"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

 

 

פרק 13: המסך עולה

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

 

 



צר היה כל כך
הייתי אז מוכרח
לפרוש כנפיים ולעוף
אל מקום שבו
אולי כמו הר נבו
רואים רחוק רואים שקוף.
[רואים רחוק – יענקל'ה רוטבליט]

 

 

קונור הסיטה את מבטה במהירות. המראה היה בלתי נסבל. היא הכירה את הפנים המאורכות, את השיער הבלונדי המתנופף. לידה, צ'ארלי צנח אל הקרקע, נאנק. היא רצתה ליפול איתו, ולחבק אותו בזרועותיה, ולפני שידעה מה קורה, ידיה של סואלן נכרכו סביבה. הייתה דממה באוויר, דממה של פחד וכאב ומוות. אחד המדריכים מסלית'רין, מלווה בשני תלמידי רייבנקלו שהיא זיהתה מהשכבה השביעית, החלו לרוץ לעבר הטירה. הדמעות חנקו את גרונה כשהעזה להרים שוב את מבטה. הו, לוסי המתוקה.

לידה צ'ארלי התייפח. מישהו ניסה למשוך את הנער ברגלו, אבל נתקל בהתנגדות עיקשת, כאילו משהו קשר את הנער לשמיים, אף על פי שקונור לא ראתה דבר.

כאילו קשורה אף היא בחוט בלתי נראה, השמש שקעה באיטיות מכאיבה.

 

 

* * *

 

 

קונור רעדה. הרייבנקלואים הלכו, מכונסים יחדיו כגוש אחד, פניהם חיוורים ועיניהם פקוחות לרווחה בפחד כמה מהם בכו בשקט. שתי בנות צעירות מהאפלפאף התייפחו גם הן, ודל הלכה לעזור להן.

היו מורים בכל פינה, ולא רק מורים. גם תושבים מהוגסמיד ליוו את התלמידים לטירה, לסתותיהם חשוקות ושרביטיהם שלופים.

קונור נזכרה איך דמבלדור הגיע למקום וביקש לפנות את כולם. צ'ארלי התעקש להישאר, אבל סואלן גררה אותו בכוח מהמקום. קונור הביטה לאחור וראתה יד קטנה, כחלחלה, מציצה מפינת אלונקה שריחפה באוויר.

 

הרעש בטירה היה מטריד. השולחנות המו בלחשושים והשערות, תלמידים אחרים, לעומת זאת, נשענו על הקירות או ישבו בפישוט איברים על הספסלים, המומים מכדי לדבר. שולחן האפלפאף היה ערב רב של תלמידים שבכו ותלמידים שלא יכלו להוציא הגה. קונור ליטפה את גבו של צ'ארלי ברכות והניחה את ראשה על כתפו.

"אני מצטערת, צ'ארלי. אני כל כך מצטערת..."

"זו הייתה הפעם הראשונה שלה בהוגסמיד. הבטחתי לדודה אמילי שאשמור עליה, קונור. הבטחתי..."

"זו לא אשמתך," אמרה אנה, פניה חיוורים לחלוטין.

 

"כן, צ'ארלי, הם ימצאו את מי שעשה את זה. דמבלדור בטח ימצא אותם." ניסתה דל לעודדו.

אבל קונור ידעה שלא תהיה בכך שום נחמה. מדקרות עדינות של קור ניקבו את גבה, והיא השתוקקה לחיבוק. הדמעות עמדו בעיניה, אבל היא עשתה כל מאמץ לעצור בעדן. אם תבכה, ידעה, הדברים רק יראו גרועים יותר.

"את לא יכולה לראות ברור מבעד לדמעות, ואז הכל תמיד יראה גרוע יותר ממה שהוא באמת," טריאן היה אומר לה כשהייתה קטנה. גל געגועים לאחיה שטף אותה. היא אהבה את שלושתם, כמובן, אבל ג'ון ומלינדה היו זקנים ומשעממים, מיושבים מדי בדעתם. טריאן היה חופשי כמו ציפור ויפה כמו הרוח, ותמיד היה שם בשבילה. היא התגעגעה אליו כל כך.

