טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא |

פרק ראשון

צ`רלס קונור מצמץ בעיניו, מנסה לכבות את השמש בכוח רצונו בלבד. השמיכה הייתה כל כך נעימה, והמיטה כל כך רכה... חוץ מזה, לא יכול להיות שהבוקר כבר הגיע.

הוא הסתובב לצד השני.

ונפל בבהלה על הרצפה.
"סיריוס, לעזאזל, מה אתה חושב שאתה עושה?!" הוא אמר בקול שהשינה עדיין נשמעה בו בבירור.

"חשבתי להעיר אותך בצורה ייחודית." ענה בחיוך מרושע הנער שחור השיער, משחק בבובת חתול בגודל מלא, מציאותית לחלוטין.

"לכל הרוחות!" צ`רלי, ליבו עדיין הולם בקצב מהיר וחזק, קם מהרצפה. נועץ בבובת החתול מבט חשדני, כאילו חיכה שהחתול המפוחלץ יתעורר לחיים ויתקוף אותו.

דמות בעלת משקפיים ושיער קופצני חייכה לעברו של צ`רלי מהצד השני של החדר. "הו, קדימה, צ`אק. זה רק חתול, לא טיגריס רצחני עם שיניים ו-"

דבריו של ג`יימס העבירו בצ`רלי חלחלה, "די!" הוא קרא, מכסה את אוזניו בידיו.

"לעזאזל, צ`אק. אתה חייב להתגבר על הפחד שלך מתישהו. אני לא מבין איך לא עוזרת לך העבודה ש-" פיטר הצליח לומר לפני שצ`רלי קטע אותו במהירות.

"ששש! תהיה בשקט, מישהו עלול לשמוע אותך!" אמר צ`רלי בתוקפנות, או לפחות מה שהייתה תוקפנות מבחינתו.

"אה... צ`רלס? אנחנו רק חמישה בחדר." ציין רמוס שכבר היה כמעט לבוש לגמרי, מחייך.

המבט החשדני נותר על פניו של צ`רלי: "אתה לא יודע את זה! אחוז הסיכויים שמישהו יכול לעמוד ממש מחוץ לדלת, מאזין לכל מילה שלנו, הוא די גבוה יחסית לתקופה שבה אנו נמצאים."

פיטר נחר בבוז, מתהפך במיטתו, מפנה אליהם, ואל השמש הקיצית את הגב. השאר הגיבו בגלגול עיניים.

כעבור חצי שעה, שבמהלכה החבורה ניסתה להוציא את פיטר ממיטתו, הקונדסאים התיישבו במושביהם הרגילים בשולחן של גריפינדור.

שאר התלמידים העיפו מבטים חטופים בחמישייה הזאת, שמיד עם היכנסה למקום כלשהו הייתה מושכת את כל תשומת הלב.

צ`רלי היה במצב רוח מדוכדך באותו בוקר. הוא לא אהב את הקיץ. השמש, שנראתה לאחרים כל כך נחמדה ומשמחת, רק גרמה לו לכאב ראש. ויותר מכך, הוא הרגיש שכאשר הוא נמצא באורה, כולם רואים אותו. צ`רלי לא אהב להיראות בציבור בצורה כזאת, הוא העדיף את השקט ואת החושך של החורף, את הקור שגרם לו להסתגר בבגדים שמסתירים אותו.

הוא אכל את ארוחת הבוקר כשתחושה קלה של בחילה תפסה את מקומה של תחושת הרעב שנדמתה לאחוז את שאר יושבי השולחן.

"צ`אק? היי, צ`אק!" הוא הפנה את ראשו לעבר ג`יימס, אשר סימן על פרק ידו במחווה שפירושה "נגמר הזמן, בוא לשיעור." וקם בחוסר רצון.

עד שצ`רלי הצליח לגייס מספיק כוח כדי לאסוף את חפציו, החבורה כבר התקדמה לכיוון כיתת לחשים.

"קדימה, צ`אקי!" הוא שמע את סיריוס קורא.

