"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC
הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות
מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה,
ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת,
ובכן, את.
פרק 5: "משוואה עם נעלם"
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף האינדקס של היצירה
|
|
|
"נעלם? מה זאת
אומרת נעלם?" שאל סיריוס בקול חנוק. ג'יימס נראה חיוור כאילו ראה רוח רפאים,
ופיטר רעד עד שקונור התייצבה מאחוריו והניחה על כתפו יד מנחמת, כאילו חוששת שתיאלץ
לאחוז בו במידה ויתעלף.
"נעלם. התאדה. יצא מגבולות
הוגוורטס." אמר ג'יימס. סיריוס זע באי-נוחות. "אני לא מצליח לאתר אותו
ב...ובכן, אתה יודע."
"זה לא מתאים לו. לא מתאים לו
בכלל." אמר פיטר ומחה אגלי זיעה ממצחו. "הוא תמיד מספר לנו לאן הוא
הולך. אנחנו תמיד באים איתו."
"זה באמת לא מתאים לו." סיריוס
חש בדאגה ממלאת את ליבו. רמוס מעולם לא היה חשאי (רק בימים ההם, כשהירח המלא בהק
בשמיים והוא אמר לכולם בטון מבויש שעליו לבקר את אימו החולה) והם תמיד סיפרו אחד
לשני הכל.
"אמממ... אולי הוא הלך לבקר את
החברה שלו או משהו?" שאלה קונור בהיסוס.
הקונדסאים החליפו מבטים.
"לא הייתי מחשיב את זה
כאפשרות," אמר סיריוס בנוקשות, אבל על שפתיו של ג'יימס בצבץ חיוך קטן.
"אתם חושבים שיש לכך איזשהו קשר למה
שהטריד אותו?" שאל פיטר.
"רציתי לדבר איתו, לשאול אותו מה
קורה, אבל..." סיריוס נשך את שפתו התחתונה. "ומה אם משהו קרה לו?"
"תראו, אני בטוחה שזו רק אי-הבנה גדולה. אולי כדאי שנלך לדמבלדור ונדבר
איתו?" אמרה קונור בקול שקול.
"אתם מדברים על לופין, נכון?"
שאל צ'ארלי, שהצטרף אליהם, לבוש בז'קט טוויד אפור ומהוה.
"כן. שמעת אולי משהו בקשר
אליו?" שאל ג'יימס בתקווה.
"הוא איתי ועם סואלן בחקר לחשים
עתיקים. אני חייב להודות, הוא לא נראה במיטבו בשיעור של אתמול. קצת מעורער, אם
תשאלו אותי."
שפתותיהם של הקונדסאים התהדקו ופניהם
הקדירו אף יותר.
"זהו זה," פסקה קונור.
"אנחנו הולכים לדמבלדור."
והם הלכו.
הגישה למשרדו של דמבלדור הייתה קלה
יחסית, היות וג'יימ וסיריוס בילו בו חלק ניכר מזמנם. הם הגיעו אל הפסל כאשר זה
נפתח וחשף בפניהם את מנהל בית הספר, שלבש גלימה סגולה ונראה תשוש מעט.
"הפרופסור דמבלדור," פתח פיטר.
"מה הפנים הללו, פיטר, ג'יימס,
סיריוס?" קונור,סואלן וצ'ארלי החליפו מבטים נבוכים, וסיריוס שיער שהם לא היו
רגילים לכך שהמנהל מכיר ומכנה תלמידים בשמם הפרטי.
לא היה לו זמן לתהות על כך או להסביר –
טובתו של רמוס עמדה מנגד.
"רמוס נעלם." הוא אמר במהירות.
דמבלדור לעלע בגרונו וגביניו הלבנים התכווצו.
"אנחנו לא מוצאים אותו בשום מקום,
הפרופסור." הוסיף ג'יימס. "והוא לא אמר לנו דבר, ועכשיו בכלל לא אמצע
החודש ו..." תנועת יד חלקה של דמבלדור עצרה את פיטר משטף דיבורו. ששת
התלמידים נעצו בו מבט משתומם.
"העלמות או'ריילי, הולמס, מר מרדוק,
התואילו לסלוח לנו?" ביקש דמבלדור בטון סבלני.
קונור התייצבה וזקפה את ראשה.
"אנחנו לא הולכים. כל חבר של סיריוס הוא גם חבר שלנו, וזו חובתנו לדאוג
לו." היא אמרה בטון עיקש.
סואלן וצ'ארלי הנהנו.
"הוא תמיד עוזר לנו בשיעורים, והוא
נחמד. אנחנו רוצים לעזור." הוסיף צ'ארלי. דמבלדור נראה כאילו הוא חוכך בדעתו.
