טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

פרק שני

השיעור הגיע לקצו וצ`רלס יצא מהכיתה יחד עם פיטר ורמוס, והחל ללכת לקראת שיעור בשינוי צורה. תוך כדי הליכה הם נתקלו בג`יימס וסיריוס.

"אז? מה גזר הדין הפעם? עוד ניקיונות? או שאולי שיעורי בית נוספים?" שאל רמוס בחיוך.

"שניהם. אני מעדיף לא לדבר על זה." ענה ג`יימס בקול קודר.

"פוטר, תוריד את המבט הסובל מהפרצוף שלך! עוד עונש אחד לא יהרוג אותנו!" ענה סיריוס.

"כן, אולי עונש לא יהרוג אתכם, אבל יום אחד אתם תעשו איזשהו תעלול מאד לא משעשע, ואני בטוח שזה לא יהיה נעים." הוסיף צ`רלי, ספק בצחוק ספק ברצינות.

"צ`אק," אמר סיריוס, מניח את ידו סביב כתפיו של צ`רלי, "אתה ממש פרנואיד, אתה יודע?"

"אני לא פרנואיד, אני מציאותי!"

"כן, בטח, מציאותי!" אמר סיריוס ופרע בחיבה את שערו של צ`רלי. "השאלה היא - באיזה מציאות בדיוק אתה חי?"

צ`רלי כיווץ את עיניו לכדי חריץ, יום אחד הם יראו שהוא צודק.

"היי, צ`אק, תראה מי פה-" אמר ג`יימס לפתע, מכוון באגודלו על חבורה של הפלפאפים שיצאה משיעור בתולדות הקסם. צ`רלי הרים את מבטו אליהם והבין מיד על מה ג`יימס דיבר: נערה חומת שיער הקלוע לצמה תמידית יצאה מפתח הכיתה, היה לה מבנה גוף צר ופניה היו חמודים ומחייכים. היא הייתה מסוג האנשים שפשוט היו שם. לא בולטת בשטח, ועם זאת, היא תפסה את עינו של צ`רלי.

"אז מה?" צ`רלי הסיט את מבטו החצי-מהופנט ממנה, מנסה להישמע כאילו היא הדבר האחרון שנמצא במוחו ברגע זה.

"נו, קדימה, צ`רלי! אתה בוהה בה כבר שבועיים." אמר ג`יימס. צ`רלי בלע את רוקו.

"אני בוהה בהרבה אנשים!" התגונן. רמוס הניד בראשו.

"אתה מקרה אבוד, צ`רלס." אמר בטון חביב עם נימה של כנות.

"כן, זה שקוף שאתה מחבב אותה." הוסיף פיטר.

"א-אני לא!"

"תשמע, צ`אקי," התחיל סיריוס, "אם אתה לא תעשה את הצעד... אני אעשה אותו בשבילך." הוא התחיל ללכת לכיוון הנערה שהייתה עסוקה בלדבר עם פרופסור בינס כשצ`רלי אחז בזרועו וקרא בתחינה: "לא! א-אל תעשה את זה. בסדר, אני אלך".

הנערה ראתה את המבטים שננעצים בה, והתעכבה קצת אחרי חברותיה. צ`רלי החליט לנצל את ההזדמנות. הוא צעד לעברה בצעדים נחושים, חושב לעצמו: "מהר... מהר... לפני שאני אצטער על זה...".

"מ-מ-מיקה!" צ`רלי שם לב פתאום שהוא נשמע לחוץ מדי.

"היי, צ`רלי, קרה משהו?" היא שאלה בקול עדין.

צ`רלי היה בהלם. היא יודעת את השם שלו. היא יודעת מי הוא. הייתה לו הרגשה כאילו מישהו טובל אותו במים קרים.

"לא... לא קרה כלום. רציתי רק... רציתי לשאול, זאת אומרת, לבדוק, אם, אולי, את יודעת, במקרה, תרצי... לבוא איתי איזה יום להוגסמיד? זאת אומרת, אממ... אה... איתי וזה."

יופי צ`אק. הוא חשב לעצמו בכעס עצמי. זה באמת נשמע מאד מפתה.

הוא התחיל לנסח בראשו התנצלות ותוכנית מילוט כשלפתע הוא שמע אותה אומרת-

"כן, בטח שאני רוצה."

