזכר בכישוף ששינה את גלימות בית החולים שלו לצורת לבוש מוגלגי... אלא שבין אם בשל העובדה כי רמת הבנתו באופנה המוגלגלית שאפה מאז ומעולם לאפס, ובין אם מסיבה אחרת, מצא עצמו עד מהרה מטרה למבטים משתוממים וגיחוכים; דומה היה, כי אלו ליווהו כצל בעודו צולע קדימה, מביט באימה במבנה הומה האדם, על מפלסיו המחוברים ברשת מסועפת של גשרים נוצצים ומדרגות נעות; הכאב העמום בגבו נמהל בצריבה המטרידה לאורך שוקו, במקום בו שרטה הסכין הסינית את עורו... אלא שככל שנקפו הדקות, כך נדמו שני אלו כעין וכאפס לעומת מבוכתו ההולכת וגוברת; רון מצא עצמו מבולבל ובודד, תקוע באחד המקומות המוזרים ביותר שניתן היה להעלותם על הדעת.

הכל נראה כה עוין ומפחיד, הרהר, בוהה ברעד בשלט ענקי שהציג את תמונתה המבהבהת של אשה בחזיית עור-נמר והבעה מטופשת למראה זוחלת בתוך מנהרה מלאה מכשירי מוגלגים, ומעליה כתובת ענק מחליפת צבעים "קולנוע יואן מציג הלילה: נועזות ברכבת התחתית 3"

כל המבטים האלו... כאילו אני איזה מטורף שברח ממוסד הרהר במרירות, מזכיר לעצמו כי למען האמת אכן ברח ממוסד. אוף, הכל כל-כך... מבולבל... המחשבות שבו והתערבלו בתוכו: אבא ואמא מתים, הארי מת... המכשפה הצעירה ההיא שהוא היה חייב לפגוע בה ועדיין קצת הצטער על זה, כאשר נזכר בארשת פניה האומללה כל-כך. אולי הייתי יכול לשכנע אותה בכל זאת... אבל לך ותבין את הראש של הבנות האלו... ועכשיו, איך לכל הרוחות אני יוצא מכאן ומגיע למקום נורמלי?

רק דבר אחד היה מוכר וצפוי בכל המצב מורט העצבים אליו נזרק בלא התראה: רון מצא עצמו, בפעם המי-יודע-כמה, בלא גוז שחוק אחד בכיס. אין לו אגורה לשלם לאיזו מונית מוגלגית שתיקח אותו לעיירה ליד המחילה.

ואולי הרהר. אולי אני בכלל אתעורר עוד מעט ואמצא את הארי והרמיוני ליד המיטה שלי, ושהכל סתם איזה חלום דפוק? ואזי, כמאליה, באה מחשבה אחרת, צוננת יותר. ואם לא אז... לאיזה מקום מחורבן ולמה התעוררת בככל? מי בכלל כבר צריך אותך?

יאושו הלך וגבר מרגע לרגע. אין לו מושג איך מגיעים מכאן אל הכניסה לפונדק הקלחת הרותחת, אין לו...

"הי, חתכת פריק אסטרונאוט!" נהם קול "לא התחשק לך 'סתכל לאיפה הזין שלך הולך?"

מתנער בבהלה, מצא עצמו רון לוטש מבט בשני נערים; אחד מהם, ברנש בעל לחיים סמוקות ושער בלונדי מטונף בצורת ראסטות שמנוניות, התנודד מולו בגיחוך, אגרופו הימני קמוץ, והשמאלי מחזיק סוג של מכשיר מוגלגי שהפיץ מוזיקה צורמת. חברו, שרירן גלוח-צדעיים בעל פרצוף מקועקע בגוני המוקה ומעיל עור שחור, עיווה את פניו בקצב המנגינה, כפות ידיו העצומות קרובות יתר על המידה אל גופו של רון.

"איזה שטיח יפה 'תה לובש, דוד" המשיך הבלונדיני לגחך, מבליע גיהוק. "תגידי סבתא, למה יש לך דפיקוּת גדולה כל-כך?"

כמה אנשים נעצרו, מתבוננים במחזה ממרחק בטוח, אלא שניכר היה כי איש מהם אינו מתכוון להתערב.

רון חש כיצד מאדימות אוזניו מכעס.

