טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch



חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


פרק שביעי

 

הפונדק של מאדאם פודיפוט התרוקן לאיטו בזמן שצ`רלי ומיקה הזמינו עוד כמה משקאות מוזרים למראה ושוחחו. טוב, לא בדיוק שוחחו, אלא יותר מיקה מדברת וצ`רלי מהנהן ומידי פעם פולט: "ב-בהחלט", צרוד כשעיניו לא מפסיקות לרצד בין מיקה לחלון.

הצהרת החיבה של מיקה לא הפסיקה להעסיק אותו לרגע, תוהה האם מיקה נעלבה מכך שהוא לא אמר לה דבר בתגובה. לעזאזל עם כל האנשים שצצים ברגעים הכי לא נחוצים! לא פעם צ`רלי העלה את התיאוריה שייתכן ומישהו צופה בהם מלמעלה (או מלמטה), ומניח את האנשים האלו שם כדי לשעשע את עצמו.

כמובן, גם התיאוריה הזו, כמו התיאוריה על ניסיון החתולים להשתלט על העולם, זכתה למבטים קרירים והרמות גבה.

מיקה נאנחה, "מה אתה אומר, שנלך להסתובב במקום אחר?"

"בהחל- אה, רגע, מה?" צ`רלי מצמץ, "למה? המקום ה-הזה כל כך נחמד." מה אם הוא עדיין שם בחוץ? אורב? רק מחכה להזדמנות שלו, כמו חתול משחר לטרף...

מיקה הסתכלה מסביבה בחולמניות, "כן, המקום הזה באמת... רומנטי," היא רכנה קדימה לכיוונו של צ`רלי, מתבוננת עמוק אל תוך עיניו. "נכון?"

צ`רלי הנהן יתר על מידה, "ב-בהחלט," הוא לחלח את שפתיו, מיקה הביטה בו כמו שאף אחת (או אחד, חוץ מהתלמיד הזר מיוגוסלביה,) הביטה בו בעבר.

הוא הרגיש את ידה מלטפת בעדינות את ידו שלא הפסיקה לטופף על השולחן בעצבנות. "מיקה..."

היא התקרבה אליו עוד קצת, "צ`רלי, אני..."

"אהממ," קול קצר-רוח נשמע, גורם לצ`רלי לרצות להצטרף לחתולים ולהשמיד את היקום. הרגע הקסום נעלם. זרג.

צ`רלי הוריד את מבטו ובהה בשנאה בגרמלין שאחז בפנקס קטן, כחכח בגרונו והסתכל על צ`רלי בעיניים מלאות סיפוק.

"מה?" שאל צ`רלי בשיניים חשוקות.

הסיפוק במבטו של היצור התחלף במהירות לתיעוב, "הפונדק נסגר מוקדם היום. לכו הביתה."

"נסגר מוקדם? למה?" שאלה מיקה בתמיהה.

היצור כרכם את פניו, "מאדאם פודיפוט אינה חשה בטוב ומכיוון שהיא לא נותנת לי להחליף אותה, למרות שאני עובד פה כבר עשר שנים ואני מכיר כל כלל וכל-" הוא ניער את ראשו כמנסה להיפטר ממחשבה טורדנית, "בכל אופן, אין מי שיחליף אותה. הנה החשבון. לכו הביתה." ובזאת הוא תלש פתקית מפנקסו והטיח אותה בשולחן.

צ`רלי הרגיש שגם הוא לא חש בטוב פתאום. "אבל, אנחנו לא יכולים להישאר עוד קצת? כ-כלומר-"

"לא. תסתלקו מכאן. הפונדק נסגר. אין יותר להיום. מה לא ברור פה, חבוב?"

"ע-עכשיו?"

"המממ..." היצור הקטן הרהר בדבר, "לא. לא עכשיו. מיד!" צווח.

 

מיקה וצ`רלי יצאו החוצה אל האוויר החמים של הוגסמיד. השמש כבר החלה את מסעה מערבה, מותירה בשמיים פסים של כתום ואדום. העיירה, כמו הפונדק עצמו, התחילה להתרוקן.

 "היה לי ממש כיף היום, צ`רלי," אמרה מיקה, נשענת על חביות בירצפת ריקות שעמדו בחזית חנות משקאות לא רחוק מהפונדק.