 

דמבלדור נכנס לאולם, והס הושלך סביב. קונור משכה באפה והסתובבה לעבר שולחן גריפינדור.

היא ראתה את סיריוס רוכן ולוחש משהו על אוזנו של ג'יימס. מבטיהם הצטלבו, ונראה שהוקל לו לראות שהיא בסדר. היא הפנתה את מבטה חזרה אל דמבלדור. החיוניות שזהרה סביבו כמו הילה התחזקה אפילו יותר, והוא נראה עצור. פניו היו רציניות ומלאות אבל.

"אני מצטער להודיע לכם שהעלמה לוסי דבינצ'ר ומר טוני מרגרי אינם איתנו עוד."

צ'ארלי התכווץ.

"איננו יודעים כיצד קרה הדבר, אבל אני יכול להבטיח לכם שצוות חקירה של משרד הקסמים כבר נמצא במקום האירוע. כפי הנראה, הרצח הנורא הזה התבצע בלי קשר להיותם של השניים תלמידי הוגוורטס, ולכן, קיבלנו החלטה להמשיך בלימודים כרגיל." הוא עצר, ומבטו השתהה על תלמידי בית האפלפאף האבלים. משקפיו הבהיקו באור הנרות שסביבו, והוא נראה לפתע עצור פחות.

"אם זאת, כל היציאות להוגסמיד מבוטלות עד להודעה חדשה, והיציאה משטח בית הספר אסורה בתכלית."

רחש החל לגאות בקהל.

"כעת עלי להיפרד מכם, ליל מנוחה לכולכם." דמבלדור הרכין את ראשו ועזב בצעד מהיר את שולחן המורים, ממהר להסתודד עם הפרופסור מקגנוגל.

 

 

* * *

 

 

קונור התגנבה מחוץ לחדר המועדון של רייבנקלו בצעד זהיר. השעה לא הייתה מאוחרת מאוד, וקונור הודתה על כך שצ'ארלי הלך לישון מוקדם. כל בית רייבנקלו היה מכונס בחדר המועדון, מלחשש. סברות שונות לגבי הקללה שפגעה בתלמידים הועלו. הרעש  סייע בידה של קונור להתחמק, כשרק מבטה של סואלן מלווה אותה.

היא זכרה את מיקומו של החדר בבהירות, וידעה את מי תמצא בפנים. גם סיריוס לא נראה מופתע כאשר היא פסעה פנימה. רק אז, כאשר חשה אותו לצידה, לא הצליחה עוד לעצור את הדמעות. היא קרסה אל הכרית שלצידו, דמעות שקטות זולגות מעיניה.

סיריוס הניח יד על גבה ומשך אותה אליו. מבטו נראה מרוחק, מהורהר, אך הוא ניער את ראשו והביט בה כאשר התיישבה.

"אני מצטער שראית את זה," אמר.

"הו, זה לא זה. זה בכלל לא זה." היא נתנה לו לעטוף אותה ונשכה את שפתה התחתונה.

"אתה לא מבין. לוסי היא... היא בת הדודה של צ'ארלי. אני מכירה אותה מאז שהיא הייתה בת שבע בערך."

סיריוס פתח את פיו, וסגר אותו.

"היא מתה, סיריוס. היא והנער המסכן הזה. וזו הייתה הפעם הראשונה שלהם בהוגסמיד. לעזאזל, אני, אני צריכה ללכת, אני צריכה להיות בהלוויה!" היא נדה בראשה כלא מאמינה וקברה את פניה בחזהו.

 

"אני רק שמח שאת בסדר, זה הכל." אמר וחיבק אותה. קולות נוספים שנשמעו בישרו לקונור שהם לא לבד. היא הרימה את מבטה, ולא הופתעה לראות מולה את ג'יימס, רמוס ופיטר. גם הם לא נראו מופתעים. ג'יימס נראה עצבני, בעוד שפניהם של פיטר ורמוס הביעו צער.