"הי, מה אתם רוצים בכלל?" נהם לעברם, ידו נשלחת כמאליה לעבר השרביט שבתוך מעילו, חשה היטב את הדחף לשלוף ולנסות עליהם את הקללות המגעילות ביותר שלא הספיק להטעים את דראקו בימי בית הספר. אסור... אסור לך... "אולי תסתלקו ממני, פרצופי בבון?"

הנער בעל פני המוקה ירק את המסטיק שלעס לעבר רגליו של רון.

"אני חושב, ג'וני" אמר, מלכסן את מבטו לעבר חברו הבלונדיני "אני חושב שהפסיכי של אימא של מתפלצף עלינו".

אמא... רון חש כיצד כל פניו בוערות באש; כל הצער שהתערבל בתוכו נדלק, מאיים להתפרץ החוצה כלבה גועשת.

"תזהר מאד לפני שאתה מדבר על אמא שלי, חתיכת אפס מכוער" רשף, ידו מתהדקת על מגע העץ המוכר... הדבר המוכר היחיד שנותר לרון בעולם כולו.

"למה, אחרת אתה תרביץ אותי, חתכ'ת פרצוף-תחת מנומש?" לעג בהיר השער "תגיד באקסו, אתה לא ראית את אמא שלו עובדת ליד קו פיקדילי?"

"ראיתי וגם זיינתי... אחת מכוערת כמוהו, רק קצת יותר שמנה..."

עד כאן... נמאס, נמאס לי. השרביט נשלף באחת, גורם לשני הבריונים לגעות בצחוק.

"תראה באקסו, הוא הולך להרביץ אותנו במקלונצ'יק שלו..."

כהרף-עין, מצא עצמו רון בוהה בלהביהם של שני אולרים אכזריים למראה. המכשיר המוגלגי שנזרק מידו של הנער בהיר השיער נקש קלות על הרצפה. אחת הילדות בקהל הפליטה צרחה מבוהלת.

"אז מה ת'ה חושב? אולי אנחנו ניקח לו אותו ונדחוף לו את זה עמוק בתחת?"

"רק תנסה" לחשש רון. אולרים זה סכנת חיים, אז מותר לי איזו קללה פצפונת... השרביט הפליט ניצוץ ירוק מאיים, כאשר הניע אותו רון במהירות. "יהיה לך כיף להקיא חשופיות מהפה לאיזה... חודש?" שאל בקול מאיים "תאמין לי שזה לא כזה כיף, אז למה שלא תתנדפו לי עכשיו מהפרצוף, שניכם?"

שני הבריונים, ועימם כמה וכמה אנשים בקהל, פערו את פיהם בתדהמה נוכח הזיקים שניתזו מקצה השרביט.

"אה... אנחנו, אין לנו זמן להרביץ אותך היום" התנשף אחד הבריונים, בעודם נסוגים לאחור מהר ככל שיכלו "ג'וני... אה... ההופעה של הפוסי-גירלס תיכף מתחילה, לא?"

בהקלה מהולה באכזבה, טמן רון את השרביט במהירות בתוך מעילו, מתיר לעצמו לשלוח מבט ניצחון ארוך אחד אל הקהל המוגלגי הנדהם סביב.

שיהיה... משרד הקסמים היו הורגים אותי על זה... הרהר, חיוכו מתכרכם במהירות כאשר שב הדבר והזכיר לו את אבא.

אזי, בעודו מוסיף לסקור את הקהל, נעצרו עיניו על אי-מי שנשען בשקט על אחד הקירות, שולח בו מבט נוקב מתחת לשוליו השחורים של כובע רחב תיתורה; פניו של הגבר הגבוה היו מוצלים מתחת לכובעו, מוארים אך במעט על-ידי הבהובי הנאונים. אלא שנדמה היה לרון כי הוא מבחין בעיניים כהות רושפות לעברו מתוך תווים מאורכים וחדים, מלוות בחיוך ידעני; ליבו של רון החל הולם בחוזקה.

זה לא סתם... מישהו. הרהר במהירות, כאשר נעתק הברנש ממקומו, קרב לעברו בצעד איטי ובוטח; תכשיט כסוף וגדול, דבר מה בין צלב מוזר להאנק מצרי, ניתר והטלטל על חזהו הרחב של הגבר, בעודו קרב ובא. הוא... דמו כמעט קפא בעורקיו, כאשר ראה כיצד נשלחת ידו באיטיות אל תוך כנף מעילו הארוך.