 צ`רלי נשם לרווחה, "כ-כן," אמר, "גם לי." מיקה הסתובב אליו, גורמת לו לקפוץ מרוב הפתעה, "מה-?"

 "צ`רלי," היא התחילה, "אני באמת רוצה שתדע, מה שאמרתי בפונדק – זה נכון. תמיד חיבבתי אותך, אתה... אתה חמוד, אתה מצחיק אותי..." היא משכה בכתפיה כלאחר מחשבה, "אתה בחור נפלא, צ`רלי."

 צ`רלי הרגיש כיצד לחייו בוערות. למה הוא לא יכול להיות כל כך אמיץ? "מ-מיקה, אני... אני גם..." הוא חיפש את המילים, "אנ-"

 "מיקה!" נשמעה קריאה (`זהו זה. אני מצטרף לחתולים!`), השניים הסבו את מבטם אל נערה מתולתלת שרצה לקראתם. "הו, אני כל כך שמחה שמצאתי אותך!" היא אמרה, מתנשפת.

 "אוולין? מה?-"

 "זאת פטרישה אייברי, היא... אוי, מיקה. ג`ורג` מקמיל`ן שוב עזב אותה. היא ננעלה בשירותים והיא לא מוכנה לצאת. את מוכרחה לב-  מי אתה?" הנערה הפסיקה את רצף דיבורה והביטה בצ`רלי כאילו רק עתה שמה לב לקיומו.

 מיקה הסמיקה, "אווי, תכירי – זהו צ`רלס קונור. צ`רלי, זאת חברתי, אוולין מילאנו."

 הנערה שחורת השיער הביטה בצ`רלי בחיוך חצי מאולץ והנהנה בנימוס, "כן, נעים מאוד," אחר פנתה אל מיקה, "אז זה צ`רלי? מוזר, דמיינתי אותו אחרת."

 צ`רלי נעץ בה מבט נעלב, `הו, הלוואי שתדרסי על ידי להקת גמדים מונגולים נודדת.` מכל הרגעים שבעולם, דווקא עכשיו היא הייתה צריכה להופיע?!

 "אווי, מה אמרת בקשר לפטרישה?" שאלה מיקה בחוסר סבלנות.

 אוולין חדלה לסקור את צ`רלי בעיניה האפורות ופנתה בחזרה אל מיקה, "היא לא מוכנה לצאת, את מוכרחה לבוא לעזור לי."

 "אה, אוולין... אני די באמצע משהו-"

 "בבקשה, מיקה! היא במצב ממש רע, זה לא ייקח הרבה זמן! לך היא תקשיב!"

 מיקה נאנחה וטלטלה את ראשה, היא הביטה בצ`רלי ולקחה את ידו המיוזעת קמעה בידה, "צ`רלי, אתה מוכן לחכות לי פה? אני כל כך מצטערת, זה ייקח עשר דקות, לא יותר. מבטיחה."

 `לחכות? פה? לבד?!` צ`רלי לקח מספר נשימות עמוקות לפני שהצליח להביא את עצמו לענות, "כן... בטח."

 "הו, יופי. תודה, צ`רלי. ושוב- מצטערת," אמרה מיקה, מלטפת בידה את זרועו. היא נופפה אליו בזמן שהשתיים התרחקו מן המקום, מותירות את צ`רלי מאחור. לבד.  

 

* * *

 

 השנה החמישית של צ`רלי לא הייתה שנה קלה. לאחר שהצליח להפוך את עצמו לאנימאגוס, החלו לצוץ כל מיני בעיות כתוצאה מכך. עורו קיבל גוון מעט חיוור ועיניו, שעד לאותה שנה היו בריאות לחלוטין, נפגעו כתוצאה מהשינוי וראייתו היטשטשה. מאותו רגע והלאה, צ`רלי נאלץ להרכיב משקפיים מלבד הפעמים בהן הפך לחתול.

 "אני שונא את זה," הוא רטן מול המראה בחדר המגורים של גריפינדור.

 "שונא מה?" שאל סיריוס.

 "את זה!" קרא צ`רלי, מצביע על המשקפיים הדקיקים שנחו על אפו. "לא מספיק שיש לי שיער אדום, אני גם משקפופר. הו, למה שלא יצמחו לי קרניים וזהו!"