"אין לכם במה לעזור." הפטיר.
"לששתכם." הוסיף והבהיר. "רמוס לופין נמצא כרגע בסמטת נוקטורן
בעניינים שאינם נוגעים לאיש מכם, ואני מבקש מכם להרפות מהעניין."
סיריוס קפץ את אגרופיו. "מה הוא
עושה שם? למה? אתה מוכרח לספר לנו!"
"מר בלק, אני מבקש ממך להנמיך את
קולך. אני יוצא כרגע על מנת להוציא אותו משם, סלחו לי."
"להוציא אותו?" ג'יימס נעמד
בדרכו של המנהל. "אתה מתכוון שהוא הסתבך באיזו שהיא צרה? הוא בסדר?"
דמבלדור נשך את שפתו התחתונה ונראה
מיוגע. "אמרתי יותר ממה שרצוי. חיזרו למגורי הבתים שלכם. זו אינה בקשה."
הוא הבהיר בקול נוקשה, לא משאיר מקום לספק.
"כן, גם אתה, סיריוס. לכו לחדר
המועדון שלכם. קדימה." זרז אותם. ג'יימס וסיריוס החליפו מבטים, אבל הלכו בראש
שפוף קדימה, גוררים אחריהם את השאר. כאשר היו מחוץ לטווח הראייה של דמבלדור,
התייצב ג'יימס ומבט מפוכח בעיניו.
"אני הולך לסימטת נוקטורן. מי בא
איתי?" פיטר התייצב לצידו ברעד מה, כאילו המחשבה על המקום מעלה בו סלידה
עמוקה.
"אני אבוא." אמר סיריוס בטון
נוקשה.
"אבל, הקשיבו!" הורתה להם
קונור. "אם לופין בנוקטורן ודמבלדור לא רוצה שנלך לשם, אולי יש לו סיבה טובה?
אחרי הכל, זה עלול להיות מסוכן."
"לא יכולת להתחבר עם גריפינדורים,
למען השם?" סינן ג'יימס. שלושה זוגות עיניים רושפות ננעצו בו.
"אוך, בסדר, בסדר! נצא לסמטת
נוקטורן." אמרה קונור. "רק, לפני שאני שוכחת, למישהו," מבטה פנה
בחדות אל ג'יימס. "יש רעיון איך אנחנו אמורים להגיע לשם?"
ג'יימס נראה מאוד דומם לפתע. "לא
חשבתי על זה..." הודה.
"אנחנו תמיד יכולים לנסוע
באוטונוס," הציע צ'ארלי בהססנות.
"מסובך וארוך מדי," הפטירה
סואלן.
"אבקת פלו?" שאלה קונור.
עיניו של סיריוס נצצו. "זה רעיון
נהדר!" קרא בשמחה. "רואה ג'יימס, הנה, מזל שהתחברתי עם אנשים חכמים, ולא
גריפינדורים מטופשים כמוך!"
"גם אתה גריפינדורי מטופש!"
ג'יימס חרץ לו לשון ונראה יותר ממוכן להכות את סיריוס בנעל שלו.
"בנים, תתרכזו!" גערה בהם
סואלן.
"סליחה," אמר סיריוס בראש
חפוי.
"אז הסכמנו שנעשה זאת באמצעות אבקת
פלו," סיכם צ'ארלי.
"אה, רק בעיה אחת. אין לנו אבקת
פלו!" הזכירה קונור.
"הו, נכון." פיטר נשך את שפתו
התחתונה בייאוש. "מה נעשה?" שאל ברעד.
"יש אבקת פלו במשרדים של המורים,
אני מניח..." אמר סיריוס, גלגלי מוחו מסתובבים בקדחתנות על מנת ליצור רעיון
שלם, מגובש, והרה אסון.
"לא, אין. פרופסור מקגנוגל אמרה על
זה משהו, לא? שבית הספר, כחלק ממערכת ההגנה שלו, לא מחובר למערכת הפלו. זה כתוב
בהוגוורטס תולדות, אתם יודעים." אמרה קונור בקול מעושה ומלא דעת.
"אוף, הוגוורטס תולדות. אני צריך
לקרוא אותו בהזדמנות." קולו של ג'יימס היה אפוף באווירה של החמצה.
"זה לא משנה כרגע!" צעק
סיריוס. "אנחנו צריכים למצוא פיתרון אחר, זה הכל."
"רגע!" פניה של קונור אורו
לפתע. "יש משרד אכן שכן מקושר לרשת הפלו. המשרד של דמבלדור."
"בינגו." אמר צ'ארלי בניצחון.