מרלין... זה בטוח איזה... אוכל-מוות. שיניו של רון נקשו, בעוד הכאב בשוקו של ומשלח מדקרות צורבות לאורך ורידיו. הוא לא במצב לקרב כשפים רציני, ידע... שלא לדבר על מה שיקרה לכל אותם מוגלגים טפשים בסביבה, אם יפרוץ כזה.

נאנק, אימץ את כוחו וזינק משם והלאה, נדחף דרך הקהל הרוגש ומזנק מהר ככל שיכול במורד אחד מאותם גרמי מדרגות נעות, כמעט ומתנגש חזיתית בזוג צעיר ועמוס חבילות. אי-כה, באופן הנעלה על החושים, ידע כי עוטה המעיל השחור מחיש את קצב הילוכו ובא בעקבותיו.

מותיר את המדרגות הנעות בעקבותיו, נדחף מהר ככל שיכול לאורכו של מפלס אחר, מלא מזללות בעלות שלטים מרצדים ומסכים שטוחים וגדולים שהחליפו תמונות כאילו היו תצלומי קוסמים; לאחר מכן, שעט במורד מדרגות נעות נוספות; להרף-רגע, נדמה היה לו כי איבד את רודפו.

אני חייב קצת עזרה, הרהר, תמה האם לא כדאי לו בכל-זאת להפעיל לחש חזק מספיק שיזעיק לכאן את אנשי משרד הקסמים. אבל מה אם הם משתפים פעולה עם הסינים ההם? מתלבט ונאנק מכאב, אילץ עצמו לפנות לאשה מבוגרת שהאטה את הילוכה בכדי להביט בו.

"סליחה גבירתי" גמגם "את יודעת אולי איך מגיעים מכאן ל... פונדק ה...קלחת הרותחת?"

האישה צמצמה את עיניה.

"צר לי, אדון, אך אינני חושבת שיש בסביבה פאב כזה, מה גם שאני מעזה להוסיף שאינך זקוק לעוד משקה " התריסה בזקירת סנטר "תטיב לעשות אם תזמין מונית הביתה" ובכך, הסבה את פניה בבוז ומיהרה לדרכה, נעלמת כהרף-עין בתוך הקהל הצפוף. ואז, כבסיוט, הבחין בכובע הרחב והשחור בתוך הקהל, רחוק ממנו שלושים רגל לכל היותר. מתנשף, שב ופרץ בריצה מגושמת, עושה ככל יכולתו לגרור את רגלו הפגועה. הוא ירד בעוד שלושה גרמי מדרגות, כמעט והחליק הישר אל תוך דוכן נקניקיות מוקף ילדים צווחים, ואזי מצא עצמו חולף על פני שומר נדהם, חוצה שער זכוכית פתוח ומוצא עצמו עומד באחת בתוך רחוב לונדוני הומה; מבטו נע ביאוש על פני מספר מוניות כהות, שמעט פתיתי שלג נמס עיטר עדיין את גגן, ולאורך כביש סואן ורב מסלולים; דפנות שני גשרים עצומים שנמתחו מעליו לא הפסיקו לנצוץ בכחול עמום, עמוסות לעייפה באותם מסכי תמונות מרצדים; מכונה מעופפת נוספת... או שמא אותה אחת מקודם? המריאה באיטיות, נבלעת למחצה בתוך העננים השחורים; השלג הוסיף לרדת, משלח קיטונות של פתיתים חיוורים להתנפץ באין-קול אל תוך המדרכות ספוגות המים.

הרמיוני בטח היתה זוכרת איזה לחש דוחה-קור, הרהר בעגמומיות, חש כי הוא רוצה לבכות; זכרה של הרמיוני, ביחד עם המוניות שנותרו הרחק מהישג ידו הדלפונית, היו מעט יותר מדי...הוא יחטוף דלקת ראות בתוך דקות, ברגע שיצא מחסות שערו המקורה של המבנה העצום; ואם ישאר במקומו, ישיג אותו אוכל המוות ההוא ו... רון העדיף שלא לחשוב מה יקרה אז.