"תמסרי לצ'ארלי את תנחומינו הכנים, קונור," אמר רמוס בקול חלוש. היא הנהנה.

 

"אז... אמר פיטר בזהירות. "מי אתם חושבים שעשה את ה... דבר הזה?"

"אתה מוכן בבקשה לא להתייחס לרצח של שני הילדים האלה כ"הדבר הזה", זנב תולע? יש כאן אנשים שהכירו אותם!" עיניו של סיריוס, שהיו עד עתה כהות, התבהרו לפתע, האפור שבתוכן כמעט יוקד.

"לא, לא. הוא צודק. אם אנחנו רוצים לגלות מי עשה את זה," קונור לקחה נשימה עמוקה. "אנחנו חייבים לא לערב בזה רגשות. עד כמה... עד כמה שזה קשה."

"את בטוחה?" שאל סיריוס בזהירות. קונור הנהנה.

 

"אז..." חזר פיטר על דבריו. "אתם חושבים שאלו היו הסלית'רנים?"

רמוס נחר בבוז.

"ברור שלא. אפילו הסלית'רנים לא מסוגלים ל-"

"ברור שאלו היו הסלית'רנים, ירחוני!" קטע אותו ג'יימס. פרצופו היה מעוות בזעם.

"מי אם לא הם? מי כבר מסוגל לרצוח שני ילדים מסכנים באמצע הוגסמיד?"

פיטר נשך את שפתו התחתונה. רמוס התיישב לצידו של סיריוס, משקיף על ג'יימס, שעדיין עמד, שעון כנגד הקיר.

"אני חושב שירחוני צודק. בחייך, ג'יימס. הסלית'רנים הם חבורת חלאות, אבל לרצוח?" סיריוס נראה מסופק.

 

"קונור, הבחנת במשהו מוזר שקשור לסלית'רנים? התלחשויות, דברים מוזרים?" שאל רמוס.

"לא, בכלל לא."

"אז הנה לך, קרניים. אפילו הסלית'רנים לא דפוקים מספיק על מנת לבצע רצח מתחת לאף של דמבלדור." ג'יימס חשק את לסתו ולא אמר דבר.

"קונור, תמשיכי לעקוב אחריהם. אם יש משהו, כל דבר, שהם עושים ושנראה לך חשוד, אנחנו הולכים ישר לדמבלדור."

"אין בעיה."

 

"להשאיר אתכם, אר... לבד?" שאל רמוס, וקונור כמעט חייכה למראה האדמומיות שפשטה בפניו של הקונדסאי. היא הרגישה את סנטרו של סיריוס מלטף את גבה כאשר הנהן.

"בצלחה, קונור," ג'יימס תפח על כתפה בחיבה ויצא החוצה. רמוס ופיטר יצאו אחריו.

 

"בהצלחה?" שאלה קונור.

"הו, כן. הוא מקווה שאני לא אירדם באמצע."

קונור רכנה אחורנית ונשענה על סיריוס.

"באמצע מה?"

"לא יודע. משחק דוקים דוקרים סוער?"

קונור פלטה צחקוק שקט.

"אני חושבת שאדיף שאלך, בכל זאת." קונור התרוממה על רגליה והתכוננה ללכת. "צ'ארלי עלול להזדקק לי, ואני רוצה-"

"גם אני זקוק לך." ידו של סיריוס נשלחה קדימה ואצבעותיו נסגרו סביב אצבעותיה של קונור, שהביטה בו בפליאה.

"בבקשה, תישארי. קיבלתי עוד מכתב מהבית." קונור נשכה את שפתה התחתונה. סיריוס נראה אומלל. היא כרעה על ברכיה למולו.

"מאמא שלך?" שאלה.

 

סיריוס שלח יד לכיסו והוציא את המכתב. הנייר היה נייר קלף משובח, והמכתב הדיף ניחוח של בושם יוקרתי ומיושן. קונור קראה אותו בקול.

 

"סיריוס, אינך עוד בן בלק. לאחר בריחתך המבישה אשתקד, ביקש אביך שנניח לך לזמן מה, על מנת שתוכל להתעשת ולעשות את מה שנכון – לחזור אל חיק המשפחה ולהתחיל לנהוג כבן משפחת בלק ולחזור בך מיד מהתנהגותך המבישה.