"באמת? זאת אומרת, זה נפלא! אה... זה מעולה!"

"אז נדבר כבר, טוב? יש לי שיעור עכשיו... וגם לך..."

צ`רלי הסכים בחיוך, והלך לכיוון חבריו, כשהבעת הפתעה קלה מרוחה על פניו.

"היא... הסכימה." אמר, לא מאמין למה שקרה לפני מספר דקות.

"ברור שהיא הסכימה, צ`אקי!" אמר ג`יימס בחיוך, תופס את ראשו של צ`רלי ומשפשף אותו באופן מכאיב.

"די-אווץ`! ג`יימס!" צ`רלי הצליח לקרוא, משתחרר מאחיזתו של ג`יימס.

"למתי קבעתם?" שאל רמוס. צ`רלי חש צביטה קלה בליבו. הוא לא קבע איתה תאריך.

"אני... אני לא יודע. לא קבענו תאריך...- למה? אתה חושב שהייתי צריך? אוי, אתה צודק! למה לא קבעתי?! הו, מרלין! לא קבענו תאריך..." הוא לקח את הספר שרמוס החזיק בידו והחל מכה את עצמו בראשו בעוד חבריו מנסים לעצור בעדו מלגרום לעצמו זעזוע מוח. "מה אם היא סתם אמרה `כן` ובעצם התכוונה ל: `אני לעולם לא מתכוונת לצאת איתך, אבל אני אגיד שכן כדי שתעזוב אותי בשקט`?" צ`רלי נלחץ. "ידעתי שזה היה רעיון גרוע! פשוט יד-"

"תירגע, צ`רלי!" קרא סיריוס, מפסיק את רצף דיבורו השוטף של זה, "רמוס, ראית מה עשית? אסור לומר דברים כאלו ליד צ`אקי שלנו. אתה תגיד לו: `דביבונים` והדבר הראשון שהוא יחשוב עליו הוא שיניים חדות, טפרים ומוות על ידי חיות קטנות ופרוותיות."

החבורה צחקה, חוץ מצ`רלי שהיה עסוק בלנעוץ בסיריוס מבט חצי מזועזע, חצי אשם.

"קדימה, יש לנו שיעור ללכת אליו..." אמר פיטר לבסוף, מציץ בשעונו.

"אלוהים, זנב-תולע, אתה באמת משבית שמחות." אמר סיריוס.

פיטר התבונן בחברו במבט חסר ישע. "זו לא אשמתי. אתה יכול להאשים את מקגונגל אם אתה רוצה, אבל אני מאמין שבסופו של דבר היא תיתן לך עבודה להגיש על אשמת שווא."

כולם גיחכו, ואז הבינו שהתרחיש הזה נשמע דווקא די מציאותי. אחר כך הם החלו להתקדם לעבר כיתת שינוי הצורה.

ג`יימס וסיריוס נאלצו להתמודד במשך כל השיעור עם מבטים חודרים מצד פרופסור מקגונגל, ובו בזמן ניסו לעטות על פניהם את ההבעות הכי חפות מאשמה שהם מכירים, בניסיון לגרום למקגונגל ייסורי מצפון בגלל העונש שהטילה עליהם. צ`רלי, פיטר ורמוס התאפקו שלא לצחוק לנוכח הקרב הפסיכולוגי הזה, למרות שהם ראו קרבות מסוגו כבר פעמים רבות בעבר.

במשך השיעור, וגם בהמשך היום, צ`רלי היה נתון במצב רוח מרומם מאין כמוהו. המבט של מיקה והדרך בה דיברה אליו והסתכלה עליו גרמו לו לחייך. הוא ציפה בקוצר רוח לרגע בו יוכל לדבר איתה שוב.

שיעור עתידות. השיעור הכי לא נחוץ, הכי לא הגיוני והכי משעשע שהיה בכל תולדות הוגוורטס. הפרופסור היה ג`רלד רוקווד- איש מסתורי למראה אך בעל אישיות אדישה להחריד.

בכיתת גילוי עתידות שרר ריח תמידי של זיעת רגליים וסוכריות ברטי בוטס. למרות שהפרופסור טען שזהו הריח האמיתי של גילוי עתידות.

