טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch



חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


פרק שמיני

 

ברגע שצ'רלי התעורר, הוא מצא את עצמו שוכב במקום בעל בוהק לבן ומסנוור. הכאב שחש נעלם כלא היה, כמו גם בגדיו המטונפים. הוא מישש בזהירות את הבד הרך והנעים שכיסה את גופו ואת המיטה הנוחה עליה שכב. הוא לא הרגיש פחד. בעצם, הוא לא הרגיש כמעט כלום. ממצמץ בעיניו נוכח הדמות המתקרבת, צ'רלי התרומם למצב ישיבה.

"הו, בשם מרלין, התעוררת?" הדמות שאלה, מסיטה ווילון מוזר החצץ ביניהם. עיניו לא היו ממוקדות מספיק וראשו היה מלא בתהיות בנוגע למצבו. 'מלאך...' הוא חשב כשהדמות רכנה אליו. 'אני באמת בגן עד- אני רואה שומה?!' כן. שם, ממש ליד שפתיה של הדמות, הייתה שומה חומה ושעירה מעט. צ'רלי תהה אם זה משהו שמקבלים יחד עם הכנפיים.

"אר, איפה אני?" שאל. הוא הרי צריך לדעת באיזה חלק בגן עדן הוא נמצא. הוא קיווה שבחלק בלי הנוף. גבהים עשו לו צמרמורת ולא הייתה לו שום כוונה לבלות את שהותו בגן עדן בישיבה על ענן צמרירי התבוננות בכל מה שהחמיץ.

"במרפאה. הגעת אלינו במצב מאוד גרוע," אמר קול המלאך בזמן שמישהו הצמיד כל מיני דברים לגופו של צ'רלי. "כבר התחלתי לחשוש, התלמידים האלה... כבר אי אפשר לדעת מה הם יעוללו."

'מרפאה?' הוא לא ידע שבגן עדן יש מרפאה. מעניין אם יעשו לו סיור במקום.

"אני... אני לא זוכר שמתתי," הוא ניסה להיזכר, אך הדבר האחרון שזכר היה משהו בנוגע לחתולים מתים. הוא תהה מדוע הוא לא חש הקלה בנוגע לכך.

"מתת?" הקול התפרץ, "זה אולי לא רחוק מהמציאות, קונור. אך אין צורך להגזים."

צ'רלי הביט סביבו, הוא לא מת? אבל... אז איך...?

"מה...?" תחושת אושר הציפה אותו. הוא ניסה לקום - אך בעל הקול הושיב אותו בחזרה במיטה. צ'רלי גישש אחר משקפיו ולאחר שמצא אותן, הרכיב אותן וכמעט נפל מהמיטה כשראה את מאדאם פומפרי והשומה שלה מביטות בו.

"מה-" התחיל, "מה קרה לי?"

מאדאם פומפרי הפסיקה לבדוק אותו, "מצאו אותך זרוק וחבול באיזו סמטה אפלולית, חצי מת! מרלין האדיר, מה קורה לתלמידים בימינו! אחד מאנשי העיירה הביא אותך לכאן."

"הסמטה, כן..." צ'רלי החל להיזכר. הוא חיכה למיקה כששני בריונים... צ'רלי ניעור ממחשבותיו. משהו בזיכרון הרתיע אותו.

"נראה שעכשיו אתה בסדר. אני עדיין רוצה שתישאר פה הלילה- להשגחה," מאדאם פומפרי אמרה, מושיטה לצ'רלי כוס מיץ דלעת. "שתה," הפטירה. 

"להשגחה?" תהה. "אני לא צריך השגחה. אני בסדר גמור."

"בסדר גמור?! אתה בכלל מודע למצב שבו הגעת לכאן?"

צ'רלי השפיל את מבטו, אצבעותיו מתהדקות סביב כוסו.

 

מאדאם פומפרי הנידה ראשה בייאוש, "איך זה קרה?" שאלה.

צ'רלי הביט בה, ואז הנמיך את מבטו חזרה למיץ שזע קלות בכוס ולגם ממנו לגימה ארוכה. "לא יודע," משך בכתפיו, ראשו מלא מחשבות. זיכרון ארור. למה הוא לא יכול פשוט לשכוח מהכול?

"'לא יודע'? אתה מגיע לכאן חצי-מת ואתה 'לא יודע' איך זה קרה?" היה ברור שמאדאם פומפרי לא הולכת לוותר בקלות. "איפה היית בזמן שזה קרה, את זה אתה זוכר?"

צ'רלי גמע עוד קצת מהמשקה לפני שהמשיך, "הוגסמיד. אני..." הוא נענע את ראשו. "רבתי עם איזה נער, זה שום דבר. אני יכול ללכת?" הוא הניח את הכוס על השידה שליד המיטה והתרומם באיטיות ממיטתו, לקח את בגדיו שהיו מונחים על אחד מהכיסאות והתקדם לכיוון היציאה.