מטלטל את ראשו ומביט בפראות סביבו, שב רון ושקל לשלוף את השרביט בשנית למרות הכל. אזי, בקצה שורת המוניות, הבחין במכונית מוגלגית אחרת, שאורות כחולים מרצדים מעל גגה.

אין ברירה, אין... הרהר, מנסה להזכר ממה ששמע מהארי והרמיוני על אותם איך-קוראים-להם שתופסים פושעים מוגלגים.

בתוך רגע, קרב אל הניידת, מתעלם מקללותיו הנמרצות של אחד העוברים ושבים שספג כמות נכבדה של מי-שלולית לתוכם שעט רון בהיסח הדעת. אחד המוגלגים עטויי המדים ישב ליד ההגה; חברו, ברנש מעובה ודשן-לחיים, נשען בשעמום גלוי על דופן הרכב, מכרסם פיסות צ'יפס ודג מטוגן מתוך אריזה דמויית-עיתון.

"סליחה אדונים, אתם... אתם מישטירים, נכון?"

השוטר עב הבשר שילח בו מבט איטי ומלא תעוב.

"כן בטח, אחנו מישתילים... ואתה, תן לי לנחש, סתם אחד שאיבד את הכסף בדרך לפּוּשֶר השכונתי, ובא לזבל את השכל על איך ששדדו אותו" שפתיו העבות התכווצו, בעודו מוחה את הלחות ממצחו בגב ידו. "פיכס" הפליט, מלכסן מבט אל עבר חברו שבניידת "לא אמרתי לך שהמקום הזה שורץ נרקומנים? ובמספר כפול בכל פעם שיש הופעה של הפוסי-גירלס הארורות האלו".

רון לא הבין כמעט מילה מן הדברים.

"תשמע אדוני" שב וניסה להסביר,שיניו חורקות קלות בדברו "אני לא מכיר אף אחד שקוראים לו פוסי או פושר, אבל יש בחור אחד עם כובע שחור שעוקב אחרי..."

מחווה בידו, החווה רון חצי-סיבוב לאחור, לעבר שער הזכוכית האוטומטי; עוברים ושבים הוסיפו להכנס ולצאת, חרף השעה המאוחרת... אולם לרוע-מזלו, לא ראה ולו זכר לאותו ברנש מאיים.

עיניו הבהירות של השוטר שבו והופנו לעברו באיטיות.

"ומי בדיוק עוקב - אחריך?" החזיר בקול איטי ועייף, מדגיש במעט את המילה האחרונה.

רון התנשף; נדמה היה כי הכאבים והקור עושים את שלהם, וסחרחורת מטרידה החלה מייסרת את ראשו.

"אחד כזה גבוה, כולו בשחור כמו אוכ...כמו איזה פושע מאד מסוכן, ויש לו על החזה כזה תכשיט, משהו מצרי כזה, קצת דומה לסמל עתיק של גובלינים ו..."

רגע אחד מאוחר מדי, הבין רון את גודל טעותו. השוטר נאנח, לועס באיטיות את הצ'יפס האחרון מתוך גביע נייר-העיתון. אחר, שלח ידו אל תוך חגורתו, שולף משם באנחה זוג אזיקי מתכת.

"איך קוראים לך, אתה?"

"אה... ויזלי, רון ויזלי" החזיר רון כמאליו, מביט בדי-חשש באזיקים.

"כיף לך. אז עכשיו תפתח את האוזניים הגדולות האלו שלך טוב-טוב, ג'ינג'י." החזיר השוטר באותו קול איטי "עוד מעט סוף המשמרת שלי ושל בובי, ולא הכי-מתחשק-לנו-בעולם לגרור דווקא עכשיו איזה נודניק שיכור למעצר" שמץ פיהוק נפלט מתוך הרוטב שעל שפתיו "אז למה שלא תעשה לעצמך ולנו טובה, רוני, ותתחפף לנו לפני העיניים?" הוסיף, ידו מוסיפה לשחק בנחת בזוג האזיקים.

רון ליעלע בגרונו, אחוז יאוש וסחרחורת מחריפה והולכת, בעוד השלג שב ומתחזק מעל הכביש הסואן.