 "היי, בלי להעליב! זו לא אשמתי שהגוף שלך שונא אותך," מחא ג`יימס מהקצה השני של החדר.

 צ`רלי טלטל את ראשו, "מצטער. זה פשוט... אררג. ידעתי שמשהו ישתבש! פשוט תיארתי לעצמי שזה יקרה לפיטר..."

 "הא?" פיטר, שהיה עסוק בלנסות לחלוץ את נעליו כמעט ונפל ממיטתו כששמע את הצהרתו של צ`רלי. "לך לעזאזל, כדור שיער שכמותך."

 צ`רלי הצטמרר מעצם הכינוי, "מצטער, פיט. אני פשוט מרוגז שיש עכשיו לסנייפ סיבה נוספת לצחוק עליי." צ`רלי העלה בזיכרונו את דמותו של סוורוס סנייפ, הסלית`ריני שלא הפסיק להטריד אותו בכל פעם שתפס אותו לבד.

 "מה איכפת לך מה הוא חושב?" התפרץ סיריוס, "הוא סתם פוץ שמנוני בעל אף גדול מידי. בחיי, לפעמים אני תוהה מה יקרה לו אם הוא ייקח נשימה עמוקה. בטח ישאב את עצמו, או משהו..."

ג`יימס פרץ בצחוק, "אני לא רוצה לדעת כמה ילדים תמימים מצאו את סופם בין שערות שופרו."  

השאר צחקו גם הם, חוץ מצ`רלי שפלט אנחה. "כן..." מלמל, מסיר את משקפיו ובוהה בהשתקפותו המעורפלת בראי. `לפחות המצב לא יכול להידרדר...`

 

* * *

 

זה מוזר כמה כוח יש לעשר דקות. הן יכולות להתעכב מעט, הן יכולות להחליט שבעצם הן לא רוצות להיות עשר דקות, אלא יותר. הן אפילו יכולות לעצור את שעונך בדקה מסוימת ולא לזוז ממנה לא משנה כמה פעמים תנער אותו ותנהם.

 צ`רלי ישב על אחת החביות והביט בשעונו, מטלטל אותו מספר פעמים ואז מקרב אותו לאוזנו.

"לא יכול להיות שעברו רק שלוש דקות," מלמל לעצמו.הוא שחרר את האוויר מראותיו והביט סביב, צופה בקבוצה של תלמידי שנה שישית שהיו עסוקים בלנסות את התעלולים החדשים שקנו אצל זונקו.

 צ`רלי מעולם לא חיבב את הברנש המזדקן. ג`ונתן זונקו היה גבר בשנות החמישים לחייו שאהב תעלולים ומתיחות, אך יותר מכל, הוא אהב לנסות אותן על צ`רלי שנגרר בכל פעם מחדש לחנות על ידי חבריו.  

 `היי, ג`ינג`י,` הוא היה קורא, `כן, כן, אתה. בוא רגע, אני רוצה להראות לך משהו.` לא פעם צ`רלי מצא את עצמו עומד באמצע החנות מכוסה בשלל מוצרים מוזרים, כמו צפרדעים סגולות שמרחפות באוויר בכל פעם שהן שומעות שריקה, או כובע מזמר שנותן לך תשובות שגויות לכל המבחנים.

 צ`רלי הביט שוב בשעונו. `רק ארבע דקות?!` משהו חייב להיות לא בסדר עם הדבר הארור. הוא החזיר את מבטו אל תלמידי השישית, לפחות כשהם באזור הוא הרגיש בטוח. צ`רלי לא הבין ממה יש לו לפחד כל כך, אחרי הכול, מה יש לאוכלי מוות לחפש פה? חוץ מזה, העיירה מלאה בתלמידים, כך שאין סיכו-

 `הי, הי, הי, לאן הם הולכים?!` צ`רלי קפץ ממקומו כששם לב שהחבורה מתחילה להתקדם לכיוון הטירה. `זרג.` יופי, עכשיו הוא נשאר לבד. הוא הביט בשעון פעם נוספת, וכשזה לא הראה תוצאה שונה – הוריד אותו מפרק כף ידו וזרק אותו לכיוון קבוצת שיחים.  