"מה- קונור! חזור הנה מיד!" קראה מאדאם פומפרי לצ'רלי שלא הקשיב לה, סוגר את דלת המרפאה מאחוריו.

האוויר הקר הכה בפניו בזמן שצ'רלי הלך במסדרונותיה של הטירה. החלונות השקיפו על המדשאות החשוכות, על הבקתה של האגריד ועל האגם שמימיו מעולם לא נראו שחורים יותר.

שקט. הטירה הייתה שקטה כמו קבר וצ'רלי הרגיש כמו גופה מהלכת. הוא מעולם לא אהב את השקט, הדממה טמנה בחובה את המחשבות האפלות ביותר; מחשבות על מוות, מחשבות על מה שעתיד לבוא. מחשבות על כל מה שיכול להסתבך – ועומד להסתבך. נדמה היה לצ'רלי שהוא עומד להתגעגע לימים שבהן היו רק המחשבות. עכשיו, אחרי כל מה שקרה, האם הוא יזכה לעוד רגע של שקט בחייו?

 

כשצ'רלי הגיע לחדר המועדון, הוא היה כל כך תשוש עד שבקושי הצליח לגרור את עצמו במעלה המדרגות. הוא פתח את הדלת בשקט, מופתע לגלות שחבריו טרם הלכו לישון.

"צ'אקי, הנה אתה!" ג'יימס, שנעל אחת כבר הייתה נעולה על רגלו, הביט בצ'רלי בדאגה. "כבר התכוונו ללכת לחפש אותך!"

צ'רלי בהה בו, אחר הביט לכיוונם של רמוס, סיריוס ופיטר, שכבר היו מוכנים לתזוזה. "באמת?" תחושה של הכרת תודה פשטה בקרבו, גורמת לו לרצות לחבק את חבריו.

"בהתחלה היינו בטוחים שאתה עדיין נמצא עם מיקה," אמר סיריוס וחייך חיוך ממזרי.

"אבל אז ראינו שמיקה חזרה – ואתה לא," המשיך פיטר, מסתכל על רמוס שדיבר אחריו.

"התחלנו לדאוג וסיריוס הציע שנלך לחפש אחריך, אבל אני רואה שחזרת – כך שמשלחת החילוץ תצטרך לחפש משהו אחר להציל."  

צ'רלי חייך בעייפות כשלפתע מחשבה מטרידה מצאה את דרכה אל ראשו הטרוד גם ככה, "אמרתם שמיקה חזרה? היא..." הוא שקל את מילותיו, "היא נראתה כעוסה?" אחרי הכול, הוא נעלם מהמקום לפני שהספיקה להגיע.

רמוס הרהר בדבר, "לא... אני לא חושב שהייתי מתאר את זה כ'כעוסה', אלא יותר כ- חבר'ה, עזרו לי."

"רותחת?"

"זועמת?"

"בעלת תשוקה לרצח פולחני ורווי דם?" כולם פנו להביט בפיטר שהסמיק מעט, "מה?"

צ'רלי צייץ בפחד.

רמוס הניד בראשו, "היא בהחלט דאגה לך, צ'רלי."

"כן, איפה היית?" שאל ג'יימס שנשכב במיטתו, מסיר מרגלו את הנעל בעזרת הרגל השנייה. "ו-מה, לעזאזל, קרה לפרצוף שלך?" למשמע ההערה האחרונה של זה, פיטר, רמוס וסיריוס התקרבו אל צ'רלי, בוהים בתדהמה בחבורות הגדולות שעיטרו את פניו.

צ'רלי נאנח והתקדם לכיוון האמבטיה, אך סיריוס עצר בעדו, "היי- אל תנסה להתחמק."

 

צ'רלי ניסה להדוף אותו, שוכח לרגע שגם ביום רגיל הוא לא היה מסוגל להזיז את סיריוס אם זה לא היה מעוניין בכך. "סיריוס, זה כלום. נתקעתי בקיר בדרך חזרה." גנח צ'רלי, מתרחק מדלת האמבטיה וצונח אל מיטתו.

"קיר? נתקלת בקיר? שמעתי שלקירות יש אוזניים ועיניים, אבל מעולם לא שמעתי על קיר עם אגרופים. קדימה, צ'אק. איפה היית?" סיריוס המשיך לחקור.

"אתה יודע שאתה תמיד יכול לספר לנו," עודד אותו רמוס בחיוך ידידותי.

צ'רלי קבר את פניו בכריתו, "זה שום דבר. אתם מכירים אותי... חפצים דוממים לא מחבבים אותי במיוחד."

האחרים החליפו מבטים, "אוקי... מה עם מיקה? איך הייתה הפגישה ביניכם?"

"נחמדה. אני מעדיף לא לדבר על זה, אני באמת רוצה ללכת לישון ולגמור עם היום הזה כבר." לרגע, היה נדמה לצ'רלי שחבריו באמת הולכים לעזוב אותו לנפשו. הוא כבר עמד לקח נשימה עמוקה ולהירדם כשנשמעה קריאת הסתערות וארבעה ישבנים מצאו את דרכם אל גבו של צ'רלי שנאנק בהפתעה.