ג`יימס, סיריוס, רמוס, פיטר וצ`רלי התיישבו על הכיסאות שהיו מפוזרים ברחבי החדר סביב שולחנות קטנים ועגולים. היו להם סיבות ברורות לבחירת המקצוע הזה: רמוס, למרות סלידתו מן המקצוע, בחר בו מכיוון שזו הייתה דרך מצוינת לעקוב אחרי מסלולי הירח לאחר שפרש משיעורי אסטרונומיה כשהוא גילה שהם יצטרכו לערוך תצפיות בלילות ירח מלא. סיריוס וג`יימס בחרו בו מפני שזו הייתה הזירה המושלמת להשתטות. פיטר בחר בגילוי עתידות מפני שזוהי הייתה זירה מצוינת לצפות בסיריוס וג`יימס משתטים. וצ`רלי, טוב, הוא פשוט לא רצה להישאר לבד.

מלמולי התלמידים נשמעו ברחבי החדר עד פרופסור רוקווד אמר: "בסדר, בסדר. תשתקו. עכשיו, אבקש מכם להתחלק לזוגות ולקרוא אחד לשני את העת- טוב, אתם כבר מכירים את התרגול! קדימה! גם ככה הדבר היחידי שתראו זה ערפל..."

צ`רלי התיישב מול רמוס ובהה בכדור הכסוף שבתוכו צפו עננות עשן סמיכות.

ג`יימס וסיריוס נראו מאושרים. לקרוא עתידות אחד לשני היה הדבר האהוב עליהם. במיוחד עתידות מזוויעות ונוראיות כמו: להיאכל חי על ידי להקת ניפלרים פראית, או ליפול מראש מגדל האסטרונומיה וליפול ישירות על הפטוניות של המורה לצמחים ובכך לחרוץ את גורלך לתמיד.

"אתה רוצה להתחיל?" הוא שמע את קולו של רמוס.

צ`רלי היסס. הוא שנא לקרוא בכדורי בדולח. הוא מעולם לא ראה משהו חוץ מעשן, והייתה לו הרגשה שזה לא מה שהוא נדרש לראות. "לא, תתחיל אתה." וויתר.

"בסדר. בוא נראה מה צופן העתיד," אמר רמוס בנימה צינית קלושה.

רמוס לכסן את עיניו וכיווץ את מצחו בריכוז, בעוד שצ`רלי הביט בו בעניין. לפתע, עיניו של רמוס נפתחו בהפתעה מהולה בבהלה קלה.

"מה??" שאל צ`רלי ששם לב לשינוי הבעת חברו.

"כלום." ענה רמוס במהירות, מרפה את שרירי פניו למה שנדמה היה להבעה רגועה. אך צ`רלי ידע טוב מזה.

"רמוס? מה ראית שם?" שאל בזהירות.

"צ`רלי, לא ראיתי כלום. לרגע חשבתי שראיתי משהו... אבל מסתבר שזה פשוט היה סחרורי עשן." הבטיח לו רמוס כשחיוך מרגיע עולה על שפתיו. צ`רלי לא השתכנע.

"אתה בטוח?" שאל, "כי זה נראה כאילו אתה מסתי-"

"מה קורה פה?" הפרופסור רוקווד רכן מעליהם. "הו, מה עכשיו?" הוא הרים גבה. הוא הביט בעשן המסתחרר בתוך הכדור והנהן, מקרב את אפו אל הבדולח.

רמוס נלחץ, "אה... אוי לא! הנערים האלו זורקים כדורי בדולח מהחלון!" קרא לפתע בצורה מאוד לא אופיינית לו. רוקווד וצ`רלי הסתובבו והביטו בזוג נערים תמימים שנדמה היה שעבדו מאוד ברצינות. צליל ניפוץ זכוכית נשמע כאשר כדור הבדולח שהיה מונח על השולחן של צ`רלי, מצא את דרכו את הרצפה. צ`רלי יכול היה להישבע שראה מזווית עינו את רמוס דוחף את הכדור.

הייתה זו השעה 19:30 בערב כשהחבורה הלכה לכיוון חדר המעונות.

"אני רעב." הודיע פיטר בעצלתיים, מגרד את ראשו.

"זנב-תולע, כרגע יצאנו מהאולם הגדול." הזכיר לו ג`יימס.

"כן... אבל כמעט ולא אכלתי שום דבר," המשיך פיטר בשלו.