"מיד מגיע," ענה בקול לא רם מידי, מסתכל מסביבו לראות אם מישהו מביט בו.

הוא התחיל ללכת אחרי חבריו, כשנער סלית`ריני מגודל נתקל בו, מעיף את ספריו של צ`רלי לרצפה.

"תיזהר, טמבל!" נבח הנער, מתרחק.

"מ-מצטער," ספק אמר, ספק גמגם צ`רלי. הוא החל להרים את ספריו שהתפזרו על הרצפה כשיד דקה ועדינה, שציפורניה נצבעו באדמדם בהיר, הושיטה לו ספר.

"אתה בסדר, צ`רלס?" הוא שמע קול נעים מדבר אליו. צ`רלי הרים את מבטו רק כדי להיתקל בעיניה הירוקות אזמרגד של לילי אוונס. "הסלית`רינים האלו, פשוט טרולים מגודלים." אמרה. השניים נעמדו. למספר רגעים, הוא הביט בה בלבול ובחשד, תוהה אם כשהוא ינסה לקחת את הספר מידה המושטת, היא תזיז אותה ותצחק צחוק רשעי.

"קח." היא אמרה בחביבות. צ`רלי הרים את ידו שהייתה צמודה לגופו ואסף את הספר לזרועותיו.

"תודה." אמר, מכחכח בגרונו.

היא חייכה, "איפה החברים שלך?"

"אה..." הוא נגע במשקפיו בעצבנות.

"בטח כבר בפנים." נידבה מבלי משים.

"אה... כן. אני מניח-"

"אני לא מבינה איך אתה מצליח להסתדר איתם. אתה כל כך... שונה מהשמוקים חסרי האחריות הללו, במיוחד ג`יימס פוטר הזה." עיניה הבזיקו בחימה באומרה את השם.

"אני... הוא לא, לא תמיד כזה." צ`רלי ניסה להגן על כבוד חברו.

"כזה-איך? פוץ יהיר ונפוח?" שאלה בקרירות. צ`רלי שתק. הוא ידע שג`יימס מגזים לעיתים.

לפתע נשמע צליל רועם מתוך הכיתה, מלווה בצחוקם המטורף של ג`יימס וסיריוס.

"אוי, לא!" קראה לילי, "לא שוב!" צ`רלי גלגל את עיניו לנוכח הרעש המוכר. הוא כבר היה רגיל לתעלוליהם של חבריו, כך גם שאר התלמידים והמורים. הוא תמיד גיחך לעצמו שהיחידה שתמיד מצאה רעיונות חדשים ומקוריים כמו הקונדסאים הייתה פרופסור מקגונגל. למרות שהרעיונות שלה כללו עונשים חמורים.

"טוב, אני צריכה לראות מה קורה שם. ביי, צ`רלס!" לילי קטעה את חוט מחשבותיו, ממהרת להיכנס לכיתה.

צ`רלי פלט אנחה ונכנס אחריה, הוא לא הספיק לקרוא "מה לעזאזל-" לפני שהחליק על שלולית מים.

התקרה הגבוהה של כיתת הלחשים הייתה מכוסה בעננים אפורים שהמטירו מים. ברקים המלווים ברעמים אדירים חוללו סערה בכיתה, במזג האוויר ובמזג הילדים.

כל התלמידים, הן הצועקים והן הצוחקים, כיסו את ראשם בספרי הלימוד, חוץ מג`יימס וסיריוס - שפיזזו בין השלוליות, רמוס - שכישף לעצמו מכסה מהגשם בדמות מטריה, פיטר - שהסתכל על סיריוס וג`יימס במבטים מעריצים ולילי - שנעצה בג`יימס מבט מקפיא וצעקה בקול שנישא מעל שאגת הרעמים: "פוטר! אני מקווה שברק יפגע בך! עכשיו תפסיק!"

צ`רלי קם מהרצפה הרטובה בדיוק לפני שפרופסור פליטיק נכנס בסערה לכיתה והפיל את שניהם. "הירגעו, בבקשה!" קרא פליטיק לתלמידים ספוגי המים, מנופף בשרביטו וגורם לעננים הכבדים להיעלם.