"הו, תפסיק להסתיר מאיתנו, צ'אקי! קדימה, אנחנו רוצים פרטים- והרבה מהם!" אמר ג'יימס בצהלה.

"מ-מה- מה אתם חושבים שאתם עושים?!" צ'רלי התפתל במיטתו, תחושה של אי נוחות מסוימת החלה להשתלט עליו. הוא ניסה לזוז, אך חבריו לא נתנו לו.

"קדימה, ספר לנו!"

"תרדו ממני! לא קרה כלום, בסדר?!" תחושה של מחנק ומצוקה עטפה אותו, מאורעות היום חזרו אליו בהבזקים קצרים וחדים.

"אל תשקר, צ'אקי. אתה יודע מה קורה לשקרנים..." גיחך פיטר.

"תעזבו אותי כבר, לעזאזל!" צ'רלי שאג, מפתיע את עצמו ואת חבריו שהביטו אחד בשני וקמו ממנו.

"תירגע, צ'אק. אנחנו רק מתבדחים," אמר סיריוס.

צ'רלי מחה את הזיעה שכיסתה את מצחו, "א-אני... עבר עליי יום מחורבן, בסדר? הפגישה עם מיקה נגמרה רע. ו-ואני לא מעוניין לפרט. טוב?"

הארבעה שתקו לרגע, מחליפים מבטים ומתבוננים בצ'רלי כאילו מנסים לדלות עוד מידע מהבעת פניו בלבד.

"אוקי, מצטערים. לא ידענו," פיטר מלמל בזמן שהם נכנסו איש- איש למיטתו, מסיטים את כילות מיטותיהם, משאירים את צ'רלי לבד עם מחשבותיו.

ביום שלמחרת, צ'רלי התעורר רק כדי לגלות שחבריו כבר ירדו לארוחת הבוקר מבלי להעירו. הוא נאנח והתארגן במהירות, מקווה שעוד יספיק לאכול משהו לפני השיעור הראשון. בדרך לאולם הגדול, צ'רלי לא יכול היה להתעלם מההרגשה שמישהו צופה בו. הוא הסתובב מספר פעמים אחורנית על מנת לבדוק אם השערותיו נכונות- ומצא  עצמו בכל פעם משתטח על הרצפה לאחר שלא שם לב לצעדיו.

 

"לכל הרוחות והשדים!" הוא פלט, מתרומם על רגליו בפעם השישית.

"קראת לי?" קול מעליו גיחך ברשעות. צ'רלי הרים את מבטו ומיד הצטער על כך – פיבס, רוח התעלולים המרושעת של הוגוורטס, ריחף מעליו בחיוך זדוני. "קונור, קונור, התולעת! הוא מפזז כמו פרה צולעת!"

צ'רלי נאנח. "אה... זה אתה."

"כן, אבל אני מוכרח להודות שזה היה משעשע ביותר," פיבס צחקק.

צ'רלי המשיך ללכת, מתעלם בהפגנתיות מפיבס שהמשיך לעקוב אחריו. לפעמים נדמה היה לצ'רלי שהשדון מחפש אחריו רק בשביל להציק לו. למעשה, צ'רלי היה בטוח שאם הוא יאמץ את תאי מוחו, הוא גם ייזכר בהצהרה מדויקת של פיבס בנוגע לנושא.

"קונור, קונור, כה טיפש! מכנסיו עולים באש!" פיזם פיבס בשמחה. צ'רלי ניער את ראשו והגביר את קצב הליכתו, אך פיבס לא וויתר. "אז מה, גזר? מה חדש? פגשת חתולים נחמדים בזמן האחרון?"

צ'רלי בלע את רוקו. מאז הפעם ההיא שפיבס שמע אותו מדבר עם חבריו על הפחד שלו מחתולים – הוא סירב להניח לזה.

"הו, אל תלך כל כך מהר, אתה עלול ליפול!" צחק פיבס, מוציא בלון מים מכיסו וזורק אותו על צ'רלי. שהוטח על הרצפה ברגע שהבלון הענקי פגע בגבו, מרטיב את כולו.

"אררג! חתיכת ממזר בן-"

"ששש... הם ישמעו אותך!" הוא לחש, מתקרב לצ'רלי ספוג המים, מצמיד את פניהם יחד. צ'רלי חש חלחלה כשראשו של פיבס כמעט עבר דרכו.

"מה-" צ'רלי ניגב את המים מפניו בשרוול חולצתו.

"הם נמצאים בכל מקום. אורבים." קולו של פיבס עדיין צחקק ללא הפסקה.

צ'רלי קפא על מקומו, עיניו סקרו את האזור, האם גם פיבס ראה משהו? "מי?" הוא שאל בשקט.