עתה, משנוכחנו כי אין בכוונתך לעשות זאת, הננו להודיע לך שסולקת מן המשפחה. שמך הוסר מעץ המשפחה, ולא תוכל עוד ליהנות מאף אחת מההטבות שהשם בלק הקנה לך. לאחר סיום שנת לימודייך האחרונה, ביוני הקרוב, לא תוכל עוד לבוא בשערי בית בלק האצילי ועתיק היומין."

 

לא הייתה חתימה. קונור זרקה את המכתב ונאנחה. סיריוס משך בכתפיו.

"אני לא יכול להמשיך לחיות כל החיים אצל ההורים של ג'יימס," אמר.

"ואני לא יודע מה לעשות כרגע. אנדרומדה שלחה לי מכתב והודיעה לי שדוד אלפרד נפטר, והוא מוריש את כל הכסף שלו לי. אני מניח שזו הסיבה למכתב המלבב הזה. אחרי שעברתי לגור אצל הפוטרים היא איבדה את מעט השפיות שעוד נותרה לה.  הסיבה היחידה שהיא לא מחקה אותי מהשטיח הדבילי הזה לפני שנה הייתה התקווה המעטה שיפול עלי משהו כבד ושאחזור לבית בלק."

סיריוס נאנח, מעביר יד בשיערו. חיוך דקיק עלה על שפתותיו.

"אלפרד הזקן... את יכולה להיות בטוחה שגם הוא רק כתם שרוף על השטיח עכשיו היא בטח הבינה שאין סיכוי שאחזור לשם, חי או מת, וסף סוף סיימה את מה שרצתה לסיים כבר שנים."

 

"אז יש לך כסף." אמרה קונור. "תוכל לשכור דירה, או לגור במלון. אתה לא הומלס, אחרי הכל." היא משכה בכתפייה. "אנחנו נמצא פיתרון."

"אני מקווה." הוא אמר.

"בכל מקרה, זה לא כזה נורא. גבר הוא לא גבר אמיתי עד שהוא לומד לקפל לעצמו את הגרביים."

סיריוס הבריש קצוות שיער אל מאחורי אוזנה.

"באמת שהתגעגעתי אלייך."

קונור בלעה את רוקה. עיניו האפורות של סיריוס נדמו כמנסות לפרוס אותה לפרוסות דקות. הן היו כהות מאוד, בגוון שקשה לסווג. כמו סלעי בזלת שצופו בשכבה מנצנצת של כפור.

ואז, הוא רכן ונשק לה. תחילה ברכות, כששפתיו רק מברישות את שפתיה, ואחר כך בתובענות, כאילו נאחז בה על מנת שלא לשקוע. היא רצתה להגיד שזה ממש לה הזמן, אבל ידעה שאין זמן לדברים כאלה. הרגשה קלילה של פרפרים בבטן ריחפה בתוכה.

 

 

היא ניתקה את עצמה ממנו ופנתה להביט בחלון. השמיים שנראו בחוץ היו שחורים ומבשרי רעות.

"אתה חושב שדברים יחזרו להיות כמו שהם היו פעם?" שאלה. "אני יודעת שזה מה שאומרים אחרי תקופות רעות ושנים של צער וסבל, אבל... הו, סיריוס. אני לא חושבת שיהיה טוב בזמן הקרוב."

היא משכה באפה כשהוא הניח יד על כתפה,  ופנתה להביט בו.

"בטח שיהיה טוב. תמיד טוב, בסופו של דבר. אני אמצא דירה, ואלמד לקפל גרביים, ואקח אותך לסיור בין הכוכבים והיערות והימים, אפילו שאני לא אמור לדבר על מחויבות."

קונור חייכה חיוך רפה. "הייתי רוצה להאמין, אבל... ארג. הכל נראה כל כך נורא ושחור וחסר תקווה. קשה לי."

סיריוס חיבק אותה.