כן... הטינופת נעלם פתאום. אבל למה נראה לי שהוא יופיע לו כאן מיד כאשר המישטירים הטפשים האלו ילכו? מחשבות פרועות על השרביט שבו וחלפו במוחו בזו אחר זו. לרגע, כמעט ושקל ברצינות לנסות ולהטיל אפילו קללת אימפריוס בשני המטומטמים, אם לא תהיה לו שום ברירה אחרת.

"אתה חייב ל...להקשיב לי, אדוני" התנשף "אני... פצע אותי איזה סיני אחד, ואני..." הוסיף, מאלץ עצמו בכח לבלוע את שארית גאוותו "אין עלי אגורה, ומשוגע אחד כאן עוקב אחרי..."

השוטר התנתק מדופן הניידת, ניצב מול רון במלוא משקלו.

"אך, איך שהעיר הזו מדרדרת... לייבור מטומטמים" מלמל לעצמו בקול, ואז נפנה קדימה באיום "תגיד, אתה חושב שאנחנו כאן לשכת הסעד או משהו? אה? המקום היחיד שאני אסיע אותך אליו זה המעצר, ונראה שזה מה שבאמת..."

רון מצא עצמו תוהה במרירות האם מעצר אינה אפשרות עדיפה ביחס לברירות האחרות שעמדו לפניו. אלא שאז, התערב השוטר האחר בפתאומיות בשיחה.

"רק רגע וילי" הפטיר לעבר שותפו "תגיד ג'ינג'י, אמרת שקוראים לך ויזלי, לא?"

רון הנהן בחולשה, בעוד השוטר מעלה חיוך פתאומי על חייו.

"כן, כן..." הפטיר, כפוסח לרגע על שתי הסעיפים "איך לא שמתי לב מקודם? אתה באמת דומה לו..."

השוטר המעובה הפליט שיעול ארוך ונרגז, לוטש עיניים תמהות אל שותפו.

"תגיד בובי, מה נפל עליך גם אתה?"

"זה קרוב של מרקוס ויזלי, על בטוח" הצהיר השוטר שנקרא בובי בבטחון הולך וגובר "אפילו אותן אוזניים, שככה יהיה לי טוב. חתיכת רואה חשבון מצוין הוא היה, הציל את אמא שלי משיניו של מפקח המס הכי מרושע בכל הממלכה המאוחדת"

רון שב והנהן בלהיטות, שמץ תקווה שב ונעור בישותו המיוסרת.

"בטח" הצליח לומר "הוא... בן-דוד של אמא שלי".

"אז לאיפה אתה צריך, מר ויזלי?" החזיר השוטר בחיוך רחב, מחווה בידו לעבר הדלת האחורית של הניידת.

"אתה באמת נדפקת במוח, בובי" מלמל השוטר האחר בכעס, מקמט את נייר העיתון ותוחב אותו לכיסו בעודו מתנהל בכבדות לעבר צידה האחר של הניידת. "קודם הבחורה ההיא עם הקריז באמצע האינטרנט-קפה, ועכשיו הפכנו להיות מונית..."

רון אילץ את מוחו לחשוב בקדחנות, יודע כי לא יקבל הזדמנות נוספת; אין לו מושג איך מגיעים לסמטת דיאגון מהחלק המוגלגי של העיר, המחילה זה רחוק מדי, ו...

"קינג קרוס!" הפליט בפתאומיות. רציף תשע ושלושה-רבעים... אם אין רכבת-לילה, אז בטח האוטונוס באיזור, ו...עם קצת מזל, גם איזה קוסם נורמלי שמבין עניין.

"קינג קרוס?" הנהן השוטר "אז תעלה, חבוב... לא אכפת לי לוילי לעשות סיבוב קטן, נכון?"

השוטר האחר מלמל משהו כעוס, שלא נשמע דומה במיוחד להסכמה נלהבת, בעוד רון דוחף את עצמו אל המושב האחורי, מפליט דברי תודה מקוטעים ומקווה בכל מאודו שלא יצטרך להפגין בקיאות מרובה מדי בענייניו של אותו קרוב רחוק, שאמא מעולם לא טרחה לדבר עליו יתר על המידה. למזלו, נראה היה כי השוטר מעדיף לדבר בעצמו.