"אמרתי לך..." מלמל פיבס בחזרה, מסתכל ימינה ושמאלה. "עורבים!" הוא צרח, פורץ בצחוק חסר מעצורים והתגלגל להמשך המסדרון.

 

כשצ'רלי נכנס לאולם הגדול, עיניו החלו לתור אחר חבריו. הוא מצא אותם יושבים עדיין ליד השולחן, אוכלים את ארוחת הבוקר.

"היי," הוא אמר בשקט, מתיישב לצד סיריוס שאפילו לא טרח להביט לכיוונו.

"בוקר טוב. כבר חשבנו שלא תספיק להגיע, אבל אל תדאג – לא תכננו לצאת לחפש אותך, ככה שאתה לא צריך להתרגז."

"סיריוס..." צ'רלי השפיל את מבטו, "אני מצטער שצרחתי עליכם. אבל- אבל הרגשתי ממש רע ו-"

"והיה לך כל כך קשה לומר את זה?" שאל ג'יימס שישב מצדו השני של סיריוס, מקשיב לכל מילה אך לא מרים את מבטו מפרוסת הלחם שלו.

צ'רלי הניד בראשו, "ואם הייתי אומר לכם? הייתם עוזבים אותי?" שאל מבלי לחכות לתשובה, "לא, לא הייתם עוזבים! הייתם ממשיכים לשאול שאלות שלא היה לי את הכוח לענות עליהם!" קולו עלה בהדרגה. 'אוף, למה כל כך קשה להם להבין?'

סיריוס נאנח ופנה להביט בו, "בסדר, צ'רלי. אבל למה ציפית? נעלמת בלי להודיע שום דבר, לאף אחד! וכשחזרת – אפילו לא מילה של הסבר."

"אני יודע! אני-" משהו בזווית עינו של צ'רלי משך את תשומת לבו, הוא סובב את ראשו באיטיות ומצא עצמו מביט באוריון מרוול שחייך אליו מקצה השולחן של גריפינדור. צ'רלי הביט אל שאר יושבי השולחן – אך אף אחד לא שם לב לנוכחותו של זה. למען האמת, רובם היו עסוקים בלבחון את פניו של צ'רלי שלא הספיקו להעלים את כל החבורות במהלך הלילה.

"'אתה', מה? היי, צ'רלי!" רק עתה צ'רלי שם לב לג'יימס שנופף בידו מול פניו.

צ'רלי קפץ ממושבו כנשוך נחש, "א-אני צריך ללכת. נדבר אחר כך. ביי."

"צ'רלי!" קראו סיריוס וג'יימס אחריו, אך הוא כבר היה בחצי הדרך אל מחוץ לאולם.

'למה זה קורה לי? מה- מה- אני לא מבין!' צ'רלי לא שם לב כלל לקצב הליכתו שגבר עם כל צעד שעשה, מוחו לא הפסיק לתהות: כמה כבר הוא יצליח להדחיק? בכל פעם שהוא חושב שהגיע לתחתית, הרצפה מתחתיו נסדקת והוא מוצא עצמו נופל עמוק יותר אל תוך החושך.

מבטו היה ממוסמר לרצפה, וראשו פעם בכאב, 'מה עוד יכול להשתבש?'

 

בום.

 

צ'רלי הוטח אחורנית לאחר שנתקל במשהו, הזיכרון מאותו לילה בו פגש לראשונה את שלדון פרייס הציף את ראשו והוא פחד להסתכל במה נתקל הפעם.

"מצטערת, צ'רלי," קולה של מיקה פרץ אל תוך תודעתו וצ'רלי נשא מבטו אל מיקה שהתרוממה על רגליה בהבעה נבוכה.

"מ-מיקה!" צ'רלי קפץ על רגליו והביט בנערה שעמדה מולו, משפשפת את מצחה הכאוב.

"היי," אמרה, מסיטה ממנו את מבטה, לחייה האדימו מעט, אך צ'רלי לא שם לב לכך.

"ה-היי, מיקה, אני..." היה לו כל כך הרבה מה להגיד לה, אבל עכשיו, כשראה אותה פנים מול פנים- מוחו נדם.

"לא ראיתי אותך בארוחה הבוקר, חבריך אמרו לי שאתה עדיין ישן."

"כן, באתי מאוחר, כי... טוב, אר, לא משנה..." 'אני כל כך אידיוט! היא בטח חושבת שנטשתי אותה בהוגסמיד ועכשיו אני מנסה להתחמק ממנה!'

"תקשיבי, מיקה... אני לא, בהוגסמיד- אני הייתי אמור לחכות לך, ו-וחיכיתי! אבל..." הוא נעצר. מה עכשיו? הוא לא יכול לספר לה את האמת, ולא משנה מה הוא יאמר – זה יישמע כל כך נבזי.

מיקה חייכה ומשכה בכתפיה, "אני מבינה. לקח לי יותר מידי זמן, אני יודעת את זה. מצטערת, לא הייתי צריכה לבקש ממך לחכות. אני לא כועסת על זה שהלכת."