 לא עברו מספר רגעים וצ`רלי כבר היה בחצי הדרך למצוא את אשר זרק, מקלל את הרגע שהחליט לקנות את הדבר המזורגג, כשלפתע נשמעו קולות מאחוריו. הוא הסתובב באיטיות, מתוודע להימצאם של שני בריונים חסונים שעמדו לא רחוק מהחבית עליה צ`רלי ישב.

 צ`רלי לא הצליח לשמוע על מה הם מדברים, אבל רק לפי מראם – הוא חשד שהם לא מדברים על מזג האוויר. הוא גישש אחר שעונו וכשזה נמצא, ענד אותו בשנית והזדקף מלוא קומתו המשוערת.

 הוא הסב את מבטו מהשניים, מחפש, כמעט בייאוש, אחר קבוצת תלמידים אחרת בה יוכל לבהות. השמיים התחילו להשחיר וצ`רלי הרגיש שכך גם התקווה שלו. לבו פעם במהירות וראשו הסתחרר. `איפה היא, לעזאזל?! היא אמרה עשר דקות וכבר עברו- מה? -חמש דקות?! זהו?! הייתי צריך ללכת. אני רוצה ללכת.`

 אבל הוא לא הלך. מה אם מיקה תבוא ותתקל בשני הבריונים האלו? מתחיל להחשיך וצ`רלי לא התכוון לתת לה ליפול טרף ל... ל... טורפים האלו. `מצד שני,` אמר אותו קול מוכר והגיוני עד כאב בראשו, `אני גם לא מעוניין להפוך בעצמי ל-` צ`רלי ניער את ראשו, מרים את מבטו בזהירות אל השניים.

 למרבה חרדתו, הם הביטו בו בחזרה.

שני הבריונים המשיכו לדבר ביניהם, רק שהפעם הם חייכו. חייכו אל צ`רלי כאילו הם מכירים אותו. צ`רלי ניסה להתיק מהם את מבטו, אבל לא הצליח. אחד מהם קרץ לו, משלח צמרמורת במעלה גבו של צ`רלי.

 לחץ התחיל לפעפע בו. צ`רלי הציץ בשעונו, נבהל לראות שזה הפסיק לעבוד. `פנטסטי,` עכשיו אין לו מושג מה השעה. מה אם כבר עברו עשר דקות? איפה מיקה? למה לעזאזל היא מתעכבת...? צ`רלי הגניב עוד מבט לעבר השניים ושם לב שהם עדיין מתבוננים בו. הוא בדיוק עמד לקחת נשימה עמוקה ולנסות להתמקד במשהו אחר, כשהוא שם לב לכך שהם מתחילים לפסוע לקראתו.

 `אוי, לא... מה עכשיו?` הוא ניסה להרגיע את עצביו ולשכנע את עצמו שהם פשוט הולכים לחלוף על פניו. הרי הוא לא באמת מכיר אותם, הם סתם שני אנשים מהלכים. מה, הרבה אנשים מהלכים בימינו. עובדה, רק היום הוא פסע על פני חצי בית הספר! ואף אחד לא פנה אליו, או עשה לו משהו...

 השניים המשיכו להתקרב אליו, אחד מהם הוציא דבר מה מכסו, אבל צ`רלי לא הצליח לזהות בדיוק מה זה היה.

הם כבר היו ממש קרובים... `אולי כדאי שאני פשוט אברח? פשוט אקח את הרגליים ו...`

הם היו ממש במרחק של כמה פסיעות ממנו... `מיקה... בבקשה...`

הוא כבר הצליח לראות כל תו ותו בפניהם הקשוחים, המחייכים... `מישהו...`

דפיקות לבו פעמו בחוזקה. `לא, לא...` צ`רלי עצר את נשימתו וחיכה.  

 השניים פשוט עברו לידו כאילו היה אוויר.  

צ`רלי נשם לרווחה. `תודה לאל...` הוא כל כך טיפש. למה שהם יעשו לו משהו? אידיוט פרנואידי שכמותו.

 צ`רלי עמד להצליף בעצמו עוד כמה שמות גנאי כששני זוגות ידיים חזקות תפסו אותו מאחורה, חוסמות את פיו ומחזיקות את שתי ידיו מאחורי גבו. זה קרה כל כך מהר שצ`רלי לא הספיק להגיב; הוא ניסה לצרוח, להתנגד, אך ללא הצלחה.