"פיט, אכלת שתי מנות של צלי, מנה ענקית של תפוחי אדמה ממולאים בקציצות ושלוש מנות של פאי תפוחים, כולל את המנה של רמוס! לא ייתכן שבן אנוש יישאר רעב אחרי ארוחת שחיתות שכזאת." אמר סיריוס. רמוס חייך, אך כשפניו נתקלו בצ`רלי, שלא אמר דבר מאז השיעור בגילוי עתידות, חיוכו דעך.

"מה קרה, צ`רלס? לא אמרת שום דבר מאז שיצאנו מהכיתה."

"מ-מה?" צ`רלי הרים את ראשו שקוע המחשבות. "לא... אני פשוט..."

"צ`אק? אתה לא מפתח איזו מחלה, נכון?" שאל ג`יימס.

"מ- מחלה?" שאל צ`רלי בעיניים פעורות, "לא, אני בסדר. סתם מצב רוח. אתה מכיר אותי... ככה זה אצלי."

"אם אתה אומר, צ`אק..." ענה רמוס במבט חשדני.

הם הגיעו למעונות והתיישבו בכורסאות מול האח. משוחחים עם חבריהם מגריפינדור- סיריוס וג`יימס ריתקו את כולם בסיפור על זעמה של פרופסור מקגונגל.

מכל עבר נשמעו אמרות כמו "אבל זה לא הוגן!", "זה עונש ממש מוגזם..." וגם - "טוב, זה לא שזה לא היה צפוי, הא?" שאליה הגיבו כולם בשתיקה צוננת.

צ`רלי נראה חיוור ומוטרד, וכשאף אחד לא שם לב, הוא עלה במדרגות לחדרו, פשט את הגלימה והתיישב על מיטתו. הזיכרון הנעים של השיחה עם מיקה פינה את מקומו לחשדות שאפפו את צ`רלי מאז שיעור גילוי העתידות.

בשיעור הוא ראה נער חום שיער שישב בשקט באחד השולחנות המרוחקים. הנער לא נראה יוצא דופן בצורה מיוחדת, אבל צ`רלי בכל זאת לא זכר שהוא ראה אותו לפני זה. נראה שאף אחד אחר לא שם לנוכחותו של הנער, אז צ`רלי הניח שכנראה החשדות שלו חסרות בסיס. אך עדיין, הספק ניקר במוחו. יכול להיות שהוא לא שם לב לנער לפני זה. ויכול להיות שהוא לא היה שם לפני זה. צ`רלי חש בחילה, וניסה לשכנע את עצמו שהוא, כמו שאמרו חבריו, סתם פרנואיד. הוא לא השתכנע.

* * *

"היי, ג`ינג`י! סלק את הידיים שלך מהדברים שלי!" קרא הנער שחור השיער לעבר צ`רלי בן האחת עשרה, שהיה עסוק בלחפור תחת ערמת הבגדים שנחו על הרצפה בחיפוש אחר הגלימה שלו.

"מ-מצטער, סיריוס... רק רציתי לקחת את ה-"

"זה לא יכול לעניין אותי פחות. עכשיו, עוף מהחדר. אני צריך להתלבש." ענה בלק כמעט ביריקה. פניו של צ`רלי האדימו, הכעס בעבע בו כמו מים רותחים. הוא כל כך רצה להשיב לנער השחצן שמולו איזה עלבון או שניים שישתיקהו אחת ולתמיד. נמאס לו שסיריוס תמיד דוחף אותו ומתנהג אליו בנבזיות.

"כן?!" בלק נהם בחוסר סבלנות. צ`רלי בלע את רוקו, הסתובב ויצא מהחדר – סוגר אחריו את הדלת.

"הדבר היחידי שאתה צריך ללבוש זה כותונת משוגעים!`` כן, זה מה שהוא היה צריך לומר.

בכל פעם שבלק היה אומר לו משהו פוגע, לא היה דבר אחר בעולם שצ`רלי רצה לעשות יותר מאשר לזרוק לבלק איזו עלבון שימחק את החיוך היהיר ישר מפניו. בל לא, צ`רלי תמיד השתנק ועשה כדבריו. לעזאזל עם הכל. אכול שנאה עצמית, הוא בקושי שמע את קולו של ג`יימס מתחתית המדרגות.

"היי, צ`רלי, למה אתה לא לבוש?"