פיו נפער והוא ניסה לסגור אותו, "ל-לא! מיקה... אני- אני לא הלכתי! אני..." הוא נהם בתסכול. אלמלא היה מסתבך – כל זה לא היה קורה!

מיקה שיחקה עם כפתורי אפודתה, "זה בסדר, צ'רלי. אני באמת לא כועסת. זה פשוט ש... לפעמים אני מאבדת את תחושת הזמן, ועד שפטרישה אייברי יצאה מהשירותים – אולי זו הייתה טעות... לצאת ביחד, אני מתכוונת."

הייתה שתיקה קצרה, קולו של צ'רלי נתקע אי שם בתחתית גרונו, מסרב לצאת החוצה. 'לא, מיקה, אל תגידי את זה...' הוא הביט בה, מרגיש כאילו מישהו חונק את גרונו.

מיקה השפילה את מבטה, "אני באמת מחבבת אותך, צ'רלי. אבל..." היא הנידה בראשה, "שמעתי שהביאו אותך למרפאה. וזו בטח אשמתי לא הייתי צריכה לגרום לך לחכות."

"לא, לא! זו לא אשמתך! ז-זה אני! אה... נקלעתי לריב עם-"

"אני מצטערת כל כך, אני יכולה להיות כזאת מטומטמת לפעמים."

עיניו של צ'רלי שרפו, איך היה יכולה לומר את זה? לקרוא לפגישה הראשונה שלהם טעות. צ'רלי הרגיש שמשהו בו מתרסק ומת.

שתיקה עמוקה נפלה בין השניים, עיניהם מתחמקות וראשם מושפל.

"אולי את צודקת..." צ'רלי מלמל כעבור מספר רגעים, מבטו לא זז מנקודה ברצפה. "אולי זה באמת היה רעיון... גרוע."

משהו היה מוזר במבטה של מיקה, אך צ'רלי לא הצליח להביא את עצמו להסתכל.

"הו..." היא אמרה, מושכת באפה ולוקחת נשימה עמוקה והחלטית. "אני שמחה שאנחנו מסכימים." אחר, אמרה בקול רועד, "להתראות, צ'רלי." לשנייה, היה נדמה כי מיקה שוקלת אם להשיט לו את ידה. אך בסופו של דבר, היא משכה את ידה בחזרה אליה והתרחקה משם, נעלמת מאחורי עיקול המסדרון.

רק לאחר שהיה בטוח שהיא מחוץ לטווח ראייתו, צ'רלי הרים את מבטו.

 

מוחו היה כה טרוד, שהוא אפילו לא שם לכך שרגליו נשאו אותו אל המקום המבודד ביותר שיכלו. לא היה איכפת לו שכבר התחיל שיעור לשינוי צורה עם הפרופסור מקגונגל. הוא כבר יודע להחליף לצורה אחת וחצי. זה מספיק.

הוא ירד אל המדשאות והתיישב מתחת לעץ שתחתיו הוא וחבריו היו עושים שיעורים, מחבק את ברכיו ומניח את ראשו עליהן.

'נמאס לי,' הוא חשב לעצמו. הוא הרים את ראשו, מביט אל האגם הגדול שבו שחה התמנון הגדול.

"נמאס לי," הכריז בפני העולם, כעס שלא ידע כמוהו הציף אותו. החיים שלו הולכים לעזאזל מול עיניו- ואין לו הכוח לעצור הכול ולחזור אחורה.

"נמאס לי!!!" הוא צרח, ידיו עוברות בשערו, נסגרו על השערות הכתומות, מאיימות לתלוש אותן ממקומן.

 

"נמאס לך ממה?" קול מאחוריו הקפיץ אותו, צ'רלי הרים את מבטו אל האדם שעמד מולו.

"לילי, מה-" לילי אוונס, התלמידה בעלת השיער האדום, עמדה מעליו כשקמט קטן של דאגה מופיע על מצחה.

"הלכתי לחפש אותך, הפרופסור לא הבינה לאן נעלמת," היא אמרה בחיוך. "אני שמחה שמצאתי אותך."

"אני..."

"למה לא הגעת לשיעור?" שאלה.

צ'רלי החזיר מבטו אל האגם הגדול, "אני לא יכול יותר..." המילים פשוט נפלטו מפיו, מבלי להתכוון לכך. "זה יותר מידי."

 

לילי חייכה והתיישבה לצדו, "כן, אני יודעת למה אתה מתכוון."

הוא הביט בה, "את- את יודעת?" היא הנהנה.

"כמובן. הפרופסורים השנה מכבידים עלינו כל כך. שנה אחרונה, אחרי הכול. אבל אסור לנו להישבר, צ'רלס."

צ'רלי צחק, המרירות מוסוות בקולו, "הלימודים..." זה היה הדבר האחרון שהדאיג אותו. הוא הספיק לשכוח שהיו לימודים. מאורעות הימים האחרונים הפכו להיות כל חייו.