 

מישהו הניח עליו משהו, סוג של בד... גלימה... הוא חש כיצד הוא נסחב לאיפשהו, רגליו בוטשות בקרקע, עיניו חיפשו בטירוף אחר מישהו, כל אחד, שיראה אותו ויזעיק עזרה... אבל אף אחד לא היה בסביבה.

 "ללל-באקשה!!!" הוא ניסה לצעוק אל שוביו, הפאניקה משתלטת עליו. הוא צרח והתפתל ללא הפסקה בתקווה שיצליח לחמוק מהם. "הצילו!!!" ניסה לקרוא. לא יכול להיות שזה קורה! בבקשה, שמישהו יבוא לחלץ אותו משם!

 צ`רלי מצא את עצמו נגרר אל תוך סמטה צדדית וחשוכה, הרחק מאורותיה של העיירה. פנס רחוב בודד הטיל אור עמום, יוצר משחקי צללים מעוותים שיגרמו לשערותיו של האדם האמיץ ביותר לסמור.

 

צ`רלי לא הפסיק להיאבק לרגע, מנסה להשתחרר מתפיסתם החזקה, הכמעט לא טבעית. לפתע, השניים חדלו מלאחוז בו ודחפו אותו עמוק יותר אל תוך אפלת הסמטה, מפילים אותו על הרצפה הקרירה.

 צ`רלי השתעל כשהאבק מהרצפה נכנס לפיו ולאפו, חונק אותו. הפחד עטף אותו, מונע ממנו לחשוב בצלילות.  

 עדיין רכון על ברכיו וידיו שלא הפסיקו לרעוד לרגע, עיניו נתקלו בנעליים שחורות. באיטיות, הוא נשא עיניו מעלה וראה, לאימתו, את שלדון פרייס, נשען כנגד הקיר הצדדי של הסמטה, בוהה בציפורניו מבלי להביט בצ`רלי אפילו פעם אחת.

 "אז,"  הוא פתח, עיניו עוברות מציפורניו אל צ`רלי, "שוב אתה?"

 צ`רלי התכוון לומר את אותו הדבר, אלמלא הוא היה באמצע התקף חרדה. האיש שצ`רלי שמע במו אוזניו שמתכוון להרוג אותו, לכד אותו בפינה.  

 עיניו של צ`רלי לא הצליחו להתמקד בעיניו של פרייס שנדמו לצרוב את עורו.

הוא ניסה לדבר, לומר משהו... אך ראשו היה ריק.

 פרייס התכופף והרים את סנטרו של צ`רלי, מכריח את עיניהם ליצור קשר, "שוב נפגשים, אה, ילדון? התגעגעת אליי?" פרייס חייך ברשעות למראה הבעת הבהלה של צ`רלי, פורע את שיערו הכתום בידו השנייה.  

"הו, אל תגיד לי ששכחת אותי," הוא המשיך בטון נעלב, לכאורה. "כי אני בהחלט לא שכחתי אותך, ילד. אתה נמצא אצלי כאן, בראש," הוא טופף באצבעו על רקתו. "כמו עצם בגרון," הוסיף בטון נוטף רעל, לפני שהתרומם על רגליו ובעט בצ`רלי המופתע בכל הכוח.

 צ`רלי השתטח על גבו, אוחז בבטנו, מנסה לנשום, הכאב המשתק היה כמו מעטפת הדוקה וחונקת. גוש דמעות של כאב חנק את גרונו, אך צ`רלי עצם את עיניו והכריח את עצמו לבלוע אותן בחזרה. זה מה שהיה חסר לו, להתחיל לבכות מול פרייס שגיחך מעליו.

 "אז מה, ילד," צ`רלי שמע את פרייס אומר, "אני רואה שאתה פשוט לא מפסיק לצוץ. לכל מקום שאני הולך – הנה אתה. אני כבר מתחיל לחשוד שאתה עוקב אחריי." צ`רלי לא ענה, גניחות שקטות של סבל נפלטו מבין שפתיו.