צ`רלי לקח נשימה, "הוא העיף אותי מהחדר. שוב." רטן, מחווה בראשו אל הדלת. ג`יימס נאנח והניד בראשו.

"מה יש לו נגדי?" העז צ`רלי לשאול, יורד אל חדר המועדון כדי להצטרף אל שאר החבורה.

"הלוואי וידעתי, צ`רלי." השיב ג`יימס במשוכת כתפיים.

"אל תדאג, צ`רלס. אני בטוח שבסוף סיריוס יעזוב אותך בשקט. פשוט תן לו זמן." ניסה רמוס לנחמו.

"כן, בטח. הייתי רוצה לראות את זה קורה." צ`רלי גלגל את עיניו בחוסר אמון.

* * *

"צ`רלי?"

"הממ..." נהם צ`רלי ממעמקי השמיכה.

"אה... צ`רלי?" הקול גיחך, מושך את השמיכה מעל לראשו של צ`רלי אשר פלט את הדבר הקרוב ביותר לקללה. הוא פקח את עינו האחת, מזהה מבין הצללים והטשטושים את דמותו המצחקקת של פיטר.

"פיט? מה-"

"החבורה רוצה לצאת לסיור הלילי. אתה בא?"

"מה? מה השעה...?"

"שלוש לפנות בוקר. אתה בא?" אמר פיטר בחוסר סובלנות.

"שלוש לפנות- מה?" נדהם צ`רלי, מתי לעזאזל הוא הספיק להירדם?

"ששש... תהיה בשקט. נו, בוא כבר. הם מחכים בחדר המועדון." עתה פיטר משך את השמיכה מהמיטה וזרק אותה על הרצפה. צ`רלי כינס את עצמו לתנוחה עוברית, מצטמרר מהקור הפתאומי שהזדחל במעלה גבו.

"אני... אני לא בא הפעם." אמר צ`רלי ללא שום סיבה מוצדקת.

"מה? למה?" תחקר חברו, מתיישב לצד המיטה.

"אני לא מרגיש טוב." המילים פשוט יצאו מפיו, לא טרחו לשאול את מוחו קודם.

פיטר זקף גבה. "קרה משהו?"

"לא, לא כלום." ושוב, המילים החליקו החוצה.

"אתה רוצה שאני אשאר אתך?" שאל פיטר, אך צ`רלי ראה את האי רצון בעיניו. פיטר מעולם לא פספס הזדמנות לצפות בתעלול, לעיתים היה נדמה שלשם כך פיטר קם בבוקר. ועדיין, הוא הציע להישאר עם צ`רלי.

"לא, זה בסדר. לך תהנה." השיב בחיבה, טופח על שכמו של פיטר. והלה חייך בשמחה.

כשפיטר יצא מהחדר, צ`רלי משך בחזרה את השמיכה והצטנף במיטתו, מנסה לחזור לישון.

אך משהו בחלק האחורי של ראשו, מנע ממנו לעשות כך.

הוא התהפך...

למה הוא סירב לצאת איתם?

הוא נשכב על גבו...

זה יכול היה להיות מהנה ביותר, כמו תמיד.

הוא התהפך על בטנו...

אולי כדאי שהוא יקום עכשיו, יתלבש ויצא אחריהם?

לא, זה בוודאי מאוחר. הוא פקח את עיניו והציץ בשעון שעל הכוננית שליד המיטה והופתע לגלות שהמחוגים הזוהרים הצביעו על השעה שלוש ושלוש דקות בלבד.

כמה הם כבר יכולים להתרחק בשלוש דקות?! צ`רלי זינק ממיטתו, שלף את משקפיו מתוך סבך המצעים ומבלי לטרוח ללבוש את גלימתו, יצא החוצה אל חדר המועדון ומשם אל המסדרון מחוץ לדיוקנה של האישה השמנה. הוא התנשף, "לאן הם נעלמו?" תהה בלחש, ממשיך להתקדם במהירות, מנסה לא להרעיש יותר מידי. בעודו מתרוצץ בטירה, צ`רלי הבין שאפילו שלוש דקות הן מספיק זמן להיעלם כבמטה קסם. לעזאזל עם גלימת ההיעלמות הזאת. חושך מוחלט פקד את הטירה בלילות, אפילו הלפידים הבוערים שדלקו ברחבי הטירה לא הצליחו לשבור אותה. צ`רלי אהב ושנא את חושך. מצד אחד, הוא אהב את ההגנה שהחושך הציע, את השקט והפרטיות, את הצללים המרקדים לאור הירח... אך מצד שני, בחושך שררה תחושה של אי נוחות ואי וודאות, חשש ממה שמסתתר בין אותם צללים מרקדים.