הוא הרגיש יד מונחת על כתפו, "יהיה בסדר, צ'רלי," הוא הרים את עיניו, מבועת לפגוש את פניו של שלדון פרייס שאמר, "הכול ייגמר בקרוב." הוא פלט צרחה, מתרחק מדמותו של פרייס שהשתנתה בחזרה לדמותה של לילי המבולבלת.

"צ'רלס, מה קרה-?" היא ניסתה לשאול בזמן שצפתה בו קם במהירות על רגליו הרועדות, נשען על גזע העץ באפיסת כוחות. 

"א-אני-" צ'רלי עצם את עיניו, 'תירגע כבר! תירגע!' הוא חשב בקדחנות, פוקח בחזרה את עיניו, נושם לרווחה כשראה שלילי נשארה לילי.

"אתה בסדר?" היא קמה גם היא, מושיטה יד קדימה ומחזירה אותה לצד גופה בחשש-מה.

צ'רלי הנהן, "לא, פשוט... חשבתי שראיתי משהו."

"אה." חצי חיוך התגלה בזווית שפתיה, עיניה עדיין הביטו בו בדאגה. "טוב, אר... אני חושבת שמוטב לנו לחזור לשיעור, אתה לא חושב?"

"כן..." הוא הסכים והשניים התחילו ללכת לכיוון הטירה. שתיקה שררה ביניהם עד אשר לילי כחכחה בגרונה:

"אוה, מיקה ברייטון מהפלפאף חיפשה אותך."

צ'רלי הרגיש כאילו אבן גדולה שוקעת לו עמוק בבטן, מושכת אותו מטה. "כן, אני יודע... היא מצאה אותי."

"הו," לילי חייכה, "אתם יוצאים, לא?"

האבן שהתמקמה בבטנו החלה לפתח עובש ולגדל עליה כל מיני חרקים טורפים. "יצאנו... פעם אחת, אבל..." הוא לקח נשימה, "זה לא הסתדר."

"הו." לילי הזיזה קצוות שיער אדום מפניה, "חבל, אתם כל כך מתאימים."

'מאיפה את יודעת? את לא מכירה אותי... אז אל תתיימרי להכיר.' לא מספיק שהוא הרגיש רע, עכשיו המשפט הזה הגיע כדי לרמוס אותו סופית. "טוב, כנראה שלא."

 

עוד שתיקה.

"אני מקווה שלא מפריע לך שאני שואלת, אבל... מה השתבש?"

'מפריע. מפריע מאוד.' חשב, מבטו נעוץ בקרקע שלפניו. "הכול. בעיקר אני."

לילי זקפה את גבתה הדקה, "למה אתה מתכוון?"

צ'רלי לקח נשימה, בורר את מילותיו, "אני... אני בקושי מסוגל לנהל את החיים שלי, איך לעזאזל אני אוכל לנהל קשר עם עוד בנאדם? אני וותרן ופחדן." צ'רלי לא האמין למה שהוא אומר. את הדברים שהוא לא מסוגל לומר לחבריו – הוא חושף בפני לילי אוונס, תלמידה שעד עכשיו לא החליף עימה יותר מעשר הברות בכל שיחה.

"אתה לא צריך להקשות על עצמך ככה, מערכת יחסים דווקא יכולה מאוד לעזור לאנשים. רק הידיעה שיש עוד מישהו לסמוך עליך חוץ מעל עצמך..." 

צ'רלי חייך בעצב, משפיל את מבטו. "זה לא תלוי בי יותר. החיים שלי הרוסים, אין טעם להרוס גם את שלה."

"למה, צ'רלי? מה קרה?"

הוא מחה את הזיעה ממצחו, "סיפור ארוך ומתוסבך."

"יש לי זמן."

לחייו של צ'רלי האדימו כמו שיערה של זו ההולכת לצדו, "לפעמים אני מרגיש שהזמן שלי הולך ואוזל."

לילי חייכה והנהנה בהבנה. "אני עדיין חושבת שכל בעיה היא ברת פיתרון," היא המשיכה בשלה.

"זה מאוחר מידי בשבילי."

"לא, זה לא, צ'רלי. אתה עדיין יכול לתקן את זה," עודדה אותו לילי.

צ'רלי הניד בראשו, "הרסו לי את החיים, דפקו אותי. מיקה לא צריכה שבר כלי בתור חבר." הם נכנסו אל תוך הטירה ועלו בגרמי המדרגות, נעצרים לפני הכיתה של מקגונגל.

"אני לא מבינה על מה אתה מדבר. מי הר-"

"זה לא משנה," צ'רלי קטע אותה, מביט על דלת הכיתה שבה ישבו חבריו ושאר התלמידים, מאזינים לפרופסור מדברת.

"לילי, אני רוצה שתקשיבי לי," הוא אמר בשקט.

"מה?" היא שאלה באותו טון שקט.

צ'רלי שקל את מילותיו הבאות, משתדל שלא להישמע כמו חטטן, "את מוכרחה לתת לג'יימס פוטר צ'אנס."