 פרייס נאנח, "עדיין לא דברן גדול, מה? זה בסדר, מותק. אל תהיה ביישן, אנחנו לא אוהבים כאלו." הוא הקיש באצבעותיו ושני הבריונים שעדיין עמדו שם, הרימו את צ`רלי מהרצפה והעמידו אותו על רגליו.

 רק עתה צ`רלי שם לב לנוכחותם של עוד שתי דמויות שעמדו מאחורי שלדון, עמוק יותר באפלה. שתי הדמויות הנוספות היו הרבה יותר דקיקות מהבריונים שאחזו בו, ועטו על עצמן גלימה שחורה וברדס שכיסה את פניהן, חושף רק את שפתיהן שהיו מהודקות בחיוך.

 עיניו נדדו משתי הדמויות לפרייס, שהביט בו בעיניים קפואות וחסרות רגש.

"בוא נתחיל," הוא אמר בטון של מנחה שעשועון טלוויזיה שצ`רלי ראה פעם כשביקר אצל דודו. "כמה אתה יודע – תמורת כמה זמן נותר לך לחיות. ככל שתספר יותר, תחייה יותר. ברור?"

 צ`רלי פתח וסגר את פיו כמה פעמים, הם באמת הולכים להרוג אותו. הוא הולך למות.

 "אני לא שומע אותך," זימר פרייס, מהנהן בראשו לזוג הבריונים שתפסו את ידיו של צ`רלי. פרייס התקרב אליו בחיוך מדושן והסיר את משקפיו של צ`רלי, מניח אותם בכיס חולצתו של זה.   

 "מ-?" צ`רלי הצליח לפלוט לפני שפרייס הטיח את אגרופו בפניו.

 לחיו של צ`רלי פעמה בכאב, הוא פלט צעקה לא רצונית וזכה באגרוף נוסף בסנטרו.

 "אני יודע שאתה מסוגל לדבר, ילד," סינן פרייס בשנאה, "אם תמשיך להעמיד פנים, אני אתלוש את לשונך על מנת לתת לך סיבה טובה לשתוק. זה ברור?"

 צ`רלי, מטושטש מהכאב, הניד בראשו לאות הבנה.

 "יופי," קולו של שלדון חזר להיות חביב יותר. "עכשיו, כמה אתה יודע?"

 מבלי שרצה בכך, מאורעות הימים האחרונים רצו במוחו כמו סרט אימה גרוע.

"כ-כלום," מלמל.

 פרייס זקף גבה, "אל תשקר לי, ילדון. אתה לא יודע עם מי אתה מתעסק."

 `אני יודע טוב מאוד... עם רוצח,` חשב צ`רלי לעצמו. `רוצח שרוצה להרוג אותי כמו שהרג את ספינר!` ספינר... גופתו של אדוארדו ספינר צפה ועלתה בזיכרונו. העיניים שלה... העיניים חסרות החיים האלו, מביטות בו. רומזות לו שהוא הבא בתור לעבור לצד המתים.

 

תנועה מאחורי פרייס עוררה את צ`רלי ממחשבותיו האיומות למציאות האיומה עוד יותר. אחת מהדמויות עטויות הברדס התקדמה אל פרייס ולחשה משהו באוזנו. לפי הבעת פניו של זה, צ`רלי ידע שמשהו לא בסדר. האימה גברה עליו והלחץ התחיל לסדוק את החומה שצ`רלי ניסה לבנות.

 הדמות חזרה לעמוד לצד חברתה, מחייכת. היה משהו מוכר בחיוך הזה. אך צ`רלי לא הצליח לזהות מה.

 "אתה..." אמר פרייס בשיניים חשוקות, "מאיפה אתה יודע על ספינר?"

 עיניו של צ`רלי נפערו באימה, "מ-מה?-" `איך הוא יודע?!` מבטו ריצד בין פרייס לבין הדמות המסתתרת בצללים. משהו בו התרסק לרסיסים. הלחץ הצליח לפרוץ דרך החומות והחל במסע כיבוש.

 "איך..." עיניו של פרייס נעו בטירוף, סוקרות כל חלק וחלק בסמטה, אצבעותיו נוגעות קלות בראשו, כמנסה לחשוב. צ`רלי צפה בו לוקח נשימה עמוקה.