צ`רלי נזהר שלא להחליק שוב והתיישב במקומו לצד רמוס בזמן שהתלמידים ייבשו את עצמם, ופליטיק שלח את ג`יימס וסיריוס לפרופסור מקגונגל, עם פתק שהיה כתוב עליו: "שוב".

השיעור עבר לאט כהרגלו. צ`רלי הסתכל מבעד לחלון על השמש חסרת ההתחשבות שזרחה במלוא רשעותה בשמיים התכולים עד כדי כאב. מבטו נתפס בכמה תלמידי שנה ראשונה בשיעור תעופה. הדבר החזיר זיכרונות כאובים מהפעם הראשונה והיחידה שצ`רלי עלה על מטאטא, דבר שהסתיים במטאטא שאיבד שליטה, גלימה קרועה וחבורות רבות באזורים שונים ומשונים.

קולו העמום של רמוס חדר לתודעתו של צ`רלי וגרם לו להקיץ מהרהוריו ולהביט בחברו: "אתה צריך להקשיב, החומר הזה יהיה במבחן". אמר רמוס בנימה של דאגה.

"אנחנו גם ככה נעתיק ממך, רמוס", לחש פיטר מאחוריהם. צ`רלי חייך, הוא ידע שלמרות שרמוס לא היה מרוצה מהעובדה שמעתיקים ממנו, הוא לעולם לא יסרב לעזור לחבריו.

* * *

זה היה יום חורפי, ובאולם הכניסה עמדו קבוצת תלמידי שנה ראשונה, נבוכים ומבולבלים. מביניהם התבלטו כמה ילדים שהספיקו להתגבש, פחות או יותר, לחבורה.

הראשון מביניהם היה ילד שחור שיער גבוה עם מבט מעט מתנשא בעיניו האפורות. הוא שוחח עם ילד ממושקף ופרוע שיער בנוגע להימצאותם של גובלינים בשטח הטירה. לידם עמד ילדון עגלגל שצחק מהבדיחות האקראיות שנשלפו משיחתם הקולחת. וילד צנום בעל עיני ענבר בהה בהם בחיבה מעורבת בריחוק.

צ`רלי, ילד אדום שיער וכחוש מראה התבונן בהם מבעד לעיניים ירוקות וחשב על כך שאם יתחבר אליהם, בוודאי הדבר יוביל לתוצאות חיוביות בלבד. הוא התקרב אליהם בצעדים חתוליים, מספיק קרוב בכדי לשמוע את שיחתם: "ברור שיהיו גובלינים, זה ביה"ס לקסמים, סיריוס." אמר הנער הממושקף בנימה בוטחת.

"ג`יימס, בחייך. תהיה הגיוני. למה שיהיו כאן גובלינים? כולם בגרינגוטס. וחוץ מזה, הם שונאים ילדים! שמעתי שהם אוכלים אותם...!" צ`רלי פלט יבבת פחד, מה אם באמת יש כאן גובלינים? הוא שנא גובלינים. בעצם, הוא שנא כל דבר שיכול לאכול אותו.

הילד המכונה סיריוס הסתובב אליו ונעץ בו מבט מזרה אימים, "היי, צוציק! מה אתה מצותת לנו?!"

ליבו של צ`רלי התכווץ, "אה... אני... במקרה. לא התכוונתי. מצטער... אה... א-אני צ`רלי. מי אתה?"

"זה לא העסק שלך, ג`ינג`י. עכשיו לך, לפני שתצטער-"

"סיריוס, תעזוב אותו. הוא אמר שהוא נקלע לכאן בטעות." ביקש הילד בעל עיני הענבר. "אני רמוס." הוא פנה אל צ`רלי שהחרטה על כך שהחליט להתקרב אל החבורה, החלה לפעפע בו.

"נ-נעים מאוד." הוא ענה בהיסוס, עיניו מתחמקות מהמבט החודרני של סיריוס.

"ואני פיטר", אמר הנער העגלגל.