"מרגיש בנוח? אז אני בטוח שכבר שמעת את סיפור המעשה" המשיך, שופע חיוכים "מקרה מסובך כמו דהגהינום זה היה, עם חלקת אדמה שסבתא שלי המנוחה קיבלה בנאמנות. היתה איזו טעות ברישום שם, ולא הסדירו שמה את עניין המיסים עוד מימי וינסטון צ'רצ'יל, ככה הבנתי..."

רון אילץ עצמו להנהן, נאבק בכאב ובסחרחורת ההולכת ומתחזקת בעוד הסיפור מתמשך, נמהל בנהמתה העמומה של הניידת. זו האיצה את מהירותה, פולחת כחץ את הכביש המושלג ומותירה את המבנה העצום הרחק מאחוריה.

* * *

נאון בודד הבהב בעלטת הרציף המנומנם, כאשר צלע רון קדימה, לופת את שרביטו ביד רועדת.

אני חייב למצוא מישהו... אחרת ה...סוף, הרהר, מביט בפראות לצדדים; לא עברה אלא דקה קצרה מאז נופף לשלום בפעם האחרונה לניידת המתרחקת... וכבר הגיח הוא, דמותו מסתמנת כסיוט בעלטת מעבריה השוממים של קינג-קרוס; שעת אחר-חצות המאוחרת עשתה את שלה, ומלבד קומץ נוסעים שחלפו על פניו ביעף ושני שיכורים ישנים, היו מעברי האבן נטושים כליל.

"רציפים תשע ו... עשר... איפה הם צריכים להיות?" מלמל; הסחרחורת שרקה וזימררה מסביבה כסופה, מקשה עליו למצוא את דרכו. "חייב להיות קרוב... קצת בחוץ... זה..."

טפיפה עמומה גרמה לו לעצור את נשימתו; משליך מבט לאחור, הבחין בדמות השחורה הבאה בעקבותיו, צולחת בקלילות את גרם המדרגות בו נאבק רון לפני דקה קצרה. כיצד עקב בקלות כזו אחרי הניידת?

'בואה אלי, בן התועבה' נדמה היה לרון כי הוא שומע קול מלחשש, מחלחל הישר אל תוך תודעתו.

כעת יכול היה להבחין... או שמה תעתעו בו הכאב והסחרחורת? בחפץ נוצץ, מבצבץ קלות מתוך כנף המעיל השחור.

מאיץ את מרוצתו, הקיף רון פינה; שלט נוצץ באדום דהוי הבהב לעברו מתקרה גבוהה, מחליף מספרים ושמות יעדים של רכבות...

"ב...בירמינגהאם, חמש בבוקר, רציף תשע..." מלמל, עוקב אחר החץ שהצביע בבירור שמאלה.

עוד רגע אני נופל, הרהר; נדמה היה לו, כי הוא רץ בתוך ערפל אפור, מתעבה והולך. טפיפת הרגליים הרחוקה הבהירה, כי רודפו בא בעקבותיו. מקץ רגע, כאשר חלף על פני סדרת תאי זכוכית של הדבר לו קראו המוגלגים פלא-טון או דבר-מה דומה, הבחין סוף-סוף בשלט הגדול עם הספרה תשע מתנוססת עליו, לא מרוחק ממנו אלא חמישים רגל בלבד. עוד מאמץ... עוד מאמץ קטן...

עמודי אבן גדולים נסוגו לצדדים, חושפים את מכונות הכרטיסים הדוממות, וחלון זגוגית מואר קלות של בית-קפה; ניחוח מהביל קלוש דגדג את אפו, מזכיר לו לפתע עד כמה הוא רעב. גבר חבוש מגבעת ארוכה יצא מבעד לדלת הקטנה, אוחז מזוודה מוזרה למראה וממהר הלאה; גבר נוסף ואשה מעודנת למראה נותרו לעמוד על סף הדלת, מנופפים לו לשלום.

בטח לתשע ושלושה... רבעים. צריך ל...עקוב אחריו. הרהר רון, מנסה להחיש את צעדיו. הטפיפות התחזקו מאחוריו, כמבקשות לשאוב את שארית כוחו בעצם נוכחותן. אלא שאז, כהרף-עין, נדמה היה לרון כי הבחין בפנים מוכרות.