הוא ירד בגרם המדרגות כשלפתע הוא שמע רחש מאחוריו. הוא סובב את מבטו לאתר את מקום הרחש כשהוא נתקע בפסל של רולאנד גודו, מכשף עשיר מאוד שתרם רבות למחלקת ההילאות במשרד הקסמים. ראשו חטף את מלוא החבטה וצ`רלי הוטח אחורנית על ישבנו, אוחז במקום הפגוע ביללת כאב חלושה. הכאב כאילו פילח את ראשו, בקע אותו לשניים מלמד את צ`רלי משמעות חדשה למילה: ייסורים. כשיד אחת מקובעת על ראשו הפועם, ידו השניה הסירה את משקפיו ולחצה מעט על שקיקי הדמעות, מונעת מעיניו לדמוע. צ`רלי לא ידע כמה דקות עברו עד שהוא הצליח לקום על רגליו. הוא הביט בפסל של גודו בתיעוב והחל מתרחק מהמקום, משפשף את החבורה ומקלל בלבו את חבריו שנעלמו מבלי להשאיר מאחוריהם ולו רמז אחד למקום הימצאם. "נהדר, צ`אק. פשוט מושלם. זה מה שקורה כשאתה יוצא מהמיטה" אמר קול קטן ורוטן בראשו, "אני פשוט רואה את זה קורה... אתה תמשיך לחפש אותם, הם בינתיים יחזרו למיטותיהם בשלווה ואתה תיתפס על ידי פילץ` שבוודאי יכה אותך למוות עם מטאטא. ממש נהדר. בטח גם יורד לך דם..."

הוא פנה אל עבר אחד המעברים הסודיים שהקונדסאים נהגו להשתמש בו ונכנס פנימה. הוא החל להתקדם כשהוא שמע את דלת המעבר נסגרת מאחוריו. עלטה מושלמת עטפה אותו. הוא מצמץ בעיניו והושיט את ידו אל עבר השרביט שתמיד היה נעוץ בכיס האחורי של מכנסיו ולתדהמתו ואימתו גילה שהוא נעדר.

"לא נכון." הוא מלמל, מנער את אפודתו בניצוץ של תקווה שהשרביט ייפול מתוכה. "אני בטוח שלקחתי אותו איתי..." השרביט היה עליו כשהוא יצא מחדר המועדון... הוא היה עליו כאשר הוא חלף על פני כיתת הלחשים וכיתת שינוי צורה... הוא אימץ את מוחו בניסיון להיזכר איפה, לעזאזל, הוא איבד אותו כשההבנה הפצירה על פניו המבוהלות. "זרג."

צ`רלי חזר מספר צעדים אחורנית, מגשש את דרכו אל הפתח וניסה לפתוח אותו, אך עקב האפלה ואי הסתגלות עיניו לחושך, הוא הבין שאין לו ברירה אחרת. הוא מוכרח להמשיך להתקדם. הוא התקדם במהירות לכיוון הפתח השני שנמצא איפשהו בקצה השני של המנהרה. בעודו מתהלך ומשלח את ידיו לפניו כעיוור, צ`רלי התחיל לשנוא את עצמו יותר ויותר. "אני לא מרגיש כל כך טוב... אני לא מרגיש כל כך טוב..." צ`רלי חיקה את עצמו, נזכר ברגזנות באירועים שקרו כמה דקות לפניכן. "צ`אק. אידיוט שכמותך. תראה לאן אתה מסבך את עצמך. עכשיו מישהו ימצא את השרביט ואתה תיזרק מבית הספר לפני שתוכל להגיד `ג`יימס, בפעם האחרונה, אני שונא מרשמלו!`"

כעבור מספר דקות (שבהן צ`רלי הספיק למעוד פעמיים, לאבד נעל ולגרום לראשו להיחבט ברצפה הלחה ומלאת הטחב בדיוק באותו מקום שבו קיבל מכה מהפסל), הוא הגיע אל סוף המנהרה. ממשש את המשטח המחוספס, הוא הצליח למצוא ידית קטנה. בהתאמצות כמעט מוגזמת, הוא הזיז אותה ויצא מבעד לתמונה של הרוזן פיליפ טולנסקי - האיש הנחמד ביותר שאי פעם חי על פני הפלנטה. למרות שלדעתו של צ`רלי, מתחת לכל מעטה החביבות הזה הסתתר אדם מרושע, מניפולטיבי, תחמן וכל הזמן הזה העמיד פני נחמד רק כדי שאנשים לא ישימו לב שהוא מנסה להשתלט על העולם. אחרי הכל, היה לו חתול מחמד.