לילי הביטה בו בחצי גיחוך, חצי הפתעה, "צ'רלי, מה הוא קשו-"

"הוא אוהב אותך, לילי. הוא באמת אוהב אותך. א-אני יודע שהוא מתנהג כמו פוץ לפעמים-"

 

"נסה כל הפעמים!"

 

"טוב, רוב הפעמים," סיכם, "אבל הוא מתנהג ככה כי אין לו דרך אחרת למשוך את תשומת ליבך. תאמיני לי, הוא המיקה שלך- כ-כלומר, את המיקה שלו- אני מתכוון, הוא מוכן לעשות הכול בשבילך, בבקשה – תני לו הזדמנות, תנסי לראות אותו פעם אחת בלי כל החברים והסחות הדעת מסביב."

לילי הביטה בו לרגע, אזי הביטה לכיוון הכיתה. "אם הוא אמר לך לומר את ז-"

צ'רלי הניד בראשו בפראות, "לא, לא, לא! א-את ניסית לעזור לי, אני רק רוצה לעשות אותו דבר." 

לילי הרהרה בזה, מבטה מרצד בין צ'רלי לדלת הכיתה. כעבור כמה רגעים –

"אני אחשוב על זה." היא חייכה, "בחיי, צ'רלי, אתה בהחלט לא כמו השאר."

צ'רלי משך בכתפיו ונאנח, "צודקת. אני הרבה יותר גרוע."

 

 

* * *

 

צ'רלי היה בשנתו השישית כשאיזבל, אחותו הקטנה, התמיינה להפתעתו לבית הפלפאף.

"היא לא נחמדה! או טובת לב... היא בטח שיחדה את המצנפת או משהו." הוא הצהיר בפני חבריו שפשוט נענעו בראשם וחזרו לארוחתם.

 

כמה ימים אחר המיון של אחותו, הוא פגש אותה שוכבת על בטנה במדשאות הירוקות של בית הספר, ראשה שעון על ידיה ועיניה מביטות על האגם הגדול.

"אוקי, איז, כמה שילמת למצנפת?" שאל והתיישב לצדה.

היא חייכה אליו בנבזיות, "יותר ממה שאתה שילמת לה, זה בטוח."

צ'רלי נאנח והביט אל השמיים הכחולים והמסנוורים, "אז," הוא פתח, "איך הוגוורטס עד עכשיו?"

איזבל התבוננה בו כמנסה להבין לאן השיחה הזו חותרת, "קל יותר ממה שאתה גרמת לזה להיראות," השיבה בפשטות.

צ'רלי נחר בבוז, "חכי כשהלימודים האמיתיים יתחילו. את תתחנני לחזור הביתה."

"הממ... לא, אני לא חושבת. אתה מבין, ההבדל ביני לבינך הוא-" היא התרוממה למצב ישיבה, "שאתה וותרן ששונא אתגרים. כלומר, אתה פוחד מההשתקפות של עצמך! לא שאני אומרת שהיא לא מפחידה... כלומר, שמעת פעם על מסרק?"

צ'רלי הניד בראשו בייאוש והביט אל העננים כמחפש תשובות. משלא מצא אותן, פנה להביט שוב באיזבל שהייתה עסוקה בלתלוש עלי דשא רכים מהאדמה. "את לא יכולה לנהל שיחה אחת מבלי להתנהג כמו אידיוטית מושלמת?"

"מוזר, זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול אותך."

צ'רלי נהם וקם על רגליו, "את יודעת מה, לכי לעזאזל. אני מנסה לדבר אתך אבל אני רואה שאת עדיין מתנהגת כמו אותה ילדה קטנה שחושבת שאם היא תעקוץ, אף אחד לא יעקוץ אותה בחזרה." הוא הסתובב לאחור על מנת להתקדם לכיוון הטירה כשהוא התנגש במשהו וכמעט נחת על איזבל.

'נהדר. והנה הלכה לה היציאה הדרמטית.' צ'רלי שפשף את ראשו הכאוב והתרומם בחזרה על רגליו, נבהל לגלות שהאדם בו נתקל היה סוורוס סנייפ.

"אוה," הוא השתנק, "מצטער, אר, סליחה." הוא קיווה שסנייפ פשוט ינהם וימשיך הלאה, אך נראה היה שלזה היו תוכניות אחרות.

 

"אולי כדאי שתיתן למוחך לעבד את נתוני השטח לפני שרגליך מתחילות לצעוד, חתיכת יצור מגושם וחסר שכל," סנייפ סינן לעברו, גורם לצ'רלי לרצות לטמון את ראשו באדמה. הוא הביט לכיוונה של אחותו שצפתה במתרחש בעניין רב.

"אמרתי שאני מצטער, סנייפ," צ'רלי ניסה לגייס את בטחונו האישי שלא השתוקק כל כך לעמוד לצדו.