"זה לא הגיוני. אם בית הספר כולו לא
מקושר, בטח שהמשרד של דמבלדור, החלק הכי חשוב והכי סודי, לא יהיה מקושר."
ג'יימס העביר יד בשיערו ונשף בתסכול.
"אבל הוא כן מקושר. זוכרים את המקרה
הזה בשנה שעברה, שתלמיד שנה חמישית מסלית'רין הורעל? דמבלדור לא יכול היה להתעתק
יחד איתו ונאלץ למצוא דרך אחרת. כשהוא חזר, הוא היה כולו מלוכלך. אז חשבתי שזה סתם
אבק, אבל זה היה אפר. כמו האפר שיש באח." קונור עצרה לדקה על מנת לשאוף אוויר. "האח שלו מקושרת.
ודרכה, אנחנו נוכל להגיע לנוקטורן." כל החמישייה הביטו בה בהתפעמות.
"אבל איך לעזאזל אנחנו אמורים
להיכנס למשרד שלו?" שאלה סואלן.
"כן, איך נעשה את זה?" סיריוס
נראה כמשווע לתשובה שתיפול עליו מן הכתלים שבתקרה.
"סיריוס, שליש מהזמן שלנו בהוגוורטס
בילינו במשרד המנהל. אנחנו יודעים את הסיסמה!" צעק פיטר, מכה את סיריוס על
ראשו.
"אה, זה נכון." אישר ג'יימס.
הרייבנקלואים נראו כאילו רצו לבכות.
"אז למה אנחנו מחכים? בואו נלך.
למשרד המנהל!" הכריז צ'ארלי. השישייה הנהנה, והם הביטו אל מעבר לקיר. דמבלדור
לא נראה בסביבה, וכך גם כל מורה אחר שהיה עלול להפוך למטרד, ומאוחר יותר לעורב.
סיריוס החזיר את שרביטו לכיסו.
הם נעמדו אל מול הפסל שסימן את הכניסה
למשרדו של דמבלדור.
"מה עכשיו?" שאל צ'ארלי בקול
חסר סבלנות. ג'יימס נתן בו מבט מתריס.
"הסיסמה היא..." הוא ניפח את
חזהו בגאווה, "המסטיק הכי מתנפח של דרובל."
דבר לא קרה.
"אתה בטוח שזו הסיסמה?" האיצה
בו קונור.
"כן, אני די בטוח." ג'יימס
נראה כעוס.
"אולי היא השתנתה," הציע פיטר.
"זה די ברור," אמרה סואלן בקול
מוטרד. היא גירדה בראשה. "חייבת להיות סיסמה. פשוט חייבת. מקקים מצופים!
שוקולדינג- דונג! סוכריות רחף!" היא החלה לאבד את סבלנותה ולבעוט בקיר. האחרים
הצטרפו אליה.
"טופיני-צימוקים!"
"שוקובולים!"
"לימונשיקה!"
"מה? פיטר, אין בכלל ממתק
כזה!"
"מרמלדהעלמות!" צעקה קונור.
להפתעת כולם, הפסל זז וחשף בפניהם גרם מדרגות ספון-עץ.
"אווו..." אנחה נפלטה מפיה של
סואלן. "ידעתי שיש לך את זה!" הכריזה בקול מלא גאווה.
לאחר שוידאו שלא הייתה נפש חיה במשרד,
ונמנעו ככל יכולתם מלהתעכב על כל המכשירים המשונים והנפלאים שניצבו בכל מקום, פנתה
השישייה לעבר האח. ג'יימס לא התקשה למצוא את אבקת הפלו, וכל אחד צבט מעט ממנה
בקצות אצבעותיו. הם היו מוכנים.
ראשון ניגש סיריוס אל האח המבוערת שעמדה
בפינת המשרד העגול, ופיזר את האבקה בין הלהבות.
"סימטת נוקטורן!" קרא בקול רם
וברור. הלהבות לקחו אותו אליהן, והוא נעלם בפרץ של אש.
האחרים עשו כמוהו. ג'יימס, קונור,
צ'ארלי, פיטר וסואלן במאסף. הם ראו אחד את השני במעומעם בין האחים, עד שחשו שמשהו
מושך אותם, והם נפלו זה על זה בערמה מסובכת של גלימות ואיברים.
"איפה אנחנו?" שאל צ'ארלי,
ממשש את ראשו הדואב. הם התרוממו על רגליהם, מנסים להתייצב.
"סמטת נוקטורן, אני חושב."
צמרמורת עברה בהם כאשר הבחינו בערמת גולגולות אדם מציצות עליהם ממרחק אפסי.
בארכובות העיניים הריקות ניצת אור ירקרק וחולני.
|
|
|
ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג
של רולדההה