"איימוס!" הצטעק, פונה לעבר הגבר על מפתן בית הקפה. הלה שמע אותו מייד, מסב אליו את מבטו ומכווץ את גבותיו החומות בתמיהה.

בטחונו הרגעי מתחיל להתפוגג. אולי הסחרחורת הדפוקה מבלבלת אותך, ו... שוב אתה עושה מעצמך אידיוט?

"איימוס?" שב ושאל בקול נמוך יותר, בעוד הגבר חש קדימה. "א...איימוס דיגורי, נכון?"

הגבר הפליט צחוק קודר.

"פספסת בעשרים וחמש שנים לפחות, בחור" החזיר "איימוס זה אבא שלי, והוא... היה רוצה מאד להראות ככה בימינו".

"אתה מחכה לרכבת הבוקר?" שאלה האשה בקול מתנגן, צונן קמעה "חוששני שקצת הקדמת, אם אתה צריך להוגוורטס" הוסיפה, זוקרת את גבותיה המעודנות בדי-תמיהה.

"אמת ויציב" הסכים בנו של איימוס, מעלה חיוך מאולץ על פניו "כלומר... אני ומדליין שלי סתם הקדמנו לנו, למצוא מקום שקט לעבור על חשבונות, לפני שאנחנו נוסעים למכור כמה דברים למרפאה של הוגוורטס. "ו..."

הטפיפות שבו ונשמעו מאחור, גורמות לרון להתכווץ "עוקבים... אחרי..." מלמל, באותו רגע בו הגיח עוטה השחורים מאחור, עובר את אחרון תאי הזכוכית; מר דיגורי ומדליין הסבו פניהם באחת לעבר הסכנה; בו ברגע, ארעו דברים רבים.

מבט יוקד רשף מתחת לכובע, כאשר נשלף נשק ארוך-קנה במהירות, מלווה בלחישה רוויית משטמה "כי כה ציוונו אדוננו הלורד..."

קולו של מר דיגורי הדהד בין קירות התחנה, זועק "אקספלארימוס!".

יריה בודדת נפלטה, כאשר התנודד הנשק כמבקש להעקר מידיו של האיש; פיסות טיח נעקרו מהתקרה, נושרות בפראות לכל עבר. ברגע הבא, נראה היה כי התוקף גבר כליל על קללת הפריקה, באשר עלה בידו לשוב ולאזן את ידו.

"וילאנדריום" לחשה מדליין בקול מצמרר, מקדימה בהרף-רגע את נקישת הנוקר; רוח קפואה שרקה באוזניו של רון; נדמה היה לו כי קרעי הערפל עצמם נעקרים ממקומם ושועטים קדימה, לקול הלמותן של פרסות רפאים. ברגע הבא, הדהדה צרחת אימה מתוך העלטה; חפץ מתכתי נשמט והתגלגל בנקישה עמומה על הארץ.

"שתק!" רעם מר דיגורי, פולט קרן אדומה מהירה מתוך קצה השרביט; קול צלצול עמום נשמע, כאשר פגעה הקרן בדבר-מה נוצץ... ככל הנראה אותו תכשיט מוזר שנשא התוקף על חזהו, ניצוצות ניתזו לכל עבר, מלווים בשעטת רגליים נמלטות ובגידופו הקולני של מר דיגורי.

"מופרע ארור" הפליט הלה, מחזיר את שרביטו למקומו; רון שמע אותו בקושי רב, עיניו בהו בבהלה בשרביטה של מדליין, שהתיז עדיין ניצוצות לבנים-אפורים קפואים.

"זה... זה היה כישוף אפל..." מלמל, נועץ מבט בפניה.

מדליין משכה בכתפיה.

"הייתי צריכה משהו מהיר ובטוח לסלק אותו, לפני שיספיק להרוג מישהו" הפטירה ביובש "יקירי, מוטב שתעזור לו להגיע אל מעבר למחסום, לפני שיגיעו אנשי אבטחה מוגלגים. אני אקח את דפי החשבונות ואצטרף אליכם עוד רגע".

מר דיגורי נאנח; רון קלט את הדרך בה החליף הזוג מבטים עגמומיים, דומים באופן חשוד לדרך בה היו אבא ואמא מביטים זה בזה לפני יום הקניות השנתי בסמטת דיאגון.