סנייפ צמצם את עיניו, "ובכן, ההתנצלות שלך לא תנקה את העפר מבגדיי או תשכיח את העובדה שיש עליי עכשיו את הטינופת שלך."

צ'רלי פתח וסגר את פיו מספר פעמים, אך עד שהצליח לומר משהו, איזבל כבר עמדה על רגליה, מוכנה לקרב.

"הוא אמר שהוא מצטער, לא? מה עוד אתה רוצה? שהוא ילקק לך את הנעליים?" היא אמרה, "אם תשאל אותי, אתה מספיק ארוך כדי לעשות את זה בעצמך," הוסיפה בחיוך רחב וממזרי.

צ'רלי קפא על מקומו, פיו פעור לרווחה, "איזי..." הוא מלמל לאחותו בשקט.

סנייפ זקף גבה לעברה, פיו הצר מהודק לקו מתוח, "ומי... את? אם יורשה לי לשאול," אמר בקול קר ואיטי.

איזבל זקפה את מלוא קומתה בגאווה, "לא, לא יורשה לך. אבל אומר בכל זאת – איזבל קונור."

סנייפ גיחך בבוז, "הו, מרלין הגדול. הם מתרבים." הבעת פניו המלגלגת התחלפה במהירות להבעה מתנשאת ויהירה, "קונור, אני מציע לך ללמד את אחותך שתיקה-מה היא."

צ'רלי התכונן להנהן ולגמור עם העניין, אך איזבל לא התכוונה לוותר בכזו קלות, "ואני מציעה לך ללמוד שמפו – מה הוא!"

"איז!" צ'רלי מיהר לכסות את פיה של אחותו הקטנה בטרם תאמר משהו שיגרום לו להצטער על כך.

סנייפ התקרב אל איזבל ורכן אליה, "כדאי לך לשמור על לשונך, ילדה. את עלולה לאבד אותה."

צ'רלי עמד להנהן כשלפתע משהו בו התלקח והתפוצץ, כמו אלפי חביות שרפה, "היי! שלא תעז לדבר ככה אל אחותי, שמעת?! חתיכת נחש שמנוני ומגעיל שכמותך!" מבלי שאפילו רצה או התכוון לכך, אגרופו של צ'רלי מצא את דרכו היישר אל אפו של סנייפ- אשר הוטח אחורנית מעוצמת המכה.

"ואוו! צ'רלי!" קראה איזבל, מקפצת מעלה ומטה בהתלהבות ומביטה בסנייפ שזינק על רגליו, שולף את שרביטו ומכוונו ישירות אל פניו של צ'רלי.

"בן זונה- ארור!" ירק סנייפ, נוגע בכאב באפו השבור והמעוקם. 

'הו, זרג.' צ'רלי בהה בקצה השרביט בבעתה, דחף את אחותו מאחוריו וחיכה לגרוע מכל.

 

סנייפ לקח נשימה, "מוֹרטִי-"

 

"היי, סנייפ!" נשמע קול מאחוריו, צ'רלי פקח את עיניו ונשם לרווחה. שם, מאחורי גבו של סוורוס סנייפ, עמדו סיריוס, ג'יימס, רמוס ופיטר, מכוונים את שרביטיהם היישר לגבו של זה.

"אתם..." סנייפ סינן בשיניים חשוקות, יד אחת עדיין אוחזת בשרביט בעוד שהיד השנייה מכסה את אפו שהחל להתנפח.

"כן, סניווילוס. אנחנו. ואתה יודע מה זה אומר, נכון?" אמר ג'יימס בחיוך ערמומי.

"הו, תן לי להסביר לך," המשיך סיריוס, "זה אומר שאנחנו- זאת אומרת, קבוצת רבים-  נגרום לך כאב רב אם אתה- זאת אומרת, אדם יחיד- תיגע בשערה מראשו של חברינו אדום השיער. זה ברור?"

 

סנייפ מלמל כמה גידופים והסתלק מהמקום.

 

צ'רלי צנח אל הקרקע, "תודה לאל... הייתי בטוח שזה הסוף שלי." לפתע, הוא הרגיש זוג ידיים קטנות מחבקות את צווארו.

"תודה," איזבל לחשה לאוזנו.

"תודה?" צ'רלי לא ידע עם לחייך או לפחד. הוא לא חשב שאיזבל יודעת מה זה בכלל. "על לא דבר," השיב לה, טופח על כתפה בעדינות. אם לשמוע אותה אומרת 'תודה' זה מוזר, הרי שלקבל חיבוק ממנה זה בכלל מזרה אימים.

איזבל עזבה את צווארו והתרוממה על רגליה, "אבל אתה יודע, זה לא משנה שום דבר. אתה עדיין אידיוט שצריך ללמוד מהו מסרק," היא חייכה אליו בשדוניות והתרחקה מהאזור.

צ'רלי הניד בראשו ונאנח אל חבריו שהתיישבו לצדו, "רואים?" הוא אמר, "אמרתי לכם. היא לא נחמדה."