אפילו שלצ`רלי לא היה שעון, הוא תמיד ידע מתי השעה מאוחרת. עכשיו, צ`רלי לא נזדקק לחושיו הפנימיים כדי לדעת שהגיע הזמן שהוא יפרוש למיטה. ברגע שיצא מפתח המנהרה, הוא שם לב שצבע השמים, שעד לפני רבע שעה היו שחורים ועמוסי כוכבים, החלו לקבל גוון בהיר יותר של כחול. זהו זה. ליל החיפושים נגמר. וכך, עם חבורה על הראש שהחלה להתנפח, נעל אחת ועיגולים שחורים מתחת לעיניים, צ`רלי עשה את דרכו בחזרה לקצה השני של הטירה כדי להחזיר לעצמו את השרביט ולהסתלק בחזרה למיטה.

בעיניים חצי-עצומות, הוא החל להתהלך בטירה. רגליו זזו באופן כמעט אוטומטי. לא לקח לו זמן רב להגיע לפסלו של גודו. הודות לקרניה הראשונות של השמש אשר הפיצו מעט אור במקום, צ`רלי במהירות איתר את השרביט ודחף אותו בחזרה לכיס מכנסיו. בעודו מתקדם לכיוון גרם המדרגות הוא נתקל במשהו. משהו קשה. ובפעם השניה לאותו יום, צ`רלס קונור מצא את עצמו מוטח על הרצפה על ידי אובייקט עוין.

"לעזאזל עם הפסל-" הוא הספיק לפלוט לפני שהוא הרים את מבטו ומצא את עצמו מביט בבחור צעיר וגבוה בעל פנים מאיימות שלבש בגדים ארוכים ואפורים, בידו מטאטא ועתה נעץ בצ`רלי הבעה קפואה.

"הלכת לאיבוד, ילד?" סינן הנער בטון מורעל.

"מ-מה?"

"אתם לא אמורים לחזור לכלובים שלכם אחרי שהמורים מסיימים להשתעשע אתכם? או שהם נותנים לכם להסתובב חופשי?" הבחור המשיך בשלו, חיוך זדוני עולה על פרצופו למראה פניו המבוהלות של צ`רלי.

"מה? אני... מי אתה?" גמגם צ`רלי בתגובה, מתרומם על רגליו באיטיות, מוחו צורח עליו להתחיל לרוץ בעוד רגליו נטועות במקומן. שם לב לראשונה לעובדה שהבנאדם העומד מולו גבוה ממנו כמעט בראש.

הבחור הרים גבה, "בינתיים לא הוצאת מפיך משפט שלם אחד. מה קרה, החתול לקח לך את הלשון?" הצבע אזל מפניו של צ`רלי. כן, זה בדיוק מה שהוא היה צריך לשמוע.

"אה..."

"אני העוזר האישי של ארגוס פילץ`." הוא קטע אותו בגסות.

"לא ידעתי שלפילץ` יש עוזר." תמה צ`רלי.

"הו, אז אתה בכל זאת יכול לדבר. אמור לי, האם אתה חבר קרוב של פילץ`?"

"לא, אב-"

"אם כך, מדוע שתדע?" אולי היה זה מוחו שתעתע בו, אך לשבריר שניה, צ`רלי יכול היה להישבע שראה את הבעת פני הבחור נרגעת מעט.

"עכשיו, לאחר שהוכחת שיש לך יכולת דיבור, אנא הראה לי את יכולת התנועה שלך ותסתלק מפה." את הקטע האחרון הוא כמעט ירק.

משניתן לו הסימן, צ`רלי התחיל לרוץ לכיוון המעונות של תלמידי גריפינדור כשרק מחשבה אחת מתרוצצת בראשו: מכל הביטויים, דווקא אחד על חתול?!