 "מאיפה אתה יודע על אדוארדו ספינר?" חזר פרייס על שאלתו בטון שקול יותר.

 צ`רלי הניע את ראשו, "אני לא...-"

 "חתיכת נמושה קטנה ועלובה," הוא סינן לפני שתפס את צ`רלי בצווארון חולצתו וקירב אותו אל פרצופו, כל כך קרוב עד שצ`רלי הצליח להרגיש את נשימותיו. "אני לא אשאל אותך שוב. איך אתה יודע עליו?! למי סיפרת?!"

 "אני נשבע! א-אני לא יודע!"

 פרייס נענע את ראשו והדף את צ`רלי בחזרה לזרועותיהם המגודלות של הבריונים.

"אולי זה יעזור," הוא מלמל, מוציא את שרביטו ומכוון אותו אל צ`רלי. "קרושיו!"

 כאילו אלפי סכינים ננעצו בו, מלוות בהשלכתו למי מלח שמישהו זרק לתוכם מכשיר חשמלי, צ`רלי התרסק אל הרצפה המאובקת של הסמטה, הוא הרגיש כיצד כל חלקיק בו צורח, קורע אותו מבפנים.

 צ`רלי לא ידע מתי הקללה הפסיקה, ומתי הבעיטה בצלעותיו התחילה.

 דמעות זלגו במורד לחיו ואפו דימם, "ד-די..." הוא מלמל, מותש וחסר כוחות. הוא הרים את מבטו כשעיניו נתקלו בשרביטו של פרייס שעדיין היה מכוון אליו.

 "אני חושב שנמאס לי מהמשחק הזה," צ`רלי שמע את פרייס אומר, ספק לעצמו ספק לצ`רלי. "אם אתה לא תאמר את האמת, אני אדאג אישית לכך שאתה לא תאמר שום דבר. לאף אחד. אי פעם."

 צ`רלי ניסה לקום בחזרה על רגליו כשהוא הרגיש שמשהו עוצר בעדו.

רגלו של אחד הבריונים הייתה מונחת על גבו, מונעת ממנו להתרומם.

 "איך אתה יודע על ספינר?"

 לצ`רלי לא נותר עוד כוח להתנגד, "ש-שמעתי א-אתכם מתווכחים ב-במסדרון... ר-ראיתי אותך הו-הורג אותו."

 "היית לבד?"

 "כן..."

 פרייס הרהר בדבר, "למי סיפרת?"

 צ`רלי הצליח להניד בראשו, "-אף אחד."

 "שוב התחלנו?" נהם פרייס, מכוון את שרביטו בשנית, "קרו-"

 "לא! א-אני נשבע! לא סיפרתי!" קרא צ`רלי בתחינה, הוא לא ידע אם גופו מסוגל לשאת עוד מנת כאב.  

 פרייס גיחך באי אמינות, "אתה רוצה לומר לי, שראית מישהו נרצח... ולא סיפרת על זה לאף אחד?"

 עכשיו, כשצ`רלי שמע מישהו אחר אומר את זה, החלטתו לא לספר לאף אחד באמת הייתה מטומטמת. למה הוא לא סיפר לדמבלדור? למה הוא לא סיפר למישהו?

 צ`רלי הניד בראשו, "לא..."

 פרייס פרץ בצחוק, "אני לא מאמין. אתה יודע, ילד, אתה ממש טיפוס מיוחד. באמת חבל לי להרוג אותך, אתה יכול לשמש כליצן חצר מעולה."

 צ`רלי הניח את ראשו על המרצפות הקרירות ועצם את עיניו. זהו, הם הולכים לרצוח אותו. דמעות זלגו על לחיו, `אני לא רוצה למות...`

 הוא חיכה למשמע שתי המילים שלקחו את חייהם של אנשים רבים, ועכשיו ייקחו גם את חייו.

 "פרייס," נשמע קול מוכר אומר מעליו, הוא פקח את עיניו והביט מעלה אל הדמות עטוית הברדס שלחשה קודם באוזנו של ששלדון.

 "מה עכשיו?" שאל פרייס בעצבנות הולכת וגוברת, שרביטו מכוון היישר לראשו של צ`רלי.

 הדמות הביטה בצ`רלי, הוא יכול היה לחוש בזאת. אחר, התקרבה שוב לאוזנו של פרייס ולחשה משהו.