מי אמר שהעולם הוגן? נאנח בינו לבינו.

כעת, גברה בו חולשתו עד כדי-כך, כי הוא התקשה לעמוד על רגליו; נדמה היה, כי אלמלא תמך בו הגבר המזוקן, היה מתמוטט ארצה.

"זה לא רחוק, בחור" אמר הלה, בעודם חולפים על פני רציף תשע הריק מאדם "אם כי תצטרך להמתין עוד שעתיים לפחות עד שתבוא הרכבת. מה מביא אותך להוגוורטס בימים טרופים אלו?"

"אחד המורים מכר שלי" הפטיר רון במהירות, נזכר בדברים ששמע מג'יני בבית החולים. הרמיוני מנהלת? נו, האמת שזה מתאים לה, להיות ליד כל הספרים ההם. מעניין כמה אוניות משלמים למנהל בימינו.

"אני בדרכי לפגישת עסקים עם האחות של בית הספר" החזיר הלה "יש לי כמה מרקחות מצויינות במחירי מציאה שאני מקווה בכל מאודי שהיא תסכים לרכוש. ו... האמת, שאתה די מוכר לי מהיכנשהו" הוסיף בזקירת גבות "הכרת את אבא שלי עוד כשהיה במיטבו, אתה אומר?"

רון הנהן.

"אהה... האמת שאבא שלי הכיר אותו ממקום העבודה. אני הייתי אז בגריפינדור, עם הארי, כלומר..."

עיניו האפורות של מר דיגורי נפערו לרווחה באחת.

"אתה..." מלמל "לא יכול להיות... רונאלד וויזלי בכבודו ובעצמו!"

כוחו של רון עמד לו אך להנהן, בעוד הקוסם המזוקן לוחץ בחוזקה את ידו "איזו הפתעה! כולם אמרו שאתה ב...מצב חסר תקנה אחרי..."

"משהו כזה" מלמל רון, יודע שהדבר האחרון לו הוא משתוקק, או שיש לו כח אליו, הינה לגולל את סיפורו העגום הלילה. "הבראתי, כלומר...."

דבריו שוסעו באנקה, כאשר שב וניצת הכאב ברגלו, חד ודוקר יותר מאי-פעם, נדמה היה לו, כי ירכו ושוקו נאכלים באש, ההולכת ופושטת באיטיות מעלה. שפתיו נפתחו ונסגרו חליפות בלא שיוכל לפלוט דברים ברורים; הרציף הסתחרר סביבו בגוני שחור וירוק, כאשר איבד את שיווי משקלו וקרס מטה. מר דיגורי צעק דבר-מה, ככל הנראה קורא בבהלה לרעייתו, באשר ברגע הבא הפכו אותו ידיים מהירות ועדינות על גבו.

"תראה את הגוון של הבשר" הפליטה מדליין, פניה נראות עמומות מבעד לדוק המטושטש שכיסה את עיניו. אחר, שבה ורכנה לעברו, לופתת את פרק ידו במעט יותר חוזקה.

"מר ויזלי, האם אתה שומע אותי?" אמרה בבהילות "אתה חייב להזכר ולספר לי מה פגע בך... נתקלת בחיות מכושפות לאחרונה? נחשים?"

רון נענע ראשו באיטיות לאות שלילה.

"ל...לא. זה סיני... סיני מוזר אחד... סכין הטלה..."

מדליין הפליטה נשיפת תיעוב, רוכנת על רגלו ומרחרחת בזהירות את הפצע, מתעלמת מגניחת הכאב שנפלטה משפתיו של רון.

"גרוע משחשבתי" הפליטה, זוקרת את ראשה לעבר בעלה "פרחי סמבוק שחור עם מררת מנטיקורה... דוד שלי החזיק קצת מהטינופת הזו, ולא התבייש להתפאר בסגולותיה המופלאות. וה.. גרסה הסינית של הדבר הזה מסוכנת לא פחות" מדליין טלטלה את ראשה "הוא לא יחזיק מעמד עד הוגוורטס, יקירי. חייבים לקחת אותו מיד לחנות שלנו בסמטת דיאגון ו..." פנייה התעוו כאשר שבה ורחרחה את הצחנה המתקתקה שהתמרה מן השוק "להתפלל שלא אחרנו את המועד".

.