"תמיד אפשר לראות מבעד לערפל, אם באמת מתעקשים. כל מה שצריך זה שרביט ולומוס."

קונור העבירה קצוות שיער שחורה אל מאחורי אוזנו.

"לילה טוב," לחשה, ונשקה לו על שפתיו. אחר, יצאה מן החדר אל תוך המסדרון החשוך.

 

 

* * *

 

 

לקונור לא היה הכוח לבקש מאנה לעשות לה צמה. היא לבשה את גלימתה השחורה, שנראתה לה באותו רגע כיומיומית מדי – כאילו היא מעלימה את האבל מאחורי כסות רגילה כל-כך. היא מחתה את הדמעות מעיניה והעלתה חיוך רפה על שפתותיה, מעמידה פני חזקה בשביל צ'ארלי. זה ירד מחדר הבנים בפנים לבנות כסיד, עיגולים שחורים מקיפים את עיניו. הוא נשען בהליכתו על מייקל אבוט, שנראה כי חשש לתת לו ללכת לבד.

 

קונור ניסתה לאסוף את שיערה בגומיה, אבל לאחר רגע נאנחה והניחה לו להתפזר באי-סדר על כתפיה, פראי וחסר ריסון. היא הניחה את ידה האחת בידה של סואלן ואת ידה השניה בידו של צ'ארלי, וכולם צעדו לעבר היציאה מחדר המועדון של רייבנקלו.

כל הוגוורטס לבש שחורים, וכולם היו שם, יושבים על ספסלי הבתים, מגניבים מבטים לעבר שולחן המורים. אלבוס דמבלדור לבש אף הוא שחור ונשא נאום ארוך שקונור התקשתה לזכור מה נאמר בו. כל כולה היה נתון לצ'ארלי שידו רעדה בידה, או שהייתה זו ידה שרעדה בידו – קונור לא הייתה בטוחה.

"מוות, כה בטוח, כה פתאומי, בא חיש וקטף את נשמותיהם של שני הצעירים." אמר דמבלדור. קולו היה חזק, הגיוני, אי או מזח שנועדו להציל ספינה שוקעת. אבל קונור רק התכווצה בפינת השולחן, חיבקה את ברכיה וניסתה לא לבכות, וידה של אנה נכרכה סביבה וסביב צ'ארלי. הלוויתה של לוסי תתקיים רחוק משם, בבית דודו ודודתו של צ'ארלי. והילד ההוא, טוני... קונור מצאה את עצמה מחייכת בעצב. האם היה חברה של לוסי? האם כבר נשק לה נשיקה ראשונה מאחורי החממות?

 

המחשבות הפכו את קרביה ומבטה נדד לעבר שולחן גריפינדור, חולף על פני שולחן סלית'רין. רודלופוס לסטריינג' ישב בחלקו הצפוני של השולחן, מבטו מהורהר, רציני. הוא נראה מכובד, קריר. כאשר ראה שהיא מתבוננת בו, רכן ולחש משהו על אוזנה של בלאטריקס בלק. הם הביטו בה, והיא הפנתה את מבטה.

'אלו לא הם,' חשבה.

'את בוטחת בהם יתר על המידה,' לחש לה מצפונה. 'ומה אם הכל היה מבחן? לראות כיצד את ממלאת משימות, כיצד את מתמודדת עם המוות? הם לא מניחים לך לצאת מתחום הראייה שלהם, הם בוחנים אותך.'

קונור הגניבה עוד מבט לעבר שולחן סלית'רין, ונוכחה לדעת שרודלופוס ובלאטריקס עדיין צפו בה.

'אולי הם באמת בוחנים אותי,' חשבה קונור. 'אבל לי יש כמה טריקים בשרוול משל עצמי.'

 

 

* * *

 

 

"קונור, חכי." קונור עצרה על מקומה והסתובבה על מנת לגלות את רודלופוס מאחוריה. היא העלתה על פניה חיוך רפה.

"מה שלומך?" הוא שאל. קונור משכה בכתפיה.

"היו לי ימים טובים יותר," אמרה.