 פרייס צחק בהפתעה, "הו, קדימה, מי כבר יכול לשים לב שהוא נעלם?"

 הדמות לחשה משהו נוסף.

 "מה? לצוציק הזה יש חברים?!" פרייס זקף גבה, "אתה בטח צוחק עליי."

 הדמות הנידה בראשה.

 פרייס הביט בצ`רלי, ואז בדמות, ואז שוב בצ`רלי ונאנח. "בסדר." הוא כופף ברכיו  ומשך את שערו של צ`רלי לאחור, מרים את ראשו כלפי מעלה כדי שיוכל להתבונן בו.

 "אתה יודע מה, ילד, אני אעשה איתך עסקה. אתה תשמור על פה סגור, ואני לא אהרוג אותך, מה דעתך?"

 `מה?` צ`רלי הרגיש כאילו מישהו שופך עליו מים קרים. "א-אתה לא ת-תהרוג אותי?"

 "הו, אני אהרוג. בפעם הבאה שאני אראה אותך, או אפילו אשמע שאתה מרחרח פה בסביבה, אתה תמות. וזה לא יהיה נעים."

 

צ`רלי בלע את רוקו והנהן. פרייס הקיש באצבעותיו והרגל שמנעה מצ`רלי לקום הסתלקה מגבו. הוא היה עוד חלש מהכאב המפלח וללא יכולת לקום בחזרה על רגליו, אבל לא היה איכפת לו. אם הוא יחיה, הוא ינשק את אחותו הקטנה ויאמר לה שהוא אוהב אותה עשר פעמים ביום!

 "מה שמך, ילד?" שאלתו של פרייס הייתה כמו סטירה.

 "מ-מה?"

 "לא שמעת אותי?"

 "אה..."

 "אני פשוט לא רוצה שתמות בלי שם, אתה מבין..." פרייס צמצם את עיניו לכדי חריצים.

 "צ`רלי..."

 פרייס חייך, "צ`רלי. שם נחמד. צ`רלי... מה?"

 "ק-קונור."

 "מאיזה בית אתה, קונור? אני יודע שאתה לא מסלית`רין... ואתה לא מספיק חכם כדי להיות ברייבנקלו, אחרי הכול – להיות עד לרצח ולא לספר על כך לאף אחד, זה לא מעשה חכם במיוחד, נכון?"

 צ`רלי השפיל את מבטו. זה נכון. הוא כל כך אידיוט.

 "אז מאיפה אתה?"

 אם הוא יאמר להם את זה... הוא באמת יהיה על הכוונת שלהם. הם יוכלו לאתר אותו בכל מקום... בכל שיעור...

 "הפלפאף," שיקר.

 הדמות עטוית הברדס גיחכה ואמרה משהו לפרייס שהניד בראשו לכיוונו של צ`רלי, כאילו היה אב המאוכזב מבנו. "אתה לא לומד, מה?" האגרוף שנחת בפרצופו של צ`רלי כמעט וגרם לו לאבד את ההכרה.

 "תשקר לי שוב, גריפינדורי, ואני אשלח אותך לקברך בחתיכות קטנות." פרייס קירב את שרביטו אל פניו של צ`רלי, "אני חושב שקסם זיכרון פשוט יתאים למוחך הפשוט עוד יותר." צ`רלי סגר את עיניו בחוזקה, `כן. למחוק. למחוק.` הוא לא רוצה לזכור שום דבר מזה.

 "פַטרִי- מה לעזאזל?" שלדון השתתק למשמע קול שהתקרב אל הסמטה.

 "ילדים ארורים... זורקים את הזבל שלהם בכל מקום ואחר כך אני צריך לנקות אחריהם." הקול הלך והתקרב לכיוונם.

 "לכל הרוחות," סינן פרייס, רוכן אל צ`רלי, "הזיכרון שלך ניצל, ילד. אבל יש לנו עיניים בכל מקום. תזכור, הסקרנות לא הורגת חתולים. אני הורג."

 ובאמרה זו, שלדון, הבריונים ושתי הדמויות עטויות הברדס נעלמו. מותירות את צ`רלי בסמטה האפלה, חי. אבל רק בקושי.