"טראגי כל כך, מה שקרה להם, נכון? אני מקווה שדמבלדור ימצא במהרה את הממזרים שעשו את זה."

"אני מקווה." היא הישירה מבט לעיניו. "רצית משהו מיוחד?"

רודלופוס לקח את ידה. "יש מישהו שהייתי רוצה שתפגשי. כלומר, אני ובלאטריקס רוצים שתפגשי. הוא עשה דרך ארוכה עד לכאן, והוא מצפה בקוצר רוח לפגוש אותך."

קונור בלעה את רוקה. "הוא נמצא בבית הספר?"

"לא. הוא בהוגסמיד." קונור חשה מי קרח זורמים בעורקיה, מגיעים אל הלב ומקפיאים אותו. היא לקחה נשימה ארוכה והרימה את מבטה.

 

"אז מתי אנחנו הולכים?"

 

הדרך אל הוגסמיד לא הייתה הנאה צרופה כלל ועיקר. יציאה דרך הדלת הראשית לא באה בחשבות, והיא נאלצה ללכת אחרי רודלופוס עד למרתפים. שם, ליד האחד הפסלים של גרג הגובלין, שחנית ענקים פילחה את ראשו, היה תלוי גובלן. הגובלן תיאר אישה יפיפייה, שיערה הבהיר מתופף סביבה בעוז הרוח, שרכבה על מטאטא. רודולופוס עצר, בחן את הגובלן ואז לחץ באצבעו על עינה הכחולה של האישה. הגובלן התקפל מעצמו, וחשף מאחוריו פתח.

הפתח הוביל אל מסדרון ארוך, חשוך ורטוב. הם הלכו בו זמן מה, שותקים. כאשר יצאו, היו בצידה האחורי של הוגסמיד.

 קונור נאלצה לגייס את כל כוחותיה כדי לא ליפול על אם הדרך, או סתם לברוח חזרה לטירה. הייתה תחושה של מוות באוויר, וקונור מצאה את ההתקדמות קשה יותר ויותר.

"את חייבת להמשיך, קדימה," לחשה לעצמה. והיא המשיכה.

 

העיירה עצמה הייתה דוממת למדי. שום נפש חיה לא נראתה מחוץ לחנויות ולבתים, מה שרק סייע להדגשת המועקה שבסביבה.

"בואי, לראש החזיר." אמר רודלופוס, שנראה שליו ונינוח כתמיד.

הם נכנסו פנימה, וריח עז היכה בפניה של קונור. המוזג הביט בהם לרגע, ואז חזר לניקוי הדלפק המטונף. הפונדק היה ריק, מלבד זוג דמויות מבורדסות שישבו ולגמו בשולחן פינתי.
בקצה הרחבה היה גרם מדרגות שהוביל לקומה העליונה. הם טיפסו בו, וצעדו במורד מסדרון צר
, שרצפתו רצפת עץ. העץ חרק, וקונור חשקה את שיניה, מנסה בו בזמן להתעלם מהריח המוזר ששרר במקום ובו בזמן לא לדרוך על לוחות עץ שנראו לה שבירים מדי.

 

 

"המקום הזה הוא פשוט סכנת נפשות אחת גדולה, מה?" היא לחשה לעצמה. רודלופוס עצר מול אחת מדלתות העץ . הוא הוציא את שרביטו ונקש על הידית, והדלת נפתחה בקול צורם.

"היכנסי, יקירתי, היכנסי, נשמע קול חלקלק מבפנים. קונור הביטה ברודלופוס, שהינהן, וצעדה פנימה.

 

הדמות שקיבלה את פניה של קונור הייתה נאה, כמעט מהפנטת. זה היה גבר גבוה, ששיער בלונדיני, כמעט לבן, עיטר את ראשו והגיע כמעט עד שכמותיו. עיניו היו אפורות, והוא חייך חיוך אופף סוד. מאחוריו ניצבה בלאטריקס.

"הרשי לי להציג בפנייך," אמר רודלופוס, חיוך רחב ומלא גאווה על פניו. "את לוציוס מאלפוי."

 

 

 

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה